“המנהל, מה עושים באסיפת ההורים עם האבא של שימי?” שואל מלמד כתה ז’. “מה השאלה?” מתעניין המנהל. “נו, אינך זוכר? מאז שהוא צעק עלי בטלפון, ביזה אותי ופגע בכבודי, אני לא מוכן לדבר אתו! לא מכיר אותו! מה עושים אם יגיע בערב?”. “כבר עבר מאז כמעט שנה!” מנסה המנהל “ואיך שמעון עצמו?” המלמד מסביר “שימי די בסדר, למרות שקשה לי לחשוב עליו מבלי להיזכר באביו החצוף. הוא פגע בי! זה לא אכפת לי אישית – אכפת לי על ‘מעמד המחנך’. זה כמו ‘כבוד התורה’ שאסור לנו למחול על פגיעתו!”.

המנהל חושב קמעא, וקובע שיחה עם המלמד למחרת בבוקר. כך למד ממשה רבינו, בֹּקֶר וְיֹדַע ה’…

“שב נא, אספר לך מעשה שהיה אצל ה’כהן הגדול’ מאלכסנדר, רבי חנוך העניך” פותח המנהל את שיחתם. “כאשר היה הצדיק רבי העניך רב צעיר סבל מרדיפות וביזיונות ממתנגדיו, אנשי בליעל. בין רודפיו היה עשיר נכבד שביזה אותו נוראות, ועפ”י דין תורה היה חייב בנידוי. הרבי לא הסכים בשום אופן לנדותו. אנשי שלומו חשבו שהוא נמנע מכך מחשש שהמלכות תחייבו לשלם אלף זהובים כמנהגם בימים ההם. התגייסו והביאו תלמידיו אלף זהובים לרב, ואמרו שאין שום מניעה מלפעול נגדו כדת וכדין, בנידוי וחרם!

הסביר להם הצדיק “יתכן שעל פי דין תור צריך לפעול כנגדו, אך אני לא אפגע ביהודי. בכדי לנדות אדם, כדי להחרימו ולהתיר זלזול במעמדו מחובתנו להיות בטוחים בשעת מעשה שלא יהיה בה שום פניה, בלתי לה’ לבדו, לכוון בה אך ורק למען כבוד ה’ וכבוד תורתו הק’. אסור לערב שום מחשבה אחרת, ובפרט – נגיעה אישית ח”ו, נקמה ונטירה. לא אוכל לנדותו! וכי בטוח אני שמחשבתי זכה וטהורה לשם ה’? ברור לי שאין בקרבי כלל מחשבה על כבודי או על פרנסתי? על מעמדי ועל דעת הקהל? ולמה תצא זאת מלפני?”.

“ועתה”, מסביר המנהל פניו למלמד הפגוע, “הרבי מאלכסנדר, שהיה צדיק אמיתי, ת”ח ופוסק הלכה, חשש מפנייה הפוגמת בטוהר המעשה, משך ידיו ולא גזר נידוי. האם אנחנו יכולים לנהוג חרם ופגיעה בזולת?”

התורה מעידה כי משה רבינו היה עניו מאוד מכל האדם. רבינו ה’שפת אמת’ כותב שמרוב ענוותנותו המוחלטת משה לא הרגיש כלל בצאתו ובואו לפני העם שהינו נוהג ברמה. משום הכי האשימו אותו מתנגדיו ‘ומדוע תתנשאו’. רק משה רבינו לבדו יכול להעניש את קורח. נקי כפים ובר לבב, ללא כל פנייה!

כמה קשה להיאבק ב’נגיעה אישית’? עבודת המלמד מטוטלת בין דעות של הורים, הנהלה וחברים לצוות. מחד – הוא חפץ במקום של יחס והערכה, ומאידך – עליו לחשוב על תלמידיו תוך הנמכת עצמיותו… כמה “עונשים חינוכיים” (במרכאות כפולות) נחסוך, כמה ‘הרחקות וסילוקים’ נמנע, כאשר נפעל בטוהר, לשם שמים, ללא פניות אישיות. כמה ‘דחיית רישום’ בגלל שיקולים חיצוניות, כמה ‘ברוגזים’ הרחיקו תלמידים מעולם התורה. כמה נערים נקטפו מישיבות באיבם, נתלשו מעץ החיים? הבחור ננשר, המרחיקו הוא הוא הנושר!

אפילו משה איש האלוקים, נזהר! כאשר בנות צלפחד השמיעו ‘והוא לא היה בתוך העדה הנועדים… בעדת קורח’, משך משה ידיו, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה’! פי’ השל”ה הק’ כי חשש מנגיעה אישית! גם במעשה זמרי ‘נתעלמה ממנו הלכה’ כי זמרי העז פניו ושאלו ‘בת יתרו, מי התיר לך’. חז”ל קבעו ‘עשה לך רב’ כי לך יש נגיעה! אינך יכול לשמש ‘הרב של עצמך’, עליך לקבל דעת רבנים אחרים בכל הנוגע אליך!

מי מסוגל להעיד על עצמו שמעשיו הם ‘לשם שמים’. גם כשנדמה לו שהוא לגמרי אובייקטיבי, אינו יכול להשתחרר מהנגיעה האישית שלו. נשנן לנו את דברי רבינו הק’ מקוצק שדרש דרש “וכל מעשיך יהיו לשם שמים” – שה’לשם שמים’ יהיה גם הוא לשם שמים! קל לחלוק. קשה לחלוק לשם שמים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ’