מורה או מחנך?

מורים המתחילים את דרכם בעולם החינוך וההוראה חדורים תחושת שליחות, לצד מוטיבציה עצומה לחנך את ילדי ישראל. בתחילה הם שומעים עצה מהרב ההוא ,שאומרים עליו שיש לו וותק של שלושים שנה בהוראה, “תבוא לכיתה ותביא להם כל מיני ממתקים ותראה להם שאתה איתם, ככה התלמידים יילמדו”. הרב השני שיש לו קצת פחות וותק, רק עשרים ושמונה שנה, נותן עצה אחרת לגמרי: “תבוא עם פנים חתומות ותראה לתלמידים שאין סיכוי להפריע לך אתה לא הרב’ה הזה שמוותר”. לאט לאט מגלים המורים החדשים, שכולם צודקים ובעצם, איש לא צודק, אין ילד שדומה לרעהו, אין כיתה הדומה לחברתה, ואין תלמוד תורה דומה לתלמוד תורה אחר.

בתחילת הכשרת המורים מתמודדים המורים עם שאלה מפתיעה, השאלה אומנם מובנית מאליה אבל התשובה הרבה פחות. המורים נשאלים “מה התפקיד שלכם כמורים?” שתים עשרה שנה שאני מכשיר מורים ואני מופתע בכל פעם מחדש לשמוע בערך את אותה התשובה: “התפקיד שלנו זה לדאוג שכל התלמידים יודעים את החומר הנלמד” .

האמנם? תקצר היריעה מלפרט מדוע תשובה זו, הגם שהיא נכונה חלקית, היא בוודאי לא העיקר בעבודתו הקדושה של מחנך ילדי ישראל. ובכותבי “מחנך”, אני רואה דין אחד לרב בבוקר כמו זה של הרב המלמד אחר הצהרים שכביכול מלמד “רק” לימודי חול.

מחקרים רבים שנעשו על ידי אנשי חינוך מובילים גם על הציבור החרדי, מגלים כי כאשר שואלים אנשים צעירים את הזכור להם מתוך חווית התלמוד תורה, התשובות הם רבות ומגוונות, אבל אף פעם, בדגש על אף פעם, הם לא מציינים זיכרון של שיעור בגמרא או למידת לוח הכפל. האחד זוכר את השיחה המיוחדת עם הרב כאשר הציקו לו בכיתה, השני נזכר במבטה הרחום של המזכירה כלפיו כשנשלח לחדר המנהל על בעיות התנהגות בפעם המי יודע כמה. יש שזוכרים מקרים פחות נעימים, אבל איש לא מציין זכירה של חומרי לימוד. זו עובדה! נצרף לכך את העובדה שבעידן של היום בו הידע נגיש לכל, ברור שאין צורך דווקא בבעלי הידע כמורים בשביל ללמד את הידע הנחוץ. אמת שתפקיד המורה זה גם ללמד איך ללמוד ואיך לגשת לסוגיה. אבל אין זה העיקר בתפקידו

התפקיד המרכזי של המורה זה להיות הדמות המחנכת של התלמיד. להוות עבורו דמות משמעותית שעליה ואותה התלמיד יוכל לחקות, להישען, לחוות ולהרגיש. מורה שחווה בעצמו את עוצמתן של דמויות מגדלות המאפשרות לתלמיד פניות ללמידה ולגדילה מבינים את עוצמת תפקידם ואת העומק הנדרש מהם בתוך העשייה החינוכית המגדלת.

המעגל הראשון:

התנגדויות שונות נשמעות לעיתים אצל מורים: האם אני יכול ומסוגל לקחת על עצמי את החוויה הרגשית של הילד ?

אך כאשר הם מבינים כי העבודה הרגשית היא העבודה הרוחנית-  המעגל הראשון של התפתחותם של המורים בהכשרה הושלם.

לאחר מעגל ההתפתחות הראשון של המורה אשר התעסק בשאלת ה”מה” “מה תפקידי כמחנך” מגיע מעגל ההתפתחות השני , אשר מתעסק בשאלת ה”איך”,

המעגל השני:

המורים שמבינים את תפקידם עומדים נבוכים אל מול ה”איך”. איך ניתן להגיע ללבבות התלמידים? איך ניתן להבין ולחוות את חווית התלמיד?, איך ניתן להיות עבור התלמיד דמות מגדלת הרואה את צרכיו ומספקת לו אותם?

