קשר בין הורים וילדים

כל נער המגיע לגיל ההתבגרות, רואה צורך דחוף בפיתוח האישיות העצמאית, מדובר בדחף טבעי הגורם לו לחפש את מקומו ולהוציא לפועל את גבורתו הטבעית והכוחות הטמונים בו.

המנוע הפנימי הזה מביא את הנער המתבגר להתבונן בשאלה המהותית של –

איזהו גיבור?

המסקנה המתבקשת היא כמובן – להראות את חוזקו האישי! את האסרטיביות שבו!

וכיצד בדיוק עושים זאת?

כאן ישנם נערים רבים בגיל הטיפש-עשרה שלצערנו נופלים, ובטוחים שככל שיהיו בוטים יותר, חצופים יותר, נועזים יותר, ככל שיקשיבו פחות להוראות ויתווכחו על כל ‘פיפס’ – זה יהיה הגורם שיבטא את גבורתם ויביע את שליטתם בזירה…

אבל אל דאגה, כפי שכולנו יודעים זאת היטב על בשרנו – בתוך כמה שנים המציאות מעמידה אותנו על מקומנו ומראה לנו את עומק הטעות שבשיטה המפוקפקת הזו…

יום מגיע, וכוחנות היתר שחשבנוה לעוצמה שלנו – מתבררת כהרסנית ועומדת דווקא בעוכרינו…

לפתע מתברר לנו כי אנשים  פ ח ו ת  מתחברים לקונספט של כוחנות.

לפתע אנו מתוודעים למציאותם של בוסים או מפקדים בעולם.

לפתע אנו מוצאים עצמנו מול דעה נוספת בתוך הבית, והכוחנות עליה תמכנו יתדותינו מתפוררת במקרה הטוב או גורמת להרס הזוגיות במקרה הפחות מועדף.

לפתע אנו מגלים כי ישנם כוחות מעלינו, וכי אנו לא מלכי העולם הבלתי מוכתרים –

ואז אנו נוחתים לקרקע המציאות הקשיחה,

לפעמים זו נחיתה רכה של השלמה.

לפעמים זו נחיתה פוצעת, נחיתה של הפסד גדול ומשנה חיים…

אנשים רבים טועים לחשוב כי בסיס ההצלחה בחיים או בכל משימה שנטלו על עצמם תלויה בעקשנות, בהתמדה, ברצון עז ובלא לוותר –

זו טעות! כי אכן אין ספק שצריך רצון, צריך התמדה, צריך עיקשות בשביל להשיג הצלחה – אבל בסיס ההצלחה הוא אחר לגמרי!

בסיס ההצלחה בחיים הוא ה כ נ ע ה.

מהי הכנעה?

הכנעה היא הידיעה הפנימית המוחלטת שאני לא הבוס, שיש מישהו מעליי, שאיני יכול להכתיב את רצוני לעולם. הכנעה היא הכרת מגבלות הכוח.

כשאנו יודעים את מקומנו – אנו פתוחים לקבלת הדעה השניה, פתוחים לוותר על ה’פרנציפ’ הקדוש. כשאנו מכירים את מגבלותינו אנו מוכנים לנהוג בחכמה – ולא רק לפי התכתובת הפנימית העקשנית, שלא לומר הטיפשית, שאנו מציבים כנקודת פתיחה. כשאנו מכירים באמת הפשוטה הזו אנו מונעים מעצמנו עוגמת נפש ויודעים להיזהר ולא להיכנס לוויכוחים מיותרים העושים שַׁמוֹת בכל חלקה טובה.

ובאמת, יש לא מעט שלא מוכנים להכיר בכך. מבחינתם הם המלך שאינו זז מהמשבצת שלו – וכל שאר השחקנים אמורים לסוב סביבם ולהכיר בעוצמתם…

אנשים אלה ממיטים על עצמם אסון!

