“מצב הרוח”

רבקה אמנו משדדת מערכות, ולאחר תחבולות זוכה יעקב להתברך מפי אביו. יצחק אבינו מסכים לנעשה, ואף מוסיף ומברך את יעקב, בהפטירו גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. הברכות הללו, סביבן נרעשו עולמות, פותחות בהכרזת וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלקִים. חז”ל ביארו את ו’ החיבור בתיבת וְיִתֶּן, וכן פירש”י, יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן. יעקב לא יזכה לברכות בבת אחת אלא בשלבים, בנתינות חוזרות וניתנות. מדוע אפוא ה’תשלומים’ בברכת שמים?

ביאורים נעימים נאמרו בזה, ולפנינו הסבר חינוכי ואקטואלי ביותר. כאשר הקב”ה פורס ונותן שוב ושוב, הרי יש בכך השגחה מיוחדת והתאמה לצרכי אותם רגעים, כפי שנא’ (איוב ז) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ, הקב”ה משגיח עלינו ובוחן את צרכינו מדי בוקר וכל רגע. יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, זו מעלה גדולה בחיבת ה’ אלינו. נתאר לעצמנו אב הקובע ‘חברותא’ ללמוד עם בנו פעם אחת בשבוע בלבד. ‘זמן איכות’ לראות מקרוב במצב רוח בנו, להאזין לרגשותיו, לעודדו ולתמוך בו. אבל גם במהלך השבוע ישנם אירועים שונים, עליות וירידות, בהם זקוק הבן לקרבת אביו ולקרבתו. הקב”ה עמנו תמיד! מעניק ברכותיו במנות קטנטנות להנאתנו ולטובתנו. נותן וחוזר ונותן. על מידה זו אנו משבחים אותו על שהוא ‘תמיד בכל עת ובכל שעה’.

נכנסים לחודש כסלו, שמזלו קַשָּׁת. דוד המלך כתב כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים, מחנך בני הנוער – דומה ליורה המושך בקשת. גדולי הדורות פרשו זאת בכך ובכך. המעמיק בקשיי החינוך בדורנו יחבור לפירוש דלהלן: כדי שהחץ יקלע היטב ויפגע במטרה שלפניו, חובה על היורה למדוד ולהעריך בכל רגע את כיווני הרוח ואת עוצמתן, ולפיהן יכוון את מידת משיכתו בַּמֵּיתָר. הרוח מסיטה את כיוון החץ, לחץ האויר משפיע על מהירות מעופו וְדִיּוּקוֹ. היורה המיומן מחשב ומתעדכן במכלול הגורמים הללו, אינו נכנע להם, אלא עמהם ומולם מתמודד, ולפיהם מכוון חיציו. הרוחות משתנות בכל רגע, הכיוון שהיורה ‘תפס’ וקבע, כבר אינו רלוונטי כעבור זמן קצר. על הדורך בקשת להיות דרוך ועירני בכל רגע ורגע מחדש, מתעדכן…

כך נדרש גם בעשייה חינוכית נכונה, וזו כנוות הפ’ ‘כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים’! הרוחות הזרות פורצות ומשתנות בכל עת. סחף חברתי מתחדש, זרמים מאיימים כים סוער. בכדי שֶׁקּוֹלֵנוּ יישמע מעל רעשי עוה”ז, בכדי שֶׁשְּׂפָתֵנוּ יובן בתוך בְּלַל שפות דור-הפלגה הנוכחי, עלינו לבדוק ולהכיר את הרוחות, כיוונם ועוצמתם, ולפיהם לכוון את פועלינו וחינך בנינו! לא להיכנע להם חלילה, אלא לזהותם ולהתמודד מולם! הקב”ה הראה לאדם הראשון ‘דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו’. ‘דורשי דור ודור ומנהיגי דור ודור’ לא נאמר, כי הקב”ה הביט קודם בדור, ולפיו התאים להם דורש ומנהיג, שישכיל להנהיג צאן מרעיתו בדעת מול קשיי הזמן והתקופה. המכיר את שדה המוקשים יצליח לצלחו בשלום! זו מטרת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, בהתאם לצורך השעה והדור!

רופא מתעדכן בתמידות במחלות חדשות ל”ע, ולעומתם גם בדרכי הטיפול המחודשים בס”ד. כמחנך מסור עליך להתעדכן! הַכֵּר את שפת הדור, לְמַד להכיר את עולם המושגים אליהם נחשפים הילדים. חַיֵּי את חייהם! מְצָא נקודות חיבור לעולמו ולנפשו של היחיד מתוך הבנת קשייו. יש זמנים בהם מלמדים בגמרא ובמחברת, ויש שנדרשים ללמד בטלפון או ב’מייל’. כדי להחיות ב’חיי רוח’ – חובה להכיר את ‘מצב הרוח’ של הדור, אילו רוחות נושבות ומה כיוונן, ובכך לעבוד בצורה יעילה ומוצלחת. זו ברכת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, חַדֵּשׁ והתאם עצמך והתמודד מול האתגרים בהצלחה. רק כך תהיה קֹלֵעַ… אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ) מול החוטא והמחטיא הגדול, יצר הרע!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                          יחיאל מיכל מונדרוביץ’

 

דורות ישרים מבורכים

 

דורות ישרים מבורכים

אברהם אבינו חָרֵד לעתיד שושלת הקודש. מאין יבוא עזרו? היכן ימצא זיווג הגון ליצחק בנו? נחלקו חז”ל (ב”ב ט”ז) בביאור הפסוק שפותח את “סוגיית השידוכים” בפרשתנו, וְאַבְרָהָם זָקֵן… וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מהו בכל? רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת. רבי יהודה אומר בת היתה לו. רבי יהודה דורש עפ”י ההיגיון, כי ‘בכל’ כוללת כל הטובות – הולדת בן ואף בת. אך מהי סברת רבי מאיר? כתב רבינו בחיי שזאת הברכה! אברהם מתנחם ומרוצה שאין לו בת, כי לבת יזדקק להביא חתן ‘מבחוץ’, והיכן יש בחור הגון בימים ההם?

למצוא כלה לבנו גם לא פשוט! הוא משביע את עבדו זקן-ביתו לא לקחת מבנות הארץ, כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. לא מקולקלת כנענית, לא בת שגדלה בחופשיות ובעבירה! חלילה לו מלסכן את עתיד עם ה’ בהתבוללות עם ענבי הבוסר. אך השאלה מזדעקת! וכי בחרן המצב שפיר? כתב רבינו יצחק אברבנאל “למה צוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם, כאנשי כנען?” מה נשתנו אלו מאלו? הללו נבילה והללו טריפה!

אכן, אברהם ניצב בפני דילמה נוראה. כולם תעו אחרי אלילים. עליו לחשוב מה ‘הרע במיעוטו’. יש לאתר ולקטוף שושנה מבין החוחים. איזה חוחים “דוקרים פחות”? אברהם התבונן והבדיל בין הכנענים לבין אנשי משפחתו. אברהם אבינו מלמדנו לשעה ולדורות, כי המידות הן נקודת ההכרעה בקרב האדם. וכה כתב רבינו הר”ן בדרשותיו (דרוש החמישי) “המצוות והעבירות אשר בתורה הם על שתי פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמידות ומעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד, כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רישומם (בתורשה) אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות, הזימה והכילות, ודומיהן… וזה רוע אנשי כנען. אמנם, הדברים העושים רושם בנפש בלבד הם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל, עם היותם עובדי כוכבים, לא היה מחויב שיעבור רישומם לבניהם. ולכן בחר אברהם בהם, והרחיק בנות הכנענים”. מידות רעות משחיתות לדורות!

אליעזר פגש את רבקה, וראה חסדיה. הוא מכריז בבטחה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק! הגמ’ מלמדת (תענית כד) “כלה שעיניה יפות – כל גופה אין צריך בדיקה”. שואל ה’כלי יקר’: מה מיוחד בעיניים? וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי מלמדים חז”ל בעיון חיצוני וגופני של כלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא, רבותינו מדברים על מידות. באופי ואל ביופי! “עיניה יפות” הכוונה עין טובה ומידת נתינה לזולת, אין צורך ולבדוק כל יתר הליכותיה! בוודאי שבכל הַיֶּתֶר היא מצטיינת. ע”כ בְּדָקָהּ אליעזר בבקשת שתייה!

המידות הטובות, כמו גם הרעות, מתפתחות בקרב נפש אדם כבר מינקותו. כולנו סיגלנו לעצמנו סגנון התנהגותי כפי שראינו וחווינו אצל הדמויות המשמעותיות בחיינו. בתת-מודע אנו פועלים ב’חיקוי’. נזכור שעיניים רבות עוקבות אחרינו, המחנכים, בבית ובכיתה. ככל שאנו ‘חשובים’ יותר בעיניהם הרכות, עולה רמת השפעתנו עליהם. מחובתנו לייקר תלמידים בעלי מידות טובות, ולשוחח רבות בדבר תיקון המידות.

יהי רצון ויקוים בנו ברכת אברהם, ה’ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, שלוחים אנו, אחריות הדורות על כתפינו, נזכה לסייעתא דשמיא שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ’

זריזין מקדימין…

 

‘מעשה אבות סימן לבנים’. התורה לא נמסרה כספר אגדות וסיפורי ימי קדם. בכל פרק יש לימוד ובכל שורה יש תובנה מעשית. בשעה שמלמד אחד ‘מספר’ פרשת השבוע, עמיתי המיומן והנבון ‘מלמד’ פרה”ש. ‘מטרות חינוכיות’ משתבצות בעדינות תוך-כדי-סיפור, הלקחים נספגים וקונים שביתה בנפש לימים ושנים.

