כלי המקדש- נכנסים לפרטים ומבינים את התמונה השלמה

רעיון פשוט ויסודי  – יעשה לנו סדר בכל ענייני המשכן

אדני כסף ואדני נחושת. קרסי זהב וקרסי נחושת. ווי זהב וווי כסף. חישוקי העמודים של זהב או של כסף. קרשים בציפוי זהב או בלי. יריעות מעשה חושב או מעשה רוקם.

כיצד נדע מתי השתמשו בכל חומר ומה משמעותו?

מהו הכלל שלפיו נדע את הפרטים הרבים?

פעמים רבות במשכן השתמשו בחלקים דומים בחומרים שונים, ויש לעיין האם ישנו כלל מוביל בענין.

ראשית, עלינו לסדר את דרגת חשיבות החומרים – זהב כסף ונחושת, אשר הם חומרים שונים בדרגתם וחשיבותם כנודע במציאות ובפסוקים, כנזכר בתחילת פרשת תרומה (כה.ג) "זהב כסף נחושת… עצי שיטים".

כשנעיין היטב בפרשיות המשכן נגלה דבר מרתק ויסודי – ככל שהחלק נמצא קרוב יותר אל הקודש פנימה הרי החומר שלו יהיה יקר וחשוב יותר. ממש כביתו של מלך רם ונישא, שאינו דומה חצירו החיצונית להיכלו פנימה, וככל שנתקרב יותר לכיסא מלכותו כך הפאר והיקרות יהיו ניכרים יותר, לדוגמא האדנים הפנימיים של קרשי המשכן היו של זהב ואילו אדני הפתח וחצר המשכן היו מחומר נחושת שדרגתו פחותה. וכן הקרסים הקרובים אל הקודש פנימה דהיינו יריעות המשכן היו של זהב, ואילו קרסי יריעות העיזים שנתרחקו קימעא היו של נחושת. וכן חישוקי העמודים של המשכן עצמו היו של זהב ואילו חישוקי עמודי החצר היו של כסף, כלומר תמיד הקרוב יותר יקר יותר. וכן ווי הפרוכת של הקודש בהיכל היו של זהב ואילו ווי החצר היו של כסף. וכן בד הפרוכת הפנימית נעשה מעשה חושב (דהיינו באומנות יתירה של ציורים שונים מכל צד), ובמסך הפתח החיצוני היה רק מעשה רוקם (דהיינו אותו ציור משני צדדים).

ואף הכלים עצמם במשכן עצמו נעשו עם זהב ואילו בחצר הכיור והמזבח מנחושת, קרשי המשכן פנימה צופו בזהב ואילו שבחצר לא צופו מעבר לחשוקי הכסף. (ומה שהיה בהם גם עץ כתב בדעת זקנים (כה.יא) גבי הארון שזה כדי להקל משקל נשיאתו).

המרכז שהכל סביבו

בנוסף, אם נראה את צורת חניית עם ישראל במדבר, נגלה שיסוד זה הוא עיקרי מאוד. שהרי מכל צד של מחנה ישראל חנו שלושה שבטים, ובמרכז חולק לצדדים שבט לוי, ובמרכז כל מחנה ישראל היה את המשכן, כשבקצהו הפנימי שכן הקודש הקודשים שבמרכזו שכן הארון, וממקום זה יצא קולו של הקב"ה למשה רבינו, ולכן הוא נקרא 'שוכן הכרובים'. ועיין ברמב"ן (כה,א) שכתב 'עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כמ"ש ' ונועדתי שם ודברתי אתם מעל הכפורת' לכן זה הדבר הראשון שנכתב בסדר כלי המשכן' ובהמשך שם כתב שמטרת המשכן להמשיך את השראת השכינה שהיתה במעמד הר סיני שתהיה במשכן תמיד על עם ישראל. ולכן הפאר והיקרות הלך וגבר סביב העיקר שבכל המשכן דהיינו 'מקום השראת השכינה' בקודש הקדשים.

כשננחיל כלל יסודי וחשוב זה לתלמידנו הרי בקלות הם ידעו להפנים פרטים שונים ומגוונים בענייני המשכן. בלא להתבלבל בין הפרטים הרבים.

מכון 'כלי הקודש' הפיק לאחרונה שלל מיני לימוד והמחשה לנושאי המשכן וכליו החל מהספרים הצבעוניים של 'כלי הקודש' וספר 'עבודת המקדש' לחומש ויקרא ועד תמונות מרהיבות לכיתה ומדבקות המשכן וכליו מיוחדות לתלמידים, ועכשיו גם את המוצגים עצמם שהם דגמים בתלת מימד של המשכן וכל הכלים לפרטים.

לחצו כאן לצפייה בקטלוג ותוכלו למצוא שם חומר עשיר ומגוון או ליצור קשר עם המכון 054-8438502 .

היכן החצי האחר שלך?

היכן החצי האחר שלך?

זכינו והגענו לפרשיות הנפלאות של 'מלאכת המשכן'. התורה מקדישה פרקים ארוכים ומפורטים על כל חלק ורכיב במשכן. הקדמונים דרשו והשוו את המשכן וכליו לעיצוב נפש האדם, על משקל 'בִּלְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה לַהֲדַר כְּבוֹדוֹ…'.

בעלי הדרוש התבוננו במידות ארון הברית. באופן חריג, כל מידות הארון חצויות! וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. הרי זה אומר דרשני! [ראה דרשותיהם של רבותינו בעל הטורים, הכלי יקר, ועוד]

הארון הוא 'כלי' המכיל 'לוחות העדות כתובות באצבע אלוקים'. ארון הברית דומה לאדם שבקרבו נשמת חיים, החצובה מתחת כסא הכבוד. אך האדם – מידותיו חצויות. הוא זקוק לאדם נוסף שֶׁיַּשְׁלִימוֹ, יעמוד כנגדו, יסייע בבניינו, ייטול חלק בפיתוחו, ויחדיו להביאו לשלימות. נבחין בפרשתנו כי בכל כלי המשכן נאמר 'ועשית', בלשון יחיד. אך בארון שינה הקב"ה נוסח ציוויו, באומרו 'ועשו' – ברבים, כי בבניית הארון, הכלי שמכיל את הנשמה, הכלי של התורה הק', נדרשת 'עבודת צוות', עשייה של רבים, חיבור של שני החצאים, רב ותלמיד, הורים ובן, חברותא…

תלמיד המתקשה דומה לאסיר שלפניו דלת אטומה. בעצמו אינו יכול להשתחרר. אין חבוש מתיר עצמו… הדלת לא נפתחת מבפנים. הוא זקוק שיפתחו לו את הדלת מבחוץ. אמנם יצטרך אף הוא לדחוף מבפנים, אַחֵר לא יכול לסיים את המשימה שלו במקומו, אך הוא צריך סיוע, שיפתחו לו פתח כפתחו של מחט, ואז יורחב לִכְדֵי פתחו של אולם.

צדיקים, גאונים ורבנים לרוב 'נתגלו' ע"י אנשים טובי-עין ברי-לבב אשר 'פחתו להם את הדלת'. לדוגמא, הקדוש ר' אייזיק'ל מקאליב, הצדיק ר' נחום'קה מהורודנא רבו המובהק של החפץ חיים, הגאון ר' שלמה קלוגר, ועד רבים שהאירו עולמות בזוהר קדושתם, התחילו כ'ילדי רחוב', עד שאיש 'זר' עשה 'מאמץ קטן נוסף' למענם. גם בדורות אחרונים זכתה עולם התורה בכלל, ויהדות אמריקה בפרט, לשני מאורות גדולים שחוללו מושג 'בן תורה' בקרב היבשת החומרית… ה"ה: הג"ר אהרן קוטלר ר"י 'לייקווד' והג"ר יעקב קמינצקי ר"י 'תורה ודעת'. שני גאונים אלה בני-עניים היו שלמדו ב'חיידר' בעיר קובנא. כאשר חבריהם התקדמו ונסעו לישיבות הק' נותרו שניהם מאחור. קַצָּב העיר, 'יהודי פשוט', החליט להעניק להם 'דמי נסיעה' שיצטרפו אף הם ללמוד בישיבת סלבודקא. כל השאר היסטוריה….

כי קרוב אליך הדבר מאוד! נצא קצת מד' אמותינו, נבחין בתלמיד שזקוק מאתנו ל'עוד'. מנהל לוקח תחת כנפיו תלמיד חריף-ומרדן שהמלמד לא מסתדר אתו [וכנראה גם חושש מפניו]. מלמד מתמסר לתלמיד חלש, וטורח למענו השקעה 'נוספת'. 'פעיל' נוסע לערוך ביקור בית, משכנע הורים לרשום בנם לישיבה טובה. רַשָּׁם טורח לתור אחר משפחות קירוב, לעודדם לשלוח ילדיהם לגנים תורניים. אברך מפריש 'מעשר זמן' ללמוד פעמיים בשבוע עם 'מתחזק'. נקנה לעצמנו קנייני נצח, נזכה למעלות עצומות שנאמרו על זיכוי הרבים, אַשְׁרֵנוּ בעוה"ז ובעוה"ב. אין סיפוק גדול מזה!

הנה דוגמא מרגשת שפגשתי לאחרונה 'מקרוב': תלמיד כתה ח', נער בן 13, לא ידע לקרוא כלל! הוא אינו נופל ביכולת אינטלקטואלית, אלא 'נופל בין הכיסאות'. כבר חמש שנים שהוא משקיע אנרגיה בהסתרת הקושי, וכמצוי במצבים אלה – דחה וחמק מכל עזרה. מחנך לקח אותו כפרויקט אישי. קיים אתו שיחות מוטיבציה, והביאו להכרה שהוא עשוי להצליח! המחנך איתר מקצוען שיתחיל ללמד אותו מא' ב'… המחנך גייס תורם, 'איש יקר', שיממן את השיעורים, ואף פרסי עידוד. ב"ה הבחור קורא! ובעיקר, התגבר על הפחד להתמודד. המחנך ממש 'מתיר אסורים'!

קח לך פרויקט אישי! קְנֵה חלקת עולם-הבא נוספת! חֲשֹׁב על תלמיד שמסוגר מאחורי דלת נעולה, ובידך המפתח! ומי עוזר למי? מי 'החצי' שעוזר – ומי 'החצי' שנעזר? ידוע שרבינו הבית ישראל זי"ע היה מעודד את הקרובים אליו לקרב בחורים חלשים, אנשים מרוחקים ממקור מים חיים וכדו', באומרו שבכך יזכו לכפרה על חטאות נעוריהם! איננו משקיעים באחר כי אם בתיקון עצמנו! על משקל דברי חז"ל (מדרש רות) 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעה"ב'. כך דרשו על שני מחציות שקל הקודש – שמתחברים יחדיו ליצור 'מטבע של אש' שלם!

'פתיחת ההיכל', עזרה בחילוץ מתקשה מאחורי 'דלת סגורה', אינה דווקא בדברים גדולים ומורכבים, כי גם במעשי שיגרה עם תוספת תשומת לב! כמחנך נודע לך על 'תקלת תקשורת' בין הורים לבין מחנך עמית. ההורים נותנים בך אמון ואתה מציע לגשר ביניהם! תלמידך בעבר מתקשה קצת בישיבה ואתה 'קופץ' לבקרו, הצלת נפשות! תמכת במלמד צעיר, נסכת בו אומץ בראשית דרכו, הדרכת אותו בדרכי הוראה, זכויות אינסופיות נזקפות על כך לטובתך!

תטביע חותם בעולם. העושה למען הזולת, המזכה את הרבים, עליו נאמר 'וצדקתו עומדת לעד'. לא כולם יכולים בפועל לעשות, אך הם נודבים ותורמים, וכך הם שותפים. יֶרֶךְ הַמְּנוֹרָה רמז לתמכין דאורייתא, והוא חלק מהפצת אור עולם. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוך כל אחד ואחד. תן עיניך וליבך, הושט יד, וְהָכֵן מקום להשראת השכינה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'אמפתיה' – מה זה?

'אמפתיה' – מה זה?

פרשתנו מהווה 'נקודת שינוי' בסדר פרשיות התורה. מתחילת החומש קראנו על בריאת העולם, דורות הראשונים, 'מעשי אבות', גלות וגאולת מצרים. זהו. נגמרו ה'סיפורים', כביכול. מעתה מתחילה ה'עבודה'. משפטי ה' ותורותיו.

בפרשתנו מלמדת התורה על יחסנו לגֵּרים: 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'. לא-תעשה. במקומות נוספים חוזרת התורה על כך גם כמצות-עשה 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר', בפר' עקב. הסיום בשני הפסוקים זהה: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה מלמדת אותנו התורה הק' בסיום זה? וכי משום שאבותינו היו גרים לפני אלפי שנים – לכך לא נפגע, נָצֵר ונציק לגרים? ואילולא כך – כן היינו פוגעים באוכלוסייה רגישה זו? אנשים שזה מקרוב באו וסובלים מקשיי התאקלמות?

דבר גדול ועמוק מלמדת בזה התורה. התורה מבקשת כי נהיה אמפתיים. מהי אמפתיה, ומה בינה לבין סימפתיה? סימפתיה ואמפתיה שתיהן מידות טובות, מיסודות 'בין אדם לחברו'. הסימפתי לזולתו מגלה רגישות לכאבו, מרחם על סבלו וחומל על צערו. האמפתי מרגיש שותפות והזדהות עם הזולת. לא 'רגיש אל הזולת, אלא 'עם הזולת', הוא מכניס עצמו לתוך מנעליו של האחר, מתחבר לרגשותיו, משתתף ומזדהה ממש עם הקושי של המתקשה. לדוגמא: "בעבר הייתי מרגיש סימפתיה להורים של ילד חולה. כאשר בתי חלתה [היל"ת], התחלתי להרגיש אמפתיה כלפיהם".