אחוזים דרמטיים של מקרי הגירושין בעולם היו יכולים להימנע לו רק היו בני הזוג מוכנים לוותר על כבודם המדומה, על עליונותם, לו רק היו מוכנים להיכנע…

בכמה דיונים משפטיים ודיני תורה הפסידו אנשים את כל הונם – רק בגלל שהתעקשו ללכת ‘עד הסוף’ ולא לוותר על פסיק…

כמה חיילים היו מונעים מעצמם את התענוג של ישיבה צנופה במחבוש – לו רק היו מסוגלים להכיר בעליונות המפקד או הקצין עליהם…

כמה ילדים טובים היו נותרים בישיבותיהם ולא מועפים – לו רק היה ביכולתם הנפשית לגשת אל המשגיח ולומר את שלישיית המילים הכה פשוטה: טעיתי, אני מתנצל!

כמה תאונות דרכים היו נמנעות לו רק היו מוותרים ומוחלים על החטא הנורא של עקיפה מימין…

כמה פרנסה היתה בעולם – לו רק היה העובד מבין שאל לו לשדר עוצמה מיותרת מול הבוס, ובכך היו חוסכים מעצמם את הרומנטיות שבטקס פיטורין…

כמה עסקים היו מתייצבים ומגדילים את מעגלי לקוחותיהם – לו רק היו מציבים את המשפט ‘הלקוח תמיד צודק’ מול עיניהם…

אז מה, הם יאמרו, האם אכן הלקוח תמיד צודק? האם לא ייתכן שהבוס אכן טעה? האם האשה תמיד צודקת בטענותיה? האם המפקדים תמיד נוהגים בתבונה?

אין כל ספק שיש צדק בטענה הזו, אבל הכביש כבר לימד אותנו את כלל הזה”ב:

בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!

על האדם לבחור: האם הוא מעדיף להיות צוֹדְקִים פּוֹשְׁטֵי רֶגֶל – או נִכְנָעִים מַצְלִיחָנִים?

(מתוך הספר המהפכני ‘הורים במתנה’, ספר הדגל של עמותת ‘אבאמא שלי’, העתיד לראות אור בקרוב)

גם אתם שמתם לב שככל שהדורות מתקדמים – כיבוד ההורים נסוג לאחור?

אם רק נרצה להיזכר במידת הכבוד שסבינו וסבתותינו נהגו כלפי הוריהם. באיזו יראת כבוד הם דיברו אליהם או עליהם, באיזו יראת שמים!
אתה מסתכל על עצמך ושואל, האם אתה יצוק מחומרים אחרים? למה אתה לא מצליח להבין לרכוש וליישם את מה שהיה כה מובן מאליו רק לפני דור דורַיים?
בדור שלנו, סיפורים שבכל יום לשמוע ילדים קטנים צועקים על אמא, ילדים שחשים הכי טבעי לומר ‘אמא את טועה!’, נערים שלא מפחדים להכריח את אביהם לקנות להם דווקא עכשיו ודווקא אופניים ודווקא בדגם הזה, ואביהם נכנע וקונה, הוא יודע שאין לו ברירה אחרת.
עכשיו, קחו את הטקסטים הללו ונסו להלביש אותם על סבא וסבתא שלכם כלפי הוריהם…
יש גבול לכל הזיה…

אז מה קרה לנו? מה קרה איתנו? מה באוויר השתנה?

