כי האדם עץ השדה…

היו היה אב זקן, עשיר ונכבד. בזקנותו ביקש להשכיל את ארבעת בניו אורחות חיים. סיפר להם ‘ידוע לכם כי בילדותי גדלתי בכפרי קטן הרחק מכאן. את חכמת חיי ומבטי על העולם קניתי לי שם, בהביטי בעץ האגס אשר על הגבעה. מצווה אני עליכם כי תערכו מסע אל עבר גבעה זו, להתרשם מעץ האגס. אך כל אחד ייסע בתורו, כשהאחד ישוב, יצא האחר לדרך, וכן הלאה – עד שכולכם תראו את העץ ותתבוננו במסר העמוק שלמדתי ממנו’.

יצא הבכור לדרך בתחילת החורף. אחרי מסע ארוך ומייגע, חזר רק בהגיע ימי האביב – ואזי יצא אחיו. השני שב עם בוא הקיץ, והשלישי יצא לדרכו. בחזרתו, עם משבי הסתיו הראשונים, יצא האח הרביעי למסע לעץ האגס.

עם שוב האחרון, כינס האב את ארבעת בניו וביקש שיספרו לו על עץ האגס אותו זוכר מצעירותו. “העץ מכוער! כפוף ועקום! אינני מבין מה מיוחד בו.” קרא הבכור. “לא נכון” טען השני “ראיתי בו ניצנים ירוקים רבים. העץ שידר לי תקווה!”. האח השלישי חולק על קודמיו “אני מקווה שכולנו מדברים על אותו העץ, משום שאני כן ראיתי עץ יפה והדור! כולו עטוף פרחים ועלים ירוקים טריים!”. האחרון חותם את הוויכוח המוזר באומרו “לא מכוער, ואף לא מלא בפרחים או ניצנים. ראיתי את ענפי עץ האגס כבדים מרוב פירות עסיסיים התלויים בהם”.

האב לא מיהר להגיב. הוא נתן לבניו רגע לדממה-מחכימה, זמן להפנים ולחשוב, עד שהם מתחילים לחייך… פתח והסביר להם “זו החכמה שלמדתי בנערותי! למדתי כי אסור לשפוט אדם או דבר במבט צר ומוגבל. רק כאשר רואים עץ לאורך כל עונות השנה מבינים את טיבו. רק כשמתבוננים, למשך זמן, בכל זוויות האדם רואים ומגלים איכויותיו, מעלותיו ואישיותו. ‘חכמת חיים’ זו למדתי מהתבוננות בעץ, הוי דן את כל האדם… את האדם כולו.

‘שנת הקורונה’ (ויהי רצון שלקראת גיל שנה היא תלמד ללכת, וכבר תלך מכאן!) חינכה אותנו למבט רחב, מבט עמוק וחכם על פרופורציות בחיים. למדנו להכיר זוויות נוספות וחדשות, יפות וחשובות, בילדינו, בשכנינו, במערכות החינוך שלנו, ובמיוחד – בעצמנו. חסרונות מתגלים לנו כיתרונות, חלשים מתגלים כחזקים, נכשלים מתגלים כמצליחים. מנהלים ‘גילו מחדש’ את צוותי מוריהם. ילדים גילו תחומי עניין חיוביים שעד הנה לא הזדמנו להם, וכולנו גלינו כי לא חייבים ‘לצאת’ כל ערב לשמחות ואירועים – כמה טוב להיות בבית… כעץ שתול… פריו יתן…!

בכל אדם ישנן ארבע עונות. גדולי החסידות דרשו כי ‘ארבעת הבנים’ נמצאים בקרב כל אחד, “תנין ואדם וחית ראמים” מעורבבים ונאבקים בתוככי נפש האדם. כאשר אדם לומד לחיות ‘עם עצמו’ באיזון נכון, כאשר ידע להסתגל למצבים המשתנים סביבו, זוכה הוא ל’חכמת חיים’. נלמד להכיל ולהבין אחרים, לשמוח ולאהוב הכל.

על כל אחד ללמוד להסתדר ולהתאים עצמו ל’עונות’ שונות המתחדשות ובאות. מלמדים קלטו כי לימוד מרחוק שונה מלימוד בכיתה. למדו ללמד ‘בדרך קצרה’, להמתיק שיעורים בקורטוב של סיפור, הומור ועוד ‘חומרי טעם וריח’ שמושכים את הלב. (ויהי”ר כי הקורונה תלמד ללכת, ותלך מכאן, אך היא תשאיר אצלנו את הלקחים היפים הללו!)