בין שלל מידותיו של איתן אדוננו, אברהם אבינו, ניכרת החריצות והעשייה. אברהם הפנים קריאת הקב”ה ‘לֶךְ-לְךָ’ – ומאז הוא בהליכה מתמדת. קוּם וְהִתְהַלֵּךְ! הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים! לחייל בתפקיד הנאמן למשימה שהוטלה עליו, אין מקום וזמן למנוחה. אברהם ממלא שליחותו – קריאה בשם ה’ – הכרזת מציאותו יתב”ש בעולם בחריצות ובזריזות. גם כשנא’ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – חסר ו’, כי ‘ביקש לעמוד…’.

ראיתי דרוש בפסוקי ריש הפרשה “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ – למי? וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל… מי? וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא – עדיין עֲלוּם שם. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיווַיֹּאמַר… אִם נָא מָצָאתִי חֵן… חמשה פסוקים שבהם לא מוזכר שם ‘גיבור הסיפור’, אלא בכינויי הרמז בלבד! פסוק ה’ מסתיים בדברי המלאכים כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ורק בפסוק הבא מוזכר, לראשונה, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… ללמדנו בא, שאין אדם קרוי בשמו בשלב הדיבורים – אלא בביצוע המעשה. כל עוד אברהם מדבר על הכנסת אורחים עדיין נקרא בשמו, המורה על חשיבות. רק כשיוצא ‘לפעולה’ מוזכר אברהם בשמו, לשבחו על עשייתו הגדולה למען אורחיו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם! ותיכף מעוררת שאלה: למה נאמר על ‘איש הזריזות והביצוע’ וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר…? איה העשייה? ומתרצים חז”ל, כמובא ברש”י, שגם במסירה זו לאחר יש צד ביצועי! נתן לישמעאל בנו לחנכו למצוות, ואכן, החינוך נספג: וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ! אצל אברהם נא’ לא פחות משלש פעמים “וישכם אברהם בבוקר…”! בכל מצב, ולכל דבר, משכימים!

הזריזות והמרוצה אינן רק כדי להפיק יותר, כדי לנצל יותר טוב את הזמן, אלא מפני חשיבות המעשה. הזריז בקיום הַמִּצְוָה מוכיח אהבתו לַמְּצַוֶּה. כתב רבינו הרשנ”ז מלאדי (תניא פרק כ”ו) ‘כלל גדול: כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול – גם אם הוא גיבור יותר מחברו. ככה ממש בניצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו…’.

יש להבחין בין ‘זריזות’ חיובית המסמלת מחשבה ויחס רציני, לבין ‘חופזה’ הנובעת מחוסר סבלנות. הזריזות היא מעלה גבוהה, והחופזה מאוסה. רבינו ה’אמרי אמת’ יחיד ומיוחד היה בזריזותו ובניצול הזמן, והכל מתוך רוגע ושלווה. ‘נערווין’ לא ניכרו בו מעולם. ‘ואברהם זקן בא בימים…’, הביא את ימיו במלואם!

בימי ה’קורונה’ חשוב מאוד לייקר את הזמן ולהזדרז בניצולו. כאשר סדרי החיים משובשים, שומעים ‘אין לי זמן לכלום’. נדמה להם שהם כל הזמן עסוקים – וזה אינו נכון! כי ל’עסוק אמיתי’ יש הכי הרבה זמן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com                                                                                                    

 

ערבים כל ישראל

בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא’ וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיך, כפי ש’פרשת ביכורים’ נקרא רק ב’עונת השמחה’, מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין ליהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין ‘חי על מזוודות’. ה’שמחה’ בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם ‘מסודרים’, ורק אז נעלה לציון ברננה.

כולנו מייחלים לשנה טובה וברוכה. מצפים לשמחה וטוב לבב. עתה, לקראת ימי הרחמים והסליחות, הזמן גרמא לעורר רחמים הדדיים וְהֶרְגֵּשׁ אחריות קולקטיבית. הלב היהודי נקרע משמוע על תלמידים נפלטים, בחורים שנעקרו ממקום חיותם. אין חולק שבחור צריך להיות מתאים לישיבה, ויש מצב וישיבה לא יכולה לסייע לפלוני ואין בכוחה להתמודד עם קשיי אלמוני. אך מה עושים אתו? ‘דמו ודם זרעיותיו’ צועקים ‘מה עושים’? כאשר בית חולים קטן רואה שאינו מסוגל לטפל במקרה חמור, הוא יוצר קשר עם בית חולים אחר, בכדי להעביר את המטופל מתוך אחריות, ואינו מודיע לחולה “אינך יכול להמשיך אצלנו”. אינם בושים לומר “אין אצלנו מחלקת השתלות” או “איננו מנוסים בכגון דא…”. אך האמירה “אנחנו מצטיינים, ואתה מקרה אבוד!” לא יישמע לעולם! יש ערבות!

באו רבני ישיבה לרבינו החזון איש ‘להוציא ממנו היתר’ לסלק בחור מישיבתם. דחה אותם בנחרצות באומרו כי עליהם האחריות לסייע לו. טענו “הוא אינו לומד!” השיב “שראש הישיבה עצמו יקבע אתו חברותא, הריהו מומחה בהסברה…”. טענו שבלילות עושה שַׁמּוֹת בפנימייה, הציע שֶׁיָּלוּן בבית המשגיח… המשיכו לנסות, ומי מהם טען “הרי תפוח רקוב עשוי לקלקל את כל התפוחים בסל!” הגיב רבינו מיד “וכמה הקשר בין בחור לבין תפוח? פרי נגוע ורקוב, אין דרך לְרַפְּאוֹ, אין ברירה ויש להשליכו. אך בחור כושל – יעשה תשובה! ושב ורפא לו! חובתכם לעזור לו!

בפרשתנו קוראים על ערבות הדדית שקיבלנו בְּאָלָה ובשבועה. ומה בין אָלָה לשבועה? אָלָה לדברים קשים, ושבועה לדברים טובים. ערבים אנו זה לזה לטוב ולמוטב. נעמוד לצד אחינו בימים טובים ואף ברעים. באפלה ובאורה. בסיוע לחלש ולנכשל נוכיח את מעמדנו כְּעָם. גישתנו כאן עלי אדמות קובעת עבורנו ‘מדיניות’ בבית דין של מעלה…

בשלהי פר’ כי תצא למדנו כי עמלק זינב כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. ומי הם? אי’ במדרש ‘שבטו של דן’. אמר רבינו החידושי הרי”ם כי שבט דן לא ראו עצמם ראויים להיכנס לענני הכבוד, ונותרו בחוץ. ומה קרה… בחורים שנותרים מחוץ ל’ענני הכבוד’, מחוץ למסגרת הישיבה, נופלים טֶרֶף לעמלק האורב!! שנאתנו לעמלק נצורה לדורות. על מה ולמה? מה עשו? פגעו בנחשלים, בדחויים, בסוג ב’, באלה שהענן פלט אותם. את נקמת החלשים אנו נוקמים!

מעירים על הביטוי “הולכים לומר סליחות” שבעצם יש לומר “לבקש סליחות”. נסלח ונמחל זה לזה, ונבקש מאדון הסליחות, כדלים ורשים, שֶׁיְּקַבְּלֵנוּ למרות הכל… נפשוט אנו ימיננו לקבל שבים, נתאמץ לסמוך נופלים, נתאזר בגבורה יהודית לזקוף כפופים. לא קל להכיל את השונה, קשה להסתדר עם המורד, אך מה אנחנו מבקשים מה’???

נזכה להבאת ביכורים, מתוך שמחה שכולם באו אל המנוחה אל והנחלה, איש בל יעדר, ולא ידח ממנו נדח! נתייצב כאיש אחד להמלכת מלך מלכי המלכים ביום הרת עולם. לא נפגם במלכותו, לא נכרית חלילה חלק מבניו מתוך עמו. נשא באחריות, נעמוד בערבות, בנינו ערבים לנו. בנינו, כולם, אף הנחשלים אחרינו, כי בעיני ה’ כולם אהובים.

                                                                                                                                                                                  בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com להערות והזמנות

דור דור מנהיגיו ומנהגיו

‘ערבוביה’ זו, העמדת הווה ‘כשר’ על אדני מסורת העבר תוך ראיית העתיד, היא בין המשימות המורכבות בעיצוב הדור, ולכל דור ה’ערבוביה’ מתחדשת ומאתגרת. בכל תחומי החיים פוגשים אנו דילמות חינוכיות היושבות על ציר זה – הרצון העז לשמר את ניחוחות העבר, אך ההווה דורש את שלו, וכאשר מבינים איך ממזגים ביניהם, בין ‘המורשת’ לבין ה’התפתחות’, נזכה גם בעתיד להתמודד כראוי ולפתור ‘בעיות הזמן’.

