ושמחת בכל הטוב!

 

סבא מטייל עם נכדו הילד ברחובות העיר. הסבא נעצר על יד אתר בנייה מגודר, נושא עיניו ומתבונן בשלט הגדול ומתפעל מֵהַדְמָיַת הבניין. עיצוב חדשני, אלמנטים ייחודיים, ניצול זוויות וגימור מטופח. הילד מציץ בין חֲרַכֵּי הגדרות, וקורא לסבו בדווקנות "סבא! איזו רמאות! השלט הגדול משקר! אני רואה את האמת! תציץ ותראה בעצמך – רק ברזל ובטון חשוף, חצץ ולכלוך. סבא! אל תלך שולל אחר הציור הזה!"

הסבא החכם רואה את הנולד, לעומת נכדו התמים שמאמין רק למה שקיים מול עיניו. הסבא למד כבר את אמרת הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב "ביסודות – גם של ארמון מפואר – אין יוצקים זהב, כי אם סלעים".

'חינוך' דורש ראיית העתיד, ואמונה כי מתוך 'אתר בנייה, ברזל ובטון חשוף' צומחת קומתו העתידית של התלמיד. חלילה לו למלמד לחרוץ גורל מול 'שלבי בנייה הראשונים', כי בכך מערער את עתיד עם ישראל!

אחת המצוות החביבות היא מצוות הבאת ביכורים. התורה מדגישה בה ביטויי 'שמחה', בגינם הנהיגו הנהגות מרוממות. המשנה מתארת באריכות את מוחצנות ההתרגשות סביב הבאת ביכורים, דבר שלא מצאנו כמותה בשום מצוה אחרת. בני העיירות נקהלו יחד לעלות ברוב עם, לָנוּ ברחובה של עיר – ובהפציע השחר הכריזו 'קומו נעלה ציון'… הולכים לקצב נגינת החליל. שור ל'שלמים' צועד בראש השיירה  כשהוא מעוטר ומקושט… נכבדי ירושלים יוצאים לקבל פני הבאים… מזמרים 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'. סלי ערבה מקושטים, מעוצבים בנוי והדר, קערות כסף וזהב, גּוֹזָלִים ל'עולה'… אשרי עין ראתה זאת!

מה כה מיוחד במצוות ביכורים, שזכתה לאפיוני שמחה יוצאי דופן? למה אין הבעת שמחה כזו בהפרשת תרו"מ, בעליה לרגל או בהקרבת קרבן תודה? מה סודה של הבאת ביכורים? מה עלינו ללמוד מזה לחיינו?

מצוות ביכורים מיוחדת שהיא מוכיחה דביקות ואמונה. האשכולות העסיסיים המובאים בקיץ, התאנים השמנות, הזיתים השומניים, התמרים המזילים מגד והרימונים הבורקים – סומנו וקודשו בעודם באיבם, הרבה לפני שראו איכותם! "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים פ"ג מ"א). וכי כאשר הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ היתה ראויה ומשובחת להעלותה לירושלים? מה מרגש כאשר רק פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים? אלא, החקלאי יודע מראשיתם כי ב'קטנטנים' האלה הפוטנציה – בטיפול מסור ועקבי – להתפתח לפרי הלולים!

הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד, האי אומן פדגוג, מרחיב יסוד זה. על המלמד לראות את תלמידיו הרכים, גם המתקשים, במבט עתידי ואופטימי. יזכור כי צעירי היום – הם בוגרי הדור הבא. המלמד 'החכם' רואה את הנולד. וכה כתב במבוא לספרו 'חובת התלמידים', בצחות הרעיון: "את הנערים אשר לפניהם, יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ה' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומידות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם"! זו השמחה בחינוך ובביכורים!

חז"ל לימדו 'שור בן יומו קרוי שור'. הוא מוכן ומושלם. אך אדם נולד 'קטן', ראשיתו מצער. הקב"ה קורא לעברנו, ההורים והמורים: נַעֲשֶׂה אָדָם! יחד נעשה ונשלים האדם! אדם אינו בהמה! הוא הולך ומתפתח! אשריכם מלמדי תשב"ר צוֹפֵי העתיד שאינכם מרפים ידים מול חצץ, אבק וברזלים. זִכְרוּ! רואים בור עמוק במיוחד? זה מבשר על בנין גבוה במיוחד שעתיד לקום כאן! ככל שהבנין יינשא – כך יעמיקו יסודותיו!

כתיבה וחתימה טובה!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שמע ישראל

פרופסור ל'בריאות הנפש' בירושלים היה מפנה מטופלים לצדיק הרב אריה לוין, שהצליח לסייע ולהקל מעליהם במצבם המורכב והעגום. פעם נפגשו, והפרופסור שאל את הרב "מה אתה עושה להם, כבוד הרב , כיצד אתה מטפל בהם?" הרב חייך בענווה והשיב בפשטנות "אינני עושה משהו גדול. אני מקשיב להם" .
אחד הפסוקים השגורים בפינו הוא 'שְׁמַע בְׁנִי מוּסַר אָבִיךָ', וכל אב ורב מאושר כאשר הבן שומע בקולם. ב"ה הילד ממושמע! בס"ד יש משמעת בכיתה! 'משמעת' משורש ש.מ.ע כי הציות והמשמעת בבסיסם – – שמיעה. אך על שמיעה זו להיות 'דו סטרית'. ככל שנשמע את ילדינו כך הם ישמעו ויהיו ממושמעים לנו.
ל'בן סורר ומורה', עליו לומדים בפרשתנו, יש דינים וכללים רבים בקביעת התהוותו. המשנה קובעת סנהדרין דף ע"א:( 'היה אחד מן ההורים גידם אינו נעשה בן סורר ומורה', וזאת מפני שלא יכולים לקיים דברי הפסוק "ותפשו בו אביו ואמו". 'היה אחד מהם חיגר', אינם יכולים לקיים "והוציאו אותו". 'היה אחד מהם אילם או חרש אינו נעשה בן סו"מ', כי הוריו לא יכולים לקיים "איננו שומע בקולנו". מקשים, מילא הורה אילם שאינו מדבר לא יכול להוכיח ולייסר כדין. אך מה החיסרון בהורה חרש? ההורים כן מוכיחים את – בנם, והוא, הבן, שאינו חרש, שמע דברי התוכחה. ומדוע, אפוא, אינו נידון בן לאב חרש כמשפט בן סו"מ?
חידש רבינו ה'אמרי אמת', שנלמד מכאן יסוד עצום בחינוך! כאשר ההורה 'חרש', אינו שומע, אינו קשוב  לבנו, אין להאשים ולשפוט את הבן על הידרדרותו המוסרית! השמיעה בבית היא הדדי ת. ההורה משמיע דרך חיים ותוכחת מוסר, ומחובתו גם לשמוע את תגובת הבן ודעתו. בן זה, שהוריו לא שמעוהו, לא הטו אזנם ולא פינו לבם להקשיב לקשייו ולחוש רחשי לב בנם, אין הבן נשפט על נשירתו! הרי זה וזה גורם!
אדם נוסע ברכב חדש ומבריק, צח וזוהר, שומע שירים הבוקעים בעוצמה. והנה, באמצע נסיעתו ברחובות העיר, אבן מושלכת לעברו! הוא עוצר בזעם, יוצא וראה שריטה מכוערת שפוצעת את דלת רכבו החדש! מפלס הזעם עולה בו כשהוא תר אחר ה'פרחח' המזיק. בראשו חושב על דרכי ענישה ומהלומות הולמות…
הוא רואה ילד כבן 10 ממרר בבכי. "תודה אדוני!" מה תודה?! ילד זה הוא מיידה האבן? האיש מתקרב, – ומבחין בכסא גלגלים הפוך תקוע בין המכוניות ה חונות. הוא לא מבין מה קורה. הילד פותח ומסביר "הובלתי את אחותי הנכה לגן, והיא התהפכה עם כסא הגלגלים בגלל מדרכה עקומה. היא שוכבת כאן, בשול, בין המכוניות החונות, ואיני מצליח לחלצה. ראיתי אותך נוסע, קראתי לעברך. אני צריך את עזרתך.
לא הבחנת בי. נפנפתי וצעקתי. בלית ברירה זרקתי אבן, רציתי שתבחין בי. מצטער, אדוני, אנא עזור לנו!" האיש ממהר לחלוץ את הילדה ואת כסאה, והילד אומר "בוא אתנו הביתה. אבא בוודאי יפצה על הפגיעה ברכבך!" והאיש מחייך ומרגיע "אני דווקא רוצה להשאיר את השריטה, לראות ולזכור מה חשוב בחיים".
ההתעניינות בחיי בננו, השמיעה לדברים החשובים לו, הם בסיס לתקשורת נכונה, זו שמצילה חיים. אל לנו לגרום לילדינו 'לזרוק עלינו אבנים' כדי לתפוס מעט תשומת לב כשאנחנו מרוכזים בשטף נסיעת חיינו.
הקשבה שקטה, מאופקת. לא שמיעה קצרה ותיכף יריית מענה ודחייה. האזנה מכילה. לא האזנה שיפוטית. נלמד "להקשיב מבלי להשיב". נעודד פתיחות, שיח, נחשוב על הדובר ועל צרכיו ולא על השומע ודעותיו.

נזכה ונכתב לשנה טובה, 'אז נדברו יראי ד' איש את רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו…'.
כתיבה וחתימה טובה !
להארות והזמנות: ymm@gmail.com123 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תוכחת אוהב

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיח את בנ"י. תחילה פותח ברמז, מפני כבודם של ישראל, וכשרואה שהם 'רוצים לשמוע' הוא חוזר ומוכיח בפרוטרוט (אלשיך הק'). מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' היא מן הקשות. חובה להשכיל כך שהתוכחה תתקבל ותשפיע על המוכח, ובזהירות רבה – שהמוכיח לא ייכשל ב'לאו' הצמוד: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפתח פרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח מבהיל על הרעיון בין ישראל לבין למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מתמיה ביותר! וכי חשדו במשה רבם שהוא 'אינו בדעתו'? הלא ראוהו יום יום, והרי אף התורה מעידה עליו 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, למה הוא 'משתף פעולה' עם היחס המשפיל שלהם?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שהם בדקו את שפיות משה, אלא, הם ידעו שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד עד שמתרחק מעליהם. והיאך יכול להוכיח אותם כשהוא 'גבוה מדי'? הרי על המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו, ולהכיר בסביבתו. בנ"י ערכו למשה 'בוחן' לוודא שהוא עדיין עמהם. כשראו שלמרות התעלותו הקדושה הוא 'עדיין בדעתו', אזי ביקשו לשמוע מוּסָרָיו.

עבור מחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה יש להתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ועל פיו נסדיר את שאיפותינו, מה הם יכולותיו – לפיהן נתאים את דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת לשניהם, למוכיח, ולמקבל התוכחה. בימי 'בין-המצרים' נזכור את דברי חז"ל כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' פר' נצבים) שאין כאן סתירה כלל וכלל, היות ושררה ביניהם שנאה, לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי וכדין, שתנאי  יסוד הוא להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ובוודאי לא 'כלי נקמה' לסגירת חשבונות.

מסופר, כי רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ואף מתייחס בגסות רוח למשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה הוא חייל מצבא ניקולאי האכזר, זה עתה השתחרר משנות שֵׁרוּת ארוכות, עד שאיבד צלם אלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והתקדם לעבר האיש! ביד מושטת לשלום פנה ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" התחילו שניהם לבכות יחדיו! המילים הטובות שיצאו מלב הטוב והטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות שנים של 'הצלחה', נסה נא, אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…". מסופר כי נשמתו ניעורה, 'החייל' התחיל להתקרב, עד שעלה ונעשה בס"ד לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר אנו בדורנו? יש דרך נכונה! בשבת ר"ח היה יום פטירת אהרן הכהן. דרכו היתה 'להוכיח' ע"י שהיה מקדים שלום אף לעבריין, והלה התעורר לשיפור מעשיו!

משה רבינו מחזק את לב העם בשלהי הפרשה: 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, משה רבינו אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: 123ymm@gmail.com                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

אהבת חינם

בימים אלה, בין המצרים, 'מדברים' כולם על חורבן ביהמ"ק שנגזר בעוון שנאת חינם. מדברים על כך, אך מה עושים? יודעים שנדרשת 'אהבת חינם', אך מהי אהבה זו? בפניכם "סיפור" שקראתי. ולמה במרכאות? כי הוא "סיפור" דמיוני, שבא להמחיש את הווייתנו הַמְּדֻמָּה, ולשקף בפנינו את חיינו 'המבריקים והיפים'.

איש צעיר התפאר שיש לו את הלב היפה ביותר. נקלע פעם לשיחת אנשים במרכז הכפר, ובתוך הדברים הכריז כי אין בכל הארץ לב יפה כמו שלו. הציעו השומעים שֶׁיַּרְאֶה ויציג את לבו לראווה, ויוכיח לכולם שאכן כדבריו כן הוא. הכניס האיש את ידו ושלף את לבו והציגו לעין כל. ראו כולם והתפעלו. לב אדום עז, פועם בחוזקה, מבריק וחלק, מעוצב ומטופח! שמח האיש כאשר כולם הנהנו בהסכמה שֶׁלִּבּוֹ יפה במיוחד.

לפתע, קריאה מתוך הקהל שהתאסף, "הלב שלי יפה יותר!". הסתובבו וראו כי הדובר הוא איש בא-בימים, כפוף ומיוגע. לאחר דממת-הפתעה הֵשִׁיבוֹ הצעיר "הוצא נא ליבך וְהַצִּיגוֹ! יראה הציבור וישפוט! חיטט הזקן והוציא את לבו והראהו לקהל הסקרן. ראו לב שֵׂבָה, אמנם פועם בקצב יציב, אך כולו פצוע ומעוות. ניכרים בו חתכים, צלקות, וסימני פירוק וחיבור, אף חסרים בו חלקים, בכלל לא חלק ומבריק כמו לב האיש הצעיר. אנשים לעגו 'איך הוא אומר שהלב שלו יפה יותר מלב האיש הצעיר! הרי הוא מעוות כולו!'

כשוך הצחוק, פנה הזקן לצעיר ואמר "אמנם ליבך יפה, מבריק וחלק. אך אינני מוכן להחליף את לִבִּי בשלך בכל הון. כל חתך בליבי מסמל מקרה שהשתתפתי בצער הזולת, ולקחתי את הדברים ללב. הצלקות נותרו מזמנים בהם ליבי שתת דם על כאבו של האחר. היו פעמים ש'נתתי' חלק מִלִּבִּי למישהו שנזקק לאהבה, וכשהוא החזיר לי אהבה – השלמתי את החלק החסר בלבבי. אך נותרו גם חורים וחללים מהפעמים שנתתי לזולת חלק מהלב שלי, אך הוא לא השיב לי כגמולי. אמנם הפצע כואב, אך הזיכרון מתוק, כי עזרתי למישהו. הבן נא, איש צעיר, יופי לִבִּי הוא יופי מסוג אחר, ועל הלב הזה, היפה ביותר בעיני, אינני מוותר.

הקהל הקשיב ברגש ושקיקה. דמעות נצנצו בעיניים. הבינו מהו בעצם 'לב יפה'. לא המבריק אלא המעניק.

מחנכים מסיימים שנת לימודים. האם חילקנו 'צידה לדרך' פיסות לב? האם בכלל פתחנו לב השנה למען התלמידים? כמה דם שתת לִבֵּנוּ עבור המוחלשים? ה'לקחתי אותם ללב'? האם קרעתי חתיכות מִלִּבִּי בשביל לחבוש בפיסות לבי את כאב לבם? כיצד הגבתי כשלא השיבו לי כגמולי הטוב? אני בכלל מבין כי לב המצולק מרוב נתינה, המעוות והמפוצץ מֵהֲכָלָה, בָּלוּי ומשופשף מרוב שימוש הוא הלב היפה ביותר?

'אהבת חינם' היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אהבה הכרוכה בציפייה לתמורה, אהבה שניתנת ל'דומה לי' ולקרוב אלי, אינה 'אהבת הזולת' אלא 'אהבה עצמית'. יש לאהוב נגד הזרם, לאהוב דבר שאינו פופולרי, לאהוב דבר שדווקא אחרים אוהבים לשנוא. בית המקדש בנוי היה על הר. בנייה זו מורכבת מאוד. המבחן היא להשכיל לְאַחֵד וליישר בסיס ויסוד הבנין למרות הבדלי הגבהים, מהמורות וסלעים. נפתח לבנו לזולת: לגשר בין מעמדות, לפשר בין עמדות, לאפשר תנודות, לאשר דעות שונות, לְקַשֵּׁר גם את הפושר והנושר.

אמר הרבי מקוצק 'אין שלם מלב שבור', שבור וכנוע להקב"ה, ואולי אף מפורק וממורט מרוב נתינה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. האוחז 'מטה נועם' הינו 'יחיד מומחה'. בעלי-מוח המה מומחים, ולא מוֹחִים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עתיקות ירושלמיות

הקיסר נפוליאון יצא לטייל לעת ערב, וראה אור קלוש מבליח מבית הכנסת. הסתקרן ונכנס, וראה יהודים יושבים על הקרקע, וקוראים לאור נרות בקול נהי. התעניין ושמע שמתאבלים על חורבן בית המקדש וירושלים. "מתי? מי? שָׂרֵי וְיוֹעֲצָי לא דיווחו לי מאומה, ואף לא קראתי על כך בעיתון!". הסבירו לו שזה היה לפני אלפי שנים! הפטיר ואמר "רק לעם שבוכה על העבר, גם אחרי שנים כה רבות, לו מובטח עתיד!"

בהיותו שוחר דעת, התחיל לעיין ולתור בספרות העתיקה ובמקורות שעמדו לרשותו, והתרשם במיוחד מדמותו של ירמיהו הנביא. בעוז רוח השמיע ירמיהו דבר ה', למרות שסבל רדיפות והצקות, הושלך לבור טיט ונרגם באבנים. הקיסר שאב השראה מאישיות זו, דמות אמיצה ואמיתית, והחליט לקבוע בחדר מלכותו פּוֹרְטְרֶט, ציור ענק עם דיוקנו של הנביא. נפוליאון דמיין בעיני רוחו את המראה: שוק הומה אדם, ברקע – חומות עיר, ובקדמת הציור – ירמיהו עומד ובקול קורא מתחנן כי העוברים ושבים ישובו אל ה'.

לבש נפוליאון בגדי אזרח ויצא לשכונת היהודים בפריז הבירה, מחפש דמות שתשמש דמות-דוגמא לצייר המלכותי. סבב ברחובות עד שעיניו נפלו על יהודי קבצן יושב בקרן זוית, מכריז ומבקש נדבות. זקנו מגודל ופרוע, מצחו גבוה חרוש קמטים, בגדיו קורעים, גופו צנום, אך עיניו רושפות. נפש סוערת ניכרת דרכן.

פנה המלך על האיש "אדוני! עסקה טובה לי עבורך! סור לביתי, ושם, במשך מספר ימים, תשב מול אומן שיצייר את דיוקנך על בד הקנבס". "ומה עבורי בעסקה?" שאל היהודי. "אשלם 100 זהובים ליום 'עבודה'". 100 זהובים! דמי 'קבצנות' של חצי שנה! "מה הכתובת? מתי לבוא?" "תגיע מחר בחצות היום לארמון…". "ארמון?" נזעק היהודי "אתה גר בארמון?". "כן" השיבו נפוליאון "קיסר צרפת אנכי". רשם לו פתק, ונעלם.

בהתרגשות גדולה מיהר הקבצן לביתו. במוחו רואה זהובים נוצצים. ברור לו כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק! הוא מתרחץ ומסתפר. מסתרק ומתקן זקנו. לובש בגדיו היפים ביותר, וכך, נקי ובוהק מתייצב בשעה שנועדה. השומר רואה 'אישור כניסה' בכתב יד המלך, ומלווהו אחר כבוד ללשכת המלך האישית.

בכניסתו קד למלך, שמביט בו בתימהון "מי כבודו? איך נכנסת?" והיהודי בנימוס "הלוא אתה, אדוני המלך, שָׂכַרְתָּ אותי שיציירו אותי". התבונן בו הקיסר בתימהון, ולאחר רגע קרא לעברו "אני רציתי דמות של יהודי אותנטי, מזוקן ולמוד סבל! דמותך 'החדשה' – מגולח והדור – כאלה יש לי אלפים! לא צריך אותך!".

גלינו מארצנו, ואף נתרחקנו מעל אדמתנו. כמה כואבים אנו את ה'חורבן'? האם ילדינו שומעים מאתנו על רגשי רוממות קדושת המקדש? האם אנו ממלאים את חובתנו להנחילם כמיהה 'במהרה יבנה במקדש'. מה מידת הגעגוע שלנו לדרכי ציון האבלות, דרכיה וסגנונה? האם מלך המשיח יזהה אותנו, נותרנו אותנטיים?

המנהג בימי בין המצרים להקדיש שיעורים על עבודת המקדש, לתיאור הקדושה, הרוח וההוד. אין מתאים יותר ממשל בן-המלך שאבד, עד ששכח שבן מלך הוא… הפסיק להתגעגע, שקע בחיי החולין, כמה עצוב!

אחד הצדיקים ביקר בארץ ישראל לפני כמאה וחמישים שנה. בשובו הקיפוהו תלמידיו בהתרגשות "רבי! סַפֵּר לנו מה ראית! האם נותרו שרידי ימי קדם? עוד נשאר משהו מאז?". הרב השיב "הדבר היחיד ששרד בירושלים 'מזמן הבית' ועד עתה – זו ה'שנאת חנם', היא עדיין מבעבעת שם, והשטן חוכך ידיו בהנאה…".

בנין הבית מחדש מתחיל בפינוי ההריסות. נְפַנֶּה מלבנו שנאת חנם, קנאה וצרות עין. נטהר נפשנו ובלבבנו משכן נבנה, באותנטיות 'כמו פעם' – רק ללא שנאת חנם 'של פעם'. נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מה בין סטירה ללטיפה?

