להבת אש

באוסף העדויות של 'גנזך קידוש ה' ' ישנה עדות מרגשת ומפורסמת של הגברת דה-לנגה, ילדה יהודיה קטנה בהולנד שהוחבאה בבית משפחה גויית בתחילת המלחמה. עם תום המלחמה, היא מספרת, עמדתי בחלון וראיתי זוג יהודי הולך ברחוב, הסתכלתי עליהם בעיניים פעורות, איך הם לא פוחדים, הרי מסוכן ליהודי ללכת ברחוב. אני מסתכלת עליהם ורואה אותם נעצרים ומסתכלים עלי. מבלי לדעת מדוע, נתקפתי בכאב בטן נורא, יחד עם צורך נואש להתחבא היכן שהוא. נמלטתי לתוך חדרון קטן ונעלתי אחרי את הדלת. ישבתי בפנים שעה ארוכה, כשכל המשפחה עומדים בחוץ ומנסים לשכנע אותי לצאת. יצאתי, אני רואה את כולם עומדים סביב, במרכז עומדים אותו זוג יהודי שראיתי מקודם מהחלון, האשה נגשת אלי, כורעת לפני ברך, שמה את ידה על ראשי ולוחשת לי מילים. אלו לא היו מילים שלא הכרתי, שמעתי אותן פעם.

היא אמרה 'ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה'..

ואני אמרתי לה   'אמא… שבת שלום'…

סיפרתי את הסיפור המדהים והמרגש הזה בהרצאה, בסיומה ניגש אלי יהודי חשוב וסיפר לי על אמו גברת קהאן, שהיתה גם היא ילדה יהודיה שבגיל שנתיים וחצי הוסתרה בהולנד, אבל הוריה שלה משהלכו לאושוויץ לא חזרו. בכל משפחה אליהם היא התגלגלה ניסו מיטיביה, חסידי אומות העולם, לשכנע אותה לכנות אותם אבא ואמא. הילדה לא הסכימה, מקסימום דוד ודודה. בגמר המלחמה הגיעה דודתה הביולוגית לאסוף אותה אל ביתה על מנת לגדל אותה במקום אחותה הי"ד. גם אותה לא הסכימה הילדה לקרוא אמא. רק בכניסת שבת, כשהתבשילים מוטמנים, הבית נקי והדודה מכסה עיניים ליד הנרות, ניגשה אליה הילדה וקראה לה 'אמא'.

מה היא אותה 'אמא', החודרת עמוק כל כך אל התת מודע של הילד והילדה הרכים והקטנים?

אמו של רבי נחמן בר יצחק שיננה לו שעליו ללכת בכיסוי ראש כדי שתחול עליו יראת שמים, השמירה והחינוך שלה גידלו לנו את רבי נחמן בר יצחק. מאביו הוא למד הלכות, הוא שינן איתו את חומר הלימודים שלמד לפני רבו, הוא התפלל בנוסח שלו, אבל את היראת שמים הפנימית, החום לדבר שבקדושה, ההערכה לרוחניות, זה מגיעה מהטון בבית, ובית זה אמא. אמא יהודיה זה הרגעים החמים והמרגשים הנחרטים עמוק בלב של ילד וילדה, הדלקת נרות שבת, קריאת שמע שעל המיטה, פרק תהילים ברגעים קשים, ושם שמים ששגור על פיה.

באהל אחד חיים שני גדולי עולם שבכל הדורות, אברהם אבינו ויצחק אבינו. תקופה קודם חיה איתם שרה אמנו, ומשנפטרה חסרים באהל שלושה דברים, נר דולק, ברכה בעיסה וענן קשור. רק כשמגיעה מארם נהריים נערה בת שלוש חוזרים שלשתם בזכותה. ה' ברך את אברהם בכל, אבל לא בנר, ענן ועיסה, גם זכותו של יצחק שמקבל מאה שערים לא מביאה אותם. רק האמא היהודיה עקרת הבית, היא שאחראית למצב הרוח הרוחני שבתוך הבית היהודי. אברהם ויצחק 'זקנים ויושבים בישיבה' הם הורישו לעם ישראל את האמונה, את קיום התורה, 'יצוה את בנו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'. אבל שרה שומרת על הברומטר הרוחני, 'גרש את האמה ואת בנה' הוא 'מצחק', מכניס לפה קרירות. היא מדליקה את אור הנר בבית, בארוחות המשפחתיות שורה ברכת ה', ועל האהל קשור עמוד ענן שמכריז פה גרה משפחה יהודית.

חז"ל לימדו אותנו שאיש ואשה הם נשמה אחת שנחלקה לשני גופים, כל אחד מהם בפני עצמו הוא 'פלג גופא'. נותר לנו לנחש שהאיש הוא החצי של מוח, היודע השולט ומפקד על כל הגוף. האשה, האמא, היא הלב, הנותן חיים בכל האברים בזרם הדם, ומפעיל את כולם ברגש, בחום, 'עם לב'. כל אדם חייב מח ולב, וכל משפחה יהודית חייבת מח ולב, ששניהם ממלאים את תפקידם בשלמות ובהרמוניה ויוצרים את היצירה המופלאה הקרויה בית יהודי. הילדים כשהם עדיין בבית הם אברים שמתפקדים כרגע תחת שלטון המח והלב, מנוהלים, מודרכים ומתלמדים. בבא היום הם יגדלו ויהפכו בעצמם למח ולב של משפחה חדשה בעם ישראל, כשאת הכח לכל החיים הם ישאבו מהידע והרגש בהם התמלאו בילדותם.

