חינוך

העולם אומר 'סוף טוב – הכל טוב'. אך בפועל לא תמיד זוכים לראות בסוף הטוב של אירועים עצובים וקשים. למרות זאת מאמינים ש'הכל טוב'. יצאנו כעת מימי הפורים, קראנו במגילה על מקרים מטלטלים ומלחיצים שבסופם התחברו ל'סוף טוב' מושלם! כשמש היוצאת מאחורי עננים שחורים, כך נתגלתה יד ה' והיתה לה' המלוכה. נזכור דרשת הקדמונים "הקורא את המגילה למפרע" המאמין רק מהסוף להתחלה, כשמבינים 'מה היה פה' – "לא יצא"! יש להאמין תמיד. לפעמים זוכים לראות את ה'בסוף', אך יש ו'התוכנית האלוקית' נפלאת מעיננו.

גאון מופלג ואף גביר גדול היה הג"ר בעריש מייזליש רבה של וורשא. בביתו החזיק ישיבה – על חשבונו – ובה מסר שיעורים עמוקים לתופסי תורה. פקידיו ועובדיו ניהלו את עסקיו המסועפים ברחבי היבשת. זכה הרב בס"ד ל'שני שולחנות' ושמו נישא לתהילה. בימים ההם, הצאר הרוסי יצא במכרז וחיפש אספקת קורות עץ לבניית ארמון חדש. מדובר בעסקת ענק. הרב מייזליש נגש למכרז, והצאר שהכיר ביושרו ובחר בו. הרב עשוי להרויח הון רב ורווח משמעותי. הוא לקח הלוואה גדולה מבנק צרפתי, קנה עצי יער, העסיק פועלים לכריתתם, רכש אוניות תובלה שיושיטו את הקורות על הנהרות עד ליעדם. 'וַעֲבֻדָּה רַבָּה' שמתן שכרה בצידה, בעין יפה. עבודה של כשנה תמימה.

ויהי היום, במשרדי הרב מתקבלת ידיעה נוראה: בגלל גושי קרח בנהר, שלש האוניות טעונות עצים טבעו במצולות. פירוש הדבר, העסקה ירדה לטמיון. הרב לא יוכל לספק עצים במועד שנקבע, הצאר לא ישלם את הכסף המסוכם, וממילא אין לרב איך לשלם חובותיו לבנק הצרפתי ולפועליו. הרב נקרה לפשיטת רגל. מי יבשר לו בשורת איוב זו?

תלמיד פיקח קיבל על עצמו את המשימה. בתום השיעור העיוני שרתה רוח טובה על הרב. פנה התלמיד וביקש שיחת התייעצות. פתח ושאל "המשנה מלמדת 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. לא נאמר שיש לברך על שתיהן, הטובה והרעה, אלא 'כשם', באותה הרגשה. רבינו! איך עושים זאת?" הרב השיבו "המאמין שהכל לטובה מאת ה' מברך אף הרעה בכוונת הלב!". התלמיד ממשיך "וכיצד שמחים על דבר רע, ומברכים על מעשים רעים וקשים?" הסביר הרב שאין רעה יוצאת מלפני המקום ב"ה. הכל טובות! יש להאמין 'אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה' שהכל חסדים, וכך אפשר לברך בטוב-לבב 'ברוך 'דיין האמת' כשם שמברך בשמחה 'ברוך הטוב והמטיב'.

התלמיד מתעקש. "אכן, מברכים על הרעה, אך ממש 'כשם שמברך על הטובה'? בחודש שעבר ראיתי את הרב רוקד בנשואי נכדו. פניו אורו בהודיה לה' על טובתו. האם כך יש לברך גם על הרעה?" הרב מהרהר ומשיב: "לכאורה זו דרישת המשנה, להתבונן בחסדי ה' עד שיברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, בשיר וריקוד!". המתין התלמיד ברגע של דומיה, פנה לרבו ואמר "רבי, תתחיל לרקוד!" ובישר לו על האסון הנורא שפקד את עסקיו. הרב מייזליש קרס תחתיו והתעלף! כשקץ אמר בקול רועד "קל לדבר על אמונה, אך כשזה מגיע 'למעשה' זה בכלל לא פשוט'.

לא-עלינו, אחינו בני ישראל חווים אסונות נוראים, יתמות ושכול, ימי שמחה והוד (דוגמת ל"ג בעומר וזמן מתן תורתנו) הופכים לאבל ויגון. אבות נפטרים ב'ערב חתונה' ואימהות צעירות המותירות יתומים רכים. חשוב מאוד להטעין נפש תלמידינו במטעני אמונה ודעת, עוד בטרם יבואו ימי הרעה ל"ע [שבהם מוסתרת בוודאי טוב וחסד]. מלמדים אמונה!

אהרן הכהן משכל בפרשתנו את שני בניו. ביום שמחת ליבם! יום שנטל עשר עטרות, הכהנים התקדשו ונכנסו לעבודה. יום 'חתונה'. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. מקבל דין שמים. עצם העובדה ש'נתייחד עמו הדיבור' מעידה כי אין בלב אהרן צער ועצב, שהרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. דרש הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה: לא נאמר 'וישתוק אהרן' אלא וידום. שתיקה היא חיצונית, דממה היא פנימית. לא שתק בלבד, אלא 'דמם' כאבן בתוך ליבו. מובאת גירסא קדומה של תרגום "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן – וְשַׁבָּח אַהֲרֹן" הוא שיבח את הקב"ה בשמחה מתוך אמונה תמימה!

גם פרשת פרה מלמדת כי אנחנו 'לא מבינים'. טבע הצעירים לרצות להבין הכל. נסביר להם שאף שלמה החכם מכל אדם, מכריז על פרה אדומה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. החכמה האמיתית היא להודות 'וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי'!

רבש"ע! אל תביאנו לידי ניסיון, אך טוב וחסד ירדפוני כל הימים במאור פניו של השי"ת, בנגלה ובשמחה.

                                                 בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כולנו שמענו את הסיפור אודות אדם שמבחין ב'גולם' של פרפר הדבוק באילן. האיש הביט בסקרנות במאמצי הפרפר להשיל מעליו את קליפת ה'גולם' הקשה. הוא כבר הבקיע נקב קטנטן בקליפה, וכעת מנסה להגדיל את החור ולהשתחרר. האיש עמד מרותק במשך שעות, עוקב אחרי עמל הפרפר הקטן הנלחם בקליפה. הפרפר הצליח להרחיב את הפתח, ניכרת התקדמות, אך אינו מצליח להשיל מעליו את המעטפת. הפרפר הפסיק, באפיסת כוחות.

רחמי האיש גאו ועלו. לבו על הפרפר הקטן המתאמץ ללא הצלחה. בזהירות הרחיב האיש את פתח הקליפה, והנה הפרפר, כנפיים מקופלות לצידו גופו הַתָּפוּחַ. האיש רואה כי הפרפר מנסה כעת לפתוח כפניו, ללא הואיל. כנפיו נותרות דבוקות לצידי גופו, והפרפר צונח ארצה. האיש ממשיך ומביט, רוצה לראות את הפרפר פורש כנפיים צבעוניות וממריא אל על. אך במקום לנסוק ולעוף, זחל לו הפרפר והסתתר בצמחייה, כאשר כנפיו נותרו סגורות.

האיש – מתוך רצון טוב להטיב – פגע נואשות בפרפר המתפתח. הוא לא ידע כי המאמץ הממושך מול קליפת הגולם הקשה חיוני לפרפר המתפתח. בתהליך אורך ומייגע זה גוף הפרפר מעביר נוזלים אל כנפיו המכווצות. כאשר האיש 'עשה זאת במקומו', והקל – לכאורה – על הפרפר, לא התפתחו כנפיו כנדרש. גופו נותר כבד ותפוח. פרפר זה לעולם לא יעוף. הוא נותר זוחל על האדמה עם כנפיים קטנות ומצומקות שאינן נושאות את גופו השמנמן.

הקב"ה ברא עולמנו, ואותנו – בני אנוש במרכזו, בתכנית 'עשה זאת בעצמך'. ההתנסויות והמאמצים מחזקים ומכשירים אותנו לחיי עשייה והצלחה. 'קיצורי דרך' פוגעים בלמידת 'החיים'. הקלות בהווה – מכשילות בעתיד.

בפרשתנו נאמר 'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה'. ורש"י מביא ממדרש תנחומא "שלא היה יכול שום אדם להקימו מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה 'איך אפשר הקמתו על ידי אדם?', אמר לו 'עֲסוֹק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו!' וזהו שנא' הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הוקם מאליו".

כל פעולה ומקרה בחיינו מתנהלים באורח ניסי, 'הטבע' הלוא הוא 'אֱ-לֹהִים' עצמו. יסוד ראשון בי"ג עיקרי האמונה הוא שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. גם בורא – וגם מנהיג (עי' רמב"ן שלהי פר' בא). וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים. גם את ה'מעשים' שלנו – הבורא יתב"ש הוא העושה. לא אני מזיז ועוסק בידי, אלא הקב"ה. אך הוא דורש מאתנו לפעול ולעשות, להשתדל ולנסות, כפי שאמר למשה 'עסוק אתה בידך', תשתדל.

אל לנו לפגוע בילדינו ו'לעשות את העבודה במקומם'. שחה לי מנהלת חשובה "בשנים האחרונות, מרבית פניותיהן של אימהות אלי הן בקשת "הקלות": "נא לדחות את המבחן', 'בבקשה מבחן בע"פ', 'לוותר לבתי על שיעורי בית'… הקב"ה עוזר לפרפרים הקטנים שלנו! הוא נתן בקרבם כוחות גוף ונפש ללחום מלחמתם ולחזק שרירי כנפיהם. 'הקלה' שלא לצורך – מחלישה! ללא 'מלחמה' אין 'ניצחון'. אמר החכם "אכן, 'סייעתא דשמיא' זה הכל, וגליתי שככל שאני משקיע – יש לי יותר 'סייעתא דשמיא'… הורים מתבטאים זה 'דור חלש' ובכך מחלישים עוד את הדור!

בפרשתנו נאמר וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה… וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה, פירש"י אָמַר לָהֶם 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם'. הרי כל מה שעשו הוא כי הקב"ה אמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, ברור שישרה כאן את שכינתו, ומה מברכם משה? דרש רבינו ה'כתב סופר' שהברכה היא שבנ"י ירצו זאת! אין משה אומר 'יהי רצון אבינו שבשמים…' אלא 'יהי רצון' – שלכם! כאשר אתם תרצו זאת באמת, זאת ורק זאת, אזי 'תשרה שכינה במעשה ידיכם' כרצונו יתב"ש! הכרתי אדם יקר שהיה כותב בהקדשה לנערי בר-מצוה 'יהי רצון מלפניך שתעלה בדרכי התורה והחסידות'.

יהי רצון מלפנינו שתשרה שכינה במעשה ידינו, וכדברי חז"ל (שבת לב.) 'איזה הן מעשה ידיו של אדם? בניו ובנותיו'. הקב"ה רוצה לשכון מקרבנו, 'ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד', אך גם מאתנו נדרש רצון אמיתי. כמו שיש בלבנו רצון לראות נחת מבנינו, כך נעורר ונפיח בקרבם רצון, ונעודד אותם לפתח את הרצונות – למעשים.

חזק חזק ונתחזק!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                      

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

לאחרונה ערכתי 'צפייה' בשיעור משניות לתלמידי כתה ה'. למדו דין ד' מינים גזולים שפסולים מדין 'מצוה הבאה בעבירה'. אחרי הסברת המושג, הציע המלמד לתלמידיו שיחשבו הם ויציעו דוגמאות של עוד 'מִצְוֹת' כאלה, ויסבירו "מה הבעיה". התענגתי לראות זאת. הציעו דוגמאות יומיומיות לצד דוגמאות מוזרות ("תקף אדם, הוציא לו כליה בכוח, ותרם אותה לחולה"…) הסבירו כמו מעוות לעבוד את ה' בצורה זו. שיבחתי את המלמד: "אינך מלמד בלבד, אלא אף מחנך".

ומה בין מלמד לבין מחנך? הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד במבוא ל'חובת התלמידים', מגדיר, כי בעוד משימת המלמד היא 'לְשַׁמֵּשׁ בְּשֵׂכֶל הַתַּלְמִיד, לְהַרְחִיב אֶת בִּינָתוֹ בִּידִיעַת פְּשָׁט הַתּוֹרָה', מקצוע הקרוי 'דידקטיקה' (אמצעי הוראה והשכלה ראויים), עוסק המחנך ב'פדגוגיה', לעצב את התנהגות החניך באופן חיובי, "הַמְחַנֵּךְ רוֹצֶה לְגַלּוֹת אֶת נִשְׁמַת הַתַּלְמִיד הַטְּמוּנָה וְהַגְּנוּזָה בוֹ, לְגַדְּלָהּ וּלְהַבְעִירָהּ שֶׁתִּבְעַר בְּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה לְמָרוֹם וְקָדוֹשׁ…, אֶת כָּל הַתַּלְמִיד, אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הַיִּשְׂרְאֵלִי (קרי: היהודי) אָנוּ מְחַפְּשִׂים, לְקָשְׁרוֹ בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְיִהְיֶה יְהוּדִי חָרֵד לִדְבַר ה'". לסיכום: מלמד ומורה מעשירים את השכל בהעברת ידע ופיתוח חשיבה, בעוד המחנך מעשיר את האדם, מלטש אישיותו!

פנה אלי מלמד, בתסכול: למדנו קישו"ע הל' נטילת-ידים לסעודה. בתום השיעור, עם הצלצול ל'פת שחרית' ליוויתי את תלמידי לכיור ועקבתי אחר נטילתם. התאכזבתי בראותי כי נטלו 'בדיוק' כאתמול, ללא קיום ההלכות שנלמדו. מלמד זה אינו יחיד. הסיבה לכך כי הוא 'לימד', אך היה חסר ב'חינוך'. הוא דיבר על הספל ועל המים, על סדקים ועל שיעורים. הוא מסר שיעור טכני. הוא לא יצר חיבור בין ההלכות לבינם. הוא לא חינך לקיום נטילת ידים כראוי.

השבוע נפטיר בהפטרת 'פרשת שקלים'. נקרא על המלך יהואש בן אחזיהו מלך יהודה. ליהואש, שאף קרוי יואש, סיפור חיים מרתק. בהיותו תינוק בן-שנה מת אביו. סבתו, עתליה בת אחאב הרשע, אם אחזיהו, ניצלה את מות בנה ופעלה לחסל את 'מלכות בית דוד' ולהשתלט על כלל ישראל. יהושבע אחות אחזיהו, עמלה בנחרצות והצילה את התינוק יהואש מחרב עתליה המרושעת. יהושבע החביאה אותו ואת מינקתו במחבוא מיוחד! בעליית בית ה'! ב'בּוידים' של בית קודש הקדשים. רק יהוידע כהן-גדול ידע את הסוד, וכך עברו שש שנים. בשנות שלטון עתליה היה ביהמ"ק סגור ומסוגר, וכך לא נודע הדבר לאיש. בהגיע יואש לגיל שבע, הוציאו יהוידע כה"ג והוביל 'מהפכה שלטונית' בה הרגו את עתליה, המליכו את יהואש 'בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ', וחידשו עבודת המקדש בבית ה'.

בהפטרה נקרא וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. יהואש השקיע בחיזוק 'בדק הבית' וערך 'מגבית' בעם ישראל (ולכן זה נקרא בפר' שקלים). אך כשרותו היתה בחיי רבו, יהוידע הכהן, בלבד. בהמשך סר יואש מדרך ה'. הערצת העם כלפיו התפתחה לסגידה, לפולחן אישיות, ומשם הידרדר לעבודה זרה ממש. בנו של יהוידע, זכריה, בא להוכיחו בבית ה', ביוה"כ שחל בשבת, ויהואש צוה להרוג את זכריה שהיה נביא וכה"ג. "וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ". נורא ואיום!

איך זה קרה? איך צדיק 'מאבד את הצפון'? עה"פ הנ"ל: 'וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן' דרש רבינו המלבי"ם "כָּל יָמָיו – פי' כל ימי יהוידע הכהן. ויש הבדל בין 'הוראה' ובין 'לימוד', ור"ל שלא לימד היטב רק שהורה והראה לו, ובמות המורה – נטה מן הדרך, מה שלא היה כן אם היה לומד להשכיל להטיב בדרך לימוד". החינוך נעשה בהסברה ובהפנמה, לעורר חיבור בין נפש החניך לבין ה'חומר' הנלמד. ללמוד על מנת לעשות.

רבינו בעל 'ספר החינוך' קרא לספרו בשם נשגב זה בהיותו מבאר אף 'שורשי המצוה' וטעמיה, ואינו מונה רשימת תרי"ג 'הוראות' בלבד. כך כל מחנך יחבר נפשות תלמידיו, בהסברה והמחשה ל'משמעות' היוצא 'למעשה', לדוגמא: לא די להורות ב'פרשת שקלים' על 'מטבע של אש' וחמימות של מצוה, אלא הרחב ועורר נפשות תלמידיך להפנמת מושג זה. מלמד ה'מספר' על 'ויקהל משה' יחולל תחושה של נדיבות והתגייסות לדבר ה'. מפרים מחשבה אודות הנשים הצדקניות שתרמו 'מראות נחושת' האהובות עליהן. עליך למצוא את 'נקודת הנשמה' בכל ענין שנלמד. זכור! לא 'חומר' הנך מנחיל, כי אם 'יידישקייט'! בדרך זו נזכה לראות את בנינו גם כי יזקינו – לא יסורו ממנה.

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הגענו לסדרת הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. בעלי הדרוש דימו בין המשכן הכללי שהקימו אבותינו במדבר, לבין המשכן האישי שכל אחד מצווה לבנות בקרבו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – בתוך כל אחד ואחד, מקום להשראת השכינה.

הפרשה פותחת דַּבֵּר אֶל בנ"י וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. תנאי יסוד ב'משכן' – הכללי והפרטי – הוא נדיבות הלב, כפירש"י 'לשון נדבה והוא לשון רצון טוב'. משכן יתקיים לאורך ימים רק כשזה בא ברצון טוב, כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל 'מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא'. דבר שבכפייה אינו מחזיק מעמד.

"תִּינוֹק אֶחָד, הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְרַבֵּנוּ ז"ל וְלִמֵּד אוֹתוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ מַשְׁקֶה לִשְׁתּוֹת שֶׁיּאמַר 'סַבְרִי מָרָנַן וְרַבָּנָן' וְכוּ', וְחָזַר עִמּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאד לְמַעַן יִזְכֹּר הֵיטֵב וְלא יִתְבַּלְבֵּל. אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַתִּינוֹק לְרַבֵּנוּ ז"ל וְהִתְחִיל לוֹמַר 'סַבְרִי', לא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כְּלָל וְנִתְבַּלְבֵּל מְאד. עָנָה רַבֵּנוּ ז"ל וְאָמַר לְאָבִיו "אַתֶּם בְּוַדַּאי לִמַּדְתֶּם עִמּוֹ הַרְבֵּה וְהִכְבַּדְתֶּם עָלָיו מְאד שֶׁיִּזְכּר לוֹמַר סַבְרִי וְכוּ' כַּסֵּדֶר, וּבִשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר כְּלוּם. אִם לא הֱיִיתֶם חוֹזְרִים כָּל כָּךְ, בְּוַדַּאי הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּרָאוּי". מעשה זה מספר חיי מוהר"ן מברסלב (אות תל"ב) מלמד שהלחץ הנלווה ללמידה מונע הפנמה ראויה. ועוד שם: אָמַר, שֶׁמַּה שֶּׁהַמְלַמְּדִים דּוֹחֲקִים אֶת הַתִּינוֹק בְּיוֹתֵר – עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתִּינוֹק כְּלָל. רַק צְרִיכִין לִהְיוֹת אֻמַּן גָּדוֹל בָּזֶה, לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק בְּהַדְרָגָה בְּלִי אִיּוּם הַרְבֵּה וּבְלִי דּחַק יוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְפֹּס יוֹתֵר בְּנָקֵל. ודפח"ח

מכירים פעוט שמתעקש "אני רוצה לבד!"? זאת מפני שההתנסות והעצמאות נחוצות להתפתחותו. אל לנו 'לדחוס' את הילד, לצוות עליו שוב ושוב, לפקח עליו בכל רגע ורגע, כי 'הדחיסה' חוסמת אותו מבחינה חינוכית, ומונעת התפתחות פנימית אמיתית. יתכן ובשלב ראשוני ובגיל צעיר רואים את פירות יפים של ה'לחץ' העודף, אך פירות אלה, מתוך שלא גדלו 'מעצמם', עלולים לנבול ולנשור. נזכור את שבחו של מקום 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף' ופירש"י 'אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע'. נשמור על החוט הדק המבדיל בין חונך לבין חונק.

בעלי החיים – מאלפים, ואילו בני האדם – מחנכים. בעלי חיים נבראו עם חושים טבעיים המפעילים תגובות אוטומטיות (אינסטינקטים). לבעלי החיים אין 'בחירה חופשית'. מולד בהם טבע להתרחק מסכנות ולתור אחר מזון וביטחון. על כן 'מאלפים' אותם בשיטת ה'מקל והגזר', במתן דברים טעימים, ולחלופין בהתרעה ע"י כאב וגערה. בעלי חיים נענים לאילוף, כי מטבעם רוצים את הטוב והנעים, ומתרחקים מהכאב. שונים לחלוטין הם בני האדם שנבראו בצלם אלוקים, ובקרבנו 'כח הבחירה', חכמה בינה ודעת [לצד היותנו אף בעלי אינסטינקטים]. בוודאי שניתן לאלף אנשים ע"י 'שכר ועונש', אך לא בכך 'מחנכים' את האדם, שיעמוד בכללים גם כשאינו רואה מולו את העונש. את האדם מחנכים באמצעות 'גדלות', עידוד והבנה, כוח התורה ויגיעה בה, תפילה וקרבת אלוקים. כאשר חניך פורק מעליו בבגרותו את דרך חינוכו, אין זה מעיד על הַכֶּשֶׁל שלו בלבד, אלא אף  בַּכֶּשֶׁל של המחנך שלו, ב'שיטת' חינוכו. ברור שצריך כללים וחוקים, אך לצד תוספת מרובה עידוד וחיזוק, התעוררות ופיתוח המחשבה.

ואיך נדע מי 'מחונך' ופועל מתוך נדיבות הלב? המחונך ניכר בכך שהוא עושה מתוך בחירתו שלו. דרש מרן ה'בית יוסף' (דרשות מרן מהריק"א לפרשתנו): וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. ומנין נדע מי התורם בנדיבות לב? זה שמכריז ואומר תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! קחו ממני! אני רוצה לתת! יש לחנך לכך, לפתח רצון טוב, שמחה ו'גדלות'.

החינוך הוא עבודה איטית ועקבית. אי' בקדמונים כי שני כלי המשכן המיוחדים, הכרובים ומנורת הזהב, נעשו 'מקשה זהב', שנטלו גוש זהב ומתחו והקישו עליו עד שמתקבלת הצורה הרצויה. בדרך זו מחנכים את בנינו, הדומים לכרובים ומאירים כמנורה. פועלים במתיחה עדינה לצד 'הקשה' (כן! הצבת גבולות וחוקים) לפיתוח צורתם הרוחנית. חינוך אינו ביציקה בתבנית ו'דפוס' אחיד, ולא בפיסול וחקיקה (שחותכים את החלקים העודפים). אומנות!

וזה הציווי "וְכֵן תַּעֲשׂוּ – לדורות". העושה כך, המחנך בנעימות, מעורר בנפש בניו ותלמידיו 'רצון טוב', מעניק להם הזדמנות של 'לבד' ואינו מכביד עליהם, יזכה וחינוכו יעמוד לדורות, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הצדיק רבי זונדל מסלנט שכר עגלון להסיעו למחוז חפצו. בדרכים השוממות בינות לשדות מוריקים, ראה העגלון ערמת שחת טרייה וטובה. עצר וירד עם שק גדול, למלא שקו שחת למאכל סוסיו. הוא ביקש מר' זונדל לתצפת שלא ייתפס בקלקלתו. כשפנה לשדה, פתח ר' זונדל וקרא 'רואים, רואים!'. העגלון נבהל, עלה ומיהר לנסוע משם. עיני העגלון שוטטו מסביב ולא ראה מאומה, פנה לצדיק 'מה נזעקת? מי ראה?'. השיבו הרב 'ביקשת ממני לשמור שלא יראוך גונב'. 'מי בכלל רואה אותי?' שאל. 'שם, למעלה, רואים!' נשא הצדיק עיניו 'עין רואה ואוזן שומעת…'.

בילדותינו האזנו לסיפור זה ב'תקליט' סיפורי ילדים. הקריאה "מ'זעהט מ'זעהט" כפי שהחסיד החב"די רבי יוסף גולדשטיין זעק בחום ליבו, עדיין מהדהדת בקרבי. דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. לא תגנוב! 'רואים, רואים!'

רבותינו הקדושים רגילים לשנן את אמרתו של הרבי ר' בונם זי"ע 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', לפני חיות האדם. משפטי ה' ותורותיו הם לפני הכל! לפני רצונותיו, שאיפותיו, תאוותיו ונוחיותו. בראש וראשון – משפטי ה'.

לאחרונה נסעתי באוטובוס מירושלים ל'רמות'. שעת לפנות ערב והאוטובוס עמוס בלע"ה. בדרך עלה מבקר, ואני רואה כי בקרב קבוצת ילדים היו רבים שלא תִּקְּפוּ רב-קו, ונאלצו כעת לשלם אצל המבקר, שהפטיר לעברם אזהרות חמורות. אחרי כמה דקות פניתי לילדים ושאלתי בנועם מדוע באמת לא שילמו עבור הנסיעה. האחד טען "שמעתי שבאוטובוס מלא החברה כבר הרוויחו את עלות הנסיעה, ולא חייבים לשלם עוד". אחר אומר "פעם חיכיתי המון זמן והאוטובוס לא הגיע. אילו הגשתי תלונה היו משלמים לי פיצויים. במקום הפיצויים ההם – אני לא משלם". והילדים האחרים מהנהנים בהסכמה. האחרון טען "שמעתי כי אגד נמכר לסינים, וגזל גוי מותר". הברקה של ממש.

