משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיח את בנ”י. תחילה פותח ברמז, מפני כבודם של ישראל, וכשרואה שהם ‘רוצים לשמוע’ הוא חוזר ומוכיח בפרוטרוט (אלשיך הק’). מצוות ‘הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ’ היא מן הקשות. חובה להשכיל כך שהתוכחה תתקבל ותשפיע על המוכח, ובזהירות רבה – שהמוכיח לא ייכשל ב’לאו’ הצמוד: ‘וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא’.
בילקוט שמעוני בפתח פרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח מבהיל על הרעיון בין ישראל לבין למשה “בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים ‘אינו בדעתו’. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים”. הדבר מתמיה ביותר! וכי חשדו במשה רבם שהוא ‘אינו בדעתו’? הלא ראוהו יום יום, והרי אף התורה מעידה עליו ‘לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה’. ועוד, למה הוא ‘משתף פעולה’ עם היחס המשפיל שלהם?
הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שהם בדקו את שפיות משה, אלא, הם ידעו שמשה רבינו הינו ‘איש אלוקים’, גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד עד שמתרחק מעליהם. והיאך יכול להוכיח אותם כשהוא ‘גבוה מדי’? הרי על המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו, ולהכיר בסביבתו. בנ”י ערכו למשה ‘בוחן’ לוודא שהוא עדיין עמהם. כשראו שלמרות התעלותו הקדושה הוא ‘עדיין בדעתו’, אזי ביקשו לשמוע מוּסָרָיו.
עבור מחנכים, מצוות תוכחה היא ‘מצוה תמידית’. עובר לעשייתה יש להתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ועל פיו נסדיר את שאיפותינו, מה הם יכולותיו – לפיהן נתאים את דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת לשניהם, למוכיח, ולמקבל התוכחה. בימי ‘בין-המצרים’ נזכור את דברי חז”ל כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו ‘ערבי נחל’ פר’ נצבים) שאין כאן סתירה כלל וכלל, היות ושררה ביניהם שנאה, לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי וכדין, שתנאי יסוד הוא להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה ‘מקל ורצועה’ לרדות בה, ובוודאי לא ‘כלי נקמה’ לסגירת חשבונות.
מסופר, כי רבינו ה’חפץ חיים’ זי”ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף “נתח אווז וכד בירה” ללא ברכה, ואף מתייחס בגסות רוח למשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה”ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! “איש זה הוא חייל מצבא ניקולאי האכזר, זה עתה השתחרר משנות שֵׁרוּת ארוכות, עד שאיבד צלם אלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!”. שמע הצדיק, והתקדם לעבר האיש! ביד מושטת לשלום פנה ואמר “שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!” התחילו שניהם לבכות יחדיו! המילים הטובות שיצאו מלב הטוב והטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך “לאחר עשרות שנים של ‘הצלחה’, נסה נא, אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…”. מסופר כי נשמתו ניעורה, ‘החייל’ התחיל להתקרב, עד שעלה ונעשה בס”ד לבעל תשובה גמור!
ראב”ע אמר “תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” (ערכין טז). ומה נאמר אנו בדורנו? יש דרך נכונה! בשבת ר”ח היה יום פטירת אהרן הכהן. דרכו היתה ‘להוכיח’ ע”י שהיה מקדים שלום אף לעבריין, והלה התעורר לשיפור מעשיו!
משה רבינו מחזק את לב העם בשלהי הפרשה: ‘לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה’ אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!’ ותיכף וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’. דברי רבינו ‘בעל-הטורים’ מהדהדים, משה רבינו אומר ‘חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה’ עלי!’.
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות: 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
