פגשתי מחנך יוצא מכיתתו בפנים מאירות. הוא פותח באמירת “ב”ה, זכיתי להצלחה אדירה!”. שמחתי התעניינתי במה מדובר. הוא הרחיב “שמעתי ‘שיש בעיות’ בלימודי אחה”צ. לא משקיעים בלימודי משנה ונביא, מזלזלים ב’שיעורי חול’, ומקלים ראש במלמד. החלטתי לעשות לזה סוף! הקדשתי 40 דקות לנאום ‘חוצב להבות אש’ על קדושת המשנה והנביא, על חשיבות החשבון והכתיבה, שִׁלַּבְתִּי מקורות ומעשי חכמים, ובעיקר דרשתי דרך ארץ למלמד אחה”צ, למרות גילו הצעיר, זוהי פרנסתו ובביתו שני פעוטות… נגעתי בליבם. המסרים הופנמו. זהו! בס”ד הבעיה מאחורינו!”.
חיזקתי את ידי המחנך. שיבחתיו על הנשיאה-בעול וגילוי האחריות גם על הנעשה בשיעורי אחה”צ בכיתתו. אך בליבי חשתי צביטה. כאב לי שהוא מדומיין כי בשיחה ‘חד פעמים’ פתר בעיות שורשיות. כאב לי שבקרוב מאוד יתאכזב…
אין בחינוך ‘פתרונות קסם מהירים’ שבאמת מצליחים. חינוך הוא תהליך ממושך, מתקדמים בעקביות עד שמתחולל שינוי פנימי ומהותי. וטוב שכך. שינוי ‘אינסטנט’ ‘בִּן לַיְלָה הָיָה – וּבִן לַיְלָה אָבָד’. מכל מיני הדגן, האיכותי והמזין ביותר היא החיטה. ולמה? בשונה ממיני שעורה שגדלים ‘מהר’, מיני החיטה גדלים לאט לאט. כך מתמלאים הם בחומרי טבע בריאים ומזינים. להבשלה ממושכת תפקיד חשוב! הניתן להשוות מאכל שחומם במיקרוגל לזה שחומם בסיר ובתנור? כך בחינוך, אין ‘זבנג וגמרנו’. לא יחשוב מלמד ‘אעניש אותו ואלמד אותו לקח!’ ניתן ללמד ‘לקח’ בהענשה כואבת, אך מטרתנו היא ‘ללמד מוסר’, וזה לא נִלְמַד בבת-אחת. ‘בדרכי החינוך’ עליות וירידות, הצלחות ואכזבות…
בתחילת פרשתנו מעמיק ומרחיב הקב”ה בפני משה רבינו את מהות הגאולה, שהרי תחילת שליחותו לפרעה, בפרשת שמות, טרם הראתה סימני הצלחה. “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’! ‘וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…”. רבותינו הקדמונים ביארו (עי’ רמב”ן, אוה”ח הק’, כלי יקר ועוד) כי ארבעת הלשונות מלמדים על תהליך הדרגתי מובנה.
כמו ב’גאולת הכלל’ – משעבוד גוף ונפש – לגאולה, כך גם ב’גאולת היחיד’. למחנך דרוש כישרון לזיהוי תהליכי עומק, לצד סבלנות ואורך רוח עד שרואה תוצאות. מחנך לא יירתע מקשיים בדרך. ‘רָצוֹא וָשׁוֹב’ הם חלק מהתהליך. מלמדים מתלוננים ‘אני הוא שהשקעתי, גרסתי חצץ, ורק הבאים אחרי בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ’. שלוחי ה’ אנו, עושי רצונו, ולא ‘למעני’.
כיתת ‘מלמדים מתחילים’ התכנסו להתחיל ‘לימודי הסמכה להוראה’. מחנך ותיק מסר ‘שיחת פתיחה’ לפרחי ההוראה. בדבריו סיפר על הליך צמיחת ‘קני הבמבוק’ הענקיים בארץ סין. בשנה ראשונה משקים. לא רואים דבר. מַשְׁקִים שנה נוספת, ועוד שנה, ועוד שנה. כבר ארבע שנים שמשקים ומדשנים, השמש מאירה ומחממת, אך מאומה לא קורה. והנה, בשנה החמישית מתחיל הבמבוק לצמוח, צומח וצומח, ותוך ששה שבועות מטפס ועולה לגובה 40 מטר, גובה של בנין! שאל הרב: הגידו נא לי, תוך כמה זמן גדל הבמבוק? כמה זמן ארכה ההתפתחות והצמיחה? השיבו “ששה שבועות!”. הרב חייך והסביר “הם מתפתחים במשך כל ארבע השנים הראשונות. טרם רואים תוצאות, אך מבפנים מתחולל שינוי!”. הוא הסביר שעל מחנכים ללמוד וללמוד, בסוף יתמקצעו. ובעיקר, ידעו שכך גם ילדים בהתפתחותם!
לפני קריעת ים-סוף אמר הקב”ה ‘דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ…’. למה לשוב לכיוון מצרים? מבאר רבינו ה’שפת אמת’ (בשלח תרל”ד) “לאשר יצאו בנ”י בחפזון ממצרים והי’ שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב”! ממשיך ומבאר ש’יציאה מבעיה’ אינה בבריחה ממנה, אלא בתיקון שורשה. ומסיים כי לעתיד לבוא נזכה ‘לתיקון’ בשלימות, ועל כן נאמר בו (ישעיה נ”ב) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת ירושלים כִּי נִחַם ה’ עַמּוֹ… כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן…
צעירי הצאן, ילדים מתמודדים, זקוקים לך! החקלאי חורש ומשקה, מְסַקֵּל אבנים ומדביר. הוא מתלכלך ושב הביתה מכוסה עפר ובוץ. האם מתלונן? לא! הרי בעיני רוחו צופה בתוצאה! הוא שמח בכל שלב ושלב. אעתיק שוב דברי הרבי הק’ מפיאסצנא בפתח ‘חובת התלמידים’: “את הנערים אשר לפניהם יראו [המלמדים] לנשמות גדולות אשר עודן בְּאִבָּן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ה’ לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, ואף אם יראה נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, יֵדַע שזה טבע של גרעיני הנשמות וּבֹסֶר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם!” נכנסים לחודש שבט, נזכור ‘כי האדם עץ השדה’, ומצפים מתוך סבלנות להבשלה מתוקה של פירותינו!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
