חינוך בפרשה- שמיני- הקשבה

זכות השתיקה

הגה"צ רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל האיר את פניה של יהדות שווייץ, ומצודתו פרוסה על פני אירופה כולה. מספר בנו: בשעת לילה מאוחרת מתקשר אברך לאבא בקול בוכים. "אשתי בחדר לידה, הרופאים החליטו לנתח כי התינוק בסכנה. יתפלל נא הרב! כבר עשר שנים מאז לידת בכורנו שאנו מייחלים ומצפים…!". הרב נטל לידו ספר תהלים, אך טרם הספיק להשלים אפילו פרק אחד, ושוב צלצול הטלפון, "איבדנו אותו" לוחש האברך בקול חנוק, ומנתק. דממה שוררת בחדר הרב. לאחר רגע קט מתנער "קח את מפתחות הרכב, יוצאים לבית החולים!" שאלתי "מה תועיל הנסיעה הארוכה באמצע הלילה?" והרב השיב "הרי הוא לבד. עטוף שכול ויגון. הוא זקוק ל'כתף'…".

ממשיך בנו ומתאר "הגענו לאחר חצות לילה. דממה שוררת במסדרונות. על ספסל פינתי במחלקה ישב האברך. ראשו בין ברכיו. לבד. אבוד. בראותו את אבא קם לקראתו. את ראשו שמט על כתפו של אבא ופרץ בבכי. הרב לא אמר מאומה. טלפון הציבורי במסדרון צלצל שוב ושוב. האברך פלט "אלה בוודאי הורי אשתי. הם יודעים שיצאנו לביה"ח 'בשעה טובה'… מתקשרים כל כמה דקות… ממתינים למזל טוב… עד שהגעתם לא הייתי מסוגל לענות… אשתי עוד ב'חדר התאוששות'… כעת אאסוף את עצמי ואשתדל לדבר ולעודד… תודה שבאתם… הכתף של הרב…".

דממה שנשמעת

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ראש חודש ניסן. יום הקמת המשכן. 'אותו היום נטלה עשר עטרות' (שבת פז:), 'אותו היום היתה שמחה לקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ' (מגילה י:). אהרן זוכה ונכנס לשמש בכהונה גדולה. ובו ביום משכל הוא את שני בניו, נדב ואביהוא. בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ישנם רגעים בחיים שהם למעלה מכוחן של מילים. הם בדרגת 'דממה'. מילים ושפה מבטאות הבנה והסבר. מנגינה נותנת ביטוי נפשי מעבר למה שיכולות מילים לתאר. אך השתיקה והדממה מביעות משהו גבוה יותר. דממה דקה – ישמע…

לא באנו ביריעה מוגבלת זו ל'דבר' על דרגת 'שתיקתו' של אהרן. לא באהרן הכהן עוסקים אלא בנו, למדרש ולא למעשה. כמחנכים אנו חולקים עם תלמידינו זמני שמחה, ואף ניצבים לימינם ברגעי אבדן ומשבר רח"ל. ברגעים הקשים הם זקוקים לכתף שלנו, ולאו דווקא למילים. נחלוק עמהם את השתיקה המביעה. את הדממה הזועקת. חבריו של איוב שתקו אתו שבעה ימים עד שבאה עת הדיבור. הנפש מייחלת לשקט חיצוני כדי להקשיב לעצמה.

יש תגובה טבעית להתרחק ולהשפיל עיניים מול אדם האפוף ביגון ואבל. מצוי ואדם שב למקום תפילתו ולעבודתו בתום ימי ה'שבעה', והוא חש שמתרחקים ממנו. אין זה מתוך שלא איכפת לנו, חלילה, אלא שפשוט לא יודעים מה לומר. נבוכים מולו וחושבים 'מה אני צריך לומר לו?'. הבה נלמד להילחם בנטייה הטבעית שלנו – הצורך לְדַבֵּר. נלמד להזדהות על ידי שתיקה. האברך השווייצרי התחזק בראותו כי 'הכתף של הרב' זמינה עבורו. הִנֵּנִי. אני אתך. אמנם ישנם 'יודעי נוחם' המלומדים באומנות הדיבור בפני אבלים, מה ואיך לומר. לאחרים זה 'עת לחשות'. 'אין שתיקה אלא תנחומין' (אבות דר"נ פי"ד). חשוב להגיע, להניע ולניד ראש, ואף לומר 'אינני יודע מה להגיד…'. וַיִּדֹּם.

לדעת להקשיב

שח לי גברא רבא של"ע התנסה בניסיון המר של שכול הבנים. בנים, בלשון רבים. "רבים וטובים באו לנחמני. שוב ושוב שמעתי 'גם רבי יוחנן איבד עשרה בנים… החידושי הרי"ם… הרבי ה'שפע חיים' שיכל בשואה את הרבנית וכל אחד עשר ילדיו…'. מילים אלה נאמרו מתוך כוונה טובה וכנה, ניסו לחזק במילות נוחם, אך עבורי הן כמדקרות חרב… וכי אני בדרגתם? וכי לי רוח הקודש וכח התורה שהיה להם? הם היו מסוגלים להתמודד! אך מה אני…?".

אמנם, רבי יוחנן היה מנחם ומראה 'דין גרמא דעשיראה ביר' (ברכות ה:), משום שהוא עצמו חווה אבדן ושכול. אחרים יקיימו הדרכת חז"ל 'אגרא דבי טמיא – שתיקותא' (ברכות ו:). על הפסוק דּוֹם לה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז) פירש"י 'המתן לישועתו'. נצפה ונייחל לישועת ה', להשתתפות בשמחות, ואזי 'אגרא דבי הילולא – מילי'!

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- פרשת וארא

ימין ושמאל -תפרוצי

גם מנהיג זקוק להנחיה כיצד יבצע את תפקידו בחינוך. כך עשה הקב"ה בפרשתנו וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…'. רש"י מביא 'צִוָּה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם'. להנהיג, להוביל, להדריך ולכוון, אך בנחת.

אתגר מורכב בתחום החינוך ורגיש הוא למצוא איזון מתבקש בין 'שמאל דוחה' לבין 'ימין מקרבת' שלימדו חז"ל שבהם יש לפעול בחינוך ילדים. לא ניתן להעמיד ילד ולפתחו, ללא שנדרוש ממנו. עלינו, המחנכים וההורים, להציב לילד מטרות, לעקוב אחר מילוי המשימות, להעיר ואף להוכיח. אך חובה לזכור תמיד את ו' החיבור, וימין מקרבת. 'שמאל דוחה' תפעל פעולתה כראוי בתנאי שהיא סמוכה ותכופה ל'ימין מקרבת'. אין סתירה בין שתי 'הידיים'!

בימינו שומעים רבות על 'ימין מקרבת'. אכן אנו בדור 'עקבתא דמשיחא', דור חלש הזקוק לליטוף ולרוך. אך כמו שאין 'שמאל דוחה' ללא 'ימין מקרבת' כך לא נראה צמיחה של ממש בלי שנחנך לעמידה במשימות וביצוע מטלות. הג"ר מאיר שמחה הכהן דימה דרישות האב מבנו לחרישת שדה. החורש שדהו נראה כמזיק לקרקע, אך זה מחויב לקליטת הזרעים והמשך גידול הפרי. ברור כי ה'חריש' החינוכי יֵעָשֶׂה בנועם.  אך ללא חרישה לא יגדל כלום! אכן, יש תלמידים ויש מצבים בהם עלינו להקל לילד, 'לבוא לקראתו', מְקִילִים, אך לא מוותרים לו, ולא מוותרים עליו!

דרך האמצע

בריש פרשתנו נאמר וַיְדַבֵּר אֱ' אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וברש"י נאמן לשלם שכר ואף נאמן להיפרע, להעניש. כך עובד המחנך, מתמרן בין השכר וההענשה. ברם, בבואו לפעול ב'שמאל דוחה' ובענישה, יְשַׁנֵּן לעצמו את שהיה רבינו שלמה זלמן אויערבאך אומר, שאם מלמד מעניש חלילה מתוך כעס, או משיקול זר אחר (כמו שיקום מעמדו וסמכותו בפני הכיתה) הרי שיצא שכרו בהפסדו, היות ויש 'יד יצר-הרע באמצע' העונש לא יועיל, ונמצא שהעניש סתם, ללא תועלת.

