פקודי ה' משמחי לב

'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי!' ציווי שיש עמו הבטחה! פרשיות שבוע זה עשירות במנין מצוותיהן, כחמישים מצוות שבהן רוב גופי תורה, קלות וחמורות. האם לחיות כיהודי קדוש זה לחוש כבול ומוגבל, צמצום ויובש? ילד צעיר (ולא רק…) עלול לחשוב שהתורה מכבידה ומקשה, שהרי כל תחומי חייו מוקפים בגדרי הלכה. מרגע יקיצתו ועד שתרדמה נופלת עליו נתון הוא למערכת כללים ולפרטים, דקדוקים ותנאים. ללא חינוך והסברה נכונים יבוא למתח ולחץ, עם רצון סמוי לחמוק, לשחרר מעט, ולהקל מֵעֻלּוֹ הכבד והמעיק.

עול – נכון. עול כבד? תלוי בחינוך! בפסח גליתי ביאור נפלא שכתב המחנך האלמותי הג"ר שמשון רפאל הירש בפ' 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…'. הרב מעיר: תיבת 'לֵאמֹר' למה נאמרה. ומבאר שלא נוכל לקיים 'הגדה' לבנינו כראוי, ולא בפסח בלבד אלא גם בכל השנה, בלי שנכין את אמירתנו והגדתנו. עלינו לתכנן היטב את צורת ההגדה, מטרתה ורמתה. רק כאשר הגדתנו ברורה ומוכנה, בפינו ובלבבנו, 'לֵאמֹר', חשבנו איך ומה לומר, אזי יתיישבו הדברים ויתקבלו בלב הבן. בכך יקיימו גם הם אחרינו 'לֵאמֹר' לבניהם, ימשיכו בטוויית שרשרת הדורות. כשהילד יקבל הסברה לצד הוראת התורה והמצוה, יפנים אהבה ושמחה.

על ילדינו לשמוע, ולחוש עלינו, שהמצוות הן אוצר ומטמון, ואנו מרוויחים מקיומן. בפרשת אחרי-מות נאמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם… וָחַי בָּהֶם. מצוות ה' אינם תוספת לחיים או מטלה בחיים. הן החיים עצמם! התורה מחייה את שומריה, וקיום מצוותיה מעדנת. ההולך בדרכיה חי חיי נועם. הצועד בנתיבותיה חש שלום. 'רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל', לזככו מכל סיג ופסולת 'לפיכך הרבה תורה ומצות'. מתוך 'שלא לשמה' בילדותו, יבוא לקיים 'לשמה', ויקבל גזירת מלך בלי הרהור ובלי ערעור.

דוגמא מעשית, נסביר לילדים את האזהרה בפרשה 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. וכי מה הבעיה בקללת החרש, הרי אינו שומע, וממילא אינו נעלב? אי' בדרשות הר"ן מכאן שהמצוות הם למעננו. אכן החרש לא נפגע, אך המקלל נפגע! התנהגותו השלילית מקלקלת נפשו ומשחיתה מידותיו! המזיק הוא ניזוק! המציק במצוקה!

ניתן לְשַׂבֵּר את אוזן הילד באמצעות תובנה נוספת. גם לאומות-העולם יש מערכות חוקים על תרבות והנהגה, כמו איסור לפגוע ולהזיק, חובה להצדיע למלך, והצו לתמוך בחלשים וקשישים. גם בתורתנו הק' קיימים חוקים כאלה, אך עם תוספת חשובה: התורה אינה מְצַוָּה על הביצוע החיצוני בלבד, אלא אף על הרגשי הלב! כגון, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר. ועוד דוגמאות לרוב. בספרי חוק של גויי הארץ יש הקפדה על הצד המעשי כי ברור שאין יכולת לפקוד על הרגשי הלב פנימה. התורה הק' היא תורת חיים, הַמְּצַוָּה ומשפיעה גם על פנימיות הלב והנפש! כגון, לֹא תַחְמֹד, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, וְלֹא תִטֹּר. ההולך בדרך התורה מתעלה ומשתבח! המצוות אינן מטלות, אלא אורח חיים משופר!

רבינו החידושי הרי"ם מבאר בדרך זו את תשובת הלל הזקן לנכרי שבא ללמוד התורה כולה 'על רגל אחת': 'דעלך סאני לחברך לא תעביד'. ולמה לא לימדו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, שזה 'כלל גדול בתורה' כדברי רבי עקיבא? כי לגוי לא ניתן לצוות על הרגשת הלב. הם מבינים אזהרות מעשיות בלבד! לכן אומר לו הלל 'לא תעביד' אל תעשה רע לחברך. אנחנו זכינו לכלל הגדול של ואהבת לרעך, כי התורה מקדשת את הרגשות.

קשה לילד צעיר לסחוב הרבה, אך בשובו מאירוע בר-המצוה שלו, קל בעיניו לשאת הַרְרֵי ספרים ומתנות שקיבל, מפני שהם שלו! כשאנו מלמדים ילד שהמצוות הם שלו, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מילה בסלע

המצורע נענש לישב בדד, ראשו פרוע ובגדיו קרועים, כך יפשפש ב'נגעי נפשו' שהביאו אותו למצבו העלוב. לאחר שלבבו יבין, ושב ורפא לו – וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה… וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת… וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת… וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת… רש"י מביא מרבותינו ז"ל "לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". האיש נפרד מפטפוטיו ולשון הרע. שחטו ציפור המפטפט, חסל. אך למה שוחטים רק ציפור אחת מתוך השתים? למה את השנייה משחררים, כמו שנא' וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה?

בזוהר הקדוש (בפרשתנו) נאמר "כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל." כמו שאדם נענש על מילים רעות ודיבורים אסורים שדיבר בחטא, כך נענש אף על מילים טובות ודיבורים חיוביים שיכול היה לומר, ולא אמר! ל'לשון הרע' שתי משמעויות, דיבור רע ומניעת דיבור טוב! על שניהם נאמר זוהר הק' "דְּפָגִים לְהַהוּא רוּחָא מְמַלְּלָא" (שפוגם ברוח המדברת, נפש החיה שבאדם). בדרך זו, מלמד רבינו ה'שפת אמת' (מצורע תרס"א) את עניין שתי הציפורים! שוחטים ועוצרים את הדיבור הרע שדיבר עד כה, ואילו את הדיבור הטוב שמנע ועצר, משלחים חופשי מכאן ואילך.

'מילים טובות' הם כלי טיפולי ראשון במעלה. בכוחן של מילים להקל על משברים וקשיים, מילות עידוד מרפאות חוליי נפש, נוסכות תקווה ומביאות צמיחה ומינוף. מילים אינן עולות כסף, לא דורשות הפנייה ומרשם. תנאי יחיד – על המילים לבוא מאמיתות לב. עידוד בגמטרי' חינוך, ובשניהם נדרשת אמת מלאה!

קראתי בילדותי על מוּלֶר, הַדַּוָּר בעיירה גליציאנית, גוי נבער מדעת, שהיה עובר בעיירה לחלק מכתבים. כלבים נבחו לעברו, וילדים בָּזוּ לו. בעיירה חי איש חסיד, דרכיו דרכי נועם והליכותיו שלום. מדי בוקר היה מקדם את הַדַּוָּר בנכבדות ובאיחול צפרא-טבא 'גוט מארגן הֶר מולר'. כאשר ענני מלחמה כיסו את שמי אירופה, נשלח החסיד ברכבת למחנה המוות. בהגיעו 'לתחנה הסופית' עמד בהול מול צרחות ונביחות חיילים אכזריים וכלביהם האימתניים. הבאים הועמדו לסלקציה, מי יחיה ומי ימות. האיש, חלוש וכחוש, חשש לגורלו. לפתע מזהה את החייל שניצב לידו, ובידו פרגול, מנווט את היהודים לסלקציה. החסיד אזר עוז וקורא לעברו 'גוט מארגען הֶר מולר'. הַדַּוָּר מהעיירה התגייס לצבא! הנכרי הכירו וזכרו לטובה. בחשאי העביר את החסיד לאזור בטוח, ואת נפשו נתן לו שלל. מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן – מילים הורגות ואף מחיות!

תלמידינו כמו גם הוריהם מצפים למוצא פינו הנעים. מילה שלנו שווה בעיניהם המון. מילות הערכה עשויות לחולל שינוי של ממש. פניתי פעם לתלמיד, לאחר שהשתתפתי באירוע בר-מצוה של חברו לכיתה, "אתה רוקד ממש יפה! מי לימד אותך? אתה כשרוני!" ילד זה היה מוחלש בלימודים וגם הליכותיו היו מורכבות. זכיתי בס"ד, וּמִילוֹתָי היו כטל תחיה לנפש עלובה. מאז השתדל הילד לתפוס את מבטי בכל בר-מצוה תוך שהתאמץ בריקודיו, ומצפה בכמיהה למחמאותיי הניתנות לו בשופי. ב"ה חלה אצלו שינוי עצום. מילות הערכה שוות הרבה יותר מפרס חומרי ומממתק כלה. גם מחנכים מצפים להערכה… לעידוד!

יצאנו מימי חג פסח, פה-סח. דַּבֵּר! שַׁחְרֵר מילים טובות! בַּטֵּא את הוקרתך לעמלים בבית ולשבים ללימודים. שחטנו את הציפור האחת, זו שמסמלת דיבור רע, מילים עוקצות וכואבות. מעתה ניתן דרור ללשוננו המדברת טובות. גם הערה או מילת בקורת כשנדרשת, כשהיא נאמרת בצורה נכונה ומכבדת,  יעילה ביותר ואף מקשרת בין לבבות. מלב טוב יוצאות מילים טובות. רבש"ע! וטהר לבנו לעבדך באמת!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תוכחת חכם

אחת ה'עבודות הקשות שבחינוך' היא מצוות התוכחה. התורה כורכת מצוה זו באיסור הלבנת פנים החמור, כדרשת חז"ל בפסוק הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, שלא תיכשל בהלבנת פניו. קשה להוכיח כנדרש, ומאידך, אסור לנו להעלים עין, כביאור הרמב"ן "וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא – שיהיה עליך אשם, כאשר יחטא ולא הוכחת אותו". הרי שחובת התוכחה היא מתוך אהבת ישראל וערבות הדדית. בנקל ניתן להבין את דברי רבי אלעזר בן עזריה (ערכין טז ע"ב) 'תְּמָהֵנִי אם יש בדור הזה שיודע להוכיח'. שלמה המלך אומר (משלי כה יב) מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת. תוכחת חכם נשמעת. החכם יודע שתוכחה דומה להליך כירורגי מוכרח. פועלים נכון ויש תועלת. אחרת – המצב רק יחמיר.

הבה נלמד ממשה רבינו כמה כללי יסוד בדרך התוכחה. בפרשתנו מצווה משה את אהרן ובניו כיצד לנהוג בהקרבת הקרבנות וסדר אכילתם, ביום שהם 'אוננים' על מיתת נדב ואביהוא. על הכהנים להמשיך בסדר העבודה בלי שינוי, ובני ישראל יתאבלו ויעסקו בקבורה. כך מלמדם משה את דבר ה': 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ… וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'… וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ…'. בהמשך מבחין משה, כי לכאורה לא פעלו על פי הנחיותיו, כדת וכדין! וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה – וְהִנֵּה שֹׂרָף, הוא הרי צִוָּה מפורשות לאכול את קרבנות היום, כרגיל, מבלי סממני אבלות, והנה שרפו את בשר השעיר! עליו להוכיחם על כך!

משה רבינו, רבן של ישראל, הֶעָנָו מכל אדם, אכן מוכיח את תלמידיו. עלינו לעיין וללקט תובנות מפרשה חמורה זו. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. שואל רש"י מהו 'לאמר'? מה יאמרו? למי יאמרו? פירש"י 'אמר להם, השיבוני על דְּבָרַי'. משה מבקש מתלמידיו מענה, "תענו לי, תסבירו את מעשיכם". כמה נחוצה אמירה זו! לעתים אנו מעירים לתלמיד, והוא בכלל אינו מבין מה עשה ועל מה אנחנו נרעשים. הוא מפוחד, מבויש ונאלם דום, ואינו מבחין מה בדיוק אנחנו מוכיחים! הוא אמנם מבין כי משהו "לא בסדר", אך התועלת לא תושג כל עוד שאינו מבין בברור מה לא טוב במעשיו. ברם, כאשר אנו ממתינים ומצפים למענה פיו, עליו להפעיל מחשבה (ולא קל לחשוב בעת לחץ) ויתבונן, יגיע לנקודת השבר, וכך יתקן וישפר. אין מטרת התוכחה להכאיב, חלילה, אלא לתקן!

בפ' (בפר' חיי שרה) 'הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי', פירש רש"י 'הֹכִיחַ – בֵּרַר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל 'הוֹכָחָה' שֶׁבַּמִּקְרָא בֵּרוּר דָּבָר'. כמו שהוכחה היא בֵּרוּר, כך גם מהות התוכחה היא ברור העובדות, רק כך נזכה להביאו ל'וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב'.

זאת ועוד, כאשר מאפשרים ומבקשים מהתלמיד להשיב לנו, ונשמרת לו זכות התגובה, יתכן והוא יצדיק את מעשיו, ויתברר לנו כי טעינו! כן! גם אנחנו, המבוגרים, טועים, ולא רואים את הכל בדייקנות. זה בדיוק מה שארע כאן! אהרן משיב למשה (במקום בניו – כפי שרש"י מציין, ומכאן שיש להורים לעזור לבניהם בשיח מול המחנך, ואולי יוציאו כאור משפטם…). משה מבין שהוא הטועה, אלעזר ואיתמר נהגו כדין! אילו היה דורש מהם "לשמוע מוסר בדממה" היתה האמת נעדרת. ענוותנותו הביאתו לדרגת וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו כפירש"י הודה, ולא בוש לומר "לא שמעתי". תועלת חינוכית עצומה באה לתלמיד כאשר לוקח מרבו דוגמא אישית של הודאה על האמת ללא כחל וללא שרק.

יכולים אנו לבדוק את 'איכות' תוכחתנו על פי חז"ל שקבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד). אם אין אהבה הרי שהתוכחה לא היתה כראוי. הרה"ק ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל ביקר אצל רופא. הלה נערך להזריק לרבי זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, הרופא רוחץ ידיו ב'אלקוג'ל', מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. שח הרבי, "נלמד דרך חיים, לפני ש"דוקרים" מישהו, לפני שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב, נקפיד שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק בתוכחה יותר מאשר נועיל…".

ולסיום, 'יהלום' מאוצרותיהם של צדיקים: נאמר על משה – וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, קִצְפּוֹ של משה בא מתוך לב אוהב וטהור, הוכיחם מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ… רמוז בראשי-תיבות מל"א אהב"ה!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

להזמנות והארות 123ymm@gmail.com                                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למשפחותיכם

עצום עינייך לכמה רגעים והתנתק מהעכשוויות הרדופה. העלה מה'דיסק הקשיח' מתנת הא-ל שבראשך את הקובץ 'ליל הסדר בְּיַלְדּוּתִי. תראה מולך את סבא וסבתא, את החום ואת התום. המנהגים, השירים, הסיפורים, המטעמים, כובד הראש, אליהו הנביא, אהה! נכספה וגם כלתה נפשי… מי יתנני כירחי קדם…

כהכנה ליציאה ממצרים נצטווינו על קרבן פסח. גאון מחשבת ישראל רבי שמשון רפאל הירש מבאר כי יסוד בקרבן פסח הוא משפחתיות, שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. עד כה עבדים היינו. לעבדים אין יוחסין, אין תא משפחתי, ואין פנאי להתכנסות וחיזוק הקשרים. כדי לצאת משעבוד רוחני לחירות, לגאולת הנפש, יש להתגבש תחילה בבית פנימה. קרבן פסח לא נאכל בארוחה מזדמנת ואקראית. מצוה להתכונן מבעוד מועד, לערוך רישום המנויים והמשתתפים, כפי שנא' בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ… אין לאכול בחטף בבית ולהמשיך במקום אחר, שנא' וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ… . מתגבשים יחדיו.

ממצרים ועד הנה משמשים ימי הפסח להתכנסות משפחתית, לא במובן של 'מפגש' גרידא, אלא 'כינוסו וכינוס בניו' באהבה ורעות. אין כמועדי ישראל לחיזוק המשפחתיות, ובזה פסח הוא 'ראש כל המועדות'.

זיכרונות הפסח ששמורים בקרבנו לא יסולאו בפז. הם מעמידים אותנו מבפנים וזוקפים את אישיותנו. בהתקדש ליל חג שומה עלינו להנחיל ולהעביר את המורשה הנפלאה הזו לדורות הבאים. לפני שנות דור ושְנַיִם הייתי אני הילד המביט בעיניים גדולות על מנהגיו של סבא ע"ה ובלעתי את אמרותיו בשקיקה, עקבתי אחר מנהגיו, והתרגשתי מסיפוריו שהוא העביר 'משם', מהעולם היהודי הקדום… דור הולך ודור בא. כעת אני 'הסבא'. הלפיד היהודי מאיר אלפי שנים, מים רבים לא יכלו לכבות את זוהרו הקדוש. כיום הלפיד בידי. הדורות הקודמים מצפים ממני להעבירו הלאה כראוי. מורשה קהילת יעקב. אחריות גדולה.

'התרבות המתקדמת' מאיימת על ה'משפחתיות'. נעשינו פחות סנטימנטליים, כאשר סוגדים להווה אין הערכה לֶעָבָר. 'העברת הלפיד' נעשה קשה יותר. אך כח התורה חזקה מכל. את קשר-גשר הדורות נהדק ע"י לימוד משותף. טעם ה'חברותא' וחן של וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ גוברים על כל קושי. פעילות חווייתית משותפת סביב לחג, קניות והגעלת כלים, מכירת חמץ וסיור במאפיית מצות, נחקקות לעד בנפש הילדים. ההשקעה נצחית וכדאית. הפתגם אומר: ברצונך לדעת איך יֵרָאֶה נכדך? תביט היום בְּסָבוֹ!

נִטָּע 'זרעי זיכרון' בלב ילדינו, אלה יתפתחו לשתילי פאר ויאחזו בחוזקה מול סערות בזמן. בזאת ניבחן: כשצאצאינו ילבלבו, ויטעו אף הם זרעים רוחניים אלה בלב בניהם. גיליון זה פונה בדרך כלל לאנשי חינוך. לאורך השנה עוסקים אנו בשליחות קודש, ללמד בני חברינו תורה. ביו"ט נשקיע בבית, בשתילי הזית שסביב לשולחננו. כתב רבינו הפני מנחם באגרת "בהתקרב חג הפסח הנני תמיד נזכר בפסח ב'גור', כד הוינא טליא, כי אז הייתי מקורב ביותר לאאמו"ר זצ"ל (הרבי האמרי אמת) כי בכל השנה היה עסוק ביותר, אבל בפסח היה בבית פנימה, בבחי' 'והגדת לבנך', אגיד ביה… (קשור בו)". אוגדים קשר של קיימא.

בעידן עקבתא דמשיחא 'משפחה' הוא מצרך יקר. חוצפא יסגא, בן מנוול אב, בת קמה באמה. הפסח הוא 'תחנת אגירה' לחיזוק המשפחתיות. הקליות והאגוזים שהאב מעניק לבנו, לעוררו בליל הסדר, ימשיכו ויעוררוהו לאורך ימי חייו. אין כהסבה משפחתית, בחג ובחול המועד, לטעת זיכרונות נצחיים – מנצחים!

גם עם השחרור מִסְּגָרֵי ה'קורונה' לא ניחפז 'החוצה'. הרי עיקרון הפסח הוא 'בבית פנימה', לא ה'תפריט הקולינרי' הוא עיקר ליל הסדר, לא עיצוב שלחן ו'צִלְחוּת', לא מחלצות וקולקציות – אלא 'והגדת לבנך'!

חג כשר ושמח, רוב נחת!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

על מה ולמה

בילדותי סיפרו לנו על שני עניים 'ארחי-פרחי', יהודי וגוי, שחברו יחדיו לחזר אחר נדבות. בבוא האביב אמר היהודי לחברו "בקרוב יש לנו, ליהודים, חג, בו נזכה לסעודת מלכים!". הגוי מפתח ציפיות ותאבון. בערב פסח לובשים שניהם מעילים ומגבעות ובאים לבית הכנסת. "קח ספר ותחכה אותי" אומר היהודי. הגוי מתנדנד ומבין שבהמשך תבוא הסעודה… מוזמנים להתארח, והנה שלחן ערוך, כרים וכסתות, כלי שרת ופאר, יין לרוב… הגוי עוקב אחר עמיתו, מסב ושותה כוס ראשון, יין אדום מענג. התאבון נפתח…

בכרפס נוטל צנון עסיסי, מטביל במי מלח אך תיכף מכריזים "פחות מכזית!". באכזבה הוא מניח שליש הצנון… במקום סעודה כולם ממלמלים, קוראים ושרים… למעלה משעה יושב הוא רעב ומתוסכל. הדגים הממולאים קורצים לו, ריח מרק העוף עולה מהמטבח, אך טרם מגישים. עוד כוס יין, וסוף סוף – אוכל! במקום חלה טרייה ורכה מוגשים קְרֵקֶרִים תפלים קשים שרופים במקצת… זו סעודת המלכים עליה דיבר רעהו? מגישים מרורים: עלי חסה וחזרת מגוררת. הרעבון פורץ והוא חופן לו בנדיבות. חריפות החזרת עולה באפיו ובוערת עד תאי מוחו הרדומים! כשהוא מיואש, סמוק פנים ודומע, קם ובורח מהבית! די!

