בשנה מעוברת יש לנו ההזדמנות להעמיק עם תלמידינו בענייני הפורים ללא ‘רעשי רקע’ מפריעים. בימי ‘פורים קטן’ יש רוגע, לעומת אדר רגיל בו עסוקים במצוות היום. כעת הילדים עדיין מרוכזים (יחסית…), לשמוע להבין ולהשכיל…
פרשה תצוה נקראת תמיד בחודש אדר, ועיקרה עוסקת בבגדי הכהונה של אהרן ובניו. בראש הילד עולה שאלה “האם היו אלה תחפושת מושקעת…?”. יש ילדים שבשעה שלומדים רש”י ומתבוננים בתמונות ההמחשה שהרבי מציג, חושבים “כמה עלובה התחפושת ‘כהן גדול’ שאחי לבש בשנה שעברה, האפוד ממש לא היה ככה, וגם חוטי הציץ…”.
ההבדל בין בגדי כהונה לבין תחפושת היא מן הקצה אל הקצה. תחפושת נועדה לעטות כיסוי היוצר אשליה ודמיון, להסתרת האמת ולהציג כלפי חוץ מצג שווא בגדי כהונה נועדו להקרין פנימה כבוד ותפארת, להזכיר לכהן המשרת, בכל צעד ושעל, כי הינו בתפקיד, ‘בשרות הקב”ה’, ועליו לייחד מחשבתו וכוונתו לקדושה וטהרה. ב‘ספר החינוך’ מבואר, כי האדם ‘נפעל כפי פעולותיו’, והחיצוניות מקרינה פנימה, לכבוד ולתפארת. ילדה אוהבת להתחפש לאסתר המלכה כי שואפת לחן ומלכותיות. ילד רוצה תחפושת שוטר וחייל כי משתוקק למעמד ולעוצמה [לא, זה לא מראה שבפנימיותו הוא רוצה לנשור, להתגייס, להכות במפגינים. הוא פשוט מזהה באלה כח וגבורה.] בימים אלה מלמדים ילדים שתלבושת אמורה להשתקף פנימה, לסייע להנהגה מכובדת, ולא חלילה להסתיר ולרמות. רבינו המלבי”ם מביא (בפר’ ויקרא) פירושו של רבינו אברהם אבן עזרא, שלבוש האדם קרוי בגד כי יש בו מעין בגידה, בבגדו יתכסה עד שלא יראו אמיתו, והוא בוגד במציאות. גם ‘מעיל’ משורש ‘מעילה’, שבו מתעטף ומתכסה, כלומר – בגדים חיצוניים בוגדים באדם ובסביבתו.
לעומת זאת, בגדי כהונה נַעְלִים הם. בגדי הזהב אינם ‘נזם זהב באף חזיר’ ח”ו, אלא ההיפך. לא באים ‘להסתיר’ אלא ‘להשפיע’, בעיקר על הכהן עצמו, ואף על הרואים אותו בתפארתו, להתפעל מהדר ה’ ולהיכנע לפניו יתב”ש. ידוע המעשה (שבת לא.) על גוי שעבר מאחורי ביהמ”ד ושמע על חושן ואפוד, מעיל וציץ, זהב טהור… וביקש להתגייר ולהיות כהן גדול! הלל הזקן העמידו על טעותו “כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת?”. קודם ‘תשתנה מבפנים’!
חסיד ראה ברכה בעסקיו, והיה נוסע למרכזי המסחר העולם. לא חש בנוח בנכר בלבושו החסידי, והיה עוטה ‘בגדי חולין’… בהיותו פעם בברלין שמע כי רבו נמצא בעיר. חשקה נפשו לקבל פניו, אך אין אתו בגדיו החסידיים. נמנע מללכת לרב’ה. כאשר תקפוהו געגועי קדושה התייצב לפניו. “רבי! אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת! כאן אני רק ‘מחופש’ לסוחר. הבגדים ה’אמיתיים’ שלי, בגדי חסיד, אינם איתי…”. הביט בו הצדיק ושאל “ומי אומר כי אלה רק ‘תחפושת’, ובגדי החסידות אמיתיים…”. שאלה נוקבת זו נשאל את עצמנו! האם בִּבְגָדַי אני בוגד, או שהם בגדי האמיתיים…?
בעבודת החינוך יש להעמיק תובנה זו עם הילדים. יש ילד בעל רצונות ושאיפות, והוא רק מחופש לילד מציק ומפריע, כי רוצה מעמד כיתתי. נחפש האמת שבו! כאשר ‘ילד רע’ מתחפש פעם ל’ילד טוב’ – מתפלל יפה או מקשיב, עוזר בכיתה או מעתיק מהלוח, ננצל את ‘הרגע’ ולהסביר לו (ולנו!) שזה ‘לבושו’ האותנטי, כעת ‘הסיר’ מעליו תחפושתו…
ישאל מלמד: כיצד נדע מהו לבושו האמיתי של הילד ומהו התחפושת? מלמד ששואל כך מטיל ספק על כשירותו למלאכת שמים! ברור שלבושו האמיתי של כל ילד הוא לבוש אורה, נשמת אלו-ה ממעל, ואילו המלמד ‘גֵּאוּת לָבֵשׁ…
חז”ל מספרים על רבי יהודה הנשיא שביקש לקרב את ‘יוסי’ נכדו הסורר ל”ע של רבי שמעון בר יוחאי (בבא מציעא פה.). כדי להעמידו בתהליך ‘חזרה בתשובה’ מְסָרוֹ לדודו שֶׁיְּלַמְּדוֹ תורה, והלבישו בבגדי כבוד, מוזהבים, כדרך הרבנים. פעולה זו השפיעה על יוסי! הלל הזקן דרש מהגוי שקודם ילמד תורה ואח”כ נדבר על בגדי כבוד. אך עם נשמה יהודית נהג נכדו של הלל, רבינו הקדוש, הפוך! הלבישו! כיבדו! אמנם בתחילה זה היה ‘תחפושת’ – אך סייע בתהליך התשובה!
‘עמידה שחוחה’ היא חלק מתחפושת זקן. ‘כחל ושרק’ באים עם תחפושת ‘אסתר המלכה’. מחנך יקר: פנים כעוסות, פה קפוץ, איפוק מֵחִיּוּךְ, גו זקוף, אינם קשורים ל’כסות מלמד’! מלמד מחייך! מחמיא! מלמד עוטה עליו פנים מאירות! אדרבא, אדם שבטבעו מגיב בעוקצנות וחסר סבלנות, וכאשר הוא ב’לבוש מלמד’ הוא מאופן, נוצר לשונו, בולם פיו!
העולם דומה לתחרות תחפושות. מחנך מומחה זוכה לחשוף את הילד, הנשמה, הטוהר, שמאחורי המסכה. לא ניתן לבגד הבוגד לרמות אותנו. מאחורי לתחפושת שודד, פיראט או חצוף, יש ילד רך, ילד צמא למילה טובה, לזיהוי…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