בספר פרדס יוסף (שמות) מביא דרוש יקר. בשעה שמשה מסתפק ביכולתו להיות מנהיג, אמר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי. אומר לו הקב"ה מַזֶּה בְיָדֶךָ – כלומר, באיזה שיטה חינוכית אתה נוקט? משה משיב, וַיֹּאמֶר מַטֶּה – מקל! (זוכרים את הסרגל המתכתי?…) מֹרֵהוּ הקב"ה הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה! אבל, כאשר משליכים את המטה לחלוטין – וַיְהִי לְנָחָשׁ! לרגע נראה כי לולא אימת המקל יהיו כולם לנחשים! על כן קובע הקב"ה דרך הממוצעת,  שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, אמנם צריך מטה, אך לא 'להגזים' בשימוש בעוצמתו, אחוז בו באחיזה מועטה, ודי! וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. השאר את המטה ביד… מלמד שנאלץ להעניש יֵדַע כי הוא נכשל בחינוך חיובי… שישקיע גם בעצמו…

ואם בנחש עסקינן, מחנכים רבים משמיעים דברי ר' יוחנן (יומא כג.) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, בבואם להעניש כחלק מתפקידם בחינוך. אך יראו מה שכתב מהר"ץ חיות ששמע לפרש את מאמר ריש לקיש, תלמידו ועמיתו של ר' יוחנן (שבת סג.) שיש לדבוק בת"ח שנוקם ונוטר כנחש, וללמוד תורה מפיו. שהרי הגמרא מלמדת כי נחש נושך ללא שנהנה כלל מלחישתו (תענית ח. ועוד). זוהי כוונת חז"ל, כנחש! כאשר ת"ח נוקם ונוטר אינו מתכוון כלל להנאתו! בפניו ניצבים רק כבוד התורה וטובת התלמיד, ולא עצמו והנאתו! מת"ח כזה תלמד תורה! (וכך ביערות דבש ח"א דרוש טו)

בניך סביב לשולחנך

נכון, לעתים יש להעניש, אך גם זה מתוך אהבת ישראל. מסופר כי החפץ חיים נאלץ לסלק מישיבתו בחור שנסחף אחר דעות כוזבות. שמאל דוחה! אך היות ואין רכבת עד למחרת בבוקר, הביאו הח"ח ללון אצלו בבית! הנער התקשה להירדם מרוב מועקה. באמצע הלילה מבחין כי 'כהן הגדול' מתקרב בשקט, ומהדק השמיכה סביבו מפני קור הליל… חימם גוף ונשמה! זה עשה חריש חיובי בליבו (כנ"ל) עד שבהמשך שב בתשובה שלימה! וימין מקרבת!

אי' בדרשות כתב סופר כי עם ישראל נמשל לזית, שנותן שַׁמְנוֹ רק לאחר כתישה וחביטה (שמו"ר ריש תצוה). וזו כוונת דוד המלך בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ, אכן, עליך 'ללחוץ' עליהם כדי שיניבו איכות מתוכם, אך לא לדחותם ולהרחיקם! חובה שתהיו קרובים! סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ בסמוך אליך! הִנֵּה כִי כֵן – יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

עד איזה גיל צריך להשקיע בחינוך הבנים? סיפור מאת 'דרשו'

חינוך בפרשה- פרשת שמות

מהי מנהיגות?

בשנת תרנ"ה כילתה שריפה את מרבית בתי היהודים בעיר בריסק. מאות משפחות הפכו בין לילה לחסרי כל. ביתו של הג"ר חיים מבריסק לא ניזוק בהיותו בקצה העיר, ובעיקר כי התקיימו בו דברי רבי אלעזר (סנהדרין צב.) שאין האש שולטת בבית שבו דברי תורה נשמעים בלילות. רבים מצאו מחסה ארעי והצטופפו בעליית הגג בבית הכנסת. והנה, 'רֶבּ חיים' מגיע ומסדר לו שם מקום לינה. הופתעו, שהרי בביתו ממתינה לו מיטה מוצעת. הרב הסביר ב'פשטות' מדהימה 'עלי מוטל לעזור ליהודי העיר לשקם את חייהם. כיצד אוכל לשאת עמם בעול אם לא ארגיש בעצמי בצער העובר עליהם? כיצד אוכל להתמסר לרווחתם כשאיני 'טועם' בטעם צרתם?… זהו יסודה של מנהיגות!

בכדי לעזור ברמה עמוקה ומליאה יש לחוש את הזולת. מסופר על צדיק שבתום 'קבלת קהל' היה שטוף זיעה. נשאל, הרי שורר מזג אויר נעים. השיב "כל הזמן אני ממהר ומחליף בגדים. כשבא לפני 'בעל שמחה' נפשי מתעטפת בגלימת שמחה ולבוש אורה. אחריו בתור נכנס בעל מועקה ל"ע. אני משיל בגדים אלה ועוטה בגד צער ומכאוב, בכדי 'להיות אתו'. אני עסוק במעבר בין בגדי זהב לבין בגדי לבן, כדי לעלות ולהסתפג ברגשי העומד לפני ובמצבו…

מדוע ויתר פרעה על שבט לוי?

שבט לוי לא שועבדו במצרים. נשאלת השאלה, למה ויתר פרעה על כח עבודה של אלפים רבים? ביאר הרבי ר' יהונתן אייבשיץ כי פרעה ידע באצטגניניו כי גואלם של ישראל יעמוד משבט לוי. קיים הוא הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ! פרעה ידע שמי שאינו סובל בעצמו אינו יכול להושיע ולהנהיג, ולכן פטר את לוי משעבוד, שלא יצמח מהם גואל! אך משה, כאשר יצא אל אחיו 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. חיבר את נפשו לנאקת בני ישראל. אי' במדרש "היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!' והיה מניח דרגון שלו (לבוש מלכות) ונותן כתפיו ומסייע לכל אחד בעבודת הטיט!" מבלי שהיה משועבד בעל כורחו, שיעבד את עצמו ובכך נבחר להנהגה ולגאולה! זוהי מנהיגות!

התבוננות

כמחנכים וכמנהיגים, נדרשים אנו בכל עת לייחד עזרה לילדים מתקשים. הללו הם עיקר ה'עבודה', שהרי ב"ה הטובים די מצליחים אף ללא עזרתנו (ויש אומרים שהמצוינים מצליחים 'למרות' המלמד…). הנה, ילד שחווה יסורי איוב כי ביתו עובר טלטלה והוא בסכנת פירוק רח"ל. הוא עצבני ומכונס, קולני ועייף, מפוזר ותוקפני. הנוכל להכיל אותו ולהסתדר אתו מבלי להתבונן במה שעובר? בסמוך אליו יושב תלמיד דיסלקטי. בשעה שחבריו לומדים וקוראים בהנאה, הוא בוהה במילים מבלי להבינן. הוא בחרדה מתמשכת שמא המלמד 'יכבדו' להקריא… איך מרגיש ילד 'עולה חדש' שלא מבין מילה-וחצי ועליו לשבת שעות רבות… ומה עם הילד שחש בביתו משבר כלכלי חריף וחושש מה יהיה ב'סיום' הפרק שיתבקש להביא כמה שקלים… במוסד לתלמידים מוגבלים נערך 'יום עיון' לצוות, בו נתבקשו המורים להכין סלט ירקות, 'פשוט' לקלף ולקצוץ כשזרוע אחת קשורה מאחורי גבם… שירגישו את מצוקת הַנָּכֶה!

משה רואה כי הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הקב"ה קורא שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ. שמעתי מבר אוריין ובר אבהן שהנועל נעלים לא מרגיש את האדמה עליה דורך. הסוליה חוצצת והנעל עוטף ומגן. אומר לו הקב"ה – אני מייעדך להנהגה! של נעלך! חלוץ וכך תרגיש את האדמה שעליה עומדים בָּנַי העבדים היחפים! תחוש את הבוץ והחצץ, הקור ושברי הזכוכית! בכך תהיה ראוי להנהגה! הקב"ה נגלה דווקא בסנה כי עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, נהוג כך אף אתה!

