נרחף לרגע על אחד הנושאים היותר כבדים במערכת הקשר העדינה הזו, בין ילדים והוריהם.
שפיטה.
רק נרחף – כי בשביל לקבל מענה ברור ומסודר בנושא עלינו להקדיש לו פרק נפרד ונכבד, ואכן נעשה זאת בהמשך.
למה הזכרנו אותו בכל זאת כאן? כי תופתעו, הנושא הזה כרוך וקשור בקשר ספנים מהודק לצורת ההסתכלות שלנו על הורינו.
תשאלו: מהי השפיטה?
אומַר לכם: השפיטה היא אבן הנגף הגדולה ביותר לכיבוד הורים.
למה קשה לנו לכבד את ההורים? או יותר נכון, אם הוריכם היו מושלמים בכל תחום, האם היה לכם קושי בכיבודם?
התשובה ברורה. לנו קשה לכבד אותם, יען אנו סבורים שהם עשו טעויות רבות בחייהם, בדרך חינוכם אותנו, בהתנהלות הכלכלית או המוסרית, בה הוליכו אותנו יחד עמם.
אבא שהוא גם מוצלח וגם עשיר, גם נואם בחסד וגם אהוב על כולם, גם מדבר בעדינות וגם מצליח להנחיל לנו ערכים מושלמים – אין כמעט שום אפשרות שלא נכבד אותו. הוא הרי מושלם! ומושלמים – אנו הרי מחפשים!
אבל בינינו. אין מושלמים בעולם. לעת עתה לפחות.
כולנו עושים טעויות לפעמים. טעויות קטנות שניתן לכסות עם שטיח גדול – אבל גם טעויות מורטות שיער, כאלה שקשה למחות את רושמם מעלינו – והם משפיעים על חיינו באופן ישיר.
קשיש אחד התאונן באוזני נכדו הצעיר.
שאל אותו הצעיר: סבא, למה אתה נאנח?
– הזיכרון, הזיכרון! ענה הסב.
– למה, מה שכחת? אולי אוכל אני להזכיר לך?
הביט בו הזקן בעיניים אפורות ואמר: אני זוכר דווקא די הרבה. אני זוכר עם מי התחתנתי. אני זוכר היכן התחתנתי. אבל משום מה אינני מצליח להיזכר – למה התחתנתי? —
הטעויות הם חלק נכבד מחיינו. מאות שעות מבוזבזים אצלנו על טעויות – ורבבות שעות על תיקוני הנזקים הנגרמים מהם…
ותתפלאו, גם ההורים שלנו יצוקים מאותו החומר כמו שלנו. גם הם עושים טעויות. וטעויות חמורות לפעמים. כאלה שלעתים משפיעות על נוחות חיינו.
במקום להבין את זה, אנו עסוקים לעתים בהעצמת החוויה אצלנו, ומפתחים כעס או טרוניה על אבא ואמא. מפתחים חוש ביקורתי חד וחותך, כזה שאפילו מבקר המדינה אינו מרבה להשתמש בו, כלפי ההורים.
ברוב המקרים החוש הזה פעול אצלנו באופן בלתי מודע אפילו. אבל זאת המציאות
כל צעד שלהם עובר אצלנו באלף עיניים. אנו עוקבים בדריכות אחר כל שעל שלהם בכל תחום. כמו נמרים דרוכים הממתינים לצעד רעוע אחד של הצבי המסכן שלפניהם.
וכבר טבעו לנו חז”ל את הכלל הבא: יגעת ומצאת – תאמין.
אם חיפשת חסרונות אצל השני – תמיד תמצא, ובשפע.
שמעתי פעם הסבר מדויק, משמו של הרבי מגור, בעל ה’אמרי אמת’. הוא עמד על המושג ‘לדון לכף זכות’ או ‘לכף חובה’. למה דווקא כף? למה לא ‘לידי זכות’, למה לא ‘לחובה’ סתם?
והסביר: אמא עומדת במטבח, ומוזגת מרק עוף מהביל לצלחות הזכוכית הלבנות. אמא זוכרת בדיוק איזה מהילדים אוהב ירקות ואיזה מהם פחות. בנה הצעיר שמשון, כך היא יודעת, אוהב רק כרובית במרק! וזה ווטו אצלו: או מרק צח עם כרובית – או כלום!
האמא במסירות בלתי נלאית רוצה ששמשון יהיה מרוצה, ולכן היא רוצה להביא לו מרק צח עם כרובית. אבל לצערה אין הפעם הרבה כרובית, והמעט שכן יש נעלם ונבלע בין הררי הירקות האחרים.
מה עושים? לוקחים כף גדולה, תוקעים אותה לתוך ערמת הירקות, מזיזים פה ושם, חופרים וחותרים לקרקעית הסיר, מחפשים למטה למטה – אולי שם יימצא האוצר הגנוז.
אומר ה’אמרי אמת’: ראית את עמיתך עושה מעשה משונה, כזה שבמבט ראשון נראה כמעשה אשר לא ייעשה? אל תישאר במבט הראשון, קח לידיך כף ארוכה ותתחיל לחפור בתוך הערמה, תחתור לגלות איזושהי כרובית של זכות, איזו נקודה טובה אחת.
אבל, מאידך ישנם אנשים הבוחרים לדון דווקא לכף חובה… רואים אדם שעושה מעשה נאצל, מעשה טוב, מעשה חסד מפעים ומעורר השראה – אבל הם מחפשים בנרות אחר נקודה של חובה, מחפשים לראות מה לא טוב או איזה אינטרס מסתתר בעמקי כוונתו של האיש.
נו שוין. אנשים…
אנחנו באמת יהודים טובים, משתדלים להסתכל על העולם במבט חיובי, חונכנו לחפש את הטוב אצל השני. לדון לכף זכות.
אבל פעמים רבות דווקא מול האנשים שלכאורה אמורה להיות לנו אליהם הכרת הטוב הכי גדולה ומבט הכי חיובי – דווקא עליהם אנו מביטים במשקפיים של שיפוטיות. מחליטים בנחרצות שהם טעו, והם התנהגו לא נכון, והם עשו מעשים אשר לא ייעשו במחוזותינו.
אין יום שבו איננו מזכירים את דברי התנאים על הדברים שאין להם שיעור. אחד מהם הוא כמובן כיבוד אב ואם.
מדוע אין לכיבוד אב ואם שיעור? כי כבודם הוא כמו כבוד השם! כבוד אינסופי!
(מתוך הספר המהפכני ‘הורים במתנה’, ספר הדגל של עמותת ‘אבאמא שלי’, העתיד לראות אור בקרוב)