אז בואו ונהיה כנים, ונניח את הדברים על השולחן – בלי עטיפות.
מאז בריאת העולם ועד לפני עשרה עשורים היו אבא ואמא מרכז העולם.
אבא היה תמיד המחליט, ואי אפשר היה למרות את פיו, אפילו לא היתה מחשבה קטנה בכיוון! אמא תמיד טיפלה, והילדים תמיד כיבדו והיו בשבילם.
זה היה סדר מאוד מוצלח לכאורה. אבא ואמא דואגים לכל מחסורם של הילדים – אבל הם נמצאים במרכז, והילדים הם מסביבם!
אלפי שנים היתה זו ההתנהלות הנורמלית והטבעית, עד ששמועות מפחידות ומטרידות החלו לצוץ בעולם.
ישנם הורים, כך טענו השמועות בעקשנות, המנצלים את היותם מרכז העולם בשביל ילדיהם לרעה, ובמקום להעניק להם בתמורה את מה שהורה אמור להעניק לילד – מתעללים ומתאכזרים לילדיהם, נוהגים כעריצים וכפריצים ועושים בהם שימוש ציני!
היו הורים שבמקום לצאת לעבודה בעצמם, פשוט היו שולחים את הילדים התמימים לפרך את עצמותיהם בעבודה, כשהם עצמם ישובים על יד האח ומתחממים בפינוק.
היו כאלה שנהנו מהמיקום הגבוה שלהם בהיררכיה המשפחתית, ופשוט היו מפליאים מכותיהם בנפשות הרכות – סתם. בלי סיבה נראית לעין.
סיפור הצטרף לשמועה, עופות השמים התהלכו בבהילות והעבירו בשורות קשות ממקום למקום. העולם כולו רעש וגעש…
אנשי חינוך ופסיכולוגים כינסו ישיבות חרום ודיוני פתע, לדון במצב הבלתי נסבל ולעשות מעשה.
ההחלטה נפלה: מהיום והלאה יתהפכו היוצרות!
תמו הזמנים בהם היו ההורים במרכז. מהיום והלאה יהיו אלה הילדים אשר ייהנו מההגנה והכבוד.
המורים בבתי הספר קיבלו הנחיות מפורטות, להדריך את התלמידים שאם רק יעזו ההורים להרים את ידם עליהם או להעבידם בפרך – אל יהססו לפנות לרשויות החוק ולהציל את עורם!
היו כאלה שהרחיקו לכת, וקבעו כי מעתה ואילך יופסק השימוש בתוארי הכבוד כמו ‘אבא ו’אמא’, והם ייקראו גם על ידי הילדים בשמם הפרטי – כפי שכולם פונים אליהם…
ואכן, בתוך כמה שנים לא היה עוד לעופות השמים מה למכור בתחום האכזריות ההורית, ואלה פנו לנושאים בוערים יותר…
עד כאן זה נשמע מדהים. פנטסטי אפילו.
הבה נהיה כנים ונודה כי אכן כוונה טובה היתה לאלה שהפכו את היוצרות ושמו את הילדים במרכז…
אבל, כפי שהתבשר מלך כוזר בחלום הלילה: כוונתם היתה רצויה – אבל התוצאות ההרסניות שנגרמו בעקבות המהפכה ההיא היו קשים לאין ערוך.
ילדים הם עם טיפש? נו באמת. תוך תקופה קצרה החלו הילדים בכל העולם לחוש את רוח הדרור והחופש מכה באפם. פתאום פוחדים ההורים להכות אותם! פתאום פוחדים להעיר להם על מעשיהם! ההורים מאז ועד היום חוששים לפתוח את פיהם, בפרט מול ילדים מתבגרים במעט, ולהוכיחם על מעשי משובה!
הילדים שבינתיים כבר למדו חשבון של אחד ועוד אחד, הבינו את מעמדם החדש והנעים – וניצלו זאת עד תום…
אט אט גדלה קרנם של הילדים בעיני עצמם, ואילו קרן ההורים ירד וכמש, נבל הרקיב והתפורר.
פתאום הילדים הם מרכז העולם – וההורים תקועים איפשהו שם בין משרת המשרתת לתפקיד הטבח. אולי גם ארנק לשעות הפנאי.
כמובן שהמהפך הזה לא התרחש ביממה אחת. שנים ארוכות חלפו ובכל דור ננגסה עוד פיסה בבמת הכבוד ועוד פיסה, עד שבימינו לא קשה להיווכח במיעוט הכבוד שלצערנו פשה בקרב כל הילדים כלפי הוריהם.
כעת אני רואה בעיני רוחי את סימן השאלה המרקד בין עיניך…

מה?! כיצד יש מי שמעז להטיל דופי בחינוך התורני והיהודי לו זכינו? האם היה אפילו מורה אחד או מלמד תינוקות אחד בכל שנות לימודנו שאמר לנו אי פעם כי מותר לנו להתלונן על הורינו אצל הרשויות?!