לשם שמיים

יש רגעים בהם מתחשק להתנער מהיום יום לקום ולעשות איזו מצוה ענקית, משהו שיהפוך את העולם. בסך הכל עוד לא התרחקנו מהימים הנוראים, השפתיים עדיין מרחשות, והלב והמח נקיים, אז בואו נעשה משהו גדול. הבעיה היא ש'עזר מציון' כבר קיים, 'ועדות הצדקה' מתפקדות, יש כבר ארגונים לשמירת הלשון, להחזרה בתשובה, להצלה מטמיעה, לשיעורי תורה בטלפון, מה נשאר לנו הקטנים להתחיל מאפס ולעשות בשביל בורא עולם משהו רציני באמת.

יש איזה שהוא סוג של אינדיקציה לגודל של מצוה לפי השכר שעליה, ובלשון המשנה המפורסמת  'לפום צערא אגרא'. אפשר לנסות ולחפש על איזה מצוה ניתן שכר גדול מאד ולנסות להתחקות אחריה. אין צורך ללכת רחוק, בפרשת השבוע מספרת התורה את סיפור 'עקדת יצחק', הקרבן הענק שרצה להקריב אברהם אבינו. אין מצוה בהיסטוריה ששואבת שכר רב כל כך כמו העקידה, 'המאכלת- שישראל אוכלים מתן שכרה'. רק כעת עמדנו בתפילות ראש השנה, יום כיפור, סליחות, והזכרנו שוב ושוב את אברהם אבינו ויצחק בראש ההר ו'מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו'. בדיחה יהודית עתיקה אומרת שנס לקב"ה שאברהם לא שחט את יצחק, כי אם כשהוא לא שחט אותו אנו מבקשים כל כך הרבה על החשבון, אם הוא היה נשחט אף פעם לא היינו גומרים עם הדרישות לתשלום.  ובמוסף של ראש השנה אנו אומרים 'כאשר כבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם', יש מצוות שנעשות בלי לב, יש עם לב, יש בלבב ויש בלבב שלם וכזו היא העקידה.

אנו מכירים את העקידה מנקודת מבטינו, צריכים לבחון אותה מנקודת מבטו של אבינו אברהם. כשמתחילים את הפרשה ושומעים איך ה' אומר לאברהם לקחת את בנו יחידו לשחיטה, איננו מצטמררים, כי אנו כבר מכירים את סוף הסיפור. אבל אברהם אבינו הולך לעקידה והוא לא יודע מה שאנו יודעים, הם צועדים במדבר אברהם, יצחק, ישמעאל ואליעזר, אברהם רואה את הענן בראש ההר ואומר להם: 'שבו לכם פה, ואני והנער נלכה ונשובה' וליבו שותת דם, הוא יודע שהוא יחזור לבד, הוא יודע שברגע זה יצחק רואה בפעם האחרונה את אחיו ישמעאל, את אליעזר נאמן הבית, והפרידה עוברת בלי דמעה ובלי לחיצת יד, אף אחד לא יודע מכלום.

אחרי כמה שעות אברהם חוזר לבד ואומר 'בואו, הולכים'. והם שואלים 'רגע, איפה יצחק, נשאיר אותו לבד במדבר' ? ואברהם שותק. הם לוחצים, והוא אומר, 'די, אין למי להמתין, לא נראה אותו עוד'. הם נבהלים, מרכינים ראש, וישמעאל שואל: 'מה קרה ? חיה רעה פגעה בו ? שודדים ? אולי הוא נפל מהצוק' ? אברהם שותק, אחרי כמה שניות דומיה הוא אומר: 'שחטתי  אותו'. הם קופצים בבעתה וצועקים 'למה' ??? והוא עונה: 'שמעתי בת קול משמים'.

איך היו מגיבים ישמעאל ואליעזר ? איך היה מגיב העולם ? או שהיו משליכים אותו לבית האסורים, ובמקרה הטוב היו נדים בראשם לזקן שמשהו עבר עליו. אדם אצילי, נשיא העולם, מטיף עשרות שנים על אלוקי החסד, מתנגד לעבודת אלילים וקרבנות אדם, מצפה בכליון עיניים לבן שימשיך את דרכו, כשהוא נולד הוא משקיע הכל לחנך אותו ומצפה שממנו תצא אומה שלמה, הבן גדל לפי כל השאיפות, ויום בהיר אחד בלי להודיע כלום לאף אחד הוא הלך ושחט אותו.

אף אחד לא היה מדבר על הקרבן הגדול וההקרבה העצומה. עם ישראל לא היה קיים בכלל כדי לספר שנה אחרי שנה על הנסיון העצום בו עמד אברהם. הוא לא יכל לצפות לקורטוב של הערכה ואפילו לא למינימום הבנה וסובלנות מאי מי.

אם לא די בזה, ברגע זה הוא גם ממוטט את העולם הרוחני שלו. הוא בנה אהל של חסד, מהיום והלאה בין אם הוא יפתח לאהל ארבעים פתחים או ארבע מאות, אף אחד לא יכנס לביתו של הזקן המשונה, נגזר עליו להמשיך את חייו בלי צינור החיות העיקרי שלו, על יום אחד בלי אורחים הוא ישב בפתח כחום היום, וכאן הכל מסתיים.