‘האם לאפשר ל’אוטומובילים’ להיכנס לעיירתנו’? בשאלה זו דנו תושבי ה’שטעטל’ לפני 120 שנה. הסכנות רבות. סוסים נבהלים. הרעש מחריד. שמעו כי בערים הגדולות יש ‘נפגעי תאונות דרכים’. חכמי העיר קבעו ‘לאו מוחלט’. הציבו שילוט ‘הכניסה ברכב ממונע אסורה’. פקידי הוועדה המקומית החתימו את מתושבים כי מתחייבים לנוע רק בעזרת בעלי חיים. העמידו מחסומים ומינו פקחים. המשיכו אנשי העיירה להוביל סחורתם ליריד האזורי בעגלות רתומות לבעלי חיים. התאכזבו לראות כי איחרו. כל האחרים באו מוקדם, במהירות, בכלי רכב ממונעים… מדינתם מחברת את עיירותיה למערכות מים וביוב, חוטי חשמל וטלגרמה נמתחים, אך תושבי עיירה זו דוחים את ה’קידמה’. אין כניסה למשאיות הצינורות, אופנוע הדואר לא מורשה להיכנס, אין אספקת מוצרי יסוד, מאכל ורפואה. נכון, אין תאונות דרכים! אך בעצם – אין כלום…

תיכף לאחר החורבן התנשא רבן יוחנן בן זכאי וחידש תקנות, להשוות אורחות חיים ל’מצב החדש’. גדולי התורה ‘עיני העדה’ המה, כי בעיניהם הגבוהות צופים בראייה רחבה את מצב ה’הווה’ בין העבר לעתיד באספקלריא תורנית, לגשר בין ‘חזון’ לבין ‘נחמו’. כאשר יסדו גדולי הדור את ‘אגודת ישראל’, הצהירו שמטרתו היא “לפתור ברוח התורה והמצוה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל”.

שמעתי כי אחד מגדולי ישראל שליט”א עלה לנחם משפחה מתאבלת על טרגדיה נוראה, שהותירה הורים שכולים ויתומים רכים, משפחה שחוותה ל”ע שבר על שבר על שבר… בתוך דבריו אמר ברוח חוכמתו “החיים הם כנסיעה ברכב. על הנהג להביט קדימה. מחובתו גם ל’העיף מבט’ מדי פעם במראות, לראות מה נעשה מאחוריו. אך התמקדות במראות האחוריות מבלי להביט קדימה, מסוכן…! העיניים והלב  – קדימה!

ספרי החסידות והמחשבה מייחסים חשיבות גדולה לנא’ בפרשתנו וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹקִים… אֵין עוֹד. רבינו ‘בעל התניא’ סובר שיש מצווה דאורייתא ‘לדעת’ זאת, להשכיל בייחוד האלקות בעולם. אך חלק ‘מובנה’ במצוה זו הוא מילת-ההמשך, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כי לכל יום ידיעה מחודשת ומיוחדת!

אמת: ללא מוכניות אין תאונות דרכים. ללא אש אין שריפות. ללא מזון אין חנק. ללא ילודה אין קשיי חינוך. המרגלים חטאו בטענתם “נישאר במדבר, נאכל מן ונחיה ברוחניות. למה להיכנס לארץ? בשביל חקלאות וגשמיות?”. במשנה תורה מכין משה רבינו את עם ישראל, תהיו עובדי אדמה, אך תחיו טפח מעליה. איך כן לנהוג ברכב – ללא תאונות. איך כן להכניס אש הביתה – מבלי לשרוף את הגוף ואת הנשמה.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

בידוד ועידוד

יהודי בודד נראה קטן, אך מעשיו מאירים ומשפיעים לרחוק, ועליו לבחור לאיזה כיוון ישפיע בחייו, מה החותם שיטביע, כיצד ינציח.

מתהלכת לה בצניעות מרת שרה שנירר בסמטאות קראקא ובנפשה השוקקת מתגבשת רעיון ‘בית ספר’ לבנות, לצד תלמודי התורה לבנים שמשמרים נצחיות עם ישראל ומנחילים תורה ומצוה. לאחר שגדולי ישראל שקלו וראשי גולת אריאל חיזקו את ידיה, התחילה התכנית לקרום עור וגידים. החסיד הנגיד רבי מרדכי לוקסנברג, מנכבדי עדת חסידי גור בְּעִירָהּ התרגש מיוזמה זו, פנה והעמיד את דירת אביו המנוח לשימוש בית הספר. הדירה, רחבת ידיים בקומת קרקע עם חצר צמודה, מתאימה מאוד לכיתות לימוד ראשוניות! כאשר פתחה מרת שנירר את ה’חיידר’ לבנות, בחודש תשרי תרע”ט, עם 25 תלמידות בגילאי 13-14, קבעו מעל דלת הכניסה שלט צנוע, “בית יעקב”, להנציח את בעל-הבית, ר’ יעקב לוקסנברג המנוח.

השבוע, כעבור 101 שנה מחנוכת ‘בית יעקב’, העלו סיפור זה עם פטירת הג”ר מאיר זילברשטיין זצ”ל, מרבני עדת חסידי גור, ותיק וחסיד, גאון בענוותנות וב’אמת’, שהרבנית תבדלח”ט היא נכדת הנדיב הנ”ל.

השלט הקטון מעל שער הכניסה, “בית יעקב”, הפך למותג נאדר בקודש. רבבות אלפי בנות ישראל התחנכו ומתחנכות במוסדות “בית יעקב” ברחבי תבל. ה’ אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים! אמנם השם ‘עלה יפה’ גם עם קריאת הקב”ה למשה רבינו במתן תורה – כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ודרשו חז”ל ‘בית יעקב – אלו הנשים, בני ישראל – האנשים’. אך המעשה ‘הקטן’ של ר’ מוט’ל חקוק לדורי דורות וצדקתו עומדת לעד! בית גשמי שמסר לזכר אביו ר’ יענק’ל נעשה לארמון רוחני, טירת הנוי והנצח!

השבת מכונה ‘שבת חזון’ ע”ש הפטרת ‘חזון ישעיהו’. ומה החזון שלך? האם יש לך חזון? האם אתה מותיר אחריך מורשת חינוכית, טביעת אצבע רוחניות, צאצאים ותלמידים שיתרפקו עלי הזכרת פועליך לטובה?

ר’ יעקב מקראקא יחיד היה, ושמו, “בית יעקב”, חקוק באותיות זהב. אף ‘קמצא ובר קמצא’ יחידים היו. מעשה קטן. סעודה אחת. פצע קטנטן בשפה של העגל או בדוק שבעינו. הפצע פתוח עדיין, כואב ומדמם!

‘תשעת הימים’ ימי חשבון נפש המה, לאומיים ויחידניים. עם תום שנת לימודים נבחן את העבר ונטכס את העתיד. ב’עידן הקורונה’ נתבונן כי לנגיף כה קטן – השלכות כה גדולות. אדם אחד ‘חיובי’ לנגיף עלול להכניס מאות רבים לבידוד ולסגר, בביטול תורה. ומה כוחו של אדם אחד ‘חיובי’ במעשיו? בכוחו לקדש ולהעמיד אלפים ורבבות! איננו יודעים לשער מראש את כוחו של ‘מעשה’ בודד, אך השלכותיו עצומות!

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. מי דיבר? משה. מיהו משה? ילד בודד מבודד בתיבה על שפת היאור. אשה שאינה-מחויבת יצאה מגדרה עבורו. והוא שהתעלה להיות העומד ומדבר אל כל ישראל. כח היחיד. ישנם עוד ילדים בסיכון, בתיבות משוטטות המצפות שנושיט לעברם יד. נצפה לנס וידנו תגיע.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

אהבת חינם

בפניכם “סיפור” שקראתי. ולמה במרכאות? כי הוא “סיפור” דמיוני, שבא להמחיש את הווייתנו הַמְּדֻמָּה, ולשקף בפנינו את חיינו ‘המבריקים והיפים’.

איש צעיר התפאר שהלב שלו יפה ביותר. נקלע פעם לשיחה במרכז הכפר, ובתוך הדברים השמיע בקול גדול כי הלב שלו הוא היפה ביותר בכל האזור. הציע אחד השומעים שיראה ויציג את הלב שלו, וכך יוכיח לכולם שאכן כדבריו כן הוא. הכניס האיש יד ושלף את לבו והציגו לעין כל. ראו כולם והתפעלו. לב אדום עז, פועם בחוזקה, מבריק וחלק, מעוצב ומטופח! שמח האיש כשכולם הנהנו בהסכמה שֶׁלִּבּוֹ יפה במיוחד.

לפתע, קריאה מתוך הקהל שהתאסף סביב, “הלב שלי יפה יותר!”. הסתובבו כולם וראו כי הדובר הוא זקן, כפוף ומיוגע. לאחר דממת-הפתעה הֵשִׁיבוֹ הצעיר “הוצא נא את לבך וְהַצִּיגוֹ לנו! יראה הציבור וישפוט! לאחר חיטוט הוציא הזקן את לבו והראהו לקהל הסקרן. ראו לב זקן, אמנם פועם בקצב קבוע, אך כולו פצוע ומעוות. ניכרים בו חתכים וסימני פירוק והשלמה, חסרים בו חלקים, ובכלל לא חלק ומבריק כלב הצעיר. האנשים לעגו לזקן ‘איך הוא אומר שהלב שלו יפה יותר מהלב של האיש בצעיר! הוא מעוות כולו!’

כשוך הצחוק, פנה הזקן לצעיר ואמר “אמנם ליבך יפה, מבריק וחלק. אך אינני מוכן להחליף את ליבי בשלך בכל הון. כל חתך בליבי מסמל פעם שהשתתפתי בצערו של הזולת, ולקחתי דברים ללב. הצלקות נותרו ממקרים בהם ליבי שתת דם על כאבו של האחר. היו פעמים ש’נתתי’ חלק מליבי למישהו שנזקק לאהבה, וכשהוא החזיר לי אהבה השלמתי את החלק החסר בלבי. אך יש חורים וחללים שנשארו מפעמים שנתתי למישהו חלק מהלב שלי, אך הוא לא השיב לי כגמולי. אמנם הפצע כואב, אך הזיכרון מתוק – כי עזרתי למישהו. הבן נא, איש צעיר, היופי של לבי הוא יופי מסוג אחר, ועל לבי היפה והמיוחד אינני מוכן לוותר.

הקהל הקשיב ברגש ושקיקה. דמעות נצנצו בעיניים. הבינו מהו בעצם ‘לב יפה’. לא המבריק אלא המעניק.