מילא בבתי הספר הכלליים, בחינוך החילוני וההרוס, שם ניתן להאמין להסבר הזה, כי מי יודע אילו תכנים הם לומדים שם… אבל אצלנו?! הס מלהזכיר!
אכן, אין ספק כי אנו, כמי שזכינו להתחנך במוסדות של יראי ה’ ההולכים בדרך המסורה, זכינו גם לקבל חינוך יהודי טהור ושורשי, עם השקפה ברורה ובלי בלבולים. אבל.
רוחות, כידוע, אינן נוטות להתרגש יתר על המידה מחומות כאלה או אחרות. הן חולפות מעל למחסומים ומדלגות פנימה בקלילות…
גם רוחות העולם הם כאלה. נכנסות מבעד לפרצות קטנות וחודרות אף לעומק מחננו.
תרבות העולם היא סוחפת, והיא משפיעה ומשדרת באופן עקיף לתוכנו. זה יכול להיות סגנון לבוש החודר אלינו, שפה מדוברת, שיטות צמחוניות או טבעוניות, מאבקים בגזענות או באפליה, ואפילו כלים טכנולוגיים כאלה ואחרים.
גם הרוח הזו חדרה אלינו, לצערנו. רוח הסערה המבלבלת את סדרי העולם ומביאה את הילד למרכז העולם – ואת ההורים דוחקת הצידה בידיים קרות.
היום ישנם הרבה ילדים הגדלים מתוך תחושה שהכול מגיע להם. ואוי ואבוי יהיה להורים אם ישיבו את פניהם הרכות ריקם.
אבל מה שעוד יותר מצער הוא, שישנם הרבה הורים המגדלים את ילדיהם לתוך תחושה זו! אם מתוך הרגל, אם מתוך פחד סמוי ותת הכרתי.
ואת זה, ידידי, עלינו לשנות!
את ההסתכלות המעוותת הזו, את הפחד הלא ברור הזה, את הרוח הזו שחדרה אלינו, את כל אלה אנו מסוגלים לשנות ברגע אחד! על ידי נפילה אחת של אסימון בתוך ליבנו.
להבין שאבא ואמא הם מעלינו. הם הורים. אנחנו ילדים.
(מתוך הספר המהפכני ‘הורים במתנה’, ספר הדגל של עמותת ‘אבאמא שלי’, העתיד לראות אור בקרוב)