ומה אם המפעל חיים האדיר, האומה אותה הוא מתכנן להקים מזרעו, דורות של מקדשי ה' ומפרסמי שמו בעולם, כל החלום הזה עומד להגנז כעת. ואברהם אבינו כופף את ראשו והולך בשמחה לעשות רצון קונו.

ואם עוד יכל להיות לו משהו של הרגשה טובה מהקרבן הגדול שהוא החליט לתת, בא המלאך ועצר אותו ברגע האחרון, בעצם אל תקריב. זוהי העקידה שנעשתה בלבב שלם, לשם שמים לבד, והיא היא המצוה הגדולה בהיסטוריה.

לא חייבים להקים ארגון חובק זרועות עולם, מצוה אחת נקיה ושלימה, בלי לצפות להכרה והוקרה מאי מי, בלי לחשוב על חשבון הבנק שלי בגן עדן, בלי לקוות להרגשת סיפוק רוחני, משהו טהור ונקי להשם לבד, זה המעשה הגדול ביותר שביכולתינו לעשות.

בכוח או במוח…

לפני שנים הזמנתי אינסטלטור לתיקון בביתנו. הוא עמל לשחרר חיבור חלוד בין שני צינורות. הבית ישן וצינורותיו ישנים. לאחר מאמץ עם 'מפתח שוודי' כבד לפתיחת ההברגה, הביא 'מפתח' נוסף לאחוז בצינור השני. הוא מסנן לעצמו "מה שלא הולך בכוח – הולך בעוד-יותר-כח" נושם נשימה עמוקה ומפעיל שריר, מושך מפתח אחד לכיוון אחד ומשנהו לכיוון האחר, נהיה אדום ממאמץ, והנה… הצינור נסדק ונשבר לאורכו. מעתה צריך לשבור את הקיר, לחצוב בעמוד, לעקור בלטות, לפייס שכן, לכלוך, ולשלם… והרבה…

העולם השפוי מצטט "מה שלא הולך בכוח – הולך במוח", כי לא הכל נפתר בכוחנות ובחוזקה. אדרבא! פעמים רבות שכוחנות משיגה את ההיפך! אבל צריך מוח כדי להפנים זאת… הבנה זו איננה בצינורות, במכונאות ובבנייה בלבד. בכל מישורי החיים – כוח יכול אמנם להשתיק בעיות. אך רק מוח, פותר בעיות.

בפרשתנו מכה הקב"ה בפרעה שוב ושוב. ברור לנו כי הקב"ה הינו החזק, בעל היכולות כולם, ופרעה החלש כאין וכאפס. אך לפרעה זה לוקח זמן להבין. [בקדמונים האריכו והעמיקו מדוע הביא הקב"ה עשר מכות ולא הכריעו תיכף במכה אחת, ואכ"מ]. בכל המכות מתעקש פרעה וחוזר על הבליו "מי ה' אשר אשמע בקולו". הוא אינו מקבל דברי חרטומיו בהכריזם 'אצבע אלוקים הוא', הוא אינו שועה ליועציו הזועקים 'הטרם תדע כי אבדה מצרים?'. הרי 'יחסי הכוחות' ידועים ומוכרעים מראש, אך אצל פרעה אין תזוזה. הוא מתבצר בעקשנותו.

והנה, במכה השביעית, זו החותמת את פרשתנו, מכת ברד, יש שינוי מפתיע! וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר… חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים! לראשונה הוא משנה סגנון דיבור! מודה לראשונה כי ה' הצדיק! עלינו להבין מה קרה 'הַפָּעַם'! הרי אנחנו מכירים במלאכת שמים, בעבודת החינוך, מצבי התבצרות. קֶצֶר בין מחנך לתלמיד. כֶּשֶׁל תקשורתי בין מורים להורים. איך משחררים את החסימות?

המענה – בקטע הפותח מאמרנו זה. לא בכוח אלא במוח. כוח יֶתֶר שובר. בחשיבה וברגישות ניתן להמיס ולשחרר. אי' במד' תנחומא (עי' גם חזקוני וש"ך עה"ת) כי לקראת מכת ברד הראה הקב"ה מידת חמלה. משה נשלח לפרעה עם אמירה רחמנית: וְעַתָּה שְׁלַח, הָעֵז (אסוף) אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה… חבל שימותו, אסוף והכנס בהמותיך הביתה. דברי חמלה אלה פעלו והכניעו את פרעה, והביאו להכרזה: ה' הַצַּדִּיק. דבר הקב"ה 'בלבל' את פרעה! הרי ביניהם – כביכול – מאבק. האמפתיה, האכפתיות, שחררו אותו מעקשנותו.

