גאון ישראל רבינו יוסף ראזין, ה’רוגוצ’ובר’, היה ילד פעלתן ותזזיתי, והמלמדים שאביו שכר התקשו מאוד ללמדו. מלמדים רבים עזבו אותו, ואביו התאמץ למצוא אדם שיצליח ללמדו. ארע ויוסל’ה הצעיר קם וברח מחדר הלימוד, החוצה אל השדות. המלמד דולק אחריו כשהגמרא תחת בית-שחיו. הילד בורח ממנו, עד שטיפס על עץ גבוה. המלמד המבוגר, נושם ומתנשף, מוצא את הילד יושב בצמרת העץ, בין הענפים העבותים. המלמד פותח את הגמרא הגדולה ומשעינה על גזע העץ, ומתחיל להקריא! הוא מלמד בקול – ולילד אין לאן לברוח… העיד על עצמו הגאון ששיעור זה חדר לקרבו. ממקום מושבו הגבוה – האזין. זה היה מעניין. מאז אהב גמרא יותר מהכל, וההמשך ידוע…

סיפור מדהים. מלמד סובלני זה סייע להעניק לעולם את אחד המופלאים שבגאונים, בעל ה’צפנת פענח’, שהתורה כולה פרושה לפניו, וחידושיו המקוריים והמהפכניים נלמדים בעיון ע”י טובי בעלי הכישרונות. סיפור זה ייחודי – אך לא יחיד. מחנכים שאינם מוותרים ומתייאשים. נענים לקריאת הקב”ה: ‘נעשה אדם’. ביחד, אני ואתה, שותפים.

נדמיין את המלמדים שר’ פישל ראזין שכר ללמוד עם יוסל’ה בנו. הוא חריף וקופצני. אינו קשוב, אינו ממושמע, אינו מרוכז. “הוא לא רציני בלימוד, לא מחונך”. המלמדים עוזבים אותו. הם רוצים ללמד גמרא, והילד אינו לומד! ומה בינם לבין המלמד האחרון? בעוד המלמדים הראשונים באו ללמד גמרא, מלמד זה בא ללמד תלמיד. הרי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכשצריך לצאת לשדה וללמד מתחת לעץ, כך יעשה. אפשר אמנם ללמד זכות על הראשונים, אך מוקירים ומעריכים את האחרון. הבה נגדיר את התפקיד: ‘טכנאי’ לימוד גמרא, או מלטשי נשמות…

בפרשתנו נאמר וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו’. רש”י הק’ מביא דרשת חז”ל “צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם”. ואילו רבינו בחיי מרחיב וכותב “שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם”. זה התפקיד! לסבול אותם גם כשהם בלתי נסבלים. שלא יכעסו עליהם גם כשהם מ-ע-צ-ב-נ-י-ם!

באסיפת הורים כללית שהתקיימה בבית ספר, קם אחד ההורים והתחיל לרטון ברבים על הרמה הלימודית שאינה גבוהה מספיק, ועל שאין ענישה והרתעה מול תלמידים בעייתיים. המנהל לא איבד עשתונותיו ושאל את האב במה עוסק. “יש לי נגריה”. “ואצלך הכל מצוין?” שאל המנהל. סיפר האב כי זכה לשם-טוב ותוצרתו יוקרתית ומיוחדת. המנהל שאל “ואם תקבל משלוח של קרשים עקומים?” “מה זאת אומרת? אשלחו מיד בחזרה!”. המנהל מגיב “אני מקבל גם את העקומים, את השונים, וחושב איך לשלב בכל זאת אותם… ‘כשלוחו שם מקום’ אינני בז לאף משלוח!

ר”מ בישיבה סיפר לרבינו החזון איש כי מנוי וגמור אצלו להרחיק תלמיד מישיבתו. “הבחור מפריע לכולם בלימוד, ואני חש אחריות על השכר לימוד שהם משלמים ללמוד אצלי!”. הרב הרהר והגיב “ב’דיני ממונות’ דנים בשלשה דיינים, ואף אפשר ב’יחיד מומחה’. אני פוסק לך, כ’יחיד מומחה’, שאין כאן חשש ממוני!” והחזו”א המשיך ואמר “אך אני תמה עליך, איך אתה ‘פוסק’ להרחיק תלמיד מהישיבה? זה כמו להורגו! הרי ‘דיני נפשות בעשרים ושלשה’!

צריך סבלנות במהלך השיעור, סבלנות – לרדת לעולמו של ילד, סבלנות – מול אב מתוסכל ואם רגישה. ‘להנהיגם בנחת’ גם כשאתה עייף וטרוד, ‘בנחת’ גם כשהם לא רגועים, ‘בנחת’ – כי אי אפשר לחנך באופן אחר! נחת וסבלנות הם כלי אומנותו של המחנך! אמר החכם: “מי שאין לו זרוע – פטור מתפילין, מי שאין לו סבלנות – לא יכול לחנך!”

סיפרה לי רבנית נכבדה “הכנסנו את נכדנו בן השלש לחיידר, עטוף בטלית, וכולו קדוש וטהור. הטכס המסורתי התנהל ברגש. בסוף, לקראת חלוקת ‘הפעקל’ך’ (שקיות הממתקים) התעכב המלמד מעט, כי עמל להתיר את הקשר שסגר את האשפתון הגדול בו הבאנו את הפעקל’ך. הערתי לו בנימוס “אפשר לקרוע את השקית”. חייך הרב’ה בעדינות והשיב “אם לא תהיה לי סבלנות להתיר קשר בשקית ניילון, איך אהיה סובלני ללמד ילדים בני שלש?…”

אנחנו לא שולטים על הקשיים סביבנו, ולא ניתן להם לשלוט בנו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ’