הצדיק רבי זונדל מסלנט שכר עגלון להסיעו למחוז חפצו. בדרכים השוממות בינות לשדות מוריקים, ראה העגלון ערמת שחת טרייה וטובה. עצר וירד עם שק גדול, למלא שקו שחת למאכל סוסיו. הוא ביקש מר’ זונדל לתצפת שלא ייתפס בקלקלתו. כשפנה לשדה, פתח ר’ זונדל וקרא ‘רואים, רואים!’. העגלון נבהל, עלה ומיהר לנסוע משם. עיני העגלון שוטטו מסביב ולא ראה מאומה, פנה לצדיק ‘מה נזעקת? מי ראה?’. השיבו הרב ‘ביקשת ממני לשמור שלא יראוך גונב’. ‘מי בכלל רואה אותי?’ שאל. ‘שם, למעלה, רואים!’ נשא הצדיק עיניו ‘עין רואה ואוזן שומעת…’.
בילדותינו האזנו לסיפור זה ב’תקליט’ סיפורי ילדים. הקריאה “מ’זעהט מ’זעהט” כפי שהחסיד החב”די רבי יוסף גולדשטיין זעק בחום ליבו, עדיין מהדהדת בקרבי. דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. לא תגנוב! ‘רואים, רואים!’
רבותינו הקדושים רגילים לשנן את אמרתו של הרבי ר’ בונם זי”ע ‘וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם‘, לפני חיות האדם. משפטי ה’ ותורותיו הם לפני הכל! לפני רצונותיו, שאיפותיו, תאוותיו ונוחיותו. בראש וראשון – משפטי ה’.
לאחרונה נסעתי באוטובוס מירושלים ל’רמות’. שעת לפנות ערב והאוטובוס עמוס בלע”ה. בדרך עלה מבקר, ואני רואה כי בקרב קבוצת ילדים היו רבים שלא תִּקְּפוּ רב-קו, ונאלצו כעת לשלם אצל המבקר, שהפטיר לעברם אזהרות חמורות. אחרי כמה דקות פניתי לילדים ושאלתי בנועם מדוע באמת לא שילמו עבור הנסיעה. האחד טען “שמעתי שבאוטובוס מלא החברה כבר הרוויחו את עלות הנסיעה, ולא חייבים לשלם עוד”. אחר אומר “פעם חיכיתי המון זמן והאוטובוס לא הגיע. אילו הגשתי תלונה היו משלמים לי פיצויים. במקום הפיצויים ההם – אני לא משלם”. והילדים האחרים מהנהנים בהסכמה. האחרון טען “שמעתי כי אגד נמכר לסינים, וגזל גוי מותר”. הברקה של ממש.
מה קורה אתנו? היכן הזהירות מאיסור גזל שמוטבע בנפש היהודי? איזו למדנות ודיוני סרק להכשיר גניבה! האם נעשינו דור של עצים רעועים הנעקרים כי ‘ענפינו מרובין ושורשינו מעטין’, משל למי שחכמתו מרובה מיראתו? פרשתנו עוסקת בדיני חובל ומזיק, גנב, ועוד דינים המשמרים חברה תקינה. חוקי התורה לא ניתנו שיתחכמו עמהם, להתפלפל ולחמוק מהנהגה מוסרית. ושמא הילדים לומדים מאתנו – להירשם כאילו… לקבל הנחות… לפצל תינוקות המשפחה בין זרים בעלייה לאוטובוס כדי לחמוק מחובת תשלום… ‘רואים, רואים’: הילדים רואים אותנו!
רבינו החפץ חיים נכנס למקוה בעש”ק, והנה עומד אדם הכן לרחיצה, שגילה כי שכח להביא סבון. ראה האיש פיסת סבון שמישהו הניח על הספסל. הושיט את ידו ליטול סבון חברו ללא רשות. קרא לעברו החפץ חיים: ‘ברודער’קה’ (אחי היקר) בכוונתך ליטול סבון – להתנקות. אך דע לך, בסבון של גזל לא תתנקה, אלא תצא מכאן מלוכלך בהרבה… צדיקים אמרו כי מסורת הדורות היא לפתוח בלימוד הגמרא עם תשב”ר בפרק ‘אלו מציאות’ דווקא, כדי ללמדם מצעירותם ‘לא הכל שלי! אסור לי להשתמש בחפץ שלא שלי!’. יש להחדיר ערך עליון זה לנפשות הרכות! לקראת נשואי אמר לי זקני זצ”ל, משיירי חכמי פולין ורבניה, “דע, כמו שלא תתקרב לאכול ביצה שנתגלה בה טיפת דם, גם בכסף יש טיפת גזל האוסרת!”. דבריו התנחלו בקרבי – כי הוא לא אמר, בלבד, אלא שימש עברונו ‘דוגמא אישית’!
כאשר מלמד מוסר ‘ענייני הפרשה’ ישקיע בהנחלת ‘מטרות חינוכיות’, היינו – יתרגם עם תלמידיו ‘להלכה ולמעשה’ כיצד נִשָּׁמֵר אנו, בימינו, בדיני חובל ומזיק, דיני גניבה וגזלה, ועוד. התורה איננה “סיפור מנותק”, אלא “תורת חיים”, תורה אקטואלית, מעשית, חיה ונושמת. כך בלימוד כל פרשה וענין: “מה התורה מלמדת אותנו בפרשה זו?”
מו”ר ‘הדיין איש האמת’ הג”ר מנדל שפרן סיפר כי בילדותו היה אחד המלמדים מערים ויוצא מוקדם מהחיידר בימי שישי, תוך שמזהיר לתלמידיו לא לגלות למנהל שהרב’ה כבר נסע… “קשה לי לסלוח לו! הוא לימד רמאות ושקר!”. הרב שפרן חינך באישיותו ל’אמת בכל מחיר’. הרב’ה ההוא היה ‘דוגמא שלילית’, ואילו הרב הינו ‘דוגמא חיוביות’.
נדבר עם ילדינו על ‘עין רואה ואוזן שומעת’. בקיום המצוות אנו מתקרבים להשי”ת, והרי הוא ‘רואה, רואה’!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