להרגיש מה השני עובר

יוסף הצדיק עולה למלוכה רק לאחר שנכפתו עליו עבדות ומאסר. משה נבחר למנהיגות אחרי שנס מחרב פרעה וגלה לארץ נכריה. כל יהודי, באשר הוא, 'מתחבר' לנעימות דוד המלך, כי דוד אמרן בשעה שבעצמו עבר את כל המצבים, צרה ויגון אמצא… כוס ישועות אמצא… סיפרה לי מוֹרָה כי התנסתה פעם ושתתה 'גלולה' שתלמידים מסוימים נאלצים ליטול. היא ביקשה לדעת התחושה, ההתכווצויות בטן, הטשטוש והצלצול באזנים. היא רצתה להרגיש מה התלמידים עוברים. אין כאן הצעה ליטול תרופות באורח בלתי מקצועי. כן יש חובה להיות רגישים ללב התלמידים וללב הוריהם, ובזה להידמות למידות רבש"ע שאומר כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קראו עוד על תפקידו של המחנך.

עוד סיפורים על מנהיגים אמיתיים לחצו כאן!

חינוך בפרשה- פרשת ויחי

כלי גולה עשי לך

בספרים הק' מבואר כי גלות מצרים הִוְּתָה הכנה רוחנית ליתר הגלויות. ממעשי אבותינו נלמד באילו 'כלי גולה' נתמודד מול הקשיים והניסיונות, כיצד לְלַבּוֹת את גחלתנו שלא תיכבה מול רוחות וגלי סער המאיימים במהלך ירידת הדורות, נשמור ונטפח מורשת המשפחה, עד שתקוים בנו נבואת מיכה המורשתי (ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

יעקב אבינו מתפעל מנכדיו אפרים ומנשה. יעקב מַּשְׁוֶה את מעמדם למעמד בניו השבטים. '…שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי'. הוא מאריך בכוונה תחילה! הגדלות היא בכך שרואה צדקותם אף שלא נולדו בחיק המשפחה בכנען, הרחק מ'החיידר' המסורתי. יוסף מודה לה' ומשתבח בפני אביו 'בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה'. כאן במקום הזה, בגלות, במצרים המתועבת, גידלתי בנים קדושים.

פי שניים

ידוע המעשה (בגרסותיה הרבות) אודות ר' יצחק מתתיהו וינברג שהיגר עם משפחתו מרוסיה לאמריקה לפני כמאה שנה. הוא וב"ב התמסרו לגידול ילדיהם בדרך היהדות. הירבו לצקת בהם ערכי קודש, בשביל שלא ייפגעו מאוירת החולין וה'קידמה' המצויה בארצם החדשה. כאשר בתו בגרה ולא יכלה עוד להתחנך כראוי סמוך לבית, שלחוה הוריה, במסירות נפש של ממש, ללמוד מעבר לים. בבית יעקב אשר יסדה מרת שרה שנירר ב'קראקא' שבפולין.

הנערה ה'אמריקאית' ניצבת בפני מרת שנירר, ובידה אגרת שכתב אביה. כדברים האלה כתב "הנה שלחתי אליך את בתי. בטוחני שתעמידי אותה כראוי בחכמה ויראה. אך אדרוש, כי עם תום חוק לימודיה ותשוב לאמריקה, תהיה היא פי שנים בְּרוּחֵךְ. צדיקה וחכמה פי שנים ממך. בוודאי תמהה את, 'פְרַאוֹ שנירער', על מבוקשתי זו, לכן אבאר כוונתי. הרי זוהי בקשת אלישע בן שפט ברגעי פרידה מרבו, אליהו הנביא. האין זו בקשה 'חצופה'? תלמיד מבקש מרבו וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי? אלא, אלישע מתחנן 'רבינו! הנך עולה השמימה ומותיר אותי כאן בדור ירוד יותר. והרי ישנה ירידת הדורות, בדור שלא מספיק להיות 'אליהו הנביא', אזדקק להיות פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ בכדי לשרוד ברוחניות.' האב כותב מנהמת ליבו היוקד 'בקראקא, עיר מלאה חכמים וסופרים, די להיות בדרגת שרה שנירר. אך בתי עתידה לשוב לארץ בה שולטות כפירה ותועבה. עליה להיות 'פי שנים שרה שנירר' כדי להמשיך בִּטְוִיַּת הדורות בקדושה!'.

חינוך בגולה

יוסף הצדיק חושף 'דעת עליון'. באומרו לאחיו לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה. כתב השל"ה הקדוש (תורה שבכתב, וישב) '…ויוסף שמר ברית קודש במצרים השטופים בזימה. ולא נתפתה מאשת פוטיפרע ושלט ביצרו. ומאחר שמצרים ערות הארץ וגבר עליהם יוסף, על כן זכה למלוך שם. וענין המלוכה שלו ששלט על שר של מצרים… שישראל, אף שיהיו עבדים לפרעה יזדככו שם, ואחר כך עלה יעלו באותות ובמופתים ובמכות נפלאות למצרים. ויכניעו שר של מצרים… ויוסף פָּתַח זה הפתח כי רב גובריה…'. בדרך זו כתב רבינו השפת אמת (וישב תרל"ו) 'שהיה דבר גדול מאד שנשאר שם [יוסף] בקדושתו. ונראה, שהקב"ה עשה הכל לטובה, שאי אפשר שיגאלו ישראל ממצרים בלי הקדמת ירידת יוסף… וזהו הכנה לכל הגלויות…'. יוסף לימדנו היאך לחנך ולהנחיל גם בגלות.

עלינו לעמול על בנינו ועל דורותינו, להכינם ל'ירידת הדורות'. עליהם להיות פי שנים ברוחנו בכדי לשרוד בחשכת הגלות. אל לנו להסתפק במועט. נזכור פירושו של רבינו הקדוש מקוצק עה"פ כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. נכוון גבוה שהרי תמיד 'כח המשיכה' ינמיך… שְׁאַף גבוה בתקווה ובתפילה שבסוף יימצאו במקום טוב באמצע.!

יוסף הצדיק רומז לדורות 'וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם' עליכם להיות 'פי שנים' בכדי להישמר ולהיוותר נאמנים לה' בגלות הארוכה. לא מחנכים להיום. מחנכים לדורות. נדמיין את ילדינו בבגרותם. מי יודע רח"ל מול אילו פיתויים יצטרכו לעמוד? מה עתיד יצר הרע 'לחדש'? כמו רוקחים עמלים מדי תקופה להכין 'אנטיביוטיקה' חדשה, כך עלינו לזהות את חוליי הזמן ולהכין 'מרפא נפש' לעומתם. נכין לילדינו 'כלים רוחניים' לגלות, וכך יהיו ראויים להיגאל!

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

לקריאת סיפור בנושא לחצו כאן

חינוך בפרשה- פרשת ויגש

סוף טוב

תהליכים רבים מתבהרים רק בסופם. לדוגמא, הרוצה להקים ולבנות בנין רב קומות, תחילה יחפור לעומק! הבא להצמיח ולהפרות שדה, בתחילה יחרוש ויהפוך באדמה. זר יביט ויתמה, כאן בונים? אני רואה שהורסים! על כך אומרים, ובצדק, 'לטיפש – אין מראים חצי עבודה'… כך גם בחינוך. אדם עובר תהפוכות ושינויים עד שמתעצב. הירידות הם חלק מהעליות. ההרס הוא חלק מהבנייה. כולנו קראנו על הזחל שהופך לגולם בשביל להתפתח לפרפר מרהיב. נערים רבים הופכים ל'גלם' בשלבי התפתחותם. עם סבלנות ותבונה של החכם, המסוגל כן לראות חצי העבודה נראה גולם זה נעשה לאדם איכותי. לעתים יש 'ללוות את התהליך', להתערב ולכוון, ולעתים להרפות.

אתה באמצע קריאת ספר עלילתי, מחשבותיך ורגשותיך אפופים קורי מתח, לפתע תגלה כי הפרקים האחרונים חסרים. מישהו קרע מתוכו עמודים. מה תרגיש? תוצף בלבול רגשי. השכל לא יבין נכון ולא מסוגל לנחש בעצמו את עלילת ההמשך. 'האיש הרע' בסיפור הוא באמת כך? והסכנה האורבת? ומה עם המסכן ההוא? מה קרה בסוף…?

העלילה המרתקת ביותר, בעלת תוצאות מפתיעות ומהפכניות, היא האדם. על ספר עמוק ומורכב זה נאמר זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… הקב"ה, גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם, הינו כל יכול, הוא רוקם מארג אנושי שמתגלגל עדי שלימות. הוא מסבב כל הסיבות, ספר ייחודי ואישי, מפותל ומרתק, 'ספר סופר וסיפור'.

