היו היה אב זקן, עשיר ונכבד. בזקנותו ביקש להשכיל את ארבעת בניו אורחות חיים. סיפר להם ‘ידוע לכם כי בילדותי גדלתי בכפרי קטן הרחק מכאן. את חכמת חיי ומבטי על העולם קניתי לי שם, בהביטי בעץ האגס אשר על הגבעה. מצווה אני עליכם כי תערכו מסע אל עבר גבעה זו, להתרשם מעץ האגס. אך כל אחד ייסע בתורו, כשהאחד ישוב, יצא האחר לדרך, וכן הלאה – עד שכולכם תראו את העץ ותתבוננו במסר העמוק שלמדתי ממנו’.
יצא הבכור לדרך בתחילת החורף. אחרי מסע ארוך ומייגע, חזר רק בהגיע ימי האביב – ואזי יצא אחיו. השני שב עם בוא הקיץ, והשלישי יצא לדרכו. בחזרתו, עם משבי הסתיו הראשונים, יצא האח הרביעי למסע לעץ האגס.
עם שוב האחרון, כינס האב את ארבעת בניו וביקש שיספרו לו על עץ האגס אותו זוכר מצעירותו. “העץ מכוער! כפוף ועקום! אינני מבין מה מיוחד בו.” קרא הבכור. “לא נכון” טען השני “ראיתי בו ניצנים ירוקים רבים. העץ שידר לי תקווה!”. האח השלישי חולק על קודמיו “אני מקווה שכולנו מדברים על אותו העץ, משום שאני כן ראיתי עץ יפה והדור! כולו עטוף פרחים ועלים ירוקים טריים!”. האחרון חותם את הוויכוח המוזר באומרו “לא מכוער, ואף לא מלא בפרחים או ניצנים. ראיתי את ענפי עץ האגס כבדים מרוב פירות עסיסיים התלויים בהם”.
האב לא מיהר להגיב. הוא נתן לבניו רגע לדממה-מחכימה, זמן להפנים ולחשוב, עד שהם מתחילים לחייך… פתח והסביר להם “זו החכמה שלמדתי בנערותי! למדתי כי אסור לשפוט אדם או דבר במבט צר ומוגבל. רק כאשר רואים עץ לאורך כל עונות השנה מבינים את טיבו. רק כשמתבוננים, למשך זמן, בכל זוויות האדם רואים ומגלים איכויותיו, מעלותיו ואישיותו. ‘חכמת חיים’ זו למדתי מהתבוננות בעץ, הוי דן את כל האדם… את האדם כולו.
‘שנת הקורונה’ (ויהי רצון שלקראת גיל שנה היא תלמד ללכת, וכבר תלך מכאן!) חינכה אותנו למבט רחב, מבט עמוק וחכם על פרופורציות בחיים. למדנו להכיר זוויות נוספות וחדשות, יפות וחשובות, בילדינו, בשכנינו, במערכות החינוך שלנו, ובמיוחד – בעצמנו. חסרונות מתגלים לנו כיתרונות, חלשים מתגלים כחזקים, נכשלים מתגלים כמצליחים. מנהלים ‘גילו מחדש’ את צוותי מוריהם. ילדים גילו תחומי עניין חיוביים שעד הנה לא הזדמנו להם, וכולנו גלינו כי לא חייבים ‘לצאת’ כל ערב לשמחות ואירועים – כמה טוב להיות בבית… כעץ שתול… פריו יתן…!
בכל אדם ישנן ארבע עונות. גדולי החסידות דרשו כי ‘ארבעת הבנים’ נמצאים בקרב כל אחד, “תנין ואדם וחית ראמים” מעורבבים ונאבקים בתוככי נפש האדם. כאשר אדם לומד לחיות ‘עם עצמו’ באיזון נכון, כאשר ידע להסתגל למצבים המשתנים סביבו, זוכה הוא ל’חכמת חיים’. נלמד להכיל ולהבין אחרים, לשמוח ולאהוב הכל.
על כל אחד ללמוד להסתדר ולהתאים עצמו ל’עונות’ שונות המתחדשות ובאות. מלמדים קלטו כי לימוד מרחוק שונה מלימוד בכיתה. למדו ללמד ‘בדרך קצרה’, להמתיק שיעורים בקורטוב של סיפור, הומור ועוד ‘חומרי טעם וריח’ שמושכים את הלב. (ויהי”ר כי הקורונה תלמד ללכת, ותלך מכאן, אך היא תשאיר אצלנו את הלקחים היפים הללו!)
מי מארבעת הבנים ראה את ה’טוב ביותר’ בין בעונות השנה? אין על כך תשובה נכונה – כי כל עונה תורמת חלק לתוצאה השלימה. ללא קור ושלכת החורף לא יתחדשו ניצני האביב, וניצנים אלה הם המתפתחים ללבלוב הקיץ, ובלעדי הפרחים לא יכרעו הענפים במשקל אגסים עסיסיים. כל עונה נחוצה. זכור זאת בהסתכלותך על בני אדם!
לולא הירידות קשה יהיה לזנק בעלייה. ללא קשיים לא נְפַתֵּחַ עמידות. בלי ‘מלחמת היצר’ לא נתעלה בעבודת ה’. לא לנו בלבד יש תקופות ‘שלכת’, גם לסובבים אותנו, נבין אותם ונמתין בסבלות לפריחתם היפה שתבוא.
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
