“ויקח קרח" (ט”ז א')
במדרש: "מה ראה קרח לחלוק על משה רבינו, פרשת פרה אדומה ראה”.
מה ראה קרח בפרשת פה אדומה שגרם לו לחלוק על מרע”ה?
כתב הגר”מ שטרנבוך שליט”א בספרו “טעם ודעת”: “והנראה בזה, דהנה כידוע ליקח עץ ארז ואזוב הם שני הפכים, כי הארז יורה על הגאוה, והאזוב על השפלות, ולאמתו של דבר צריך האדם לאחוז בשתי המדות, כי כאשר הוא במדרגה נמוכה ושפלה בעבודתו ית’, צריך להגביה לבו בדרכי ה’, ולא יאמר בנפשו מי אני ומה חיי, ולא ייאש את לבו מהגיע למעלות עליונות, ורק כאשר זכה למדרגה כלשהי, אז יתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק שלא תטמאנו, וזה שנרמז במצות פרה אדומה, שכל עוד האדם בטומאתו יכול הוא ליטהר ע”י נשיאות לב וגאוה, ואם כבר טהור הוא אזי גאות אדם תשפילנו, וכן פי’ הקדוש הבעש”ט.
זהו שלמד קרח בפרשת פרה אדומה, שגם מי שעדיין לא זכה, ולא הגיע למעלת קדושי עליון, עליו להתנשא ולהשתדל להגיע למעלתם, ובגודל השתוקקותו להתדמות למשה ואהרן, וטעה ודימה שע”י שיקבל המינוי כדוגמתם יהיה כמותם במעלה ובקדושה”.
בפרה אדומה מצינו שיש מקום לגאוה כמו לענוה. בזמן שאדם במדרגה נמוכה חשוב שיתפוס בפלך הגאוה, להגביה לבו בדרכי ה’, ורק בזמן שכבר נעשה בעל מדרגה, ישפיל עצמו בענוה. קרח למד מכך להגביה את עצמו יותר ממה שהוא, ולתפוס במדרגת גדולים ממנו. בזה לא טעה. במה טעה? שחשב שלתפוס במדרגת הגדולים ממנו מתבטא במינוי. שהמינוי הוא שיביא אותו למדרגה העליונה. בזה טעה. המינוי יכול להיות תוצאה של מדרגה עליונה, אבל לא הוא הגורם. האדם עושה את תפקידו למכובד, לא התפקיד עושה את האדם למכובד.
מהי אם כן הגאוה הטובה והנרצית?
כתב רבי יהונתן אייבשיץ זצ”ל (יערות דבש ח”א סוף ט”ו): “חובה עלינו לזכור בכל עת כי בני מלך גדול ונורא אנחנו, ולא יאות לנו לנהוג כמנהג פחותים הראויים לכפריים… וזו היא תכלית מחלתנו, שאנו שוכחים שורש נשמתנו ממקור נורא ונשגב, ובזה אנו ענווים ביותר, אין אנו חסים על כבודנו וכבוד נשמתנו, ומתגוללים בטיט בראש כל חוצות, כאחד מכפריים המשתכרים, כן אנו מתגוללים בטיט והבל הגשמי, ויותר טוב שנתגאה לנהוג סלסול בעצמנו, ולומר אנחנו בני מלך מלכי המלכים ברוך הוא, ולא נאות לנו לפי כבודנו להתנהג כמעשה שאר הגויים ממשפחות האדמה, וראוי לנו להתנהג כפי שרשנו וכראוי להיותנו גדולים במעשה בתכלית הבדלה וריחוק מן יתר בני אדם למען יכירו וידעו כי לא כצורם צורנו, גאוה כזו מותרת, דזו היא גאוה הנרצית מה’ שיזכור כל היום בכבודו ובמעלתו להתנהג עצמו בו כפי הנאה להתנאות לערכו ערך גבוה עליו”.
אדם המתגאה במעלות מיוחדות שזכה להם מתוך עמל, זו גאוה פסולה. אדם שמתגאה בכשרונות ושאר כלים שזכה לקבל מהקב”ה, זו טפשות. גאוה בכך שזכינו להיות בני מלך מלכי המלכים הקב”ה, שנולדנו עם נשמה גבוהה כ”כ שכל פעולה שלנו חשובה כ”כ לפני הקב”ה, לטוב ולמוטב, זוהי גאוה הנרצית.
יתירה מזו הביא בשם המלבי”ם על הפסוק (תהלים ל”ד ג’) “בה’ תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו”: “שאני מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי, ושנפשי היא חלק ממנו ואצולה מאיתו, ובכל זאת ‘ישמעו ענוים וישמחו’, שלא תחשב לי ההילול והתפארות זה לגאווה, שבהיפך, הענוים ישמחו על זה, שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה, התפארות הזה שיתהלל האדם בה’, הענוה תסכים עמה, כמו שנאמר (דברי הימים ב’ י”ז ו’) ויגבה לבו בדרכי ה’’.
