‘הקמת המשכן’ מהווה בפנימיותה תכנית ‘שיקום’ לכפרה על מעשה העגל. נדרשת מחשבה מרובה איך לקום ממשבר. במה פותח משה רבינו? וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בני ישראל. אחדות. ניגשים בתמימות דעים, כאיש אחד, למשימה הקדושה. דרשו רבותינו כי כאשר משה מכריז: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’! הוא מתכוון על אחדות השורות.
בתום ‘שנת מבול’ שעברה עלינו עלינו לשקם את הנוער. מוסדי עולם זעו, מסגרות וחומות התרופפו, כלים וכללים התעופפו, חוקים וחזקים התכופפו, ‘מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי’, תפילה מרחוק, לימוד מרחוק… כעת הזמן לקרב ולהתקרב.
משה רבינו מלמד אותנו כלל ראשון בגיוס משאבים – אנושיים וכספיים: שיהיה בשמחה ורצון טוב, בכך יתגייסו להתייצבות ולהביא בשפע את הרשימה היקרה של חומרי הגלם. אינו חפץ בתרומה מתוך כפייה, שהרי הקב”ה צוה וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, וכפי שמוסיף יונתן בן עוזיאל וְלָא בְּאַלְמוּתָא, לא בכח! כוחנות אינה לתועלת! משה בורר מילותיו, ויש ללמוד מסגנונו המעודד והמזמין! לא ‘מגבית חובה’, אלא נדיבות הלב, רצון, מי שרוצה יזכה ויתרום. למרות שהקמת המשכן כרוכה בעבודה רבה, והתורה אף משתמשת במילה זו פעמים רבות בפרשות אלו, משה עצמו איננו מזכיר ‘עובדים’, שמשתמע חובה ועול כבד. אדרבא, הוא הופך את העבודה לזכות ושאיפה! כשהוא מזמין עושי מלאכה אינו מכנה אותם פועלים או אומנים, שהרי למילים אלה קונוטציה של משא ושעבוד, הוא מכריז שדרושים ‘חַכְמֵי לֵב’, ומי אינו רוצה להימנות בין החכמים? גישתו הצליחה מעל למשוער! יצאו מלפני משה בהתלהבות, כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא… וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ… עד ששבו אליו והודיעו מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא! די! עַצְּרוּ את התרומות! בדיבור נכון הלבבות נפתחים! כשרוצים – רצים!
כלל נוסף הוא ‘עבודת צוות’, לדעת כי המשימה וההצלחה הן של כולם – ויחד ברינה יקצרו. אין האחד בצוות מבליט עצמו, כל אחד מכיר ערך מקומו, תומכים ומעודדים אלה את אלה, כולם אהובים כולם ברורים. מעל-ולצד כולם ניצב המנהל, לא בהתנשאות אלא בחכמה, מגייס במילים מעודדות, מתבטא במילים מְשַׁתְּפוֹת, מילים שמפיחות רוח חיים ורצון להוסיף עוד ועוד. לא עבודה אלא חכמה. לא “תעשה כך וכך” אלא “אני זקוק לעזרתך… אתה הכי מתאים… מה דעתך בענין זה…”. נוכחתי בעבר באירוע בֵּית-סִפְרִי מרכזי, שלקראתו גִּיֵּס סגן-המנהל את הצוות כולו להיות פעילים בעשייה הרבה. בתום האירוע שמעתי איך המנהל אומר למחנך ותיק “לא ידעתי שהנך מוכשר בארגון מַקְהֵלָה!” השיב לו המחנך בלחש “לא ידעת, כי מעולם לא ביקשת. ‘הסגן’ יודע – מתוך שהוא שאל!”.
בפרשה נאמר וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת… כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם. הפסוק פותח ברבים, ויעשו, ומסיים ביחיד, עשה. דרש רבינו אור החיים הק’ רעיון חושב: בדרך כלל, כאשר אנשים רבים עושים דבר אחד, יוצא הדבר עם צורות שונות ומשונות (נדמיין לעצמנו חלות מֵעֶשֶׂר אופות, או ציור מעשרה ציירים) אך כאן, למרות שהיה וַיַּעֲשׂוּ, רבים, היו היריעות זהות לחלוטין, כאילו עָשָׂה אֹתָם אומן אחד בלבד, וזאת בהיותם חכמי לב. אמר החכם ‘אי אפשר ללמד אנשים, אפשר לעזור להם לגלות ולהבין מעצמם’. כל אחד הרגיש וחי ‘אני עושה’!
בשבת זו נקרא ‘הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם’. מחסדי הבורא שיש בנו תכונת התחדשות. זוכים להתנער ולפתוח דפים חדשים בחיינו. הקב”ה, הטוב והמטיב, הכין ונטע בנו כוחות, ארוכה ומרפא, גם לחסרים בלמידה, לחסכים בחברה, וגם לשיקום המערכות והמסגרות. אך ‘כָּזֶה – רְאֵה וְקַדֵּשׁ’ – נדרשת הדרכה, שיתוף, שיח אחיד, ‘מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם’ – ביחד!
על המנהלים החינוכיים לחולל שיח בין צוות החינוך לבין ההורים, לכוון למטרות משותפות, שיבינו אלה את קשיי אלה. משה מברך את אחדות השורות ‘תשרה שכינה במעשה ידיכם’. אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, ולא נפקד ממנו איש! וכימי צאתנו מארץ מצרים נראה נפלאות, לבנות משכן בלב, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ…, בְּדָמַיִךְ חֲיִי!
חזק חזק ונתחזק!
ymm@gmail.com123 יחיאל מיכל מונדרוביץ’
