‘מדרש רבה’ בפרשתנו פותח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, הה”ד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). המדרש ממשיך ללמד על אברהם שמנע מוסר מישמעאל בנו, ובסוף יצא לתרבות רעה ואביו שָׂנְאוֹ, וכן יצחק עם עשיו בנו, ודוד המלך עם אבשלום ואדוניהו בניו, עליהם נאמר וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ… והמדרש משבח את אברהם שחינוך את יצחק בנו כראוי, יצחק שחינך את יעקב, והמדרש מסיים “אף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בנ”י הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, השוון כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו”. וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר!
שלמה המלך מלמדנו בחכמתו שאהבה שאין עמה חינוך – אינה אהבה, וחינוך שאין עמו אהבה – אינו חינוך. על כן, ויתור ופינוק הבן – ללא מוסר והדרכת אביו, ירחיקו ביניהם. ומאידך, תוכחת מוסר שלא באה מלב אוהב תחטיא מטרתה. ומהו ה’שֵׁבֶט’ עליו מזהיר שלמה שאין לחסוך מבנינו? אמנם בחז”ל וב’ראשונים’ ז”ל התירו לאב להכות מכה חינוכית קטנה ומרוסנת, לא בכעס, ואף זאת בכפוף לגיל הבן ובעיתוי הנכון. אך, האם זהו ‘פשוטו של מקרא’?
הקדמונים ביארו שאת ה’רישא’ נבין מתוך ה’סיפא’. הבה נשווה ביניהם! אם וכאשר נפרש ה’רישא’ כפשוטו, חושך שבטו – מכות המקל – שונא בנו, היה ל’סיפא’ להמשיך ‘ואהבו מכהו מדי בוקר וערב’. אך לא כן סִיֵּם הפסוק, אלא “וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר”, הרי שהיפוכו של הרישא, האב ה’חושך שבטו’, הוא האב המקדים ומתמיד בהנחיית מוסר והנהגה לבנו. ברור אפוא כי ה’שֵׁבֶט’ הוא ‘שרביט ההנהגה’, שלא יחסוך אב בחינוך בניו והנהגתם. כך עולה מהמדרש הנ”ל, אברהם חינך את יצחק, ויצחק את יעקב, ולא מצאנו שֶׁרָדוּ בהם במקלות, אלא בחינוך והנחייה. אף את יעקב אבינו, מֻשָּׂא המדרש, משבחים, שהוכיח את בניו ולימדם דרכיו, ולא חסך מהם שבט מוסר מתוך אהבתו.
ג’ פעמים מצאנו בתורה את התיבה שֵׁבֶט. [ואין מדובר כאן על שֵׁבֶט שפירושו קבוצת אנשים המתייחסת לאב אחד].
- לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה… (ויחי)
- וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ… (משפטים)
- וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לה’. (בחקותי)
האם אלו ‘מקלות’? נעיין ב’אונקלוס’: יעקב מברך יהודה בנו: “לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה”. יהודה ינהיג! שרביט ההנהגה. אדון שהכה עבדו ואמתו: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ… בְּשׁוּלְטָן… בשררה! ולכן שונה דין אדון שהרג עבדו, מדין אַחֵר שהרג עבד, ‘כִּי כַסְפּוֹ הוּא’. (רמב”ם פ”ב מה’ רוצח). הרי בשני פסוקים אלה תרגום של שֵׁבֶט הוא שׁוּלְטָן, הנהגה! ואכן, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – החוסך הנהגה וחינוך – שׂוֹנֵא בְנוֹ! רק אצל בהמות יש מקל! ב’מעשר בהמה’ מתרגם: וְכָל מַעְשַׂר תּוֹרִין וְעָאן, כֹּל דְּיִעְבַּר תְּחוֹת חוּטְרָא. אף בהמות מכים בחמלה, שהרי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן!
ניתן להאריך עוד – אך המאמר מוגבל: נסיים בדרשה נפלאה שדרש רבינו ה’כתב סופר’: החינוך המועיל ביותר הנהו ה’דוגמא האישית’ שהבן מקבל מאביו, וע”כ מצווה שלמה המלך: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שלו! החוסך הנהגה וחינוך מעצמו, אינו ‘סר מרע’ כדבעי, אינו מקיים ‘עשה טוב’ כראוי, אב זה שׂוֹנֵא בְנוֹ, כי בהיעדר דוגמא אישית, מה יעשה הבן…?
נזכור דברי שלמה: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט-מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ (משלי כ”ב ט”ו). ואף זאת יעשה האב באהבה, כדרשת רבינו בעל-הטורים (בדרשת ה’מסורה’) בפ’ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, עיי”ש. ‘נַכֶּה’ את בנינו ב’מקל נועם’ בלבד, כלשון המדרש (ב”ר י’) איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ש’מכה’ אותו ואומר לו גדל!” ‘כח המצמיח’ קרוי כפי חכמים ‘מכה’, וכך נוהגים חכמים בחינוכם. החכם אינו נזקק לכוח, כי אין גבורתו בכפו אלא באישיותו ובדעתו.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