מאוחר אחרי חצות הלילה יוצא העני היהודי שבע וטוב לב, והגוי ישן על ספסל ברחוב, רעב וכועס. "זו הסעודה שהבטחת לי?" גוער בו הגוי. והיהודי משיבו "אוי, אינך מבין, חסרה לך רק עוד טיפת סבלנות".

הכלל ברור: ללא הבנה – אין סבלנות! הבנה מפתחת שמחה, מוטיבציה, שאיפה, ואף אורך רוח ואיפוק.

עומדים אנחנו שבועיים לפני הפסח. במרכז ההגדה משננים את דברי רבן גמליאל, הבה נאזין לדבריו: "כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו… פסח מצה ומרור! פסח על שום מה?… מצה על שום מה… מרור על שום מה…". היסוד ההגדה הוא החובה להסביר למסובים על מה ולמה מקיימים אנו מצוות הללו! רוצים שהילדים יקיימו? תסבירו להם! ציצית, חסד, ברכות, שמירת הלשון…

צפיתי בשיעור 'חומש' בכיתה ח', בתחילת פר' ויקרא. המלמד ערך טבלאות עם בעלי החיים הכשרים להקרבה, רשם שמות הקרבנות: עולה, חטאת, שלמים ואשם. סיכם את עיקרי העבודה: שחיטה, קבלת הדם, הולכה והזיה, שתים שהן ארבע, ד' מתנות, הפשט וניתוח, הקטרת האימורים. דיבר על קרבן העוף והמנחות. האמת – הוא היה מוכן היטב לשיעור והרשים אותי מאוד בשיגו ושיחו. לאחר השיעור הסבתי את תשומת לבו ל"משהו קטן" שבכלל לא הזכיר "למה מביאים בכלל קרבנות, ומה פי' המילה 'קרבן'…".

מתמודדים בדורנו גם עם 'הבן הרשע', נער מסכן פורק-עול, צמא לריגוש, קצר סבלנות. זעקתו מהדהדת 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם' מה אלו כל המצוות? למה עושים זאת? הוא מעולם לא שמע שיש 'עדות חוקים ומשפטים', לימדנו אותו הל' שבת מבלי להסביר מהי שבת! הוא נדרש לקום מוקדם ל'זמן קר"ש' מבלי שיוסבר לו למה. הטילו עליו סגנון לבוש מוגבל, מנהגים וסדרים, כללים ודקדוקים – אילו היו מלמדים 'למה', היתה ההבנה מביאה סבלנות, מוטיבציה, שאיפה… הוא רואה 'חומרות-הידורים- דקדוקים', אך מעולם לא שמע 'למה עושים כל זה'. כשישמע טעמי המשפטים (המובנים) יתאזר באיפוק גם מול החוקים (הבלתי מוסברים). גם ענייני הקרבנות אינם כולם עלומים כמו 'פרה אדומה' – עלינו לבאר את פנימיותם!

יש להקדיש שיעורים ושיחות על 'למה מתלבשים ככה', 'למה נמנעים מגידול כלבלבים', 'למה קבעו להתפלל ג' פעמים ביום', 'מה הבעיה עם קטניות בפסח', 'למה לומדים גמרא ולא רק פסקי הלכות'… אין בידך תשובות? לך אצל חכם וילמדך! רוצה שבנך ישקיע? תשקיע אתה, והבא להיטהר מסייעין בידו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

התחדשות

'הקמת המשכן' מהווה בפנימיותה תכנית 'שיקום' לכפרה על מעשה העגל. נדרשת מחשבה מרובה איך לקום ממשבר. במה פותח משה רבינו? וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בני ישראל. אחדות. ניגשים בתמימות דעים, כאיש אחד, למשימה הקדושה. דרשו רבותינו כי כאשר משה מכריז: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'! הוא מתכוון על אחדות השורות.

בתום 'שנת מבול' שעברה עלינו עלינו לשקם את הנוער. מוסדי עולם זעו, מסגרות וחומות התרופפו, כלים וכללים התעופפו, חוקים וחזקים התכופפו, 'מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי', תפילה מרחוק, לימוד מרחוק… כעת הזמן לקרב ולהתקרב.

משה רבינו מלמד אותנו כלל ראשון בגיוס משאבים – אנושיים וכספיים: שיהיה בשמחה ורצון טוב, בכך יתגייסו להתייצבות ולהביא בשפע את הרשימה היקרה של חומרי הגלם. אינו חפץ בתרומה מתוך כפייה, שהרי הקב"ה צוה וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, וכפי שמוסיף יונתן בן עוזיאל וְלָא בְּאַלְמוּתָא, לא בכח! כוחנות אינה לתועלת! משה בורר מילותיו, ויש ללמוד מסגנונו המעודד והמזמין! לא 'מגבית חובה', אלא נדיבות הלב, רצון, מי שרוצה יזכה ויתרום. למרות שהקמת המשכן כרוכה בעבודה רבה, והתורה אף משתמשת במילה זו פעמים רבות בפרשות אלו, משה עצמו איננו מזכיר 'עובדים', שמשתמע חובה ועול כבד. אדרבא, הוא הופך את העבודה לזכות ושאיפה! כשהוא מזמין עושי מלאכה אינו מכנה אותם פועלים או אומנים, שהרי למילים אלה קונוטציה של משא ושעבוד, הוא מכריז שדרושים 'חַכְמֵי לֵב', ומי אינו רוצה להימנות בין החכמים? גישתו הצליחה מעל למשוער! יצאו מלפני משה בהתלהבות, כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא… וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ… עד ששבו אליו והודיעו מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא! די! עַצְּרוּ את התרומות! בדיבור נכון הלבבות נפתחים! כשרוצים – רצים!

כלל נוסף הוא 'עבודת צוות', לדעת כי המשימה וההצלחה הן של כולם – ויחד ברינה יקצרו. אין האחד בצוות מבליט עצמו, כל אחד מכיר ערך מקומו, תומכים ומעודדים אלה את אלה, כולם אהובים כולם ברורים. מעל-ולצד כולם ניצב המנהל, לא בהתנשאות אלא בחכמה, מגייס במילים מעודדות, מתבטא במילים מְשַׁתְּפוֹת, מילים שמפיחות רוח חיים ורצון להוסיף עוד ועוד. לא עבודה אלא חכמה. לא "תעשה כך וכך" אלא "אני זקוק לעזרתך… אתה הכי מתאים… מה דעתך בענין זה…". נוכחתי בעבר באירוע בֵּית-סִפְרִי מרכזי, שלקראתו גִּיֵּס סגן-המנהל את הצוות כולו להיות פעילים בעשייה הרבה. בתום האירוע שמעתי איך המנהל אומר למחנך ותיק "לא ידעתי שהנך מוכשר בארגון מַקְהֵלָה!" השיב לו המחנך בלחש "לא ידעת, כי מעולם לא ביקשת. 'הסגן' יודע – מתוך שהוא שאל!".

בפרשה נאמר וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת… כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם. הפסוק פותח ברבים, ויעשו, ומסיים ביחיד, עשה. דרש רבינו אור החיים הק' רעיון חושב: בדרך כלל, כאשר אנשים רבים עושים דבר אחד, יוצא הדבר עם צורות שונות ומשונות (נדמיין לעצמנו חלות מֵעֶשֶׂר אופות, או ציור מעשרה ציירים) אך כאן, למרות שהיה וַיַּעֲשׂוּ, רבים, היו היריעות זהות לחלוטין, כאילו עָשָׂה אֹתָם אומן אחד בלבד, וזאת בהיותם חכמי לב. אמר החכם 'אי אפשר ללמד אנשים, אפשר לעזור להם לגלות ולהבין מעצמם'. כל אחד הרגיש וחי 'אני עושה'!

בשבת זו נקרא 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'. מחסדי הבורא שיש בנו תכונת התחדשות. זוכים להתנער ולפתוח דפים חדשים בחיינו. הקב"ה, הטוב והמטיב, הכין ונטע בנו כוחות, ארוכה ומרפא, גם לחסרים בלמידה, לחסכים בחברה, וגם לשיקום המערכות והמסגרות. אך 'כָּזֶה – רְאֵה וְקַדֵּשׁ' – נדרשת הדרכה, שיתוף, שיח אחיד, 'מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם' – ביחד!

על המנהלים החינוכיים לחולל שיח בין צוות החינוך לבין ההורים, לכוון למטרות משותפות, שיבינו אלה את קשיי אלה. משה מברך את אחדות השורות 'תשרה שכינה במעשה ידיכם'. אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, ולא נפקד ממנו איש! וכימי צאתנו מארץ מצרים נראה נפלאות, לבנות משכן בלב, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ…, בְּדָמַיִךְ חֲיִי!

                                                                                                                                                                                                חזק חזק ונתחזק!

ymm@gmail.com123                                                                                                                                                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בנקרת הצור

בס"ד יוצאים מימי הפורים, מחוזקים ומעודדים כי הנגיף ואסונותיו, סגריו ובידודיו, יהיו בקרוב נחלת העבר בה"י, שגרת החיים תשוב למסלולה, ונשכיל להשתקם מ'שנה מטלטלת' שחווינו – בכל המישורים.

במאמר לפורים כתבתי על החשיבות לשוחח עם ילדינו על אמונה בבורא יתב"ש, וכי הוא לבדדו מנהיג לכל הברואים, הכל לטובה מאתו יתב"ש – ולכן לו לבדו ראוי להתפלל. נחזק את הביטחון בה'. הזמן גרמא ליזום ולפתוח שיחות אלה עם ילדינו ותלמידינו. 'בדיוק' י"ב חודש שהקב"ה, מסבב כל הסיבות, בחר לעצור את מהלכי העולם (כפי שציינו חז"ל על משפט י"ב חודש). מה לומדים מ'שנת הקורונה'? נעודד את ילדינו (ואף את עצמנו) להיות חכמים הלומדים מהניסיון, להסיק מסקנות, ולא כסילים הולכים בחושך.

נבין כי לילדים יש קושי, הם אוהבים "להבין הכל". קדמונים הסבירו את דברי ר' יהודה בן תימא "בן ארבעים לבינה" שבגיל מתבגר 'מבינים שלא מבינים הכל', כדברי הרמב"ם כי 'תכלית הידיעה – שלא נדע'. צעירים חושבים כי חוסר הבנה מעידה על קטנות, ועל כן אינם מוכנים לקבל דברים בלתי מובנים.

