בס”ד
על גבולות וגדרים בחינוך ילדים
האם גם אתם נמנעתם בשבוע החולף מלענות לכל שיחת טלפון? האם קרה לכם ששעון המעורר צלצל ונדנד ורציתם רק, אבל באמת, רק עוד חמש דקות של תנומה קלה, ובכל זאת קמתם בחריצות ונחישות לעוד יום של עמל? האם בסיומו של יום כשפתחתם את תיבת המייל ‘השלכתם’ לתיבת האשפה הודעות מבלי שכלל פתחתם אותם? מן הסתם עניתם בחיוב על חלק מהסיטואציות, כיוון שאדם בוגר בוחר להציב לעצמו גבולות המסייעים לו בשיגרת היום יום להיות פרודוקטיבי ואיכותי בתפקודו. כלפי עצמנו- ברור לנו שהגבול נחוץ וחיוני, אך כאשר אנו מציבים גדר נחושה ובטוחה לילדנו מתעוררים לפעולה רגשות אשם המייסרים אותנו.
מדוע אנו נרתעים מהצבת גבול לילדנו? על מה ולמה?
כאמור, הצבת גבול מלווה פעמים רבות בתחושת אשמה או חרדה. זאת כיוון שמבוגר הגודר את עצמו אינו מרגיש ייסורי מצפון על שציער את עצמו בגדרים שונים, לעיתים ההיפך הוא הנכון, הוא חש גאה ומסופק על שהצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו. חווית ההצלחה והסיפוק מהווים תמורה לקושי ולצער הכרוכים בגבולות. בנוסף, אדם בוגר יודע, בשעת הצורך, ‘לפצות’ את עצמו בדרכים מגוונות ולהעניק לעצמו חוויה חיובית חילופית לסייג שגדר את עצמו.
לעומת זאת, כשאנו מציבים גבול לילד אנו חשים שהילד עלול להפגע או להצטער ואין בידנו אפשרות להעניק לו תמורה או פיצוי הולמים. במיוחד בעידן בו כולנו עסוקים במירוץ תזזיתי וחוששים לאבד את רגעי האיכות החמקמקים במאבקי כוחות והצבת גבולות, נוסיף על כך את השיח החברת והתרבותי המציף את מחננו ומנחה אותנו רק להציף את הילד בחום ואהבה, לטפח את הדימוי החיובי של הילד… ולא, חלילה….
כל אלה, הגם שהם נכונים לכשעצמם, מעצימים אצל המחנכים את ייסורי המצפון ורגשות האשם כשהם ‘נאלצים’ לגדור את הילד מאחורי גבולות.
חשיבה זו מקורה בתפיסה שגויה אודות גבולות וסייגים. נשווה זאת לדאגה הבסיסית של כל הורה – להזין את צאצאיו. גם אם הדבר מלווה בטרוניות מצד הילד ותחינות לסעוד את ליבו במיני מתיקה בלבד, הרי שההורה יסרב ויאכיל אותו במזון איכותי. לכל הורה ברור כי הילד זקוק למזון מגוון ובריא בכדי להתפתח. זהו צורך קיומי ואין על כך עוררין. זאת בניגוד לצורך בגבולות שנדמה כי זהו צורך אגוצנטרי של ההורים. אך לא! גבולות מותאמים הם מזון לבריאות הנפש של הילד וצורך הכרחי להתפתחות רגשית תקינה. המפתח נעוץ באיזון הגבולות ולא הימנעות.
אמנם, קיים חשש בקרב ההורים או המחנכים שהילד ירגיש רע בגלל ה”צער” של הגבול, אך גם אם הגבול מסב אי נוחות וצער עדיין זו הרגשה בריאה שילד אמור לחוות ולהרגיש אותה, להפנים שיש דברים בחיים שמקבלים ויש שלא. אלמלא חוויה בריאה זו הרי שההורים והמחנכים מגדלים את הילד לעולם כוזב, לא אמיתי, כיוון שבעולמם של מבוגרים אין את ה”ימינו תחבקני” של ההורים, ואז הילד גדל להיות מבוגר שהוא עדיין ילד…
בהעדר גבול – נחצה כל גבול…
העדר גבולות מותאמים בילדות פוגמת באישיות הילד, הן בשנות הילדות והן בהתפתחותו לאדם בוגר.