כמה תהיות ושאלות חשו אחי יוסף במהלך הסאגה המצרית. ירדו לשבור בָּר והנה מואשמים בריגול. המשנה למלך יודע עליהם הכל, ועוד מוסיף לחקור ולשאול. כסף מושב באמתחותיהם. בנימין הצדיק נתפס עם הגביע. על מה עשה ה' ככה? קרועי בגדים ניצבים מבולבלים ופוחדים. וברגע אחד הכל מתבהר. שתי מילים והכל מובן. אֲנִי יוֹסֵף.

רבינו החפץ חיים היה דורש שבמהלך הגלות ממששים אנו כְּעִוֵּר בצהרים. גזירות. קשיים. ניסיונות. מצפים מתוך אמונה וביטחון ליום בו הקב"ה יכריז בקול גדול אני ה'! הוא ירים את מסך המסתיר ויגלה את מרקם העלילה, נראה עין בעין שהכל מדויק להפליא. כל פרט ואירוע 'בסיפור המתגלגל' תפור בשלימות! צריך רק להמתין בסבלנות לסוף! כך במעשה שעבוד מצרים, קשייה ומכותיה, עד למעמד הר סיני. כך בסיפורים רבים שיש להתרומם גבוה כדי לראות התמונה בשלימות, כמו מעשה רות ובועז, מרדכי ואסתר, ועוד רבים, ובימינו, מעשה בבחור ישיבה…

אמרנו להתרומם. ככל שהמחנך נישא באישיותו, מתעלה מעל שיקולים קטנים ואינטרסים צרים ואישיים, יטיב לראות ולקוות ל'סוף הטוב' בעלילת כל תלמיד ותלמיד. אוי לו למחנך שתולש עמודים אחרונים מ- סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, הנכתב בידי שמים, ותולש בחור מישיבתו! מחנך חכם כן רואה חצי עבודה, ובעיני שכלו רואה בניין רב קומות! טיפש כורת עץ בעונת השלכת בטענה 'אינני רואה פירות'. המטפח בסבלנות, ואף מתלכלך בַּבִּצָּה בתהליך החריש וזריעה, יזכה בסוף לפרי הלולים. אילו היו בני יעקב, 'באמצע הסיפור', הורגים את המשנה למלך מצרים… אסור לקחת אחריות ב'דיני נפשות' ללא הכרעה של בית דין מומחה, גדול בישראל המבין ועוסק בסוגיית החינוך.

שח לי משגיח בישיבה קטנה, כי פגש בתלמיד מלפני עשרות שנים. מולו עומד אברך ת"ח מופלג, עורך ראשי במכון תורני. יכולותיו הוכחו ברמה בינלאומית, ואלפים ורבבות נהנים לאורו. המשגיח רואהו, והבזקי זיכרון עולים בראשו. הרי זה הבחור שבישיבה הסתבך שוב ושוב. מרדן היה ושבר מוסכמות. מרוכב היה מבחינה חברתית, זהותו האישית פרועה, ואף לכוד בחבלי יצר הרע. בין רבני הישיבה היו שצידדו בהרחקתו. 'חב לאחרינא', 'לא יצא ממנו כלום', 'למען ישמעו ויראו'. המשגיח דנן רואה מולו כעת 'האדם עץ השדה' בהתפתחותו הנאה, ונזכר מהשיח בחדר צוות, שמח שדעתו – דעת מיעוט – התקבלה אז, 'הוא כמו ספר מורכב, צריך בסבלנות לקרוא עד הסוף…'.

מי יתן נהיה מסוגלים לראות, ואף לאהוב, גם 'חצי עבודה'. החכם הרי יודע כי דווקא לספרים המסובכים, לעלילות הכי מורכבות, להם סוף בריא ועשיר, הרבה יותר מספרים שגרתיים רדודים. לא למהר לתלוש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- וישב

 

איש מצליח

נוכחתי פעם בדיון ער שהתנהל בין מנהל ת"ת לבין מחנך בצוותו. המנהל הוותיק, מנהיג הת"ת ביד רמה, טען כי המחנך נוקט שיטה 'חדשה' בדרכי הוראתו (מבלי להיכנס כעת לשיטות ההוראה השונות), והינו דורש כי המחנך ידבק במסלול המוכר והשגרתי. לעומתו הצטדק המחנך כי גישתו דווקא מועילה ומקדמת את התלמידים. בשיחה התחנן המחנך שהמנהל יאפשר לו מעט 'חופש פעולה' ושיבדוק את התוצאות ולא את הדרכים להשגתן. עוד ביקש שהמנהל יחמיא לו ויעודדו כי חש מאוים מביקורת מרובה. המנהל דבק בדעתו שהביקורת מתבקשת ועל המחנך 'ליישר קו'.

לא ניתן לקבוע כאן, במאמר מוגבל, מי ביניהם צדק בסיטואציה הספציפית. אין כללי 'שחור לבן', הדברים תלויים בפרמטרים ייחודים ופרטניים. בכל אופן הייתי מציע למנהל להאזין לדברי המחנך, ולפחות, לא לזלזל ביוזמותיו.

מנהיג אמיתי, מאמין ביכולותיהם של אחרים לחדש ולרענן, לפתח וליזום, ומתוך כך הוא מעודד עשייה ויצירתיות. כל גדולי רבותינו ומאורינו, היו 'בעלי חידוש' כאשר ניתנה להם הזדמנות להוכיח את עצמם, ולממש דעותיהם ורעיונותיהם. ברם, חובה שייצמדו ל'בוגר אחראי' שידע להטותם ימין ושמאל, מתוך עין טובה ורוח נדיבה. יתמוך מחד וישמור מאידך. בימין יריע, ובשמאל יתריע מפני סטייה מסוכנת. גם שגיאות בדרך אינם כישלון אלא ניסיון.

יוסף נמכר לפוטיפר. בהיות ה' אתו עלה ונתעלה עד שהתמנה להיות אחראי בביתו. התורה נאמר וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. אין התורה מספרת, אלא מלמדת, כי מיוסף אנו נלמד. בעלי הדקדוק יביטו בפסוק ויעירו כי צריך לומר וַיְהִי אִישׁ מֻצְלָח, על משקל אִישׁ מֻכְשָׁר, וכך לתאר את הצלחתו. אלא, מַצְלִיחַ הוא בבנין הפעיל, להורות שהיה מביא את האחרים להצליח, אִישׁ מַצְלִיחַ במשקל אִישׁ מַכְשִׁיר את הזולת. בשעה שיוסף ראה פועל עושה מלאכה בבית פוטיפר, גנן, מלצר, וכל משרת אחר, אין יוסף עושה בעבורו, אינו תובע 'תעשה בדיוק לפי הדרישה שלי'. הוא היה 'מצליח אותם' מביא אותם לידי הצלחה. מעודדם לממש את כישוריהם, מלמד ומייעץ איך לשפר ביצועיהם, מצפה לראות בטובתם, ולא שואף להוכיח שהוא טוב מהם, שהוא הכי חכם והכי מומחה…

מילים טובות

המילים הטובות הם טל תחייה לנפשות הצמאות ליצירה ולהתפתחות. אמון בזולת מעוררו למימוש עצמי. אין לגדוע את שאיפות היקרים לנו והקרובים אלינו. אם בעובדי הוראה עסקינן, מנהלים רבים שואלים מה עושים עם 'מורים שחוקים'. השאלה היא גם למה התעייפו ונשחקו? ההבדל בין צעיר לזקן אינו רק בגיל, אלא, שהצעיר עודנו חולם, והזקן כבר חש החמצה, החיים מאחוריו… נשאיר את הקרובים אלינו צעירים! שֶׁיַּחְלְמוּ ויגיעו לידי מעשה!

המפרשים עסקו בפתרון החלומות של שרי המשקים והאופים. מהם ביארו כי שר המשקים חלם על חַיּוּת ועשייה. גפן מתפתחת. אשכולות מבשילים. וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם… וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס… חלום של אדם אקטיבי, חי! אך שר האופים חולם שהוא ניצב דומם ועל ראשו סלי מעשה אופה, ורק העופות חיים. חלום של אדם פאסיבי, מת.

מנהל 'מַצְלִיחַ' יעודד עשייה בקרב סגל ההוראה. מחנך חדש בכיתה א' השכיל לעורר את כל חבריו לצוות שיסייעו לו בארגון 'חומש סעודה' (מסיבת חומש). האחד טיפל בכיבוד והאחר במכובדים. אחד המחנכים ארגן מקהלה נפלאה. בתום האירוע החמיא לו מנהל הת"ת "לא ידעתי כי הנך מוכשר בהעמדת מקהלות!" השיב המחנך למנהלו "אכן לא ידעת, וזאת כי מעולם לא שאלת…". כשהצוות חי המוסד כולו חי. והמורים חיים כשמנהל מְחַיֶּה אותם בעידוד!