מחנכים מסיימים שנת לימודים. כמה דם שתת לבנו בעבור תלמידים? האם בכלל ‘לקחתי אותם ללב’? האם קרעתי חתיכות מליבי לחבוש בהן את כאבם? כיצד הגבתי כשלא השיבו לי כגמולי הטוב? האם אני מודע כי לב המצולק מרוב נתינה, מעוות מרוב הכלה, בָּלוּי ומשופשף מרוב שימוש הוא הלב היפה ביותר?

‘אהבת חינם’ היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אהבה שמוענקת בציפייה לתמורה, אהבה שניתנת ל’דומה לי’ ולקרוב אלי איננה ‘אהבת הזולת’ אלא ‘אהבה עצמית’. לאהוב נגד הזרם, לאהוב דבר שאינו פופולרי, לאהוב דבר שאחרים אוהבים לשנוא. בית המקדש בנוי היה על הר. בנייה זו מורכבת מאוד. המבחן היא להצליח לְאַחֵד וליישר בסיס ויסוד למרות הבדלי הגבהים, מהמורות וסלעים. עלינו להוכיח יכולת זו: לגשר בין מעמדות, לפשר בין עמדות, לאפשר תנודות, לאשר דעות שונות, לְקַשֵּׁר אף את הפושר והנושר.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. האוחז ‘מקל נועם’ קרוי ‘יחיד מומחה’. כסילים מוֹחִים, אך חכמים מומחים.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

אשר יצא לפניהם

וכי חושב משה רבינו כי יטוש ה’ את עמו? מה לו לבקש על כך, ומה כוונתו? מפסוקים הללו ניתן ללמוד “דרישות התפקיד” של מנהיג בישראל.

בספרים הק’ מבואר, והיסוד בזוה”ק (שלהי בהעלותך, בפרשת ע’ זקנים), כי משה רבינו הנהיג את העם בדרגה רוחנית גבוהה (“אוכלי המן”). כעת מעביר את הנהגת העם כשהם נמוכים יותר (“מבקשי בשר”). משה, באהבתו לעם, מעורר רצון הקב”ה, שיהיה המנהיג מותאם לדרגתם. כדברי רש”י “להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד“, על המנהיג לרדת ולהנמיך עד למצב הדור, ומשם להעלותם. (אמליץ להתענג על דברי המלבי”ם וּמָשָׁלוֹ הנפלא שם בפרשה, שכיוון לנאמר בזוהר).

בבואנו להעלות ולשרטט ‘קוים לדמותו של מנהיג’, אין כוונתנו למנהיגי ‘שרי אלפים’, אשר מעניקים חמה בקומתם, כי מי אנו לתאר שיגם ושיחם. אנו נשוחח על ‘שרי חמישים ועשרות’, מלמדים ומחנכים, גבוהים ורמי”ם. כיצד נטיב להטיב את נרות – נשמות בנ”י, ומה הדרך להנהיג, באופן שיהיו הקהל ‘מונהגים’, וילכו אַחֲרֵינוּ בס”ד.

שמעתי מאדם שנכח ושמע את דרשת הגה”ק מצאנז קלויזנבורג זצ”ל בשעה שיסד את הקריה הנאמנה בנתניה. בדרשתו חשף מהגיונו: הקהל, עם שרידי חרב, דְּווּיֵי ה’מלחמה’. הפצעים טרם הגלידו. שבורים בגוף, ובעיקר בנפש. רבים גוערים בפליטים על ירידתם הרוחנית. מדוע גברים רבים מבני אנ”ש מגולחי זקן, ו’תורת אמך’ ננטשת כי בנים רבים אינם בחינוך תורני. האם הגערות נשמעות? – לאחר נשימה המשיך – אני, דרך אחרת עמי! בניתי שיכון. אני מסייע למשפחות, יש דירות וחנויות, פרנסה וקהילתיות. בכך – הפטיר בלהט – ישובו כולם לדרך בית אבא!

הדרך לעליה רוחנית, עוברת, דרך רווחה גשמית. שמעתי בדרשה מפי הרב דוד הלחמי ז”ל, מתלמידיו הקרובים של פאר הדור הג”ר מאיר שפירא מלובלין זצ”ל, כי בתום תפילת נעילה, בה ירד הרב לפני התיבה והרעיד את הנשמות בעת נעילת שער, התחילו תיכף בתפילת ערבית. כשסיימו תפילת שמו”ע הבחינו כי הרב איננו בביהמ”ד. דימו כי נחלש ממאמציו בתפילה ופנה לחדרו לפוש. לאחר התפילה והבדלה עברו הבחורים לחדר האוכל ‘לשבור את הצום’. גילו את הרב עומד, כשהוא עדיין עטוף ב’קיטל’ וטליתו, ומכין כַּדֵּי קפה לבחורים! עמד הרב ומזג להם באבהיות טבעית. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם! הוא הגבר הוקם עָל, קנה את נפש תלמידיו ב’קנין הגבהה’ וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

לפני כ-20 שנה סיפר בני הפעוט כי שכחנו בבוקר לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. “מה עשית?” שאלנו בדאגה. השיב “הרבי חלק עמי את הסנדוויץ’ שלו!” הילד ראה שאנו מתפלאים, והמשיך “זה היה עם אבוקדו ופרוסת עגבניה. אפילו שאני לא אוהב עגבניות, כשהרב’ה נותן זה טעים!” אשרי הרב שככה לו! אין ספק שהוא קנה שביתה בלב תלמידיו כאדם טוב ומטיב. לא פלא שדמותו זכורה גם אחרי שנות דור. אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם מדאגותיהם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם לחיי תורה וקדושה!

מלמד הוא ‘מפעל חסד’ תמידי, בכל רגע ורגע הוא מעניק ומפזר חסדים טובים. חסדים בגוף, ובעיקר חסדים בנפש. חסד לאישיות כהצבת גבולות והנחיית סמכות. הוא מעמיד דרישות, ומעניק לתלמידיו תחושת מסוגלות להתקדם. מלמד טוב נוסך בילדים בטחון וגדלות, מלווה ומעודד כמו אב שמסיר את גלגלי-העזר מֵאֹפַנֵּי-בנו ואומר “אתה מצליח! אל דאגה, בן-יקר, אני כאן, לְיָדְךָ!” זה דימוי המנהיג לרועה צאן. בחמלה ורחימאיות, בנחישות וברגישות.

רק כשעובדים מתוך אהבה ניתן להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. לא התנשאות, לא התחשבנות, ולא גישה של ‘קבלו דעתי’. כולם אהובים כולם ברורים! נשאלה שאלה בבי-מדרשא, במרכזי למידה בהם מעצבים את דמות המחנך, “מיהו מלמד טוב“? לאחר שלל הצעות שכללו ממעלותיו וסגולותיו, השיבו “מלמד שהוא אדם טוב!

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

זווית ראייה

הצייר היה נבוך, כי ממלחמותיו הארוכות בהן ניצח המלך וכבש ארצות, נותר הוא נָכֶה ומצולק. גִּדֵּם יד וְקִטֵּעַ רגל, חסרה לו עין וכתפו מעוותת. הצייר התמסר לבקשת המלך. בתום העבודה ראו השרים והתפעלו “צייר כשרוני! איזה ציור אמיתי“! אך בראות המלך דיוקנו נפגע! “כך יזכרו אותי? בעל מום פגוע מכף רגל עד ראש, צורה של מפסידן! לכלא תשליכון אותו!”.

הצייר השני למד מטעות קודמו. הוא ‘שיפץ’ את מראה המלך. גם הפעם כעס המלך “וכי מכון להשתלת איברים יש כאן? לא אתן יד לתעתע בציבור ולתלות ציור שקרי! הכניסו אותו לתא עם הצייר הקודם!”.

והקיר המרכזי עדיין מצפה לציור. ציירים רבים חמקו מלהגיע. התייצב צייר צעיר שזקוק לשכר. בתום שלושים יום שניתנו לו התאספו המלך ושריו לחזות בתוצאה. הציור הענק הוכנס, מכוסה. מתח באולם. מה יהיה הפעם? הצייר ניגש לאטו לחשוף את היצירה. הנשימה נעצרת. העיניים פקוחות ומשתוממות. בציור רואים את המלך ב’פרופיל’ כשהוא רוכב על סוסו, מסתער לעבר האויב. הוא נראה מזווית בה ידו הטובה מושטת ומרימה חרב בגבורה, וגופו בתנוחת מרדף משיג ומנצח. בזווית בו מצויר המלך רואים רק את העין הבריאה, הרגל השלימה, ואף הכתף הפגועה משתלבת היטב, בהיותה רכונה על גב הסוס הדוהר.

לכל דבר בחיים יש כמה וכמה זוויות. ניתן להביט בעין רעה ולראות את הרע, אך עם רצון טוב מוצאים זווית חיובית. בפרשתנו מעביר בלק את בלעם ממקום למקום – למצוא מקום בו תחול קללה. שתום העין! למה לחפש את הרע? הקב”ה הוציא מפיו את האמת: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל! אין הקב”ה חפץ לראות במגרעותיהם של ישראל. בכל אדם יש טוב, והקב”ה מלמדנו להביט ולגלות את הטוב.

תפקיד המחנך לראות בטוב תלמידיו, כי רק לאחר שהוא מכיר במעלותיהם ובאיכויותיהם, יצליח, מתוך רצון אמיתי, להטיב עמהם, לתקן את פגמיהם וליישר את אורחותיהם. מבט חיובי וטהור, מציאת הזוויות החיוביות, העמדת התלמיד ב’פרופיל’ בו יבליט את הצדדים החזקים שבו, מאפשרים לקדמו וללטשו עוד.

