כולנו שמענו את הסיפור אודות אדם שמבחין ב’גולם’ של פרפר הדבוק באילן. האיש הביט בסקרנות במאמצי הפרפר להשיל מעליו את קליפת ה’גולם’ הקשה. הוא כבר הבקיע נקב קטנטן בקליפה, וכעת מנסה להגדיל את החור ולהשתחרר. האיש עמד מרותק במשך שעות, עוקב אחרי עמל הפרפר הקטן הנלחם בקליפה. הפרפר הצליח להרחיב את הפתח, ניכרת התקדמות, אך אינו מצליח להשיל מעליו את המעטפת. הפרפר הפסיק, באפיסת כוחות.
רחמי האיש גאו ועלו. לבו על הפרפר הקטן המתאמץ ללא הצלחה. בזהירות הרחיב האיש את פתח הקליפה, והנה הפרפר, כנפיים מקופלות לצידו גופו הַתָּפוּחַ. האיש רואה כי הפרפר מנסה כעת לפתוח כפניו, ללא הואיל. כנפיו נותרות דבוקות לצידי גופו, והפרפר צונח ארצה. האיש ממשיך ומביט, רוצה לראות את הפרפר פורש כנפיים צבעוניות וממריא אל על. אך במקום לנסוק ולעוף, זחל לו הפרפר והסתתר בצמחייה, כאשר כנפיו נותרו סגורות.
האיש – מתוך רצון טוב להטיב – פגע נואשות בפרפר המתפתח. הוא לא ידע כי המאמץ הממושך מול קליפת הגולם הקשה חיוני לפרפר המתפתח. בתהליך אורך ומייגע זה גוף הפרפר מעביר נוזלים אל כנפיו המכווצות. כאשר האיש ‘עשה זאת במקומו’, והקל – לכאורה – על הפרפר, לא התפתחו כנפיו כנדרש. גופו נותר כבד ותפוח. פרפר זה לעולם לא יעוף. הוא נותר זוחל על האדמה עם כנפיים קטנות ומצומקות שאינן נושאות את גופו השמנמן.
הקב”ה ברא עולמנו, ואותנו – בני אנוש במרכזו, בתכנית ‘עשה זאת בעצמך’. ההתנסויות והמאמצים מחזקים ומכשירים אותנו לחיי עשייה והצלחה. ‘קיצורי דרך’ פוגעים בלמידת ‘החיים’. הקלות בהווה – מכשילות בעתיד.
בפרשתנו נאמר ‘וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה’. ורש”י מביא ממדרש תנחומא “שלא היה יכול שום אדם להקימו מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב”ה ‘איך אפשר הקמתו על ידי אדם?’, אמר לו ‘עֲסוֹק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו!’ וזהו שנא’ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הוקם מאליו”.
כל פעולה ומקרה בחיינו מתנהלים באורח ניסי, ‘הטבע’ הלוא הוא ‘אֱ-לֹהִים’ עצמו. יסוד ראשון בי”ג עיקרי האמונה הוא שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. גם בורא – וגם מנהיג (עי’ רמב”ן שלהי פר’ בא). וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים. גם את ה’מעשים’ שלנו – הבורא יתב”ש הוא העושה. לא אני מזיז ועוסק בידי, אלא הקב”ה. אך הוא דורש מאתנו לפעול ולעשות, להשתדל ולנסות, כפי שאמר למשה ‘עסוק אתה בידך’, תשתדל.
אל לנו לפגוע בילדינו ו’לעשות את העבודה במקומם’. שחה לי מנהלת חשובה “בשנים האחרונות, מרבית פניותיהן של אימהות אלי הן בקשת “הקלות”: ”נא לדחות את המבחן’, ‘בבקשה מבחן בע”פ’, ‘לוותר לבתי על שיעורי בית’… הקב”ה עוזר לפרפרים הקטנים שלנו! הוא נתן בקרבם כוחות גוף ונפש ללחום מלחמתם ולחזק שרירי כנפיהם. ‘הקלה’ שלא לצורך – מחלישה! ללא ‘מלחמה’ אין ‘ניצחון’. אמר החכם “אכן, ‘סייעתא דשמיא’ זה הכל, וגליתי שככל שאני משקיע – יש לי יותר ‘סייעתא דשמיא’… הורים מתבטאים זה ‘דור חלש’ ובכך מחלישים עוד את הדור!
בפרשתנו נאמר וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה… וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה, פירש”י אָמַר לָהֶם ‘יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם’. הרי כל מה שעשו הוא כי הקב”ה אמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, ברור שישרה כאן את שכינתו, ומה מברכם משה? דרש רבינו ה’כתב סופר’ שהברכה היא שבנ”י ירצו זאת! אין משה אומר ‘יהי רצון אבינו שבשמים…’ אלא ‘יהי רצון’ – שלכם! כאשר אתם תרצו זאת באמת, זאת ורק זאת, אזי ‘תשרה שכינה במעשה ידיכם’ כרצונו יתב”ש! הכרתי אדם יקר שהיה כותב בהקדשה לנערי בר-מצוה ‘יהי רצון מלפניך שתעלה בדרכי התורה והחסידות’.
יהי רצון מלפנינו שתשרה שכינה במעשה ידינו, וכדברי חז”ל (שבת לב.) ‘איזה הן מעשה ידיו של אדם? בניו ובנותיו’. הקב”ה רוצה לשכון מקרבנו, ‘ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד’, אך גם מאתנו נדרש רצון אמיתי. כמו שיש בלבנו רצון לראות נחת מבנינו, כך נעורר ונפיח בקרבם רצון, ונעודד אותם לפתח את הרצונות – למעשים.
חזק חזק ונתחזק!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