נתבונן ב'גלגל החיים' של יוסף הצדיק. בנערותו הוא 'למעלה'. בן זקונים אָהוּב על אביו. מיוחד בלבושו ובלימודו. והנה הוא יורד מטה מטה. לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף, עד שנכלא על לא עוול בכפו. מהי נקודת המפנה? מתי מתחיל הגלגל להתהפך ולטפס לכיוון מעלה? באותו בבוקר שפגש בשרי פרעה האסורים וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה – מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. אכפת לו. למרות שבעצמו כלוא וסובל, הוא חושב על טובת הזולת! כך מצליחים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- וישלח

 

הכרת הטוב

לאחר שיעקב נמלט מבית לבן ורדיפתו הרצחנית, ואף ניצל מעשיו שביקש להרגו, 'יצא מבין שיני אריות ובא שלם' (כמליצת רש"י) נאמר וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם… וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. אי' ב'פסיקתא זעירתא' (הקרוי גם 'מדרש לקח טוב') "מה בא ללמדנו? שצריך אדם להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה. ומה עשה להם? חנן פני העיר, אלו הפנים של העיר, השרים שבהם, שיגר להם דורונות. ד"א, עשה להם שווקים ומכר להם בזול"… (ע"ע שבת לג:) למרות טרדותיו ועיסוקיו, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, והריהו ממהר לשוב להוריו, יעקב מקפיד על ההנהגה הישרה של הכרת הטוב.

בן לומד מאורחות הוריו, כמו תלמיד שלומד ממעשי רבו (הרבה יותר מאשר דברי רבו). נתבונן, נתחזק, וננחיל להם מידה 'יהודית' זו של הכרת הטוב. ולמה יהודית? כי החיים היהודיים מוקפים בביטויי הכרת הטוב כלפי שמיא. הן כשמעיינים במשמעות התפילה, החל מרגע פקיחת עיניים באמירת 'מודה אני לפניך', דרך הברכות השחר, פסוקי דזמרה, ועוד ועוד. כך גם ריבוי המצוות, שבחלקן מציינת התורה במפורש כי בקיומן נביע הכרת הטוב להשי"ת.

מוסדות החינוך. בארות מים חיים. שם שואבים רוח הקודש. בהם משקים את העדרים מי-דעת, על מי מנוחות ינהל המלמד צאן-קדשיו. פעוט נכנס בשערי 'תלמוד תורה' וכעבור שנים יוצא נער בנוי, כאשר 'רוב חכמתו' נרכש כאן. כך בהמשך, בבית היוצר הגדול, הישיבה הקדושה. כאן למד, התחנך, התפתח, נעשה אדם. יש להכיר בטובתם.

מטבעו של ילד, שהוא עדיין בתוך תהליך התפתחות שכלית ורגשית, אינו מכיר דיו בצורך להכיר טובה להוריו ולמוריו. ההכרה בהשקעתם נתפסת רק כְּשֶׁיֵּצֵא מרשותם ולא יהא עוד סמוך על שולחנם. אדם מתוקן במידות מביט לאחור, חושב על אלה שהוא חייב בהוקרתם, ומביע תודתו בדרכים שונות. ילד לומד מהבוגרים בסביבתו ומפנים. הוא קורא את המילים הטובות שאביו מוסיף וכותב למלמד ב'דף קשר', ומהם מתחנך. לא סימון יבש כמענה על 'איך התנהג הילד בשבת', או 'למדנו בשבת גמרא' בקצרצרה, ובכך 'יצא ידי חובה'. גם המלמד מצפה לעידוד על עבודתו המורכבת! יש להביע הוקרה, לא לקמוץ במילים. אגב, כשהמלמד מרוצה אף תלמידיו ייהנו!

ב"ה איכשר דרא וישנם מגביות צדקה רבות חדשים לבקרים. ברור, ש'דין' הכרת הטוב מחייבת (בעצם, מְזַכָּה!) להעדיף צדקות שבהם יש הבעת תודה למוסדות שלנו ושל צאצאינו. יש דרכי צדקה שונים. הכרתי סוכן מזון שמדי תקופה היה מגיע לת"ת של בניו ופורק כמויות של ביסקוויטים ומיני מאפה… כמו גם אשת-חיל שהקב"ה חננה באומנות הציור, המגיעה לביה"ס של בניה לצייר קירות כיתות וחצרות, כתשורה ללא תמורה… כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז), האחד מכיר טובה ע"י ממונו, האחר בגופו, בחכמתו, בכישרונו, בקשריו! העיקר, להטיב למטיב!

ואם יאמר האדם, מה לי לתת ולחון את פני ישיבתי? הרי צפים ועולים בי גם זכרונות לא נעימים… התורה מלמדת מהות 'הכרת הטוב' בדין לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. מצרי?! מאות שנות שעבוד נוראיות! למרות זאת מביא רש"י 'אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור! כי היו לכם אכסניא בשעת הדחק'! הרי גם נהנית אצלם, תכיר להם טובה!

מקובל להזמין את ר"מ כיתה ח' לבר מצוה. הרי החתן לומד אצלו. ואיה מחנך כתה א'? ומה קורה בחתונה? אמנם רבני הישיבה גדולה עסקו בקציר, אך למה יגרעו אלה שעמלו בחריש ובזריעה?… הרי ההזמנה אינה למען המלמד והר"מ. יש להם ב"ה אוכל בבית. זה עבור חינוך ילדינו! הם רואים את הנהגתנו האצילית, ומפנימים. מתחנכים!

יש גם 'דיבור' בשנים האחרונות בדבר מנהג משלוח דורונות למלמדים. הרי חז"ל לימדו שיעקב אבינו העניק לאנשים שהתגורר בעירם במשך תקופה מוגבלת בלבד, למרות שאף שילם מחיר הגון עבור חלקת השדה. בשו"ע נאמר שיש לומר מדי בוקר 'מִזְמוֹר לְתוֹדָה' מתוך נגינה (או"ח סי' נא ס"ט). שלא די 'באמירה' או בהענקה, חשובה צורת האמירה, הפתק הנלוה למתנה ובו מילים כנות ואישיות, בעצם משלימים את הבעת התודה. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- ויצא

 

תתן אמת ליעקב!

מחובתנו לתת מענה לִתְהִיּוֹת בנינו, וחלילה להתעלם או 'לכעוס' כשמבטאים שאלות שמטרידות אותם. אדרבה! יש להעמיק ולהגיע בעצמנו להבנה נכונה בכל סוגיות התורה, בפרט ב'מעשה אבות', ולבארם לתלמידים כראוי, מבלי 'לטאטא' ולדחות. שמעתי בשם הג"ר יצחק זילברשטיין כי בהגדה של פסח מלמדים כיצד להתמודד עם בן 'שאינו יודע לשאול'. הקושי הוא עם בן אחר, 'היודע, אך אינו שואל', זה הבן שבעבר הֵעֵז לשאול שאלות אמוניות וכדו', ובמקום להשיב לו ברצינות וּבְשׂוֹם-שֵׂכֶל, 'סטרו לו על פיו' תוך גערת 'איך אתה מדבר?!'. שאלותיו לא נעלמו וספקותיו לא נפתרו, אך הוא כבר לא ישאל אותנו. הוא מחפש תשובות בעצמו במקומות 'אחרים'… אבוי לו ולנו…

יעקב, בחיר האבות, מכונה ע"ש מידת האמת שבו. אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. פירש"י 'תָּם, אינו בקי בכל אלה, אלא כְּלִבּוֹ כן פיו'. ברם, רואים שיעקב בכלל אינו תם! את הבכורה הוא 'מוציא' מעשיו אחיו ומנצל רגע שהוא עיף ויגע ומשדלו בנזיד עדשים… כן הדבר במעשה הברכות. תשב"ר שומעים שיעקב 'מתחפש' ומכריז בפני אביו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ ופירש"י 'אָנֹכִי המביא לך, ועֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ'. וכאן הבן שואל: האין זה רמאות? ושוב בפרשתנו, יעקב מעמיד מקלות מול הצאן שֶׁיֵּלְדוּ נקודים וטלואים. וכן, וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי… איפה הגבול בין יושרה לרמאות?