ר”מ ‘חשוב’ בא בפני הגה”צ ר’ יחזקאל לוינשטיין זצ”ל בשאלה: אני מוזמן למסיבות אירוסין רבות של תלמידי, ומתכבד לדרוש בשבחי ‘החתן שלנו’. מה אעשה כשאין לחתן מעלות? האם ולמען השלום והמשפחה מותר לי ‘להמציא’ מעלות? המשגיח התרעם “אתה בא אלי להראות זהירותך ב’מידת אמת’. לצערנו, טרם זכית להיות איש אמת! הרי ‘אדם אמיתי’ מזהה ורואה מעלות ותשבחות בכל בחור ובחור!

כאשר תלמיד מרגיש שמביטים בו ב’עין טובה’, כשהוא שומע שמצפים ממנו והינו מסוגל, התוצאות מגשימים את הציפיות. מנהל הרואה את הצד החיובי בכל מורה לומד להסתדר עם מעלותיו וממילא לגמד חסרונותיו. הבה נלמד למנות שלש מעלות טובות שבאדם – לפני שבאים לעסוק במגרעותיו. גילוי עיניים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

חיים כולכם היום!

שמו הטוב ויושרו הביאו כי ‘הצאר הרוסי’ חתם אתו חוזה ענק לאספקה של עצים משובחים, לבניית ארמון. כדי לעמוד בהתחייבותו נטל הלוואה גדולה מהבנק הראשי בצרפת (על ידי פקידיו שהפעילו את עסקיו בזמן שהקדיש חייו לתורה), שהכירו אף הם בשמו הטוב ויושרו, ורכש שלש אניות משא להובלת הסחורה מיערות פולין לרוסיה. ברווח העצום יפרע את ההלוואה ויהנה מהפירות…

ויהי היום, הרב מוסר שיעור, הגיע לידי מזכירו ידיעה נוראה. גושי קרח חסמו את נתיבי ההובלה ושלש האניות טבעו, והם וכל הסחורה שעליהם טבעו במצולות. אין עצים. יש חוזה. אין ספינות. יש חוב לבנק.

איך יבשרו זאת לרב? פנה המזכיר לתלמיד ידוע בפיקחותו ובתושייתו, וביקש עזרה. בתום השיעור פנה התלמיד לרב: ‘ילמדנו רבינו. המשנה אומרת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוב. אני מבין שצריך לברך, אך כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?’. השיבו הרב מיניה וביה “כשמאמינים בה’ – יכולים!”. המשיך התלמיד לשאול “וכי האמת מברכים באותה הרגשת הלב? איך יתכן?” הסביר הרב כאשר מתבוננים כי מאת ה’ לא יצאו הרעות, והכל לטובה, מברכים בלב שלם ושמח. המשיך התלמיד “לפני כמה חודשים ראיתי את הרב רוקד בנישואי צאצאיו. רוקד ומודה לה’ על הטוב כי לא כלו רחמיו. וכי על בשורה רעה גם חייבים לרקוד ולשמוח?” חזר הרב והסביר, כי בהישמע בשורה רעה יש לעצור ולחושב, להגביר את האמונה ותחושת קרבת אלוקים, ואזי – לברך על הרעה ואף ישמח וירקוד!”. פנה התלמיד לרבו “רבי, תתחיל נא לרקוד. הספינות שלך וכל הסחורה היקרה שעליהן, טבעו ואבדו…”. הרב שמע, והתעלף! כשנעור, אמר בכנות ובישרות לב “קל לומר את מה שאמרתי, אך כשזה מגיע ‘למעשה’ זה קשה מאוד…”.

בפרשתנו לומדים ‘לחיות’ עם אבדן ושכול. מרים הנביאה, מקור התקווה בעומק גלות מצרים, נפטרה. אהרן ומשה מתבשרים כי לא יזכו להיכנס לארץ ישראל. אהרן עולה למות בהר ההר. בפטירת מרים אין מים, והעם מתקשה להתמודד. לאחר פטירת אהרן נאלצו להתמודד מול עמלק, המכונה ‘כנעני מלך ערד’. אך מי הבאר חוזרים, את עמלק ניצחו, ואלעזר יורד מההר לבוש בבדי כהונה גדולה. לומדים ‘לקום מן האבל…’.

הפרשה פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… זֹאת הַתּוֹרָה! אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. “גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה”. את הפרה האדומה שורפים לאפר. רמז למוות. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ואנכי עפר ואפר. אך כשנותנים בו ‘מים חיים’, מים הנובעים בחיוניות – מחוללים טהרה. התחלה חדשה וטהורה.

רבה של וורשא צדק “למעשה – זה קשה מאוד”. כמחנכים חשוב מאוד שנעמוד ליד תלמידינו גם ברגעיהם הקשים. ככל שאנחנו משמעותיים בחייהם, כך נחוצה נוכחותנו. לא הדיבור כמו עצם השהייה. ברוך-השם, לא כל מלמד מנוסה בהתמודדות עם מצבים קשים כאלה. מתייעצים, שואלים, ומתפללים לא להיכשל. מתוך ההכרח, ישנם אנשי-מעשה שהתמחו לשאוב מי מעין ממעייני הישועה, בדעה והשכל, במוח ובלב.

זאת חוקת התורה. גם אבדן ומוות. אך פרשה זו היא שמביאה ניצחונות ומציבה אותנו בשערי אר”י.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

עשיר כקרח

חז”ל מוסרים שקרח היה שומר ממונה באוצרות פרעה (ושם, ההון שיוסף הצדיק צבר בהיותו משביר בשנות הרעב), והיה קרח ‘מושך’ משם כספים… ושמא פעל קורח ‘לשם שמים’, כמו בשואה שהיו ‘גונבים’ אוכל ממטבחי הגרמנים להחיות נפשות הרעבים? חז”ל מציינים כי ביציאת מצרים היו לקרח שלש-מאות פרידות לבנות שנשאו את מפתחות מנעולי אוצרותיו! וכתב רבינו המהרש”א כי פרידות לבנות אלה – פגיעתן רעה, וקרח השתמש בהן בכוונה, שלא יעזו להתקרב וליהנות מהכסף ‘שלו’… עליו אמר שלמה ‘עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו – לְרָעָתוֹ’…

כסף אינו דבר פסול כאשר זוכרים ש”העושר והכבוד מלפניך“. יֵדַע העשיר כי “ממון בגמטרי’ סולם” ללמד שבאמצעות הממון ניתן לטפס גבוה ולקדש שם-שמים, אך ניתן גם לרדת דרכו, ליפול עמוק וכואב, כנאמר בעדת קרח “אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם… וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם” זה ממונם.

עלינו לחנך ליושרה והגינות כלכלית. הורגלנו מילדות כי אם מוצאים טיפת דם בביצה – משליכים ללא הרהור, כך גם אסור שיימצא טיפת פסול בכספנו. כל ‘אוצרות קורח’ לא ישמחו את האדם, אם אינם שלו. חז”ל מוקירים ‘גדול הנהנה מיגיע כפו’. הוא ‘נהנה’ מפני שזה ‘מיגיע כפו’. קורח, שהתעשר ללא עמל, סבל מתסמונת ‘ההשתוות’. תמיד מביט ימינה ושמאלה לראות ‘מי עוד…’. קרח היה יכול להיות מרוצה מאד במה שיש לו, אילולא זכה אליצפן בן עוזיאל לנשיאות השבט. כעת, כשקרח נאלץ למדוד עצמו לעומת בן דודו הצעיר, חש תסכול ורוגז. עשיר הוא זה ‘השמח בחלקו’. הימנעות מהשוואות מאפשרת לאדם להודות לה’ על מה שקיבל, ואף לפתוח לבו וידו לזולת, במקום לקמוץ בנתינה, ולחשוד ולנטור בכל מי שמצליח.

לא אשכח תובנה שקראתי בילדותי, שמעניקה לנו סדרי עדיפויות ומסדירה פרופורציות בחיים: כסף קונה  ספר – אך לא דעת, כסף קונה תרופות – אך לא בריאות, חברים – אך לא אהבה, שעשוע – אך לא שמחה, שעון – אך לא זמן, מעמד – אך לא כבוד, ציות – אך לא נאמנות, מזון – אך לא תיאבון, מחשב – אך לא שכל, נוחיות – אך לא מנוחה, מיטה – אך לא שינה, בית – אך לא משפחתיות, אפי’ מנת דם – אך לא חיים

דרש רבינו ה’חידושי הרי”ם’, הטעות של קורח היתה: “ויקח קרח”, הוא רצה ‘לקחת לבד’, (המקור בזוה”ק) ושכח כי ‘העושר והכבוד מלפניך’. על האדם להכניס לתודעתו “אין ביכולתי לקחת דבר בעצמי. אני רק ‘מקבל’. אם משמים נותנים לי, אקח, ואם לא נותנים לי, לא אקח…”! בכך יודעים גם לנהוג כראוי כאשר זוכים במתנת שמים. נכדו רבינו ה’שפת אמת’ מוסיף כי קרח לקח לעצמו, וזה גרם לו לפעול מתוך ‘נגיעות’ ולהיכשל. לעומתו אהרן, שקיבל ‘מתנת שמים’, פעל ללא פניות ונגיעות, ולכן זכה להיות כהן צדק משרת.

המדרש מלמד בפרשתנו “שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. קרח מישראל, והמן מאוה”ע. למה? שלא היה מתנתן מן הקב”ה אלא חוטפין אותה להם”. לפעמים זה מתחיל מכמה ‘גוֹגוֹאים’… קלפי משחק… “לשכוח” לְתָקֵף ‘רב-קו’…

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

כי יכול נוכל לה!