צדיקים אמרו 'מפורים יוצאים לפרה'. כי אחרי התבוננות בנס פורים, גילוי ההסתרה בתוך ההסתרה, מתקדמים לפרשת פרה – שהיא סמל ה'בלתי מובן'. גם שלמה המלך החכם מכל אדם, שהבין "את הכל" (מבחי' הילדים היכולת לדבר עם בעלי חיים זה 'הכל'!) הוא מכריז על עצמו שביקש להבין סוד פרה אדומה, ולא השיגו, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי… קריאה זו לא ממעטת את חכמה שלמה, אלא מגביהה את רמתה! בזה השיג שלמה פסגת חוכמתו! ההתבטלות להקב"ה שרק הוא לבדו מבין את הכל.

שוחחתי לפני פורים עם תלמיד צעיר על עומק לקחי מגילת אסתר, שבסוף כל חלקיה מתחברים, רואים שעשרת פרקיה חוברים יחד לעלילה אחת גדולה… הסברתי לו את דברי רבינו ה'חתם סופר' בפרשתנו, הקב"ה מסביר למשה רבינו כי הנהגת ה' היא בהסתר פנים, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. 'בשעת מעשה' יד ה' מוסתרת, אך וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, לאחר זמן מבינים, ושתי, אסתר, מרדכי בגתן ותרש… הכל מדויק. הילד הקשיב, הרגשתי שהוא חושב, ואז שאל "אז למה קרה…" ונקב באירוע מזוויע שמשפחתו חוותה. יצרתי אתו קשר עין, ולאחר שתיקה השבתי "את סיפור המגילה הבינו רק אחרי עשר שנים. יש דברים שמובנים רק אחרי מאה או אלף שנה… אבל בטוח שיש גם לזה סיבה נכונה מאת ה'!".

השבוע, בצאת יום הפורים, ה'יארצייט' של הרבי ה'פני מנחם' זי"ע. רבינו סיפר שבילדותו התלווה לאמו בהליכתה לבנק. בעודו יושב וממתין רואה אדם נגש לפקיד ונותן לו כמות גדולה של מזומנים. 'כמה מסכן' חשב הילד 'הוא נאלץ להיפרד מהמון כסף…'. הבא בתור מקבל מהפקיד חבילת שטרות עבה. 'איזה אושר! זה איש מוצלח! משלמים לו!'. כאשר שיתף את אמו בהרהוריו הסבירה לו 'העולם הוא לא כפי שהוא נראה! הראשון הפקיד, בעל הון מסר כסף לשמירה והשקעה, ואילו השני דלפון, לווה כסף…'.

רבינו זי"ע השתמש במעשייה זו להמחיש ש"מה שנראה טוב – איננו בהכרח טוב, ומה שנראה רע – איננו בהכרח רע!" הנהגת הקב"ה מעולמו מכוסה ונעלמה, והבוטח בה' חסד יסובבנו, "אנחנו בידיים טובות"!

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי! שלמה המלך אומר לנו, הוא מלמדנו חכמה! הוא למד לדעת שיש "חכם יותר ממני" וכמאמר רבינו הק' מקוצק זי"ע "אילו הייתי מבינו – לא הייתי עובדו!". נשכיל ונלמד מניסיון 'משבר הקורונה', מה החכמנו, מה ניקח עמנו, בגשמיות וברוחניות. נדבר עם הילדים, 'את פתח לו', נסביר שכולנו 'שאינו יודע לשאול'. אך להקב"ה יש תשובות! עלינו 'לשאול' – לבקש ולהתפלל.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בסתר עליון

פורים מציין שנה להשתלטות נגיף ה'קורונה' על אורח חיינו. אמנם דובר כבר בחודשי החורף הראשונים על נגיף מסתורי המפיל חללים בסין, אך עם בוא יום הפורים נעשו הדיבורים למציאות קשה וכואבת. לראשונה בתולדות עמנו חבשו כולם מסכות בימי הפורים, מנער ועד זקן, לא מסכה משעשעת שמוסרת בתום יום הפורים, אלא מסכה רפואית שטרם זכינו להסירה מעל פנינו. יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף.

חלפה שנה. מפורים התחיל הפחד 'מה יהיה בפסח', סדרי נסיעה, אירוח וקניות השתנו, הרחובות שממו ובחדרים אימה. מוסדות חינוך ובתי מדרש ננטשו. בשנה החולפת ידענו שכול ואובדן. משפחות התאבלו על יקיריהם, גדולי ישראל חשובים נספו רח"ל, רבים נפלו לתהום כלכלי, ושמחת חתן וכלה הושבתה…

הבה ננצל את העיתוי, שנה לקורונה, לשיחה 'אמונית' עם ילדינו. יש טוענים "לא צריך לדבר עם ילדים על אמונה. צריך ניתן להם לקלוט לבד ולהבין…". אחרים ינפנפו בטיעון מחוכם "עצם הדיבור עשוי לבלבל את תמימותם… לא 'מורה' אלא 'נבוכים'…". האמת היא שרבים נמנעים לְפַתֵּחַ שיחות יזומות על אמונה כי הם עצמם מבולבלים, אינם מספיק ברורים בעצמם עד שיוכלו להסביר וללבן זאת עם ילדיהם.

מטעמי המנהג לעטות מסכות ותחפושות בפורים הוא לעורר בקרבנו כי השגחת הקב"ה בעולמו מכוסה ומוסתרת. המסכה מסתירה מה שתחתיה, והנהגה זו מאפיינת את נס פורים במיוחד. הגמ' שואלת (חולין קל"ט) 'אסתר מן התורה מנין?'. מה השאלה הזו? איך תהיה אסתר מוזכרת התורה, הרי נס פורים היה 740 שנה אחרי מתן תורה? אך חז"ל משיבים "שנא' וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". לא במשחק מילים באו, אלא מורים דעת כי מהות אירועי ימי מרדכי ואסתר היה השגחה פרטית בבחי' 'הסתר פנים'.

המילה 'מגילה' איננה קלף מגולל בלבד, אלא רומזת על גילוי וחשיפה. במגילת אסתר יש לגלות ההסתר. בליל הסדר מזכירים "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה". לעתים בוחר השי"ת לנהוג בהתגלות, כמו בניסי יציאת מצרים, ולפעמים בוחר לפעול בהסתר – ורק לבסוף להתגלות בהדר כבודו, כמו לאחר שנות סבל ושמד בימי מלכות יון, בהם נטבחנו ונרדפנו. הקב"ה שם קץ לחושך, ובנס פך השמן הראה את מלכותו.

בסיפור המגילה, הקב"ה היה ונותר מוסתר מתחילה ועד סוף. שם שמים לא מזוכר כלל לרמוז כי אפילו חרך לא נפתח לראות דרכו את ההשגחה הפרטית. במשך שנים שיהודי שושן תוהים על צירופי מקרים מוזרים שקורים סביבם, את חוטי המריונטה כלל לא ראו, את חלקי הפאזל לא חיברו. פני ה' שמאחורי המסכה, עיני ה' המשגיחות עלינו ומסבבים כל סיבותינו, לא נראו. 'הַסְתֵּר אַסְתִּיר' – מתחילה ועד סוף.

על המבוגרים לחדד מסרים הללו לעצמם, בפיהם ובלבבם, ואח"כ לפתוח בשיחות האמונה עם תשב"ר. למרדכי היהודי שם נוסף: 'פתחיה', אמרו חז"ל (שקלים פ"ה) 'שהיה פותח דברים ודורשן'. הוא קרוי גם 'בִּלְשָׁן' שהיה בקי בשבעים לשון. ידע לדבר בשפת בוגרים, בלשון נערים, ואף עם ילדים. בימי 'הסתרה בתוך הסתרה' חובה עלינו לקיים שיחות ושיעורים על אמונה. שמעתי מפי גדול בישראל שליט"א "חבל שרק ילדי 'מתחזקים ובעלי-תשובה' זוכים לשיחות סדורות על אמונה. זה נחוץ לכלום! לילדים יש קושיות ותהיות ואוי לנו להניחן כך, ללא מענה, שֶׁיִתְפְּחוּ וִיקַבְּעוּ… ושאינו יודע לשאול – את פתח לו!

במלאות שנה ל'משבר הנגיף' נשוחח עם ילדינו על דרכי ה' הנסתרות, באמונה ש'תחת למסכה' קיימת תמיד 'תכנית אלוקית' מדהימה. מְקַוִּים לה' כי קרב יום בו יוכרע הנגיף, לא נזקק עוד למסכות כחלחלות. ומצפים ל'יום ה' הגדול והנורא', בו יסיר אף הוא את מסכת הסתר הפנים, ותגלה ותיראה מלכותו עלינו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כל הנחשלים אחריך

ב"ה מתבשרים על פתיחה מדורגת של מוסדות החינוך, ויציאה זהירה מ'סגר' ממושך. חוזרים ללימודים!

ארועי השנה האחרונה טלטלו את אמות הסיפים בחברתנו, הרבה מֵעֵבֶר לנספים ל"ע ובחולים הרבים, כמו רעידת אדמה שמערערת יסודות בנינים עמוק ונסתר מעין הרואה. סכנה גדולה מרחפת על מישורים רבים בחיינו, אך במאמר מוגבל זה נעורר על תפקידנו כשומרי משמרת הקודש, אנשי חינוך, בימים אלה.

עלינו להבחין בנשמות האבודות, אלה שהלכו והתנתקו ממסגרות הלימוד בימי הקורונה. לא השתתפו בשיעורים שנמסרו 'מרחוק'. לא גילו התעניינות בחובות הכיתתיות, ולא נענו ליטול חלק בפעילויות שהמוסדות שלחו לתלמידים בבתיהם. בקיצור – נעלמו להם. המחנך לימד 'מרחוק' – והתלמיד 'התרחק'.

בשבוע שעבר התכנסה ('מרחוק' כמובן) ועדה מקצועית לדון בהעברת תלמיד למסגרת אחרת לשנה"ל הבאה. המחנך תיאר את קשיי התלמיד, פערי למידה, קשיים רגשיים עמוקים, משפחה מוחלשת… "הנער מנותק לחלוטין. אני מציע להעבירו לבי"ס טיפולי". שאלתי את המחנך "כל-כמה-זמן אתה משוחח אתו בטלפון בתקופת הסגר?". המחנך תמה על עצם השאלה "הוא מ-נ-ו-ת-ק. לא משתתף בלמידה מרחוק. לא יודע כלום. לא משיב דפי עבודה ומטלות שנשלחו לביתו. הוא לא משאיר לי הודעות בתא הקולי….". המתנתי רגע, ושאלתי שוב "מתי אתה, המחנך, התקשרת אליו, הנער?". המחנך השפיל עיניו, במבוכה…

בשבת זו קוראים את 'פרשת זכור' כדברי הרמב"ם בס' המצוות ”…ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו, ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן". עלינו לאייב את עמלק לדורי דורות על שנלחם בנו לפתע פתאום, צינן את 'האמבטיה הרותחת'… לכאורה יש להבין, איך בא עמלק לשטות זו? הרי ראו כולם בגבורתנו! ראו את עונשי מצרים! וכי בא להתאבד? מה חשב בתוקפו אותנו?