ברור לנו שיעקב אינו רמאי, ואף כשיצחק אומר לעשיו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ מתרגם אונקלוס בְּחָכְמָא. גם בענין המקלות מתפללים ב'הושענות' ומבקשים גשם – לְמַעַן חָלָק (בזכות יעקב 'איש חלק') מְפַצֵּל מַקְלוֹת בְּשִׁקֲּתוֹת הַמַּיִם, הרי שפעולה זו נחשבת לו לזכות! עלינו 'לעשות לנו סדר' ללמוד לעצמנו וללמד כראוי. חובה להציף נושא זו בכיתה!

חכמינו ז"ל מלמדים שאדם שכולו אחוז במידת האמת, יודע מתי צריך לשנות, ואף לעשות שימוש בכלי הרמאי. בבוא יעקב חרנה מציג עצמו בפני רחל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא, ופירש"י 'אם לרמאות הוא (לבן) בא – גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה, אחותו הכשרה'. בגמ' נאמר (ב"ב קכג.) רחל תמהה על יעקב, 'ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא? אִין! עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל!' (ש"ב כ"ב כ"ז). הרי זה בבחינת הבא להרגך – השכם והרגו! ואף יעקב לא קנה את הבכורה עד שלא שמע שאחיו מְבַזָּהּ, באומרו וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. גם בברכות, בשעה שהציע יצחק לעשיו וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים… בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, היה על עשיו לספר לאביו שהוא מכר את בכורתו ליעקב, ויעקב הוא הראוי להתברך. כשעשיו נוהג בערמה משיב לו יעקב בדרכו הוא, כדין.

כך נהג יעקב בעסקיו מול לבן הארמי. בחלומו הוא רואה מלאכים מעבירים אליו עתודים מעדר לבן. אין כאן גזל חלילה, אלא מן השמים מסייעים ליעקב להציל את שלו מיד עשקהו! הרי אות משמים להיות 'אחיו ברמאות'! אמרו חז"ל כי בשעה שנכנס יעקב אצל יצחק אביו, לבוש בבגדי חמודות ועטוף בעורות גדיי עזים, נשא תפילה חרישית, ה'! הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה! תוך שעושה שימוש המותר במידת השקר, מתפלל שלא יִדַּבֵּק במידה זו! דרש הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ג עמ' קנה) "כל מדה באה אל שלמותה רק כשאדם עומד בניסיון של הֲפָכָהּ… בזה מתיישבת קושיא גדולה המתעוררת כשמתבוננים במעשיו של יעקב אבינו, הלא הוא הוכתר בתורה הקדושה בתואר איש תם, וכבעל מדת האמת בשלמותה, ולמה הוצרך כמה פעמים בחייו להשתמש, לכאורה, במידת הערמה? כי יעקב אבינו בא לידי שלמות מדת האמת ע"י שמן השמים זימנו לו נסיונות של מעשים, שמפאת צורתם החיצונית היו נראים כהיפך האמת. הוא עמד בניסיונות אלה, התגבר על השפעת הצורה החיצונית, ועשה את המעשים ההם בכוונה טהורה, רק למען האמת ולשם עבודת השי"ת. על ידי ניצחונות נפשיים אלה טיפח את מדת האמת שבו עד תומה… [ע"ע שפת אמת תולדות תרל"ג]. יעקב זכה לשם נוסף מאת ה', ישורון, שיא היושרה!

הטבלנו רק את קצה המטה בדבשה של תורה. על מחנך להיות קשוב לשאלות ולדעת היאך להשיב, מתוך אחריות לתת מענה כנה ומושלם. אפשר 'לסתום פה' אך המוח ממשיך לשאול…   יהי"ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

בהצלחה בעבודת הקודש!

                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com 

 

חינוך בפרשה- תולדות

הסר כעס מלבך

כאשר לומדים פרשיות השבוע, ובמיוחד כאשר מנחילים לצאן קדשים 'סיפור הפרשה', יש לעורר את תשומת הלב למידות טובות הנלמדים מהאבות הק', ומאידך, למעשיהם השליליים של הרשעים. בפרשתנו רואים את גודל מִסְכֵּנוּתוֹ של עשיו הרשע, שהיה חדור בכעסים, וכל מיני גיהינום שלטו בו. הוא ונוטר כעסו עשרות שנים! בגיל חמש עשרה היה רעב ומכר את בכורתו. משובת נעורים ומשוגת בחורים. הוא עדיין זוכר זאת וכועס מתוך תסכול בגיל 63, כעבור 48 שנה! זועק וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי! מרוב זעם רוצה להרוג את יעקב, וגם לאחר 22 שנים נוספות, בהם שהה אחיו בחרן, אינו נרגע. וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח (עמוס א יא)

חשוב לנו ללמוד וללמד את החובה 'לזרום בחיים'! במידה ונקלענו לאירוע 'מרגיז' נְקַיֵּם 'הסר כעס מלבך'. הסר וסלק. לא לנטור ולדגור על הכעסים. קראתי בעיתון מאמר זיכרון אודות 'סבתא יהודייה' שהלכה לעולמה. תיארו כי בכל שנותיה, לרבות שנות אלמנותה, בהן זכתה לראות צאצאים שלישים ורבעים, מעולם 'לא ניהלה פנקס', לא שמרה 'התחשבנות' בין ילדיה ומכריה. מי ביקר יותר ומי פחות, מי התקשר ומי הזמין, מי רכש ומי שלח. ה' האריך ימיה ושנותיה בנעימים. ללא 'הנהלת חשבונות' ללא מרמור, תסכול וקנטור. אורך חיים בריא! היה נעים בְּקִרְבָתָהּ!

יותר חשוב משיחות חינוכיות בפני ילדינו ותלמידינו, הוא לשמש דוגמא לסבלנות ואורך רוח. עבודת החינוך קשה וכרוכה בעשייה רבת-אנפין. על המחנך לשנן לעצמו כי 'הכועס כאילו עובד ע"ז' (שבת קה). אי' בשם רבינו הפני מנחם – ששניהם אינם מועילים! כמו שע"ז לא עוזרת כך גם הכעס! יש מלמדים שמנסים להיות סמכותיים ע"י הבעת פני כעס והרמת קול. ההיפך הוא הנכון! תלמידיו רואים בו אדם חלש שמאבד שליטה עצמית. הוא אינו מבחין בלגלוג שמאחורי גבו, הוא מאבד את הסמכותיות שדימה להשיג. רבינו החזון איש התבטא על עצמו "מתחשבים בדברי משום שאינני מדבר בחריפות. אם ארים קולי כשופר אפסיד כל סיכוי להשפיע אצל רחוקים, ויצא הפסדו בשכרי!"

פרשתנו מלמדת גם היאך להרגיע כעסן שניצב מולך. זה לא תלוי רק בו אלא גם בך! שלמה המלך אמר בחכמתו כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. לִבְּךָ משפיע על לבו. רבקה אומרת ליעקב שֶׁיִּגְלֶה ללבן אחיה. על יעקב לעורר בלב שלו חמלה לאחיו, ובכך תירגע חמת עשיו! כך דרשו ('פנים יפות', ר"י מוולאז'ין ועוד) אריכות דברי רבקה וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ –  עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ. עשיו מושפע מִמְּךָ! מהלב שלך! במקום לטפל בכעסים של האחרים, נעורר בקרבנו נעימות וסבלנות, ובכך נשפיע על הסובבים אותנו.

רואים עוד כי יש רגעי האמת שבהם חייב להתאפק. אפילו עשיו הרשע מסוגל לשלוט על עצמו. הוא לא הרג את יעקב מיד, מתוך כבוד ליצחק אביו, שלא לצערו. יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי – וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.. 'הסבא מקלם' אומר  כי 'עשיו מחייב את הרגזנים', שגם הרגזן יכול לעצור. כך, בעבודה עם תשב"ר מתאפקים! לא הקפדן מלמד. אי' בספר חסידים (אות ש"ו) אל יתן אדם את בנו ללמוד אצל מלמד כעסן. לא חינוכו יצלח ולא הוראתו תתקיים!