מה קורה אתנו? היכן הזהירות מאיסור גזל שמוטבע בנפש היהודי? איזו למדנות ודיוני סרק להכשיר גניבה! האם נעשינו דור של עצים רעועים הנעקרים כי 'ענפינו מרובין ושורשינו מעטין', משל למי שחכמתו מרובה מיראתו? פרשתנו עוסקת בדיני חובל ומזיק, גנב, ועוד דינים המשמרים חברה תקינה. חוקי התורה לא ניתנו שיתחכמו עמהם, להתפלפל ולחמוק מהנהגה מוסרית. ושמא הילדים לומדים מאתנו – להירשם כאילו… לקבל הנחות… לפצל תינוקות המשפחה בין זרים בעלייה לאוטובוס כדי לחמוק מחובת תשלום… 'רואים, רואים': הילדים רואים אותנו!

רבינו החפץ חיים נכנס למקוה בעש"ק, והנה עומד אדם הכן לרחיצה, שגילה כי שכח להביא סבון. ראה האיש פיסת סבון שמישהו הניח על הספסל. הושיט את ידו ליטול סבון חברו ללא רשות. קרא לעברו החפץ חיים: 'ברודער'קה' (אחי היקר) בכוונתך ליטול סבון – להתנקות. אך דע לך, בסבון של גזל לא תתנקה, אלא תצא מכאן מלוכלך בהרבה… צדיקים אמרו כי מסורת הדורות היא לפתוח בלימוד הגמרא עם תשב"ר בפרק 'אלו מציאות' דווקא, כדי ללמדם מצעירותם 'לא הכל שלי! אסור לי להשתמש בחפץ שלא שלי!'. יש להחדיר ערך עליון זה לנפשות הרכות! לקראת נשואי אמר לי זקני זצ"ל, משיירי חכמי פולין ורבניה, "דע, כמו שלא תתקרב לאכול ביצה שנתגלה בה טיפת דם, גם בכסף יש טיפת גזל האוסרת!". דבריו התנחלו בקרבי – כי הוא לא אמר, בלבד, אלא שימש עברונו 'דוגמא אישית'!

כאשר מלמד מוסר 'ענייני הפרשה' ישקיע בהנחלת 'מטרות חינוכיות', היינו – יתרגם עם תלמידיו 'להלכה ולמעשה' כיצד נִשָּׁמֵר אנו, בימינו, בדיני חובל ומזיק, דיני גניבה וגזלה, ועוד. התורה איננה "סיפור מנותק", אלא "תורת חיים", תורה אקטואלית, מעשית, חיה ונושמת. כך בלימוד כל פרשה וענין: "מה התורה מלמדת אותנו בפרשה זו?"

מו"ר 'הדיין איש האמת' הג"ר מנדל שפרן סיפר כי בילדותו היה אחד המלמדים מערים ויוצא מוקדם מהחיידר בימי שישי, תוך שמזהיר לתלמידיו לא לגלות למנהל שהרב'ה כבר נסע… "קשה לי לסלוח לו! הוא לימד רמאות ושקר!". הרב שפרן חינך באישיותו ל'אמת בכל מחיר'. הרב'ה ההוא היה 'דוגמא שלילית', ואילו הרב הינו 'דוגמא חיוביות'.

נדבר עם ילדינו על 'עין רואה ואוזן שומעת'. בקיום המצוות אנו מתקרבים להשי"ת, והרי הוא 'רואה, רואה'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות        

                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

רבינו החפץ חיים הוזמן ל'אסיפת גבירים' למען בניית בית חולים יהודי בעיר. עשיר מופלג הכריז על תרומה גדולה למימון 'עשר מיטות'. האחר תרם 'שמונה מיטות'. עוד ועוד תרמו, כפי מִסַּת ידם. בחורי ישיבה בעיר שמעו שגדול ישראל הגיע לעירם ובאו לקבל פניו. הרב שמח עמהם, ונכנסו לשיחה תורנית. חלק מהעשירים נעלבו מכך שהרב מתפנה לבחורים – 'על חשבון' הגבירים. שאל אחד בטרוניה "וכי כמה מיטות תרמו בחורים אלה?" הצדיק השיב "הם תרמו חמישים מיטות!" והסביר "אשריכם, גבירים נכבדים, על תרומתכם בעין יפה למען החולים, אך דעו, כי בחורי ישיבה – בזכות התורה בה עמלים – מונעים שלא יחלו כלל מעיקרא, בשווה ערך לחמישים מיטות אשפוז!

לחפץ חיים היה ברור כי בכוח לומדי תורה לצמצם עומסים בבית החולים. ומה שיטתו לצמצום עומסים בבתי דין? יתרו חותן משה רואה תור ארוך שניצב על משה לדון דיני תורה, והוא יושב ודן מבוקר ועד ערב. יתרו מייעצו: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּךְ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹקִים… וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת. יתרו מוסיף עוד: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. רב יוסף מפרש הדברים (ב"מ ל' ע"ב) וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם זה בית חייהם (פירש"י לימוד אומנות), אֶת הַדֶּרֶךְ זו גמילות חסדים, יֵלְכוּ זה ביקור חולים, בָהּ זו קבורה, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה זה הדין, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זו לפנים משורת הדין. מהרש"א: מדובר כלפי בעלי-הדין, שהם ינהגו לפנים משורת הדין.

הסביר החפץ חיים: בכדי לפתור את העומס הנוצר סביב משה רבינו, ריבוי דיני תורה ותביעות הדדיות, הציע יתרו עצה פשוטה: תשקיעו בחינוך למידות טובות, תלמדו על גמילות חסדים, דאגה לזולת ורגישות הדדית, וערכי מהות של 'לפנים משורת הדין' וותרנות. כאשר היהודים יפעלו בצורה מהוגנת זו, תפחת ממילא העומס על מערכת הדין!

מנהל ת"ת כינס את הצוות החינוכי לדון על רמת אלימות שעלתה לאחרונה בקרב התלמידים. "אני מבקש תכנית עבודה שתביא שינוי", דרש המנהל מהצוות. מונו שני מחנכים בכירים, שכל אחד מהם יכין 'תכנית'. כחלוף שבוע התכנסו שוב, ובידי שני המחנכים קלסרים ערוכים. הראשון הציג תוכנית 'מיגור האלימות': יקימו 'ועדה אחראית' שתעניש על מעשי אלימות. הרמת יד בפעם ראשונה – התראה אצל המנהל, פעם שנייה – פנייה להורים, בשלישית – השעיה ליום, ברביעית – השעיה לשלשה ימים, בחמישית – השעיה לשבוע, בשישית – הרחקה מלימודי אחה"צ לחודש, בשביעית – – -, וכתוספת: כל תלמיד יצויד בפנקס אישי מיוחד, בו יירשמו מעשיו האלימים, ובאיזה 'פעם' הוא אוחז, ולכמה ימים הוא מרוחק…. מחנכים רבים הנהנו שאכן התכנית מרשימה ותביא תועלת. המחנך השני הציג אף הוא את תוכניתו. בפנים מסבירות הציע שבכל כיתה ילמדו וידברו על מידות טובות, ישמעו על מעלת האיפוק, יערכו מצבע 'עזרה לזולת', יקיימו 'סימולציות' חברתיות על ויתור, שליטה בכעסים, ילדים יציירו כרזות על מידות והליכות ויתלו בכיתות… יעודדו בפרסים תלמידים משתפרים, כיתה שמוכיחה סובלנות – תצא לפארק…

ומי לדעתכם צודק? 'ועדה אחראית' תמגר אלימות ע"י אלימות, השעיות וענישה כוחנית, אך לא בכך פותרים בעיה. רק בגישה חיובית מעלימים בעיה לעוקרה מן השורש. הרי אחריותנו החינוכית היא לאורך טווח, לשינוי 'מבפנים'.

עיקר החינוך להליכות נועם ומידות מתוקנות נקבע בנפש התלמידים ע"י שיגרת החיים בצל הוריהם ומוריהם, ב'דוגמא אישית', שהרי 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'. תלמידים רואים את רגישות רבם מול תלמיד מוחלש, מבחינים בהתנהגותו ברגע של 'קושי בתקשורת' בינו לבין המנהל או 'תחרות' מול מלמד אחר. ילדים רואים ומפנימים. ענוותנותו של הלל הזקן היא שהשפיעה על תלמידיו 'בית הלל' להיות 'נוחין ועלובין', (שלכן נקבעה הלכה כמותם – עירובין י"ג). אופי הרב משפיע על תלמידיו! עובדה: תלמידי 'מורה קשוח' (או בכינויו 'בעל משמעת') יותר אלימים.

ירושלים נחרבה כי העמידו דבריהם על 'דין תורה', ולא השכילו לנהוג 'לפנים משורת הדין'. נלמד ונלמד כי ויתור איננה חולשה, ה'נעלבין ואינם עולבים' – הם הם אהוביו של מקום. ה'רך כקנה' שורד. עיצוב דור העתיד מסור בידינו, המחנכים. נשקיע בתיקון המידות, בחיזוק 'עין טובה', נרגיל פינו במילות עידוד – שהוא בגמטרי' חינוך!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות        

                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לפני שנים התמודדנו באחד הת"תים עם תלמיד נורמטיבי, שעם פטירת אימו בפתאומיות ל"ע, בלידת אחותו תחי', נכנס למשבר רגשי ונפשי עמוק והפסיק לדבר, 'אִלְּמוֹת סלטקיבית', למשך חודשים ארוכים. המשפחה בכללותה התקשתה להשתקם והטיפולים שהוצעו לילד לא הועילו. והנה, 'ממלא מקום' בא לכיתה לעשרה ימים (המחנך יצא לחו"ל לנשואי בנו). המ"מ הודיע לכיתה שהוא משלב 'זמרה' בין השיעורים, ואי"ה יופיעו כ'מקהלה' בפני הת"ת כולו.

המ"מ היה מיטיב נגן, ובכוח שירה חמה להמיס שכבות קרח שעוטפות את הנפש. ילדי הכיתה ראו, כן תמהו, כיצד חברם 'היתום' משתלב בשירה, שר ומחייך, שר ומתקשר! כאשר התארגנו ל'מקהלה' פרוביזורית בחצר הת"ת, עלה הוא כסולן בשיר "אל הנער הזה התפללתי… אני האמא, אתכם לעולמי עד…". למרות ששירתו אינה משובחת ומהוקצעת, שערי דמעות נפרצו. הילד המשיך בטיפול רגשי שמעתה נשא פירות, ושב לְנוֹרְמַטִיבִיוּתוּ, לרווחת כולם.

מקרה זה הוא אמנם קיצוני וחריג, אך ממנו ניתן ללמוד על הכלל. הבה נחזיר שיעורי ה'זמרה' למערכת הלימודים! ממש לאחרונה יצא לי לשמוע משני אנשי חינוך, בנפרד שסיפרו בערגה, שבילדותם השתתפו במקהלות. סיפרו עם ברק בעיניהם, הרגשתי רגש בדבריהם. יש בשירה לחזק ביטחון עצמי בקרב ילדים, ותורמת להעצמת תלמידים שמתקשים להתבטא בשאר תחומי הלמידה. יתכן ומקהלות הילדים התמעטו כי התחילו לעשות בהן טפל לעיקר, להבליט את ה'מופע' וה'ראוותנות' יותר מאשר חלק השירה הטהורה, וממילא, הורים 'יראים' משכו ידיהם, ובצדק.

אף גדולי ישראל עסקו בשירה קדושה, כידוע על תלמידי מרנא הבעש"ט לדורותיהם, ואף רבינו ישראל משקלוב מתאר (בהקדמתו ל'פאת השלחן') את התרגשות רבו הגר"א מוולינא שזכה אף ל'חכמת הנגינה'. בדורנו זכינו להג"ר עובדיה יוסף, שר התורה, שהיה מתרונן בשירה לקל חי. מנחילים לבני-תורה את זמירתו של הג"ר יוסף שלום אלישיב שהנעים בשעת יגיעתו בתורה. הג"ר ברוך בער מקמינץ הלחין ניגונים, לצד חידושיו העמוקים בהוויות דאביי ורבא. איי! צמאה נפשנו לניגוני הג"ר מאיר שפירא, ה'קדושת ציון' מבאבוב הי"ד, אדמור"י חב"ד וסקולען…

לא בכדי, כאשר 'פעילי קירוב' מקיימים מפגשים עם בני-נוער, עוסקים בשירה. מרגלא בפומיה דהרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ, נעים זמירות ישראל "אומרים כי עולם הנגינה קרוב אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא הוא עולם התשובה!". לא בכדי תמה רבינו בחיי מדוע לא תיקנו 'ברכת הנהנין' על שירה ונגינה, כמו על הריח! (בספרו 'שלחן של ארבע' סוף שער א'). כאשר פורטים בנעימות מיתרי הקול ומיתרי הגיטרה, מתעוררים אף מיתרי נפש רוח ונשמה, בפרט כאשר השיר מלווה בסיפור מתאים ומרגש. ניגון שבוקע מהלב, לא מהגרון, בכוחו לקרב לבות בנ"י…

מסופר כי רבינו הק' מרוז'ין התהלך בבית מדרשו, אחוז שרעפים, כשהוא מזמזם לו 'בָּם בָּם'. נכח שם לץ ששאלו לפשר ה'בָּם בָּם'. השיבו הצדיק "הרי נאמר וְדִבַּרְתָּ בָּם!". החל אותו לץ לזמזם אף הוא כן, בלעגתנות. הגיב הצדיק "הרי נאמר 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'… סיפור זה מלמדנו כי יש קדושה עליונה בשירה וזמרה, לכן יש להקפיד לבל תחדור אליה שירה נכרית, פרועה והוללת, לחללה חלילה. (ראו דברי הרמב"ם החמורים בפירושו לאבות פ"א מי"ז).