לראשונה בחיי למדתי כי אדם מסוגל במחצית השעה לשנות את תנוחתו אלפיים פעמים.
אלפיים תנוחות, בלי טיפת גוזמה! אלפיים תנוחות הוא שינה כאשר ישב מולי והקשיב להרצאה הקצרה שנשאתי בבית הכנסת הקטן שברמת שלמה.
‘הוא’ היה יהודי חביב בשנות השלושים לחייו, שישב בשור השלילשית, ממש מולי. חביב – אבל נראה כמו סיר לחץ בדקה שקודם להתפוצצות המסוכנת.
כהרגלי פתחתי ואף הרחבתי בנושא כיבוד הורים והחשיבות של מצווה זו, ולא הייתי צריך להיות בעל חוש מפותח כדי לזהות שהנושא הזה הוא טעון במיוחד אצל האיש הנכבד שמולי.
ניחשתי שבסיום ההרצאה הוא ייגש אלי ויספר לי על אבא ‘שלא חינך אותו כמו שצריך’, ש’לא שם לו מספיק גבולות בילדות’, או אולי ‘שם לו גבולות צפופים מידי – כמו בגטו’.
טענות שגרתיות ורגילות, כשכמובן המסקנה היא ש’אליו לא התכוונה התורה במצוות כיבוד הורים’…
ניחשתי נכון. כמעט.
הוא אכן ניגש אלי, וביקש חמש דקות של ביחד. הוריתי לו להמתין בחוץ, ליד הרכב.
הסיפור שהוא גולל באוזניי, אוי. מעודי לא שמעיתי סיפור כאוב שכזה.
“אבא שלי הוא חולה נפש”, הוא ירה במהירות. יריית פתיחה לסיפור ארוך ומתמשך על ילדות נוראה שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי, על עול כבד שרבץ עליו מאז שחר ינקותו, עול שחייב אותו לעשות עבור אביו פעולות שונות ומשונות,
שאין כאן המקום לפרטם.
אביו, כך מתברר, היה מנצל אותו עד תום ומורה לו לבצע כל מיני שליוחויות כאלה ואף אחרות. כל פעולה כזו רוקנה אותו מכוחות, שברה את ליבו והגבירה את תחושת הניצול שגם כך היה נוכח קבוע ובועט בתוך נפשו.
הוא סיפר וסיפר וסיפר, ואני את לשוני כמעט בלעתי. מה אפשר לומר ליהודי מסכן ושבור כל כך?
שתקתי. הקשבתי הלאה לדבריו.
היהודי המשיך לגולל את מסע חייו הארוך והמפותל, סיפר על חיי הנישואין שלו שעלו על שירטונים יומיים, וכאשר הלך למטפל רגשי נודע, לא ארכו הפגישות עד שהבעיה הברורה צצה ועלתה באופן זוהר וברור: הלחצים הפנימיים שלו משנות הסבל עם אביו עומדים למוטט אותו נפשית!
וזהו, כך הוא מסתובב לו, כבר כמה ימים, בידיעה ברורה שהאשמה חדה בצידה: הוא עומד להתמוטט. בגלל אביו.
“ומה תאמר, אהרון, האם אתה עדיין משוכנע שגם אלי דיברה התורה כאשר ציוותה את הדיבר החמישי? האם יש לך בשבילי מישהו אחר להאשים אותו – מלבד אבא שלי?”
שתקתי לו כמה דקות ארוכות. לא היה קשה להבין את המצוקה של היהודי, אבל בלתי אפשרי היה לחוש את מה שחש הוא, לאחר שנים של סבל איום ומתמשך.
“אני חייב להודות”, אמרתי לו לבסוף, “שאכן מעולם לא נתקלתי בסיפור שובר לב כמו זה שלך. ואכן, אני מסכים איתך לגמרי, שהשיברון האינסופי נגרם לך כתוצאה מהדרישות האינסופיות שנדרשו ממך כלפי אביך,
ואין לי מה לומר לך בעניין. אבל”.
“אבל מה?”
“אבל אני כן רוצה להתבונן ביחד איתך בסיבה של השיברון הזה, לנסות להבין יחד איתך, למה בעצם הדרישות הללו כל כך שברו אותך?”
היהודי החביב ממש לא הבין אותי, “מה, מה זאת אומרת למה הם חוררו את ליבי?!מה זאת אומרת למה הם רוקנו אותי מכוחות? לא שמעת מה שסיפרתי לך, על טיב הדרישות, על חוסר ההיגיון שבהם – ועל הכמות היומיומית של הדרישות???”
פתחתי את מכסה הבגאז’, מניח בקפידה את הכובע לתוך הקופסא התמידית השוכנת בשלווה בין בקבוקי המים המרוקנים למחצה ולשליש.
“את הרב עובדיה אתה מכיר?” שאלתי אותו פתע.
“נו, מי אינו מכיר את הרב עובדיה! כמה פעמים זכיתי להיכנס אליו לברכה. איש קדוש ואבא רחום לכל דורש!” הוא דיבר ממש בלהט. נראה כי אכן היה לו קשר מיוחד עם הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק”ל.
הזמנתי אותו להתיישב במושב שלצידי. “עכשיו בוא נחשוב ביחד, מה היה קורה לו הרב עובדיה היה מתקשר אליך בוקר אחד, ומבקש ממך בחביבות האופיינית לו: ‘יא איבני, תהיה בריא אתה! תעשה לי טובה, ותלך עכשיו מהבית שלך ברמת שלמה עד אליי – עם כוס תה חם, אבל חם חם! ואני מבקש שתלך ברגל, ומהר!’ מה היית עושה, היית מקיים את בקשתו?”
הוא התלהב. “בשביל הרב עובדיה? הכול אני יַעֲשֶׂה בשבילו! אפילו אם יבקש ממני ללכת את כל הדרך עם רגליים למעלה – אני עושה לו את זה! השם ישמור אותו!”