כיום, ניתן לראות, לצערנו, קטינים משולחי רסן שדחיית סיפוקים אינה נכללת ברפרטואר האישיותי שלהם. הם רוצים הכל, כאן, עכשיו ומיד… ולא? הם עלולים להדרדר לפרשיות של שקר וגניבה… ילדים אלו יתקשו להתמודד עם ביקורת, הם עשויים להגיב לה במשבר רגשי, בהסתגרות, ולא פעם, אפילו בתוקפנות. בשנות הילדות המוקדמות הם ישתמשו בבכי כאמצעי להשגת מטרה ולא רק כביטוי לכאב או צער, כלומר אם חסר להם משהו הם לא יחפשו לנהל משא ומתן עם האחר כדי להגיע לפשרה המתאימה לשני הצדדים אלא יפתחו מערכת חשיבה מעוותת האומרת – ‘אם אני בוכה – אני חייב לקבל ואם אני לא מקבל, למרות שאני בוכה, זה אומר שהאדם שמולי לא רגיש, לא איכפתי ואולי אפילו לא ראוי שאהיה חבר שלו…’. האדם משוכנע שאבחנתו צודקת ואובייקטיבית ואין הוא עירני לכך שהמדד בעזרתו הוא מעריך את הזולת נובע מחוסר גבולות ותפיסות עולם שגויות- בכי = השגת הצרכים שלי, במידה ולא, הזולת שאינו נענה לתביעתי= אדם שלילי.
שורשן של התנהגויות אלו ודומיהן נעוץ בד”כ בהעדר גבולות, סמכות ומשמעת בילדות.
חשוב להבין כי מקורן של התנהגויות אלו הוא פחד וחרדה. נבין את הדברים בעזרת דוגמא ממחנך שבחר להציב בכתתו גבול בנושא דרך ארץ. המחנך נסה להשליט את הגבול ללא הצלחה. התלמידים ‘ניצחו’ את המחנך. בתחילה, נראה שהתלמידים הרוויחו תחושת הנאה ועוצמה מניצחונם על המחנך. אולם, התת מודע של כל תלמיד מבין שאם הוא חזק יותר מהמחנך, ותפקיד המחנך להגן על התלמיד, משמעות הדבר היא – ‘אין מי שיגן עלי!! כי מי שאמור להגן עלי- אמור להיות חזק ממני’. כך מתגבשת באזור הלא מודע של הילד תחושה שאין מי שיגן עליו בעולם הזה… הרגשת הפחד והחרדה הלא מודעים יתבטאו בהתנהגות פורצת גבולות, תוקפנית, ובעצם, מתגוננת.
חשוב ונכון לזכור כי אנו עוסקים במלאכת קודש עם בני מלכו של עולם- נסיכים. אך אם נהפוך את הילד לנסיך, הרי שלפעמים המבוגר נמצא בעמדת משרת לנסיך… ילד יכול להיות נסיך אם המבוגר הוא המלך, בבחינת ‘ויהי מורא רבך כמורא שמים’.
על גבול הטעם הטוב- ה’לא תעשה’ בהצבת גבולות
בניית ‘גדר מערכת’ איכותית ומגדלת היא משאת נפשו של כל הורה ומחנך. כיצד עושים זאת?
נפתח ב’סור מרע’ ובמאמר הבא נרחיב בס”ד ב’עשה טוב’.
כאמור, הצבת גבולות עשויה לגרור את המבוגר למאבק כוחות עם הילד. כאשר הילד חווה ‘ניצחון’ הוא נהנה מכך ועלול לאמץ את ההתנגדות והמאבק כדפוס פעולה קבוע. על כן, יש להמנע מביטוי חולשה וחוסר אונים מול הילד.
חולשה וחוסר אונים באים לביטוי לדוגמא בצעקות. צעקה לא תביא בעקבותיה משמעת וסמכות. להיפך. הילד מרגיש שהצליח להפעיל את המורה, הוא חש את הכח והעוצמה שלו להניע את המורה ולהוציא אותו משלוותו. תחושה זו תייצר אצל הילד הנאה והוא עלול לאמץ דרך זו להנאתו.
גם איומים מבטאים חולשה וחוסר אונים. כאשר המבוגר משתמש באיום, שלא מתכוון לממש, כדי להפחיד את הילד, הוא משדר לילד שהוא חזק ממנו, ואין כוחו אלא בפיו, לאיים… הילד מבין שהמבוגר חסר אונים למולו ושהאיום הוא לשם איום בלבד.
נביא לכך דוגמא מחיי משפחה – בזמן נסיעה ארוכה ומייגעת ברכב משפחתי כשאחד הילדים מצווח ובוכה כי רוצה דבר מה, ההורים מנסים את כוחם באיום ואומרים לו שאם לא יחדל מבכיו יקראו למשטרה או יורידו אותו מהרכב בצד הכביש… הילד יודע שאין סיכוי שהדבר יקרה… וסביר להניח שהוא לא ירפה מבכיו אלא יעצים אותו כי הוא נוכח שהוריו חסרי אונים מולו.
כאמור, ילד שחווה ‘ניצחון’ על המבוגר ולא ציית לגבול עשוי לאמץ את טקטיקת המאבק כדרך חיים. לכן חשוב מאד להמנע מ’כניעה‘ לדרישת הילד ולהשאר עקביים בגבול שהוצב. קורה לעיתים שאנו מפעילים חשיבה מחודשת ומוצאים לנכון להתגמש עם הגבול ולשנות אותו. במקרה זה חשוב מאד שננמק את סיבת השינוי בסיבה חיצונית ולא בגלל הבכי, הנדנוד או המאבק של הילד. שאם לא כן, הילד יפנים שגבול הוא זמני ומותנה בכמות האנרגיה שהוא יפעיל כדי לבקוע אותו, שכל אמירת ‘לא’ היא בעצם ‘כן’, זה רק תלוי בכמה דמעות ישפוך ויתעקש. חשוב שהילד יפנים ויבין שאמנם השיג את מה שרצה אך לא בזכות הדמעות או הנדנוד אלא כי כך בחרו הוריו/ מחנכיו בהתאם לנסיבות. דרך זו תמנע היווצרות התניה אצל הילד בין השגת רצונות לטקטיקת מאבק.
יש הורים ומחנכים העומדים על המשמר דרוכים ואם נדמה להם שהילד מביע משאלה הנוגדת את החוקים שחוקקו הם דוחים אותו על הסף ולא מניחים לו לסיים את דבריו. נראה להם שבאופן זה הם ישליטו סמכות ומשמעת ללא עוררין. ראוי מאד להמנע מתגובה שכזו. חשוב להיות אמפטיים לרצון של הילד, לתת לו להביע את עצמו ורצונותיו, לא לדחות אותם ולגרום לו להדחיק את רצונו. שלילה אגרסיבית של רצון עלולה להתפרש אצל הילד בשונה מכוונת ההורה או המחנך. אט אט הילד יפנים שלא כדאי ולא משתלם להביע את הרצון שלו… ילד הגדל בסביבה כזו יתפתח עם השנים להיות ביישן קיצוני המפחד להביע את עמדתו בחברה, הוא יהפוך לאישיות מרצה, יוותר על עצמו לטובת אחרים העלולים לנצל זאת… וכשההורים ירצו שישתף אותם לא יהיה להם עם מי לדבר…
לכן, חשוב לאפשר לילד להביע את רצונו, לא ‘למחוק’ את דבריו, ולאחר מכן להציב את הגבול מתוך אמפטיה ואסרטיביות.