שלא יובן כי ה'סימפתי' אינו ראוי, וכי ה'אמפתי' מעולה ממנו ומושלם. אדרבא, לעתים חייב מטפל מקצועי לשמור עצמו מאמפתיה ולדבוק דווקא בסימפתיה, שהרי אם יכניס עצמו ל'נעלי' האחר, ישקע אף הוא, ו'אין חבוש מתיר עצמו…'. כדי לעזור לשני, להוציאו מאפלה לאורה, צריך להתייחס אל מצבו, 'באהבה מנותקת' ולא להיגרר פנימה. עם זאת, כשאדם במצוקה זקוק לאמפתיה – לצד סימפתיה. האמפתיה מאפשרת לו 'אויר לנשמה' עד שתבוא עזרה.

ראובן החליק לתוך בור עמוק. הוא נתקף בחרדה: מתקשה לנשום, עיניו מתערפלות, חש יובש בפה, וגפיו רועדות. הוא בסכנה. שמעון רואה את המצב, ומחליק עצמו פנימה להיות יחד עם ראובן בבור. שמעון אינו יכול עכשיו להוציא את ראובן מן הבור, אך הוא מרגיעו, "אני איתך, אינך לבד, שנינו באותו משבר". ראובן נרגע מחרדתו המסוכנת. יחד מצפים לעזרה. לוי עומד מבחוץ, על שפת הבור, ורואה מצוקתם. קורא לעברם, משליך אליהם מים ואוכל. לוי אינו סובל עמהם, אך בגלל שהוא 'מבחוץ' הוא מצליח לשלשל אליהם חבל, למשוך ולהעלותם מן הבור.

התורה מצווה כי נחזור אחורה בזמן, לתקופה בה גרים היינו במצרים. נרגיש נפש הגר בהזדהות ובאמפתיות. נחבור לנקודת הקושי שלהם. ולא לגרי הצדק בלבד! הקדמונים כללו במצוה זו אף 'עולים החדשים', 'עוברי דירה', ו'בעלי תשובה'. אמת, קשה לנו להרגיש שאנחנו היינו עבדים במצרים, אך כן יכולים להתחבר לנקודה ולזמן בהם חשנו איזו זָרוּת, ריחוק וניכור. כאשר נציף בנפשנו את התחושות הקשות שחווינו אז, נוכל לאהוב גרים ודומיהם כראוי, להזדהות עם מצוקתם, ולהימנע מפגיעה בהם. כאשר המתקשה מרגיש 'הם מבינים אותי' – הקושי שלו נעשה קל…

כמחנכים שעובדים עם אנשים, נלמד זאת. יש אנשים חלקים, ויש מסובכים. נהיה אמפתיים עם כולם, לא נביט אליהם 'מלמעלה', לא לחשוב 'עליהם' בתחושת 'עליונות'. נלמד להרגיש, לשאת 'איתם' במשא. לא נדון אנשים בשיפוטיות, 'למה אתה כך, איך הגעת למצב זה, מדוע עשית כך'. נעמוד לימינם בלי 'להכשיר' פצעיהם במלח גס…

רבינו חזקיה ב"ר מנוח, ה'חזקוני', מחדד נקודה חשובה: כוונת התורה כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, היינו שקועים אף אנחנו בע"ז, בשערי הטומאה, והקב"ה הוציאנו משם. לכן 'נבין ונרגיש' את אלה שמתמודדים עם יצה"ר פעיל ורוגש! חז"ל הורו שאסור לומר לגר 'זכור מעשיך הראשונים'. לגר אין לומר, אך לעצמך כן, זכור מעשיך הראשונים! מדוע הנך שופט את האחר, הזר והמוזר? וכי תמיד אתה היית מצטיין? לא היו לך קשיים גשמיים ואף רוחניים?

בחור ישיבה כאוב נכנס לרבינו ה'פני מנחם'. לאחרונה נודע לו כי אימו היתה בעבר גרושה, ומשום-מה לקח זאת מאוד קשה. הציע לו משגיח הישיבה שיעלה לרבי, הרָגיש והאוהב, באמונה כי שם יִגוֹל את האבן מעל ליבו. שָׁמְעוֹ רבינו והרגיעו ב'פשטות': "גם אמי הרבנית ע"ה היתה גרושה לפני שנישאה לאבי. אומרים עלי שיצאתי די טוב…"!

עה"פ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מצטט רש"י הק' דברי רבי נתן (ב"מ דף נ"ט) 'מום שבך – אל תאמר לחברך'. אנשים נוטים לחפות על חסרונם ע"י הטחת אותו פגם בזולת. ברוח הדברים אפשר לפרש דברי רבי נתן, אל תאמר לחברך שהוא בעל המום, תוך שאתה מסתיר שזה גם מום שבך. אדרבא! חשוף בפניו כי גם לך היה קושי דומה, המום הוא גם בך, לכן אתה מבין אותו 'לגמרי', 'זה מום של שנינו', עמך אנכי בצרה! זו האמפתיה שהתורה מבקשת מאתנו.

חֲשֹׁב על האחר, לא ממקום גבוה אלא כשווה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה… אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. אמנם אתה מַלְּוֵהוּ, אך הוא עִמָּךְ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

במי כדאי להשקיע?

'פרשת קבלת התורה' פותחת ב'סיפור' ביאת יתרו למדבר, ויש בו 'הקדמות ויסודות' חשובות לקראת קבה"ת. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר… מעיר הגאון המלבי"ם שאחרי שהבכור גֵּרְשֹׁם קרוי הָאֶחָד, היה להמשיך וְשֵׁם הַשֵּׁנִי אֱלִיעֶזֶר. מדוע נקרא אליעזר, הָאֶחָד? וכותב, כי משה רבינו התייחס לשני בניו בחשיבות. כל אחד מהם הוא 'אחד מיוחד'. על רעיון המלבי"ם הוסיפו: בפרשת ה'תמידין' נא' אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. כבשים הם, אמנם, אֶחָד שֵׁנִי וגו'. אך אצל בנים לא מונים כך, אֶחָד שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אלא אחד, ושוב אחד, כל אחד מיוחד בפני עצמו. כל ילד וכל תלמיד.

לקראת 'קבלת התורה' מחדדת התורה תובנה זו. אל לנו להקל ראש ב'בודד', קטן ככל שיהיה, אין אנו יודעים מי עתיד לגדול בתורה, מי עתיד להנחיל את התורה! לפניכם דברי חז"ל (מכילתא בפרשתן ועוד) המפליאים כל שומע, ומחייבים כל מחנך: "וְהָיוּ נְכֹנִים… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי – מלמד, שאם היו חסרים אפי' אחד – אינם רשאים לקבל!" הבריאה כולה ממתינה למתן תורה, מעמד שיא בעולם – והכל תלוי בבודד, ביחיד. בלעדיו אין כלום! וכן מצאנו במדרש (רבה, כי תבא) "מעשה ב'רבי' שהיה דורש בביהמ"ד הגדול, וכשהיה מבקש להיכנס לדרוש, היה אומר 'רְאוּ אם נתכנסו כל הקהל!'. ומהיכן למד? ממתן תורה. שנא' יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה"א בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי" ע"כ המדרש. 'כל קול קובע!', התורה תלויה ו'ובאו כולם'!

מלמד עמל ללמד תלמידיו. העבודה מייגעת, נדרשת הכנת שיעורים יסודית, מנוחת הנפש והגוף, וערנות לנעשה בכיתה. המלמד מוטרד כי 'בן ראש הכולל' טרם הבין מהלך הסוגיא. הרי הוא חייב לדעת. יש אב, אברך, שמתקשר למלמד פעמיים שלש בשבוע, ומוסר נפשו (ואת נפש המלמד…) בעד הצלחת בניו. המלמד לחוץ, כי בן אברך זה חייב לדעת טוב. כך גם האחיין של הבוחן, הנכד של סגן המנהל, למענם המלמד מתאמץ וחוזר, שחלילה לא יסיימו שבוע כאשר החומר הלימודי רופפת בידם. ויש גם את הבן של הנהג, הילד של המוכר ב'טמבור', תלמיד שבעבר הרחוק למד ב'גן שפתי', בתוככי לב המלמד, במצפוני נפשו חש "ידעו – טוב, לא ידעו – לא נורא…". נורא מאוד! חז"ל (סוכה כח) מלמדים "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן… קטן שבכולםרבן יוחנן בן זכאי". מדהים! 'קטן' זה נעשה 'מוסר התורה' לדורות! השתלשלות התורה עברה דרך 'הקטן' שבתלמידיו! הרי שאין לוותר על אף תלמיד 'קצה'!

היות ולכל יחיד ויחיד יש חשיבות, לכן על המחנך לחשוב על צרכיו הייחודיים של כל אחד שבהם. אתה אומר מָשָׁל על אב האוהב את בנו, זְכֹר כי בכיתה יש יתום מאב. אתה משוחח על 'תפילה' שאינה שבה ריקם, הַרְחֵב והתאם שיחתך אף לתלמיד שאחותו הקטנה נפטרה לאחר מחלה שֶׁלֻּוְּתָה בתפילות אין סוף. חֲשֹׁב על העולה החדש שעדיין מתקשה בהבנת השפה, זכור את התלמיד שביתו פֹּרַק וחייו מטולטלים וטרופים. קשה לך לזכור כל אחד? קשה 'להחזיק ראש' מי רגיש לגלוטן ומי אלרגי לבוטנים? אם קשה לך – כנראה שטרם נקבעה אהבת התלמידים בליבך! אב אוהב זוכר צרכי כל בניו. אם אוהבת זוכרת אף תאריכי לידה העבריים והלועזיים של כולם, ואף מספרי זהות…

מלמד טוב מכיר כל תלמיד ואיכויותיו. יש תלמיד שמעלתו אינה דווקא בלימוד אלא בארגון. המלמד מכוון שתלמיד זה יהיה 'אחראי' על דא ועל הא, ובכך יבנה אישיותו. המלמד זוכר מיהו ה'בעל מנגן' כדי להעצימו ע"י שירה בכיתה בימי שישי ובאמירת 'הלל' בר"ח. המלמד זוכר מי אוהב להביא עוגה ביתית למסיבות, ומי אוהב לכתוב חרוזי-שירה.

ביצי"מ נא' שיצאו 'על צבאותם', ופירש"י שיצאנו לפי שבטים, מסודרים. גם בים סוף עברנו בי"ב שבילים נפרדים. סביב למשכן חנינו שבטים ודגלים. על סדר זה שמרנו אף במסעות, מחולקים לשבטינו כ'תיבה' או כ'קורה'. ואילו במעמד הר סיני עמדנו כולם יחד, ללא חלוקה לשבטים. 'מתן התורה' נועד לכולם יחד, לכל יהודי 'הזדמנות שווה'!

שח ראש ישיבה חשוב שליט"א כי בשנות בחרותו ב'ישיבה קטנה' פוניבז' שאלו רבו הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ "בין חברי כיתתך, מי יצמח, לדעתך, להיות 'גדול'?". התחיל הבחור להרהר. עֲצָרוֹ רבו ואמר "אין לך מה לחשוב. אין כל דרך לדעת זאת היום! ראיתי ויש הפתעות. לכן משקיעים בכל אחד!". רבים מאתנו כבר ראו 'הפתעות' אלה!

כאמור, שושלת התורה עוברת מריב"ז, 'קטן' תלמידי הלל הזקן, דרך תלמידו רבי אליעזר 'הגדול', שבכלל היה מעין בעל תשובה שהתחיל ללמוד בבגרותו. ממנו ממשיכה התורה לעבור דרך תלמידו רבי עקיבא, רועה צאן, בן גרים. בתחילה איבד כל תלמידיו… התחיל מחדש… יש הפתעות! במי כדאי להשקיע? מי כרטיס הזוכה? מי יודע?…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יציאת מצרים שלך!

בני ישראל עומדים מפוחדים על שפת הים. נושאים עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. מה עושים? ויצעקו אל ה', שאומר למשה רבינו 'דבר אל בנ"י ויסעו!". הראשון מול קו המים ניצב גרשון בן עמינדב. הוא יודע שעליו לקפוץ, אך בליבו חששות רבות! מי הים שוצפים וגועשים. שמא יתקע בסלעים בלתי נראים? המים בוודאי קרים באשמורת הבוקר. הוא מתלבט. הוא יודע שעליו להאמין ולקפוץ לים, אך אינו מצליח לחבר בין ידיעה לעשייה! ובעוד גרשון שוקל וחושב, עוקף אותו משמאל אחיו 'נחשון', מזנק פנימה לתוך מי הים. ויבקעו המים! נחשון עשה את מה שידע והאמין שיש לעשות. לא חשש ולא נרתע. הוא זכה לתהילת נצח. עד היום קרויים 'נחשונים' על שמו!

אין מקור לאגדה זו, אך כמו שיש 'נחשונים' יש 'גרשונים' רבים מאז ועד היום. יודעים אך לא מסוגלים לפעול, מאמינים אך לא מתקדמים 'למעשה'. האמת ניצבת מולם, קוראה להם והם אינם באים. כבולים, מעוגנים, תקועים.

על יהודי להאמין ביכולתו לעשות שינוי! הקריאה הראשונה של הקב"ה לאברהם אבי האומה היא "לֶךְ-לְךָ"! קמים והולכים! אמנם, עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד, ומשימת החיים היא להתפלל לה' 'וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי' ולפעול, לְמַמֵּשׁ! נפתח דפים חדשים בחיינו. יציאת מצרים היא יסוד לכל הגאולות, ובמיוחד לגאולת היחיד ממֵיצריו האישיים. גם השקועים הרחק משערי הקדושה, גם המשועבדים ליצה"ר המכונה פרעה, יוצאים ביד רמה! דרש רבינו נפתלי צבי מרופשיץ, 'תחילה למקראי קודש – זכר ליציאת מצרים', כאשר אדם מסופק האם אף הוא מסוגל 'להתחיל מחדש ולהיות קדוש', הריהו כבר שקוע… מבוגר… רגיל… עליו לזכור את יציאת מצרים! יצאנו! התחלנו! משעבוד לגאולה!