איך פועלים אנחנו בשעת ויכוח? הבה נלמד להפעיל מוח – וכך להביא תועלת והצלחה, ולא להיות כוחני – ולהעמיק הקרעים. גם בכיתה בה ברור כי יד המלמד על העליונה, אל לו להכניע את תלמידו בכוחנות, אלא רק במוח, באמפתיה וברגישות. שלמה המלך אומר בחכמתו לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם… תשב"ר… רכות…

שח לי בחור שיעור ג' בישיבה קטנה "המשגיח הקודם היה חזק! פחדו ממנו! העיניים שלו… הלשון שלו… ואילו השנה, המשגיח 'החדש' נחמד! בכלל לא פוחדים ממנו. והנה – משהו מעניין! בשנה שעברה כולם איחרו ופטפטו בביהמ"ד. והשנה? זמן זה זמן. סדר זה סדר. מעניין איך זה! הרי השנה בכלל אין פחד…"!

התלמיד קלט כי "עוד-יותר-כח" שובר ואינו בונה. על כולנו להכיר בכך. כאשר אנחנו, הבוגרים, נימנע מכוחנות, יראו הצעירים וילמדו מדרכנו. ותן בלבנו בינה… להבין ולבנות. כן הולך במוח. הולך ומנצח.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

גדי קטן בסכנה גדולה

תשע בבוקר, בני ברק. אני עובר ליד 'חיידר' וילד כבן 10-11 שואל אותי 'מה שעה?'. כעבור שעה אני רואה שוב ילד זה ליד קיוסק שותה 'אייס קפה'. כעבור שעה נוספת אני שוב רואהו, הפעם עומד בחנות 'הכל בשקל', סוקר את הסחורה. ליבי נצבט. החלתי לחשוש. מה עובר עליו. למה הוא לא בחיידר? נכנסתי לחנות ופניתי בנועם "אני רואה אותך מסתובב כמה שעות. צריך עזרה? קרה משהו?". ראיתי שנלחץ. הרגעתיו 'אני עובד עם ת"תים. סַפֵּר נא לי מה קורה'. אך במקום להשיב – הביט בי, לחוץ, וינס ויצא החוצה. ליבי נוקף ברגשות אשם. האם עשיתי מספיק למענו?

חז"ל מתארים את רגישותו של משה ומידת תשומת ליבו עד שהבחין בגדי קטן בודד שברח מעדרו. הוא הניח את העדר ורדף אחרי הגדי עד שהשיבו בחמלה, נושאו על כתפו. נשאל רבינו ה'אבני נזר' מסוכוטשוב "וכי זו הנהגה אחראית, הרי הפקיר כאן עדר שלם?" והשיב "העדר השלם מוגן. הכבשים שומרים זה על זה. הגדי, הבודד, בסכנה!"

עברו שבועיים מאז האירוע שתיארתי לעיל, וזה עוד מנקר בנפשי. לפני כמה שנים נחשפתי למקרה של תלמיד שחדשים-לבקרים היה נשלח הביתה. "לך תביא חתימת הורים", "אמרתי לך לא להגיע בלי אבא שלך". ילד זה חשש מהוריו, ובמקום לשוב לביתו היה משוטט ברחובות בקרים שלמים, עד שובו הביתה בצהרים, 'כאילו מהלימודים'. הוריו היו בטוחים שהוא בחיידר, ובחיידר – באטימות לב – לא חשבו לבדוק. המקרה זה הסתיים רח"ל באסון חמור. איש-משחית פְּגָשׁוֹ ברחובות וניצל את מצבו הרעוע, כנאמר 'כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה…'.

בימים כתיקונם, וק"ו בעידן נגיף הקורונה, אסור להוציא תלמיד ללא אישור ותיאום! כאשר מחנך רואה שתלמיד לא הגיע בבוקר – עליו להודיע להנהלת המוסד ומחובתם ליצור קשר ולברר היכן התלמיד. מחנך שעדיין עושה שימוש באמירת 'לך הביתה' בלתי מבוקרת, אחת דינו להרחקה, הינו עושה מלאכת ה' רמיה! חובה לנהל 'יומן נוכחות' מפוקח, ולעקוב אחר 'היעדרויות סדרתיות'. גליתי תלמיד ש'בדיוק' כל יום רביעי 'לא הרגיש טוב'. מתברר ביום זה אינו יכול לשהות בבית, היה נשלח לסבתא, שם היה חוגג בחברותא עם כלי יצה"ר…. היה תלמיד שהשתדל להיות מורחק מהכיתה בימי חמישי. הוא העדיף לשאת עונש מאשר להתמודד עם "הבוחן" שהיה מעליבו מאוד…

סיפר לי מידיד שעלה להר-המנוחות בליל היא"צ של רבינו הגרש"ז אויערבאך. בלילה קריר המקום כמעט שומם. אברך בשנות השלושים רכון ומתייפח ליד חלקת מחוקק ספון. הדבר עורר תמיהה. אברך, בוכה כנער, לא נראה בן-משפחת הרב. צעיר מדי בשביל להיות 'תלמיד קרוב'. ידידי פנה בשאלה. הלה פתח וסיפר "גדלתי ב'שערי חסד', שכונת רבינו. ילד שובב הייתי, והמנהל 'שוב' שִׁלֵּחַ אותי בחצי היום. חששתי. פחדתי. הסתובבתי בשכונה. 'רֶבּ שלוימה-זלמן' עבר ברחוב, וכדרכו הקדים שלום עם חיוך רחב. הוא הרגיש משהו. הוא שאל אותי. פרצתי בבכי וסיפרתי דברים כהווייתן. נשלחתי הביתה ואני פוחד מתגובת אבי. הוא עובד קשה, רוחו קצרה, וזרועו נטויה… רבינו הֶעֱלָנִי לביתו, פתח ספר טלפונים והתקשר למנהל שלי! הזדהה בשמו וביקש להימנע מלשלוח אותי מהחיידר. הוא הציע שיטות חינוך חלופיות, יעילות לא פחות. רֶבּ שלמה-זלמן הציל אותי! מי יודע היכן הייתי היום בלעדיו!"