מעגל זה הוא החשוב ביותר, מעבר ללמידת חומר רב בתחום החינוך והנפש, המורים לומדים כי תהליך ההתפתחות הרגשית של הילד תלויה בהתפתחות הרגשית של המורים והיכולת שלהם לבצע בעצמם את ההתפתחות הנדרשת.

המעגל השלישי:

המעגל השלישי מתעסק בשאלת הפְּנִיוּת. אני בכוונה כותב “פְּנִיוּת”, כי השאלות של המורים במעגל התפתחות זה מתעסקות בפניות חיצונית. בשלב זה המורים כבר יודעים מה חובתם וגם איך לעשותה, אבל תוהים איך ניתן לעשותה במסגרת הזמן? יש לנו כיתה של שלושים ילדים כיצד ניתן לעלות על הדעת שניתן לתת את התייחסות הרגשית הנכונה ולראות את צרכי כל אחד ואחד מהילדים?

האמת שמעגל התפתחות זה בניגוד לשני הראשונים, כמעט ואינו תלוי בלמידה הוא תלוי בהתפתחות האישית הנעשית במסגרת ההכשרה. הפניות שכביכול היא חיצונית, אובייקטיבית, המובעת על ידי הטענות “אין לנו זמן” “יש לנו הרבה ילדים בכיתה” הטענות נכונות חד משמעית. אבל זה לב ליבו של העניין, הפניות היא בעיקרה פנימית. מורה הפנוי רגשית לראות את הילד , מורה שיכול לבצע תהליך רגשי עם עצמו מגלה לפתע כי יש לו זמן ולהיפך, ההתייחסות הרגשית לתלמידים חוסכת זמן רב ובעיות משמעת רבות. תלמידים שמרגישים כי המורים מתעניינים בהם ורוצים לשמוע אותם נעשים פנויים יותר ללמידה, מרגישים מחוברים יותר ונותנים את ליבם, מוחם ובעיקר את רוחם לחוויות הכיתה ובכך בחסדי שמיים נעשית בהצלחה עבודת הקודש של המורה שהינה לחנך ולראות את התפתחותם של ילדי ישראל.

 

 

 

חינוך בפרשה- וישב

 

איש מצליח

נוכחתי פעם בדיון ער שהתנהל בין מנהל ת”ת לבין מחנך בצוותו. המנהל הוותיק, מנהיג הת”ת ביד רמה, טען כי המחנך נוקט שיטה ‘חדשה’ בדרכי הוראתו (מבלי להיכנס כעת לשיטות ההוראה השונות), והינו דורש כי המחנך ידבק במסלול המוכר והשגרתי. לעומתו הצטדק המחנך כי גישתו דווקא מועילה ומקדמת את התלמידים. בשיחה התחנן המחנך שהמנהל יאפשר לו מעט ‘חופש פעולה’ ושיבדוק את התוצאות ולא את הדרכים להשגתן. עוד ביקש שהמנהל יחמיא לו ויעודדו כי חש מאוים מביקורת מרובה. המנהל דבק בדעתו שהביקורת מתבקשת ועל המחנך ‘ליישר קו’.

לא ניתן לקבוע כאן, במאמר מוגבל, מי ביניהם צדק בסיטואציה הספציפית. אין כללי ‘שחור לבן’, הדברים תלויים בפרמטרים ייחודים ופרטניים. בכל אופן הייתי מציע למנהל להאזין לדברי המחנך, ולפחות, לא לזלזל ביוזמותיו.

מנהיג אמיתי, מאמין ביכולותיהם של אחרים לחדש ולרענן, לפתח וליזום, ומתוך כך הוא מעודד עשייה ויצירתיות. כל גדולי רבותינו ומאורינו, היו ‘בעלי חידוש’ כאשר ניתנה להם הזדמנות להוכיח את עצמם, ולממש דעותיהם ורעיונותיהם. ברם, חובה שייצמדו ל’בוגר אחראי’ שידע להטותם ימין ושמאל, מתוך עין טובה ורוח נדיבה. יתמוך מחד וישמור מאידך. בימין יריע, ובשמאל יתריע מפני סטייה מסוכנת. גם שגיאות בדרך אינם כישלון אלא ניסיון.