את הפ' מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב ל"ה י"א) דורשים חז"ל כי הקב"ה מלמד אותנו חכמה ע"י שנתבונן בטבע בעלי החיים. אחד משרצי הים הוא ה'לובסטר'. טבעם של שרצים אלה, גופם רכרוכי ורגיש, וצדף שריון מכסה ומגן עליהם. הלובסטר גדל ומתרחב, אך השריון, 'הבית', לא גָּדֵל אתו. הוא חש חנק, מתקשה לחיות בשריון הישן שנעשה צר מלהכילו. אך הוא חושש מאוד! אכן הוא מסוגל להשיל מעליו את השריון הצפוף, גופו יְפַתֵּחַ שריון חדש, אך לבינתיים הוא חשוף ופגיע! כל אבן תשרוט ותהרגו! כל דג קטן ינגוס בו ויאכל בשרו הרך! יש 'לובסטרים' שחוששים להשיל את השריון הישן, נותרים חנוקים וצפופים. אינם מאריכים ימים… לעומתם יש אמיצים וחכמים. מוצאים מסתור זמני תחת סלעים, ומשילים מעליהם את השריון הצפוף. יוצאים מצרה לרווחה. כעבור שבוע מתקשה השריון החדש ומתפתח עליהם. כעת טוב להם! החיים הטובים לפניהם! שבוע קשה – וזהו!

חז"ל מסרו כי רבים מבנ"י לא זכו לצאת ממצרים בגין רשעותם, ומתו בשלשת ימי האפילה. הקשה רבינו הרא"ש בפירושו עה"ת (פר' בא), איך יצאו דתן ואבירם ממצרים, ולא מתו? וכותב 'יש לומר אעפ"י שהיו רשעים – לא נתייאשו מן הגאולה'. חידוש משמעותי! לא 'רשעים' גרידא מתו במצרים, כי אם אלה שהתייאשו מן הגאולה! לא האמינו שניתן להשתחרר מכבלי מצרים, לעבור ולהתחדש, השלימו עם 'אנחנו כבר כאן'. לא האמינו ביכולת שינוי!

אחרי שראו את הניסים יצי"מ העצומים עדיין היו שהרהרו בספקנות 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם… מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'. לא מובן! הֵמָּה רָאוּ! כֵּן תָּמָהוּ? נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ? מבאר רבינו ה'כתב סופר', לא האמינו שאף הם ראוים לגאולה. אומרים למשה שהגאולה נועדה לצדיקים, לכשרים, אך לא להם! עצמות יוסף והשבטים הוצאו להיקבר בארץ ישאל, אך מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לאנשים רגילים? וכי לנו לא טוב הקברים שבמצרים! משה משיב אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם! גם לכם, לכל יהודי! ה' יִלָּחֵם לָכֶם, כולם ראוים להיגאל!

חובתו לחזק תלמידינו, ילדים ונערים, שיאמינו ב'יציאת ממצרים' ויזכו ל'קבלת התורה'! אין להתייאש מן הגאולה! שינוי אינו קל, יש ימי הסתגלות, אך אין התקדמות בחיים בלי מאמץ. אין להישאר תקוע ונטוע במקום – ורק לקנא באמיצים שכן העזו 'לצאת'. צא גם אתה! הֱיֵה אף אתה נחשון, אל תוותר מאחור. חובה עלינו, ההורים והמחנכים, להכיל ו'לחבק' את 'יוצאי מֵיצרים', ללוותם בימי הקושי הראשוניים, להבין את העליות והירידות שצפויים בדרכם.

קשה לנו? נלמד מאלפי 'בעלי תשובה' אשר זכו לנטוש אורח חייהם ועשו מהפך בנפשם! שבת, כשרות, צניעות, מא' ועד ת'! גיבורי על! הלוואי ונתקרב אנחנו לדרגתם, למקום הגבוה בו הם בעלי תשובה עומדים! עשו והצליחו!

העולם לא היה מתפתח – ברוחניות, ואפילו בגשמיות, ללא פורצי דרך שנענו לקריאת 'לֶךְ-לְךָ'! החי ללא שינוי, מרוב חשש אינו מעז לצאת מאזור הנוחות שלו, לא מסוגל להזדקף ולהכריז 'מצאתי אור, אלך בעקבותיו', רגליו דבוקות והוא מיואש מגאולתו האישית, אינו מתחדש, אינו מתנער, אינו משתנה, חי בגסיסה ארוכה ומתמשכת, הוא קובר עצמו בימי האפילה. חבל לחיות בחשכה כאשר הקב"ה מבטיח לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ולמען תספר…

בימי רבינו הבעל-שם-טוב היתה גזירה קשה על היהודים. יצא ליער, עמד ליד עץ מסוים, הדליק נר והתפלל לביטול הגזירה. ראו ישועה גדולה. בימי תלמידו, המגיד הגדול ממעזריטש שוב היתה גזירה רעה. יצא עם תלמידיו ליער ואמר "איני זוכר את מיקום העץ, אך אני יכול להדליק נר ולהתפלל". נושעו מהגזירה. כאשר נזקקו לישועה בימי תלמידו רבי משה ליב מסאסוב, אמר לתלמידיו "אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר, אך ביכולתי להתפלל!" תפילתו פעלה וליהודים באה רווחה. כאשר פנו לרבי ישראל מרוז'ין אודות גזירה רעה, אמר "אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר. גם להתפלל כמותם אינני יודע, אך לספר את הסיפור אני יכול"… ובכך נתבטלה הגזירה!

'סיפור חסידי' זה ממחיש את מצבנו 'באחרית הימים'. הדור הצעיר (ולא רק) עומד מול ניסיונות ופיתוים מתחדשים ומסוכנים. נושאים עיניים לעבר דורות עברו ותוהים 'מאין יבוא עזרי'? אבל, אין בנו את העמידוּת וכוח הסבל של דורות קודמים. ככל שהדורות נחלשים כך יצר הרע מתחזק. והנה, גם בדור ירוד זה מתעוררים בכוח הסיפור החם.

סיפור הוא כלי מרכזי בעבודת החינוך. טעות לחשוב כי לקטנטנים מספרים סיפורים כי עדיין אינם מסוגלים להבין 'דברים רציניים'. סיפור הוא 'דבר רציני', תורה בפני עצמו, ויש להשתמש בסיפורת גם מעבר לגיל הרך. ישנם מלמדים המתייחסים לסיפור כ'פקק' בימים גשומים שאין יוצאים לחצר, או כשהתלמידים לא מרוכזים ללמוד. סיפור הוא לימוד של ממש! בכוח הסיפור לעצב את נפש האדם, ללטש את החומריות, ולהצית השראה ושאיפות.

סיפר לי אברך: בישיבה הכרתי בחור, צעיר ממני בשנתיים, מעיר אחרת, התיידדנו וקבענו חברותא. פעם סיפר לי כי אישיותו נבנתה מכוח הסיפורים שהמחנך שלו בת"ת היה מספר. סיפורים על ימי קדם ועל ימינו, סיפורים על צדיקים 'מלידה' ועל כאלה שהתאמצו להיות צדיקים. המחנך היה מספר על התגברות ועל התבגרות. סיפוריו היו עמוסים במסרים ובידיעות, ובעיקר: נשארנו עם כמיהה להפנים, לספוג אל קרבנו התכנים והלקחים. ממשיך הבחור ואומר לי: שמעתי אותו, ואמרתי לו שאני מתרגש מאוד לשמוע את זה, כי גם אני, בתלמוד תורה שלי, היה מחנך שהקדיש זמן לסיפורים מעוררי השראה, ואין ספק שלסיפוריו יש חלק גדול בהתפתחותי הרוחנית. כאשר המשכנו בשיחה התברר לנו כי שנינו הכרנו אותו המחנך! בתחילה עבד בת"ת שלו, ואח"כ עבר ללמד בת"ת שלו!

בפרשתנו אומר הקב"ה למשה רבינו: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'! הסיפור מביא לידיעת השם! סיפור מתקבל תמיד באהבה. הוא מחנך מבלי להטיף, מלמד ואינו מוכיח, מעורר ואינו מייסר. השומע נישא על כנפי הסיפור ומעוררים בו רצונות טמונים. סיפור עוקף את מחסומי ומסֵכות יצה"ר.

כמו שמלמד מקדים ומכין שיעור גמרא, כל יש להכין גם את הסיפור. את הסיפור 'שותלים' בתוככי לב האדם, לפיכך נתייחס אליו ברצינות. בסדרת הספרים המיוחדת 'כֹּה עָשׂוּ חֲכָמֵינוּ', עליה גדלו דורות של יראים, הוסיפה המחברת מרת סגל ע"ה בסוף כל כרך 'פרקי מתודיקה' שנועדו להדריך את המספר. [וחבל שמהדורה החדשה הם נשמטו]. היא התייחסה לסיפור כאל 'כלי חינוך', ולא סתם אמצעי להעברת מידע. גם הרבנית 'הגננת' צ' רוזנברג ע"ה, בספריה 'עונג שבת' ערכה פרקי הדרכה 'כיצד' לספר כל דבר, מה המטרות ואיך נשיגן. שמעתי מפי גדול בישראל שליט"א שהעיד על עצמו כי 'התחנך' מספרי הרב אליהו מוקוטובסקי ז"ל ('כי-טוב') ובפרט מספרו 'כחודו של מחט'.

לא בכדי נוהרים אלפים בימינו אחר 'חוברותיו' של הרב 'רֶבּ מיילך' בידרמן, ונאמר בלחישה כי קוראים בעיקר את הסיפורים שמתחת לקו… סיפורי חיים מעודדים, נוסכי אמונה, בטחון ותקווה, "לא המדרש העיקר אלא המעשה". אני מכיר מלמד שמעודד תלמידיו להביא מביתם סיפורים, והוא יקריא להם בכיתה. "הרב'ה! קראתי כאן סיפור יפה ב'מרוה לצמא' על מידות טובות… הרב'ה! הנה 'חוברת עלונים' ובה סיפור חזק על כיבוד אב ואם…". רעיון נפלא!

הג"ר משה הלל הירש שליט"א ר"י סלבודקה גדל בילדותו בשכונה 'מרוחקת' בניו-יורק. בישיבה לימדו הרב שמואל דוד ורשבצ'יק, פליט ליטאי. "הסיפורים שהרב ורשבצ'יק היה מספר על הווי עולם הישיבות, על דמויות מיר וקלצק, על אוירת הלימוד. סיפוריו השפיעו עלי להתקדם וללמוד בישיבת הג"ר אהרן קוטלר יותר מהשפעת הלימוד עצמו!"

אמר בצחות הרבי מהר"ש מליובאוויטש "בהאי מאן דאמרי אינשי כי סיפורי הבעש"ט במוצ"ש הם סגולה לפרנסה. יש שלש טעויות! לא סיפורי הבעש"ט בלבד, אלא כלל הצדיקים, לא רק במוצ"ש אלא בכל עת רצון, וסיפורים מסוגלים לכל דבר! גם על 'אנשים רגילים' שהתחזקו, התגברו, קיבלו על עצמם, מעוררים השראה ופועלים בחינוך.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

היחס לייחוס

לפני שלשה עשורים הייתי בשנותי הראשונות בעבודת הק' כמלמד. קיימנו בת"ת מבצע לימוד שנתי שכלל תכנית שינון אינטנסיבית ומבחנים רבים. בחודש המסיים של המבצע, לקראת הכתרת 'החתן', ערכנו מיונים אחרונים, ובחני פתע. המבצע היה עמוס, מלווה במגוון חוויות ונסיעות למבחנים אצל רבנים. השגנו הצלחות שלא דמיינו.

כשבוע לקראת המעמד המרכזי, התקשר אלי אבא של אחד התלמידים. בקול ענות חלושה שאל האם זה נכון כי בנו הוא בין המועמדים לזכות 'בכתר'. "אנחנו משפחה פשוטה. בחיים לא היו אצלנו מנצחים וחתנים. אתה בטוח כי לא 'יכתיבו' לך מי יזכה? לא 'יחייבו' אותך להכתיר 'ההוא המיוחס'? הסברתי לו, כי האמת נר לרגלנו ואיש לא מכתיב ומחייב, זולת המציאות. בנו הוכרז כחתן! האב בכה בהתרגשות – "לא האמנתי ש'אנחנו' נהיה מכובדים!".

ל'ייחוס' יש מעלות גדולות, וכבר מצאנו בתורה את ערכו הרם. אך עלינו להאמין כי כל יהודי ראוי להיות 'יחסן'. חובה לתת הזדמנות נאותה ושווה לכולם. בשב"ק האחרונה למדנו ב'דף היומי' קריאת חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א). לא לעניים בממון בלבד, כוונתם. ישנם תלמידים מדהימים ממשפחות עוני שונות, עניים בדעת, עניים בתרבות, עניים ברוחניות, ואף עניים בייחוס משפחה. ההצלחה תלויה באדם, בחזונו ובמעשיו.

אם נשאל דרדק 'מי היו הורי משה רבינו?' ישיב מיד 'עמרם ויוכבד!' אכן כך. אך בהתבוננות במקרא, בפסוקי התורה, נגלה כי בפר' שמות נאמר וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. איש, עלום שם משבט לוי, נשא בת שבטו. מיהו החתן? מה שם הכלה? לא נאמר! הָאֵם 'ללא שם' יולדת בן, ולאחר שמצפינתו ג' ירחים, הונח בתיבה על שפת היאור, וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. אחותו. שוב, עלומת שם! האחות ממהרת וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, זו האלמונית. לאחר שנגמל, וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ (שוב, האֵם 'סתם') לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. בהיות משה בגיל שמונים, ממנהו הקב"ה למנהיג. בשובו ממדין פוגש הוא באחיו אהרן. לראשונה יש במשפחה 'בעל שם'!

