האחד מבשר כי בונפרטה כבש נקודה אסטרטגית. חברו סיפר כי גדודים שלימים של חיילים רוסיים נפלו בשבי. המפקד ישב וראשו שמוט על חזהו, מיואש ונכלם. לפתע קרא שָׁלִישׁוֹ “הנה יש בשורה רעה נוספת, גרועה מקודמותיה!” הגנרל שואל, מבלי שהרים ראשו המושפל “מה יכול להיות גורע יותר?” ענה השליש בלהט “שמענו כי נפלה רוחו של המפקד הרוסי העליון, רוח הלחימה עזבה אותו!”. המפקד הבין את המסר. מיד קם ממקומו כמתנער מחבלי הייאוש, לבש עוז ויצא לפקד בעצמו על שדה הקרב. באומץ רוח ובתושייה בלתי רגילה, הצליח, לאחר כמה שעות של לחימה מאומצת מלאה ב’רוח קרב’, להסיג את גבול אויביו ולהכריע את המערכה.
זהו כוחו של אומץ רוח – מול חידלון וייאוש. אומץ רוח נדרש בשדה קרב, ואף בקרבות היומיומיים מול יִצְרֵנוּ הרע, מול נחשולי ונפתולי החיים האורבים לנו. אומץ הוא ‘מידה נרכשת’, ועלינו לְתַוְּכָהּ לילדינו.
המרגלים נבחרו בהיותם חשובי העדה. לא נחשדו הם על השקר. ומה השתבש? ראו את הענקים בונים מבצרים אדירים. במקום לחשוב בחשיבה חיובית ולהסיק כי “הם פוחדים מאתנו ולכן מתבצרים” ראו זאת באור שלילי “כי חזק הוא ממנו”… הם איבדו את אומץ הרוח ואת התעוזה, ובשובם העבירו חולשה זו לעם ישראל שציפה למצוא פיהם. הפיחו בעם רוח של קטנות, ייאוש וחולשה. הקרב אבוד עוד לפני שהתחיל…
הצלחתו של תלמיד תלויה ברמת הביטחון העצמי והחשיבה החיובית שבו. על מחנך להפיח בתלמידיו תחושת יכולת ואמון. הוא יעשה זאת כשהוא מאפשר להם להתנסות ולהתפתח, תומך בהם בשעת התמודדות, מרגילם למזג בין אופטימיות לפסימיות, ובריבוי העידוד. אמירה מוגזמת או הערכה שקרית אינה עידוד. העידוד יהיה מעשי וְכֵן. מְתַרְגְּלִים פתרון בעיות ומשוחחים על הכוחות הטמונים בכל אחד. ההצלחה בחיים אינה נגזרת מכישרון שכלי, אלא תמהיל של כישרון, מוטיבציה ובשלות רגשית, בס”ד.
המרגלים מספרים ‘וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם’. הרי העיקר מה ששמעו שהענקים אומרים “נמלים יש בכרם…”. ומדוע הקדימו לומר ‘ונהי בעינינו כחגבים’? אמר רבינו הקדוש מקוצק – כי הענקים ראו אותם כחגבים מפני שהמרגלים חשו עצמם חלשים וקטנטנים! הם שידרו חולשה וכך נראו לאחרים!
חסיד בא לצדיק רבי אברהם מפּוּריסוֹב כשהוא מדוכא ועצוב, “רבי, חיי עמוסים ייסורים, יגון ועצב רב. מדוע נגזר עלי כך?” השיבו הצדיק, “ומנין לך שהעצבות והיגון שלך הם תוצאה של הייסורים? אולי הדבר הפוך – מפני שאתה עצוב, אתה סובל! נסה להתגבר על הדיכאון ורכוש לך מעט תקווה, ממילא ייעלמו הייסורים מאליהם…”. ילדינו לומדים מאתנו איך ‘לקבל’ את החיים, ובכך יוצרים לעצמנו את המציאות.
כלב בן יפונה עמד והכריז עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ! עוז רוח! לכן הוא זכה לנחול את שטחי העיר חברון הסלעית, אדמת טרשים, כי רק כלב, בחשיבה החיובית שבו, יוכל ליהנות משבחה!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
להארות והזמנות: 123ymm@gmail.com