בת פרעה רואה תיבה ובה ילד מילדי העבריים. היא אינה מתעלמת. טרחה, פעלה וְיָזְמָה. העמידה לנו מנהיג ישראל הקרוי על שמה. משה רעיא-מהימנא מרגיש בהעדרו של גדי. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת. איכפת לו. המדבר מקום מסוכן, מקום נחש שרף ועקרב. משה יוצא במרדף להצלתו ולהשבתו. בכך הוא מוכיח מנהיגות. עלינו לפקוח עין! לראות! וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – גדלותו הוא שראה! הרחוב מסוכן לילד כמו מדבר, ארץ ציה וצלמות. מרגישים. רואים. מבחינים. לא מפקירים ילד "הביתה". אין מתעלמים מהעדרו של תלמיד מעדרנו, צאן קדשים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה – ויגש

ואת יהודה שלח

לקראת הגעתם מצרימה שולח יעקב אבינו את יהודה, להורות לפניו, להכין להם את הדרך, באמצעות יסוד בית חינוך, בית תלמוד שממנו תצא הוראה, להעמיד חומה של קדושה בינם לבין טומאת מצרים. הגם שבני לוי היו תלמידי החכמים, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, ואף יששכר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, אך לפתוח מרכז תורני קדוש בתוככי טומאת מצרים נדרשות עוצמותיו של יהודה.

כמה טובה חבים אנו לאותם 'נחשונים' בני 'יהודה' שפעלו בדרך לאורך הדורות הפרחת שממות רוחניות, בניית סכרים לעצירת הסחף, עמידה מול קשיים בקומה זקופה. זכורים לטוב אותם גדולי תורה וחסידות שֶׁאִיוְּתָה נפשם לעמוד איתן כתריס בפני הפורענות, והביא להצלת מאות ואלפים, מכח יצירת 'יש מאין' -מקומות תורה ויראה. לא אבוא לפרט רשימה גדולה של אותם גיבורי כוח, כי ארוכה היא. ניתן לערוך ספר עב, בשם "גשנה" יכונה, בו יפורטו אותם סוללי הדרך, יוצקי חומות מגן, שפעלו כיהודה בשעתו, להורות לפנינו ולקבוע בתי חינוך והוראה, להרחיב גבולות הקדושה, כהכנה ל'גשנה' – הלוא היא בגמטרי' משי"ח.

אעלה את זכרו של הג"ר דב מאיר רובמן, מתוך 'הכרת הטוב' שאני חש לספר מאמריו 'זכרון מאיר'. כאברך עם עלייתו ארצה בשנת תרפ"ה, מבקר הוא בבית רב העיר חיפה הג"ר ברוך מרכוס, ומספר לרב כי בברכת רבותיו עלה ארצה לפתוח ישיבה בירושלים. הרב דב מאיר מצטער לשמוע מרב העיר על הקשיים בהפעלת חיי הדת ב'עיר האדומה' חיפה, מעוז הפועלים הסוציאליסטים. הללו מציקים ובזים לכל יוזמה דתית בעיר. הרד"מ שומע ומכריז "אם כן, אפוא, את ישיבתי אפתח כאן, בחיפה האדומה!" הרב מרכוס ניסה להניאו, אך הרב רובמן מצהיר בהחלטיות "בירושלים יש ב"ה ישיבות לרוב. אני צעיר, בישיבת 'קלם' העצימו את רוחי, כאן, בהררי הכרמל, עליהם נעמד אליהו הנביא מול נביאי שקר, אכריז גם אנכי 'ה' הוא האלוקים!'.

ראש העיר התנכל ואיים, וב'הסתדרות הפועלים' אסרו על פועליהם לעבוד בבניית הישיבה. השטח היחיד שהקצו לו הינו בְּוַאדִי עמוק, בשולי שכונת 'הדר הכרמל', שטח שאינו ראוי לבנייה! הרב הנחוש והשקיע הון ואון ביציקת עמודים גבוהים במיוחד. שקע בחובות אך רוחו איתנה! והנה, בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ, חברי מועצת העיר ראו בו 'חלוציות', מסור להרחבת היישוב היהודי, ובאו לעזרתו. ישיבתו 'תפארת ישראל' קמה וגם נצבה כמרכז תורני פורה לכלל בחורי הצפון. 'חיפה האדומה' היתה לעיר עם יידישקייט, מושב חסידים ובני תורה – על אותם 'העמודים הגבוהים' שיצק הרב רובמן בחירוף נפש.

השבוע ראיינו מועמד למשרת 'ניהול חינוכי'. הפנו אליו שאלה מתאגרת "במידה ונציע לך: או לנהל ת"ת ביישוב חרדי, או בי"ס תורני בעיר מתחזקת – מה תעדיף?". לאחר חשיבה קצרה השיב בחיוך עדין "אמנם אני מתאים לשניהם בס"ד, אך לחיידר תמצאו מנהל בקלות. אני אתמסר ל'שליחות', אקח את ביה"ס…".