“יפה! אתה בהחלט יודע לכבד צדיקים! אבל תגיד, ומה הייתה מגיב אם כשהיית בא אליו לאחר שעת הליכה ארוכה ומייגעת הוא היה מעניק לך צ’פחה עסיסית ומבקש ממך: ‘יא איבני, תהיה מבורך אתה! בן פורת יוסף! רק אם תוכל, גם מחר, בדיוק בשעה הזאת, כוס תה חם, אבל חם חם, כן?’, היית מסכים?”
“מה השאלה בכלל? בשביל לקבל כזה יחס מהרב – הכול אני יעשה!” הוא להט מהתרגשות.
“רגע, רגע, ואם הרב לא ייתן לך צ’פחות, ולא יחמיא לך, ולא ייתן לך הרבה יחס, רק יבקש ממך שמהיום והלאה תלך בכל יום, קיץ, חורף, שבת, ראש השנה, יום ברית לבן שלך – לא משנה, כל יום כוס תה חם, אבל חם חם! ברגל! מרמת שלמה – עד להר נוף! מה היית אומר אז?”
האמת, שאפילו אני הופתעתי מעוצמת התגובה שלו. “מה נראה לך, אני עושה את זה בשביל הצ’פחה? זה אולי נחמד, אבל בשבילי לקיים את רצון הרב – זה חיים בשבילי! זה סגולות לדברים גדולים! לשמוע בקול החכמים! מצידי ללכת ככה כל יום ארבע פעמים – העיקר שיהיה לו נחת רוח לכבוד הרב!”
“אבל למה הוא מבקש דווקא ממך כוס תה, ודווקא ממרחק כזה, ודווקא ברגל, זה לא נשמע לך קצת מוזר?” ניסיתי.
“מה מוזר, מי מוזר, מה מעניין בכלל מוזר?! הרב מבקש – אז עושים. ההבנה שלנו ברב היא ככה! ככה!” הוא קירב את אצבעו לאגודלו והותיר אך רווח צר וקטן ביניהם, “אנחנו מחויבים על פי התורה לקיים את מה שהרב מבקש מאיתנו – ולא משנה אם אנחנו מבינים או לא מבינים”.
“רגע, רגע”, עצרתי את התלהבותו, “זה לא ירוקן אותך מכוחות? זה לא יחורר את ליבך?”
“אויש, אילו שטויות”, הוא הנחית דפיקה עוצמתית על תא הכפפות. המנוע חישב להישבר, “לרוקן אותי? חה חה, הפוך לגמרי! כל פעם שהייתי מבצע את זה – הייתי מתמלא מחדש בכוחות ובשמחה עצומה! כזו מצווה – לא כל אחד זוכה לה!”
“וואו, אתה נשמע כנה ואמיתי כל כך. אבל תגיד, מה היה קורה, לו במקום הרב עובדיה, זה היה דמות אחרת, גם מישהו שהתורה מחייבת אותך להקשיב לה, והאיש הזה היה מבקש ממך את הבקשה המוזרה הזו, גם אז היית נענה ברצון ובהתלהבות כל כך?”
הוא דרש הסבר. “תן, תן דוגמה, כמו מי?”
“למשל”, גירדתי בפדחתי, “למשל – אבא שלך!”
“אבא…אבא שלי? מה הקשר אבא שלי?” הוא כמעט בלע אותי.
“כן, חוץ מהרב עובדיה, יש עוד מישהו אחד שהתורה מחייבת אותך לקיים את בקשותיו. אבא שלך! האם בשבילו גם היית מוכן ללכת במסירות נפש כזו בשביל דברים מוזרים שכאלה – או שזה היה מחורר את ליבך ומרוקן אותך? מה אתה אומר?”
ההתלהבות פרחה ממנו בין רגע. הוא נראה כמו בלון רגע אחד לאחר נעיצת המחט האכזרית.
“נו, טוב, מה אתה משווה! כאן זה הרב עובדיה בעצמו – וזה ממלא אותי בכוחות, וכאן זה… נו, כאן זה אבא, וזה מרוקן אותי!”
“אבל למה, מה ההבדל?” תמהתי.
“אין למה. זו המציאות!” פסק.
שתקתי. הצעתי לו טרמפ לביתו, למה לא? הוא הסכים.
באמצע הדרך חניתי תחת עץ רענן. אספתי את כל האמפתיה שרכשתי אליו והבטתי לו לתוך עיניו.
“תשמע”, דיברתי בשקט, “קודם לכן אמרתי לך שאין לי כל תשובה ותרופה לשיברון ליבך, ואני בהחלט מבין עד כמה זה השפיע על חייך. אבל אני רוצה להתבונן יחד איתך על מקור התחושה! למה בעצם הרגשת מרוקן בכל פעם שאבא דרש ממך בקשה כזו או אחרת? למה במקום זאת לא התמלאת בסיפוק ובעזוז על הזכות הנדירה שלא כל אחד זוכה לה? אתה יודע למה? כי לא ידעת! לא ידעת שבשבילך אבא הוא כמו עשר ‘הרב עובדיות’! בשבילך אבא הוא כמו הצינור בינך לבין אלוקים בעצמו! אם רק היית יודע זאת, תאמר לי בעצמך – היית מתרוקן מכוחות מכל בקשה או היית מתמלא ממנה?”
השתתקתי. אולי דיברתי יותר מידי?
בעיניו נצצה דמעה. דִמעת אֵבֶל על נפש שבורה מרוסקת, נפש, שהפטיש שריסק אותה היה אמור בכלל להצמיד לה מסמרי חיזוק.
בעיני נצצה דמעה לעומתו. דמעת יגון על כל כך הרבה נשמות טובות, רכות, מעולות, שאם רק תהיה הידיעה הזו בארגז הכלים שלהם – כמה ישתנו חייהם, כמה כוחות יתמלאו!
(מתוך הספר המהפכני ‘הורים במתנה’, ספר הדגל של עמותת ‘אבאמא שלי’, העתיד לראות אור בקרוב)