"מה הוא עושה?! וכי שכח מה מותר ומה אסור?! הוא מפר כללים ופורץ גבולות! לא יתכן! בפרט בעונה זו של השנה. עלי לטפל בו בנוקשות, ללמדו לקח ושהאחרים יראו וישמעו!" בום! עונש. אמירה חריפה. סנקציה. חז"ל קבעו כי הכעס מסלק את חוכמתנו: נפגענו ממעשיו, לקחנו את זה באופן אישי. החזרנו את הכבוד עצמי, המעמד, ע"י הענשת הילד או הנער המתבגר. אך בכך נכשלנו בגדול! לתלמידי בלעם היינו!
בלעם רוכב על אתונו מעודו ועד אז, הוא רגיל אליה. ביניהם 'קירבה' מיוחדת. והנה, האתון נוטה מן הדרך, מלחיצה את רגל בלעם אל הקיר, רובצת. יורדת מן הדרך? מכה! מכאיבה לו? מכה! רובצת ולא מתקדמת? מכה! בלעם נפגע, נעלב, כאוב, כעוס. אינו יכול לחשוב ישר. לא חושב 'מה קורה כאן?' זה משהו לא רגיל!
האתון פותחת את פיה וקוראת לעברו הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? האם אני רגילה בכך? ובלעם – בגבורה מפתיעה – מודה על האמת, וַיֹּאמֶר – לֹא. ה' פוקח עיני בלעם (זה העונש הגדול, להיווכח שטעית) ורואה את המלאך, חרבו שלופה בידו, הוא שהפריע לאתון בהליכתו… האתון לא 'התעללה בו' כפי שחשב, והגיב.
בנך 'מתעלל בך'? הוא התחצף בכיתה ואתה נדרש להתייצב אתו בפני המנהל. בלב אתה מחפש את המקל של בלעם… עצור את התסכול שלך! התעלה מעל הפגיעה האישית שאתה חש. חֲשֹׁב מה גורם להתנהגות בלתי-רגילה זו. מה הגורם המעכב את בנך בדרכו? אולי יש 'מלאך שחור' שניצב ומשבש את דרכו? אולי משהו מלחיץ אותו ואת נפשו אל הקיר? אל תמהר 'לטפל', כי בטיפולך זה אתה עלול להתבזות כבלעם.
ההבדל בין 'סטירה' לבין 'לטיפה' הוא אך ורק ב'מהירות התגובה'! הֵגַבְתָּ וּפָעַלְתָּ בחופזה – כף ידך נותנת סטירת-לחי כואבת ופוגענית. הִמְתַּנְתָּ ופעלת ברוגע – והוא מקבל, מאותה כף יד, לטיפה חמימה ומעודדת.
כמו עם ילדינו ותלמידינו, כן גם עם בני משפחתינו הקרובים אלינו ועם העובדים עמנו בצוותא. אל תמהר 'להכות'! נסה לראות, לחשוף ולזהות סיבת הקושי ומקורו. ה'מכה' תבזה אותך, כפי שביזתה את בלעם. בלעם הגאה עסוק 'עם עצמו'. האתון פוגעת בו, מעכבת אותו, מלחיצה רגלו, הוא לקח ללב – ואיבד ראש.
תלמיד בא בבוקר באיחור, בלי ילקוט, מחברות וקלמר. רגע לפני שאתה משפילו ומשלחו למנהל, שאל בעדינות 'מה קרה?' יתכן ויאמר שישן 'פתאום' אצל סבתא כי אמא בחדר לידה בשטו"מ! אתמול אמרת לתלמיד "שאבא יתקשר אלי, בלי זה אל תבוא מחר". והנה, האב לא התקשר. לפני שאתה נועץ בו מילה דוקרנית או עונש שֶׁיֵּחָרֵט, שאל 'למה אבא לא התקשר אלי?' המתן והקשב לתשובה! אולי יאמר שאבא מאושפז, אירס אמש את הבת, זכה בפייס או פשט רגל… אל תגרום לכעס ול'כבוד העצמי' (אוי! כמה חללים נפלו מ'כבוד' זה) להשוותך לבלעם, שתום העין, הרואה רק את עצמו, וסופו בא לידי ביזיון נורא…
רבינו הרמב"ם כותב ב'מורה נבוכים' (ח"א פנ"ד) "תכלית מעלת האדם – ההידמות בו ית' כפי היכולת, כלומר, שנדמה פעולותינו בפעולותיו…". זו מצוות 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'. נלמד מהקב"ה לראות הטוב שיש בכל, שנא' 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל'. לא מתמקדים ברע. לא מסתכלים בַּהַפְרָעָה. תרים אחר הטוב שבו, ומשם, מהנקודה הטובה, ממשיכים להכיר את דמותו הכוללת של האדם. לתלמיד המאתגר יש מאה מעלות מול החיסרון שבו. על מי נאמר 'ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ'? על יהודי שיש בו אָוֶן. יש קשיים! יש בעיות! אך לא בהם ה ' מביט, אלא, בְּדַוְקָא, ממשיך להיות עמו, ואפילו מתוך רֵעוּת! וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ!

טיפש שואל מה. חכם שואל למה. כשבנך ותלמידך מתנהגבצורה בלתי ראויה ובלתי צפויה – אל תִּיפָגַּע. אל תִּפְגַּע. בלעם שתום העין לא חשב על מצב הזולת. נהיה אנו מתלמידי אברהם אבינו, וַיֹּאמֶר – הִנֶּנִּי בְנִי!
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

וטהר לבנו

נכנסנו בס"ד לחודש תמוז. המחשבות משוטטות לשנה הבאה. איפה נעבוד. איפה נלמד. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ…
מטבע הדברים ישנם מעברים. תלמיד שהתחיל בת"ת ובישיבה, ישנם מצבים שיהיה עליו להחליף מסגרת ולא להשלים שנותיו במקום בו התחיל. אין בכך פגם. זה עשוי להביא תועלת וצמיחה. תלוי איך זה נעשה. בעצם המעבר אין נזק, כמו בתחושות שמלוות את המעשה. תלמיד שמרגיש שסילקו אותו, העיפו אותו, חש כישלון ומשבר, ומבחי' נפשית עלול להיגרר ל'שטויות' כדי לחזק ולפצות את רוחו הפגועה. שמעתי מגדול אחד שליט"א שכאשר משגיח 'מוציא' בחור – ניתן למדוד את רמת יראת השמים שלו, של המשגיח.
לא 'מסלקים' – אלא 'מעבירים'. מקיימים שיחות מכובדות עם הנער והוריו על הסיבות שהביאו להחלטה, ודואגים למסגרת חלופית שתטיב אתו. את התהליך כולו מלווים באמפתיה ורגישות, 'כבוד האדם' נשמר.
במדרש לפרשתנו נאמר דבר נורא: כשירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם ושאלו 'היכן אהרן?', אמרו להם 'מת'. אמרו, 'היאך מלאך-המות יכול לפגוע בו? הרי אהרן עמד ועצרו, שנא' וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים. אם אתם מביאין אותו – מוטב, ואם לאו נסקול אתכם!'. עמד משה בתפלה, ואמר 'רבש"ע! הוציאנו מן החשד!' מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם שנא' וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן.
הקשו המפרשים, וכי מה ראה העם בפתיחת המערה שהוריד החשד מעל משה ואלעזר? כתב רבינו אליהו הכהן מאיזמיר (ה'שבט מוסר') בספרו 'חוט של חסד', שההורג אדם אינו מתעסק לקוברו בנכבדות, אלא משליכו באחד הבורות. כשראה העם את קבורתו המכובדת, אהרן מוטל על מיטה מוצעת כדרך המלכים, תכריכיו נאים ושכיבתו מסודרת, האמינו כי לקח אותו האלוקים, ומשה ואלעזר לא פשטו ידיהם בו ח"ו.
כן הדבר בהעברת תלמיד. כשאתה מחליט כי חובה להעבירו ממוסדך, מן השמים בוחנים את מעשיך, והם מעידים על טוהר ליבך. חלילה לנו מלתת לנער תחושה שהוא נכשל, מסולק ובעייתי. השמר לך מלזרוק אבן אחר הנופל. נפשו מטוטלת, ויש לנהוג בו ברגישות. זה ענין של חיים ומות! חיוך מחיה וגערה ממיתה!
'וכי נחש ממית או נחש מחיה'? המשנה מלמדנו כי ההצלה תלויה בכוונת הלב. בפרשתנו תולה משה רבינו נחש-נחשת בראש הנס, עמוד רם ונישא, ועד ימינו זה סמל עולמי של שרותי בריאות. נכוון כלפי מעלה! נשעבד את לבנו לאבינו שבשמים. פעולה יכולה להיות קטלנית, או להיות מחייה. היעקר היא כוונת הלב.
אגב דברי ר"א הכהן (מחכמי טורקיה לפני 300 שנה) שהובאו, נביא מה שכותב על עצמו: פעם אחת קיים 'הכון לקראת אלוקיך ישראל' לפני תפילה. חיפש את אבנטו, וראהו מושלך ארצה. הרים את האבנט וחגר עצמו בו. עמד בתפילה כהרגלו, באימה ובריאה, ולאחריה התיר אבנטו. או אז ראה כי לא באבנט נחגר כי אם בנחש! בסוף התפילה נשמט הנחש ארצה והסתלק בפיתולים מהירים… לזכר המאורע קרא לאחד מספריו הרבים 'אזור אליהו'! צדיקים התבטאו כי צדקת הרב גדולה מעצם הנס. ברור לנו כי אין לבעלי חיים שליטה על צדיקים. הגדולה היא שהרב לא הרגיש במה חוגר! לא הבדיל בין אבנט-בד לבין נחש, מרוכז היה בהכנה לתפילה!
לא ה'נחש' הוא הממית. תולים את קשיי הדור בנחשים הארסיים: צפעי צפייה, ושפיפונים טלפוניים. נדע כי הרעות האלה אינם 'סיבה' להתדרדרות, אלא 'אמצעי' מהיר וזמין ל"ע. הסיבה למשבר רוחני היא כאשר חשים קשיים בדרך, כישלון, עוינות וניכור. 'נכוון לבנו' להטיב, להכיל ולקרב. "כשטוב – לא רוצים לעזוב".
הורה מרן הרב שטינמן לאיש חינוך בכיר "לפני דחיית תלמיד או העברתו – עצום עיניך וחושב על בנך…".
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אני רוצה ארטיק עכשיו!!!

אני רוצה היום ללכת לפארק, בדיוק היום הפארק סגור, הוא חייב להראות את הרחפן לחברים עכשיו, את הבטחת לקנות לו רחפן רק בסיום המבצע. תמר רוצה לשתף את החברה בידיעה מרעישה בדיוק כשהמורה נכנסת לכיתה ומבהירה שהיא לא מרשה לשוחח…
כולנו יודעים שהחיים  הם לא 'פס יצור כפי הזמנתך' וכבר בגיל צעיר ילדכם נדרש ליכולות של דחיית סיפוקים. למה חשוב לדחות סיפוקים  ואיך תעזרו לילדכם לבסס יכולות של איפוק ושליטה עצמית?
שרון מוסקוביץ עו"ס ומיכל צדוק כהן מרפאה בעיסוק ואחראית מקצועית תחום ריפוי בעיסוק באחיה עושות סדר בנושא שכולנו גדלנו עליו ונותנות טיפים שווים לעבור את הגשר בהצלחה.

  דחיית  סיפוקים מה זה בכלל?

מחקרים רבים מוכיחים שהיכולת לדחות סיפוקים הינה מפתח חשוב להצלחה בחיים. תחילה נבין מה אומר לנו המושג דחיית סיפוקים. דחיית סיפוקים היא היכולת לדחות את מה שאני רוצה, לא מדובר על ויתור כי אם על דחייה והמתנה

למועד אחר בד"כ רחוק יותר. בקיצור לא עכשיו!! כמה קשה…..