האחד מבשר כי בונפרטה כבש נקודה אסטרטגית. חברו סיפר כי גדודים שלימים של חיילים רוסיים נפלו בשבי. המפקד ישב וראשו שמוט על חזהו, מיואש ונכלם. לפתע קרא שָׁלִישׁוֹ “הנה יש בשורה רעה נוספת, גרועה מקודמותיה!” הגנרל שואל, מבלי שהרים ראשו המושפל “מה יכול להיות גורע יותר?” ענה השליש בלהט “שמענו כי נפלה רוחו של המפקד הרוסי העליון, רוח הלחימה עזבה אותו!”. המפקד הבין את המסר. מיד קם ממקומו כמתנער מחבלי הייאוש, לבש עוז ויצא לפקד בעצמו על שדה הקרב. באומץ רוח ובתושייה בלתי רגילה, הצליח, לאחר כמה שעות של לחימה מאומצת מלאה ב’רוח קרב’, להסיג את גבול אויביו ולהכריע את המערכה.

זהו כוחו של אומץ רוח – מול חידלון וייאוש. אומץ רוח נדרש בשדה קרב, ואף בקרבות היומיומיים מול יִצְרֵנוּ הרע, מול נחשולי ונפתולי החיים האורבים לנו. אומץ הוא ‘מידה נרכשת’, ועלינו לְתַוְּכָהּ לילדינו.

המרגלים נבחרו בהיותם חשובי העדה. לא נחשדו הם על השקר. ומה השתבש? ראו את הענקים בונים מבצרים אדירים. במקום לחשוב בחשיבה חיובית ולהסיק כי “הם פוחדים מאתנו ולכן מתבצרים” ראו זאת באור שלילי “כי חזק הוא ממנו”… הם איבדו את אומץ הרוח ואת התעוזה, ובשובם העבירו חולשה זו לעם ישראל שציפה למצוא פיהם. הפיחו בעם רוח של קטנות, ייאוש וחולשה. הקרב אבוד עוד לפני שהתחיל…

הצלחתו של תלמיד תלויה ברמת הביטחון העצמי והחשיבה החיובית שבו. על מחנך להפיח בתלמידיו תחושת יכולת ואמון. הוא יעשה זאת כשהוא מאפשר להם להתנסות ולהתפתח, תומך בהם בשעת התמודדות, מרגילם למזג בין אופטימיות לפסימיות, ובריבוי העידוד. אמירה מוגזמת או הערכה שקרית אינה עידוד. העידוד יהיה מעשי וְכֵן. מְתַרְגְּלִים פתרון בעיות ומשוחחים על הכוחות הטמונים בכל אחד. ההצלחה בחיים אינה נגזרת מכישרון שכלי, אלא תמהיל של כישרון, מוטיבציה ובשלות רגשית, בס”ד.

המרגלים מספרים ‘וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם’. הרי העיקר מה ששמעו שהענקים אומרים “נמלים יש בכרם…”. ומדוע הקדימו לומר ‘ונהי בעינינו כחגבים’? אמר רבינו הקדוש מקוצק – כי הענקים ראו אותם כחגבים מפני שהמרגלים חשו עצמם חלשים וקטנטנים! הם שידרו חולשה וכך נראו לאחרים!

חסיד בא לצדיק רבי אברהם מפּוּריסוֹב כשהוא מדוכא ועצוב, “רבי, חיי עמוסים ייסורים, יגון ועצב רב. מדוע נגזר עלי כך?” השיבו הצדיק, “ומנין לך שהעצבות והיגון שלך הם תוצאה של הייסורים? אולי הדבר הפוך – מפני שאתה עצוב, אתה סובל! נסה להתגבר על הדיכאון ורכוש לך מעט תקווה, ממילא ייעלמו הייסורים מאליהם…”. ילדינו לומדים מאתנו איך ‘לקבל’ את החיים, ובכך יוצרים לעצמנו את המציאות.

כלב בן יפונה עמד והכריז עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ! עוז רוח! לכן הוא זכה לנחול את שטחי העיר חברון הסלעית, אדמת טרשים, כי רק כלב, בחשיבה החיובית שבו, יוכל ליהנות משבחה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

מהלכים בין העומדים…

מן השמים ניתנה לנו, הורים ומחנכים, הזדמנות לראות את ילדינו ‘עצמאים’. בלי מערכת שעות מחייבת, בלי ‘צלצול’ בית ספר, בלי מבחנים ורישומי נוכחות. הורים רבים אומרים בכאב – התאכזבנו. (רק שלא יאמרו זאת לילדיהם, כי אין האשמה בם!) “בני התבטל כחסר עול-מלכות-שמים”, “בתי לא גילתה עצמאות חינוכית”.

מערכות הלמידה בימינו נעשות יותר ויותר תחרותיות בעשייה חיצונית (לומדים עד הלילה… הספקים גדולים… ללא חופש… תכנית מבחנים רצינית…). מרוב לימודים כמעט ואין זמן לחנך. הבה נתעורר לקריאתו הנוקבת של רבינו הקדוש מקאצק, לחסיד שבישר “למדתי את כל הש”ס” – “וכי מה הש”ס לימד אותך…”.

‘בהעלותך את הנרות – עד שתהא השלהבת עולה מאליה’. מה ראינו בעידן הקורונה כאשר ‘יד הכהן’ התרחקה מהטבת הנר, איך למד הנער מאליו – תרתי משמע: האם רצה ללמוד מאליו, והאם הצליח ללמוד לבדו? שמעתי על ר”מ בישיבה שפנה לתלמידיו בראש-השנה-לשנת-הלימודים, ר”ח אלול, “מה אני מלמד אתכם השנה”. התלמידים שתקו, בביישנות בראשיתית ובהכנעה אלולית. שאל שוב “אל תחששו, מה אני מלמד אתכם השנה”. ‘נחשון’ אחד השיב “גיטין”. הר”מ שתק, ומבטו מזמין עוד תשובות. בחור אחר השיב בלחש “לומדים עיון”. שלישי ענה בידענות “לומדים איך ללמוד”. לאחר שתיקה מרכזת ומחממת, יישר הר”מ מבטו ואמר “ראשית כל, לא אני מלמד, אלא אתם לומדים. אתם תלמדו השנה איך לחשוב ואיך לזהות, איך להכליל ואיך לפרט, איך לטעון ואיך להאזין לטענת הזולת. איך לבחון דבר משני כיוונים. הכלי בו תשתמשו השנה הוא מס’ גיטין”… לא לומדים כדי להגיע להצלחה בפליטת אינפורמציה אצורה בלבד…

ילד מכונס בפינת הספה, שקוע בספר שבידו, מצויר או עלילה. ומדוע אינו מתכרבל עם גמרא? “כי ספר מעניין”. ומדוע אין הגמרא מעניינת אותו? כי מנעו ממנו את צוף הגמרא, את המתיקות בחשיבה עצמאית, את המגד של התבוננות והתנסות. הוא שומע רבות: “צריך להספיק את החומר”, ומבין ש’החומר’ מעמסה כבדה. במקום שהילד ירשום במוחו, בשמחה, את מה שהבין, מעתיק במחברתו את מה שהמלמד מבין…

לאור תקופת ה’קורונה’, בו הרוויחו שעות איכות עם ההורים בבית, יש להתבונן האם יום לימוד כה ארוך באמת מועיל ומחייב לפיתוחו העתידי של הילד? האם משימות ובחינות כה רבות באמת חיוניות לבנות? הגיע הזמן לאמץ את דברי הרמב”ן באגרתו “וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ“. לימוד המביא לידי מעשה, למידה בונה ומענגת, למידה לשם שמים ולא לשם תחרות!

בהפטרת השבוע נקרא הפסוק המופיע בכותרת המאמר: וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. העולם כלוא במוסכמות מרובעות ומקובעות. בימי הקורונה נוכחנו שלא-הכל-בדיוק-עובד. הבה נהיה ‘מהלכים’, יצירתיים, חדשניים ומעזים. נעלה נרות הקודש ותהא שלהבתם עולה מאליה! מאירים את העולם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

תנו ‘כבוד’ לתורה

הסביר הרב הנערץ “אנו לומדים דברי המשנה בלשון שאלה! וכי כך היא דרכה של תורה? אם אוכלים פת במלח בלבד, ואין יותר ממים במשורה, זועקת המשנה ותמהה “ובתורה אתה עמל?” מי יבחר בכך בראשית דרכו? הרב מלובלין אכן הניף קרן התורה ולומדיה, זקף את קומת בני הישיבות, להתפאר בעסקם בתורה, וכך קיבץ וריבץ ו’העמיד’ תלמידים הרבה.

בפרשתנו לומדים מצוות הנזיר. פורש הוא הנזיר מדרכי בני אדם. מגדל פרע שער ראשו, ניזהר מטומאת מת, ובידול מוחלט מיין וכל תוצרת הגפן. קדוש יהיה. ‘נזיר’ הוא דוגמא של פרישות והיטהרות רוחנית.

המשנה מלמדת (נזיר כ”ח) כי אב יכול להדיר את בנו בנזירות, וכדברי הגמ’ – זה מדין ‘חינוך’. כמו שמרגיל האב את בנו לקריאת שמע ותפילה, לשמירת שבת, כך מרגיל ומחנך את בנו בצעירותו לפרישות. והנה, המשנה ממשיכה ומפתיעה! “מיחה או מיחו קרוביו” אם הילד מבטא חוסר רצון לנזירות, או שאחד מבני המשפחה טוען שלא יאה הדבר לילד – הרי הנזירות בטלה! הגמרא תמהה! למי יש סמכות לבטל הנהגה חינוכית בה האב מקדש את בנו? היכן מצאנו שיש לילד ‘זכות וטו’ לבטל דעת אביו? וכי מחשבת האח והסבתא גוברת על השקפה החינוכית של האב, עד שדעתם מבטלת את הנזירות שהאב נדר לחינוך בנו?

