שיעור בהקשבה – לפרשת דברים

שיעור בהקשבה – לפרשת דברים

מספרים על ילד כבן תשע, שנכנס לחנות גלידה ושאל את המלצרית: כמה עולה גלידה משובחת, המעוטרת בממרח שוקולד ואגוזים?

עשרה שקלים, השיבה המלצרית בקוצר רוח.

הוציא הילד את צרור מעותיו מכיסו, החל למנותן אחת אחת, ושאל בשנית: "וכמה תעלה גלידה פשוטה, ללא תוספת שוקולד ואגוזים?

השיבה המלצרית בפנים זעומות ובכעס: חמישה שקלים

הביט הילד במטבעות שבידו, ואמר למלצרית: אם כן, אבקש לקבל את הגלידה הפשוטה.

הביאה המלצרית את מבוקשו, הניחה את החשבון ברוגז ובחוסר כבוד על שולחנו, ופנתה לדרכה. משסיים הילד לאכול את הגלידה, הניח את מעותיו על השולחן ויצא לדרכו.

כעבור דקות אחדות, ניגשה המלצרית לפנות את השולחן. לפתע נעצרה, ודמעות של חרטה ובושה נקוו בעיניה. על השולחן היו מונחים עשרה שקלים, חמישה שקלים היו דמי הגלידה, וחמישה שקלים נוספים הושארו שם כדמי שירות (טיפ) עבורה.

כמה פעמים קורה שאנו ממהרים לקבוע מסקנות ואף להאשים את הזולת, בשעה שאין אנו מכירים כלל את כוונותיו הטהורות ואת עומק ליבו?

 

בשבת זו אנו מתחילים לקרוא בחומש דברים, הספר החמישי והמסכם בחמישה חומשי תורה. ספר זה, המכונה "משנה תורה", הינו נאומו האחרון וצוואתו הרוחנית הגדולה של משה רבנו, הנפרד מעמו בערבות מואב קודם כניסתם לארץ ישראל.

אחת התביעות המרכזיות שמציב משה רבנו בפני העם בפתח דבריו היא: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק" (א, טז). בדברים אלו מתווה להם משה את הדרך: בקרוב תיכנסו לארץ ישראל, ואנוכי לא אהיה עמכם להנהיגכם. שם, בארץ המובטחת, תכוננו את חיי הכלל והפרט. כדי להבטיח שבנין החברה בארץ הקודש יעלה יפה ויחזיק מעמד, עליכם להציב בראש התשתית החברתית את יסוד ה"שמוע בין אחיכם". עליכם לחנך את עצמכם, כבר מראשית הדרך, להקשבה הדדית ולנכונות להטות אוזן קשבת איש לרעהו, שכן זהו התנאי ההכרחי והחיוני ביותר לבניית חברה מתוקנת המושתתת על אדני התורה והיושר. משה רבנו הכיר היטב את טבע האדם ואת הנטיה העלולה להוביל לחוסר התחשבות בזולת.

שמאי אומר בפרקי אבות (א, טו): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". מודגש בדבריו שהארת פנים אינה רק נימוס חברתי, אלא חובה אנושית ויהודית. חובה זו אינה חלה רק כשלבך חפץ בקרבתו של פלוני או כשדעתך נוחה ממעשיו. אדרבה, גם כשדעותיכם חלוקות ומעשיו אינם ראויים בעיניך, עליך לקבלו בסבר פנים יפות ומסבירות, להעניק לו יחס מכבד ולהאזין לדבריו.

 

 

 

החיבור שבין פתיחת ספר דברים ל'ימי בין המצרים' מזכיר שבנין רוחני מתחיל ביכולת להקשיב "בין אחינו". הבית הראשון נחרב לפני כאלפיים וחמש מאות שנה על ידי נבוכדנצר מלך בבל, והבית השני חרב כחמש מאות שנים לאחר מכן בעוון שנאת חינם.

כמה כואב ומצער לראות כי דווקא בימים אלו, שבהם נדרשים אנו יותר מכל לאחדות, שורר בקרבנו יצר הפילוג והפירוד. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להרבות כבוד הדדי. גם כשאין הסכמה, חובה עלינו להקשיב, להבין ולכבד.

התיקון לחטא חורבן הבית בעוון שנאת חינם טמון באימוץ מידת ה"שמוע" ובקבלת כל אדם בסבר פנים יפות ובכבוד הדדי. רק מתוך הקשבה כנה ונכונות לגשר על פערים, נוכל להפוך את ימי האבל לימי ששון ושמחה ולזכות בע"ה לבנין בית המקדש השלישי. מעבר לחובה לדון לכף זכות, מוטלת עלינו חובה קבועה ויומיומית להאיר פנים לכל אדם באשר הוא, ללא קשר למעמדו או לגילו. אם נרגיל את עצמנו להביט בזולת בעין טובה ולנהוג עמו בסבר פנים יפות, נחסוך מעצמנו דמעות רבות של חרטה ונרבה אהבת חינם ושלום בעולם. כולנו תפילה כי יבוא משיח צדקנו במהרה, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת דברים, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישור https://katzr.net/82b60d

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH

או שלחו את המילה 'רעיון' למייל office@shaalti.co.il

 

 

 