דחיית סיפוקים היא היכולת לדחות את מה שאני רוצה, לא מדובר על ויתור כי אם על דחייה והמתנה
למועד אחר בד"כ רחוק יותר. בקיצור לא עכשיו!! כמה קשה…..
היכולת לדחות סיפוקים היא יכולת נפשית חשובה מאוד, שהולכת ומתפתחת עם הגדילה הפיזית אך לא רק. למעשה כדי שילד יצליח לדחות את מה שהוא רוצה הוא זקוק לפחות בשנים הראשונות למבוגר שיודע איך לסייע לו לצלוח את המשימה הקשה הזו או בשפה המקצועית מבוגר שיתווך לו ויעזור לו לעבור את הגשר וכך לאט לאט נבנים כוחות הנפש של הילד, ממחקרים אנחנו יודעים שאחת התכונות החשובות ביותר להצלחה בחיים היא היכולת לדחות סיפוקים.
אם נתבונן על תהליך ההתפתחות של הילד, כבר מרגע לידתו הפעוט נדרש לדחות סיפוקים, מבלי שהסביבה עושה מניפולציה כל שהיא, עצם העובדה שהוא רוצה עכשיו לאכול אבל הבקבוק לא מוכן או שהוא חייב החתלה ולכן הוא נאלץ להמתין לארוחה כל אלו מאלצים אותו להמתין בעל כורחו, ומבחינה נפשית זה התסכול הזה שדווקא בונה אותו ומסייע לנפש שלו להתחיל ולצמוח. (דרך אגב, אסור לתת לפעוט רך להמתין זמן רב מידי מעבר למה שכבר כך מתרחש, כי אז הנפש שלו תחווה את ההמתנה הממושכת כחוסר היענות לצרכים, ושוב לא מדובר בהמתנה ממושכת חד פעמית אלא התנהגות הורית שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב ושוב). אז היכן הדברים מסתבכים? מדוע כל כך הרבה ילדים לא מצליחים לדחות סיפוקים והופכים לילדים ונערים שרוצים הכל כאן ועכשיו ועושים הכל כדי להשיג את הסיפוק המיידי? מדוע כל כך הרבה ילדים מופנים לטיפול רגשי בתלונה שלא יודעים להמתין ואם הסביבה מנסה לתסכל אותם מגיע התקף זעם, בכי בלתי פוסק וכו' עד שההורה משוכנע שהילד הזה לא יכול לדחות סיפוקים, ומאבד אמון בכוחות הנפש של ילדו?
הסיבוך מתרחש בדרך לשם…, היות והילד מגלה התנגדות מאוד מאוד חזקה לגבולות, לכך שהוא לא  יכול לקבל את הדבר עכשיו, זה מאוד מאוד קשה לו ולכן הוא מתפרק מעט באופן נפשי, הוא כועס, הוא מפגין, הוא בוכה, הוא מעניש ועוד… ההורה מנגד, חייב להאמין בעצמו שהוא יעמוד וישרוד את הקושי של הילד לדחות את הסיפוק, וחייב להאמין בילד שלו שהוא יצליח בסוף למרות הקושי. לדחות סיפוקים אין משמעו לומר "טוב בסדר אני מסכים", אלא להצליח לדחות למרות הקושי, כשילד מתקשה לדחות סיפוק זה הכי נורמלי שיכול להיות, בפרט בגיל הרך שזה אומר 0-6, עם הגדילה נצפה לראות שהיכולת הזו מתפתחת והילד מצליח לפעמים, פעם יותר ופעם פחות. הרבה מאוד הורים מתבלבלים, מתייאשים, או מתעייפים בדרך ומאמינים או שהם לא יצליחו "אין לי כוח, אני לא יודע ולא יכול" או שהילד לא יכול "את לא מכירה אותו, את יודעת מה שהוא עושה אם אומרים לו לא?". ולכן כל הורה שיש לילד שלו קושי משמעותי לדחות סיפוקים והוא וויתר לו, חייב לשנות קודם כל את העמדה הפנימית שלו ורק אז לצאת לשינוי עם הילד.
זכרו! ללא מבוגר מתווך הילד לא יצליח!
ממליצה לך לקרוא את הטיפים הבאים, הם יוכלו לסייע לך. 

מחלוקת לשם שמים

"המנהל, מה עושים באסיפת ההורים עם האבא של שימי?" שואל מלמד כתה ז'. "מה השאלה?" מתעניין המנהל. "נו, אינך זוכר? מאז שהוא צעק עלי בטלפון, ביזה אותי ופגע בכבודי, אני לא מוכן לדבר אתו! לא מכיר אותו! מה עושים אם יגיע בערב?". "כבר עבר מאז כמעט שנה!" מנסה המנהל "ואיך שמעון עצמו?" המלמד מסביר "שימי די בסדר, למרות שקשה לי לחשוב עליו מבלי להיזכר באביו החצוף. הוא פגע בי! זה לא אכפת לי אישית – אכפת לי על 'מעמד המחנך'. זה כמו 'כבוד התורה' שאסור לנו למחול על פגיעתו!".

המנהל חושב קמעא, וקובע שיחה עם המלמד למחרת בבוקר. כך למד ממשה רבינו, בֹּקֶר וְיֹדַע ה'…

"שב נא, אספר לך מעשה שהיה אצל ה'כהן הגדול' מאלכסנדר, רבי חנוך העניך" פותח המנהל את שיחתם. "כאשר היה הצדיק רבי העניך רב צעיר סבל מרדיפות וביזיונות ממתנגדיו, אנשי בליעל. בין רודפיו היה עשיר נכבד שביזה אותו נוראות, ועפ"י דין תורה היה חייב בנידוי. הרבי לא הסכים בשום אופן לנדותו. אנשי שלומו חשבו שהוא נמנע מכך מחשש שהמלכות תחייבו לשלם אלף זהובים כמנהגם בימים ההם. התגייסו והביאו תלמידיו אלף זהובים לרב, ואמרו שאין שום מניעה מלפעול נגדו כדת וכדין, בנידוי וחרם!

הסביר להם הצדיק "יתכן שעל פי דין תור צריך לפעול כנגדו, אך אני לא אפגע ביהודי. בכדי לנדות אדם, כדי להחרימו ולהתיר זלזול במעמדו מחובתנו להיות בטוחים בשעת מעשה שלא יהיה בה שום פניה, בלתי לה' לבדו, לכוון בה אך ורק למען כבוד ה' וכבוד תורתו הק'. אסור לערב שום מחשבה אחרת, ובפרט – נגיעה אישית ח"ו, נקמה ונטירה. לא אוכל לנדותו! וכי בטוח אני שמחשבתי זכה וטהורה לשם ה'? ברור לי שאין בקרבי כלל מחשבה על כבודי או על פרנסתי? על מעמדי ועל דעת הקהל? ולמה תצא זאת מלפני?".

"ועתה", מסביר המנהל פניו למלמד הפגוע, "הרבי מאלכסנדר, שהיה צדיק אמיתי, ת"ח ופוסק הלכה, חשש מפנייה הפוגמת בטוהר המעשה, משך ידיו ולא גזר נידוי. האם אנחנו יכולים לנהוג חרם ופגיעה בזולת?"

התורה מעידה כי משה רבינו היה עניו מאוד מכל האדם. רבינו ה'שפת אמת' כותב שמרוב ענוותנותו המוחלטת משה לא הרגיש כלל בצאתו ובואו לפני העם שהינו נוהג ברמה. משום הכי האשימו אותו מתנגדיו 'ומדוע תתנשאו'. רק משה רבינו לבדו יכול להעניש את קורח. נקי כפים ובר לבב, ללא כל פנייה!

כמה קשה להיאבק ב'נגיעה אישית'? עבודת המלמד מטוטלת בין דעות של הורים, הנהלה וחברים לצוות. מחד – הוא חפץ במקום של יחס והערכה, ומאידך – עליו לחשוב על תלמידיו תוך הנמכת עצמיותו… כמה "עונשים חינוכיים" (במרכאות כפולות) נחסוך, כמה 'הרחקות וסילוקים' נמנע, כאשר נפעל בטוהר, לשם שמים, ללא פניות אישיות. כמה 'דחיית רישום' בגלל שיקולים חיצוניות, כמה 'ברוגזים' הרחיקו תלמידים מעולם התורה. כמה נערים נקטפו מישיבות באיבם, נתלשו מעץ החיים? הבחור ננשר, המרחיקו הוא הוא הנושר!

אפילו משה איש האלוקים, נזהר! כאשר בנות צלפחד השמיעו 'והוא לא היה בתוך העדה הנועדים… בעדת קורח', משך משה ידיו, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'! פי' השל"ה הק' כי חשש מנגיעה אישית! גם במעשה זמרי 'נתעלמה ממנו הלכה' כי זמרי העז פניו ושאלו 'בת יתרו, מי התיר לך'. חז"ל קבעו 'עשה לך רב' כי לך יש נגיעה! אינך יכול לשמש 'הרב של עצמך', עליך לקבל דעת רבנים אחרים בכל הנוגע אליך!

מי מסוגל להעיד על עצמו שמעשיו הם 'לשם שמים'. גם כשנדמה לו שהוא לגמרי אובייקטיבי, אינו יכול להשתחרר מהנגיעה האישית שלו. נשנן לנו את דברי רבינו הק' מקוצק שדרש דרש "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – שה'לשם שמים' יהיה גם הוא לשם שמים! קל לחלוק. קשה לחלוק לשם שמים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

איך להפוך פעולות יומיומיות לאוצר של ידע והרחבת השפה?

אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהחיים עמוסים ולא תמיד יש לנו את הזמן לשבת עם כל ילד ולפתח את שפתו, הבשורה הטובה היא שאפשר לעשות את זה בין לבין,
בדיוק בזמנים האלו שההורים נמצאים עם הילדים ובפעולות שאתם מבצעים על בסיס יומיומי    .
ממש 'על הדרך' את יכולה לפתח אותם ולייצר זהב .
המומחים של אחיה הכינו לך תפריט יומיומי מומלץ ממש לפי הסדר יום שלכם בבית- זמין, נגיש  ויעיל .

אז קדימה…  מתחילים   ….

רצף, ארגון – שוחחו עם הילדים על תכניות היום,  אין צורך בתכניות גרנדיוזיות,
בדיוק מה שהולך לקרות: משחק, גינה, אופניים, ביקור וכד'.

תכנון  – ספרו להם על תכניות מיוחדות או שינויים צפויים.

אוצר מילים- קראו בשם לפרטי הלבוש השונים, אל תאמרו: 'בואי ללבוש את זה', אמרו: "היום תגרבי את הגרביים הסגולות".  הקפידו לקרוא לפעולות בשמם המדויק: לגרוב, ללבוש, לנעול וכך על זו הדרך.

הבעה, ידע עולםשוחחו עם הילדים על חוויות היום, מה היה בגן ובביה"ס, העלו נושאים רלוונטיים לדיון עם הילדים.

  • תקשורת – למדו את הילדים להאזין לאחים ולהתעניין בחוויותיהם.
  • תפקודים ניהוליים– אם הארוחה לא מוכנה בדקה שהם רוצים את האוכל, למדו אותם להמתין בסבלנות, למצוא תחליף זמני וכמובן לא להתפרץ ולצעוק.
  • אחריות משפחתית– ערכו תורניות הגשה בשעת הארוחה וכן תורניות ניקיון לאחר הארוחה, השתדלו לעשות זאת בצורה נעימה וחווייתית ולא בדרך של כפייה וחובה מעצבנת. לדוג': קראו לילד המחלק – המלצר הראשי, הכינו לו תג מתאים ואולי אפילו כובע הולם.

מומלץ לחלק את הפעילויות אחה"צ לסוגים שונים לפי ימות השבוע.

משחקי קופסה:

  • תקשורת תקינה– למדו את הילדים לחכות לתורם ולהתעניין בתור המשחק השני
  • הקשבה והבנה – השתתפו בצורה פעילה במשחקים והוו מודל תקין לילדים
  • הבעה, חשיבה– בקשו מכל ילד לתאר את החפץ שבתמונה לפי גילו ורמתו

 

משחקי תפקידים

  • השתתפו במשחקי התפקידים של הילד (משחקים סימבוליים) לדוגמא: המשחק האלמותי: אבא ואמא, רופא ומטופל וכד' למדו אותם להתארגן למשחק עם תפקידים ואביזרים מתאימים

ארגון והבעה – למדו אותם להתארגן למשחק עם תפקידים ואביזרים מתאימים

אוצר מלים וידע עולם – שוחחו על המושגים והמלים הקשורים למשחק
תקשורת תקינה – עקבו אחר השתתפות ילדיכם במשחק עם האחים/ החברים   ועזרו להם למלא תפקידם אם הם מתקשים.

טעם של אפיה

רצף וארגון תכננו עם הילדים את סדר הפעולות של האפייה

אוצר מלים וידע עולם- שוחחו עם הילדים על החומרים, הכלים והמלים הקשורות לנושא

חשיבה והבנה – שאלו שאלות חשיבה את הילדים: בשביל מה צריך… מה יקרה אם..

  • תחביר- אוצר מילים שתפו את הילדים בהכנסת החומרים ובקשו מהילדים לתאר את הפעולה
    אוצר מלים, ידע עולם- העירו את תשומת לבם של הילדים להתרחשויות השונות(שמן צף)
    זיכרון, הקשבה וביקורת – בדקו יחד עם הילדים האם כל החומרים נמצאים לפי המתכון.       .