אכן כך! בכל פר' שמות לא מפורש ייחוסו של משה! מי הוריו? מאין בא? רק בפרשתנו, פר' וארא, נלמד פרשת היוחסין, אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם, בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל… וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה… הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… רק כאן נחשפים הוריהם ורקע משפחתם.

עמרם אביו 'גדול הדור' היה (סוטה יב). אף אימו, יוכבד בת לוי, נכבדה היתה, היא המשלימה ל'שבעים נפש' כשנולדה 'בין החומות'. הַעְלָמַת ייחוסו מלמדנו כי משה לא נבחר בגלל ייחוס! רק לאחר הכרת אישיותו וטוהר מידותיו, הוא נותן עיניו וליבו להיות מצר בסבל אחיו, קם להצלת אחיו העברי מיד מכהו המצרי, מקנא קנאת ה' באומרו לרשע 'למה תכה רעך', מושיע בנות יתרו מבלי שמכירן, הוא ראוי, בעל ייחוס עצמי, קורא אליו ה' בסנה ומייעדו להנהגה. ואז, בעמדו לפני פרעה, משלימה התורה ומעטרת את משה במעלה נוספת: ייחוס אבות. 'התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך!' משה לא נבחר בהיותו בנש"ק, אלא בהיותו רחום וחנון – הן עם בני אדם והן עם עדרו וגדייו.

ישבו גדולי ישראל, וכל אחד אמר דבר תורה בשם אבותיו, מצוקי ארץ. ביניהם ישב הגאון הקדוש רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, שאביו היה אופה פשוט! נענה ואמר "אבי לימדני כי סחורה טרייה – שווה יותר מסחורה נושנה". הבינו היטב! עדיף שאדם ישקיע בסחורתו 'הטריה' שלו, מאשר לסמוך על אבותיו ולהתהדר בסחורתם הנושנה…

חלילה לנו לתייג תלמידים לשבט ולחסד רק בגין רקע משפחתם. ייחוס הוא אמנם 'מעלה' חשובה, אך ייחוס עצמי אינו 'מעלה', הוא המסד, הבסיס, בלעדיו אין מקום לַעֲרֹם מעלות. נטפח ונעודד השקעה עצמית בלי קשר ל'משפחה'! בדברי ימי עמנו נחקק בסילודין שמו וזכרו של 'הראשון לציון' הג"ר עובדיה יוסף כמקים אהלה של תורה בקרב בני עדות המזרח. 'המעלה' הגדולה שלו היא דווקא שאביו היה חנווני פשוט! הרב עובדיה לא 'נולד על ההר', אלא יגע וטיפס בכוחות עצמו מלמטה ועד לראש הפסגה. אף הג"ר שמעון בעדני זי"ע שהגדיל תורה והאדירה נולד לאביו ר' דוד, עולה חדש מתימן, בעיר חדרה. למד בבי"ס 'דתי'… יש להאמין שיצאו 'גדולים' מכל סוג משפחה.

שמעתי על גדול בישראל שבא לקחת חתן לבתו. בחנו ומצאו כלי מחזיק ברכה, ברר מעט על רקע המשפחה. שמע כי הסבתא היתה 'אם בית' רחמנייה ומסורה במוסד לילדי עולים ויתומים. "זה ייחוס עצום!" והשידוך קם והיה!

אל לנו להפלות בין אלה לאלה. מחד, לחנך בנש"קים כראוי, ואף אותם להעמיד בקרן אורה כשנדרש, ללא חשש. ומאידך נטפח 'בני העניים'! אדרבא, כאשר נזכה ונמצא 'מרגלית בין החולות' שיאיר את העולם, והיה שכרנו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מנתח או טייס?

בשנת תרנ"ה כילתה שריפה את מרבית בתי היהודים בעיר בריסק. מאות משפחות הפכו בין לילה לחסרי כל. ביתו של הג"ר חיים מבריסק לא ניזוק בהיותו בקצה העיר, ובעיקר כי התקיימו בו דברי רבי אלעזר (סנהדרין צב.) שאין האש שולטת בבית שבו ד"ת נשמעים בלילות. רבים מצאו מחסה ארעי והצטופפו בעליית הגג של בית הכנסת. והנה, 'רֶבּ חיים' מגיע ומסדר אף הוא לעצמו מקום לינה. הופתעו, שהרי בביתו ממתינה לו מיטה מוצעת. הרב הסביר ב'פשטות' מדהימה 'עלי מוטל לעזור ליהודי העיר לשקם את חייהם. כיצד אוכל לשאת עמם בעול אם לא ארגיש בעצמי בצער שלהם? כיצד אוכל להתמסר לרווחתם כשאין אני 'טועם' בטעם צרתם?… זהו יסוד המנהיגות!

בכדי לעזור לזולת בצורה כנה ועמוקה – יש לחוש את כאבו. מסופר על צדיק שהיה מסיים 'קבלת קהל' כשהוא שטוף זיעה. נשאל, הרי מזג האויר נעים. השיב 'אני ממהר כל הזמן להחליף בגדים. בא לפני 'בעל שמחה' – מתעטפת נפשי בשמחה ולבוש אורה. אחריו נכנס בעל מועקה ל"ע. משיל אני בגדי השמחה ועוטה גלימת צער ויגון בכדי 'להיות אִתּוֹ'. אני עובר בין בגדי זהב לבין בגדי לבן, עולה ומסתפג ברגשי הזולת, זה שבא אלי, לחוש מצבו…'.

שבט לוי לא שועבדו במצרים. נשאלת השאלה, היאך ויתר פרעה על כח עבודה של אלפים רבים? ביאר הרבי ר' יהונתן אייבשיץ כי פרעה ידע באצטגניניו כי גואלם של ישראל יעמוד משבט לוי. קיים פרעה 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ'! הוא ידע שמי שאינו סובל בעצמו אינו יכול להושיע ולהנהיג. הוא פטר את לוי משעבוד, שלא יצמח מקרבם גואל! אבל, כאשר יצא משה אל אחיו 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. חיבר נפשו לנאקתם. אי' במדרש "היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!' והיה מניח דרגון שלו (לבוש מלכות) ונותן כתפיו ומסייע לכל אחד בעבודת הטיט!". מבלי שהיה משועבד עפ"י חוקי מצרים, שיעבד את עצמו, ובכך נבחר להנהגה ולגאולה!

כמחנכים, נדרשים אנו בכל עת לייחד עזרה לילדים המתקשים. הללו הם עיקר ה'עבודה' [שהרי הטובים מצליחים ב"ה בלעדנו…]. הנה, ילד חרד ומסויט, משפחתו עוברת טלטלה וביתו בסכנת פירוק רח"ל. הוא נעשה עצבני ומכונס, קולני ועייף, מפוזר ותוקפני. האם נוכל להכילו ולהסתדר אתו מבלי להתבונן במה שעובר? בסמוך אליו יושב תלמיד דיסלקטי. בשעה שחבריו לומדים וקוראים בהנאה, הוא בוהה במילים מבלי להבינן. הוא בחרדה מתמשכת שמא המלמד 'יכבד אותו' להקריא… איך מרגיש ילד 'עולה חדש' שלא מבין מילה-וחצי מילה, שיושב שעות רבות… ומה עם הילד שחש בביתו משבר כלכלי מחריד, והוא חושש לקראת מסיבת 'סיום' כי יידרש להביא כמה שקלים…

במוסד לילדים מוגבלים נערך 'יום עיון' לצוות. התכנסו באולם – ועל השולחנות ירקות חיים, קערות וסכינים… קָשְׁרוּ למורים יד אחת מאחורי גבם, והתכבדו לקלף ולקצוץ, להכין סלט ביד אחת! ירגישו מעט את מצוקת הַנָּכֶה!

משה רואה כי הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הקב"ה קורא 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'. שמעתי מבר אוריין ובר אבהן שהנועל נעלים לא מרגיש את האדמה שתחתיו. הסוליה חוצצת והנעל עוטף ומגן. אומר לו הקב"ה – אני מייעדך להנהגה! של נעלך! חלוץ ותרגיש את האדמה שעליה עומדים בָּנַי העבדים היחפים! תחוש את הבוץ והחצץ, הקור ושברי הזכוכית! רק בכך תהיה ראוי להנהגה! הקב"ה נגלה דווקא בסנה כי עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, נהוג אף אתה כך!

כאשר אדם נזקק ל"ע לניתוח לב הוא משקיע בבירורים ותר אחר הרופא הטוב ביותר. הוא צודק! חייו תלויים לו מנגד! אך מדוע כאשר הוא מבקש לטוס לחו"ל הוא פשוט קונה כרטיס ועולה למטוס ואינו מברר אודות הצלחותיו וניסיונו של הטייס? מפני כי המנותח שוכב על מיטת הניתוחים, חייו מסורים לידי הרופא. בתום הניתוח יוצא הרופא לקפיטריה, נוסע הביתה, ומצב החולה פחות בוער לרופא. על כן משתדלים להגיע לרופא הטוב ביותר. ואילו בטיסה אין מה לברר אודות הטייס, כי הרי הוא נמצא איתך במטוס, גורלו קושרה בגורלך, ובוודאי שהוא משקיע…

יוסף הצדיק זכה למלוכה רק אחרי שֶׁנִּכְפּוּ עליו עבדות ומאסר. משה נבחר להנהגה אחרי שנס מחרב פרעה וְטָעַם טעם גלות לארץ נכריה. כל יהודי, באשר הוא, 'מתחבר' לנעימות דוד המלך, מפני שדוד אמרן בשעה שבעצמו עבר את כל המצבים, צרה ויגון אמצא… כוס ישועות אמצא… סיפרה לי מוֹרָה כי התנסתה פעם ושתתה 'גלולה' שתלמידים מסוימים נאלצים ליטול. היא ביקשה לדעת התחושה, התכווצויות הבטן, הטשטוש והצלצול באזנים. היא רצתה להרגיש מה התלמידים עוברים… חובה להיות רגישים ללב התלמידים ולב הוריהם, להיכנס לנעליהם, או לחלוץ נעליים… נשתדל לתת עינינו ולבנו לקשיי הזולת, לא לעצור את כאב הזולת ב'כפתור' החולצה שכנגד הלב… אין עזרה אמיתית ללא הזדהות מליאה! הבה נידמה למידותיו של הקב"ה שאומר כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לטיפה או סטירה?

זהירות גדולה נדרשת כאשר עוסקים ב'מעשי אבות', שהרי הראשונים כמלאכים ומעניקים חמה בקומתם. אך התורה נמסרה לנו כ'תורת חיים' וממנה ניקח דרכי מוסר והליכות עולם. אין אנו מדברים חלילה 'עליהם', אלא עלינו בלבד.

בפרשתנו קורא יעקב אבינו לעבר ראובן בכורו, ומודיע לו כי למרות היותו 'כוחו וראשית אונו' וראוי הוא לבכורה: כהונה ומלכות, לא יעלו שתי אלה בגורלו. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר. בהיותך בהול ונמהר לא תקבל לא כהונה ולא מלכות. הגם שחז"ל מדגישים את מעלת ראובן ש'פתח בתשובה תחילה', ואף אמרו 'כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה!', אך מכס ההנהגה נדחה. העדר יישוב הדעת ופזיזות פוגעים ביכולת ההנהגה, שהרי על המנהיג להיות מחושב ורגוע.

העוסקים בחינוך, בהעמדת נפשות ישראל, נדרשים לזהירות ושיקול הדעת. לכל תגובה וכל מעשה יש משקל עצום. הבה נדמיין מנתח לב, סופר סת"ם הכותב 'פרשיות' זעירות, מכונאי המתקן חלק זעיר, צורף המתקן תכשיט יקר ערך, נדמיין את שליטתו העצמית, הריכוז והדיוק. המתינות שבכל תזוזת אצבע. אין גורעים עין ולא מסיחים דעת, שהרי משיכה חפוזה אחת עלולה להזיק ולקלקל. חינוך נשמה של צעיר, ליטוש דור העתיד, יותר רגיש מכל הנ"ל, נזהרים!

כאשר יעקב אבינו שולל מראובן את ההנהגה, משמש הוא עצמו דוגמא אישית של מתינות ואיפוק. במעשה ראובן נאמר וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן… וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. יעקב ידע את אשר נעשה, אך אינו מגיב. רק כעבור עשרות רבות בשנים מוכיח את ראובן על המעשה ההוא. כך גם עם שמעון ולוי. בעת הריגת אנשי שכם מגיב יעקב אבינו באומרו עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ… וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. הוא מגנה אמנם את התוצאה, ההשלכה המסוכנת, אך אינו מוכיח את בניו 'אישית' כאשר המעשה 'חם וטרי'. את 'דברי המוסר' מניח יעקב וגונז לאחר-זמן. רק לפני מותו קורא לעברם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…

"מה ההבדל בין סטירת לחי לבין לטיפה?" שאל מַרְצֶה את פרחי ההוראה. לא הבינו כוונתו. מה ההבדל?! שמים וארץ! סטירה באה מ'שמאל דוחה' ואילו 'לטיפה' היא מימין המקרבת! מה ההבדל?! כעס וזעם לעומת אהבה! המרצה המשיך "ההבדל בין סטירה ללטיפה היא מהירות התגובה! הסטירה מהירה וחפוזה, ואילו לטיפה היא 'בדיוק' אותה פעולה – אך מוגשת לאט וּבְרוֹךְ… בשניהם יש ממשק בין כף היד ללחי, הבהולה והזריזה מכאיבה, והאיטית נעימה…

בקרב מחנכים שומעים אמירה הטוענת "מעשה שלילי דורש תגובה מיידית! לא הֵגַבְתָּ מיד– אתה נתפס כחלש." לא נכון! באילוף בעלי חיים, כלבים וכדו', עושים שימוש במתן שכר ועונש מיידיים, מתוך שחסרי בינה הם. בחינוך בני אדם, דווקא הצורך להגיב מיד מוכיח חולשה! המחנך החושש והרופס מחזק את עצמו, 'מציל' את מעמדו הַשָּׁחוּק, ע"י תגובה מיידית. 'איש חינוך' יודע כי שיחה שבאה מספר ימים אחרי מעשה, יש בכוחה לתקן, כי אז הנפש שומעת. מחנך עוסק ב'נפשות', טוב שימתין לפני שמגיב ומעניש. ביום בו דנו בסנהדרין דיני נפשות היו הדיינים מתענים! כאשר נטו לחייב, דחו למחרת, המתינו וחשבו לילה! בין מעלות החכם המנויות בפרקי אבות נא' 'אינו נבהל להשיב'!