כל אחד מאתנו יכול להיות 'יהודה' במלאכת שמים. קח תלמיד מתקשה כפרויקט אישי, גַּלֵּה 'בקעה פרוצה' וְגַדֵּר אותה כראוי, קח יוזמה בתלמוד תורה, בשכונה ובביהמ"ד הקהילתי. יהודה הקדים גשנה, ליצור אי של קדושת אר"י בתוככי טומאת מצרים. יהודה נבחר לכך בגין אישיותו ומנהיגותו. בכולנו ניצוץ יהודאי!

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קידוש והבדלה

יעקב שולח מסר לעשיו אחיו בשובו מגלותו הכפויה, ואומר עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. רש"י מפרש "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". כוונתו, שעדיין הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וממילא אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד, העיר על האריכות ברש"י, כי לכאורה היינו הך, יעקב שומר תרי"ג מצוות וממילא ידענו שלא למד ממעשי לבן הרעים. וביאר בנותן טעם לשבח, כי ישנם דברים שמהם יש להישמר, הגם שלא נאסרו מפורש בתורה. ואם תאמר, איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה' בתורתו הקדושה? העצה היא, כשאנו רואים דבר שהרשעים אוחזים בו באדיקות, בידוע שמדרכי יצר-הרע הוא. גם שאינו איסור מפורש, עלינו להתרחק מדבר זה. וכך מיישב לשונו הזהב של רש"י, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא, היינו מה שאינו ממנין המצוות, למדתי להכיר את רעתו ממעשיו הרעים. כי ראיתי את אשר לבן עושה, מזה למדתי להישמר ולא לעשות כמוהו.

אדמו"ר קדוש זה, פעל בחכמתו היתירה להצלת נפש הנוער בדור שלפני השואה. הוא הגבר ראה בעני עמו, חש את המשבר החינוכי הגדול שפקד את 'בני הטובים', והשיב בתבונה נשמות אבודות. בדבריו נותן מרשם מעשי, 'רצפט' בדוק ומנוסה, להצלת הדורות הבאים, והוא, היבדלות מהליכות הגוים. רש"י בפרשה מצטט את רשב"י 'הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב'. מדוע נוקט לשון הלכה? אלא, כמו שמכלול ההלכות נחקקו ונקבעו לישר אורחותינו ולשמר את יהדותנו, כך גם שנאת עשיו ליעקב חקוקה היא בכדי להגן על קדושתנו, שלא יטושטשו הגבולות בינינו.

בילדותי היה הרבי בחיידר מאלפנו בינה "מנין שאסור לשרוק? מדוע אין להתהלך עם ידיים תחובות בכיסים? למה מגונה ללעוס מסטיק? כי הגויים עושים זאת! מה שהם 'מקפידים' לעשות, עבורנו זה מגונה!  מיסודות דתנו הקדושה הוא להיות שונה מהגויים, במחשבה בדיבור ובמעשה. כך מכריז הקב"ה (סוף פר' קדושים) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי… וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי! ורש"י מביא ממכילתא "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי!

'משכיל' שאל את הרבי ר' בונים זי"ע "מה לבש אברהם אבינו?" כוונתו היתה ללעוג על דרך החסידים להיזהר מכל שינוי בלבושם המסורתי, הרי פשיטא שהאבות הק' לא לבשו קפוטה ולא חבשו שטריימל. השיב הרבי בחכמתו "אברהם מְכֻנֶּה 'העברי', ואמרו חז"ל כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. לאברהם הקפיד להיבדל מגויי הארץ. בכל נדודיו הרבים נעמד 'מעבר אחד'. בבואו מאור-כשדים לחרן, ומשם למחוזות כנען, מצרים ופלשת, נשא עיניו ובחן את לבוש גויי הארצות, והתלבש אחרת מהם! לא משנה הצורה והצבע, העיקר – להיות שונה הגויים!

חשוב להסביר לבנינו ולתלמידנו, בנועם אמרים, את תכלית ההפרדה. קרבים אנו לימי החנוכה המאירים. בפיוט 'מעוז צור' המושר בקהילות ישראל יש 'בית' אחד בלבד על נס חנוכה. יְוָנִים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומת מגדלי וטימאו כל השמנים וכו'. המשנה מלמדת (מידות פ"ב) כי היוונים פרצו את 'הסורג' ששימש חייץ בין קודש לחול, והודיע שמכאן אין כניסה לגוים. בפיוט לא מוזכרות גזירותיהם נגד עיקרי הדת, שבת חודש ומילה. לא מוזכר הרג הצדיקים והשבתת עבודת המקדש. גנותם ורשעותם היא על שפרצו את המחיצות בין ישראל לעמים!

הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאַחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַׁע. הקב"ה יוסיף לְשַׁבְּחֵנוּ 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. נזכה לשלימות דורותינו, כדרשת ה'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שח מנהל ת"ת "במשך תקופה הרגשתי כי בת"ת חסרה 'עֲשִׂיָּה'. אמנם למדו, התפללו, הכל התנהל כראוי, אך היה 'יבש'. כמעט ולא היו מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד רענן ופעיל, חי ורב פעלים. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח. באה ברכה לרגליו".