עה"פ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ פירש"י 'חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן'. בתנחומא נאמר שהיו אלה עובדי ע"ז. ובספרי אי' "מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמוכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי המקום". עמלק ארב והמתין מחוץ לענני הכבוד. והנה נפלט פלוני בבושת פנים. עבד ע"ז, חטא, איבד את מקומו בקרב אחיו בני ישראל. והנה איש נוסף סולק ממחיצת עמנו מחמת חטאיו. על אלה, הנחשלים, התנפל עמלק והרגם. בטוח היה כי לא יידרש לתת דין וחשבון על כך! הרי הרג חוטאים נידחים. כאלה שכרתו וסילקו את עצמם מן הכלל! בעיניו הוא בכלל לא הרג 'יהודים' אלא 'נושרים'…

אך משה רבינו מְצַוֶּה ליהושע תלמידו לצאת נגדם במלחמת חורמה! הקב"ה פוקד למחות את זכר עמלק מתחת השמים! רק אחרי מחייתו בוא תבוא גאולתנו. על מה ולמה? על שהעז לפגוע ביהודים מנותקים!

ישראל אע"פ שחטא, ישראל הוא! חז"ל (קידושין לו) דורשים כי גם עובדי ע"ז קְרוּיִים בניו של מקום, שנא' הוֹי, עַם כֶּבֶד עָוֹן  זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים. הפוגע בבנו של הקב"ה ייענש! ימחא! כי בן הוא תמיד בן!

השבוע יומא דהילולא של רבינו ה'בית ישראל' מגור. הוא הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, שאחרי שערוריות השואה הקים אהלה של תורה. הפיח רוח חיים בעצמות היבשות, אודים שרופים, נשמות פגועות שהייאוש אחז בהם. מרגלא בפומיה כי על עת גאולתנו ניבא ישעיהו "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אנחנו לא נרצה לבוא מעצמנו! הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לד' כנפות הארץ ללקוט אותנו! ביד אוהבת יביאנו!

עם 'חזרה לכיתה' נקבץ כל תלמיד באהבה, ובזכות לקיטה אוהבת זו – נזכה לקיום דברי נבואה אלה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                                                                                                                                                                                                         יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מטבע של אש

בילדותי התרגשנו, כל ילדי ה'שטיבל', בשבת זו. שלשה ספרי תורה! ילד בל נעדר, נאספו בצפיפות מול פני הקודש לחזות בהוצאת שלשת הספרים, והעברתם בתהלוכה שהזכירה את 'שמחת תורה' אל עבר בימת הקריאה. מי יתן ימים מקדם, בהם לא היו כל ריגושי העולם העכשווי, הצבעוני והדיגיטלי, ימים בהם 'רבנים' היו דמויות ולא 'קלפים', 'תרי"ג' היו מצוות ולא חבורות… מה ריגש אותנו: סידורים חדשים שנתרמו, יו"ט עם יקנה"ז, ו'קרני פרה' בפר' מסעי… איך מציתים בקרב ילדינו רגשות קודש?

בשבת נקרא את הראשונה בין ארבע הפרשיות. הקדמונים מבארים את פנימיות מצוות מחצית השקל, כי עיקר מטרתה היא התחברות ה'חצאים' לשלימות. כל יהודי הינו כדבר החצוי – עדי יחבור ליהודי נוסף וכך יגיעו לשלימות. כך נקרב תיקון העולם שיהיו שמו יתברך שלם, וכסאו, משכן כבודו בעולם, שלם. משה רבינו התקשה, איך מדביקים את החצאים? וכי שני חצאי תפוח ישובו להיות תפוח שלם?

הראהו הקב"ה למשה 'מטבע של אש', ללמדו: איך תחבר אליך יהודי נוסף? מה יהדק בין הדביקים? אש! חום! כאשר ה'מחצית' שבידך לוהטת, תימשכנה אליהן מחציות נוספות, והאש תחבר ותדביק ביניהן, והיו לאחדים בידך. מחנכים שואלים איך 'לטפל' בנפש החניך, לעוררו ולרוממו… על המחנך להשקיע בעצמו! יעורר וירומם עצמו! כשהוא ילהט באש קודש, כשהוא יבער ברגש – יימשכו אחריו, וּבְהֶלְחֵם אש יִדַבְּקוּ נשמות ישראל החצויות. נר ה' נשמת אדם – את הנר מציתים מנר דולק בלב הוריו ומוריו.

מעשה במלמד צעיר שחש 'עייפות' בכיתתו. עוד יום, עוד שבוע, בכיתה יש הכל – ספרים ומבחנים, קלמרים ומבצעים, אך הרגיש שחסרה נשמה. פנה בהתייעצות למחנך ותיק וחסיד, בעל שנות 'עצה', איך להביא התעוררות לכיתה, שהילדים יחשו התרגשות רוחנית. המחנך מתבונן בו ומציע "ללמוד מוסר!". המלמד הצעיר נהנה מהתשובה – וממהר לשאול "איזה ספר יבינו תלמידי? האם 'אורחות צדיקים' מתאים לכיתה ה'?". הביט בו המבוגר באהבה, והשיב לו בְּרוֹךְ "לא הכיתה. אתה. אתה תלמד מוסר…!".

שנה מורכבת עוברת עלינו, שנה בה מתמודדים עם למידה מרחוק, שמירת קשר עם התלמידים, ניסיון לשמר את הגחלת של מסגרת בית ספרית. הנה התשובה לטוענים "התלמידים אינם נכנסים לשמוע שיעורים…" (בשנה זו אף התחדשו מושגים, תארים וביטויים. "אינם נכנסים…" כבר לא מדובר מהחצר לחדר הכיתה. חיובי הוא מושג שלילי, ועוד…) ומי באמת ירצה להתקשר לשמוע שיעור משעמם…? הקב"ה הראה למשה ולימדו כיצד מתחברים – בחום ואש! להט ורגש רוחני! תחמם את מנועיך הרוחניים! ילהטו שיעוריך!

'ראש חודש אדר' מבשר לנו כי הנה מלאה שנה לגזירת שמים, הנגיף הקטלני ששיבש ופגע בסדרי עולם. מורי ורבי שליט"א דרש לאחרונה כי נתפלל לקב"ה שיאמר לצרותינו די, שהרי אי' במשנה (עדיות פ"ב מ"י) משפט דור המבול – שנים עשר חדש, משפט איוב – י"ב חדש, משפט המצריים – י"ב חדש, משפט גוג ומגוג לעת"ל – י"ב חדש, משפט רשעים בגיהנם – י"ב חדש. די ל'מֵרָחוֹק'. די ל'מרחב הקולי'. נתפלל לזכות לדברי דוד המלך וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי, כִּי חָפֵץ בִּי! אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ!

אחדות זו שלימה בכח האש המחבר, אש התורה בלהט. תהיה חם – יבואו אליך. תתרגש משלשה ספרי תורה, תתרגש מקידוש לבנה ומפורים המשולש, תתרגש – ולשיעוריך 'יִכָּנְסוּ', ואף יִכָּנְסוּ הדברים ללב.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ובאו כולם

אי' במדרש (תנחומא חוקת) כי בשעה שעלה משה רבינו למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, [ואומר] הלכה בשם אומרה "רבי אליעזר בני אומר – עגלה בת שנתה ופרה בת שתים" (פרה פ"א מ"א). אמר משה לפניו, "רבונו של עולם! העליונים ותחתונים שלך הן, ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם?!". א"ל הקב"ה "צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים". אמר לפניו 'רבון העולמים! יהי רצון שיהא מחלצי!'. אמר לו "חייך שהוא מחלציך!", הדא הוא דכתיב 'ושם האחד אליעזר' – ושם אותו המיוחד אליעזר".

ר' אליעזר בן הורקנוס, התנא הראשון ששמו מופיע בפתח משניות (אי' ב'צל"ח' כי רבינו הקדוש התכוון לכבד בכך את משה רבינו), והקב"ה מתהדר בשמועתו, הוא הבוגר שמופיע בירושלים בגיל 22 או 28, אינו יודע מאומה בלימוד התורה, והתעלה להיות בכיר תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי! מי יתאר עוצם שכרם של לתלמידי ריב"ז שנענו לבקשת רבם ו'התנדבו' ללמוד עם האיש, להתחיל אתו מאפס, למרות הריח המוזר שנדף מפיו… ושכרו של ריב"ז עצמו שקרבו ונתן לו צ'אנס, מבלי לדעת באותו עת כי הורקנוס אביו הוא מעשירי הארץ ואולי יתרום לכלכלת הישיבה ורבניה… ונתבונן בריב"ז עצמו. הגמרא (סוכה כח) מלמדת "80 תלמידים היו לו להלל הזקן… קטן שבכולם – ריב"ז"! מדהים! המשך השתלשלות התורה עברה דווקא מקטן התלמידים! ריב"ז 'הקטן' הוא מוסר התורה! אסור לנו לוותר על אף תלמיד 'קצה'!

ההוראה קשה מאוד בעת הזאת. מקיימים 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', מרבית מוסדות החינוך סגורים. משתדלים ללמד 'מרחוק' בדרכים שונות. רבו של ריב"ז – הלל הזקן למד מרחוק! הוא מסר נפשו לשמוע דרך ארובת גג בית המדרש את תורתם של שמעיה ואבטליון… מחובתנו, אנשי חינוך, מלמדים ורמי"ם, להושיט יד אוהבת לתלמידים הנעדרים מהשיעורים שלנו! ליצור קשר אמיתי וחם עם אלה ש'לא מתחברים' (תרתי משמע)! לחדש בקרבם 'חוש הטעם והריח' ללימודים! להפשיר את הכפור מעליהם!

לפניכם דברי חז"ל (מכילתא בפרשתן) המפליאים כל שומע, ומחייבים כל מחנך: "וְהָיוּ נְכֹנִים… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי – מלמד שאם היו חסרים אפי' אחד – אינם רשאים לקבל!" הבריאה כולה ממתינה למתן תורה, שיא קדושת העולם – תלויה בבודד, ביחיד, ובלעדיו – אין כלום! וכן מצאנו במדרש (רבה, כי תבא) "מעשה ברבי שהיה דורש בבית המדרש הגדול. וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש, היה אומר 'ראו אם נתכנסו כל הקהל!'. ומהיכן אתה למד? ממתן תורה. שנאמר "באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי". התורה הק' שייכת לכלום. "כל קול קובע!" ואין לאבד אף אחד!