בשבוע זה, בו מתענים על תחילת המצור וראשית חורבן ירושלים, נתבונן ונלמד מדברי המדרש (תנחומא תזריע) "טובה גדולה עשה הקב"ה עם ישראל. שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בֶּן אָדָם כְּתֹב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ם (יחזקאל כד ב). מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה? המתין להם, והגלה אותם בקיץ.". עונש כן! השפלה מיותרת? לא ולא!

והנה, שני הגיגים רלוונטיים הקשורים לימות הגשמים: שח הרה"ק רבי שלום שכנא מפראהביטש (בנו של רבי אברהם 'המלאך', אבי הר"י מרוז'ין) כאשר ניתז עליך בוץ מעגלה חולפת ביום גשום, אל תמהר לנגבו! בעודו לח הוא לא יתנקה אלא יימרח עוד בבגד. המתן קמעה עד שהטיפות תתייבשנה, ואז תרדנה בקלות, בפריכת הציפורן… הנמשל ברור. החכם אינו ממהר 'לטפל' כי התערבות חפוזה עלולה להעמיק את הבעיה, לעורר ויכוח וניצוח. המתן ועשה בחכמה ובנועם…

שמעתי מאומן החינוך הרב משה רייס זצ"ל כי ידוע בכללי הטבע שהברק והרעם נוצרים בו זמנית. הרעם הוא 'הרעש' של הברק הפולח את האויר. ובכל זאת אנו רואים את הבזק אור הברק לפני שמיעת הרעם. חז"ל אומרים כי הרעם בא ליישר עקמומיות שבלב, להוכיח ולגעור בנו. אך לפני שגוערים יש להאיר, לחייך, וכך תיקלט הגערה ותפעל כראוי.

יהודה נבחר להנהגה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ – פי' בעל ה'עקידה' שהתעלה מטירוף הדעת. זהו מנהיג! שומר על שלוות הנפש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חתול או ציפור?

 

אחי יוסף תוהים במסעותיהם למצרים, למה האיש, אדוני-הארץ, מדבר איתם קשות? מדוע עוקב אחריהם? למה הוא מרבה להתעניין באביהם הזקן? מדוע מתעקש שיורידו את אחיהם הקטון בנימין? איך האיש יודע סדרי תולדותיהם, מי הבכור ומי הצעיר, ואף בקי מי מבין האחים הם בני לאה, ומי הם בני בלהה וזלפה. התנהלות זו מכריזה דַּרְשֵׁנִי!

ממש לא מובן, היאך לא עלתה בליבם כי משנה למלך מצרים, איש זה שממונה על מכירת בר ומזון, הוא יוסף אחיהם? הרי יודעים הם כי לעבד נמכר יוסף, והוא הורד מצרימה! איך לא קלטו שאיש זה ש'יודע את הכל' – אינו אלא אחיהם? נכון, חז"ל דרשו שהאחים לא זיהו את יוסף כי הניחוהו ללא חתימת זקן, וכעת הוא מגודל זקן. זאת ועוד, מצאנו במפרשים שהנוהג היה כי העומד בפני מלך אינו מביט בפניו, ולכן לא זיהו אותו. עוד אמרו שכאשר מדברים בשפה זרה לא ניתן לזהות 'טביעת עינא דקלא', הקול אינו אותו קול. אך בלי לראות ובלי לשמוע – כל הסימנים מעוררים מחשבה סבירה שאולי זהו יוסף אחיהם שנמכר מצרימה, והוא יודע את כל סדרי משפחתם. איך זה לא עלה בדעתם?

בעלי המוסר הוכיחו מכאן: מה רבה היא עוצמת ה'נגיעה'. כאשר יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו, דחו דבריו בקביעה מוחלטת "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?". מבחינתם – 'היו לא תהיה! יוסף לא ישלוט בנו, ובחיים לא נשתחווה לו! זה לא יקרה!'. החלטה זו הביאה אותם לשנות טבע העולם: אחים מכרו אח תוך אטימת אוזניים משמוע קול בכיו, ולא רואים בצרת נפשו. החלטה זו היתה כך כל איתנה בקרבם עד שנעשו סומים מול כל הסימנים הפרושים לפניהם 'מחוורים כשמלה'. ה'נגיעה' עשתה אותם עוורים! לא יכלו להשתחרר מהתפיסה, ה'קונספטציה', הקובע בנפשם כי לעולם לא ימלוך עליהם יוסף. גם כאשר כל חלקי ה'פאזל' ניצבים לנגד עיניהם, טחו עיני-שכלם מראות!

קרובים לדברים אלה כתב רבינו ה'אור החיים' הק' (עה"פ ויכר יוסף את אחיו וגו'). כי בדר"כ בנפשות ובלבבות בני האדם מתעוררת החשיבה לזהות אלה את אלה, כדברי שלמה המלך כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. אך כאן כאשר ראו את 'מלך מצרים', נעדרה מליבם האהבה הטבעית המסייעת לזיהוי, והרחיקו המחשבה לתפוס מיהו האיש הזה.

שני זקנים ישבו על ספסל בגינה, ומרחוק מבחינים בבעל חיים. 'הרי זה ציפור' קורא הראשון. 'מה פתאום' דוחהו חברו, 'אתה טועה! זה חתול!'. ממשיכים להתווכח: 'ציפור' ו'חתול'. והנה, 'בעל החיים' נסק והתעופף. 'הנה! צדקתי! כעת אתה מודה שזה היה ציפור?'. והלה משיב "אילולי ראיתי זאת במו-עיני לא הייתי מאמין כי חתול יכול לעוף!"

כאנשי חינוך חשוב מאוד כי ניזהר לא להיות שבויים בידי דעות קדומות או מוסכמות שגויות לגבי תלמידים. חלילה לנו 'להחליט' כי תלמיד הוא חלש או בעייתי, 'לא יצא ממנו כלום', 'חסר סיכוי' וכדו'. זיכרון נושן, מימי בחרותי: חבר שלי היה בחור שלא השקיע בלימודים ולא היה ניגש למבחנים. בתחילת 'זמן קיץ' ביקש ממני חברי ללמוד אתו 'חברותא', ויחד למדנו באותו שבוע 'גמרא בקיאות'. הוא נהנה מהלימוד, ובשבת הוספנו זמן לשינון החומר. במבחן ביום ראשון השיב על כל השאלות וקיבל ציון 100%! הר"מ קרא לי והטיח בי "נכון שהכתבת לו את התשובות? גלית לו מה לכתוב!". הר"מ 'הקטן' היה שבוי ב'קונספטציה' שהבחור אינו מסוגל להצליח, ואם הצליח – בוודאי שהעתיק…

בבית ספר מסוים נערכו למסיבת 'חנוכת הבית'. משאבים רבים הושקעו בתפאורה ובארגון. שכרו 'מאמן מקהלות' מקצועי להעמיד מקהלה מקרב ילדי ביה"ס. שבוע לפני האירוע קיימו 'דיון הערכת מצב' בחדר המנהל. בין היתר שמע המנהל כי המאמן בחר ב'יהוידע' להיות הסולן המוביל. "איזה יהוידע?" ברר המנהל. "יהוידע מכתה ו', יהוידע לוי". "לא יתכן! הוא בכלל לא מתאים!" קבע המנהל בדווקנות. אך המאמן בשלו "כב' המנהל, עברתי בכיתות וערכתי 'אודיציות', ליהוידע לוי מכתה ו' יש קול זמיר!". המנהל אינו נסוג "זה לא יכול להיות! הוא ממשפחה בעייתית, כולם שם חלשים…". המנהל שבוי בדעה קדומה שמשפ' לוי היא סוג ג', ממש לא יתכן שבמשפחה זו מצוי בעל כישרון…

בפרשתנו נלמד וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו… פירושים רבים נאמרו על בחירת יהודה דווקא להקים 'בית אולפנא', כדרשת חז"ל. אומרים בשם הג"ר חיים מבריסק כי 'ראש ישיבה' צריך לדעת להודות על האמת. אם בשעת שיעור הוא נשאל שאלה, והוא יודע כי טעה, עליו לרדת! יהודה ניחן במעלה זו, כדרשת חז"ל (עי רש"י) עה"פ יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יהודה היה אמיץ בשביל להודות, לצאת מה'קונספציה', לפתוח דף חדש בתודעה הפנימית.

היזהרו בבני עניים… אל תתן ל'נגיעה' שלך להסתיר את האמת. תהיה גמיש בדעתך, תן הזדמנות גם כאשר 'לא יתכן'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מעט מן האור…

שאל אותי חבר שאלה רטורית: "איזה נר הכי מעסיק אותנו?". לא הבנתי כוונתו. המשיך והסביר "כאשר כל נרות החנוכה מאירים יפה, אנו עסוקים בנר המהבהב, החלש, זה שנוטה להיכבות. מיישרים ומטפלים, עד שיבער יפה". הרגשתי שחברי רומז למשהו. המתנתי, ואכן המשיך "בחנוכיות שלנו, משפחותינו ומוסדותינו, רוב הנשמות מאירות יפה וברור. הללו אינן זקוקות ליחס מיוחד. לעתים יש נר 'מסכן', אִשּׁוֹ דועכת. עלינו להתמסר לנשמה זו ולהצילה!".

רבינו הרמב"ם מציין כי מצוות נר חנוכה 'חביבה היא עד מאוד'. החביבות באה כי 'כמעט שאבדנו'. התגברנו על האופל והייאוש, 'וחושך על פני תהום – זו מלכות יון', ומעט מן האור דחה הרבה מן החושך. חביבות זו מחייבת אף היום להתנער ברוח הימים ההם. להתאמץ. להתמסר. להציל נרות שבסכנה, 'להטיב' נשמות שאורן כהה ומבולבל…

'על הניסים ועל הפורקן…', קל להפיק נחת מתלמיד רגוע, אך מעשה ניסים יש בהעמדת תלמיד רעוע! פשוט ללמד תלמיד מוכשר, אך מחנך מומחה מטיב עם תלמיד מתקשה ומביא לו פורקן. קל להשגיח בישיבה על 'טאטא'לה', 'ילד טוב ירושלים', ואילו איש חינוך שמכיל באהבה 'נשמה סוערת', מממש אישיותו ומפריחו – מוכיח גבורות וישועות!

נתבונן בלשון חז"ל בברייתא דנס חנוכה 'בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן'. למה לא נאמר 'בדקו ומצאו פך אחד…'? כי בתחילה 'לא מצאו' כלל! לא חשבו שיש סיכוי למצוא דבר טהור בתוך ההפיכה. אך בדקו! ניסו, גם אחרי ש'לא מצאו'! מיהו הכהן עלום-השם שלא ויתר, בדק בדביקות אף כשאחרים 'לא מצאו'. יגע ומצא! כל היו"ט בזכותו!

פגשתי חבר, אב לבחור מאתגר. לצערנו, בנו כבר אינו במסלול הישיבתי הרגיל והמצוי. נאלצו להרחיקו בחו"ל, 'וגם שם לא שקטתי'… . האב מתאר את החיידר בו למד בנו 'הכל היה מצוין – למצויינים, היו כללים מרובעים – לילדים מרובעים. אך לא היה לצוות מושג איך להתמודד עם תלמיד 'משושה'…'. האם מוסדותינו נותנים מענה 'רחב'? האם יש מי שבודק ותר אחר פכי שמן טהורים החבויים בתוך הבלאגן? מאתרים פכי-שמן אלה, מטפלים בהם במיומנות?

הנה ציטוט שנחקק בתודעתי: "על ארגון גדול להקפיד – לא להיות ארגון גדול". לקוחות חוששים מעסק גדול, בנק או מוסד, כי רוצים יחס אישי. כאשר המוסד גדל ומתרחב – עליו להמשיך להיות אדיב, עם שימת הלב לפרט, וחשיבה על הבודד. ומה קורה בעולם התורה כיום? 'אבותינו סיפרו לנו' על הג"ר מאיר שפירא שסעד בעצמו בחור חולה, על מרנא החזון איש שעזר לרחוץ נער שריד שואה, על הרבי ה'בית ישראל' מגור שפיקח אישית על בָּחוּרָיו, גם אלה שלמדו בישיבות מרוחקות. מה נשאר מזה? סיפורים. נעשינו ארגון גדול. 'פרט ועוללות' נושרים מכרמנו, ואין מרגיש.

מדי שנה חל חנוכה בין פר' וישב לפר' מקץ. 'התפר' בין הפרשיות הוא בנקודה הכי נמוכה, שיא השפל. יוסף במאסר. שכוח ועזוב. מה היה קורה אתו היום? היה מקבל חותם של בחור בעייתי, הסתבך עם אחיו, חשוד במעשים חמורים. רחוק מן העין ומן הלב. מעשים אסורים הכניסוהו לבית האסורים. אבוד. חסר סיכוי. התחיל כמסלסל בשערו וסיים כמטלטל בצערו. אמנם בנש"ק, חינני וכשרוני, אך כנראה 'לא יצא ממנו כלום'… אך התורה מלמדת אותנו דרך חיים!