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי מי הבאר מועטים היו, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה צאנו מבלי להותיר מים לאחרים. לכן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר משטר ראוי של חלוקה שווה בין כולם? אלא, חז"ל אמרו שבבוא יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (כך נודע ללבן כי ברח יעקב, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא ברכה! המקום 'חי' בעבורו. גם ברדתו מצרימה הביא ברכת חיים. מי הנילוס עלו, הרעב פסק!

הִנְּךָ רוצה להתפתח ולהתקדם במקום עבודתך? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן ו'ממון, למד 'הוראה מתקנת' בכדי לעזור לכלל הת"ת, לא בעבור פרנסה, ולא לבני כיתתו בלבד! הוא נעשה "המומחה" שמקרין ברכה לסביבה כולה. במיוחד בעידן ה'קורונה' מבחינים ב'מלמד להועיל' שממנף מוסד שלם!

כדי להיות משפיע ברכה היה יעקב עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עשה במלואה. אחרי שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש"י 'אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא עליו'. כשלבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח יושרו, עבד יומם וליל, במסירות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא 'אדם רציני'. זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אלוקים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, חביבה היא המלאכה – מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ב'תנחומא' מסיים 'צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו'! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, כי מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

בחז"ל יש רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם 'זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו'. יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, ובעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו כדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ. לא נא' שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל המביא ברכה בסביבתו.

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד וחריצותו, רמת מוכנותו, השקעתו בהכנת השיעורים ואת כל הנלווה. דפי עבודה נשלפים, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם להיות כפופים וממושמעים בְּצֵל מנהיגותו של אדם "העמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"מצב הרוח"

רבקה אמנו משדדת מערכות, ולאחר תחבולות זוכה יעקב להתברך מפי אביו. יצחק אבינו מסכים לנעשה, ואף מוסיף ומברך את יעקב, בהפטירו גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. הברכות הללו, סביבן נרעשו עולמות, פותחות בהכרזת וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלקִים. חז"ל ביארו את ו' החיבור בתיבת וְיִתֶּן, וכן פירש"י, יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן. יעקב לא יזכה לברכות בבת אחת אלא בשלבים, בנתינות חוזרות וניתנות. מדוע אפוא ה'תשלומים' בברכת שמים?

ביאורים נעימים נאמרו בזה, ולפנינו הסבר חינוכי ואקטואלי ביותר. כאשר הקב"ה פורס ונותן שוב ושוב, הרי יש בכך השגחה מיוחדת והתאמה לצרכי אותם רגעים, כפי שנא' (איוב ז) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ, הקב"ה משגיח עלינו ובוחן את צרכינו מדי בוקר וכל רגע. יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, זו מעלה גדולה בחיבת ה' אלינו. נתאר לעצמנו אב הקובע 'חברותא' ללמוד עם בנו פעם אחת בשבוע בלבד. 'זמן איכות' לראות מקרוב במצב רוח בנו, להאזין לרגשותיו, לעודדו ולתמוך בו. אבל גם במהלך השבוע ישנם אירועים שונים, עליות וירידות, בהם זקוק הבן לקרבת אביו ולקרבתו. הקב"ה עמנו תמיד! מעניק ברכותיו במנות קטנטנות להנאתנו ולטובתנו. נותן וחוזר ונותן. על מידה זו אנו משבחים אותו על שהוא 'תמיד בכל עת ובכל שעה'.

נכנסים לחודש כסלו, שמזלו קַשָּׁת. דוד המלך כתב כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים, מחנך בני הנוער – דומה ליורה המושך בקשת. גדולי הדורות פרשו זאת בכך ובכך. המעמיק בקשיי החינוך בדורנו יחבור לפירוש דלהלן: כדי שהחץ יקלע היטב ויפגע במטרה שלפניו, חובה על היורה למדוד ולהעריך בכל רגע את כיווני הרוח ואת עוצמתן, ולפיהן יכוון את מידת משיכתו בַּמֵּיתָר. הרוח מסיטה את כיוון החץ, לחץ האויר משפיע על מהירות מעופו וְדִיּוּקוֹ. היורה המיומן מחשב ומתעדכן במכלול הגורמים הללו, אינו נכנע להם, אלא עמהם ומולם מתמודד, ולפיהם מכוון חיציו. הרוחות משתנות בכל רגע, הכיוון שהיורה 'תפס' וקבע, כבר אינו רלוונטי כעבור זמן קצר. על הדורך בקשת להיות דרוך ועירני בכל רגע ורגע מחדש, מתעדכן…

כך נדרש גם בעשייה חינוכית נכונה, וזו כנוות הפ' 'כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים'! הרוחות הזרות פורצות ומשתנות בכל עת. סחף חברתי מתחדש, זרמים מאיימים כים סוער. בכדי שֶׁקּוֹלֵנוּ יישמע מעל רעשי עוה"ז, בכדי שֶׁשְּׂפָתֵנוּ יובן בתוך בְּלַל שפות דור-הפלגה הנוכחי, עלינו לבדוק ולהכיר את הרוחות, כיוונם ועוצמתם, ולפיהם לכוון את פועלינו וחינך בנינו! לא להיכנע להם חלילה, אלא לזהותם ולהתמודד מולם! הקב"ה הראה לאדם הראשון 'דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו'. 'דורשי דור ודור ומנהיגי דור ודור' לא נאמר, כי הקב"ה הביט קודם בדור, ולפיו התאים להם דורש ומנהיג, שישכיל להנהיג צאן מרעיתו בדעת מול קשיי הזמן והתקופה. המכיר את שדה המוקשים יצליח לצלחו בשלום! זו מטרת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, בהתאם לצורך השעה והדור!

