בילדותי סיפרו לנו על שני עניים ‘ארחי-פרחי’, יהודי וגוי, שחברו יחדיו לחזר אחר נדבות. בבוא האביב אמר היהודי לחברו “בקרוב יש לנו, ליהודים, חג, בו נזכה לסעודת מלכים!”. הגוי מפתח ציפיות ותאבון. בערב פסח לובשים שניהם מעילים ומגבעות ובאים לבית הכנסת. “קח ספר ותחכה אותי” אומר היהודי. הגוי מתנדנד ומבין שבהמשך תבוא הסעודה… מוזמנים להתארח, והנה שלחן ערוך, כרים וכסתות, כלי שרת ופאר, יין לרוב… הגוי עוקב אחר עמיתו, מסב ושותה כוס ראשון, יין אדום מענג. התאבון נפתח…
בכרפס נוטל צנון עסיסי, מטביל במי מלח אך תיכף מכריזים “פחות מכזית!”. באכזבה הוא מניח שליש הצנון… במקום סעודה כולם ממלמלים, קוראים ושרים… למעלה משעה יושב הוא רעב ומתוסכל. הדגים הממולאים קורצים לו, ריח מרק העוף עולה מהמטבח, אך טרם מגישים. עוד כוס יין, וסוף סוף – אוכל! במקום חלה טרייה ורכה מוגשים קְרֵקֶרִים תפלים קשים שרופים במקצת… זו סעודת המלכים עליה דיבר רעהו? מגישים מרורים: עלי חסה וחזרת מגוררת. הרעבון פורץ והוא חופן לו בנדיבות. חריפות החזרת עולה באפיו ובוערת עד תאי מוחו הרדומים! כשהוא מיואש, סמוק פנים ודומע, קם ובורח מהבית! די!
מאוחר אחרי חצות הלילה יוצא העני היהודי שבע וטוב לב, והגוי ישן על ספסל ברחוב, רעב וכועס. “זו הסעודה שהבטחת לי?” גוער בו הגוי. והיהודי משיבו “אוי, אינך מבין, חסרה לך רק עוד טיפת סבלנות“.
הכלל ברור: ללא הבנה – אין סבלנות! הבנה מפתחת שמחה, מוטיבציה, שאיפה, ואף אורך רוח ואיפוק.
עומדים אנחנו שבועיים לפני הפסח. במרכז ההגדה משננים את דברי רבן גמליאל, הבה נאזין לדבריו: “כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו… פסח מצה ומרור! פסח על שום מה?… מצה על שום מה… מרור על שום מה…”. היסוד ההגדה הוא החובה להסביר למסובים על מה ולמה מקיימים אנו מצוות הללו! רוצים שהילדים יקיימו? תסבירו להם! ציצית, חסד, ברכות, שמירת הלשון…
צפיתי בשיעור ‘חומש’ בכיתה ח’, בתחילת פר’ ויקרא. המלמד ערך טבלאות עם בעלי החיים הכשרים להקרבה, רשם שמות הקרבנות: עולה, חטאת, שלמים ואשם. סיכם את עיקרי העבודה: שחיטה, קבלת הדם, הולכה והזיה, שתים שהן ארבע, ד’ מתנות, הפשט וניתוח, הקטרת האימורים. דיבר על קרבן העוף והמנחות. האמת – הוא היה מוכן היטב לשיעור והרשים אותי מאוד בשיגו ושיחו. לאחר השיעור הסבתי את תשומת לבו ל”משהו קטן” שבכלל לא הזכיר “למה מביאים בכלל קרבנות, ומה פי’ המילה ‘קרבן’…”.
מתמודדים בדורנו גם עם ‘הבן הרשע’, נער מסכן פורק-עול, צמא לריגוש, קצר סבלנות. זעקתו מהדהדת ‘מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם’ מה אלו כל המצוות? למה עושים זאת? הוא מעולם לא שמע שיש ‘עדות חוקים ומשפטים’, לימדנו אותו הל’ שבת מבלי להסביר מהי שבת! הוא נדרש לקום מוקדם ל’זמן קר”ש’ מבלי שיוסבר לו למה. הטילו עליו סגנון לבוש מוגבל, מנהגים וסדרים, כללים ודקדוקים – אילו היו מלמדים ‘למה’, היתה ההבנה מביאה סבלנות, מוטיבציה, שאיפה… הוא רואה ‘חומרות-הידורים- דקדוקים’, אך מעולם לא שמע ‘למה עושים כל זה’. כשישמע טעמי המשפטים (המובנים) יתאזר באיפוק גם מול החוקים (הבלתי מוסברים). גם ענייני הקרבנות אינם כולם עלומים כמו ‘פרה אדומה’ – עלינו לבאר את פנימיותם!
יש להקדיש שיעורים ושיחות על ‘למה מתלבשים ככה’, ‘למה נמנעים מגידול כלבלבים’, ‘למה קבעו להתפלל ג’ פעמים ביום’, ‘מה הבעיה עם קטניות בפסח’, ‘למה לומדים גמרא ולא רק פסקי הלכות’… אין בידך תשובות? לך אצל חכם וילמדך! רוצה שבנך ישקיע? תשקיע אתה, והבא להיטהר מסייעין בידו!
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