עשיו 'שובר את הכלים' בכעסו. חז"ל תיארו (ב"ר פרשה ס"ז) כי בשמעו שיעקב הקדימו בברכות 'התחיל מחכך בגרונו… וזורק רוק מפיו'. איבד צורת אנוש. משתטה כמו חיה! כתבתי בעבר על מלמד שמתוך כעס הפעיל כוח פיזי מול תלמידיו, בהצטדקות 'שלמה המלך הרי קבע כי חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ'. כשהעמידוהו על חומרת מעשיו אמרו לו ש'כל הכועס – חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים סו) ואינך רשאי – כעסן נטול חכמה –  לצטט את החכם מכל אדם! רק חכם רגוע וְשָׁלֵו, יבין לנכון שאין כוונת שלמה המלך למקל חובלים, כי אם לשבט מוסר, בלשון לימודים מכובדת.

יעקב אבינו נפרד משמעון ולוי באומרו ארור אפם כי עז, וּמְמַנֶּה אותם להיות מלמדי תינוקות. אין כוונתו, חלילה, שיהיו מלמדים כעסנים. אלא, 'הכיתה – סדנא לניהול כעסים' וכמלמדים טובים ילמדו להיות נינוחים ורגועים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- פרשת חיי שרה

יפה שיחתן – תפילתם

אברהם אבינו עושה השתדלות גדולה להבאת אשה ליצחק. הוא שולח את עבדו ומכוונו לאן לפנות, תוך שמציידו בכל טוב, שטר מתנה המעיד כי יצחק הוא יורשו הבלעדי. הוא מצרף מתנות לכלה המיועדת ומגדנות ומתנות לבני משפחתה. אליעזר יוצא לדרך, בשיירה עם עשרה מעבדי אדונו רכובים על גמלים. לכאורה ההצלחה בדרך! אך אברהם מלמדנו כי לא די בהתארגנות 'מושלמת', זקוקים לתפילה. ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם… הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי… אף אליעזר מתפלל להצלחת שליחותו, כפי שרמזו בלשון חז"ל יָפָה 'שִׂיחָתָן' שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת…

מבריאת העולם לימד הקב"ה את כח התפילה. אדם הראשון הכיר כי הקרקע הצמיח רק אחרי שהתפלל על הגשם, שנא' וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ… כִּי לֹא הִמְטִיר ה'… – וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וכתב רש"י 'וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים'. כך גם שגורים דברי חז"ל (יבמות סד(: 'מפני מה היו אבותינו – אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ורחל – עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפִלתן של צדיקים'.

ידועה היא תשובת רבי יוסי בן חלפתא לשאלת ה'מטרוניתא' 'מה עושה ה' מאז בריאת העולם ועד עתה?' באומרו 'הקב"ה יושב ומזווג זיווגים'. כמאמר חז"ל כי מ' יום קודם יצירת הולד מכריזים 'בת פלוני לפלוני'. עם זאת קבעו חז"ל שעל אדם להזדרז בגמר שידוכין 'שמא יקדמנו אחר'. הקשו בגמ' (מו"ק י"ח) איך בכלל שייך שאחר יקדים, הרי 'השידוך' כבר הוכרז בשמים? אלא, מתרצת הגמרא, 'שמא יקדמנו אחר – ברחמים', בתפילה! כמו כל 'גזירה' שניתן לשנותה ע"י תפילה, כך גם 'גזירה' זו משתנה בכוח התפילה. אף לאה אמנו נועדה בתחילה להינשא לעשיו הרשע, ותפילותיה ודמעותיה שינו זאת! היא כבר לא אותה 'לאה'! 'לאה החדשה' אכן זכתה להינשא ליעקב אבינו!

בדרכו לפדן ארם זכה אליעזר ל'קפיצת הדרך', מן השמים סייעוהו למהר למצוא זיווג הגון ליצחק. ומדוע לא מצינו שגם בנסיעה חזור זכו לכך? אלא, אי' בספה"ק שבצאתו התפלל אברהם אבינו, כנ"ל, אך בחזור טרם התפללו! אדרבא, כאשר יצחק אבינו יצא להתפלל, שנא' וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, והנה, אך יָצֹא יָצָא להתפלל על שידוכו (עי' כלי יקר ועוד) תיכף ומיד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים! רבינו החת"ם סופר מפרש בדרך זו את דברי רש"י עה"פ וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים… 'גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו'. העבד מספר שהנסיעה חזור ארכה זמן רב, עד תפילתו של יצחק – ואז במהירות הגיעה אליו רבקה!

ילדים לומדים מהות וערך התפילה מגיל צעיר. ומאידך, הם גם תוהים בנושא 'הסתר הפנים' שלא רואים תמיד שהתפילה מתקבלת. ילד התפלל על חולה והלה שבק חיים, נפש הילד עגומה עליו. אל לנו להתעלם מדיון בנושא! כמו כן, חלילה לנו להטיח בו 'כנראה לא התפללנו מספיק' או '…מספיק בכוונה'. גישה זו הרסנית! הילד יאשים את עצמו באסון שארע, או יתכרבל בספיקות המערערות את יסודות האמונה. חשוב לנו לפתוח ולהסביר כי תפילה אינה 'כספומט' המבטיחה שכל בקשה תתקיים. הקב"ה יודע מה טוב, ולעתים דחיית התפילה היא הטובה! צדיקים אף אמרו ששום תפילה אינה הולכת לריק, אף אם אין אנו רואים את תועלתה תיכף ומיד. מי גדול מאברהם אבינו שהאריך בתפילה להצלת ערי סדום. אחרי שהקב"ה דחה את מבוקשו נאמר וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. ביטוי נדיר. ללמד שחזר לעבודת בוראו, הכנסת האורחים והפצת האמונה. אינו מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה!

למה הדבר דומה? לבן המבקש מאביו ממתק נחשק. לנגד עיני האב עומדת טובתו האמיתית של בנו, בִּרְאִיָּה בוגרת, לטווח ארוך ורחב, לכן – יתכן והאב יבחר למלא את מבוקשו מיד ויתן לו ממתק. אך יתכן שישמור לו את הממתק לשבת, או שיעכב את נתינתו עד להכנת שיעורי בית. ואולי בכלל, הילד חולה בסוכרת וכן לא יתן לו ממתק בשום פנים ואופן, וזאת טובתו והנאתו האמתיות. אב אוהב, סומכים על החלטותיו… הקב"ה אוהב, נסמוך עליו, תמיד…

כמו בגשם ובגשמיות שהקב"ה מצפה לתפילותינו, כך ברוחניות, נתפלל – אבות על בנים, ואף בנים על אבותם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- פרשת וירא

למען אשר יצוה

הקב"ה אוהב לאברהם אבינו, ויש בעד מה. הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו (פירש"י לשון חיבה) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. מיסודות החינוך שהאב יצוה את בניו והרב יצוה תלמידיו. בכדי שהציווי יתקבל כראוי, עלינו ללמוד כיצד מצווים. הדיבור הוא כלי מרכזי בעשייה חינוכית. ולשומע חוש להרגיש מאין באות המילים – מלב אוהב או חלילה מלב רגז. אי' בזוהר הק' (תזריע, מתורגם ללשה"ק) 'מִי שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַהֲבָה, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר דְּבָרָיו מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם חֲבֵרוֹ. וְאִם דְּבָרָיו הֵם בְּגָלוּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֵינָם בְּאַהֲבָה'. 'תוכחה' יעילה היא אומנות שיש לִרְכּוֹשָׁהּ.