על מלמדי תשב"ר להקדיש זמן מדי שבוע ל'פרק שירה'. אין זה 'ביטול תורה', אלא 'קיומה'! ביודעי ומכירי, 'תלמוד תורה' שזכה למינוף ערכי, רוחני והתנהגותי, מאז שהמנהל שי' התחיל לשלב שירה במסגרת הלימודית. השירה סייעה לשינוי האוירה, לקדושה יותר, מכובדת ונעימה. גם המקהלה שם שומרת על 'עיקר עיקר' בחן יהודי אותנטי.

גם בבית, נקדש את שלחן השבת ב'ניגונים מיוחדים', מעבר ל'זמירות' הקבועות. ב'שבת שירה' מרחיבים עוד ועוד כי 'הקריאה מעוררת את הזמן'. מדי שבת תרים אחר שיר על פסוק בפרשה או בהפטרה, בשבת שלפני 'יארצייט' של צדיק שרים ניגון הקשור אליו, 'האי בית כור' בשבת חנוכה, 'יום שבתון… ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד' בשבתות יתרו-משפטים, כמו גם בפר' נח, שהרי 'יונה מצאה בו מנוח'. שבת נחמו… שבת מברכים… השירה נחקקת בנשמות הבנים, וכבר שמענו מקרים של 'והשיב לב בנים על אבותם' בזכות שירה שעוררה ניצוץ…

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

גאון ישראל רבינו יוסף ראזין, ה'רוגוצ'ובר', היה ילד פעלתן ותזזיתי, והמלמדים שאביו שכר התקשו מאוד ללמדו. מלמדים רבים עזבו אותו, ואביו התאמץ למצוא אדם שיצליח ללמדו. ארע ויוסל'ה הצעיר קם וברח מחדר הלימוד, החוצה אל השדות. המלמד דולק אחריו כשהגמרא תחת בית-שחיו. הילד בורח ממנו, עד שטיפס על עץ גבוה. המלמד המבוגר, נושם ומתנשף, מוצא את הילד יושב בצמרת העץ, בין הענפים העבותים. המלמד פותח את הגמרא הגדולה ומשעינה על גזע העץ, ומתחיל להקריא! הוא מלמד בקול – ולילד אין לאן לברוח… העיד על עצמו הגאון ששיעור זה חדר לקרבו. ממקום מושבו הגבוה – האזין. זה היה מעניין. מאז אהב גמרא יותר מהכל, וההמשך ידוע…

סיפור מדהים. מלמד סובלני זה סייע להעניק לעולם את אחד המופלאים שבגאונים, בעל ה'צפנת פענח', שהתורה כולה פרושה לפניו, וחידושיו המקוריים והמהפכניים נלמדים בעיון ע"י טובי בעלי הכישרונות. סיפור זה ייחודי – אך לא יחיד. מחנכים שאינם מוותרים ומתייאשים. נענים לקריאת הקב"ה: 'נעשה אדם'. ביחד, אני ואתה, שותפים.

נדמיין את המלמדים שר' פישל ראזין שכר ללמוד עם יוסל'ה בנו. הוא חריף וקופצני. אינו קשוב, אינו ממושמע, אינו מרוכז. "הוא לא רציני בלימוד, לא מחונך". המלמדים עוזבים אותו. הם רוצים ללמד גמרא, והילד אינו לומד! ומה בינם לבין המלמד האחרון? בעוד המלמדים הראשונים באו ללמד גמרא, מלמד זה בא ללמד תלמיד. הרי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכשצריך לצאת לשדה וללמד מתחת לעץ, כך יעשה. אפשר אמנם ללמד זכות על הראשונים, אך מוקירים ומעריכים את האחרון. הבה נגדיר את התפקיד: 'טכנאי' לימוד גמרא, או מלטשי נשמות…

בפרשתנו נאמר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. רש"י הק' מביא דרשת חז"ל "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". ואילו רבינו בחיי מרחיב וכותב "שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם". זה התפקיד! לסבול אותם גם כשהם בלתי נסבלים. שלא יכעסו עליהם גם כשהם מ-ע-צ-ב-נ-י-ם!

באסיפת הורים כללית שהתקיימה בבית ספר, קם אחד ההורים והתחיל לרטון ברבים על הרמה הלימודית שאינה גבוהה מספיק, ועל שאין ענישה והרתעה מול תלמידים בעייתיים. המנהל לא איבד עשתונותיו ושאל את האב במה עוסק. "יש לי נגריה". "ואצלך הכל מצוין?" שאל המנהל. סיפר האב כי זכה לשם-טוב ותוצרתו יוקרתית ומיוחדת. המנהל שאל "ואם תקבל משלוח של קרשים עקומים?" "מה זאת אומרת? אשלחו מיד בחזרה!". המנהל מגיב "אני מקבל גם את העקומים, את השונים, וחושב איך לשלב בכל זאת אותם… 'כשלוחו שם מקום' אינני בז לאף משלוח!

ר"מ בישיבה סיפר לרבינו החזון איש כי מנוי וגמור אצלו להרחיק תלמיד מישיבתו. "הבחור מפריע לכולם בלימוד, ואני חש אחריות על השכר לימוד שהם משלמים ללמוד אצלי!". הרב הרהר והגיב "ב'דיני ממונות' דנים בשלשה דיינים, ואף אפשר ב'יחיד מומחה'. אני פוסק לך, כ'יחיד מומחה', שאין כאן חשש ממוני!" והחזו"א המשיך ואמר "אך אני תמה עליך, איך אתה 'פוסק' להרחיק תלמיד מהישיבה? זה כמו להורגו! הרי 'דיני נפשות בעשרים ושלשה'!

צריך סבלנות במהלך השיעור, סבלנות – לרדת לעולמו של ילד, סבלנות – מול אב מתוסכל ואם רגישה. 'להנהיגם בנחת' גם כשאתה עייף וטרוד, 'בנחת' גם כשהם לא רגועים, 'בנחת' – כי אי אפשר לחנך באופן אחר! נחת וסבלנות הם כלי אומנותו של המחנך! אמר החכם: "מי שאין לו זרוע – פטור מתפילין, מי שאין לו סבלנות – לא יכול לחנך!"

סיפרה לי רבנית נכבדה "הכנסנו את נכדנו בן השלש לחיידר, עטוף בטלית, וכולו קדוש וטהור. הטכס המסורתי התנהל ברגש. בסוף, לקראת חלוקת 'הפעקל'ך' (שקיות הממתקים) התעכב המלמד מעט, כי עמל להתיר את הקשר שסגר את האשפתון הגדול בו הבאנו את הפעקל'ך. הערתי לו בנימוס "אפשר לקרוע את השקית". חייך הרב'ה בעדינות והשיב "אם לא תהיה לי סבלנות להתיר קשר בשקית ניילון, איך אהיה סובלני ללמד ילדים בני שלש?…"

אנחנו לא שולטים על הקשיים סביבנו, ולא ניתן להם לשלוט בנו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'מדרש רבה' בפרשתנו פותח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, הה"ד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). המדרש ממשיך ללמד על אברהם שמנע מוסר מישמעאל בנו, ובסוף יצא לתרבות רעה ואביו שָׂנְאוֹ, וכן יצחק עם עשיו בנו, ודוד המלך עם אבשלום ואדוניהו בניו, עליהם נאמר וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ… והמדרש משבח את אברהם שחינוך את יצחק בנו כראוי, יצחק שחינך את יעקב, והמדרש מסיים "אף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בנ"י הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, השוון כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו". וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר!

שלמה המלך מלמדנו בחכמתו שאהבה שאין עמה חינוך – אינה אהבה, וחינוך שאין עמו אהבה – אינו חינוך. על כן, ויתור ופינוק הבן – ללא מוסר והדרכת אביו, ירחיקו ביניהם. ומאידך, תוכחת מוסר שלא באה מלב אוהב תחטיא מטרתה. ומהו ה'שֵׁבֶט' עליו מזהיר שלמה שאין לחסוך מבנינו? אמנם בחז"ל וב'ראשונים' ז"ל התירו לאב להכות מכה חינוכית קטנה ומרוסנת, לא בכעס, ואף זאת בכפוף לגיל הבן ובעיתוי הנכון. אך, האם זהו 'פשוטו של מקרא'?

הקדמונים ביארו שאת ה'רישא' נבין מתוך ה'סיפא'. הבה נשווה ביניהם! אם וכאשר נפרש ה'רישא' כפשוטו, חושך שבטו – מכות המקל – שונא בנו, היה ל'סיפא' להמשיך 'ואהבו מכהו מדי בוקר וערב'. אך לא כן סִיֵּם הפסוק, אלא "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר", הרי שהיפוכו של הרישא, האב ה'חושך שבטו', הוא האב המקדים ומתמיד בהנחיית מוסר והנהגה לבנו. ברור אפוא כי ה'שֵׁבֶט' הוא 'שרביט ההנהגה', שלא יחסוך אב בחינוך בניו והנהגתם. כך עולה מהמדרש הנ"ל, אברהם חינך את יצחק, ויצחק את יעקב, ולא מצאנו שֶׁרָדוּ בהם במקלות, אלא בחינוך והנחייה. אף את יעקב אבינו, מֻשָּׂא המדרש, משבחים, שהוכיח את בניו ולימדם דרכיו, ולא חסך מהם שבט מוסר מתוך אהבתו.

ג' פעמים מצאנו בתורה את התיבה שֵׁבֶט. [ואין מדובר כאן על שֵׁבֶט שפירושו קבוצת אנשים המתייחסת לאב אחד].

• לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה… (ויחי)
• וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ… (משפטים)
• וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לה'. (בחקותי)

האם אלו 'מקלות'? נעיין ב'אונקלוס': יעקב מברך יהודה בנו: "לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה". יהודה ינהיג! שרביט ההנהגה. אדון שהכה עבדו ואמתו: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ… בְּשׁוּלְטָן… בשררה! ולכן שונה דין אדון שהרג עבדו, מדין אַחֵר שהרג עבד, 'כִּי כַסְפּוֹ הוּא'. (רמב"ם פ"ב מה' רוצח). הרי בשני פסוקים אלה תרגום של שֵׁבֶט הוא שׁוּלְטָן, הנהגה! ואכן, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – החוסך הנהגה וחינוך – שׂוֹנֵא בְנוֹ! רק אצל בהמות יש מקל! ב'מעשר בהמה' מתרגם: וְכָל מַעְשַׂר תּוֹרִין וְעָאן, כֹּל דְּיִעְבַּר תְּחוֹת חוּטְרָא. אף בהמות מכים בחמלה, שהרי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן!

ניתן להאריך עוד – אך המאמר מוגבל: נסיים בדרשה נפלאה שדרש רבינו ה'כתב סופר': החינוך המועיל ביותר הנהו ה'דוגמא האישית' שהבן מקבל מאביו, וע"כ מצווה שלמה המלך: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שלו! החוסך הנהגה וחינוך מעצמו, אינו 'סר מרע' כדבעי, אינו מקיים 'עשה טוב' כראוי, אב זה שׂוֹנֵא בְנוֹ, כי בהיעדר דוגמא אישית, מה יעשה הבן…?

נזכור דברי שלמה: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט-מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ (משלי כ"ב ט"ו). ואף זאת יעשה האב באהבה, כדרשת רבינו בעל-הטורים (בדרשת ה'מסורה') בפ' וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, עיי"ש. 'נַכֶּה' את בנינו ב'מקל נועם' בלבד, כלשון המדרש (ב"ר י') איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ש'מכה' אותו ואומר לו גדל!" 'כח המצמיח' קרוי כפי חכמים 'מכה', וכך נוהגים חכמים בחינוכם. החכם אינו נזקק לכוח, כי אין גבורתו בכפו אלא באישיותו ובדעתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לפני כחצי יובל שנים הואשמה אמא צעירה מאחת השכונות הירושלמיות, על שהיא מענישה ומכה את בניה. כשהועמדה למשפט טען פרקליטה, עו"ד חרדי, שהיא צודקת! כך נהגו בכל הדורות, ומסורת אבותינו 'בידינו' ממש! הוא אף הציג בפני השופט הפסוק ב'משלי': חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְּנוֹ! ומי יחלוק על שלמה המלך, החכם מכל אדם!

בבוא השופט למסור גזר דינה, פתח ואמר: אין חולק כי אכן 'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם… וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם…', אך בוודאי נדרשת חכמה רבה להבין את דבריו שנאמרו בדעה עמוקה. מאידך, חז"ל קבעו (פסחים ס"ו) "כל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו". הכועס נעשה 'טיפש' בשעת כעסו. איך יכול לאדם הרוגז, ה'טיפש הזמני', להרים יד ולהכות את בנו, תוך שנתלה בדברי שלמה? הרי דברי חכמה ניתן לקיים רק בחכמה, במצב רוגע!