\

בארוחת ערב שחקו עם הילדים במשחקי שפה שמיעתיים:

  • אוצר מלים, ערנות שמיעתית -אמרו שם של חפץ והילדים יאמרו את שם הפעולה לדוגמא: קולפן- מקלפים,  מחבת- מטגנים
  • דומה ושונהחשבו על זוגות מילים והילדים ישוו ביניהם: מלפפון- עגבניה, סיר-מחבת אמרו מילה והילדים יאמרו את המילה ההפוכה: על- מתחת, גבוה- נמוך
  • חרוזים מודעות שמיעתית– אמרו מילה והילדים יאמרו/ ימציאו חרוז מתאים.
  • סיפורים והמשכם – הבעה, רצףילד אחד מתחיל סיפור וכל אחד ממשיך בתורו
  • חומרים , ידע עולםאמרו חפצים והילדים יאמרו ממה הם עשויים, לדו': שולחן- עץ
  • הכללות, חשיבה ואוצר מלים– אמרו שמות של חפצים והילדים יאמרו את שם הקבוצה, לדו':  מלפפון, עגבניה, גמבה- ירקות, לחם, פיתה  לחמניה- המוציא
  • שטףאמרו את שם הקבוצה והילדים ימנו שמות של חפצים הקשורים לקבוצה.

 

 

 

 

'להתחיל מאפס'

כאשר בננו הפעוט נחבל מיהרנו לחדר מיון. לאחר צילומי רנטגן ואולטרסאונד שאלתי את הטכנאי ברוב לחץ "נו! מה אתה רואה?". הוא השיב באדישות "אני רק טכנאי. לא מפענח. תמתין לרופא, הוא יפענח".

לרבינו הרמב"ן גישה ייחודית לגבי חטא המרגלים. לדבריו, שילוח מרגלים היה מהלך טבעי והכרחי לקראת כיבוש, לדעת מהיכן יתחילו לכבוש, כי לא רצו לסמוך על הנס, "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות…". הדבר היה טוב בעיני משה, ונטל רשות מהקב"ה, שהסכים על ידו לכתחילה. ואם כך, מה היה חטאם? הם נשלחו להביא אינפורמציה וחזרו עם פרשנות. במקום לספק עובדות, הגישו המלצות. את הבעת דעתם פתחו באמירת "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד…" בכך חרגו ממסגרת שליחותם.

רבינו בעל ה'עקידה' הרחיב: "ובזה הדבר הגדילו רֶשַׁע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל 'מרגלים' ונכנסו בכלל 'יועצים'. ולזאת הסיבה חטאו מאד השומעים מהם, הליועצים נתנום להם? משל לאדם האומר לשלוחו 'בא נא אל בית התגר, וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, והסתכל בטוב צמרה ופשתה, בארכה וברחבה, במראיתה ומחירה, והשב לי דבר, כי חפץ אני לקנותה'. והיה אם יבא איש זה ויאמר לו 'ראיתיה, והנה צמרה נקי, והיא ארוכה ורחבה, ומראיתה ירקרק או אדמדם, ומחירה אלף זהובים', הנה הוא הטיב בשליחותו, ולא יצא מכללו. אמנם, אם אמר לו 'ראיתיה, והנה היא טובה ורחבה, וצמרה טוב ונקי, אבל מראיתה ירקרק או אדמדם, ומחירה גדול שהוא אלף זהובים", הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ.

וזה במה שהטעים דבריו במילת 'אבל', כי בזה כיון לומר: הנה מצד צמרה ושיעורה היא נאותה לך, אמנם מצד מראיתה ומחירה לא תֵּאוֹת לו. כבר יש לתגר תלונה גדולה עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו, וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה, כי הליועץ לקחו?"

יזכרו המחנכים שהינם שלוחים להועיל, 'מרגלים' – ולא יועצים, 'טכנאים' – ולא מומחי פיענוח. כשנדרש למלא שאלון לגורם מקצועי, ידייק בתיאור נתונים כמות שהם, כי אין בסמכותו להסיק ולפענח. אוי לו למלמד שדרוש מהורים על דעת עצמו כי תלמידו בעל תסמונת 'קצב וריקוד' "זקוק לכדור 56 מ"ג…" .

מותר לדווח 'הילד מתקשה בקריאה' אך לא להוסיף 'הוא בעייתי ומתקשה בקריאה'. אל תשלול ילד כי הוריו גרושים, אל תפסול תלמיד כי אחיו 'נושר'. דווקא להם יש סיכויי הצלחה מוגברים. עצה: דמיין את הספר שֶׁיִּכָּתֵב בעתיד על תולדות תלמידך זה, הרוגש והמאתגר. מה יכתבו על המלמד שלימדו בצעירותו…?

כך במעבר משנה לשנה. טוב ומומלץ למלמד ליטול 'מידע' מהמורה הקודם, טוב שיכיר 'הדרך יעלה בה'. אך חלילה מלהוסיף פרשניות ודעות. כן 'פלוני שקט'. לא 'שקט, בטח סובל'. כן 'עירני'. לא 'עירני ומעצבן'.

הקב"ה, בורא כל הנשמות, הוא רבון כל המעשים. לא בני הענק עצמם הפחידו את אבותינו, אלא התיאור המלחיץ של המרגלים. הקב"ה בורא ילדים בעלי תכונות שונות אלה מאלה, והוא גם מאתגר אותנו להשכיל ולהכיל את כולם. לא הנתונים מכבידים עלינו כמו התוויות וה'דעתנויות' שנלוות ו'מחליטות' לנו.

פיענוח שייך לרופא. תפקיד המחנך הוא לראות באור חיובי. להאמין כי נשמה שנתן הקב"ה בכיתתו – טהורה היא. המרגלים חטאו ב'אפס'. גם אם יש תלמיד שמצבו 'אפס', אל תפרשן 'אפס סיכוי', או 'אפס אחד גדול'. אדרבא! תהיה אתה ה'אחד' וְהַעְמִידוֹ לימינך, בכך תזכו יחד להיות 'אחד אפס'!

הֱיֵה ככלב בן יפונה, זה שרוח אחרת היתה עמו, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל! וה' אִתָּנוּ!

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שתהא המנורה עולה מעליה- ויהא התלמיד לומד מעצמו

מאז ומתמיד היה לנו חשוב לגדל דור של לומדים עצמאים,  בתקופה האחרונה הבנו שזה הכרחי. מורים שהמשיכו ללמד בצורה הישנה והמוכרת דרך מרחבים קוליים גילו שהתלמידים לא היו איתם כלל, לעומת מורים שפיתחו למידה עצמאית, נתנו פרויקטים חווייתיים ויצרו למידה משמעותית גם בזמנים לא זמנים.

כמה משפטי מפתח שיעמדו מול עיניכם ויסייעו לכם בנושא חשוב זה.

לא להאכיל אותו בכפית, לתת לו חכה לדוג!

אל תהיה שחקן תהיה במאי!

אל תהיה רק מורה תהיה גם מנחה למידה!

אנחנו לא ממלאים בקבוקים ריקים,  אנחנו מגדילים את השלהבת!

ושאלת השאלות היא איך עושים את זה?

דוגמא קטנה ממהלך שיעור היסטוריה על ההתיישבות בארץ:

במקום לשאול את התלמידים: איזה נזק הביאה תרומתו של רוטשילד ליישוב היהודי בארץ? או מה הן התועלות? נשאל את התלמידים כך: האם הייתם מעניקים לרוטשילד פרס הנובל על תרומתו לארץ ? לצורך כך התלמיד יסכם את התועלות והנזקים בעצמו ואז יבצע הערכה, ישווה למקומות אחרים וכך יפתח את מחשבתו באופן עצמאי.

ויש עוד טיפים  שיוכלו לסייע למורה לפתח את תלמידיו בתחום זה:

  • לא רק ישאל שאלות והתלמיד יהיה משיב, אלא לעורר את התלמיד לשאול שאלות
  • לתת לתלמידים ליזום פעילויות
  • לפנות לאינטליגנציות המרובות לא רק הקלאסיות לדוג': ילד שיודע לשיר יפה וכדו'
  • לתת לתלמידים לפתור בעיות בעצמם

ובעיקר לפתוח את הראש ולהשקיע מחשבה איך ליצור זירת הזדמנויות לכל תלמיד.

בהצלחה!

עליית הדורות

בצעירותו היה המשגיח הג"ר שלמה וולבה נוסע לעיירות ול'מַעְבָּרוֹת' למסור שיחות חיזוק לציבור העולים. באחת הפעמים שאל "האם הנכם יודעים מהו ההבדל בין תלמוד תורה לבין בית ספר?". והסביר בנועם: "בבי"ס, האב המתעניין אצל המורה האם בנו 'מתקדם', ואילו בת"ת האב שואל האם בנו 'מתעלה'

רבות נדרש בפ' בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, כי נרמזו כאן 'נרות ה' נשמות אדם' שיש להטיבם ולהעלותם באש קודש להשי"ת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן פירש"י 'מלמד שלא שינה', 'המלמד' לא שינה את עקרונות חינוכו הטהור…

את יעדי החינוך משמרים ללא שינוי. מסורת אבותינו אחוזה היטב בידינו, לגדור גדר ולעמוד בפרץ מתוך אמונה כי 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. עם זאת, שמעתי מפיו של מרן הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א שממשיל את אתגרי החינוך לתחום הרפואה. יעדי עולם הרפואה נותרו כפי שהיו מאז. אין שינוי בשאיפה להציל חיים, להבריא ולהאריך ימים. ברם, הכלים והשיטות מתעדכנים. מתייעלים. מתפתחים ומצליחים.

הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע דרש כי בקרי"ש נאמרה מצוות החינוך, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, בין וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם… וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת… לבין וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ…, ללמדנו, כמו שמימות משה רבינו אין שינוי בתפילין ומזוזה, כך אין שינוי בחינוך הבנים! בעשיית ה'בתים' ועיבוד ה'קלף' מחדשים דרכי ביצוע רק לאחר עיונים והכרעות של חכמי התורה הבקיאים בתחום. ייצור הרצועות והדיו משתכללות תוך עמידה מפוקחת לא לשנות את היסוד. 'כללי ההלכה' נותרו כמו שהם, רק 'הכלים' שמסביב מתעדכנים.

בחינוך היהודי אין כל שינוי. השינוי חל בחניך המתחנך, ואף במחנך. חולשה נפשית ירדה לעולם. כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, תש כוחם של בני האדם. שמעתי מדרשן ששלל מכל וכל ענישה פיזית: "הדור נחלש! לא בני האדם בלבד נחלשו ונשברים מכל מכה, גם כלים ורהיטים איבדו עמידותם! 'דור החד-פעמי'! העולם כולו נחלש!"

דבר נאה ומתקבל שמעתי בשם האדמו"ר מבעלזא שליט"א. בשלהי פרשתנו נלמד 'פרשת מרים'. משה רבינו מבטא את הקפדתו של הקב"ה, ומדמה לאב המקפיד על בתו 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים'. יריקה בפניה! ביטוי קיצוני של הקפדה! אך כעבור כאלף שנים תרגמו אונקלוס 'וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ'. לא יריקה, אלא נזיפה! בני האדם נחלשו, כבר לא עמידים לתגובות הקודמות.  וכעבור כאלף שנים נוספות פירש רש"י 'ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם…'. כבר לא יריקה. אפי' לא נזיפה. כאשר הדורות נחלשים מסתפקים במבע 'פנים זועפות'… ומה נעשה בימינו, כשעברו כאלף שנים נוספות?

השבוע, לפני 200 שנה נפטר הג"ר חיים מוולוז'ין. תלמידו כותב מפיו "בזמן הזה קשות אינם נשמעים, ויש לחנך רק בדברים רכים וטובים". (ר"ש מדאהלינוב בס' מנחת שמואל). ואף ממשיך וכותב 'מי שאין טבעו לדבר רַכּוֹת, ותכף יכעס על עושי עָוֶל, ובפרט כשלא ישמעו לו, אזי הוא פטור ממצות התוכחה!'. וזאת לפני מאתיים שנה! וכאמור, המתחנכים נחלשו, וגם המחנכים "לא אותו דבר". עלינו 'לחשב מסלול מחדש'…

בפרשה נצטווה משה על עשיית שתי חצוצרות כסף, בהם השמיעו למסע וּלְזַמֵּן אסיפות. עם פטירתו נגנזו החצוצרות. ומדוע לא נמסרו למנהיג הממלא מקומו, יהושע בן נון? כי בכל דור נדרשים 'כלים' אחרים!