נרחף לרגע על אחד הנושאים היותר כבדים במערכת הקשר העדינה הזו, בין ילדים והוריהם.

שפיטה.

רק נרחף – כי בשביל לקבל מענה ברור ומסודר בנושא עלינו להקדיש לו פרק נפרד ונכבד, ואכן נעשה זאת בהמשך.

למה הזכרנו אותו בכל זאת כאן? כי תופתעו, הנושא הזה כרוך וקשור בקשר ספנים מהודק לצורת ההסתכלות שלנו על הורינו.

תשאלו: מהי השפיטה?

אומַר לכם: השפיטה היא אבן הנגף הגדולה ביותר לכיבוד הורים.

למה קשה לנו לכבד את ההורים? או יותר נכון, אם הוריכם היו מושלמים בכל תחום, האם היה לכם קושי בכיבודם?

התשובה ברורה. לנו קשה לכבד אותם, יען אנו סבורים שהם עשו טעויות רבות בחייהם, בדרך חינוכם אותנו, בהתנהלות הכלכלית או המוסרית, בה הוליכו אותנו יחד עמם.

אבא שהוא גם מוצלח וגם עשיר, גם נואם בחסד וגם אהוב על כולם, גם מדבר בעדינות וגם מצליח להנחיל לנו ערכים מושלמים – אין כמעט שום אפשרות שלא נכבד אותו. הוא הרי מושלם! ומושלמים – אנו הרי מחפשים!

אבל בינינו. אין מושלמים בעולם. לעת עתה לפחות.

כולנו עושים טעויות לפעמים. טעויות קטנות שניתן לכסות עם שטיח גדול – אבל גם טעויות מורטות שיער, כאלה שקשה למחות את רושמם מעלינו – והם משפיעים על חיינו באופן ישיר.

קשיש אחד התאונן באוזני נכדו הצעיר.

שאל אותו הצעיר: סבא, למה אתה נאנח?

– הזיכרון, הזיכרון! ענה הסב.

– למה, מה שכחת? אולי אוכל אני להזכיר לך?

הביט בו הזקן בעיניים אפורות ואמר: אני זוכר דווקא די הרבה. אני זוכר עם מי התחתנתי. אני זוכר היכן התחתנתי. אבל משום מה אינני מצליח להיזכר – למה התחתנתי? —

הטעויות הם חלק נכבד מחיינו. מאות שעות מבוזבזים אצלנו על טעויות – ורבבות שעות על תיקוני הנזקים הנגרמים מהם…

ותתפלאו, גם ההורים שלנו יצוקים מאותו החומר כמו שלנו. גם הם עושים טעויות. וטעויות חמורות לפעמים. כאלה שלעתים משפיעות על נוחות חיינו.

במקום להבין את זה, אנו עסוקים לעתים בהעצמת החוויה אצלנו, ומפתחים כעס או טרוניה על אבא ואמא. מפתחים חוש ביקורתי חד וחותך, כזה שאפילו מבקר המדינה אינו מרבה להשתמש בו, כלפי ההורים.

ברוב המקרים החוש הזה פעול אצלנו באופן בלתי מודע אפילו. אבל זאת המציאות

כל צעד שלהם עובר אצלנו באלף עיניים. אנו עוקבים בדריכות אחר כל שעל שלהם בכל תחום. כמו נמרים דרוכים הממתינים לצעד רעוע אחד של הצבי המסכן שלפניהם.

וכבר טבעו לנו חז”ל את הכלל הבא: יגעת ומצאת – תאמין.

אם חיפשת חסרונות אצל השני – תמיד תמצא, ובשפע.

שמעתי פעם הסבר מדויק, משמו של הרבי מגור, בעל ה’אמרי אמת’. הוא עמד על המושג ‘לדון לכף זכות’ או ‘לכף חובה’. למה דווקא כף? למה לא ‘לידי זכות’, למה לא ‘לחובה’ סתם?

והסביר: אמא עומדת במטבח, ומוזגת מרק עוף מהביל לצלחות הזכוכית הלבנות. אמא זוכרת בדיוק איזה מהילדים אוהב ירקות ואיזה מהם פחות. בנה הצעיר שמשון, כך היא יודעת, אוהב רק כרובית במרק! וזה ווטו אצלו: או מרק צח עם כרובית – או כלום!

האמא במסירות בלתי נלאית רוצה ששמשון יהיה מרוצה, ולכן היא רוצה להביא לו מרק צח עם כרובית. אבל לצערה אין הפעם הרבה כרובית, והמעט שכן יש נעלם ונבלע בין הררי הירקות האחרים.

מה עושים? לוקחים כף גדולה, תוקעים אותה לתוך ערמת הירקות, מזיזים פה ושם, חופרים וחותרים לקרקעית הסיר, מחפשים למטה למטה – אולי שם יימצא האוצר הגנוז.

אומר ה’אמרי אמת’: ראית את עמיתך עושה מעשה משונה, כזה שבמבט ראשון נראה כמעשה אשר לא ייעשה? אל תישאר במבט הראשון, קח לידיך כף ארוכה ותתחיל לחפור בתוך הערמה, תחתור לגלות איזושהי כרובית של זכות, איזו נקודה טובה אחת.

אבל, מאידך ישנם אנשים הבוחרים לדון דווקא לכף חובה… רואים אדם שעושה מעשה נאצל, מעשה טוב, מעשה חסד מפעים ומעורר השראה – אבל הם מחפשים בנרות אחר נקודה של חובה, מחפשים לראות מה לא טוב או איזה אינטרס מסתתר בעמקי כוונתו של האיש.

נו שוין. אנשים…

אנחנו באמת יהודים טובים, משתדלים להסתכל על העולם במבט חיובי, חונכנו לחפש את הטוב אצל השני. לדון לכף זכות.

אבל פעמים רבות דווקא מול האנשים שלכאורה אמורה להיות לנו אליהם הכרת הטוב הכי גדולה ומבט הכי חיובי – דווקא עליהם אנו מביטים במשקפיים של שיפוטיות. מחליטים בנחרצות שהם טעו, והם התנהגו לא נכון, והם עשו מעשים אשר לא ייעשו במחוזותינו.

אין יום שבו איננו מזכירים את דברי התנאים על הדברים שאין להם שיעור. אחד מהם הוא כמובן כיבוד אב ואם.

מדוע אין לכיבוד אב ואם שיעור? כי כבודם הוא כמו כבוד השם! כבוד אינסופי!

(מתוך הספר המהפכני ‘הורים במתנה’, ספר הדגל של עמותת ‘אבאמא שלי’, העתיד לראות אור בקרוב)