אוהבים ומוכיחים

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיחם. תחילה ברמז, מפני כבודם, ואז, כשרואה ש'רוצים לשמוע' מאריך בפרוטרוט (עפ"י האלשיך הק', ואחריו רבים וטובים). מצוות התוכחה היא מן הקשות. חובה להשכיל, כדי שהתוכחה תשפיע על המקבל, ולא להיכשל חלילה ב'לאו' הצמוד 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח 'מבהיל' בין בני ישראל למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מעורר תמיהה עצומה! וכי חשדו במשה רבינו שהוא 'אינו בדעתו'? הלא הם ראו ביום יום, והתורה אף מעידה עליו כי 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, מדוע "משתף פעולה" ומשיב על 'מבחן השפיות' בו הם בוחנים אותו?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שבני ישראל בדקו, חלילה, את שפיותו של משה רבם, אלא, ביודעם שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד ויתכן שהוא מתרחק מהם. וכאשר הוא 'גבוה מדי' כבר אינו רשאי להוכיח אותם, שעל המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו ולהכיר בסביבתו. בנ"י עשו למשה 'בוחן' לוודא שהוא אכן עמהם. כאשר ראו שלמרות התעלותו הוא 'עדיין בדעת', הם ביקשו לשמוע מוּסָרָיו, שהרי באים ממקום שלהם.

לנו כמחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה נתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ולפיו נסדיר שאיפותינו, מה הן יכולותיו – לפיהן נתאים דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת למוכיח ואף למקבל התוכחה. נזכור כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו חז"ל כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' נצבים) שאין כאן כל סתירה, כאשר שררה ביניהם שנאה לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי, כי תנאי יסוד: להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ולא 'כלי' לנקמה וסגירת חשבונות.

מסופר, כי ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ומתייחס בגסות רוח כלפי המשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה חייל משוחרר מצבא ניקולאי האכזר, לאחר שֵׁרוּת ארוכה וקשה, עד שאיבד את צלם האלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והמשיך לעבר האיש. ביד מושטת לשלום פנה אליו ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה, לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" שניהם התחילו לבכות! המילים הטובות שיצאו מלב טוב וטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות  שנים של 'הצלחה', נסה נא אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…" מסופר כי נשמתו ניעורה, האיש התחיל להתקרב לתויר"ש, עד שנעשה לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר בדור שלנו? יש דרך נוספת! השבוע חל יום פטירת אהרן הכהן. הוא היה 'מוכיח' ע"י הקדמת שלום אף לעבריין! הלה היה מתעורר לשיפור מעשיו! מצוות תוכחה לא נועדה 'לשבור' את האחר, אלא 'לחזקו'! משה רבינו אומר בשלהי הפרשה 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף ממשיך וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, שמשה אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!' חִזְּקוּ וְאִמְּצוּ!

נראה במהרה בנחמת ציון וירושלים

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות ©                                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תוכחת אוהב

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיח את בנ"י. תחילה פותח ברמז, מפני כבודם של ישראל, וכשרואה שהם 'רוצים לשמוע' הוא חוזר ומוכיח בפרוטרוט (אלשיך הק'). מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' היא מן הקשות. חובה להשכיל כך שהתוכחה תתקבל ותשפיע על המוכח, ובזהירות רבה – שהמוכיח לא ייכשל ב'לאו' הצמוד: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפתח פרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח מבהיל על הרעיון בין ישראל לבין למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מתמיה ביותר! וכי חשדו במשה רבם שהוא 'אינו בדעתו'? הלא ראוהו יום יום, והרי אף התורה מעידה עליו 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, למה הוא 'משתף פעולה' עם היחס המשפיל שלהם?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שהם בדקו את שפיות משה, אלא, הם ידעו שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד עד שמתרחק מעליהם. והיאך יכול להוכיח אותם כשהוא 'גבוה מדי'? הרי על המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו, ולהכיר בסביבתו. בנ"י ערכו למשה 'בוחן' לוודא שהוא עדיין עמהם. כשראו שלמרות התעלותו הקדושה הוא 'עדיין בדעתו', אזי ביקשו לשמוע מוּסָרָיו.

עבור מחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה יש להתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ועל פיו נסדיר את שאיפותינו, מה הם יכולותיו – לפיהן נתאים את דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת לשניהם, למוכיח, ולמקבל התוכחה. בימי 'בין-המצרים' נזכור את דברי חז"ל כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' פר' נצבים) שאין כאן סתירה כלל וכלל, היות ושררה ביניהם שנאה, לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי וכדין, שתנאי  יסוד הוא להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ובוודאי לא 'כלי נקמה' לסגירת חשבונות.

מסופר, כי רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ואף מתייחס בגסות רוח למשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה הוא חייל מצבא ניקולאי האכזר, זה עתה השתחרר משנות שֵׁרוּת ארוכות, עד שאיבד צלם אלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והתקדם לעבר האיש! ביד מושטת לשלום פנה ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" התחילו שניהם לבכות יחדיו! המילים הטובות שיצאו מלב הטוב והטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות שנים של 'הצלחה', נסה נא, אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…". מסופר כי נשמתו ניעורה, 'החייל' התחיל להתקרב, עד שעלה ונעשה בס"ד לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר אנו בדורנו? יש דרך נכונה! בשבת ר"ח היה יום פטירת אהרן הכהן. דרכו היתה 'להוכיח' ע"י שהיה מקדים שלום אף לעבריין, והלה התעורר לשיפור מעשיו!

משה רבינו מחזק את לב העם בשלהי הפרשה: 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, משה רבינו אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: 123ymm@gmail.com                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'