מחנכים מומחים ויר"ש יודעים בברור: אין מקום ל'כעס' בעבודת החינוך. ניתן להשפיע על נפש התלמידים רק מתוך שלוה ונחת. לעומת ה'אשליה' שכעס הוא כלי יעיל ומטיב את מעשי התלמידים, כבר כתב רבינו ה'חזון איש' ('אמונה ובטחון' פרק ד') "כאשר מייסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על הֶעָוֶל אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והתלמיד מתעורר על חטאו, וגמר בליבו שלא לִשְׁנוֹת חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך התרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו, שרואהו משתמש במגונות אלה בשעת תוכחתו, ו'גדול שמושה יותר מלימודה', והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה – כשמתלווה עמה ממידות הלא-טובות".

בפרשתנו, מברך יעקב אבינו את בניו. על שמעון ולוי אומר 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. רבינו ה'בית ישראל' היה מספר שזקנו רבינו ה'שפת אמת' העסיק בביתו ת"ח, מחסידי קאצק, ללמד את בניו. פעם, שיחקו בניו הצעירים של הרבי, והתרוצצו סביב המלמד, בזמן שלימד הבנים הבוגרים. פנה אליהם בגערה, אך הם המשיכו במשובתם. פקעה סבלנותו, ועמד ממקומו בכעס. ראה זאת הרבי ואמר "הרי במשנה נאמר 'ולא הקפדן מלמד'. הרבי הוסיף והסביר לו הפסוק הנ"ל, שיעקב לא קילל את בניו, אלא כשראם כעסנים, ברכם שיעקרו מקרבם מידה זו. לכן אמר שיהיו 'סופרים ומלמדי תינוקות' שהרי 'לא הקפדן מלמד', וכשיעסקו במלאכות קדושות אלו – שבהן הכעסן נכשל – יעמלו לתקן כעסם ויתמתנו ברוגזם. אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם!

אין ספק שעבודת החינוך נעשית מורכבת משנה לשנה, אך על המחנך להפנים בנפשו שכעס מזיק ומקלקל, כאשר התלמידים רואים את רבם רוגז – הם בזים לו. מאחורי גבו לועגים ומחקים דמותו הכעוסה ודיבורו הרוטן והזועף!

סיפר הרה"ק רבי יצחק מוורקא "התלוויתי למו"ר הרה"ק רבי דוד מלעלוב בנדודיו. הגענו לעיר אחת, ואשה ראתה את רבי דוד והתחילה להכותו! היתה זו אשה עגונה שבעלה עָזְבָהּ לפני שנים רבות. היא טעתה וחשבה שרבי דוד הוא בעלה, והתפרצה עליו במכות! כאשר קלטה שטעתה מררה בבכי והתחננה שימחל על שביזתה אותו והכתה אותו. הרגיעה הצדיק ואמר "לא אותי הכית, אלא את בעלך! רק טעית וחשבת כי הוא אני". בלכתם הסביר לי רבי דוד שכך נהג יוסף הצדיק (בפרשתנו) כאשר הרגיע את אחיו המתחננים לסליחתו אמר "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", פגעתם בי כי חשבתם שאני הפועל לרעתכם! זה בכלל לא היה אני! רוב הכעסים באים בגלל חשיבה מוטעית זו…".

מַשְׁבְּרֵי הכעס מתעוררים בליבו של המלמד כשהוא נפגע מיחס התלמיד כלפיו, זלזול בדבריו, אי ציות להוראותיו. המלמד חש צורך פנימי דחוף לשקם מעמדו מול הכיתה, ועושה זאת בצעקה, גערה, בהענשה… עצה טובה למלמד: חֲשֹׁב שהילד לא מתכוון אותך אישית! הוא מתחצף 'לרב'ה שלו', זה שמונע ממנו… הדורש ממנו…  כרגע זה אתה…

תלמידים רבים שואלים את מוריהם: כאשר יוסף עלה לגדולה, מדוע לא שלח להודיע לאביו שהוא חי? אוי לו למלמד שמתעלם משאלות תלמידיו! יש לחתור לבאר דבר דבור על אופניו. 'חוק כלים שלובים' בחינוך: התלמידים לעולם לא יעלו על רמת מוריהם… רבינו 'אור החיים' הק' מבאר בפרשתנו שיוסף לא שלח אות חיים לאביו מפני שחשש לכבודם של אחיו שלא יתביישו מאביהם! היה מוכן להשאיר את אביו בצערו ובאבלו – מאשר לבייש את אחיו! מה שאין כן כעת, לאחר שהתוודע אליהם, האכילם והשקם, העניק מתנות, והראה שהוא עמהם בלבב שלם.

מסר חינוכי מדהים! כהמשך לשיעור הנלמד זה עתה מתמר: "נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש – ואל ילבין פני חברו ברבים" נרחיב בחומרת הלבנת הפנים 'גם במקרה שאתה צודק'. לא 'מספרים' פרשה בלבד, אלא מחנכים!

אך יותר ממה שתלמיד שומע את דברי רבו – הוא רואה את מעשי רבו. לא קל לנהל כיתה בת עשרות תלמידים – אך על המחנך להישמר ביותר לא לפגוע חלילה בכבודו של אף תלמיד. ידועה אמרתו הצחה של הג"ר מאיר שפירא מלובלין: נגר דורך על נסורת תוך כדי עבודתו. בורסקאי על עורות. יזהר המלמד לבל ידרוך על נשמות! פיקוח נפש!

שח אברך חשוב "את כל חיי חב אני לרב'ה שלימדני בכיתה ג'… ומעשה שהיה כך היה: חברי הביא לכתה שעון חדש. כל ילדי הכיתה התגודדו להביט בו בקנאה… בהפסקה נכנסתי לכיתה הריקה, והנה, השעון החדש מונח על השלחן. רוח שטות פעפעה בי, והכנסתי את השעון לכיס מכנסיי… בתום ההפסקה נתגלתה הגניבה, ותהום הכיתה!

המלמד נכנס ומבין את אשר לפניו. הוא פקד על כולנו לעמוד במקום, ילקוט על הכיסא, וידים על הראש. הוא פתח ואמר "אינני מאמין כי בכיתתנו יש גנב, אך נבדוק!". הוא עובר תלמיד תלמיד, ממשמש בילקוט ובכיסים. המלמד מסיים טור א' ועובר לטור ב'. אני חש 'פלצות'. תיכף הוא מגיע אלי. השעון קודח בכיסי כגחלת בוערת. בראשי חולפות מחשבות זוועה מה יקרה כשיתפסוני. יסלקו אותי מהת"ת, כנראה אף את אחי. את אמי יפטרו ממשרתה ב'בית יעקב' כי מי תרצה ללמוד אצל 'אמא של גנב', אני חושש על סבי הקשיש והחולה, איך ליבו יעמוד בבושות…

והרב'ה הגיע לטור שלי, טור ג'. כולו מצומרר. כבר לא רואה ולא שומע. הרב'ה מחטט בילקוטי ואז ממשש בבגדי. בזריזות-ידים הוא שולף את השעון מכיסי ומטמינו בכיסו! הוא ממשיך בחיפושיו בכיתה כאילו טרם נמצא השעון!

בתום החיפוש בכל ארבעת טורי הכיתה, נעמד הרב'ה בחזית הכיתה וחיוך רחב על פניו "ברוך השם אין בכיתתנו גנב! כל תלמידינו צדיקים ונקיים". הוא מציג את השעון ואומר "יצר הרע ביקר כאן בהפסקה וגנב את השעון. זה לא ילד!" השיב את השעון וביקש לא להשאירו עוד מול יצר-הרע… וזהו! הוא לא הביט בי, לא קרץ לעברי, למיטב ידיעתי לא סיפר זאת לאבי. הוא הציל את חיי! אני לא יודע איך הייתי שורד את ההשפלה. הוא חינך אותי לגמרי!

המלמד יכול היה 'להתיר דמו' בהצדקה של 'למען ישמעו ויראו', אך הוא שמר על שליטה עצמית, כי אין לחרוץ דיני נפשות על גניבת שעון! נזכור את שדרש הצדיק רבי יחיאל מאיר מגוסטנין [מגדולי חצר הק' קוצק] "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, את הרע תוציא מקרבך, מקרב עצמך, ואזי וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, ישמעו בקולך ויראו ממך כיצד לנהוג!"

ברוך השם, זכינו ו'אלימות פיזית' נתבערה ממוסדות החינוך. כבר אין צביטות, משיכות אוזניים וסטירות משפילות. אך המערכה טרם תמה! נוסיף ונאכוף את איסור ה'אלימות המילולית'. לא למילות לעג והענשה משפילה! אדרבא! את התלמידים מקדמים ע"י 'כבוד והערכה'. בהלכה ישנם 'דרכי קנין' רבות. יש קניינים לקרקעות ויש למיטלטלין, יש בכלי-המוכר ויש בכלי-הקונה, יש ברשות היחיד ויש ברשות הרבים. כל 'קנין' מוגבל בצורתו ומקום זכייתו. אך יש קנין שמועיל בכל, ללא סייג, והוא קנין "הגבהה"! את נפש התלמיד נקנה ב'הגבהתו' וזה מועיל תמיד!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

שח לי מרצה עמית: נשאתי הרצאה חינוכית בפני אבות בת"ת גדול וחשוב. הנושא היה מעשי וחשוב, והקהל האזין ברוב קשב, בדממה. הפריע לי לראות שבקצה האולם ישבו שני אברכים ופטפטו לאורך ההרצאה. הרי אינם ילדים! לא רוצים להקשיב – שיצאו! וכך נמשך הדבר, למגינת ליבי. בתום ההרצאה הקיפו אותי שומעים רבים, להודות, להעיר ולאיר. גם האברך 'הפטפטן' ניגש ואמר "היה מיוחד! הצלחתי להקשיב ואף לתרגם ל'עולה חדש' תוך-כדי…".

חשוב לסגל לנו הרגל חינוכי חשוב: לא למהר לשפוט מעשי הזולת לפי מראה עיניים, יש לברר היטב לפני שנוקטים עמדה לגבי מעשי האחר, וכן להיות מוכנים לראותו באור חדש, לסלק דעה מוטעית, ולהשתחרר מקיבעון מחשבתי.

החיים שלנו רצופים בסטיגמות כלפי הסובבים אותנו. מתחילת שנת לימודים קובע מלמד 'דעות' לגבי תלמידיו והוריהם. הוא מתייג אותם ומתנהל איתם לפי תגיות אלו. אנו חיים בעולם של 'סטריאוטיפים', הכללות ודעות קדומות על אנשים, לפי השתייכות חברתית, כלכלית, מוצא ומראה, ועוד דברים חיצוניים שרחוקים מן המציאות.

יסוד זה עובר כחוט השני בפרשתנו. הבה נתבונן ונלמד משלשה אירועים בפרשה: יוסף ואחיו, יהודה ותמר, ואשת פוטיפר. סיפורים אלה ממחישים כי "דברים אינם כפי שהם נראים"! בפתח הפרשה – אחי יוסף פיתחו נגדו שנאה עזה עד שלא יכלו דברו לשלום. הם ידעו בברור שהוא, היתום, פוגע בהם בהבאת דיבתם רעה אל אביהם, ומערער על יציבות ושלימות המשפחה. גם ראוהו אוכל אבר מן החי. בעיניהם הענין הוא 'שחור לבן' ואחת דתו להמית!

בהמשך, יהודה דן את תמר כלתו, 'הקטלנית', למיתה בייסורים על שזינתה. ברור כשמש! הרי גם הרה לזנונים! אין ספק כי כל באי שער בית דינו של יהודה הסכימו אתו פה אחד, עליה להמתין לייבום והיא לא מילאה אחר ההלכה! ואשת פוטיפר המאשימה את יוסף. היא היתה כה משכנעת! היא תיארה בפני בעלה את 'מעשיו' של 'העבד העברי' שהביא אל ביתו. חז"ל נאמר שהיא גם הציגה חומרי ראיות מפלילות בנוסף לבגד שהוא הותיר בידה. ברור כשמש!

אך לכל סיפור יש צד אחר. יהודה היה גיבור כשהודה! הוא רואה את הסימנים שתמר שלחה, הוא יכול היה לצאת 'גיבור', להתעלם מרמזיה ולבצע גזר הדין. בעיני הציבור הוא יצא 'קטן', טועה, אך בהיסטוריה הוא יצא 'גדול', מלך! התורה אף מקדישה פרק על מעלת 'כהני מצרים' ואדמותיהם, וזאת בזכות שהם לא נסחפו להאמין לאשת פוטיפר.

סיפורי 'כף זכות' שסיפר לנו הרבי בחיידר פועלים בקרבי עד היום. ההרגל לראות את ה'שונה' באור חיובי סיגלתי לי בהיותי 'עולה' מחו"ל, והכרתי 'עוד יהודים טובים'. חשוב לנו, הורים ומחנכים לטפח יסוד יהודי זה. תלמיד אינו מביא חתימות הורים. חוץ מ'הורים מזלזלים' – יש אולי עוד סיבות? ילד עייף, עצבני וקופצני, שיקלו עוד סיבות לפני הפנייה לטיפול בריטלין… מישהו לא השיב לך 'גוט שבת' ברחוב, זה לא אישי, יתכן וזה סוג של 'קוצר ראייה'!