רבינו הרמב"ם פוסק: הטבת הנרות 'מצוות כהונה', ואילו הדלקת הנרות כשרה אף בזר. להעלות אש בנר העומד הָכֵן – אין בכך 'רבותא', לא נדרשת לזה כהונה! לא צריך להיות 'מחנך מומחה' ללמד תלמיד חָלָק או לנהל 'מצוינים'. המומחיות היא 'להטיב את הנרות', לנקות מהם האפר, למלא שמן, להעמיד פתילה ולכוונה. על משגיח מומחה לקחת נר ה' נשמת אדם, לנקותו מילדותיות, לטהרו מפסולת שבו, לנסוך בו דעת, להעמיד פתילת הנפש לקבלת הָאוּר, 'נר מצוה ותורה אור'. ממנים 'אברך טוב' להיות מלמד בחיידר או משגיח בישיבה. ומה לו עם חינוך? וכי התמחה בהטבת נשמות? משגיח בישיבה אינו משגיח כשרות. משגיח כשרות הוא פַּקָּח הנועל שערים. בחינוך פתוחים לבבות באהבה!

רבינו ה'מגן אברהם' כותב: נהגו הנערים העניים לסובב על הפתחים בחנוכה. נערים רבים מדי, עניים בדעת, מסובבים על הפתחים, מבקשים איש תבונות שידלה אותם ויגביהם! בספה"ק מבואר כי 'בית שמאי' היו בדרגה גבוהה. לשיטתם "ביום הראשון מדליק שמונה"! לעומתם, 'בית הלל' ידעו שקשה להתחיל גבוה. ביום הא' מדליק אחד! מכאן ואילך מוסיף והולך… לאט, בהדרגה! על מה סמכו בימינו לפסוק כבית שמאי, לדרוש הצטיינות מכולם, ללא מדרג סובלני?

השינוי מתחיל ממך! בְּדוֹק וּמְצָא פך טהור! תאמין שיש להם סיכוי! גרש חושך וייאוש, 'מעט מן האור' יוסיף וילך. תהיה 'מחנך' שמחולל נס חנוכה, תהיה 'משגיח' שמצמיח ישועה, נהיה 'ארגון גדול' רגיש – ולא 'ארגון גדול' מדי…!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם!

הקב"ה העניק לנו כח עילאי, כח הדיבור. הדיבור דומה לאש, תועלתי וחיוני מחד, אך מסוכן ופוגעני מאידך. חשוב להשתמש בדיבור בְּהֶשְׂכֵּל, למען יצירת תקשורת בריאה בין אנשים. ומהי 'תקשורת'? תקשור את השני ותקרבו אליך.

'תקשורת בינאישית' בריאה מבוססת על הקשבה. מאזינים זה לזה, ולא רק "כל אחד מדבר בתורו". האזנת הזולת תלויה אף היא בַּמְּדַבֵּר. יש דיבור ש'מזמין' הקשבה, ויש דיבור שמרחיק הקשבה, כי דומה הוא יותר ל'נביחה' אנושית. כשאני צופה בשיעורי מורים, במסגרת תפקידי בס"ד, אני מבחין שוב ושוב כי היענות התלמידים לעשייה לימודית ו'התגייסותם' תלויה בצורת הדיבור והפנייה של המורה. כאשר מלמד מסגל לעצמו 'סגנון מזמין' ומעורר השראה, כמו "מתוקים! הקשבתם טוב, הרווחתם זמן גם להעתיק את הסיכום מהלוח. הסיכום אינו ארוך, והרי אתם אוהבים לכתוב ולעצב בעטים צבעוניים וזרחניים…". בכיתה זו כותבים בכיף! לעומת "תוציאו מחברות!". ומה? לאן? למה?

נער הולך בדרך בין ההרים הגבוהים. הוא התחיל להתעייף ומאבד סבלנות. הנער מעד ונתקל באבן. "אוף!" צעק בקול. מאי-שם בהר מולו הוא שומע צעקה חוזרת "אוף!". הילד נרתע ושואל בזעקה "מי אתה?" ושומע אף הוא "מי אתה?". הילד צועק לעבר הקול "אתה מעצבן!" ונענה מיד "אתה מעצבן!". הילד מתחיל לבכות. איש חכם עבר וראה זאת. זעק האיש בקול גדול "מעריך אותך!" והקול משיב "מעריך אותך!". "אתה אלוף!" – "אתה אלוף!". האיש הסביר "אנשים קוראים לקול החוזר 'הד'. בעצם הוא 'החיים'. כפי שאתה מדבר כך משיבים לך. כאשר אדם מצפה לטוב ואהבה מהסובבים אותו, שיפתח הוא את ליבו לעומתם ויעניק לאחרים. 'החיים' מחזירים לך את מה שאתה נותן".

בפרשתנו לומדים על האירוע הקשה של מכירת יוסף. אין אנו ראויים להביט ולדון בשבטי י-ה הזוהרים כשמש בוהקת. נתבונן בפסוקי התורה למעננו. כאשר מתעוררת חילוקי דעות בין אנשים, או שיש כעס מאיש על רעהו, נפעל ליישר ולפתור קונפליקט באמצעות "דיבור ראוי". אלה דברי רבינו הרמב"ם (פ"ו מה' דעות ה"ו) "כשיחטא איש לאיש – לא ישטמנו וישתוק, כמו שנא' ברשעים 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן', אלא מִצְוָה עליו להודיעו ולומר לו 'למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני?', שנא' הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'".

בדרך זו מבאר רבינו ר"י איבשיץ (תפארת יונתן) שנאת אחי יוסף, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, דכ' לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ וגו', היינו, כשיש לאדם בליבו תלונה ותרעומת על חברו, תתרבה השנאה יום ביומו. אבל, כשמדבר ואומר לחברו 'ראה מה זה עשית לי', וחברו יתנצל לפניו או שמודה לו, ומבטיח לו לא לעשות עוד כזה, סרה השנאה! ואילו השבטים 'יָכְלוּ לדבר עמו', היה נעשה שלום ביניהם!". השנאה הלכה והתעצמה כי לא דיברו עליה!

אמנם 'זכות שתיקה' חשובה, אך לא כאשר מתחזקת שנאה איבה. שתיקה ואיפוק נחוצים ברגעי כעס ראשוניים, אך אין לתת לשנאה לְהִתְקַבֵּעַ בשתיקה ממושכת. בגמרא מצאנו, כשיש פצע מוגלתי באדם, יש 'לעשות לו פה', להוצאת המוגלה הזיהומית. כך, כאשר בלב איש זיהום על רעהו, מצטברים מוגלה וכעס, יש לעשות לו פה! לדבר על זה! דרש הרה"ק ר"י מוורקא 'וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק… וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ'. מתוך ריחוק ביקשו להורגו. הדיבור היה מקרב ביניהם!

דיבור עז מלבה אש המריבה, ודיבור מתון וחכם מרגיעה. כאמור, אנו נענים בהתאם לסגנון הדיבור שלנו. רמז נפלא מצוי על זה בפרשתנו. בשיחת יהודה עם תמר כלתו, בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. התורה מצטטת ג' פעמים פניית יהודה אליה, ויאמר, וג' פעמים מענה של תמר אליו, ותאמר. בכל ג' הפעמים טעמי המקרא של הפניה והמענה זהים! וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ… וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י… , וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ, וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ… היא משיבה בדיוק 'בניגון' שלו!

שני מלמדים ביקשו לזרז תלמידיהם לשוב מהפסקת צהרים בזמן. האחד רושם את המאחרים, והמאחר כמה פעמים מפסיד הפסקה. המלמד האחר עשה מבצע 'הָבוּ יְקַר': ה'עשרה ראשונים' רושמים את שמם בטבלה מיוחדת על קיר הכיתה. (שֵׁם המבצע עפ"י דברי ה'בן איש חי' – 'בן יהוידע' ברכות ה'). מעניין, בכיתה הראשונה מפסידים הפסקות וממשיכים לאחר…

לעתים שומעים מהורים וממורים "כבר דיברתי עשר פעמים ולא שמעו". עלינו לבדוק עצמנו, האם אכן דיברנו, או שמא נָבַחְנוּ. נשנן את הָאִמְרָה הנושנה והאמיתית: כשאתה צועק שומעים אותך, כשאתה מדבר מבינים אותך. ונזכור כלל זהב נוסף: דיבור נעים יכול להיות קצר, אך הוא נצחי! דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת – נִשְׁמָעִים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קנין הגבהה!

לפני למעלה מיובל שנים, נערך אברך לטוס מישראל לשמחה משפחתית באמריקה. בא ליטול ברכת פרידה מרבינו ה'בית ישראל' מגור. הרבי שמע על נסיעתו ושאל האם מוכן לעשות לרבי 'טובה'. "בוודאי!" השיב האברך בהתרגשות. הרבי הוציא ממגרת שולחנו 'מצית', ואמר "לפני מספר שנים הביאו לי מצית זה מאמריקה. נהניתי ממנו מאוד, אך הוא התקלקל. אנא ממך, קְנֵה והבא לי מניו יורק מצית חדש, כזו, שהתקלקל", ומסר בידי האברך את המצית הישן.

יצא האברך מרוגש מאוד! הינו שליחו של הרבי והוא כעת 'בתפקיד'. תיכף בהגיעו בירר אחר חנויות מציתים, חיפש בדיוק אותו מצית. הלך ונסע, יום אחרי יום התאמץ בחיפושיו, כדי לשמח את הרבי ולמלא שליחותו כראוי. בתום שבועיים שב לירושלים, והציג בפני רבינו חמשה מציתים 'דומים', תוך שמתנצל ומסביר כי השתדל מאוד, תר וביקר בעשרות חנויות, אך לא מצא הדגם המדויק. ברם, הביא חמשה מציתים דומים, קרובים, ומקווה שהרבי שבע-רצון…

"האם אני שבע רצון?" השיב הרבי, בקולו החודר והמלטף כאחד, "וכי חסרים לי מציתים? וכי משנה לי להב ממצית זה או זה? רציתי שתזכור אותי שם, על אדמת נכר! במקום להיסחף אחר 'טומאת ארץ העמים' תהיה עסוק, למעני…".

התורה מספרת שיצחק אהב את עשיו בנו כי אהב את המטעמים שהכין לו. וכי יצחק אבינו, שנתקדש לעולה תמימה מרגיש 'אהבה' לבשר? וכי יצחק, שעלה ונתעלה בקדושה עליונה, לא ידע ולא הכיר במעשי עשיו? כתב רבינו מרדכי הכהן מתלמידי האריז"ל בספרו 'שפתי כהן': "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו – שהיה יצחק צד לעשיו בפיו, שהיה מדבר עמו בלשון רכה כדי לְצוּדוֹ, להביאו למוטב"! נורא נוראות! יצחק 'אוהב בשר', כביכול, לקרב בכך את עשיו בנו!

מלמד קבע עם תלמיד פלוני שהוא 'אחראי' לרכוש עבורו, מדי שבוע בשבוע, שתי קופסאות 'ארביס' וקופסה 'בובעס' לכבוד שבת. בכל יום חמישי מקבל מהרב'ה שטר של 50 שקלים, בערב קונה ליד ביתו, בבוקר ער"ש מביא למלמד את ה'מטעמים' ואת העודף. בכל שבוע מקבל הילד מהמלמד 'שקל' מתוך העודף, 'שכר טרחה'. מעניין: עד השנה היה ילד זה תלמיד חצוף, מפריע ובלתי נסבל… השנה הוא משתף פעולה ומתקרב ללימוד לאט לאט. בזכות ה'מטעמים'…

תלמיד פלוני יושב שנים בכיתה ומקשקש בעפרונו. הוא משרבט על ספריו ומחברותיו, על הקיר לידו ועל השלחן. הענישוהו להביא מהבית חומר ניקוי, להביא את אמו ועמה חומר ניקוי, מאומה לא הועיל. הוא 'מכור' לשרבוטים. מלמד כתה ו' גילה כישרונו והציע לו לחבר 'ספר קומיקס' על פרק הכונס. צאן ודיר, שומרים וליסטים, ערוגות ופירות, אש, קמה וגדיש. התלמיד נעשה מצוין בהקשבתו ובציוריו, ועד היום נעזרים מלמדים בקריקטורות אלו בשיעוריהם.

עלינו לקנות את תלמידינו ב'קנין הגבהה', קנין המועיל בכל מקום ובכל דבר. יש לגלות את 'ידית האחיזה' הייחודית, באמצעותה 'נגביה' ונקנה כל תלמיד. מחנך איכותי מזהה 'ידיות' אלה, ועושה בהם שימוש יעיל… יש תלמיד שקונים ע"י כושר הנגינה והזימרה שבו, אחר אוהב להיות 'מארגן'. יש שאוהב להיות חזן ובעל קורא, לְשַׁמֵּשׁ שליח למזכירות…

רבינו 'סניגורן של ישראל' הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב כתב על המשנה בחגיגה (קדושת לוי פר' נח): "חומר בקודש מבתרומה, המשנה מקשה 'חומר בקודש?', מהיכן בא דבר זה, 'חומריות – לקודש', לצדיק שהוא עובד הבורא, מהיכן בא לצדיק דבר חומריות. ותירץ, 'מבתרומה', מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא… ש'תרומה' לשון הגבהה…".

יצחק אבינו, העולה קודש הקדשים, עסק ב'חומריות', במטעמי בשר, בנסותו להגביה את עשיו. מסופר על הרה"ק מצאנז שבתום המלחמה הֶחֱיָה ו'הגביה' נער שריד שואה מסכן במשחקי 'שח מט' ששיחק אתו. וכי אין זה 'ביטול תורה'? אלא בכך הציל נפש, 'דמו ודם זרעיותיו' של אותו נער. שמעתי עדות אישית כי הגאון מטשעבין היה יושב 'בין מנחה למעריב' בחצר ביהכנ"ס, משוחח עם קשיי היום ומעשן איתם סיגריה, אף שבפנים התקיים שיעור משניות!