הגמ’ מבארת – ואגב כך משמיעה כלל יסוד בדרכי החינוך: “כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה!”. עיקר החינוך הוא להעניק ‘חשיבות’ לבן, לעורר ‘נכבדות’ בעיני עצמו וסביבתו. אך חינוך לנזירות אינו מכבד! אדרבא, זה מבזה! הנזירות מכערתו ומנוולתו – בגלל השער הפרוע ובגלל התגלחת בתום תקופת הנזירות.

חינוך הבנים הוא ערך עליון בקרב עם סגולה. אך, למדנו כאן, שחינוך לא יהווה סתירה ל’כבוד האדם’. אם כבוד הילד נפגם מדרכי החינוך בהן נוהגים בו – עלינו לבדוק את הדרך נלך בה. ילד ממורמר אינו מתחנך.

‘דבש וחלב תחת לשונך’ – ב’שבועות’ אוכלים מאכלי חלב ומיני מתיקה, זכר למתן תורה. מקשטים בפרחי נוי ריחניים זכר לריח שושנים שבא מגן-עדן לחלל העולם, וזכר לעשבים יפים שכיסו את הר סיני המדברי. מנציחים לדורות את היופי של מתן תורה, את הנועם ואת המתק. לא מצאנו מנהג לפזר עשן בבתי כנסיות זכר לעשן שאפף את ההר. אין משמיעים קולות מחרידים. רק כך היא דרכה של תורה! דרכיה דרכי נועם!

הקב”ה נגלה עלינו, במתן תורתו, כזקן מלא רחמים. פתח בדברי ריצוי ‘וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ’. הוא מעוררם לגדלות ‘וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי’. ‘כפיית הר כגיגית’ בא במכוון רק לאחר שהכריזו ‘נעשה ונשמע’. המנהג הוא להוליך ילד ל’חיידר’ בראשונה כשהוא נישא על ידיים ועטוף בטלית נאה, שם לומד אותיות קדושות ומלקק דבש! נמשיך כך בכל שנות חינוכו! לא להפוך את הטלית לבגד אוטם ומחניק, ולא להמיר הדבש – בעוקץ. והערב נא… את דברי תורתך… כי בנינו ערבים לנו!

.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה – במדבר – ואיש על דגלו…

ברוך השם, עם שוך חרדת המגפה וחזרה מדורגת וזהירה לשגרת החיים, אומרים הורים רבים “אמת כי השהייה הרציפה בבית עם הילדים אינה קלה. ‘הבית צר, סגור ומסוגר כמבצר, כל ילד אוצר אך מרעיש כצרצר הכלוא במעצר, וכי יד ה’ תקצר?’. אך ב”ה ימי הפסח עברו ב’התגבשות’, התקרבנו זה לזה, בלימוד ותפילה, בעשייה והפעלה, ‘בחוגי בית’ של יצירה, בישול ואפייה. ‘זמן’ לא היה חסר, והיה לנו ‘זמן’ לילדינו.

כעת חוזרים ב”ה ללימודים. הבה נמשיך בקשר האיתן והקבוע עם ילדינו! אין תחליף להורים, כאלה שמלווים את בניהם ובנותיהם בכל צמתי החיים. לא הורים ‘טכניים’ בלבד, שמגדלים, משיאים, רוכשים ומשלמים. אלא הורים שמקיימים שיח, מקשיבים ומייעצים, ושותפים להחלטות. ונפשם קשורה בנפשם.

להורים – מקום חשוב בעולמם של הילדים. ולמחנכים – אף להם מקום חשוב ומקודש. אל להם להחליף אלו עם אלו. בכדי שקומת האדם תגבה כראוי, על שניהם, ההורים והמחנכים, לפעול בתיאום ובשותפות. עליהם ללמוד את קווי הגבול בין התפקידים. מתי עזרה ‘לצד האחר’ מהווה עזרה, ומתי היא כבר נחשבת להפרעה במילוי המשימה. בפרשתנו נא’ וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, והתורה מונה ומפרטת את בני אהרן בלבד. מכאן דרשו חז”ל כי המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ (סנהדרין י”ט). אמנם יש למשה מקום חשוב בפיתוח בני אהרן, אך אינו ‘כובש’ מקום אביהם! אהרן הוא האב, ואף משה קרוי כך.

יש ואב טרוד בענייניו ועסקיו. אינו פנוי להנחלת תורה לבנו, הונהג כי ימנה ‘שליח’, מלמד תשב”ר, ללמד בנו תורה. אך אין האב נפטר מאחריות רוחנית על בנו! וכי, לאחר אריכות ימי אביו, יכול הבן, הטרוד בענייניו ועסקיו, ‘למנות שליח’ להתאבל על אביו? ישב השליח שבעה ודש בגדו קרועה, הבן יבוא לנחמו…

בפרשה לומדים על מינויי הלווים לשרת בקודש. בשלהי הפרשה מזהירים לבל יחליפו הלווים ביניהם בתחומי עשייתם. הגמרא (ערכין י”א) מספרת כי רבי יהושע בן חנניה, שהיה לוי, הלך אצל רבי יוחנן בן גודגדא, אף הוא מן הלויים, לסייע לו בהגפת שערי המקדש. אמר לו “בני, חזור לאחוריך! שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים”. שמעתי לדרוש, כי נפש האדם זקוקה ל’שירה’ כמו גם ל’נעילת שערים’. ילד זקוק לחוויות ושמחה מרוממת, ועם זאת – לגבולות ברורים ונעולים. כאשר רבי יוחנן מזהיר את רבי יהושע, קוראו ‘בני’, ללמדנו  כי יש ללמוד מן הזקנים דרכי חינוך נאותים, הכוללות ‘חלוקת תיקים’ בין ההורים לבין המחנכים, מתי ‘הערת הורה’ פוגעת, ומתי ‘מעורבותו’ מועילה, ומתי ‘התערבות מחנך’ – מקלקלת.

חז”ל אומרים שמלאכי השרת ראו את מחנה ישראל מאורגן בדגליהם על צבאותם, ראו וקינאו. גם ב’מלאכת שמים’, חינוך הבנים, יש סדר. להורים יש אחריות על בנם. למחנך יש אחריות על תלמידו. איש על דגלו, בשירה ונעילת שערים. לא מחליפים מפתח סול, אלט ודו, במפתח שער. יחד קוצרים נחת בס”ד.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה – בהר בחוקותי – ברוך שובך – לשלום!

במרכז פרשתנו יש ‘אבן יסוד’ במהות עם ישראל – וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. חיזוק הזולת, הושטת יד תומכת ונשיאה עמו בעול. זהו ‘תו תקן’ וקוד גנטי לזרע אברהם. עה”פ אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל (תהלים מא) נאמר במדרש, ‘אשרי נותן לדל’ אין כתיב כאן – אלא ‘משכיל אל דל’. לראות ולהתבונן במצבו, ולהשכיל איך להטיב עמו.

בתחילת שנה”ל, המלמד טרם מכיר את תלמידיו. קשה לו לזהות קשיים רגשיים וחברתיים. עיקר העשייה היא סביב ללמידה. כעת, בסייעתא דשמיא, אנחנו ‘פותחים שנה מחדש’. הכרנו את הילדים ‘עד הקורונה’. כעת, נשתדל להביט ולזהות שינויים, סימני לחץ ומצוקה, סימני קושי ותסכול. נזכה להיות ‘משכיל אל דל’, ולקיים ‘והחזקת בו’.

תלמידים רבים עוטים ‘מסכות’ על ‘פניהם הנפשיות’ בכל ימות השנה. כלפי חוץ אנו רואים חיוך ואומץ, הצלחה ועשייה. מתחת למסכה מבעבעים תסבוך ושבר, סטייה וחרדה. המחנך המיומן יודע להביט מעבר למסכה. בעת הזאת כולנו שבים לת”ת עטויים במסכות. מה מסתתר תחתן? דווקא בעת ‘משבר’ קל יותר לזהות, הדברים צפים!

שמעתי כי האדמו”ר ה’נתיבות שלום’ מסלונים הנחה מחנכים שיש ליישר מבט, ליצור קשר עין עם כל או”א מהתלמידים, לפני פתיחת השיעור. מחנך רואה ‘ומשכיל’ אל בני כיתתו. הרי אינו בא ללמד ‘חפצים’ דוממים, אלא בני אדם ‘חיים’ בעלי עולם רגשי רחב ודינמי. יש לראותם! עלייתו של יוסף הצדיק, ממאסר למלכות, החלה מראיית הזולת. מדי בוקר נכנס היה לשרת את שרי פרעה, המשקה והאופה. והנה, על בוקר אחד נאמר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. הוא רואה, הוא מרגיש. יוסף נוהג ברגישות ושואל מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. זוהי הנהגה מלכותית! חז”ל אמרו שעתידים אנו להישאל ביום דין ‘המלכת את חברך בנחת רוח?’. כלפי תלמידינו, המסורים לאחריותנו, בוודאי שכך! והנה, לא תמיד ביכולת הילד לפתוח ולפנות. צריך לקיים ‘את פתח לו’. לשאול בכנות בשלומו. נוכחתי פעם שמלמד מופתע שואל תלמידו “מה? נולד לך השבוע אח? למה לא סיפרת לי?” והילד, באדישות “כי לא שאלת”…

עם זאת יודגש כי אל לו למחנך לחקור ולחטט. יש, והשאלות מביכות ילד, ומחנך נתפס בעיניו כסקרן ורכלן. צריך להשמיע מילות חיזוק כלליות, ולהציע שיחה ארוכה יותר ‘אם תרצה בכך’. כמו-כן אסור למחנך להבטיח עזרה בכל תחום, שהרי אין בידו למלא כל משאלה ולפתור כל מועקה. כמובן שאין להבטיח שיראו נסים וישועות! הכי חשוב – לכבדו ע”י דיסקרטיות, כדין הגמרא (יומא ד’) “מנין לאומר דבר לחברו שהוא ב’בל יאמר’ עד שיאמר לו לֵךְ אֱמֹר, שנא’ וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר“. כמו-כן אסור להבטיח לילד מראש “סודיות מוחלטת” שהרי מחויבים אנו לנהוג באחריות, לדווח ולהתייעץ על אירועים מסוימים ומקרים שונים. יש ‘להשכיל’ בְּשׂוֹם שֵׂכֶל, בענווה ובישרות.