יש רעיון חריף מרבינו הקדוש מקאצק זי"ע "הרי הקב"ה ברא כל מה שבעולמו לתועלת רצויה. ומדוע ברא לאדם 'שכל עקום', תכונת ה'איפכא מסתברא'? כדי שנוכל לדון את חברנו לכף זכות! לעתים נדרש לכך 'שכל עקום'…!

דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. תפיסה זו מרגיעה, מונעת מדון ומרגיע כעסים. היא גם תפיסה אמונית, לחשוב בצורה חיובית. גם את הקב"ה נדון 'לכף זכות'! זו אמונה. הנה, ימי החנוכה, יו"ט שבוקע ומבליח באורו מתוך החשכה, נתונים בין שתי פרשות: וישב ומקץ. שתי פרשות הללו מסתיימים ברגע רע! 'נעצרים' כביכול בעומק האפלה! פר' וישב מסתיימת ביאוש, 'וַיִּשְׁכָּחֵהוּ'! יוסף שכוח במאסר. גם פר' מקץ חותמת בנקודת שפל, האחים מושבים עם בנימין 'הגנב', מושפלים וכנועים… אך מתוך שיא החושך בקע אור! כך סידר הקב"ה בעולמו. ונשים לב: לא תמיד רואים מיד את ניצוץ הישועה, לומדים להמתין 'שבוע שלם' עד למהפך… נחיה עם מחשבה זו, 'נחיה'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תיירים עשירים מחו"ל באו לחזות באימוני חיילים. ראו כיצד הם רצים בחום היום במעלה ההר, כשהם נושאים על שכמם מטען כבד. תוך כדי הריצה נדרשו להתגבר על מכשולים שהושמו בדרכם. פנה אחד המבקרים אל המפקד ואמר "אני מרחם מאד על החיילים המסכנים. הא לך צ'ק לצורך מימון סלילת כביש על ההר הזה, כביש שלא יהיה תלול כל כך ובלי מכשולים, כדי להקל על החיילים". השיבו המפקד "הצעתך הנדיבה תפגע בכושרם של החיילים. כל המטרה שלנו היא ללמד אותם להתמודד עם הקשיים, לכן בכוונה תחילה בחרנו בתנאים הקשים הקיימים כאן".

אנחנו קרויים 'ישראל' כשמו של בחיר האבות. ומה מיוחד בשם זה? הרי 'אחד היה אברהם'? מדוע נבחר דווקא יעקב מבין האבות? דרשו הקדמונים שהשם 'ישראל' מורה על עמידה מול קשיים ומאבק מול אתגרים. יעקב זכה בשם זה לאחר שעמד מול שרו של עשיו "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ישראל הוא תוארם של האבות כולם, כי שלשתם סימלו עמידה והתמודדות. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם'. עמד זקוף קומה. לא בנפש כפופה ושבורה, אלא איתן ברוחו ומחוזק. כך בניו יצחק ויעקב, וכך בניהם לדורות 'עם ישראל' – עם שנאבק.

מלמד ניצב מול מגוון רחב של תלמידים. מהם 'מוצלחים' בכישרונותיהם, בהרגלי למידה, ברמה משפחתית, במעמד חברתי, בהופעה מרשימה, הדרך בתלמוד תורה צְלֵחָה להם בס"ד. אך אחרים 'תקועים' מול מהמורות וקשיים. לנו, אנשי החינוך אתגר כפול: לעמוד לימינם ולהיות להם לעזר ככל שניתן. ואף גם זאת: לאמץ את רוחם במילות עידוד, למען ידעו כי הקב"ה בחר בהם כשהעניק להם אתגרים! נאמין שזה רצון ה', ובכך נשקיע בעזרתם ובעידודם.

בחור ישיבה נכנס ובא לפני רבינו ה'פני מנחם' מגור. בראש שפוף התאונן על מר גורלו שהינו מתקשה בהבנת הגמרא, ועד שזוכה להבין הוא שוכח מהר. 'קשה לשמוע ומהר לאבד' (אבות פרק ה). הביט בו רבינו בעיניו העמוקות מלאות חמלה, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עמו – שהרי על מידה זו אמרו חז"ל (שם) 'זה חלק רע', ואמר "כמה אני מקנא בך! מאז ילדותי אני מבין את לימודי במהירות, קולט ואף זוכר. איני מתאמץ ואיני שוכח. כל ימי אני מצטער על שאין לי חלק ונחלה במעלת 'עמלי התורה', הלומדים ביגיעה. ואילו אתה, יקירי, אשריך! מה רב טובך! הנך נמנה על מקבלי שכר מיוחד על העמל – ללא קשר לתוצאה… אוי! כמה היו 'הלבבות קרובים'! 'שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן'!

הזכרנו את עמידתו של יעקב אבינו מול שרו של עשיו שנאבק עמו בלילה. כך אמנם דרשו רבותינו זכרונם לברכה. אך הרשב"ם (הַדָּבֵק בפשוטו של מקרא, ראה מש"כ ריש פר' וישב) פירש וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, שזה היה מלאך שבא למנוע מיעקב לברוח! יעקב חשב לנוס מפני עשיו, אך מלאך נאבק עמו "שלא יוכל לברוח, ויראה בקיום הבטחתו של הקב״ה".

אין לברוח מאתגרים! מאחוריהם מסתתרות הבטחות של הקב"ה ואוצרותיו הברוכים. הן בתורה והן בענייני דעלמא. חז"ל שיבחו תורה שלמדו מתוך הדחק. שמעתי כי גם אילי ההון הרואים ברכה בממונם, התמודדו מול קשיים ויגעו, עד שראו סימן ברכה, בשונה מ'יורשים' ו'זוכים בפייס' שמתקשים לשמור על נחלתם שבאה בניקל.

חז"ל מספרים שלפני פטירתו של רבי אבהו הראו לו משמים י"ג נהרות אפרסמון שבהם הוא זוכה. בכה ואמר "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מט ד). וכי מה חשב רבי אבהו? הלוא תגמול שכר טוב לעושי רצון השם הרי הוא מי"ג עיקרי האמונה! אלא, רבי אבהו הופתע לדעת שיש שכר עצום גם על עצם היגיעה וכילוי הכוח!

מלמד יקר! מניסיוני בשדה החינוך אציע לך: 'קח לך פרויקט' ואמץ לליבך תלמיד מתמודד. תקדיש לו זמן לעזרה לימודית וחברתית, תקדיש לו לב ונפש לעזרה רגשית. האדם דומה לאבן חן, בלי ליטוש לא יבטא את הברק שבו. כך האדם, כדי להגיע למימוש עליו להתגבר על הקשיים שבדרך. תזכה להיות שותף ליגיעתו, ובהמשך – להצלחתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

כל נער המגיע לגיל ההתבגרות, רואה צורך דחוף בפיתוח האישיות העצמאית, מדובר בדחף טבעי הגורם לו לחפש את מקומו ולהוציא לפועל את גבורתו הטבעית והכוחות הטמונים בו.

המנוע הפנימי הזה מביא את הנער המתבגר להתבונן בשאלה המהותית של –

איזהו גיבור?

המסקנה המתבקשת היא כמובן – להראות את חוזקו האישי! את האסרטיביות שבו!

וכיצד בדיוק עושים זאת?

כאן ישנם נערים רבים בגיל הטיפש-עשרה שלצערנו נופלים, ובטוחים שככל שיהיו בוטים יותר, חצופים יותר, נועזים יותר, ככל שיקשיבו פחות להוראות ויתווכחו על כל 'פיפס' – זה יהיה הגורם שיבטא את גבורתם ויביע את שליטתם בזירה…

אבל אל דאגה, כפי שכולנו יודעים זאת היטב על בשרנו – בתוך כמה שנים המציאות מעמידה אותנו על מקומנו ומראה לנו את עומק הטעות שבשיטה המפוקפקת הזו…

יום מגיע, וכוחנות היתר שחשבנוה לעוצמה שלנו – מתבררת כהרסנית ועומדת דווקא בעוכרינו…

לפתע מתברר לנו כי אנשים  פ ח ו ת  מתחברים לקונספט של כוחנות.

לפתע אנו מתוודעים למציאותם של בוסים או מפקדים בעולם.

לפתע אנו מוצאים עצמנו מול דעה נוספת בתוך הבית, והכוחנות עליה תמכנו יתדותינו מתפוררת במקרה הטוב או גורמת להרס הזוגיות במקרה הפחות מועדף.

לפתע אנו מגלים כי ישנם כוחות מעלינו, וכי אנו לא מלכי העולם הבלתי מוכתרים –

ואז אנו נוחתים לקרקע המציאות הקשיחה,

לפעמים זו נחיתה רכה של השלמה.

לפעמים זו נחיתה פוצעת, נחיתה של הפסד גדול ומשנה חיים…

אנשים רבים טועים לחשוב כי בסיס ההצלחה בחיים או בכל משימה שנטלו על עצמם תלויה בעקשנות, בהתמדה, ברצון עז ובלא לוותר –

זו טעות! כי אכן אין ספק שצריך רצון, צריך התמדה, צריך עיקשות בשביל להשיג הצלחה – אבל בסיס ההצלחה הוא אחר לגמרי!

בסיס ההצלחה בחיים הוא ה כ נ ע ה.

מהי הכנעה?

הכנעה היא הידיעה הפנימית המוחלטת שאני לא הבוס, שיש מישהו מעליי, שאיני יכול להכתיב את רצוני לעולם. הכנעה היא הכרת מגבלות הכוח.

כשאנו יודעים את מקומנו – אנו פתוחים לקבלת הדעה השניה, פתוחים לוותר על ה'פרנציפ' הקדוש. כשאנו מכירים את מגבלותינו אנו מוכנים לנהוג בחכמה – ולא רק לפי התכתובת הפנימית העקשנית, שלא לומר הטיפשית, שאנו מציבים כנקודת פתיחה. כשאנו מכירים באמת הפשוטה הזו אנו מונעים מעצמנו עוגמת נפש ויודעים להיזהר ולא להיכנס לוויכוחים מיותרים העושים שַׁמוֹת בכל חלקה טובה.

ובאמת, יש לא מעט שלא מוכנים להכיר בכך. מבחינתם הם המלך שאינו זז מהמשבצת שלו – וכל שאר השחקנים אמורים לסוב סביבם ולהכיר בעוצמתם…

אנשים אלה ממיטים על עצמם אסון!

אחוזים דרמטיים של מקרי הגירושין בעולם היו יכולים להימנע לו רק היו בני הזוג מוכנים לוותר על כבודם המדומה, על עליונותם, לו רק היו מוכנים להיכנע…

בכמה דיונים משפטיים ודיני תורה הפסידו אנשים את כל הונם – רק בגלל שהתעקשו ללכת 'עד הסוף' ולא לוותר על פסיק…

כמה חיילים היו מונעים מעצמם את התענוג של ישיבה צנופה במחבוש – לו רק היו מסוגלים להכיר בעליונות המפקד או הקצין עליהם…

כמה ילדים טובים היו נותרים בישיבותיהם ולא מועפים – לו רק היה ביכולתם הנפשית לגשת אל המשגיח ולומר את שלישיית המילים הכה פשוטה: טעיתי, אני מתנצל!

כמה תאונות דרכים היו נמנעות לו רק היו מוותרים ומוחלים על החטא הנורא של עקיפה מימין…

כמה פרנסה היתה בעולם – לו רק היה העובד מבין שאל לו לשדר עוצמה מיותרת מול הבוס, ובכך היו חוסכים מעצמם את הרומנטיות שבטקס פיטורין…

כמה עסקים היו מתייצבים ומגדילים את מעגלי לקוחותיהם – לו רק היו מציבים את המשפט 'הלקוח תמיד צודק' מול עיניהם…

אז מה, הם יאמרו, האם אכן הלקוח תמיד צודק? האם לא ייתכן שהבוס אכן טעה? האם האשה תמיד צודקת בטענותיה? האם המפקדים תמיד נוהגים בתבונה?

אין כל ספק שיש צדק בטענה הזו, אבל הכביש כבר לימד אותנו את כלל הזה"ב:

בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!

על האדם לבחור: האם הוא מעדיף להיות צוֹדְקִים פּוֹשְׁטֵי רֶגֶל – או נִכְנָעִים מַצְלִיחָנִים?

(מתוך הספר המהפכני 'הורים במתנה', ספר הדגל של עמותת 'אבאמא שלי', העתיד לראות אור בקרוב)

שח לי מנהל תלמוד תורה "במשך תקופה הרגשתי כי בת"ת חסרה 'עֲשִׂיָּה'. אמנם למדו, התפללו, הכל זרם כראוי, אך היה 'יבש'. לא היו מספיק מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים היו מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד, איש חי ורב פעלים, והביא רוח התחדשות. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח.  באה ברכה לרגליו".

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי המים בבאר היו מועטים, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה את צאנו, מבלי להשאיר מים לאחרים. על כן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה את צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר מִשְׁטַר ראוי של חלוקה אחידה בין כולם? אלא, חז"ל אמרו שבהגיע יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (וכך נודע ללבן שיעקב ברח, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא עמו ברכה! המקום 'חי' בעבורו. כך גם ברדתו מצרימה הביא יעקב ברכת חיים. מי הנילוס עלו והתברכו, הרעב פסק באחת!