אבא יושב על הריצפה ומשחק עם ילדיו, מחנך עוקב בחצר אחרי משחקי תלמידיו בהפסקה, לראות הצלחתם ולשבח את הישגיהם! מילה טובה מגביהה, קונה נפש התלמיד! מה כוחה של 'מילה טובה' במחברת וליד ציון בשולי מבחן…

לפי ביאור תלמיד האריז"ל הנ"ל, יצחק אבינו 'עבד' על עשיו, הוא הראה לו פנים מאירות למרות שידע בדיוק את מצבו. אל לנו 'להתקמצן' במאור פנים. "חיוך הוא קו עקום שמיישר את הכל", בכוחו ליישר אף עקמומיות שבלב!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קישוט קיר זה כן לתלמידים

 

אחת הדרכים הכיפיות והיצירתיות ביותר לחבר את התלמידים למוסד ולערכיו, היא על ידי קישוט קיר ערכי מלא בתוכן שיוצר על ידי התלמידים בעצמם.

המסרים שמועברים בדרך בלתי פורמלית, מקורית וחוויתית, חודרים לעצמות תוך כדי הפעילות ונחרטים בלבבות הרכים לתמיד.

יהיה תמיד את אלו שיגידו: "קישוט קיר ועבודה עם ילדים לא הולך ביחד!"

ואני אומרת לך שקישוט קיר בביצוע תלמידי הכיתה, יכול לצאת מושלם.

ליקטתי עבורך כמה טיפים שיעזרו לך ליצור בקלות קישוט קיר אמנותי ויפהפה שהתלמידים יכולים לבצע יחד איתך ולהרגיש חלק ממנו.

 

שלב ראשון:

איסוף החומר

המורה בוחרת נושא והילדים מקבלים שיעורי בית- להביא כמה שיותר פסוקים, פתגמים, מדרשים, מקורות, סיפורים, (תלוי בגיל).

המורה אוספת את כל החומר, מקריאה לתלמידים ויחד מחליטים באיזו נקודה להתמקד ומה המסר שהקיר יעביר.

בוחרים את החומרים הרלוונטיים ביותר.

טיפים לשידרוג: 1. אפשר ליזום תחרות בין כל הכיתות על קישוט הכיתה.

  1. ניתן ליצור כל התלמידים יחד, קישוט קיר לכניסה של המוסד הלימודי.

 

שלב שני:

סקיצות

מחליטים מה הולכים לראות בקיר.

אחרי זה בוחרים באיזו טכניקה אומנותית יוצרים כל אחד מהאלמנטים.

החלק הזה פחות מתאים לתלמידים, זה בעיקר את מול אשת מקצוע כמו מעצבת קירות או אמנית אחרת שיכולה לייעץ לך על סוגי אמנויות מתאימים כמו פיסול, ציור וכו'. וגם יכולה להתאים לך סוגי חומרים לכל אחד מהפרטים הקטנים בקישוט.

מעצבת קירות מקצועית תוכל גם לייעץ לך מה מתאים לכל שכבת גיל, מה מומלץ להזמין מוכן ומה אפשר ליצור לבד בקלות.

בפסטורל, מגוון ערכות של קישוטי קיר בהתאמה אישית לנושא הנבחר שלכם.

הערכה כוללת חומר מודפס עם טקסט מתאים, חומרי יצירה ודף הוראות מסודר ומשורטט.

 

שלב שלישי:

קדימה לעבודה!

התלמידים מגיעים מלאי מצב רוח ליום קישוט הקיר.

המורה מחלקת תפקידים וחומרים בהתאם ליכולות וגיל. ניתן לחלק את הכיתה לקבוצות וכל קבוצה אחראית על חלק אחר מהקישוט.

המורה מסבירה לכולם את הטכניקה הנדרשת לאותה יצירה, והילדים מתחילים ליצור.

בתי ספר שמעוניינים במנחה שתהיה בשטח ותפקח על העבודה מבחינה אומנותית, יכולים לפנות אליי ואני אגיע למקום, אדריך ואסביר, ולא אעזוב עד שהקיר יעמוד לתפארת על תילו.

 

שלב רביעי ואחרון:

פינישים

את הפינישים והגימורים אני ממליצה לסיים לבד (או איתי) ללא ילדים בשטח.

 

ערכות העבודה שלנו

נכון, קישוט קיר מושקע עולה בהתאם, אבל בדיוק בגלל זה הכנו לכם בפסטורל ערכות מוכנות ליצירה כיתתית ללא צורך במפעילה.

אל תחכו ללחץ של הרגע האחרון שבוע לפני אסיפת-הורים או ביקורת של משרד החינוך,

תשלחו לי כבר עכשיו למייל כמה מילים עם הסבר מה אתם רוצים שיהיה בקיר שלכם, ואנחנו נשלח לכם חזרה סקיצה לאישור. אנחנו נלווה אתכם מרגע בחירת הנושא, דרך כל שלבי הביצוע עד להתקנה הסופית.

הערכות ארוזות בצורה יפה ואסטטית עם כל החומרים ודפי הוראות מסודרים ומשורטטים.

לתלמודי תורה אין לנו מפעיל, יש לנו ערכות מוכנות ואפשרות ליווי והדרכה בשלט רחוק כמו מייל או טלפון.

לכל שאלה וייעוץ בנושא, ניתן לפנות אלי בכיף ואשמח לעזור ולייעץ.

רבקי רוקח – פסטורל. להפוך קיר לאגדה קסומה.

0533144699 | 3144699@gmail.com

 

מעוניינת לקבל הטבות וחומר לימודי חינם למייל https://pastoral.ravpage.co.il/1

 

כתיבה וניסוח: אילה רובינפלד- ביזנסטורי.

אני פה כדי לספר אותו בפוסטים, פרסומות, סרטוני תדמית,

ובכל מקום בו המילים משפיעות על הרגש של קהל יעד שלכם

ומחברות אותו אל הערכים ואל הלב של העסק.

לסיפור שלכם חייגו: 054.8589740

או שלחו מייל לכתובת: businesstory.main@gmail.com

 

מזקנים אתבונן

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. ידועים דברי חז"ל (סנהדרין ק"ז ועוד) "עד אברהם לא הוי 'זקנה'…". המפרשים שאלו, הרי לפניו היו זקנים מופלגים כמו אדם, מתושלח, נח, ועוד, שהאריכו ימים ביותר? וביארו שהכוונת חז"ל למראה זקנה ושיבה.

הג"ר אהרן לוין הי"ד מרֵישא דורש בספרו 'הדרש והעיון', שעד ימיו של אברהם אכן האריכו ימים, אך כל 'התבגרותם' היתה גופנית. הגוף עבד מאות שנים, חרשו וזרעו שדות מאות פעמים, קצרו ואספו, בצרו ומסקו מאות יבולים. אברהם אבינו היה הראשון שהזקין והתבגר ברוחניות, בתבונה ודעת. 'אברהם תבע זקנה' – הוא חידש שהאנושות תעריך זקנה, יבינו ש'הדר זקנים' אינו למאריכי ימים בלבד, אלא כדברי חז"ל (קידושין לב) ש'זקן' נוטריקון זה קנה חכמה.

בדורנו, דור התפתחות טכנולוגית, תקשורת ו'קידמה', חשוב מאוד לשמר ולהנחיל ערכי יסוד אלה, שלא תישכח 'חידושו' של אברהם אבינו. חז"ל מנו בין סימני דור 'עקבתא דמשיחא': "נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים". הצעירים מתמצאים יותר במיקרוגל, במשלוחי פקס ומייל, במכשירי הטלפון וההקלטה, והזקנים יעמדו בפניהם – נבערים ומתוסכלים. עלולים בני הנוער לחשוב כי זקנים הללו אבד עליהם הכלח, אינם ראויים וכדאיים, ואין מה לשמוע וללמוד מהם. גישה זו פושה ל"ע בקרב גויי הארצות, לאחר גיל חמישים נעשה אדם 'מיותר', מטרד.

נחנך את ילדינו כי בין יסודות היהדות, מימות אברהם 'הזקן', הוא ההערכה לזקנה. זקנים אשר מילאו חייהם בתורה ויר"ש, אגרו וספגו בקרבם אמונה וביטחון, פעלו במסירות נפש למען העמדת דורותיהם, ראויים הם להערכתנו ללא-גבול, מלאים הם בדעה והשכל – למרות שאינם מתמצאים ברינגטונים, בג'ימייל, ב'אינדוקציה', ובהרכבת 'קואליציה'.

נכדו רבינו הבעש"ט, הרה"ק ר' משה חיים אפרים מסַדיקלוב שואל (דגל מחנה אפרים פר' קדושים) על דברי חז"ל 'אין זק"ן אלא 'זה קנה חכמה". אמנם 'זקן' נוטריקון 'זה קנה', אך היכן רמוזה 'חכמה'? אולי זה קנה נכסים וצבר נדל"ן? ביאר הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כי מלבד חכמה – יתר הקניינים אינם חשובים ונצחיים! אך 'דעת קנית מה חסרת!'.

חשוב לנו לייקר 'זקנים' בעיני 'הדור הצעיר'. מאז שהביאו לציבור החרדי סגנון 'ספרות עכשווית', איבדו ילדינו 'טעם של פעם'. אינם מכירים ואינם מתעניינים ב'עולמות' שהיו. תורי זהב נמחקו מתודעתם, אישים ואירועי היסטוריה יהודיות נותרו עלומים. הנוער חי ומכיר את ה'הווה' בלבד. חבל על דאבדין!  ללא הבטה אל העבר אין כיוון לעתיד!

מַכָּר שלי העלה את בתו, עם בואה לגיל מצוות, ל'סבא רבה' שלה, להתברך. (במס' סופרים פי"ח מובא מנהג ירושלים לקחת בני ובנות מצוה להתברך אצל זקנים!). נערה זו קרויה על שם אמו הי"ד שנספתה בשואה. הסבא התרגש והחל לספר אודות אמו, הנהגותיה וחייה, רקע משפחתם ועוד על ארצה ומולדתה. גם אבי הנערה התרגש, כי מעולם לא שמע פרקי היסטוריה הללו מפי זקנו הישיש. פער הגילאים בין הסבא-רבה לבין נינתו, שמונים השנה שביניהם, לא הורגשו. הנערה, כיום אמא לילדים, מציינת, כי פגישה זו, שיחה אישית יחידה שהתקיימה ביניהם, הטביע בה חריש ערכי ותודעתי עמוק!

ברוח זו מומלץ לכל משפחה לקיים 'שיחות מורשת', למען יכירו ויעריכו הצעירים את שורשי אבותיהם, מוצאיהם, תרבותם ומעשיהם. לכולנו עבר עשיר. עיון ועיסוק בגנזכי העבר עשויים להעשיר בקרב ילדינו אף את ערכי ההווה. 'יין ישן – דעת זקנים נוחה ממנו'. כי חלב ישן מחמיץ. פרי ישן מרקיב. יין ישן משתבח! אך בתנאי שהיה טוב מראשיתו!

בזוה"ק נאמר כי אַבְרָהָם בָּא בַּיָּמִים, הוא ניצל את ימיו ושעותיו לטובה, 'בא עם כל ימיו', כולם שוים לטובה. 'זקנה' מוערכת היא זקנה כזו – מצבור של ימים מנוצלים. הרה"ק רבי מאיר מפרימשלאן שמע מאביו הקדוש, כי פעם 'צפה' בנעשה ב'בית-דין של מעלה'. שמע כרוז "הנה מגיע איש צעיר" – והוא מביט ורואה אדם קשיש! "כעת מגיע זקן" – ורואה איש צעיר. הסבירו לו ש'למעלה' לא קובעים לפי גיל ביולוגי, אנשים 'מתבגרים' על ידי ניצול הימים והשעות…

"מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר" (ב"ק צז) בעלי הדרוש מסבירים כי אברהם סיגל ואיחד בקרבו 'שני צידי המטבע'. מחד היה מיושב בדעתו, יציב ומרוסן, אך אם זאת שימר רעננות וחדשנות שיש בשנות הבחרות. המשיך לחיות עם שאיפות ונותר עם רצון לחולל ולייצר. כך אמרו חסידי קוצק "אין זקן אלא תרכובת של שלשה ארבעה אברכים…". אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו… אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו…

בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה (איוב יב יב). אמנם, לצעיר עיניים בריאות, אך לזקן רְאִיָּה טובה יותר!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

והאמת שהוא מלאך…

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. הקב"ה שולח לאברהם מלאכים בדמות אנשים. בשלהי פרשתנו קורא מלאך לאברהם לבל ישלח ידו אל יצחק. חז"ל דרשו נבואת מלאכי 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָקוֹת הוּא' "אם דומה הרב למלאך ה' צב' יבקשו תורה מפיהו". ומיהו רב שדומה למלאך? איה מלמד כזה? בין הפירושים השונים ישנו ביאור מעשי: הקב"ה שלח שלשה מלאכים – מפני שאין מלאך עושה שתי שליחויות. כל מלאך ומשימתו הוא. כך הוא מלמד ראוי, זה שעושה שליחות אחת, חינוך והוראה! אינו עסוק 'בצד' במסחר, בעסקנות, בפוליטיקה ובנדל"ן. הוא 'מלמד', נטו. פנוי ומשקיע בכל נפשו רוחו ונשמתו. ממנו יבקשו תורה, הוא הדומה למלאך, שליח נאמן.

מלמד עמד לפני רבו הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע ומשאלה בפיו "רבי! זה כמה שנים שהנני מלמד תשב"ר, ומבקש אני עצה והכוונה איך להצליח בעמלי – אלו הבנים". השיבו הרבי "האזן לסיפור: לנפוליאון שאיפה לכבוש ארצות תבל. צבאו כבש בירות אירופאיות רבות, ונפשו אינה יודעת שובע. הוא פונה מזרחה לעבר ממלכת רוסיה הגדולה. חיילי החזית נלחמים בעוז, ובעורף עוסקים אנשיו באספקת מזון, צידה ותחמושת. עמלים גם בהכשרת חיילים ואימונם. 'קורסים' לחיילים רגליים ולפרשים. מאמנים קשתים וקלעים, מתורגמנים ומהנדסים, כל הנדרש למערך מלחמתי ענק. יש גם 'קורס' לחובשים קרביים, בו מכשירים להביא מזור ומרפא, לחבוש ולטפל בפצועי קרב.