מלחמת היצר היא ככל מלחמה אחרת. האויב הוא אותו אויב, אך כלי המלחמה מתעדכנים. אוי למצביא שיצא לקראת טנקים כשהוא רכוב על סוס. הבה נזכור את משלו של מרנא ה'חפץ חיים', אף אמנם נקפיד לסנן את מֵימֵי שְׁתִיָּתֵנוּ, אך לכיבוי שריפה, כאשר העיירה בוערת, מביאים מים כמות שהן…!

 בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מגילת רות מהלך שיעור

פתיחת השיעור

ראשית נראה יחד מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?!

המורה תולה על הלוח את  התמונה הבאה:

זמן קציר חיטים, כמו שכתוב :" ותדבק בנערות בועז עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים", ובנוסף כפי שאתן כבר יודעות חג השבועות חל בזמן הקציר ולכן חג השבועות נקרא גם: "חג הקציר".

סיבה נוספת: המורה תולה על הלוח את  התמונה הבאה:

ש.מה ספר התורה ותר"יג מצוות רומזים לנו? ת.הם מסמלים לנו את רות שקיבלה על עצמה עול מלכות שמים,היא קיבלה על עצמה באהבה ובמסירות עול תורה ומצוות.

רואים את זה בצורה מאד מעניינת בשמה של רות.

גם כשרות הייתה גויה היא קיימה 7 מצוות בני נח ש.כמה מצוות יש בתורה?. ת.תרי"ג מצוות ,613 מצוות.

ש.רות קיימה תמיד שבע מצוות אז כמה מצוות היא צריכה עוד לקיים כאשר היא התגיירה? ת.613 פחות שבע שווה ל-606.

לכל אות יש מספר: ר=200  ,ו=6  ,ת=400,הכל ביחד שווה ל-606.

מגילת רות מדברת על רות שקיבלה עול תורה ומצוות והיא נקראת בשבועות שהוא זמן מתן תורה.

עכשיו נראה מהי הסיבה השלישית שקוראים את מגילת רות בשבועות.

על איזה דמות מהתנ"ך מרמז הציור. ת.דוד המלך. שנולד ונפטר בשבועות דוד המלך שנולד ונפטר בשבועות היה מצאצאיה של רות המואביה,

(היה לה בן עובד ולו בן ישי ולו בן דוד)ולכן קוראים את מגילת רות בשבועות.

מה אנו לומדות ממגילת רות?, אנחנו יודעים שמכל דבר שכתוב בתורה, בנביאים ובכתובים אנו לומדים משהו, שום דבר לא נכתב לחינם,הם מלמדים אותנו מצוות,מוסר ומידות טובות.

אך במגילת רות לא מדובר כלל על קיום מצוות ,אם כן מה היא מלמדת אותנו? כתוב בילקוט שמעוני:"אמר רבי זעירה,מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה,לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה?,ללמדך שכר של גומלי חסדים".

מגילת רות אין בה דיני טומאה וטהרה ושאר דינים אלא היא מלמדת אותנו על מידת החסד, כמה היא חשובה מידת החסד וכמה גדול השכר לגומלי חסדים.

אחרי שאנו יודעות מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות ולשם מה היא נכתבה נעבור למגילה בעצמה.

מהלך השיעור

ש.באיזו תקופה היה סיפור מגילת רות?. ת.בתקופת השופטים. ש.מה מאפיין את תקופת השופטים,מה היה מצב בני ישראל בזמן הזה?.

ת. באותה תקופה בני ישראל סטו מדרך ד' והקב"ה שלח להם שופטים שיוכיחו אתם ,אך זה לא עזר והם חטאו שוב ושוב וד' הענישם והם שוב חטאו.

גם המגילה היתה בתקופת השופטים. כתוב במגילה: "שפוט השופטים", בזה אנו שומעות את המצב הרע שהיה. בדר"כ השופט שופט את העם והעם שומע בקולו.

כאן אנו רואים שהעם שפטו את השופטים,  "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ".

ש.איזו מילה חוזרת על עצמה בפסוק?.ת.המילה ויהי. המילה ויהי היא מילה עצובה ,מה אנו שומעות במילה ויהי?.

הפסוק מספר לנו על שני דברים עצובים ,אחד-אמרנו על שפוט השופטים,שזהו פגם ברוחניות, והוי השני הוא על הרעב בארץ.  ז"א היה קשה מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית.

כתוב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב". ש.מי היה האיש הזה? ת.אלימלך. פסוק ב':"ושם האיש אלימלך…"

ש.מה אנו שומעות בשם אלימלך?ת.אלי-מלך.זה מרמז לנו שמצאצאיו של אלימלך יצא דוד המלך שהיה מלך בישראל.

רואים מכמה מקומות שאלימלך היה אדם חשוב ומשפחתו היתה חשובה, מזה שכתוב "איש מבית לחם"-איש זהו כינוי לאדם חשוב וכן כתוב גם שהם היו אפרתים שזהו כינוי לאנשים חשובים לפי אחת מהדעות.

אשתו  של אלימלך, נעמי,גם היתה אישה צדיקה רואים את זה משמה. ש. מה שומעים במילה נעמי? ת.נעימה. נעמי היתה נעימה במעשיה וצדיקה.

ש.איך קראו לבניהם, הסתכלנה בפסוק? ת.מחלון וכיליון. גם למחלון וכיליון בניהם יש משמעות לשם,משמעות מאד עצובה אנו נראה זאת בהמשך.

וכך משפחתו של אלימלך הולכת למואב.

ש.למה הם ירדו למואב?ת.בגלל שהיה רעב בארץ.ש.אם סתם משפחה יורדת מהארץ בגלל שיש שם רעב, האם יש בזה בעיה?ת.לא.

אם כן אז למה כשמשפחתו של אלימלך ירדה למואב זה כל כך חמור עד שרואים אח"כ שהם קיבלו עונש נורא .אלא, שמשפחתו של אלימלך היתה חשובה מאד, ואלימלך היה מחשובי הדור.

ובגלל זה היה נדרש ממנו לדאוג לאנשי ארצו. אלימלך היה עשיר גדול היו לו הרבה מחסנים עמוסים בכל טוב והוא היה צריך לתת לאנשי עירו הרעבים אוכל, אך הוא השאיר את העם לבד אפילו שהיה לו אוכל לתת להם.

תתארנה לכן, כל האנשים הרעבים דופקים לאלימלך בדלת ומבקשים אוכל ,אך הדלתות נעולות כי משפחתו של אלימלך ירדה למואב.

אלימלך נוטש את עמו בצרה, הוא עשה מעשה של חוסר חסד והקב"ה רואה את מעשיו של אלימלך וכועס מאד.

אתן יודעות בטוח שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.

גם אלימלך ומשפחתו בהתחלה הם רק הלכו למואב ,לגור שם לקצת זמן, אך לאחר מכן כתוב: "ויהיו שם" הם השתקעו שם לתמיד ,נשארו שם ולא חשבו לחזור.

כך היא גם דרכו של הקב"ה ,הקב"ה לא מעניש מיד אלא מתחיל בעונש קל כדי שהאדם יתעורר וישוב בתשובה ואם האדם לא שב הקב"ה מביא עליו עונש כבד יותר.

פסוק ג':"וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ובניה".

כתוב ברש"י שתחילה מתו הצאן והגמלים שלהם ,הם ירדו מנכסיהם. רש"י למד זאת מן המילים "וימותו גם שניהם" שכתובים בהמשך הפסוקים.

אך אלימלך ומשפחתו לא שמו לב לסימנים שהקב"ה שלח להם והם ממשיכים לחטוא ולכן הקב"ה שולח להם עונש קשה יותר,הוא פגע בנפש-אלימלך נפטר ונעמי נשארה עם שני בניה ,אך עדיין הם לא שבים בתשובה וממשיכים לחטוא.

פסוק ד':"וישאו להם נשים נכריות, שם האחת עורפה ושם השניה רות…"

עורפה ורות היו בנותיהן של עגלון מלך מואב, הן היו בנות מלכים. אחרי כן מתרחש אסון נוסף.

פסוק ה': "וימותו גם שניהם מחלון וכיליון"-שני הבנים מתים.

ש.מה אתן שומעות בשם מחלון?. ת.מחיה,למחות. ש.מה שומעים בשם כליון?. ת.כליה.

מחלון נמחה מן העולם ומת וגם כיליון כלה מן העולם.

נעמי נשארת בודדה בלא כלום, גם הרכוש שהיה לה אבד ונפגע,וגם כל משפחתה מתה והיא נשארה עם שני כלותיה.

נעמי שהיתה אישה עשירה וחשובה שהיה לה כל טוב נשרת בלא כלום.

פסוק ו':"ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב כי שמעה…"נעמי שומעת מכל מיני רוכלים שמסתובבים בין הארצות שהקב"ה פקד את עמו ושלח להם לחם לאכול והרעב בארץ פסק.

ש.כשנעמי שומעת זאת מה היא מחליטה?-

פסוק ז':נעמי מחליטה לשוב לארצה-"ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה …לשוב אל ארץ יהודה" נעמי פונה לחזור לא"י בחושבה ששתי כלותיה הולכות רק כדי ללולת אותה,אך כשהיא נגיע לגבול והיא רואה שהן רוצות לבוא עימה לא"י נעמי יודעת שלא פשוט לקבל ולהסכים לכל אחד להתגייר,ולמה?כי לפעמים גרים רוצים להתגייר לא בגלל שהם באמת רוצים להצטרף לעמ"י,להיות יב=הודים אלא בגלל דברים אחרים כמו-כסם וכו'.

כמו כן, אם גר רוצה להתגייר יש לחקור אותו היטב שלושה חקירות למה הוא רוצה להתגייר,לכן נעמי קוראת לעורפה ורות שלוש פעמים:

המורה קוראת עם הבנות את הפסוקים ח'-יב' כולל ומורה להן להדגיש תוך כדי הקריאה את מילות השכנוע של נעמי לכלותיה לחזור לארצן.

פסוק ח':"ותאמר נעמי…שובנה אישה לבית אמה…" פסוק יא':ותאמר נעמי שובנה בנותי…" פסוק יב':שובנה בנותי לכנה…"

כלותיה של נעמי רוצות להדבק במישפחתה של נעמי היא מבקשת מהן-

חזורנה בנותי, אני כבר זקנה מלהתחתן וגם לו הייתי מתחתנת אני כבר זקנה ולא יכולה יותר ללדת, וגם אם אני אלד,האם אתן תחכנה כ"כ הרבה שנים עד שילדי יגדלו?!

אין לכם בשביל מה לחכות ולכן תחזורנה לארצכן,למואב.

מהי תגובתן אחרי הדחייה הראשונה בפסוק ט'  ת.הן נושאות את קולן ובוכות והן אומרות לה-"כי איתך נשוב לעמך"-אנחנו רוצות לשוב איתך לא"י.?

ש.אך מהי תגובתן לאחר שתי הדחיות הנוספות מצד נעמי,הסתכלה בפסוק יד'?

ת.הן נושאות את קולן ובוכות ואז עורפה נושקת לנעמי ונפרדת ממנה ורות דבקה בה. עורפה הוזילה ארבע דמעות ולכן זכתה שמצאצאיה יהיו ארבעה ענקים וכן על כך שפסעה 40 פסיעות בשביל את נעמי זכתה שמצאצאיה יצא גלית שניצח את ישראל במשך 40 שנה.

אנו רואות שהקב"ה משלם שכר לכל דבר טוב שהאדם עושה ואפילו הדבר הקטן ביותר(להמחיש להם יותר….כמו הארבע דמעות וכו'..)

ש.השם עורפה מרמז על מעשיה,מה אתן שומעות בשם עורפה?