מי מארבעת הבנים ראה את ה’טוב ביותר’ בין בעונות השנה? אין על כך תשובה נכונה – כי כל עונה תורמת חלק לתוצאה השלימה. ללא קור ושלכת החורף לא יתחדשו ניצני האביב, וניצנים אלה הם המתפתחים ללבלוב הקיץ, ובלעדי הפרחים לא יכרעו הענפים במשקל אגסים עסיסיים. כל עונה נחוצה. זכור זאת בהסתכלותך על בני אדם!

לולא הירידות קשה יהיה לזנק בעלייה. ללא קשיים לא נְפַתֵּחַ עמידות. בלי ‘מלחמת היצר’ לא נתעלה בעבודת ה’. לא לנו בלבד יש תקופות ‘שלכת’, גם לסובבים אותנו, נבין אותם ונמתין בסבלות לפריחתם היפה שתבוא.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’

זווית ראייה

הצייר היה נבוך, כי ממלחמותיו הארוכות בהן ניצח המלך וכבש ארצות, נותר הוא נָכֶה ומצולק. גִּדֵּם יד וְקִטֵּעַ רגל, חסרה לו עין וכתפו מעוותת. הצייר התמסר לבקשת המלך. בתום העבודה ראו השרים והתפעלו “צייר כשרוני! איזה ציור אמיתי“! אך בראות המלך דיוקנו נפגע! “כך יזכרו אותי? בעל מום פגוע מכף רגל עד ראש, צורה של מפסידן! לכלא תשליכון אותו!”.

הצייר השני למד מטעות קודמו. הוא ‘שיפץ’ את מראה המלך. גם הפעם כעס המלך “וכי מכון להשתלת איברים יש כאן? לא אתן יד לתעתע בציבור ולתלות ציור שקרי! הכניסו אותו לתא עם הצייר הקודם!”.

והקיר המרכזי עדיין מצפה לציור. ציירים רבים חמקו מלהגיע. התייצב צייר צעיר שזקוק לשכר. בתום שלושים יום שניתנו לו התאספו המלך ושריו לחזות בתוצאה. הציור הענק הוכנס, מכוסה. מתח באולם. מה יהיה הפעם? הצייר ניגש לאטו לחשוף את היצירה. הנשימה נעצרת. העיניים פקוחות ומשתוממות. בציור רואים את המלך ב’פרופיל’ כשהוא רוכב על סוסו, מסתער לעבר האויב. הוא נראה מזווית בה ידו הטובה מושטת ומרימה חרב בגבורה, וגופו בתנוחת מרדף משיג ומנצח. בזווית בו מצויר המלך רואים רק את העין הבריאה, הרגל השלימה, ואף הכתף הפגועה משתלבת היטב, בהיותה רכונה על גב הסוס הדוהר.

לכל דבר בחיים יש כמה וכמה זוויות. ניתן להביט בעין רעה ולראות את הרע, אך עם רצון טוב מוצאים זווית חיובית. בפרשתנו מעביר בלק את בלעם ממקום למקום – למצוא מקום בו תחול קללה. שתום העין! למה לחפש את הרע? הקב”ה הוציא מפיו את האמת: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל! אין הקב”ה חפץ לראות במגרעותיהם של ישראל. בכל אדם יש טוב, והקב”ה מלמדנו להביט ולגלות את הטוב.

תפקיד המחנך לראות בטוב תלמידיו, כי רק לאחר שהוא מכיר במעלותיהם ובאיכויותיהם, יצליח, מתוך רצון אמיתי, להטיב עמהם, לתקן את פגמיהם וליישר את אורחותיהם. מבט חיובי וטהור, מציאת הזוויות החיוביות, העמדת התלמיד ב’פרופיל’ בו יבליט את הצדדים החזקים שבו, מאפשרים לקדמו וללטשו עוד.

ר”מ ‘חשוב’ בא בפני הגה”צ ר’ יחזקאל לוינשטיין זצ”ל בשאלה: אני מוזמן למסיבות אירוסין רבות של תלמידי, ומתכבד לדרוש בשבחי ‘החתן שלנו’. מה אעשה כשאין לחתן מעלות? האם ולמען השלום והמשפחה מותר לי ‘להמציא’ מעלות? המשגיח התרעם “אתה בא אלי להראות זהירותך ב’מידת אמת’. לצערנו, טרם זכית להיות איש אמת! הרי ‘אדם אמיתי’ מזהה ורואה מעלות ותשבחות בכל בחור ובחור!

כאשר תלמיד מרגיש שמביטים בו ב’עין טובה’, כשהוא שומע שמצפים ממנו והינו מסוגל, התוצאות מגשימים את הציפיות. מנהל הרואה את הצד החיובי בכל מורה לומד להסתדר עם מעלותיו וממילא לגמד חסרונותיו. הבה נלמד למנות שלש מעלות טובות שבאדם – לפני שבאים לעסוק במגרעותיו. גילוי עיניים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com