במרכז פרשתנו יש ‘אבן יסוד’ במהות עם ישראל – וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. חיזוק הזולת, הושטת יד תומכת ונשיאה עמו בעול. זהו ‘תו תקן’ וקוד גנטי לזרע אברהם. עה”פ אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל (תהלים מא) נאמר במדרש, ‘אשרי נותן לדל’ אין כתיב כאן – אלא ‘משכיל אל דל’. לראות ולהתבונן במצבו, ולהשכיל איך להטיב עמו.
בתחילת שנה”ל, המלמד טרם מכיר את תלמידיו. קשה לו לזהות קשיים רגשיים וחברתיים. עיקר העשייה היא סביב ללמידה. כעת, בסייעתא דשמיא, אנחנו ‘פותחים שנה מחדש’. הכרנו את הילדים ‘עד הקורונה’. כעת, נשתדל להביט ולזהות שינויים, סימני לחץ ומצוקה, סימני קושי ותסכול. נזכה להיות ‘משכיל אל דל’, ולקיים ‘והחזקת בו’.
תלמידים רבים עוטים ‘מסכות’ על ‘פניהם הנפשיות’ בכל ימות השנה. כלפי חוץ אנו רואים חיוך ואומץ, הצלחה ועשייה. מתחת למסכה מבעבעים תסבוך ושבר, סטייה וחרדה. המחנך המיומן יודע להביט מעבר למסכה. בעת הזאת כולנו שבים לת”ת עטויים במסכות. מה מסתתר תחתן? דווקא בעת ‘משבר’ קל יותר לזהות, הדברים צפים!
שמעתי כי האדמו”ר ה’נתיבות שלום’ מסלונים הנחה מחנכים שיש ליישר מבט, ליצור קשר עין עם כל או”א מהתלמידים, לפני פתיחת השיעור. מחנך רואה ‘ומשכיל’ אל בני כיתתו. הרי אינו בא ללמד ‘חפצים’ דוממים, אלא בני אדם ‘חיים’ בעלי עולם רגשי רחב ודינמי. יש לראותם! עלייתו של יוסף הצדיק, ממאסר למלכות, החלה מראיית הזולת. מדי בוקר נכנס היה לשרת את שרי פרעה, המשקה והאופה. והנה, על בוקר אחד נאמר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. הוא רואה, הוא מרגיש. יוסף נוהג ברגישות ושואל מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. זוהי הנהגה מלכותית! חז”ל אמרו שעתידים אנו להישאל ביום דין ‘המלכת את חברך בנחת רוח?’. כלפי תלמידינו, המסורים לאחריותנו, בוודאי שכך! והנה, לא תמיד ביכולת הילד לפתוח ולפנות. צריך לקיים ‘את פתח לו’. לשאול בכנות בשלומו. נוכחתי פעם שמלמד מופתע שואל תלמידו “מה? נולד לך השבוע אח? למה לא סיפרת לי?” והילד, באדישות “כי לא שאלת”…
עם זאת יודגש כי אל לו למחנך לחקור ולחטט. יש, והשאלות מביכות ילד, ומחנך נתפס בעיניו כסקרן ורכלן. צריך להשמיע מילות חיזוק כלליות, ולהציע שיחה ארוכה יותר ‘אם תרצה בכך’. כמו-כן אסור למחנך להבטיח עזרה בכל תחום, שהרי אין בידו למלא כל משאלה ולפתור כל מועקה. כמובן שאין להבטיח שיראו נסים וישועות! הכי חשוב – לכבדו ע”י דיסקרטיות, כדין הגמרא (יומא ד’) “מנין לאומר דבר לחברו שהוא ב’בל יאמר’ עד שיאמר לו לֵךְ אֱמֹר, שנא’ וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר“. כמו-כן אסור להבטיח לילד מראש “סודיות מוחלטת” שהרי מחויבים אנו לנהוג באחריות, לדווח ולהתייעץ על אירועים מסוימים ומקרים שונים. יש ‘להשכיל’ בְּשׂוֹם שֵׂכֶל, בענווה ובישרות.
זכיתי בס”ד להביא את ילדי כיתתי להיבחן אצל האדמו”ר רבי אהרן רוזנפלד מפינסק-קרלין זצ”ל. מחנך מופלג היה, כהן שדעתו יפה. לפני המבחן שאלני בלחש האם יש ביניהם תלמיד הזקוק לתשומת לב מיוחדת. “אני רוצה שירגיש טוב” אמר בנועם. חשתי במחיצתו את דברי הנביא מלאכי כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ.
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