ת.עורף,עורפה הפנתה עורף לנעמי היא פנתה לכיוון השני וחזרה לביתה.

רות ממשיכה לללכת עם נעמי ונעמי מנסה לשכנע אותה שלא תמשיך ללכת איתה,ואז רות עונה לה-

פסוק טז':"ותאמר רות אל תפגעי בי לעוזבך…כי אל אשר אלכי אלךגם אני…"-אמרה רות לנעמי –אם את לא תרצי לגייר אותי אלך אל מישהו אחר שיגריירני ולכן כדאי לך את לגיירני.

כיוון שאמרה לה כך רות התחילה נעמי לומר הלכות גרים.

היא אמרה לה שיהיה לה קשה להיות יהודיה כי לבנות ישראל אסור ללכת לבנות תיאטרנות של גוים,ענתה לה רות-"אך אשר תלכי אלך"-לכל מקום אשר תלכי אלך גם אני.

אמרה לה רות,אין דרכם של ישראל לגור בבית אשר אין בו מזוזה ,ענתה לה-

"באשר תליני אלין". "עמך עמי ולוקייך אלוקי"-אני מקבלת על עצמי את כל המצוות האמורות בתורה.

לרות יש רצון חזק להיות יהודיה ולמרות כל הקושי הכרוך בזה לכאורה היא רוצה להתגייר והיא ממשיכה עם נעמי לא"י.

מכאן למדו חז"ל שגר שבר להתגייר מלמדים אותו קצת הלכות כדי שלא יתחרט אחרי התגיירותו ואז יקבל עבירה על כל חטא שיעשה…

פסוק יז':"באשר תמותי אמות ושם אקבר…"-רק המוות יפריד בינינו.

כאשר נעמי שומעת את דבריה של רות היא מפסיקה לשכנעה.

פסוק יט':"ותלכנה שתיהן עד בואנה לבית לחם…"

ש.אך מה קורה אז?,הסתכלנה בהמשך הפסוק?

ת.אז-"ויהי כבואנה בית לחם ותהם כל העיר הזאת נעמי"-האנשים מתפלאים למראה דמותה של נעמי.

ש.מדוע  מתפלאים? ת.כי הם לא מזהים אותה.

כולם שואלים-הזאת נעמי?,פעם נעמי היתה נוסעת עם עגלה מפוארת ומתכסה בבגדים מפוארים ופניה אדומות מאוכל ושתיה משובחים ועכשיו היא הולכת יחפה, מתכסה בבלויי סחבות,בגדים מרופטים ופניה ירוקים מרעבון.

פסוק כ':"ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי.." נעמי משיבה להן-אל תקראנה לי נעמי ,קראנה לי מרה,ולמה? "כי המר שקי לי"-פעם היו לי חיים טובים אך היום חיי מרים.

פסוק כא':"אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ד"-כשהלכתי מפה הייתי מלאה בעושר ובבנים,עכשיו אני ריקה,ריקה מכסף וריקה מבנים.

סיום

נעמי מקבלת עליה את הדין,היא לא מצטערת על העונש שנתן לה ד',היא מבינה  שהעונש היה מגיע לה בגלל חטאיה.

גם נעמי וגם רות עברו מכשולים רבים בדרכם-

נעמי אינה יודעת יודעת שהיא עתידה להגאל מהקושי, רות לא יודעת שממנה עתיד לצאת דוד המלך אבל שתיהם נשים צדיקות שמחליטות לעבוד את ד' בכל מחיר.

כעת אור החסד מתחיל לעלות  ע"י רות, כמו שכתוב: "ורות דבקה בה "-רות לא עוזבת את נעמי אלא הולכת איתה וגומלת איתה חסד.

רות הצדיקה שעובדת את ד' בכל מחיר וגומלת חסד לנעמי זוכה שיצא מצאצאיה דוד המלך.

להורדת דף הסיכום לחצו כאן:

 

 

צאן מרעיתי אד"ם אתם

מאז האסון הנורא ב'יומא דחדוותא' ב'אתרא קדישא' ממאן הלב לחשות. מכל עבר שומעים "אין קושיות!" נאחזים בשיח-אמוני "לא שואלים. הכל מאתו יתב"ש". נכון. אין שאלות ואין קושיות על הנהגתו יתב"ש, נברכנו אף על רעות כמו על הטובות. אך לא די בכך. שאלות אין, אך שינוי מעשה נדרש. והחי יתן אל לבו.

בפרשתנו נא' אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בנ"י. אי' במדרש "מאי דכתיב: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל? בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ירדו עמו כ"ב אלפים מרכבות מלאכי השרת, והיו כולם דגלי דגלים. כיון שראו אותם ישראל מיד נתאוו להיעשות 'דגלים' כמותם. אמר הקב"ה, חייכם, אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם, דכתיב: יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ". צוה ה' שיתמקם כל שבט על דגלו ומחנהו.

הר סיני סימל אחדות. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל בלשון יחיד – כאיש אחד בלב אחד. מתן תורה בא מכח אחדותנו, שנא' כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – דיברו ברבים, בעד כולם יחד, בהרמוניה נפלאה. ואיך ביקשו מיד בתום מעמד קבה"ת להתגודד במחנות ובדגלים? סוף סוף זכינו לאחדות, להתגבשות, כבר למהר ולהיפרד?

דרשו חכמינו שאחדות אינה זהות משותפת ודעה זהה לכולם! אחדות איננה אחידות. אחדות היא חיבור נעים בין חלקים שונים, בעלי דעות שונות ואפילו מנוגדות. יש דעות, יש שוני – ועם זאת – מאוחדים. יופי האחדות בא מתוך הדגלים בשלל צבעיהם השונים, המחנות הנפרדות ונשיאיהם הפרטיים – מכוונים יחד!

האסון פגע ונגע בכל דגלי ומחנות ישראל. אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, מגבעות שחורות וכיפות צחורות סרוגות. ישראלים ובני חו"ל. מבוגרים ונערים. מידת הדין פגעה בכולם, זו קריאת השכמה לכולם.

לפני 110 שנה הֻאְשַׁם ר' מנדל בייליס ב'עלילת דם' בקייב שבאוקרינה. לא בייליס לבדו ישב על ספסל הנאשמים, כי את עם-ישראל כולו לצד תורתנו הק'. יהודי העולם עקבו המתח אחר הנעשה. הקטגור נפנף בדברי רשב"י 'זאת התורה – אדם כי ימות באהל… אתם קְרוּיִין אדם ואין אוה"ע קרויין אדם', הותר דם גוים! הג"ר מאיר שפירא מלובלין שלח לרב המוסקבאי הרב יעקב מזא"ה (מזרע אהרן הכהן) שיסביר כי גם עפ,י תורה גוי הוא איש וגבר, אך לא 'אדם'. נכרי הוא איש ביחיד ואנשים ברבים. גבר וגברים. רק יהודי הוא 'אדם', כי תואר 'אדם' רומז על אחדות מיוחדת. 'אדם' הינו בל' יחיד בלבד, אין ריבוי 'אדמים'. בעם ישראל הרבים הם גוף יחיד! וכי יש ברחבי תבל עיתון יהודי שאינו מדווח על משפט בייליס? ואצל גוים, האם גוי בניו-יורק יתעניין במשפטו של גוי בפריז? האם גוי במוסקבה שמע את שמו של נאשם בלונדון?

רשב"י מכריז 'אתם קרויין אד"ם'! גוף יחיד! ארבעים-וחמשה נספים, כמנין אד"ם, שמיתתם נגעה בלב ה'יחיד'! הלב נרעד. העין דומעת. האסון חצה גבולות, יבשות ולשונות. אמנם אין אחידות – אך יש אחדות! וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל – דרש רבינו יצחק מוורקא, וַיִּחַן מלשון חן, שכל אחד מצא חן בעיני האחר. הוסיף רבינו ה'אבני נזר' שזה למרות שיש בינינו דעות שונות, שהרי כאשר הכל אחיד וזהה – מה הרבותא למצוא חן…

הנביא מיכה קורא, הִגִּיד לְךָ אָדָ"ם, מַ"ה טּוֹב וּמָ"ה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ. הקב"ה מכריז ביד יחזקאל הנביא וְאַתֵּן צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָ"ם אַתֶּם! ממיטב הצאן בחר לו אד"ם (45) קרבנות, וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם, למזבח כפרה. אנא, יסיר כל אחד המחיצה המבדלת מתוך לבו, וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל בשלל הנוסחאות והמנהגים, אך לכולנו ל"ב אח"ד (45) לאבינו שבשמים. איש על דגלו, דגלים שונים, באותות לבית אבותם, שבטים שונים, סביב למשכן יחנו. משכן אחד. כי ה' אחד ושמו אחד.

בקבלת התורה נא' וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד. הקולות מתמזגים לקול אחד טהור! וימלא ה' כל משאלותינו! נזכה לראות כדברי רשב"י "נהורא דנפיק מגו חשוכא", אורה ושמחה, אורה זו תורה בשמחה וטוב לבב.

                                                                                                                                                                                   בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

צוות בצוותא

בשמיטה ויובל 'מזכיר' לנו הקב"ה שאין לנו 'בעלות' על הארץ, כי לה' הארץ המלואה. הָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, הרוכש שדה ובית, אין לו 'קביעות', ובבוא היובל ישוב המקח למוכר. ולמה? כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. אדם הזוכר שקנייני עוה"ז אינם שלו, שומר ומקיים את הכללים שקבע 'בעל הבית'.

יוצאי דופן הם 'בתי ערי חומה'. בבתים רגילים יש למוכר זכות לפדות ביתו מהקונה תיכף משעת הַמֶּכֶר, ואם לא מצא די גאולתו ישוב אל ביתו ביובל. אך בעיר מוקפת חומה הדין הפוך! לקונה יש זכויות! אם המוכר לא גאל ביתו בתוך 'שנה תמימה', המכירה נחלטת, הבית נותר ביד הקונה לעולם, ולא יוצא ביובל.

כתב הג"ר מאיר שמחה הכהן ביאור נפלא להלכה זו. בשעת מלחמה נָסִים ומתקבצים תושבי הכפרים וערי השדה לתוך ערי מבצר, ערי החומה. חיילי העיר יעמדו יחד, כתף אל כתף, להגן ולהדוף את האויב. מכללי ההצלחה: ההיכרות בין החיילים והידידות המוקדמת שנקשרה ביניהם. הם מבינים אלו את אלו. מכירים את השפה והסגנון. מזהים שפת הגוף אחד של השני. מצביא לא יושיב בטנק חיילים שאינם מכירים זה את זה, ולא יעמיד על החומה חיילים שאינם מכרים וחברים. אַחְוַת הלוחמים עשויה להכריע ברגע האמת!

מסביר ה'משך חכמה', אילו ישובו לערי חומה כל מוכרי הבתים בשנת היובל, תתחלף האוכלוסיה בבת אחת. כיצד יגנו אנשים אלה על העיר? הריהם זרים זה לזה! אינם מאוחדים כראוי! לכן קבעה התוה"ק קביעות לרוכש בית בערי חומה. הקונה תוקע יתד במקום! יכירו ויתחברו כאיש אחד בלב אחד, שלובי זרוע, לב ונפש, ויראו ישועת ה' מול הצור הצורר אותם. מגדל בבל 'קרס' כשלא הבין איש את שפת רעהו!

דברים נפלאים אלה חשובים גם לגבי 'חברי צוות' בכל מוסד חינוכי. 'חדר המלמדים' מחבר בין שומרי משמרת הקודש, מכירים ומבינים זה את זה, מכירים במעלות האחר ונעזרים בו, מזהים את חולשת החבר ותומכים בו. עבודת החינוך דומה לחיילי עיר מבצר! עומדים על המשמר, מְגִינִים במסירות על התלמידים!