השורות מוקדשות לע"נ הרה"ח ר' יצחק מאיר ב"ר יהודה אריה גובנר, שנפטר השבוע במיטב שנותיו, לאחר שנות ייסורי גוף ונפש שקיבלם באמונה. ר' איטשע מאיר ז"ל טיפח את חניכיו בחסידות מתוך שמחה ורגשי קודש, עורר חיות ומחשבה. הוא לא ויתר על אף אחד. נהג בתלמידיו ב'עין טובה' וחתר חתירה למען כל יחיד. שירת חייו מלווה אותי, ורבות נעזרתי בו. 'מצדיקי הרבים – מאירים לעולם ועד'.

מתחננים אנו – די לנגף! אמור לצרותינו די! שובה ה' רבבות אלפי ישראל. אמרו חז"ל "אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו שני אלפים ושני רבבות חסר אחד – תסתלק שכינה מישראל". כל אחד ואחד הוא היחיד שהקב"ה מצפה לו. בעצם, הוא מצפה לנו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כי האדם עץ השדה…

היו היה אב זקן, עשיר ונכבד. בזקנותו ביקש להשכיל את ארבעת בניו אורחות חיים. סיפר להם 'ידוע לכם כי בילדותי גדלתי בכפרי קטן הרחק מכאן. את חכמת חיי ומבטי על העולם קניתי לי שם, בהביטי בעץ האגס אשר על הגבעה. מצווה אני עליכם כי תערכו מסע אל עבר גבעה זו, להתרשם מעץ האגס. אך כל אחד ייסע בתורו, כשהאחד ישוב, יצא האחר לדרך, וכן הלאה – עד שכולכם תראו את העץ ותתבוננו במסר העמוק שלמדתי ממנו'.

יצא הבכור לדרך בתחילת החורף. אחרי מסע ארוך ומייגע, חזר רק בהגיע ימי האביב – ואזי יצא אחיו. השני שב עם בוא הקיץ, והשלישי יצא לדרכו. בחזרתו, עם משבי הסתיו הראשונים, יצא האח הרביעי למסע לעץ האגס.

עם שוב האחרון, כינס האב את ארבעת בניו וביקש שיספרו לו על עץ האגס אותו זוכר מצעירותו. "העץ מכוער! כפוף ועקום! אינני מבין מה מיוחד בו." קרא הבכור. "לא נכון" טען השני "ראיתי בו ניצנים ירוקים רבים. העץ שידר לי תקווה!". האח השלישי חולק על קודמיו "אני מקווה שכולנו מדברים על אותו העץ, משום שאני כן ראיתי עץ יפה והדור! כולו עטוף פרחים ועלים ירוקים טריים!". האחרון חותם את הוויכוח המוזר באומרו "לא מכוער, ואף לא מלא בפרחים או ניצנים. ראיתי את ענפי עץ האגס כבדים מרוב פירות עסיסיים התלויים בהם".

האב לא מיהר להגיב. הוא נתן לבניו רגע לדממה-מחכימה, זמן להפנים ולחשוב, עד שהם מתחילים לחייך… פתח והסביר להם "זו החכמה שלמדתי בנערותי! למדתי כי אסור לשפוט אדם או דבר במבט צר ומוגבל. רק כאשר רואים עץ לאורך כל עונות השנה מבינים את טיבו. רק כשמתבוננים, למשך זמן, בכל זוויות האדם רואים ומגלים איכויותיו, מעלותיו ואישיותו. 'חכמת חיים' זו למדתי מהתבוננות בעץ, הוי דן את כל האדם… את האדם כולו.

'שנת הקורונה' (ויהי רצון שלקראת גיל שנה היא תלמד ללכת, וכבר תלך מכאן!) חינכה אותנו למבט רחב, מבט עמוק וחכם על פרופורציות בחיים. למדנו להכיר זוויות נוספות וחדשות, יפות וחשובות, בילדינו, בשכנינו, במערכות החינוך שלנו, ובמיוחד – בעצמנו. חסרונות מתגלים לנו כיתרונות, חלשים מתגלים כחזקים, נכשלים מתגלים כמצליחים. מנהלים 'גילו מחדש' את צוותי מוריהם. ילדים גילו תחומי עניין חיוביים שעד הנה לא הזדמנו להם, וכולנו גלינו כי לא חייבים 'לצאת' כל ערב לשמחות ואירועים – כמה טוב להיות בבית… כעץ שתול… פריו יתן…!

בכל אדם ישנן ארבע עונות. גדולי החסידות דרשו כי 'ארבעת הבנים' נמצאים בקרב כל אחד, "תנין ואדם וחית ראמים" מעורבבים ונאבקים בתוככי נפש האדם. כאשר אדם לומד לחיות 'עם עצמו' באיזון נכון, כאשר ידע להסתגל למצבים המשתנים סביבו, זוכה הוא ל'חכמת חיים'. נלמד להכיל ולהבין אחרים, לשמוח ולאהוב הכל.

על כל אחד ללמוד להסתדר ולהתאים עצמו ל'עונות' שונות המתחדשות ובאות. מלמדים קלטו כי לימוד מרחוק שונה מלימוד בכיתה. למדו ללמד 'בדרך קצרה', להמתיק שיעורים בקורטוב של סיפור, הומור ועוד 'חומרי טעם וריח' שמושכים את הלב. (ויהי"ר כי הקורונה תלמד ללכת, ותלך מכאן, אך היא תשאיר אצלנו את הלקחים היפים הללו!)

מי מארבעת הבנים ראה את ה'טוב ביותר' בין בעונות השנה? אין על כך תשובה נכונה – כי כל עונה תורמת חלק לתוצאה השלימה. ללא קור ושלכת החורף לא יתחדשו ניצני האביב, וניצנים אלה הם המתפתחים ללבלוב הקיץ, ובלעדי הפרחים לא יכרעו הענפים במשקל אגסים עסיסיים. כל עונה נחוצה. זכור זאת בהסתכלותך על בני אדם!

לולא הירידות קשה יהיה לזנק בעלייה. ללא קשיים לא נְפַתֵּחַ עמידות. בלי 'מלחמת היצר' לא נתעלה בעבודת ה'. לא לנו בלבד יש תקופות 'שלכת', גם לסובבים אותנו, נבין אותם ונמתין בסבלות לפריחתם היפה שתבוא.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בכוח או במוח…

לפני שנים הזמנתי אינסטלטור לתיקון בביתנו. הוא עמל לשחרר חיבור חלוד בין שני צינורות. הבית ישן וצינורותיו ישנים. לאחר מאמץ עם 'מפתח שוודי' כבד לפתיחת ההברגה, הביא 'מפתח' נוסף לאחוז בצינור השני. הוא מסנן לעצמו "מה שלא הולך בכוח – הולך בעוד-יותר-כח" נושם נשימה עמוקה ומפעיל שריר, מושך מפתח אחד לכיוון אחד ומשנהו לכיוון האחר, נהיה אדום ממאמץ, והנה… הצינור נסדק ונשבר לאורכו. מעתה צריך לשבור את הקיר, לחצוב בעמוד, לעקור בלטות, לפייס שכן, לכלוך, ולשלם… והרבה…

העולם השפוי מצטט "מה שלא הולך בכוח – הולך במוח", כי לא הכל נפתר בכוחנות ובחוזקה. אדרבא! פעמים רבות שכוחנות משיגה את ההיפך! אבל צריך מוח כדי להפנים זאת… הבנה זו איננה בצינורות, במכונאות ובבנייה בלבד. בכל מישורי החיים – כוח יכול אמנם להשתיק בעיות. אך רק מוח, פותר בעיות.

בפרשתנו מכה הקב"ה בפרעה שוב ושוב. ברור לנו כי הקב"ה הינו החזק, בעל היכולות כולם, ופרעה החלש כאין וכאפס. אך לפרעה זה לוקח זמן להבין. [בקדמונים האריכו והעמיקו מדוע הביא הקב"ה עשר מכות ולא הכריעו תיכף במכה אחת, ואכ"מ]. בכל המכות מתעקש פרעה וחוזר על הבליו "מי ה' אשר אשמע בקולו". הוא אינו מקבל דברי חרטומיו בהכריזם 'אצבע אלוקים הוא', הוא אינו שועה ליועציו הזועקים 'הטרם תדע כי אבדה מצרים?'. הרי 'יחסי הכוחות' ידועים ומוכרעים מראש, אך אצל פרעה אין תזוזה. הוא מתבצר בעקשנותו.

והנה, במכה השביעית, זו החותמת את פרשתנו, מכת ברד, יש שינוי מפתיע! וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר… חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים! לראשונה הוא משנה סגנון דיבור! מודה לראשונה כי ה' הצדיק! עלינו להבין מה קרה 'הַפָּעַם'! הרי אנחנו מכירים במלאכת שמים, בעבודת החינוך, מצבי התבצרות. קֶצֶר בין מחנך לתלמיד. כֶּשֶׁל תקשורתי בין מורים להורים. איך משחררים את החסימות?

המענה – בקטע הפותח מאמרנו זה. לא בכוח אלא במוח. כוח יֶתֶר שובר. בחשיבה וברגישות ניתן להמיס ולשחרר. אי' במד' תנחומא (עי' גם חזקוני וש"ך עה"ת) כי לקראת מכת ברד הראה הקב"ה מידת חמלה. משה נשלח לפרעה עם אמירה רחמנית: וְעַתָּה שְׁלַח, הָעֵז (אסוף) אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה… חבל שימותו, אסוף והכנס בהמותיך הביתה. דברי חמלה אלה פעלו והכניעו את פרעה, והביאו להכרזה: ה' הַצַּדִּיק. דבר הקב"ה 'בלבל' את פרעה! הרי ביניהם – כביכול – מאבק. האמפתיה, האכפתיות, שחררו אותו מעקשנותו.

איך פועלים אנחנו בשעת ויכוח? הבה נלמד להפעיל מוח – וכך להביא תועלת והצלחה, ולא להיות כוחני – ולהעמיק הקרעים. גם בכיתה בה ברור כי יד המלמד על העליונה, אל לו להכניע את תלמידו בכוחנות, אלא רק במוח, באמפתיה וברגישות. שלמה המלך אומר בחכמתו לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם… תשב"ר… רכות…

שח לי בחור שיעור ג' בישיבה קטנה "המשגיח הקודם היה חזק! פחדו ממנו! העיניים שלו… הלשון שלו… ואילו השנה, המשגיח 'החדש' נחמד! בכלל לא פוחדים ממנו. והנה – משהו מעניין! בשנה שעברה כולם איחרו ופטפטו בביהמ"ד. והשנה? זמן זה זמן. סדר זה סדר. מעניין איך זה! הרי השנה בכלל אין פחד…"!