כדי לבטא את הזהירות הנדרשת למוכיח, היה 'החפץ חיים' מצטט את הג"ר יהונתן מוואהלין 'בשעת תוכחה יוכיח בדברים רכים ובנחת, כאילו מוכיח לרבו!' ('מרגניתא טבא' בסו"ס אהבת חסד). חז"ל לימדונו שהרב מחויב להוכיח תלמידו, ואף התלמיד יוכיח את רבו. נדמיין, אילו ראינו ברבינו המובהק דבר שיש להוכיחו עליו, כמה נהפוך תחילה בזכותו, כמה ניערך לקיום 'מצוה' זו, באילו מאזני פלס נשקול דברינו, ובשעת מעשה נלחש בצנעה ובענוה… אי' בשם הג"ר חיים מוולאז'ין שאדם שבטבעו אינו מורגל לדבר רַכּוֹת, פטור מקיום מצוות תוכחה! (כתר ראש אות קמג)

פרשת השבוע פותחת במלאכים שבאו לאהל אברהם. קראתי סיפור משעשע, ולקחו בצדו. לפני כמאה שנה ביקר אדמו"ר חסידי בארץ ישראל. הזמינו ה'חכם באשי' לביתו, לסעוד של שולחנו. בבואו הבחין האדמו"ר כי אשת ה'חכם' הספרדי מֵסֵבָה אף היא ע"י השלחן, דבר שאינו רגיל בו. שאל האדמו"ר את בעל הבית, בחכמה, "יאמר לי כבודו, האם לדעתך היה אברהם אבינו 'אשכנזי' או 'ספרדי'? השיב ה'חכם' בפיקחות "ומה אומר כבודו?". נענה האדמו"ר "אוכיח כי 'אשכנזי' היה, כי אילולי 'ספרדי' היה  – לא היה המלאך שואל אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, בהיותה יושבת עמהם ליד השלחן!". ה'חכם' החזיר מיד, בשנינות, "היא הנותנת! אילו היה אברהם 'אשכנזי' לא היה המלאך שואל כלל! שהרי בידוע שהאשה יושבת לבדה במטבח! דווקא משום שהיה 'ספרדי' תמה על הֵעָדְרָהּ!" לאחר רגע-קט רמז לרבנית כי תיכנס למטבח… יש הערה מכאיבה ויש הארה מתקבלת! נאזין לעצמנו ונשפוט!

חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב…', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים!

בהפטרת השבוע נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האשה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבֹא אֱלִישָׁע… וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ… וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו… וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו… המליצו על כך אישי חינוך שֶׁמַּקֵּל אינו מְחַיֶּה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה!

כאמור לעיל, חשוב לדבר ביחידות, שלא ישמעו הבריות ויבוא חלילה לידי קלון. דרש הג"ר יחזקאל אברמסקי כאשר יצחק מתלווה לאביו לעקידה, בשלהי פרשתנו, ממתין עם שאלת 'הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה' עד שמתהלכים לבדם, ביום השלישי, כשהנערים נותרו עם החמור. הוא חשש שנוכחות זרים עשויה להפריע לאביו להשיב! שאלה שעשויה להביך לא שואלים ברבים! תוכחה היא 'בירור דברים' ועל כן לא נביך בשאלות בפרהסיה.

ומה לגבי חינוך הנכדים? רבינו הלב שמחה אמר פעם לנכדו, שבפסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כותב רש"י, לנשים באמירה רכה, ואילו לאנשים 'ותגיד – דברים קשים כגידין'. דברים קשים יאמר האב לבנו, עליו אמרו שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. לא כן לנכד, איתו ידבר בנועם, כפי שנא' זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ – באמירה רכה ונעימה…

וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. הידוק הקשר. זהו סוד ההצלחה אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אחיה ידע-מידע ותוכן לימודי חוויתי

חינוך בפרשה- לך לך

זהירות – בחירות לפניך!

תושבי ארץ ישראל נקלעים למערכות בחירות. אמנם, בוגרים יראי ה' ממעטים לעסוק בענין זה, כי אם ממלאים אחר הוראת רבותיהם בקלפי, כפי שהתבטאו זה מכבר 'ליראי השם אין זכות בחירה כי אם זכות הצבעה'. עם זאת, עלינו לגלות אחריות כלפי ילדינו ותלמידינו, תינוקות של בית רבן ובחורים צעירים, אשר מסתחררים ומתבלבלים.

מחנכים אותם תמיד לאהבה ואחוה שלום ורעות, לסור מפירוד לבבות ולברוח ממחלוקת. ומה קורה בעת בחירות, רואים את גדולי ישראל משני עברי המתרס, ברשימות נפרדות, מה מסבירים לילדים? היו שנקטו 'פתרון פשוט', הם לימדו שגדולי ישראל התומכים ברשימה אחרת, בכלל אינם גדולים! בכך פרקו מעליהם עול ההסברה והחינוך. יצרו אשליה שמי שאינו 'אתנו' הוא עם-הארץ וכדו'. "גדול פלוני חתם? – 'מי החליט שהוא גדול?". גישה זו הזיקה, וממשיכה להרוס ולחבל. ילד ששמע כי רב נערץ בקרב אלפים הוא 'כלום', יאמץ לעצמו גישה זו, לנוחיותו ולהנאתו.

עלינו להאמין, וכך להסביר לילדים, כי המושג 'שלום' – נתון בידי גדולי ישראל, הם מורים לנו מתי יש להתאחד, ואף מתי יש להיפרד. להם 'דעת תורה' לקבוע מהי 'מחלוקת לשם שמים', ועל אף שנראית כפירוד, סופו להתקיים ולהצמיח שלום אמיתי. עמי-הארץ פועלים לפי שקולי דעת, נגועים בעניינים זרים, ולכן יוצא מתחת ידם מכשול. אי' בשם החתם סופר זי"ע כי שלום רב בגמטרי' מחלוקת, ולכן כאשר שָׁלוֹם רָב מסור לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, אלה תלמידי חכמים, שבכוחם לקבוע בדעתם הטהורה כי כעת ה'השלום רב' היא ע"י 'מחלוקת', ולאלה מובטח וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל!

בפרשתנו נלמד על אברהם אבינו שפונה ללוט הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. וכי הוא יוזם מחלוקת בין 'אנשים אחים'. אך 'בעל הטורים' דורש שסופי התיבות וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו – שלום, כשצדיק מציע פירוד – כוונתו לשלום. אך אין עדיפות מוחלטת לשלום, הרי עשו הרשע הציע אחוה ואמר ליעקב נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ, יעקב סרב! 'בעל הטורים' מצא כי גם עשו בגמטרי' שלום…  צדיק ידע מתי לקרב, ואף ידע מתי להרחיק. אברהם אמר אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה – 'אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין'!

לזהות אמיתות 'מחלוקת לשם שמים' בודקים כיצד מתנהגים ביניהם מֵעֵבֶר לנקודת הויכוח. אמרו חז"ל (יבמות פ"א משנה ד') "בית שמאי מתירין הצרות לאחים, וב"ה אוסרים. חלצו, ב"ש פוסלין מן הכהונה, וב"ה מכשירים. נתייבמו, ב"ש מכשירים, וב"ה פוסלין. אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה, ולא ב"ה מבית שמאי". נשארו חברים! אברהם אבינו יוצא להצלת לוט! לא שנאה ולא שמחה לאיד!

אחד מגדולי ישראל זי"ע היה מספר על עשיר מוקיר רבנן, שתר אחר חתן מופלג לבתו. כשהוצע לו בחור בר-אוריין, התרשמו העשיר ומשפחתו, אך לבחור דרישה: בהיותו עמל בתורה יומם וליל, זקוק הוא לגוף בריא, על כן מבקש התחייבות שבכל יום ויום תוגש לו ארוחה בשרית מלאה. העשיר, שבשר איכותי מצוי בביתו, התחייב על כך בנקל. כעבור זמן הגיעה בת נוספת לפרקה. כאשר מצאו בחור ראוי, הציב אף הוא דרישה: הוא זקוק לתלמודו לתנאים הולמים. בהיותו מתנזר מאכילת בשר בימות החול, הינו דורש ארוחות חלביות משובחות, חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן. לעשיר אין מניעה להבטיח זאת. אלא, היות והחתן הראשון אוכל סעודה בשרית, והשני אוכל חלבי, העמיד העשיר בטרקלינו שני שולחנות, זה לצד זה, עליהם יאכלו החתנים, בנפרד, את ארוחותיהם, כנקבע בהלכות בשר בחלב.

לימים התהפך הגלגל וירד העשיר מנכסיו. אין עוד כסף לנתחי בשר שמנים ולגבינות משובחות. החתנים מקבלים מאכלי ירק בלבד. הבינו תלמידי החכמים שיש להסתדר עם המצב החדש שנכפה על המשפחה. לאחר כמה ימים פונה איש אל אחיו 'בעבר, אכלת אתה חלבי, ואני אכלתי בשרי. ישבנו, ליד שולחנות נפרדים. אך כעת, לא לי בשר ולא לך חלב. שנינו אוכלים את אותו ירק, ומדוע נמשיך לשבת בנפרד? הבה נתאחד ונשב ליד אותו השלחן!… כשצדיקי הדור, לבדם, ה'מלצרים' בסעודתנו, נקבל הגשתם, בין לשלחן אחד ובין לשנים. והאמת והשלום אהבו!

                                                                                                                                                                           בהצלחה בעבודת הקודש

123ymm@gmail.co

      יחיאל מיכל מונדרוביץ'