‘משכיל’ ניסה להביך את הרבי ר’ בונם מפשיסחא ושאלו: “מה לבש אברהם אבינו? קפוטת משי שחורה ובראשו ‘ספודיק’ גבוה, או שמא גלימת אדמו”ר זהבהבה ושטריימל רחב?” השיבו רבינו בחכמתו הגדולה: אברהם אבינו נדד מנהון-להון, מכשדים מולדתו – דרך חרן לארץ כנען, ובהמשך למצרים ופלישתים. בכל מקום בחן את לבושי הגוים המקומיים, והקפיד להתלבש אחרת מהם! הם לבן – הוא שחור. הם שחור – הוא לבן! אברהם העברי, בָּעֵבֶר הָאַחֵר!
ילדינו ותלמידינו חווים מגיל רך את העיקרון שנהיה שונים מהסביבה. מקפידים, כמסורת אבותינו, על ייחודיות ונבדלות מסגנון הגוים. כבר מאז היינו לגוי, כפי שנא’ וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, דרשו חז”ל, ואת זה משננים באזני בנינו ב’ליל הסדר’: “מלמד שהיו ישראל מצוינים שם”. שמרנו על לשוננו, לבושנו, ושמותינו היהודיים. במדרש נאמר עוד ששמרנו אף על מאכלינו היהודיים! חשוב שנסביר לדור הצעיר: על מה ולמה. הַנִּבְדָלוּת אינה עונש אלא ‘מצויינות’!
ב’משך חכמה’ בפרשתנו מתאר רבינו מאיר שמחה הכהן במאמר נוקב (עה”פ ואף גם זאת וגו’) אודות קורות עמנו לאורך הדורות. עם ישראל חש ‘בבית’ בארצות גלותנו, משתלבים, מתערים בחברה ובתרבות, והקב”ה נאלץ לחדש “צרה – שואה – גזירה” לעקור אותנו מ’אזור הנוחות’ בו ‘התנחלנו’. ברוב חסדיו הוא מטלטל אותנו שוב – להזכיר לנו שאנו בגלות ואין לנו חלק ונחלה בתרבות ‘המקומית’. אך כל ‘מאה-מאתים שנה’ מרגישים שוב בנוח, ואזי בא טלטול נוסף… כך כתב ב’נבואיות’ עשרות שנים לפני ‘השואה’ האיומה: “…ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו… יחשוב כי ברלין היא ירושלים… אז יבוא רוח סועה וסער ויעקור אותו מגזעו…” עיי”ש.
באגדותיו המופלאות מספר רבה בר בר חנה (בבא בתרא ע”ג: בתרגום ללשה”ק): פעם אחת היינו מהלכין בספינה, ראינו דג אחד שהתקבץ חול על גבו, וצמחו עשבים על החול. סברנו שהמקום הזה [הדג שעל גביו החול והעשבים] הוא יבשה [אחד מאיי הים], והלכנו ואפינו ובישלנו על גביו, וכאשר התחמם גבו של הדג, התהפך [הדג וכל מה שעל גביו שהיה נדמה לנו כיבשה], ונפלנו למים. ואם לא היתה ספינתנו קרובה היינו טובעים בים. ע”כ. בעלי הדרוש הסבירו שהוא רומז לספינת ישראל המטוטלת בגולה ומוצאת אי נוח לישב עליו. יורדים ומתרווחים ב’ארץ החדשה’. אך כשמתחילים לחמם ולהתחמם, להרגיש שייכות וקביעות, מתהפכת האכסניה הנוכחית בצורה מסוכנת ומחזירה אותנו לגלות…
זהו אחד מיסודות יום ל”ג בעומר! על מה נדרש רבי שמעון בר יוחאי לברוח ולנוס על נפשו? על שהכריז באומץ כי אל לנו להתפתות לחשוב כי הגוים טובי לב הם בבניית שווקים מרחצאות וגשרים. נדע להיזהר מהם וממלכודתם. הכוונה שלהם לכבות גחלת נשמת ישראל, וחייבים לשמור על בידול. רשב”י מסר נפשו בשביל הכרזה נצחית זו!
בימי ‘מלחמת צרפת רוסיה’ היתה דעתם של צדיקם רבים, ובראשם רבינו ‘בעל התניא’, שעדיף שנפוליאון יפסיד, וכך לא יביא לרוסיה את ‘דגל המתירנות’ אותו נשא. המשילו אז משל על התערבות הרוח והשמש, מי יצליח להשיל את מעיל הַהֵלֶךְ מעליו. הרוח נשבה בעוז להעיף את המעיל, אך האיש הצטנף והתכרבל במעילו עוד ועוד. כאשר השמש חיממה בכנפיה – פתח האיש את מעילו מול החום, עד שהסירו מעליו. נפוליאון ‘חימם’ את היהודים בהצהרותיו הנעימות וגרם להתבוללות רבה, לעומת הצאר שבנ”י התכנסו בקרבם והתחזקו בדתם מול גזירותיו.
ילדים עשוים לראות את ‘עקרון ההיבדלות’ כגזירה. חובה עלינו לסבר את אזנם, ללמדם כי אנחנו בוחרים בבידול, לכתחילה! כפי שיוסף הושיב משפחתו בגושן המרוחקת. ‘גוים יש מספיק, ה’ רוצה אותנו כיהודים’. ודתינו שונות מכל עם! התורה פוקדת עלינו ‘וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ’, וחז”ל ביארו שזו אזהרה מהידמות לגוים ושלא נעשה כמעשיהם. ואיך זוכים להישמר ולהתרחק מהם? פרשתנו פותחת ‘אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ’, פירש”י ‘שתהיו עמלים בתורה’. עמל ויגיעה בתורה מעניקים סיפוק ושמחה, הגוברים על הפזילה לדרכי הגוים והתאווה ללכת בחקותיהם.
השבוע חל ‘פסח שני’. שמעתי בדרך המליצה: חלה יפה יותר ואף טעימה בהרבה ממצה. “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו ‘לחלותינו’ – לעשותנו ‘חלות’, לשכנע אותנו ‘באו תהיו טעימים יותר, יפים יותר, מתקדמים ומפותחים…”, והקב”ה ‘מצילנו’ מידם! ה’ עוזר לנו להישאר מצה! במראה הפשוט ו’בטעם של פעם’!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