התלמיד קלט כי "עוד-יותר-כח" שובר ואינו בונה. על כולנו להכיר בכך. כאשר אנחנו, הבוגרים, נימנע מכוחנות, יראו הצעירים וילמדו מדרכנו. ותן בלבנו בינה… להבין ולבנות. כן הולך במוח. הולך ומנצח.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

גדי קטן בסכנה גדולה

תשע בבוקר, בני ברק. אני עובר ליד 'חיידר' וילד כבן 10-11 שואל אותי 'מה שעה?'. כעבור שעה אני רואה שוב ילד זה ליד קיוסק שותה 'אייס קפה'. כעבור שעה נוספת אני שוב רואהו, הפעם עומד בחנות 'הכל בשקל', סוקר את הסחורה. ליבי נצבט. החלתי לחשוש. מה עובר עליו. למה הוא לא בחיידר? נכנסתי לחנות ופניתי בנועם "אני רואה אותך מסתובב כמה שעות. צריך עזרה? קרה משהו?". ראיתי שנלחץ. הרגעתיו 'אני עובד עם ת"תים. סַפֵּר נא לי מה קורה'. אך במקום להשיב – הביט בי, לחוץ, וינס ויצא החוצה. ליבי נוקף ברגשות אשם. האם עשיתי מספיק למענו?

חז"ל מתארים את רגישותו של משה ומידת תשומת ליבו עד שהבחין בגדי קטן בודד שברח מעדרו. הוא הניח את העדר ורדף אחרי הגדי עד שהשיבו בחמלה, נושאו על כתפו. נשאל רבינו ה'אבני נזר' מסוכוטשוב "וכי זו הנהגה אחראית, הרי הפקיר כאן עדר שלם?" והשיב "העדר השלם מוגן. הכבשים שומרים זה על זה. הגדי, הבודד, בסכנה!"

עברו שבועיים מאז האירוע שתיארתי לעיל, וזה עוד מנקר בנפשי. לפני כמה שנים נחשפתי למקרה של תלמיד שחדשים-לבקרים היה נשלח הביתה. "לך תביא חתימת הורים", "אמרתי לך לא להגיע בלי אבא שלך". ילד זה חשש מהוריו, ובמקום לשוב לביתו היה משוטט ברחובות בקרים שלמים, עד שובו הביתה בצהרים, 'כאילו מהלימודים'. הוריו היו בטוחים שהוא בחיידר, ובחיידר – באטימות לב – לא חשבו לבדוק. המקרה זה הסתיים רח"ל באסון חמור. איש-משחית פְּגָשׁוֹ ברחובות וניצל את מצבו הרעוע, כנאמר 'כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה…'.

בימים כתיקונם, וק"ו בעידן נגיף הקורונה, אסור להוציא תלמיד ללא אישור ותיאום! כאשר מחנך רואה שתלמיד לא הגיע בבוקר – עליו להודיע להנהלת המוסד ומחובתם ליצור קשר ולברר היכן התלמיד. מחנך שעדיין עושה שימוש באמירת 'לך הביתה' בלתי מבוקרת, אחת דינו להרחקה, הינו עושה מלאכת ה' רמיה! חובה לנהל 'יומן נוכחות' מפוקח, ולעקוב אחר 'היעדרויות סדרתיות'. גליתי תלמיד ש'בדיוק' כל יום רביעי 'לא הרגיש טוב'. מתברר ביום זה אינו יכול לשהות בבית, היה נשלח לסבתא, שם היה חוגג בחברותא עם כלי יצה"ר…. היה תלמיד שהשתדל להיות מורחק מהכיתה בימי חמישי. הוא העדיף לשאת עונש מאשר להתמודד עם "הבוחן" שהיה מעליבו מאוד…

סיפר לי מידיד שעלה להר-המנוחות בליל היא"צ של רבינו הגרש"ז אויערבאך. בלילה קריר המקום כמעט שומם. אברך בשנות השלושים רכון ומתייפח ליד חלקת מחוקק ספון. הדבר עורר תמיהה. אברך, בוכה כנער, לא נראה בן-משפחת הרב. צעיר מדי בשביל להיות 'תלמיד קרוב'. ידידי פנה בשאלה. הלה פתח וסיפר "גדלתי ב'שערי חסד', שכונת רבינו. ילד שובב הייתי, והמנהל 'שוב' שִׁלֵּחַ אותי בחצי היום. חששתי. פחדתי. הסתובבתי בשכונה. 'רֶבּ שלוימה-זלמן' עבר ברחוב, וכדרכו הקדים שלום עם חיוך רחב. הוא הרגיש משהו. הוא שאל אותי. פרצתי בבכי וסיפרתי דברים כהווייתן. נשלחתי הביתה ואני פוחד מתגובת אבי. הוא עובד קשה, רוחו קצרה, וזרועו נטויה… רבינו הֶעֱלָנִי לביתו, פתח ספר טלפונים והתקשר למנהל שלי! הזדהה בשמו וביקש להימנע מלשלוח אותי מהחיידר. הוא הציע שיטות חינוך חלופיות, יעילות לא פחות. רֶבּ שלמה-זלמן הציל אותי! מי יודע היכן הייתי היום בלעדיו!"

בת פרעה רואה תיבה ובה ילד מילדי העבריים. היא אינה מתעלמת. טרחה, פעלה וְיָזְמָה. העמידה לנו מנהיג ישראל הקרוי על שמה. משה רעיא-מהימנא מרגיש בהעדרו של גדי. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת. איכפת לו. המדבר מקום מסוכן, מקום נחש שרף ועקרב. משה יוצא במרדף להצלתו ולהשבתו. בכך הוא מוכיח מנהיגות. עלינו לפקוח עין! לראות! וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – גדלותו הוא שראה! הרחוב מסוכן לילד כמו מדבר, ארץ ציה וצלמות. מרגישים. רואים. מבחינים. לא מפקירים ילד "הביתה". אין מתעלמים מהעדרו של תלמיד מעדרנו, צאן קדשים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה – ויגש

ואת יהודה שלח

לקראת הגעתם מצרימה שולח יעקב אבינו את יהודה, להורות לפניו, להכין להם את הדרך, באמצעות יסוד בית חינוך, בית תלמוד שממנו תצא הוראה, להעמיד חומה של קדושה בינם לבין טומאת מצרים. הגם שבני לוי היו תלמידי החכמים, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, ואף יששכר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, אך לפתוח מרכז תורני קדוש בתוככי טומאת מצרים נדרשות עוצמותיו של יהודה.

כמה טובה חבים אנו לאותם 'נחשונים' בני 'יהודה' שפעלו בדרך לאורך הדורות הפרחת שממות רוחניות, בניית סכרים לעצירת הסחף, עמידה מול קשיים בקומה זקופה. זכורים לטוב אותם גדולי תורה וחסידות שֶׁאִיוְּתָה נפשם לעמוד איתן כתריס בפני הפורענות, והביא להצלת מאות ואלפים, מכח יצירת 'יש מאין' -מקומות תורה ויראה. לא אבוא לפרט רשימה גדולה של אותם גיבורי כוח, כי ארוכה היא. ניתן לערוך ספר עב, בשם "גשנה" יכונה, בו יפורטו אותם סוללי הדרך, יוצקי חומות מגן, שפעלו כיהודה בשעתו, להורות לפנינו ולקבוע בתי חינוך והוראה, להרחיב גבולות הקדושה, כהכנה ל'גשנה' – הלוא היא בגמטרי' משי"ח.

אעלה את זכרו של הג"ר דב מאיר רובמן, מתוך 'הכרת הטוב' שאני חש לספר מאמריו 'זכרון מאיר'. כאברך עם עלייתו ארצה בשנת תרפ"ה, מבקר הוא בבית רב העיר חיפה הג"ר ברוך מרכוס, ומספר לרב כי בברכת רבותיו עלה ארצה לפתוח ישיבה בירושלים. הרב דב מאיר מצטער לשמוע מרב העיר על הקשיים בהפעלת חיי הדת ב'עיר האדומה' חיפה, מעוז הפועלים הסוציאליסטים. הללו מציקים ובזים לכל יוזמה דתית בעיר. הרד"מ שומע ומכריז "אם כן, אפוא, את ישיבתי אפתח כאן, בחיפה האדומה!" הרב מרכוס ניסה להניאו, אך הרב רובמן מצהיר בהחלטיות "בירושלים יש ב"ה ישיבות לרוב. אני צעיר, בישיבת 'קלם' העצימו את רוחי, כאן, בהררי הכרמל, עליהם נעמד אליהו הנביא מול נביאי שקר, אכריז גם אנכי 'ה' הוא האלוקים!'.

ראש העיר התנכל ואיים, וב'הסתדרות הפועלים' אסרו על פועליהם לעבוד בבניית הישיבה. השטח היחיד שהקצו לו הינו בְּוַאדִי עמוק, בשולי שכונת 'הדר הכרמל', שטח שאינו ראוי לבנייה! הרב הנחוש והשקיע הון ואון ביציקת עמודים גבוהים במיוחד. שקע בחובות אך רוחו איתנה! והנה, בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ, חברי מועצת העיר ראו בו 'חלוציות', מסור להרחבת היישוב היהודי, ובאו לעזרתו. ישיבתו 'תפארת ישראל' קמה וגם נצבה כמרכז תורני פורה לכלל בחורי הצפון. 'חיפה האדומה' היתה לעיר עם יידישקייט, מושב חסידים ובני תורה – על אותם 'העמודים הגבוהים' שיצק הרב רובמן בחירוף נפש.

השבוע ראיינו מועמד למשרת 'ניהול חינוכי'. הפנו אליו שאלה מתאגרת "במידה ונציע לך: או לנהל ת"ת ביישוב חרדי, או בי"ס תורני בעיר מתחזקת – מה תעדיף?". לאחר חשיבה קצרה השיב בחיוך עדין "אמנם אני מתאים לשניהם בס"ד, אך לחיידר תמצאו מנהל בקלות. אני אתמסר ל'שליחות', אקח את ביה"ס…".

כל אחד מאתנו יכול להיות 'יהודה' במלאכת שמים. קח תלמיד מתקשה כפרויקט אישי, גַּלֵּה 'בקעה פרוצה' וְגַדֵּר אותה כראוי, קח יוזמה בתלמוד תורה, בשכונה ובביהמ"ד הקהילתי. יהודה הקדים גשנה, ליצור אי של קדושת אר"י בתוככי טומאת מצרים. יהודה נבחר לכך בגין אישיותו ומנהיגותו. בכולנו ניצוץ יהודאי!

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קידוש והבדלה

יעקב שולח מסר לעשיו אחיו בשובו מגלותו הכפויה, ואומר עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. רש"י מפרש "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". כוונתו, שעדיין הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וממילא אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד, העיר על האריכות ברש"י, כי לכאורה היינו הך, יעקב שומר תרי"ג מצוות וממילא ידענו שלא למד ממעשי לבן הרעים. וביאר בנותן טעם לשבח, כי ישנם דברים שמהם יש להישמר, הגם שלא נאסרו מפורש בתורה. ואם תאמר, איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה' בתורתו הקדושה? העצה היא, כשאנו רואים דבר שהרשעים אוחזים בו באדיקות, בידוע שמדרכי יצר-הרע הוא. גם שאינו איסור מפורש, עלינו להתרחק מדבר זה. וכך מיישב לשונו הזהב של רש"י, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא, היינו מה שאינו ממנין המצוות, למדתי להכיר את רעתו ממעשיו הרעים. כי ראיתי את אשר לבן עושה, מזה למדתי להישמר ולא לעשות כמוהו.

אדמו"ר קדוש זה, פעל בחכמתו היתירה להצלת נפש הנוער בדור שלפני השואה. הוא הגבר ראה בעני עמו, חש את המשבר החינוכי הגדול שפקד את 'בני הטובים', והשיב בתבונה נשמות אבודות. בדבריו נותן מרשם מעשי, 'רצפט' בדוק ומנוסה, להצלת הדורות הבאים, והוא, היבדלות מהליכות הגוים. רש"י בפרשה מצטט את רשב"י 'הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב'. מדוע נוקט לשון הלכה? אלא, כמו שמכלול ההלכות נחקקו ונקבעו לישר אורחותינו ולשמר את יהדותנו, כך גם שנאת עשיו ליעקב חקוקה היא בכדי להגן על קדושתנו, שלא יטושטשו הגבולות בינינו.

בילדותי היה הרבי בחיידר מאלפנו בינה "מנין שאסור לשרוק? מדוע אין להתהלך עם ידיים תחובות בכיסים? למה מגונה ללעוס מסטיק? כי הגויים עושים זאת! מה שהם 'מקפידים' לעשות, עבורנו זה מגונה!  מיסודות דתנו הקדושה הוא להיות שונה מהגויים, במחשבה בדיבור ובמעשה. כך מכריז הקב"ה (סוף פר' קדושים) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי… וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי! ורש"י מביא ממכילתא "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי!

'משכיל' שאל את הרבי ר' בונים זי"ע "מה לבש אברהם אבינו?" כוונתו היתה ללעוג על דרך החסידים להיזהר מכל שינוי בלבושם המסורתי, הרי פשיטא שהאבות הק' לא לבשו קפוטה ולא חבשו שטריימל. השיב הרבי בחכמתו "אברהם מְכֻנֶּה 'העברי', ואמרו חז"ל כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. לאברהם הקפיד להיבדל מגויי הארץ. בכל נדודיו הרבים נעמד 'מעבר אחד'. בבואו מאור-כשדים לחרן, ומשם למחוזות כנען, מצרים ופלשת, נשא עיניו ובחן את לבוש גויי הארצות, והתלבש אחרת מהם! לא משנה הצורה והצבע, העיקר – להיות שונה הגויים!

חשוב להסביר לבנינו ולתלמידנו, בנועם אמרים, את תכלית ההפרדה. קרבים אנו לימי החנוכה המאירים. בפיוט 'מעוז צור' המושר בקהילות ישראל יש 'בית' אחד בלבד על נס חנוכה. יְוָנִים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומת מגדלי וטימאו כל השמנים וכו'. המשנה מלמדת (מידות פ"ב) כי היוונים פרצו את 'הסורג' ששימש חייץ בין קודש לחול, והודיע שמכאן אין כניסה לגוים. בפיוט לא מוזכרות גזירותיהם נגד עיקרי הדת, שבת חודש ומילה. לא מוזכר הרג הצדיקים והשבתת עבודת המקדש. גנותם ורשעותם היא על שפרצו את המחיצות בין ישראל לעמים!

הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאַחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַׁע. הקב"ה יוסיף לְשַׁבְּחֵנוּ 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. נזכה לשלימות דורותינו, כדרשת ה'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שח מנהל ת"ת "במשך תקופה הרגשתי כי בת"ת חסרה 'עֲשִׂיָּה'. אמנם למדו, התפללו, הכל התנהל כראוי, אך היה 'יבש'. כמעט ולא היו מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד רענן ופעיל, חי ורב פעלים. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח. באה ברכה לרגליו".

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי מי הבאר מועטים היו, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה צאנו מבלי להותיר מים לאחרים. לכן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר משטר ראוי של חלוקה שווה בין כולם? אלא, חז"ל אמרו שבבוא יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (כך נודע ללבן כי ברח יעקב, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא ברכה! המקום 'חי' בעבורו. גם ברדתו מצרימה הביא ברכת חיים. מי הנילוס עלו, הרעב פסק!

הִנְּךָ רוצה להתפתח ולהתקדם במקום עבודתך? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן ו'ממון, למד 'הוראה מתקנת' בכדי לעזור לכלל הת"ת, לא בעבור פרנסה, ולא לבני כיתתו בלבד! הוא נעשה "המומחה" שמקרין ברכה לסביבה כולה. במיוחד בעידן ה'קורונה' מבחינים ב'מלמד להועיל' שממנף מוסד שלם!

כדי להיות משפיע ברכה היה יעקב עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עשה במלואה. אחרי שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש"י 'אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא עליו'. כשלבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח יושרו, עבד יומם וליל, במסירות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא 'אדם רציני'. זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אלוקים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, חביבה היא המלאכה – מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ב'תנחומא' מסיים 'צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו'! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, כי מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

בחז"ל יש רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם 'זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו'. יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, ובעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו כדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ. לא נא' שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל המביא ברכה בסביבתו.

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד וחריצותו, רמת מוכנותו, השקעתו בהכנת השיעורים ואת כל הנלווה. דפי עבודה נשלפים, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם להיות כפופים וממושמעים בְּצֵל מנהיגותו של אדם "העמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"מצב הרוח"

רבקה אמנו משדדת מערכות, ולאחר תחבולות זוכה יעקב להתברך מפי אביו. יצחק אבינו מסכים לנעשה, ואף מוסיף ומברך את יעקב, בהפטירו גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. הברכות הללו, סביבן נרעשו עולמות, פותחות בהכרזת וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלקִים. חז"ל ביארו את ו' החיבור בתיבת וְיִתֶּן, וכן פירש"י, יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן. יעקב לא יזכה לברכות בבת אחת אלא בשלבים, בנתינות חוזרות וניתנות. מדוע אפוא ה'תשלומים' בברכת שמים?

ביאורים נעימים נאמרו בזה, ולפנינו הסבר חינוכי ואקטואלי ביותר. כאשר הקב"ה פורס ונותן שוב ושוב, הרי יש בכך השגחה מיוחדת והתאמה לצרכי אותם רגעים, כפי שנא' (איוב ז) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ, הקב"ה משגיח עלינו ובוחן את צרכינו מדי בוקר וכל רגע. יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, זו מעלה גדולה בחיבת ה' אלינו. נתאר לעצמנו אב הקובע 'חברותא' ללמוד עם בנו פעם אחת בשבוע בלבד. 'זמן איכות' לראות מקרוב במצב רוח בנו, להאזין לרגשותיו, לעודדו ולתמוך בו. אבל גם במהלך השבוע ישנם אירועים שונים, עליות וירידות, בהם זקוק הבן לקרבת אביו ולקרבתו. הקב"ה עמנו תמיד! מעניק ברכותיו במנות קטנטנות להנאתנו ולטובתנו. נותן וחוזר ונותן. על מידה זו אנו משבחים אותו על שהוא 'תמיד בכל עת ובכל שעה'.

נכנסים לחודש כסלו, שמזלו קַשָּׁת. דוד המלך כתב כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים, מחנך בני הנוער – דומה ליורה המושך בקשת. גדולי הדורות פרשו זאת בכך ובכך. המעמיק בקשיי החינוך בדורנו יחבור לפירוש דלהלן: כדי שהחץ יקלע היטב ויפגע במטרה שלפניו, חובה על היורה למדוד ולהעריך בכל רגע את כיווני הרוח ואת עוצמתן, ולפיהן יכוון את מידת משיכתו בַּמֵּיתָר. הרוח מסיטה את כיוון החץ, לחץ האויר משפיע על מהירות מעופו וְדִיּוּקוֹ. היורה המיומן מחשב ומתעדכן במכלול הגורמים הללו, אינו נכנע להם, אלא עמהם ומולם מתמודד, ולפיהם מכוון חיציו. הרוחות משתנות בכל רגע, הכיוון שהיורה 'תפס' וקבע, כבר אינו רלוונטי כעבור זמן קצר. על הדורך בקשת להיות דרוך ועירני בכל רגע ורגע מחדש, מתעדכן…

כך נדרש גם בעשייה חינוכית נכונה, וזו כנוות הפ' 'כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים'! הרוחות הזרות פורצות ומשתנות בכל עת. סחף חברתי מתחדש, זרמים מאיימים כים סוער. בכדי שֶׁקּוֹלֵנוּ יישמע מעל רעשי עוה"ז, בכדי שֶׁשְּׂפָתֵנוּ יובן בתוך בְּלַל שפות דור-הפלגה הנוכחי, עלינו לבדוק ולהכיר את הרוחות, כיוונם ועוצמתם, ולפיהם לכוון את פועלינו וחינך בנינו! לא להיכנע להם חלילה, אלא לזהותם ולהתמודד מולם! הקב"ה הראה לאדם הראשון 'דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו'. 'דורשי דור ודור ומנהיגי דור ודור' לא נאמר, כי הקב"ה הביט קודם בדור, ולפיו התאים להם דורש ומנהיג, שישכיל להנהיג צאן מרעיתו בדעת מול קשיי הזמן והתקופה. המכיר את שדה המוקשים יצליח לצלחו בשלום! זו מטרת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, בהתאם לצורך השעה והדור!

רופא מתעדכן בתמידות במחלות חדשות ל"ע, ולעומתם גם בדרכי הטיפול המחודשים בס"ד. כמחנך מסור עליך להתעדכן! הַכֵּר את שפת הדור, לְמַד להכיר את עולם המושגים אליהם נחשפים הילדים. חַיֵּי את חייהם! מְצָא נקודות חיבור לעולמו ולנפשו של היחיד מתוך הבנת קשייו. יש זמנים בהם מלמדים בגמרא ובמחברת, ויש שנדרשים ללמד בטלפון או ב'מייל'. כדי להחיות ב'חיי רוח' – חובה להכיר את 'מצב הרוח' של הדור, אילו רוחות נושבות ומה כיוונן, ובכך לעבוד בצורה יעילה ומוצלחת. זו ברכת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, חַדֵּשׁ והתאם עצמך והתמודד מול האתגרים בהצלחה. רק כך תהיה קֹלֵעַ… אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ) מול החוטא והמחטיא הגדול, יצר הרע!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'