מנהל נבון מקדיש משאבים, זמן ומחשבה, בגיבוש צוותו. ועורך לצוות המחנכים 'יום נסיעה' הכולל רינה ותפילה, שיחה או הרצאה מעשית, הרפיה נפשית וגופנית באמצעות פעילות, אטרקציה, אתגר, חילוץ עצמות. הריהו מגבש אותם. המטרה איננה חוויה ושחרור גרידא, אלא גיבוש והעמקת האחוה המקצועית.

אִמְרָה חשובה מַנְחָה אותנו 'לעולם לא יעלה בית ספר על רמת מוריו!'. דוגמת 'חוק מים שלובים' שהמים 'כאן' יעלו רק עד גובה המים 'שם', כך ברמת מוסד חינוכי. 'גובה' הצוות משפיע על גובה התלמידים. אך כאשר המלמדים מגובשים, מבינים ואוהבים, האחוה מניפה את גובהם הקבוצתי. 'אחד + אחד = יותר משנים', כי אחד משלים את רעהו. פלוני מוכשר בתכנון, אלמוני בזמרה, ופלמוני בהפעלה, יחד מתעלים.

'חדר-מורים' אינו 'שטח' במבנה, אלא 'ערך' מוסדי. הצלחת המוסד נגזרת מהצלחתו האישית של כל אחד מעובדיו. הצלחת היחיד משליכה לטובה על הצוות כולו. אך למטבע זו שני צדדים. כֶּשֶׁל 'שלו' הוא גם 'שלי', ומחובתי לתמוך ולסייע, כי כולנו באותה סירה. 'מרובים העושים את התורה' – כוחם כפול ומכופל!

הדברים נכתבים לרגל 'ימי עיון' שנערכים בתקופה זו להעשרת והכשרת מנהלי ומנהלות מוסדות החינוך. מתחדדים זה בזה, שומעים ומפנימים, לומדים ומתחדשים.  כאשר האחד מזהה את מעלות חברו – הוא מגלה את עצמו. טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, עבודת צוות בצוותא מעודדת ומחדדת, מחכימה ומרגיעה. בגיבוי ובעידוד, בחיוך ובחידוד, נעמוד יחד על חומת החינוך! כולנו באותה סירה – הבה נתמקד ביעד משותף!

                                                                                                                                                                                   בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הכל ענין של הסתכלות

שְׁנַיִם המביטים בחפץ או במעשה, יתכן כי 'יראו' דברים שונים. אדם 'רואה' על פי תפיסתו, המשתנה לפי אישיותו, אופיו ומצב רוחו. פרשנות הראייה היא תוצאה של דעות ומוסכמות. רואים מה שרוצים לראות.

בשלהי פרשתנו נלמד על 'יציאת' המגדף: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית… וַיִּקֹּב אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל. שאלו חז"ל 'מהיכן יצא? רבי ברכיה אומר, מִפָּרָשָׁה שלמעלה יצא (מהנושא שעתה נלמד, מצות עריכת לחם הפנים). לגלג ואמר "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה'? דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום – או שמא פת צוננת של תשעה ימים?"'.

מקשים, היאך לגלג על צינת לחם הפנים, הרי הלחם נשאר חם, בדרך נס, גם בתום שבוע על השולחן, הוא שנא' בבוא דוד אל המשכן בנוב לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. הגמרא (חגיגה כו) דורשת 'כסידורו כך הילקחו'. הסביר רבינו ה'אמרי אמת' שהכינוי 'לחם הפנים' מלמד על תכונתו, מלשון כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז). כפי שאדם מביט בלחם – כך יראה בו. יהודי 'חם' המסתכל על קדשי ה' בחמימות, זוכה ורואה את הבל לחם הפנים עולה בחום גם ביום התשיעי לאפייתם. אך המגדף שהיה 'קר', מזלזל ולועג, לא זכה לראות את חום הלחם. את שאדם מחפש – הוא מוצא! לחם 'הפנים' משקפים לעיני הרואה, את מצבו שלו עצמו.

בעבודתנו עם ציבור, תלמידים והוריהם, מושפעת הצלחת ואיכות העבודה מהמבט בו אנו מסתכלים עליהם. כשמביטים ב'עין טובה' על תלמיד, בגין מראהו, היכרות עם משפחתו, מעשה מסוים שעשה וכדו', נמצא כי אנו נותנים פרשנות חיובית להיקף רחב של מעשיו והליכותיו. חיוביות זו מניעה שוב ושוב את 'גלגל ההצלחה' של התלמיד, עד שבאמת יהיו מעשיו חיוביים. אך כאשר יש מבט שלילי על תלמיד, אם מתוך מידע שלילי מוקדם, או בגין דברים קטנטנים אחרים, אזי נבחין דווקא בנקודות התורפה וחולשותיו. הוא יחוש את הרגשותינו כלפיו, ובאופן מצער, הללו ישפיעו עליו לרע ועל יכולתו להטיב דרכיו ולהצליח.

שיפוט הזולת וראיית חסרונותיו משקפת את עצמנו, כקביעת רבינו ה'בעל שם טוב' שהרואה מולו בַּמַּרְאָה פנים לא-נקיות, הרי אלו פניו המלוכלכות שלו! כמליצה 'כל הנגעים אדם רואה – חוץ – מנגעי עצמו'. הג"ר שלמה וולבה מוסיף, שהקב"ה מסייע לנו שנוכל לזהות את עצמנו, ע"י ראיית חסרונותינו בזולת (עלי שור ח"א קס"א). הוא קורא לתכונה זו 'פנס קסם', כי היא נועדה להאיר נתיבותינו ולגלות את הדרוש תיקון לנו.

עצה ל'עין טובה': תעריך את הזולת ביחס לעצמו ולא ביחס לעצמך. ב'חיידר' לומדים שני אחים מאתגרים, המקשים על עבודת המלמדים. בבית קשיים תפקודיים המשליכים על הילדים. מחנך אחד מטיב לתקשר עם תלמידו והוריו ורואה התקדמות ב"ה. המלמד האחר עסוק בקונפליקטים. הראשון מבין למצבם הרגשי, הכלכלי, הרקע האישי וסגנון השיח שהם מכירים. הוא חש בקשייהם, מבין את מצבם, יורד לסוף דעתם…, ובכך שמח ומעודד כל התקדמות, אף זעירה. אך המחנך האחר כעוס ונעלב. "למה אין האב יושב עם בנו מדי ערב?" הוא מרבה לקטרג. אילו היה בעל עין טובה היה יודע שהאב משגיח כשרות, וכלל לא נמצא בבית בערב. "למה הילד עייף?" אילו היה רגיש היה יודע שתלמידו חולק חדרון צר עם ארבעה, ביניהם ילד אסתמטי המשתעל חצי לילה… 'החלף עדשות מִשְׁקָפֶיךָ מִכֵּהוֹת – לִוְרֻדּוֹת, וגלה סביבך עולם בהיר ויפה'.

המגדף יצא, יציאה שלילית. נצא אנחנו ביציאה חיובית. נצא מתוך עצמנו, נצא מבועת האנוכיות. אמר החכם "על האדם לְגַשֵּׁר בין ההערכה המוגזמת שהוא מעריך את עצמו – לבין ההערכה המועטה שהוא מעריך את הזולת"… טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ואף תלמידיו יתברכו בו.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פקודי ה' משמחי לב

'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי!' ציווי שיש עמו הבטחה! פרשיות שבוע זה עשירות במנין מצוותיהן, כחמישים מצוות שבהן רוב גופי תורה, קלות וחמורות. האם לחיות כיהודי קדוש זה לחוש כבול ומוגבל, צמצום ויובש? ילד צעיר (ולא רק…) עלול לחשוב שהתורה מכבידה ומקשה, שהרי כל תחומי חייו מוקפים בגדרי הלכה. מרגע יקיצתו ועד שתרדמה נופלת עליו נתון הוא למערכת כללים ולפרטים, דקדוקים ותנאים. ללא חינוך והסברה נכונים יבוא למתח ולחץ, עם רצון סמוי לחמוק, לשחרר מעט, ולהקל מֵעֻלּוֹ הכבד והמעיק.

עול – נכון. עול כבד? תלוי בחינוך! בפסח גליתי ביאור נפלא שכתב המחנך האלמותי הג"ר שמשון רפאל הירש בפ' 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…'. הרב מעיר: תיבת 'לֵאמֹר' למה נאמרה. ומבאר שלא נוכל לקיים 'הגדה' לבנינו כראוי, ולא בפסח בלבד אלא גם בכל השנה, בלי שנכין את אמירתנו והגדתנו. עלינו לתכנן היטב את צורת ההגדה, מטרתה ורמתה. רק כאשר הגדתנו ברורה ומוכנה, בפינו ובלבבנו, 'לֵאמֹר', חשבנו איך ומה לומר, אזי יתיישבו הדברים ויתקבלו בלב הבן. בכך יקיימו גם הם אחרינו 'לֵאמֹר' לבניהם, ימשיכו בטוויית שרשרת הדורות. כשהילד יקבל הסברה לצד הוראת התורה והמצוה, יפנים אהבה ושמחה.

על ילדינו לשמוע, ולחוש עלינו, שהמצוות הן אוצר ומטמון, ואנו מרוויחים מקיומן. בפרשת אחרי-מות נאמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם… וָחַי בָּהֶם. מצוות ה' אינם תוספת לחיים או מטלה בחיים. הן החיים עצמם! התורה מחייה את שומריה, וקיום מצוותיה מעדנת. ההולך בדרכיה חי חיי נועם. הצועד בנתיבותיה חש שלום. 'רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל', לזככו מכל סיג ופסולת 'לפיכך הרבה תורה ומצות'. מתוך 'שלא לשמה' בילדותו, יבוא לקיים 'לשמה', ויקבל גזירת מלך בלי הרהור ובלי ערעור.

דוגמא מעשית, נסביר לילדים את האזהרה בפרשה 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. וכי מה הבעיה בקללת החרש, הרי אינו שומע, וממילא אינו נעלב? אי' בדרשות הר"ן מכאן שהמצוות הם למעננו. אכן החרש לא נפגע, אך המקלל נפגע! התנהגותו השלילית מקלקלת נפשו ומשחיתה מידותיו! המזיק הוא ניזוק! המציק במצוקה!

ניתן לְשַׂבֵּר את אוזן הילד באמצעות תובנה נוספת. גם לאומות-העולם יש מערכות חוקים על תרבות והנהגה, כמו איסור לפגוע ולהזיק, חובה להצדיע למלך, והצו לתמוך בחלשים וקשישים. גם בתורתנו הק' קיימים חוקים כאלה, אך עם תוספת חשובה: התורה אינה מְצַוָּה על הביצוע החיצוני בלבד, אלא אף על הרגשי הלב! כגון, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר. ועוד דוגמאות לרוב. בספרי חוק של גויי הארץ יש הקפדה על הצד המעשי כי ברור שאין יכולת לפקוד על הרגשי הלב פנימה. התורה הק' היא תורת חיים, הַמְּצַוָּה ומשפיעה גם על פנימיות הלב והנפש! כגון, לֹא תַחְמֹד, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, וְלֹא תִטֹּר. ההולך בדרך התורה מתעלה ומשתבח! המצוות אינן מטלות, אלא אורח חיים משופר!

רבינו החידושי הרי"ם מבאר בדרך זו את תשובת הלל הזקן לנכרי שבא ללמוד התורה כולה 'על רגל אחת': 'דעלך סאני לחברך לא תעביד'. ולמה לא לימדו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, שזה 'כלל גדול בתורה' כדברי רבי עקיבא? כי לגוי לא ניתן לצוות על הרגשת הלב. הם מבינים אזהרות מעשיות בלבד! לכן אומר לו הלל 'לא תעביד' אל תעשה רע לחברך. אנחנו זכינו לכלל הגדול של ואהבת לרעך, כי התורה מקדשת את הרגשות.

קשה לילד צעיר לסחוב הרבה, אך בשובו מאירוע בר-המצוה שלו, קל בעיניו לשאת הַרְרֵי ספרים ומתנות שקיבל, מפני שהם שלו! כשאנו מלמדים ילד שהמצוות הם שלו, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

1...78910111213...25