הידיעה שהערך והשווי האמיתי שלי, הוא לא בהצלחות שיש או שאין לי, במצוות ובמעשים הטובים שעשיתי או ח”ו שלא עשיתי, במעמד ובתפקיד שיש או שאין לי, אלא בעצם זה שהבורא יתברך ברא אותי, כי הוא רוצה בי, אוהב אותי, אני חשוב לו, וכל מעשה שלי חשוב בעניו ומושגח על ידו, היא ידיעה שיוצרת גאוה וענוה כאחד. גאוה בכך שזכיתי להיוולד גבוה כ”כ, ושיש לי הכחות להעפיל הרבה יותר גבוה מכך בכל מעשה טוב שאעשה. “ויגבה לבו בדרכי ה’”. וענוה, שכל ההתפארות שלי מקורה בהקב”ה, שכל הערך שלי הוא רק מכח זה שהקב”ה הוא כ”כ גבוה, שרק זה שאני חשוב לו עושה אותי חשוב כ”כ.
אחד המאפיינים את הנוער בדורינו, הוא חוסר הערך העצמי. בני הישיבות המצויינים, אשר העפילו לעלות ההרה, וזכו להכרה בהצלחותיהם, ומכחם מכירים הם במעלתם, אמנם אינם מפחיתים בערך עצמם, אבל רובם אינם מכירים בערכם האמיתי, בכך שערכם אינו בגלל הצלחתם, אלא הצלחתם בגלל ערכם האמיתי, שזכו להיות בני מלך. אלה שלא העפילו והגיעו להכרה בכשרונותיהם, אצלם רואים יותר ויותר את פחיתות הכבוד העצמי “כמנהג פחותים הראויים לכפריים”. אפשר להסתובב ברחוב, ואפי’ בביהמ”ד עם חולצה מרושלת מחוץ למכנסיים, ללעוס מסטיק ברבים, לאכול בחוץ, וכו’, בלי להרגיש כל בושה. כי זה מעמדם בעיני עצמם. “מי אני ומה חיי”. “אין אנו חסים על כבודנו וכבוד נשמתנו, ומתגוללים בטיט בראש כל חוצות, כאחד מכפריים המשתכרים, כן אנו מתגוללים בטיט והבל הגשמי”.
החינוך מהותו להביא את המתחנך מהמקום בו הוא נמצא, למקום בו הוא ראוי להיות. לחנוך אותו להיות במדרגתו. להוציא אל הפועל את הכחות הטמונים בו. אולם למתחנך יש התנגדות לצאת מהמקום אליו הוא רגיל, ושם הוא מרגיש בטוח, אל המקום שחדש עבורו, שהוא אינו רואה את עצמו מתאים אליו. הקושי הגדול ביותר להביא את המתחנך להתקדמות, הוא מכך שאינו מכיר בערכו ואינו מאמין ביכולתו להצליח.
לכן כהורים ומחנכים עלינו להשקיע הרבה עמל ויגיעה להחדיר בליבות ילדינו וחניכינו את הגאוה הנרצית. שיעריכו את עצמם לא לפי השגיהם, אלא מעצם לידתם כבני מלך, שכל אחד ואחד מהם כ”כ חשוב הוא וכל מעשה שלו לפני הקב”ה, במידה שאין שום אדם בעולם שיכול להיות במקומו.
אמנם גאוה כזו קשה להנחילה בגלל שהיא מופשטת, וקשה להתקבל בדור המודד אדם לפי השגיות, אולם אם נתמיד בהחדרת ערך זה, בבא הזמן המסר ודאי יחלחל ויופנם.
בינתיים נוכל להתחיל בהחדרת הגאוה מצד כבוד המשפחה והקבוצה. במקום להגיד “זה אסור” “זה אנחנו לא מרשים”, נדבר על “בבית שלנו” או “במסגרת שלנו” עושים כך וכך ולא עושים כך וכך, לא כי אסור או מותר, אלא כי אנחנו הקבוצה הנבחרת, אנחנו לא מזלזלים באחרים, אבל אנחנו מיוחדים, אנחנו מכובדים, לא כל דבר שמתאים לאחרים מתאים לנו, אנחנו משהו מיוחד, כי כל יהודי הוא מיוחד ואין שני לו.
נערים שמרגישים פחיתות מעמד בעצמם או בקבוצתם, הם נשרים שלא יודעים שיש להם כנפיים, הם לא ינסו לעוף ולהתרומם אפי’ טפח מעל הקרקע. נערים שגדלים עם ערך עצמי אמיתי, גאוה חיובית בעצם קיומם, במשפחתם, בערך קבוצתם ובמעמדם, הם נשרים עם כנפיים רחבות, שלא יהססו לדאות גבוה מעל גבוה, בדיוק כפי הכוחות שחנן אותם הבורא יתברך.