הִנְּךָ רוצה להתפתח במקום העבודה? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן וממון, למד "הוראה מתקנת" בכדי לעזור לכלל הת"ת, לא בשביל פרנסה, ולא בשביל בני כיתתו דווקא! הוא נעשה "המומחה" שמקרין ברכה לסביבה כולה.

בכדי להיות משפיע ברכה בסביבתו היה יעקב אבינו עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עושים במלואה. לאחר שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש"י "אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא עליו". כאשר לבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח את יושרו, הוא עבד יומם וליל, במסירות, בחריצות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא "אדם רציני". זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש רבה נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹקִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, ר' ירמיה אמר, חביבה היא המלאכה [יותר] מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ובתנחומא מסיים "צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו"! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, מתוך שהוא מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

חז"ל מונים רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם "זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו". יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, וזה מתבטא גם בהשקעתו בעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו בכדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. לא נאמר שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). היה מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל מי שמביא ברכה בסביבתו.

סוד ההצלחה הוא לעשות ולפעול מתוך מחשבה מערכתית, ולא בראייה צרה. לאחרונה החליט מנהל חשוב לקדם מורה למשרת מחנך (הכולל קידום משמעותי בתנאי שכרו…) כי ראהו משקיע בעין טובה במוסד כולו. לא במבט צר של 'זה לא הכיתה שלי', לא בחשיבה מצומצמת של 'זה החובה שלי?' אלא ברוח "הצלחת התלמוד תורה כולו חשובה לי!".

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד, את רמת מסירותו, השקעתו בהכנת השיעורים וכל הנלווה. דפי עבודה מצולמים מראש, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם בְּצֵל מנהיגותו של אדם "העמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

גם אתם שמתם לב שככל שהדורות מתקדמים – כיבוד ההורים נסוג לאחור?

אם רק נרצה להיזכר במידת הכבוד שסבינו וסבתותינו נהגו כלפי הוריהם. באיזו יראת כבוד הם דיברו אליהם או עליהם, באיזו יראת שמים!
אתה מסתכל על עצמך ושואל, האם אתה יצוק מחומרים אחרים? למה אתה לא מצליח להבין לרכוש וליישם את מה שהיה כה מובן מאליו רק לפני דור דורַיים?
בדור שלנו, סיפורים שבכל יום לשמוע ילדים קטנים צועקים על אמא, ילדים שחשים הכי טבעי לומר 'אמא את טועה!', נערים שלא מפחדים להכריח את אביהם לקנות להם דווקא עכשיו ודווקא אופניים ודווקא בדגם הזה, ואביהם נכנע וקונה, הוא יודע שאין לו ברירה אחרת.
עכשיו, קחו את הטקסטים הללו ונסו להלביש אותם על סבא וסבתא שלכם כלפי הוריהם…
יש גבול לכל הזיה…

אז מה קרה לנו? מה קרה איתנו? מה באוויר השתנה?

אז בואו ונהיה כנים, ונניח את הדברים על השולחן – בלי עטיפות.
מאז בריאת העולם ועד לפני עשרה עשורים היו אבא ואמא מרכז העולם.
אבא היה תמיד המחליט, ואי אפשר היה למרות את פיו, אפילו לא היתה מחשבה קטנה בכיוון! אמא תמיד טיפלה, והילדים תמיד כיבדו והיו בשבילם.
זה היה סדר מאוד מוצלח לכאורה. אבא ואמא דואגים לכל מחסורם של הילדים – אבל הם נמצאים במרכז, והילדים הם מסביבם!
אלפי שנים היתה זו ההתנהלות הנורמלית והטבעית, עד ששמועות מפחידות ומטרידות החלו לצוץ בעולם.
ישנם הורים, כך טענו השמועות בעקשנות, המנצלים את היותם מרכז העולם בשביל ילדיהם לרעה, ובמקום להעניק להם בתמורה את מה שהורה אמור להעניק לילד – מתעללים ומתאכזרים לילדיהם, נוהגים כעריצים וכפריצים ועושים בהם שימוש ציני!
היו הורים שבמקום לצאת לעבודה בעצמם, פשוט היו שולחים את הילדים התמימים לפרך את עצמותיהם בעבודה, כשהם עצמם ישובים על יד האח ומתחממים בפינוק.
היו כאלה שנהנו מהמיקום הגבוה שלהם בהיררכיה המשפחתית, ופשוט היו מפליאים מכותיהם בנפשות הרכות – סתם. בלי סיבה נראית לעין.
סיפור הצטרף לשמועה, עופות השמים התהלכו בבהילות והעבירו בשורות קשות ממקום למקום. העולם כולו רעש וגעש…
אנשי חינוך ופסיכולוגים כינסו ישיבות חרום ודיוני פתע, לדון במצב הבלתי נסבל ולעשות מעשה.
ההחלטה נפלה: מהיום והלאה יתהפכו היוצרות!
תמו הזמנים בהם היו ההורים במרכז. מהיום והלאה יהיו אלה הילדים אשר ייהנו מההגנה והכבוד.
המורים בבתי הספר קיבלו הנחיות מפורטות, להדריך את התלמידים שאם רק יעזו ההורים להרים את ידם עליהם או להעבידם בפרך – אל יהססו לפנות לרשויות החוק ולהציל את עורם!
היו כאלה שהרחיקו לכת, וקבעו כי מעתה ואילך יופסק השימוש בתוארי הכבוד כמו 'אבא ו'אמא', והם ייקראו גם על ידי הילדים בשמם הפרטי – כפי שכולם פונים אליהם…
ואכן, בתוך כמה שנים לא היה עוד לעופות השמים מה למכור בתחום האכזריות ההורית, ואלה פנו לנושאים בוערים יותר…
עד כאן זה נשמע מדהים. פנטסטי אפילו.
הבה נהיה כנים ונודה כי אכן כוונה טובה היתה לאלה שהפכו את היוצרות ושמו את הילדים במרכז…
אבל, כפי שהתבשר מלך כוזר בחלום הלילה: כוונתם היתה רצויה – אבל התוצאות ההרסניות שנגרמו בעקבות המהפכה ההיא היו קשים לאין ערוך.
ילדים הם עם טיפש? נו באמת. תוך תקופה קצרה החלו הילדים בכל העולם לחוש את רוח הדרור והחופש מכה באפם. פתאום פוחדים ההורים להכות אותם! פתאום פוחדים להעיר להם על מעשיהם! ההורים מאז ועד היום חוששים לפתוח את פיהם, בפרט מול ילדים מתבגרים במעט, ולהוכיחם על מעשי משובה!
הילדים שבינתיים כבר למדו חשבון של אחד ועוד אחד, הבינו את מעמדם החדש והנעים – וניצלו זאת עד תום…
אט אט גדלה קרנם של הילדים בעיני עצמם, ואילו קרן ההורים ירד וכמש, נבל הרקיב והתפורר.
פתאום הילדים הם מרכז העולם – וההורים תקועים איפשהו שם בין משרת המשרתת לתפקיד הטבח. אולי גם ארנק לשעות הפנאי.
כמובן שהמהפך הזה לא התרחש ביממה אחת. שנים ארוכות חלפו ובכל דור ננגסה עוד פיסה בבמת הכבוד ועוד פיסה, עד שבימינו לא קשה להיווכח במיעוט הכבוד שלצערנו פשה בקרב כל הילדים כלפי הוריהם.
כעת אני רואה בעיני רוחי את סימן השאלה המרקד בין עיניך…

מה?! כיצד יש מי שמעז להטיל דופי בחינוך התורני והיהודי לו זכינו? האם היה אפילו מורה אחד או מלמד תינוקות אחד בכל שנות לימודנו שאמר לנו אי פעם כי מותר לנו להתלונן על הורינו אצל הרשויות?!

מילא בבתי הספר הכלליים, בחינוך החילוני וההרוס, שם ניתן להאמין להסבר הזה, כי מי יודע אילו תכנים הם לומדים שם… אבל אצלנו?! הס מלהזכיר!
אכן, אין ספק כי אנו, כמי שזכינו להתחנך במוסדות של יראי ה' ההולכים בדרך המסורה, זכינו גם לקבל חינוך יהודי טהור ושורשי, עם השקפה ברורה ובלי בלבולים. אבל.
רוחות, כידוע, אינן נוטות להתרגש יתר על המידה מחומות כאלה או אחרות. הן חולפות מעל למחסומים ומדלגות פנימה בקלילות…
גם רוחות העולם הם כאלה. נכנסות מבעד לפרצות קטנות וחודרות אף לעומק מחננו.
תרבות העולם היא סוחפת, והיא משפיעה ומשדרת באופן עקיף לתוכנו. זה יכול להיות סגנון לבוש החודר אלינו, שפה מדוברת, שיטות צמחוניות או טבעוניות, מאבקים בגזענות או באפליה, ואפילו כלים טכנולוגיים כאלה ואחרים.
גם הרוח הזו חדרה אלינו, לצערנו. רוח הסערה המבלבלת את סדרי העולם ומביאה את הילד למרכז העולם – ואת ההורים דוחקת הצידה בידיים קרות.
היום ישנם הרבה ילדים הגדלים מתוך תחושה שהכול מגיע להם. ואוי ואבוי יהיה להורים אם ישיבו את פניהם הרכות ריקם.
אבל מה שעוד יותר מצער הוא, שישנם הרבה הורים המגדלים את ילדיהם לתוך תחושה זו! אם מתוך הרגל, אם מתוך פחד סמוי ותת הכרתי.
ואת זה, ידידי, עלינו לשנות!
את ההסתכלות המעוותת הזו, את הפחד הלא ברור הזה, את הרוח הזו שחדרה אלינו, את כל אלה אנו מסוגלים לשנות ברגע אחד! על ידי נפילה אחת של אסימון בתוך ליבנו.
להבין שאבא ואמא הם מעלינו. הם הורים. אנחנו ילדים.
(מתוך הספר המהפכני 'הורים במתנה', ספר הדגל של עמותת 'אבאמא שלי', העתיד לראות אור בקרוב)

מלמד שבע מרורים מתלמידו העקשן והחצוף. שבוע ועוד שבוע עברו מתוך התראה וענישה, עליות זעירות לעומת מורדות תלולות. בצר לו פנה למנהל 'איני יכול עוד. הוא מפריע מאוד בשיעורים, מתפרץ ומתחצף, דווקא בלימוד הוא מצליח. לדעתי עליו ללכת ליועץ רגשי, לסדרת שיחות אישיות. אנא, כב' המנהל, עזור לי! עזור לו!' המנהל חשב במצח חרוש והשיב. 'יש לי עבורו יועץ! קח אותו אתה, פעמיים בשבוע, לשיחה אישית בשעות הערב'. 'אני?' קפץ המלמד 'איך אוכל לעזור לו?' 'כאשר תתקרבו זה לזה – הבעיה תיעלם!'
שלמה המלך מסר לנו כלל בחיים והגדיר קשרי הגומלין בין אנשים "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". כשם שהמביט במים רואה בהשתקפות את תוויות פניו, כך יחס האחר כלפינו משקף במדויק את יחסינו אליו. מה שאני מרגיש אליו בליבי – כך חברי מרגיש עלי בליבו. כאשר אני אוהב אדם בליבי – גם בליבו מתעוררת אהבה. אם אני מרגיש, חלילה, שאדם שונא אותי, הרי זה בגלל שיש בליבי שנאה כלפיו.
בסוף פרשתנו מצווה רבקה אמנו את יעקב בנה לנוס לחרן, לבית אחיה לבן, מפני עשיו אחיו המבקש להורגו. והיא אומרת "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ – עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". כפל הלשונות מעורר שאלה, למה הוכפלו הדברים בתורה?
פירש הג"ר יצחק מוולוז'ין שאכן על יעקב לשהות בנכר עד שעשיו אחיו יירגע. ומתי זה יקרה? מתי עשיו ישוב מכעסו? מלמדת אותו רבקה אימו יסוד: עשיו יירגע כאשר 'ישוב אף אחיך מִמְּךָ', מליבך! שהרי גם יעקב כעס על עשיו שבגללו נאלץ הוא לנדוד לבית לבן הארמי, לצאת מארץ ישראל, ולהתרחק מהוריו הצדיקים. וכאמור, כעס הוא 'דו צדדי'! כמים הפנים לפנים! כאשר אתה תירגע עליו – גם הוא יירגע עליך.
כאשר אנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו למידות טובות, חשוב לתת בידם כלים לזהות ולהתגבר על נפילה בטוהר המידות. להעניק כלים לניהול כעסים ולפתרון קונפליקטים. כלי ראשון: זיהוי. כאשר מבינים את הסיבות לתבערה אנושית, מכירים את הגורמים לכשל בתקשורת בין-אישית, ניתן לעבוד על התגברות.
מסופר על צדיק שעבר עם תלמידיו בשוק העיר, ולפניהם קבוצה של סוחרים שצועקים בכעס זה על זה. פנה הרב אל תלמידיו בחיוך, ושאל "למה כשאנשים כועסים הם צועקים?" תלמידיו חשבו, ואחד השיב "אנחנו צועקים כי מאבדים את הרוגע שלנו". "אבל למה לצעוק כאשר האדם השני עומד ממש לידך, הרי אתה יכול לומר לו את דבריך בשקט?" התלמידים הציעו תשובות נוספות, אך הם הרגישו שאינן נכונות.
לבסוף הסביר הצדיק בעצמו לתלמידיו: "כשאנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים. כדי להתגבר על 'המרחק' הם צועקים, לשמוע זה את זה. ככל שכועסים יותר, מתרחקים עוד – וצועקים עוד."
"ומה קורה בין חברים טובים? הם לא צועקים זה על זה, אלא מדברים בְּרַכּוּת, מתוך שליבותיהם קרובים. המרחק ביניהם, או שהצטמצם לגמרי, או שהוא קצר מאוד." הצדיק המשיך "ומה קורה כאשר אוהבים עוד יותר? כבר לא צריכים לדבר בכלל, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם מתחזקת. לבסוף, גם ללחוש כבר לא צריך. בשיא האהבה מביטים אחד על השני, וכך 'שומעים' ומבינים זה את זה. לכן חשוב מאוד: ברגעי כעס לא לומר מילים שמגדילים את המרחק ביניכם, כי יצטרכו לצעוק עוד ועוד… עד שלגמרי יפסיקו לשמוע…"
כאשר באמת 'הלבבות קרובים' כל אחד מצמצם עצמו ונותן מקום לאחר, מקום של כבוד. מביטים בעין טובה על הצלחת האחר. כאשר חשים התרחקות, נשתדל אנחנו להתקרב ראשון, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים..
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לראשונה בחיי למדתי כי אדם מסוגל במחצית השעה לשנות את תנוחתו אלפיים פעמים.
אלפיים תנוחות, בלי טיפת גוזמה! אלפיים תנוחות הוא שינה כאשר ישב מולי והקשיב להרצאה הקצרה שנשאתי בבית הכנסת הקטן שברמת שלמה.
'הוא' היה יהודי חביב בשנות השלושים לחייו, שישב בשור השלילשית, ממש מולי. חביב – אבל נראה כמו סיר לחץ בדקה שקודם להתפוצצות המסוכנת.
כהרגלי פתחתי ואף הרחבתי בנושא כיבוד הורים והחשיבות של מצווה זו, ולא הייתי צריך להיות בעל חוש מפותח כדי לזהות שהנושא הזה הוא טעון במיוחד אצל האיש הנכבד שמולי.
ניחשתי שבסיום ההרצאה הוא ייגש אלי ויספר לי על אבא 'שלא חינך אותו כמו שצריך', ש'לא שם לו מספיק גבולות בילדות', או אולי 'שם לו גבולות צפופים מידי – כמו בגטו'.
טענות שגרתיות ורגילות, כשכמובן המסקנה היא ש'אליו לא התכוונה התורה במצוות כיבוד הורים'…
ניחשתי נכון. כמעט.
הוא אכן ניגש אלי, וביקש חמש דקות של ביחד. הוריתי לו להמתין בחוץ, ליד הרכב.
הסיפור שהוא גולל באוזניי, אוי. מעודי לא שמעיתי סיפור כאוב שכזה.
"אבא שלי הוא חולה נפש", הוא ירה במהירות. יריית פתיחה לסיפור ארוך ומתמשך על ילדות נוראה שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי, על עול כבד שרבץ עליו מאז שחר ינקותו, עול שחייב אותו לעשות עבור אביו פעולות שונות ומשונות,
שאין כאן המקום לפרטם.
אביו, כך מתברר, היה מנצל אותו עד תום ומורה לו לבצע כל מיני שליוחויות כאלה ואף אחרות. כל פעולה כזו רוקנה אותו מכוחות, שברה את ליבו והגבירה את תחושת הניצול שגם כך היה נוכח קבוע ובועט בתוך נפשו.
הוא סיפר וסיפר וסיפר, ואני את לשוני כמעט בלעתי. מה אפשר לומר ליהודי מסכן ושבור כל כך?
שתקתי. הקשבתי הלאה לדבריו.
היהודי המשיך לגולל את מסע חייו הארוך והמפותל, סיפר על חיי הנישואין שלו שעלו על שירטונים יומיים, וכאשר הלך למטפל רגשי נודע, לא ארכו הפגישות עד שהבעיה הברורה צצה ועלתה באופן זוהר וברור: הלחצים הפנימיים שלו משנות הסבל עם אביו עומדים למוטט אותו נפשית!
וזהו, כך הוא מסתובב לו, כבר כמה ימים, בידיעה ברורה שהאשמה חדה בצידה: הוא עומד להתמוטט. בגלל אביו.
"ומה תאמר, אהרון, האם אתה עדיין משוכנע שגם אלי דיברה התורה כאשר ציוותה את הדיבר החמישי? האם יש לך בשבילי מישהו אחר להאשים אותו – מלבד אבא שלי?"
שתקתי לו כמה דקות ארוכות. לא היה קשה להבין את המצוקה של היהודי, אבל בלתי אפשרי היה לחוש את מה שחש הוא, לאחר שנים של סבל איום ומתמשך.
"אני חייב להודות", אמרתי לו לבסוף, "שאכן מעולם לא נתקלתי בסיפור שובר לב כמו זה שלך. ואכן, אני מסכים איתך לגמרי, שהשיברון האינסופי נגרם לך כתוצאה מהדרישות האינסופיות שנדרשו ממך כלפי אביך,
ואין לי מה לומר לך בעניין. אבל".
"אבל מה?"
"אבל אני כן רוצה להתבונן ביחד איתך בסיבה של השיברון הזה, לנסות להבין יחד איתך, למה בעצם הדרישות הללו כל כך שברו אותך?"
היהודי החביב ממש לא הבין אותי, "מה, מה זאת אומרת למה הם חוררו את ליבי?!מה זאת אומרת למה הם רוקנו אותי מכוחות? לא שמעת מה שסיפרתי לך, על טיב הדרישות, על חוסר ההיגיון שבהם – ועל הכמות היומיומית של הדרישות???"
פתחתי את מכסה הבגאז', מניח בקפידה את הכובע לתוך הקופסא התמידית השוכנת בשלווה בין בקבוקי המים המרוקנים למחצה ולשליש.
"את הרב עובדיה אתה מכיר?" שאלתי אותו פתע.
"נו, מי אינו מכיר את הרב עובדיה! כמה פעמים זכיתי להיכנס אליו לברכה. איש קדוש ואבא רחום לכל דורש!" הוא דיבר ממש בלהט. נראה כי אכן היה לו קשר מיוחד עם הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל.
הזמנתי אותו להתיישב במושב שלצידי. "עכשיו בוא נחשוב ביחד, מה היה קורה לו הרב עובדיה היה מתקשר אליך בוקר אחד, ומבקש ממך בחביבות האופיינית לו: 'יא איבני, תהיה בריא אתה! תעשה לי טובה, ותלך עכשיו מהבית שלך ברמת שלמה עד אליי – עם כוס תה חם, אבל חם חם! ואני מבקש שתלך ברגל, ומהר!' מה היית עושה, היית מקיים את בקשתו?"
הוא התלהב. "בשביל הרב עובדיה? הכול אני יַעֲשֶׂה בשבילו! אפילו אם יבקש ממני ללכת את כל הדרך עם רגליים למעלה – אני עושה לו את זה! השם ישמור אותו!"
"יפה! אתה בהחלט יודע לכבד צדיקים! אבל תגיד, ומה הייתה מגיב אם כשהיית בא אליו לאחר שעת הליכה ארוכה ומייגעת הוא היה מעניק לך צ'פחה עסיסית ומבקש ממך: 'יא איבני, תהיה מבורך אתה! בן פורת יוסף! רק אם תוכל, גם מחר, בדיוק בשעה הזאת, כוס תה חם, אבל חם חם, כן?', היית מסכים?"
"מה השאלה בכלל? בשביל לקבל כזה יחס מהרב – הכול אני יעשה!" הוא להט מהתרגשות.
"רגע, רגע, ואם הרב לא ייתן לך צ'פחות, ולא יחמיא לך, ולא ייתן לך הרבה יחס, רק יבקש ממך שמהיום והלאה תלך בכל יום, קיץ, חורף, שבת, ראש השנה, יום ברית לבן שלך – לא משנה, כל יום כוס תה חם, אבל חם חם! ברגל! מרמת שלמה – עד להר נוף! מה היית אומר אז?"
האמת, שאפילו אני הופתעתי מעוצמת התגובה שלו. "מה נראה לך, אני עושה את זה בשביל הצ'פחה? זה אולי נחמד, אבל בשבילי לקיים את רצון הרב – זה חיים בשבילי! זה סגולות לדברים גדולים! לשמוע בקול החכמים! מצידי ללכת ככה כל יום ארבע פעמים – העיקר שיהיה לו נחת רוח לכבוד הרב!"
"אבל למה הוא מבקש דווקא ממך כוס תה, ודווקא ממרחק כזה, ודווקא ברגל, זה לא נשמע לך קצת מוזר?" ניסיתי.
"מה מוזר, מי מוזר, מה מעניין בכלל מוזר?! הרב מבקש – אז עושים. ההבנה שלנו ברב היא ככה! ככה!" הוא קירב את אצבעו לאגודלו והותיר אך רווח צר וקטן ביניהם, "אנחנו מחויבים על פי התורה לקיים את מה שהרב מבקש מאיתנו – ולא משנה אם אנחנו מבינים או לא מבינים".
"רגע, רגע", עצרתי את התלהבותו, "זה לא ירוקן אותך מכוחות? זה לא יחורר את ליבך?"
"אויש, אילו שטויות", הוא הנחית דפיקה עוצמתית על תא הכפפות. המנוע חישב להישבר, "לרוקן אותי? חה חה, הפוך לגמרי! כל פעם שהייתי מבצע את זה – הייתי מתמלא מחדש בכוחות ובשמחה עצומה! כזו מצווה – לא כל אחד זוכה לה!"
"וואו, אתה נשמע כנה ואמיתי כל כך. אבל תגיד, מה היה קורה, לו במקום הרב עובדיה, זה היה דמות אחרת, גם מישהו שהתורה מחייבת אותך להקשיב לה, והאיש הזה היה מבקש ממך את הבקשה המוזרה הזו, גם אז היית נענה ברצון ובהתלהבות כל כך?"
הוא דרש הסבר. "תן, תן דוגמה, כמו מי?"
"למשל", גירדתי בפדחתי, "למשל – אבא שלך!"
"אבא…אבא שלי? מה הקשר אבא שלי?" הוא כמעט בלע אותי.
"כן, חוץ מהרב עובדיה, יש עוד מישהו אחד שהתורה מחייבת אותך לקיים את בקשותיו. אבא שלך! האם בשבילו גם היית מוכן ללכת במסירות נפש כזו בשביל דברים מוזרים שכאלה – או שזה היה מחורר את ליבך ומרוקן אותך? מה אתה אומר?"
ההתלהבות פרחה ממנו בין רגע. הוא נראה כמו בלון רגע אחד לאחר נעיצת המחט האכזרית.
"נו, טוב, מה אתה משווה! כאן זה הרב עובדיה בעצמו – וזה ממלא אותי בכוחות, וכאן זה… נו, כאן זה אבא, וזה מרוקן אותי!"
"אבל למה, מה ההבדל?" תמהתי.
"אין למה. זו המציאות!" פסק.
שתקתי. הצעתי לו טרמפ לביתו, למה לא? הוא הסכים.
באמצע הדרך חניתי תחת עץ רענן. אספתי את כל האמפתיה שרכשתי אליו והבטתי לו לתוך עיניו.
"תשמע", דיברתי בשקט, "קודם לכן אמרתי לך שאין לי כל תשובה ותרופה לשיברון ליבך, ואני בהחלט מבין עד כמה זה השפיע על חייך. אבל אני רוצה להתבונן יחד איתך על מקור התחושה! למה בעצם הרגשת מרוקן בכל פעם שאבא דרש ממך בקשה כזו או אחרת? למה במקום זאת לא התמלאת בסיפוק ובעזוז על הזכות הנדירה שלא כל אחד זוכה לה? אתה יודע למה? כי לא ידעת! לא ידעת שבשבילך אבא הוא כמו עשר 'הרב עובדיות'! בשבילך אבא הוא כמו הצינור בינך לבין אלוקים בעצמו! אם רק היית יודע זאת, תאמר לי בעצמך – היית מתרוקן מכוחות מכל בקשה או היית מתמלא ממנה?"
השתתקתי. אולי דיברתי יותר מידי?
בעיניו נצצה דמעה. דִמעת אֵבֶל על נפש שבורה מרוסקת, נפש, שהפטיש שריסק אותה היה אמור בכלל להצמיד לה מסמרי חיזוק.
בעיני נצצה דמעה לעומתו. דמעת יגון על כל כך הרבה נשמות טובות, רכות, מעולות, שאם רק תהיה הידיעה הזו בארגז הכלים שלהם – כמה ישתנו חייהם, כמה כוחות יתמלאו!
(מתוך הספר המהפכני 'הורים במתנה', ספר הדגל של עמותת 'אבאמא שלי', העתיד לראות אור בקרוב)