באוסף העדויות של 'גנזך קידוש ה' ' ישנה עדות מרגשת ומפורסמת של הגברת דה-לנגה, ילדה יהודיה קטנה בהולנד שהוחבאה בבית משפחה גויית בתחילת המלחמה. עם תום המלחמה, היא מספרת, עמדתי בחלון וראיתי זוג יהודי הולך ברחוב, הסתכלתי עליהם בעיניים פעורות, איך הם לא פוחדים, הרי מסוכן ליהודי ללכת ברחוב. אני מסתכלת עליהם ורואה אותם נעצרים ומסתכלים עלי. מבלי לדעת מדוע, נתקפתי בכאב בטן נורא, יחד עם צורך נואש להתחבא היכן שהוא. נמלטתי לתוך חדרון קטן ונעלתי אחרי את הדלת. ישבתי בפנים שעה ארוכה, כשכל המשפחה עומדים בחוץ ומנסים לשכנע אותי לצאת. יצאתי, אני רואה את כולם עומדים סביב, במרכז עומדים אותו זוג יהודי שראיתי מקודם מהחלון, האשה נגשת אלי, כורעת לפני ברך, שמה את ידה על ראשי ולוחשת לי מילים. אלו לא היו מילים שלא הכרתי, שמעתי אותן פעם.
היא אמרה 'ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה'..
ואני אמרתי לה 'אמא… שבת שלום'…
סיפרתי את הסיפור המדהים והמרגש הזה בהרצאה, בסיומה ניגש אלי יהודי חשוב וסיפר לי על אמו גברת קהאן, שהיתה גם היא ילדה יהודיה שבגיל שנתיים וחצי הוסתרה בהולנד, אבל הוריה שלה משהלכו לאושוויץ לא חזרו. בכל משפחה אליהם היא התגלגלה ניסו מיטיביה, חסידי אומות העולם, לשכנע אותה לכנות אותם אבא ואמא. הילדה לא הסכימה, מקסימום דוד ודודה. בגמר המלחמה הגיעה דודתה הביולוגית לאסוף אותה אל ביתה על מנת לגדל אותה במקום אחותה הי"ד. גם אותה לא הסכימה הילדה לקרוא אמא. רק בכניסת שבת, כשהתבשילים מוטמנים, הבית נקי והדודה מכסה עיניים ליד הנרות, ניגשה אליה הילדה וקראה לה 'אמא'.
מה היא אותה 'אמא', החודרת עמוק כל כך אל התת מודע של הילד והילדה הרכים והקטנים?
אמו של רבי נחמן בר יצחק שיננה לו שעליו ללכת בכיסוי ראש כדי שתחול עליו יראת שמים, השמירה והחינוך שלה גידלו לנו את רבי נחמן בר יצחק. מאביו הוא למד הלכות, הוא שינן איתו את חומר הלימודים שלמד לפני רבו, הוא התפלל בנוסח שלו, אבל את היראת שמים הפנימית, החום לדבר שבקדושה, ההערכה לרוחניות, זה מגיעה מהטון בבית, ובית זה אמא. אמא יהודיה זה הרגעים החמים והמרגשים הנחרטים עמוק בלב של ילד וילדה, הדלקת נרות שבת, קריאת שמע שעל המיטה, פרק תהילים ברגעים קשים, ושם שמים ששגור על פיה.
באהל אחד חיים שני גדולי עולם שבכל הדורות, אברהם אבינו ויצחק אבינו. תקופה קודם חיה איתם שרה אמנו, ומשנפטרה חסרים באהל שלושה דברים, נר דולק, ברכה בעיסה וענן קשור. רק כשמגיעה מארם נהריים נערה בת שלוש חוזרים שלשתם בזכותה. ה' ברך את אברהם בכל, אבל לא בנר, ענן ועיסה, גם זכותו של יצחק שמקבל מאה שערים לא מביאה אותם. רק האמא היהודיה עקרת הבית, היא שאחראית למצב הרוח הרוחני שבתוך הבית היהודי. אברהם ויצחק 'זקנים ויושבים בישיבה' הם הורישו לעם ישראל את האמונה, את קיום התורה, 'יצוה את בנו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'. אבל שרה שומרת על הברומטר הרוחני, 'גרש את האמה ואת בנה' הוא 'מצחק', מכניס לפה קרירות. היא מדליקה את אור הנר בבית, בארוחות המשפחתיות שורה ברכת ה', ועל האהל קשור עמוד ענן שמכריז פה גרה משפחה יהודית.
חז"ל לימדו אותנו שאיש ואשה הם נשמה אחת שנחלקה לשני גופים, כל אחד מהם בפני עצמו הוא 'פלג גופא'. נותר לנו לנחש שהאיש הוא החצי של מוח, היודע השולט ומפקד על כל הגוף. האשה, האמא, היא הלב, הנותן חיים בכל האברים בזרם הדם, ומפעיל את כולם ברגש, בחום, 'עם לב'. כל אדם חייב מח ולב, וכל משפחה יהודית חייבת מח ולב, ששניהם ממלאים את תפקידם בשלמות ובהרמוניה ויוצרים את היצירה המופלאה הקרויה בית יהודי. הילדים כשהם עדיין בבית הם אברים שמתפקדים כרגע תחת שלטון המח והלב, מנוהלים, מודרכים ומתלמדים. בבא היום הם יגדלו ויהפכו בעצמם למח ולב של משפחה חדשה בעם ישראל, כשאת הכח לכל החיים הם ישאבו מהידע והרגש בהם התמלאו בילדותם.