לאחר חודשי למידה נערכים משתתפי הקורס לבוחן סיום. משתוקקים כבר ליציאה לקרב, להשתתף בהצלחה הזוהרת של מלכם. החובשים מתכוננים לבחינה, משננים סיכומים ובוחנים אלה את אלה. והנה, מגיע 'קצין רפואה ראשי', לבחון ולהסמיך צוערי הקורס ל'חובשים קרביים'. הקצין שואל שאלות מעשיות על דא ועל הא, בודק ידיעותיהם על קיבוע איברים ועל קטיעה, על עצירת דימום וטיפולי עיניים ואוזניים. הוא פנה לאחד הצוערים בשאלה מעשית: "אתה יושב במרכבה עם קבוצת חיילים, שועטים לעבר החזית. והנה, מצד האויב באה לפתע פצצת מרגמה ופוגעת בכם ישירות. הדף עצום, חיילים עפים לכל עבר, ענן עשן סמיך וכדור אש לוהט. אתה, חובש הקרבי, מתעורר כעבור מספר רגעים ומוצא עצמך מוטל בינות לפגרים מתים. החיילים והסוסים נהרגו בפגיעה. אתה מתנער ונעמד, והנה, לידך חייל פצוע קשה, גונח ומתפתל בכאב. הזורע שלו חרוכה כולה מכוויית אש איומה. מה אתה עושה להצלתו?".

החייל הצעיר והחרוץ ממהר להשיב, "בתיק 'עזרה ראשונה' שעמנו יש משחה-צהובה לחיטוי והרגעה. אסוך זרועו במשחה זו, אֶחְבּוֹשׁ היטב, ואתן הוראה לפנותו לעורף". "מצוין" מגיב הבוחן. החייל מאושר. הוא רואה את צאתו קרבה ובאה. "רגע אחד!" עוצר הקצין את הרהוריו "ואם אינך מוצא את תיק עזרה הראשונה. זה נותר במרכבה והתעופף אף הוא בפיצוץ. אין משחה צהובה. מה תעשה?". החייל מהרהר ומיד עונה "המרצה בקורס לימד, כהערת אגב, כי אפר שריפה מרגיע כוויות! אפזר על פצעיו אפר! אמנם זה אינו מחטא ומונע זיהום, אך הוא מרגיע לבינתיים". "נפלא!" הגיב הקצין. המרצה, שנוכח בבוחן, שמח שהחייל זוכר הערתו זו, והחייל חש סיפוק על שהקפיד לרשום הכל ושינן את החומר כראוי. "אשאלך שאלה נוספת" מתעקש הקצין הבוחן, "בכיבוש רוסיה יהיו לך עצי יער לשרוף לאפר. אך כאשר נכבוש מדבריות אפריקה, שם רק חול וסלעים. מה תשרוף? מהיכן יהיה לך אפר?". החייל נלחץ. שפתיו רועדות, עיניו מרצדות, פיו יבש. אינו יודע להשיב. מה ישרוף במדבר? מאין ישיג אפר? "נפסלת!" חורץ הקצין.

דממה באולם. חבריו החיילים לא האמינו שצוער חרוץ זה נפסל. המרצה קם להגנתו "אדוני! הוא השיב על השאלה הראשונה, ואף ידע כי אפר טוב לכווייה. למה פסלתו על דבר זניח ופעוט? וכי נחלמים כעת במדבר…?". הקצין משיב "לא פסלתי אותו על דבר קטן, אלא, ראיתי שחסרה לו המהות הפנימית הנדרשת מחובש. לא פריט מידע, אלא חסר בליבת השליחות!" והוא מסביר "הוא אמנם ידע פרטים טכניים, המשחות למיניהם, ואף 'פטנט' שאפר מרגיע כווייה. אך בסוף הסכים שבמדבר אין לו מה לשרוף. למה לא ענה 'אשרוף את כותונתי למען חברי!' כאשר אין חסם-עורקים ישתמש חובש-קרבי ברגב שעל רגלו! אם אין אפר ישרוף החובש בגדיו מעל גופו! זוהי 'נשמת' החובש, ובזה נכשל!".

הבין המלמד את המסר בדברי הרבי הק'. גם בימינו יש למלמד 'ארגז כלים' שימושי וזמין. הוא נעזר במנהל, בהורים, רישום נקודות, טופי ומדבקות. ימין מקרבת ושמאל דוחה. אך יש מצבים בהם אין ארגז ואין כלים. לעתים מצופה ממלמד שימסור ליבו, זמנו הפנוי ואף ממונו שלו, למען הצלת תלמיד. לא הכל 'כתוב' בתקנון ובכללי העבודה. אלו הם דברים שבלב. מלמד שמרגיש כך ועושה זאת, הוא 'חובש' שיביא מזור ומרפא לנפשות תשב"ר, להצילם ולהחיותם.

מלמד שהוא כמלאך, גם כשאין מסגרת של מקום וזמן, והוא ממוקד בשליחותו האחת – יבקשו תורה מפיהו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                                                         יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עיצוב קירות הכיתה והגן

הכיתה או הגן הם הבית השני של הילד ולעיתים מהווים את המקום העיקרי בו הוא מבלה את שגרת יומו. חשוב מאוד שסביבה זו – בה הוא מבלה זמן רב כל כך תהיה נעימה, חווייתית, ביתית ומעשירה. ניתן כמובן לשלב תמונות שלו ושל חבריו בקישוט הקיר ליצירת שייכות והעצמה, להדגים חומרי לימוד בצורה חווייתית על קירות הכיתה ולהפוך את הקישוט למשמעותי הרבה יותר מסיוד וצביעה של קיר.

אם זאת חשוב להקפיד לתת לכיתה / גן מראה חלק וקו נקי. מומלץ ביותר לעצב את החדר ב-2 גוונים משתלבים ובעוד גוון נגדי לתוצאה מושלמת, אסטטית ונקיה.

איך נעשה זאת בצורה מושלמת?

כאן ריכזנו עבורכם מספר טיפים לעיצוב האידיאלי של קירות הכיתה או הגן.

צבעים

כמובן שבחירת הצבעים הינה אישית לכל גן או כיתה. עם זאת כדאי לדעת שמגמת משרד החינוך היא להעדיף שימוש רווח בגווני פסטל רכים בכיתות הנמוכות וגני הילדים ומתן דגש על סביבה נעימה ומרגיעה ככל הניתן. צבעי הבסיס לכל סביבה חינוכית או לימודית הינם צבעי הצהוב, כחול, אדום או ירוק ורצוי להימנע משימוש בצבעים זוהרים.

תכנים מותאמים לגיל

חשוב מאוד להתאים את התוכן הוויזואלי לרמת הכיתה ולגילאי התלמידים. לרוב, קיימת הכוונה ממשרד החינוך לגבי אופי התכנים הרצוי, אך בגנים פרטיים בהם אין פיקוח, על הגננת בעצמה להפעיל שיקול דעת מה מתאים לגיל הילדים ולאופי הגן.

 הצהרת ערכים

כמו כל איש חינוך, גם לכם יש וודאי את ה'אני מאמין' המלווה אתכם במלאכת החינוך. תהליך עיצוב הקירות הוא הזדמנות פז להעביר את האג'נדה החינוכית שלכם להורים ולתלמידים.

מינון, ארגון ומה שביניהם

מחקרים שונים בדקו את הקשר בין עיצוב סביבה חינוכית (במתן דגש על קירות בגני ילדים) לרמת ביצועי הילדים. נמצא כי ככל שהקירות היו בעיצוב 'נקי', צנוע וללא עומס, כך גם ביצועי הילדים היו גבוהים יותר בתחומי ביצוע משימות, ריכוז ועוד.

מסקנת הדברים ברורה: חשוב לא ליצור עומס בקו העיצוב של קירות הכיתה או הגן.

עוד כמה טיפים אישיים מהניסיון שלי

כדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, חשוב שתכירו עוד כמה כללים שלמדתי בשטח.

 חלוקה

חשוב מאוד שקירות הכיתה ישקפו את המתרחש בה, מומלץ לחלק את הקירות באופן שכל פינה תוקדש לתחום אחר.

דוגמאות:

תחום השפה – פינה בה ניתן לתלות ביטויים, פירוט חלקי המשפט, פירוט מרכיבי הסיפור הקצר ועוד. הכל בהתאם לנושא הנלמד בכיתה.

תנ"ך – פינה בה ניתן להציג תמונות הקשורות לסיפור התנ"ך הנלמדים בשנה זו.

נושא – פינה בה ניתן לקשט את הקיר לפני נושאים אקטואליים.

כמובן, שאת כל הקישוטים הללו תוכלו להכין באופן עצמאי או להזמין ב'פסטורל'.

 שפה עיצובית

מומלץ להימנע מפגיעה במראה האסתטי של הכיתה וממרחב העלול לגרום לתלמידים לקשיי ריכוז בתוכן הנלמד. לכן, חשוב לשמור על שפה עיצובית אחידה (למרות שאני מודעת לקושי לשמור על כך).

איך עושים זאת?

  • חשוב להגביל את מספר הצבעים בחלל.
  • יש לבחור במספר קטן של גופנים בלבד.
  • יש לאפשר החלפה של ייצוגים על הקיר בכל תקופה במקום העמסת כמות פרטים גדולה על הקיר.
  • מומלץ להקפיד על מרווחים נעימים לעין ואיזון סביר בין בשטח ה'מלא' לשטחים ה'ריקים' שסביבו.

 

הקירות קוראים לכם!

אז עכשיו, מה שנשאר הוא רק לעצב את קירות הכיתה או הגן באופן המושלם ביותר עם הטיפים שיקנו לכל איש חינוך את הידע הבסיסי הדרוש לו בעיצוב והכל בשביל שהתלמידים שלכם יצליחו, ילמדו, ייהנו וירגישו הכי טוב שאפשר במרחב הלימודי.

פסטורל 053-3144699 קישוטי קיר לגנים, בתי ספר ומוסדות  3144699@gmail.com

הכתיבה  054-8451376 כתיבת תוכן ושירים לגנים ולבתי ספר racheli1376@gmail.com

 

חצר שהיא אטרקציה

אז אחרי שכבר הבנו מדוע חשוב לעצב את הכיתה ואיך לעשות זאת בצורה מושלמת. נשוטט עוד קצת בשטח בית הספר ונגיע לחצר

מה יש בה בחצר? אז בדרך כלל יש בה הרבה שמש, אזורים קצת יותר מוצלים, אוויר פתוח, שמיים מעל ו… זהו! (אלא אם כן שפר מזלכם ויש בה מתקנים למכביר, אך עדיין קשה להאמין שהם מספקים תעסוקה פעילה לעשרות הילדים המשתובבים סביבם…)

אז הנה, שוב אנחנו נפגשים והיום נדבר על עיצוב החצר.

 

 

חצר פעילה

אז בחצר שלנו, כידוע, אין מתקנים והתלמידים, לצערנו, משתעממים בהפסקות. כיצד נגרום לתלמידינו לעסוק בפעילות חיובית במהלך ההפסקה?

כאן תכירו כמה רעיונות למשחקי רצפה / חשיבה / חברה. משחקים עמידים בתנאי שמש או גשם ומחזיקים מעמד לאורך זמן.

אז דבר ראשון תתרשמו מן התמונות הממחישות כיצד ניתן להפוך את הרצפה המשמימה ואפורה למשטח פעילות אינטראקטיבי וססגוני.

לאחר שהתרשמתם והתפעלתם עמוקות כדאי שתכירו כמה רעיונות לווריאציות של משחקים שתוכלו לשחק.

 

רעיונות מנצחים למשחקים מוצלחים

אז הנה כמה טעימות מהשטח

תחרות אקטיבית ואטרקטיבית מי מצליח לקפוץ על רגל אחת  לאורך כל המסלול ולעבור אותו ב-5 שניות בלבד.

צבעים, צורות ושיווי משקל – המטרה היא ללכת את כל המסלול עקב בצד אגודל עד לצורה הממוקמת בסופו ולשיים את הצבע והצורה שלה.

מסלולי חיות בהם יש לצעוד לפי ההליכה האופיינית לחיה או לפסיעותיה המופיעות במסלול

ה'קלאס' הוותיק והמוכר באופן עמיד לכל פגעי הזמן ומזג האוויר

'ים יבשה' המיתולוגי באופן שמאפשר להרגיש ממש בתוך הים או מחוצה לו.

ציור של עננים כתחליף למשחק הכיסאות הוותיק, כל פעם יוצא ענן אחד מהמשחק והתלמידים המאושרים מצטופפים באחרים עד לענן האחרון…

ויש עוד המון… מבחר גדול במחיר נמוך, רק צריך להבריק ולהזמין פסטורל 0533144699

 

לצאת מהקופסא

חוץ מהרעיונות האלו אפשר להמיר כמעט כל משחק קופסא המצריך חיילים או מהלך אסטרטגי למשחק חצר מסעיר ומרתק.

ה'שש בש' הוותיק והמוכר, סולמות וחבלים כשהתלמידים הם אלו העולים בסולם או למצער נופלים בחבל וכל משחק קופסא אפשרי אחר שסחף אתכם.

 

משהו משלכם?

אהבתם? מעוניינים ליישם? יש לכם רעיון יצירתי נוסף למשחק חצר? אם כן שלחו פירוט או שרטוט למייל  3144699@gmail.com ואולי תהיו אתם הזוכים המאושרים בהגרלה על מדבקת קיר לכיתה,

להזמנות 0533144699

אהבת את סגנון הכתיבה ? מעוניינת בכתיבת תוכן ? 0548451376  racheli1376@gmail.com