זכיתי בס”ד להביא את ילדי כיתתי להיבחן אצל האדמו”ר רבי אהרן רוזנפלד מפינסק-קרלין זצ”ל. מחנך מופלג היה, כהן שדעתו יפה. לפני המבחן שאלני בלחש האם יש ביניהם תלמיד הזקוק לתשומת לב מיוחדת. “אני רוצה שירגיש טוב” אמר בנועם. חשתי במחיצתו את דברי הנביא מלאכי כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה – אמור- תודה וקול זמרה

חשוב מאוד לקיים שיח עם ילדינו שבבית, ואף עם תלמידינו (באמצעות קווי הטלפון המושקעים בחסד ה’), לעורר חשיבה “בואו נחשוב יחד, מה יש להודות לה’ בתקופה זו, על ‘משבר הקורונה’ שנחת עלינו השנה”.
אמנם, קשה מאוד למשפחות שחוו אובדן ל”ע. בטוחים אנו שהנספים בנגף הם קרבנות תמימים וטהורים, ‘מזבח כפרה’ עבור הדור כולו. אין לנו הבנה בחשבונות שמים, אך בטוחים ש’בעל הבית’ יודע מה שעושה.
בפרשתנו נלמד וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה’ – לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בעלי הדרוש מעירים, הרי כל הקרבנות באים ‘לרצון’, ומדוע מציינת התורה דווקא בקרבן תודה להביאו ‘לרצון’? דורש ה‘כתב סופר’ כי קרבן תודה בא לאחר שיצאו בכלל הסכנה וראו בישועת ה’. בוודאי שלאחר שחווים נס – מודים ומשבחים. אך התורה רומזת שלא על הנס לבדו מודים ב’רצון’ בחשק ובשמחה, כי תיבת ‘לִרְצֹנְכֶם’ נסובה גם על הסכנה עצמה! יש להודות לה’ הן על הסכנה והן על הישועה! הגמ’ משבחת את ‘אוהביו של מקום’ שהם ‘עושים מאהבה ושמחים ביסורים‘! מאמינים כי בתוך היסורים טמון הטוב, וממילא שמחים בבואם ומודים לה’ עליהם!
אכן, דרגה זו גבוהה היא. יתכן שלאחר תקופת ‘זיכוך’ זו שעברנו, נבין, נפנים ונזכור ערכים אלה. על המשנה ‘חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה’ מביאה הגמרא את הסיפור המונומנטלי על רבי עקיבא שיצא לדרך עם חמור לרכיבה, תרנגול ליקיצה ונר לאורה. כאשר נדחה מאירוח בעיר אמר ‘כל דעביד רחמנא לטב עביד’, וכך גם באיבוד החמור והתרנגול, ובכיבוי הנר. האמין וזכה לראות ‘סוף טוב’! רבי עקיבא ‘למד והתחנך’ לכך מרבו, ה”ה ‘נחום איש גם זו’, שהאמין – עוד בתוככי המשבר – שהכל לטובה.
“על הכל אנחנו מודים לך”! על הכל, על עצם הסכנה ועל חלוף הנגף. הורים מדווחים שבתקופה זו, בה לא נדרשו ילדיהם להתמודד עם לחצי מסגרות למידה וחברה – ראו אצלם הטבה של ממש מבחינה רגשית ונפשית. משפחות שלמדו להתקרב ולהתחזק, ללמוד יחד בלי לחץ, “יש זמן” להווי ביתי ומשפחתי. זוגות צעירים ‘התגברו והתבגרו’ – התנסו עם אתגרי ימי הפסח והתגבשו בתא משפחתם. שכנים העמיקו היכרות בזכות ‘מנייני המרפסות’ המופלאים. הכרנו נוסחאות תפילה שונים, למדנו ‘להסתדר’, למדנו פרק במסכת ‘סבלנות’ הנדרשת לכולם, למדנו כי כאשר ‘מומחים’ בשר ודם, בכל רחבי תבל, עמדו נבוכים ותוהים, ‘אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם’ – הרי שהקב”ה, ‘רופא כל בשר’, הוא ‘שר הבריאות’, הוא ואין בלתו!
כבר כעת, עוד בטרם הותרה הרצועה והוסרה המסכה, נודה לה’ על החודשיים הללו, ברצון. ‘רצון’ להודיה על צאתנו לאורה, ו’רצון’ על תקופת החשכה. הבוטח בה’ אינו חש חשכה כלל, כדברי דניאל ‘הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא’. נדבר על כך עם הילדים, הֶאֱמַנְתִּי – כִּי אֲדַבֵּר!

בברכת בריאות טובה!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה – תזריע מצורע – וטהור טהור נקרא

על המצורע נאמר וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. יכריז בקול שטמא הוא וישמרו ממנו מרחק. מרחק פיזי ואף מרחק נפשי. הוא עבריין ויש להתרחק ממנו וממעשיו. יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, יתבונן במעשיו ויערוך לעצמו חשבון נפש.
אדרבא, ננצל תקופה זו להידוק וחידוש ‘קשרי חברה’! בעת שנכפו עלינו רח”ל ‘שעות פנאי’ בשפע, ננצלן לאהבת ישראל! ‘עיסוקי הפסח’ חלפו עברו ויש זמן לעשייה חיובית. בחסדי ה’ יש לנו אמצעי התקשרות, בעיקר הטלפון! נרבה רעים, נשוחח עם חברים, ‘טהור טוהר’ נקרא זה לזה, קירבה מרחוק! נחזק ונתחזק.
כעת שכולנו מפוזרים ומפורדים ומחיצות פיזיות חוצצות בינינו, חובת השעה להפיל מחיצות נפשיות, אלה שאין רוח המקום נוחה מהן! נעורר זכות למעלה בריבוי שלום למטה! שמעתי על אברך יר”ש, שערך ‘מחשבת מוסר’ בליבו, התקשר ואיחל ‘פסח כשר ושמח’ לעמית לעסקים, ביניהם היה ‘ברוגז’ ולא דיברו למעלה מעשור! ה’בוגר האחראי’ שיתף את בניו ובנותיו מדבר זה, ללמדם בפועל הדרך ילכו בה! יוצאים מ’יומי דניסן’, בספה”ק למדנו כי ביו”ט פסח ‘הדיבור יוצא מגלות’ – על כן נרבה כעת בדיבור אוהב ומחבר.
לילדים משעמם? נציע שישוחחו בטלפון עם חבריהם. הרי הצעירים טרם למדו “לשבת שעות על הטלפון”. נעודדם לשמר קשרים ולשאול בשלום ידידים. נמחיש מילוי זמן ב’איכות’. נעלה אף אנו שמות חברים מן העבר וקרובי משפחה (שעם הזמן התרחקו) ו’נתקשר’ טלפונית (כפשוטו!), זוהי סגולת ‘מרבים שלום בעולם’!
בעת הזאת, בה אין המשחית מבחין בין עשיר לרש, בין חכם לכסיל, ואפי’ בין צדיק לרשע, נתאחד יחד – בריחוק מקום וקירוב לבבות. בזוה”ק למדנו (פר’ וירא) על רב אחא שעצר מגפה באמירת פרשת הקטורת. ומה מלמדת פרשה זו? שבשחיקת סממנים שונים עד שאין הבדל ניכר ביניהם, מעלים ריח ניחוח להשי”ת.
מסופר שחכמי מדינה ביקשו להשכין ‘שלום קבוע’ בארצם. קבעו לבער כל כלי הנשק, רובים ואקדחים. התחילו אזרחים להילחם ב’נשק קר’ – סכינים ודוקרנים. חוקקו לסלק מהמדינה כל כלי ברזל ומתכת. התחילו הכוחניים ליצור אלות ומקלות מעץ. גזרו ראשי הממשל כריתת כל האילנות. עברו אנשי המדון להילחם באבנים. חשבו ‘החכמים’ להוציא מן החוק את כל הקרקע והחומר! אמר להם החכם – במקום להוציא ולהרחיק, נִלְמַד וּנְלַמֵּד להכניס ולקרב! אין פותרים קונפליקטים ב’הוצאה ובהרחקה’, ב’חרם ובגזירה’, כי אם באהבה, בהידברות והסברה. בעולם יש מקום לכולם. הבה נשתחרר מהסגר ובידוד עצמי!
חודש אייר קרוי ‘זיו’ כי בבוא האביב יש זיו ויופי בעולם. נראה ביופי הזולת. אילו היינו כולנו זהים לא היה הזיו היופי ניכרים. נתקשר לחברינו בקהילה ובעבודה שלא מתראים עמהם, נתקשר לחברים ‘מפעם’ שהקשר עמהם נשמר רק ל’הזמנות לשמחות’. נעורר זכות ונזמין לכולנו שמחה, כי ישיש ה’ להטיב לנו!

בברכת בריאות טובה!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com