חשוב מאוד לקיים שיח עם ילדינו שבבית, ואף עם תלמידינו (באמצעות קווי הטלפון המושקעים בחסד ה’), לעורר חשיבה “בואו נחשוב יחד, מה יש להודות לה’ בתקופה זו, על ‘משבר הקורונה’ שנחת עלינו השנה”.
אמנם, קשה מאוד למשפחות שחוו אובדן ל”ע. בטוחים אנו שהנספים בנגף הם קרבנות תמימים וטהורים, ‘מזבח כפרה’ עבור הדור כולו. אין לנו הבנה בחשבונות שמים, אך בטוחים ש’בעל הבית’ יודע מה שעושה.
בפרשתנו נלמד וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה’ – לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בעלי הדרוש מעירים, הרי כל הקרבנות באים ‘לרצון’, ומדוע מציינת התורה דווקא בקרבן תודה להביאו ‘לרצון’? דורש ה‘כתב סופר’ כי קרבן תודה בא לאחר שיצאו בכלל הסכנה וראו בישועת ה’. בוודאי שלאחר שחווים נס – מודים ומשבחים. אך התורה רומזת שלא על הנס לבדו מודים ב’רצון’ בחשק ובשמחה, כי תיבת ‘לִרְצֹנְכֶם’ נסובה גם על הסכנה עצמה! יש להודות לה’ הן על הסכנה והן על הישועה! הגמ’ משבחת את ‘אוהביו של מקום’ שהם ‘עושים מאהבה ושמחים ביסורים‘! מאמינים כי בתוך היסורים טמון הטוב, וממילא שמחים בבואם ומודים לה’ עליהם!
אכן, דרגה זו גבוהה היא. יתכן שלאחר תקופת ‘זיכוך’ זו שעברנו, נבין, נפנים ונזכור ערכים אלה. על המשנה ‘חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה’ מביאה הגמרא את הסיפור המונומנטלי על רבי עקיבא שיצא לדרך עם חמור לרכיבה, תרנגול ליקיצה ונר לאורה. כאשר נדחה מאירוח בעיר אמר ‘כל דעביד רחמנא לטב עביד’, וכך גם באיבוד החמור והתרנגול, ובכיבוי הנר. האמין וזכה לראות ‘סוף טוב’! רבי עקיבא ‘למד והתחנך’ לכך מרבו, ה”ה ‘נחום איש גם זו’, שהאמין – עוד בתוככי המשבר – שהכל לטובה.
“על הכל אנחנו מודים לך”! על הכל, על עצם הסכנה ועל חלוף הנגף. הורים מדווחים שבתקופה זו, בה לא נדרשו ילדיהם להתמודד עם לחצי מסגרות למידה וחברה – ראו אצלם הטבה של ממש מבחינה רגשית ונפשית. משפחות שלמדו להתקרב ולהתחזק, ללמוד יחד בלי לחץ, “יש זמן” להווי ביתי ומשפחתי. זוגות צעירים ‘התגברו והתבגרו’ – התנסו עם אתגרי ימי הפסח והתגבשו בתא משפחתם. שכנים העמיקו היכרות בזכות ‘מנייני המרפסות’ המופלאים. הכרנו נוסחאות תפילה שונים, למדנו ‘להסתדר’, למדנו פרק במסכת ‘סבלנות’ הנדרשת לכולם, למדנו כי כאשר ‘מומחים’ בשר ודם, בכל רחבי תבל, עמדו נבוכים ותוהים, ‘אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם’ – הרי שהקב”ה, ‘רופא כל בשר’, הוא ‘שר הבריאות’, הוא ואין בלתו!
כבר כעת, עוד בטרם הותרה הרצועה והוסרה המסכה, נודה לה’ על החודשיים הללו, ברצון. ‘רצון’ להודיה על צאתנו לאורה, ו’רצון’ על תקופת החשכה. הבוטח בה’ אינו חש חשכה כלל, כדברי דניאל ‘הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא’. נדבר על כך עם הילדים, הֶאֱמַנְתִּי – כִּי אֲדַבֵּר!
בברכת בריאות טובה!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