יוסף נמכר לפוטיפר. בהיות ה’ אתו עלה ונתעלה עד שהתמנה להיות אחראי בביתו. התורה נאמר וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. אין התורה מספרת, אלא מלמדת, כי מיוסף אנו נלמד. בעלי הדקדוק יביטו בפסוק ויעירו כי צריך לומר וַיְהִי אִישׁ מֻצְלָח, על משקל אִישׁ מֻכְשָׁר, וכך לתאר את הצלחתו. אלא, מַצְלִיחַ הוא בבנין הפעיל, להורות שהיה מביא את האחרים להצליח, אִישׁ מַצְלִיחַ במשקל אִישׁ מַכְשִׁיר את הזולת. בשעה שיוסף ראה פועל עושה מלאכה בבית פוטיפר, גנן, מלצר, וכל משרת אחר, אין יוסף עושה בעבורו, אינו תובע ‘תעשה בדיוק לפי הדרישה שלי‘. הוא היה ‘מצליח אותם’ מביא אותם לידי הצלחה. מעודדם לממש את כישוריהם, מלמד ומייעץ איך לשפר ביצועיהם, מצפה לראות בטובתם, ולא שואף להוכיח שהוא טוב מהם, שהוא הכי חכם והכי מומחה…

מילים טובות

המילים הטובות הם טל תחייה לנפשות הצמאות ליצירה ולהתפתחות. אמון בזולת מעוררו למימוש עצמי. אין לגדוע את שאיפות היקרים לנו והקרובים אלינו. אם בעובדי הוראה עסקינן, מנהלים רבים שואלים מה עושים עם ‘מורים שחוקים’. השאלה היא גם למה התעייפו ונשחקו? ההבדל בין צעיר לזקן אינו רק בגיל, אלא, שהצעיר עודנו חולם, והזקן כבר חש החמצה, החיים מאחוריו… נשאיר את הקרובים אלינו צעירים! שֶׁיַּחְלְמוּ ויגיעו לידי מעשה!

המפרשים עסקו בפתרון החלומות של שרי המשקים והאופים. מהם ביארו כי שר המשקים חלם על חַיּוּת ועשייה. גפן מתפתחת. אשכולות מבשילים. וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם… וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס… חלום של אדם אקטיבי, חי! אך שר האופים חולם שהוא ניצב דומם ועל ראשו סלי מעשה אופה, ורק העופות חיים. חלום של אדם פאסיבי, מת.

מנהל ‘מַצְלִיחַ’ יעודד עשייה בקרב סגל ההוראה. מחנך חדש בכיתה א’ השכיל לעורר את כל חבריו לצוות שיסייעו לו בארגון ‘חומש סעודה’ (מסיבת חומש). האחד טיפל בכיבוד והאחר במכובדים. אחד המחנכים ארגן מקהלה נפלאה. בתום האירוע החמיא לו מנהל הת”ת “לא ידעתי כי הנך מוכשר בהעמדת מקהלות!” השיב המחנך למנהלו “אכן לא ידעת, וזאת כי מעולם לא שאלת…”. כשהצוות חי המוסד כולו חי. והמורים חיים כשמנהל מְחַיֶּה אותם בעידוד!

נתבונן ב’גלגל החיים’ של יוסף הצדיק. בנערותו הוא ‘למעלה’. בן זקונים אָהוּב על אביו. מיוחד בלבושו ובלימודו. והנה הוא יורד מטה מטה. לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף, עד שנכלא על לא עוול בכפו. מהי נקודת המפנה? מתי מתחיל הגלגל להתהפך ולטפס לכיוון מעלה? באותו בבוקר שפגש בשרי פרעה האסורים וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה – מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. אכפת לו. למרות שבעצמו כלוא וסובל, הוא חושב על טובת הזולת! כך מצליחים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ’