סבא מטייל עם נכדו הילד ברחובות העיר. הסבא נעצר על יד אתר בנייה מגודר, נושא עיניו ומתבונן בשלט הגדול ומתפעל מֵהַדְמָיַת הבניין. עיצוב חדשני, אלמנטים ייחודיים, ניצול זוויות וגימור מטופח. הילד מציץ בין חֲרַכֵּי הגדרות, וקורא לסבו בדווקנות “סבא! איזו רמאות! השלט הגדול משקר! אני רואה את האמת! תציץ ותראה בעצמך – רק ברזל ובטון חשוף, חצץ ולכלוך. סבא! אל תלך שולל אחר הציור הזה!”
הסבא החכם רואה את הנולד, לעומת נכדו התמים שמאמין רק למה שקיים מול עיניו. הסבא למד כבר את אמרת הרה”ק רבי משה ליב מסאסוב “ביסודות – גם של ארמון מפואר – אין יוצקים זהב, כי אם סלעים”.
‘חינוך’ דורש ראיית העתיד, ואמונה כי מתוך ‘אתר בנייה, ברזל ובטון חשוף’ צומחת קומתו העתידית של התלמיד. חלילה לו למלמד לחרוץ גורל מול ‘שלבי בנייה הראשונים’, כי בכך מערער את עתיד עם ישראל!
אחת המצוות החביבות היא מצוות הבאת ביכורים. התורה מדגישה בה ביטויי ‘שמחה’, בגינם הנהיגו הנהגות מרוממות. המשנה מתארת באריכות את מוחצנות ההתרגשות סביב הבאת ביכורים, דבר שלא מצאנו כמותה בשום מצוה אחרת. בני העיירות נקהלו יחד לעלות ברוב עם, לָנוּ ברחובה של עיר – ובהפציע השחר הכריזו ‘קומו נעלה ציון’… הולכים לקצב נגינת החליל. שור ל’שלמים’ צועד בראש השיירה כשהוא מעוטר ומקושט… נכבדי ירושלים יוצאים לקבל פני הבאים… מזמרים ‘שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך’. סלי ערבה מקושטים, מעוצבים בנוי והדר, קערות כסף וזהב, גּוֹזָלִים ל’עולה’… אשרי עין ראתה זאת!
מה כה מיוחד במצוות ביכורים, שזכתה לאפיוני שמחה יוצאי דופן? למה אין הבעת שמחה כזו בהפרשת תרו”מ, בעליה לרגל או בהקרבת קרבן תודה? מה סודה של הבאת ביכורים? מה עלינו ללמוד מזה לחיינו?
מצוות ביכורים מיוחדת שהיא מוכיחה דביקות ואמונה. האשכולות העסיסיים המובאים בקיץ, התאנים השמנות, הזיתים השומניים, התמרים המזילים מגד והרימונים הבורקים – סומנו וקודשו בעודם באיבם, הרבה לפני שראו איכותם! “כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים” (ביכורים פ”ג מ”א). וכי כאשר הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ היתה ראויה ומשובחת להעלותה לירושלים? מה מרגש כאשר רק פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים? אלא, החקלאי יודע מראשיתם כי ב’קטנטנים’ האלה הפוטנציה – בטיפול מסור ועקבי – להתפתח לפרי הלולים!
הרבי הק’ מפיאסצנא הי”ד, האי אומן פדגוג, מרחיב יסוד זה. על המלמד לראות את תלמידיו הרכים, גם המתקשים, במבט עתידי ואופטימי. יזכור כי צעירי היום – הם בוגרי הדור הבא. המלמד ‘החכם’ רואה את הנולד. וכה כתב במבוא לספרו ‘חובת התלמידים’, בצחות הרעיון: “את הנערים אשר לפניהם, יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ה’ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומידות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם”! זו השמחה בחינוך ובביכורים!
חז”ל לימדו ‘שור בן יומו קרוי שור’. הוא מוכן ומושלם. אך אדם נולד ‘קטן’, ראשיתו מצער. הקב”ה קורא לעברנו, ההורים והמורים: נַעֲשֶׂה אָדָם! יחד נעשה ונשלים האדם! אדם אינו בהמה! הוא הולך ומתפתח! אשריכם מלמדי תשב”ר צוֹפֵי העתיד שאינכם מרפים ידים מול חצץ, אבק וברזלים. זִכְרוּ! רואים בור עמוק במיוחד? זה מבשר על בנין גבוה במיוחד שעתיד לקום כאן! ככל שהבנין יינשא – כך יעמיקו יסודותיו!
כתיבה וחתימה טובה!
להארות והזמנות: ymm@gmail.com123 יחיאל מיכל מונדרוביץ’