רופא מתעדכן בתמידות במחלות חדשות ל"ע, ולעומתם גם בדרכי הטיפול המחודשים בס"ד. כמחנך מסור עליך להתעדכן! הַכֵּר את שפת הדור, לְמַד להכיר את עולם המושגים אליהם נחשפים הילדים. חַיֵּי את חייהם! מְצָא נקודות חיבור לעולמו ולנפשו של היחיד מתוך הבנת קשייו. יש זמנים בהם מלמדים בגמרא ובמחברת, ויש שנדרשים ללמד בטלפון או ב'מייל'. כדי להחיות ב'חיי רוח' – חובה להכיר את 'מצב הרוח' של הדור, אילו רוחות נושבות ומה כיוונן, ובכך לעבוד בצורה יעילה ומוצלחת. זו ברכת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, חַדֵּשׁ והתאם עצמך והתמודד מול האתגרים בהצלחה. רק כך תהיה קֹלֵעַ… אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ) מול החוטא והמחטיא הגדול, יצר הרע!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

דורות ישרים מבורכים

 

דורות ישרים מבורכים

אברהם אבינו חָרֵד לעתיד שושלת הקודש. מאין יבוא עזרו? היכן ימצא זיווג הגון ליצחק בנו? נחלקו חז"ל (ב"ב ט"ז) בביאור הפסוק שפותח את "סוגיית השידוכים" בפרשתנו, וְאַבְרָהָם זָקֵן… וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מהו בכל? רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת. רבי יהודה אומר בת היתה לו. רבי יהודה דורש עפ"י ההיגיון, כי 'בכל' כוללת כל הטובות – הולדת בן ואף בת. אך מהי סברת רבי מאיר? כתב רבינו בחיי שזאת הברכה! אברהם מתנחם ומרוצה שאין לו בת, כי לבת יזדקק להביא חתן 'מבחוץ', והיכן יש בחור הגון בימים ההם?

למצוא כלה לבנו גם לא פשוט! הוא משביע את עבדו זקן-ביתו לא לקחת מבנות הארץ, כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. לא מקולקלת כנענית, לא בת שגדלה בחופשיות ובעבירה! חלילה לו מלסכן את עתיד עם ה' בהתבוללות עם ענבי הבוסר. אך השאלה מזדעקת! וכי בחרן המצב שפיר? כתב רבינו יצחק אברבנאל "למה צוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם, כאנשי כנען?" מה נשתנו אלו מאלו? הללו נבילה והללו טריפה!

אכן, אברהם ניצב בפני דילמה נוראה. כולם תעו אחרי אלילים. עליו לחשוב מה 'הרע במיעוטו'. יש לאתר ולקטוף שושנה מבין החוחים. איזה חוחים "דוקרים פחות"? אברהם התבונן והבדיל בין הכנענים לבין אנשי משפחתו. אברהם אבינו מלמדנו לשעה ולדורות, כי המידות הן נקודת ההכרעה בקרב האדם. וכה כתב רבינו הר"ן בדרשותיו (דרוש החמישי) "המצוות והעבירות אשר בתורה הם על שתי פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמידות ומעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד, כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רישומם (בתורשה) אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות, הזימה והכילות, ודומיהן… וזה רוע אנשי כנען. אמנם, הדברים העושים רושם בנפש בלבד הם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל, עם היותם עובדי כוכבים, לא היה מחויב שיעבור רישומם לבניהם. ולכן בחר אברהם בהם, והרחיק בנות הכנענים". מידות רעות משחיתות לדורות!

אליעזר פגש את רבקה, וראה חסדיה. הוא מכריז בבטחה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק! הגמ' מלמדת (תענית כד) "כלה שעיניה יפות – כל גופה אין צריך בדיקה". שואל ה'כלי יקר': מה מיוחד בעיניים? וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי מלמדים חז"ל בעיון חיצוני וגופני של כלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא, רבותינו מדברים על מידות. באופי ואל ביופי! "עיניה יפות" הכוונה עין טובה ומידת נתינה לזולת, אין צורך ולבדוק כל יתר הליכותיה! בוודאי שבכל הַיֶּתֶר היא מצטיינת. ע"כ בְּדָקָהּ אליעזר בבקשת שתייה!

המידות הטובות, כמו גם הרעות, מתפתחות בקרב נפש אדם כבר מינקותו. כולנו סיגלנו לעצמנו סגנון התנהגותי כפי שראינו וחווינו אצל הדמויות המשמעותיות בחיינו. בתת-מודע אנו פועלים ב'חיקוי'. נזכור שעיניים רבות עוקבות אחרינו, המחנכים, בבית ובכיתה. ככל שאנו 'חשובים' יותר בעיניהם הרכות, עולה רמת השפעתנו עליהם. מחובתנו לייקר תלמידים בעלי מידות טובות, ולשוחח רבות בדבר תיקון המידות.

יהי רצון ויקוים בנו ברכת אברהם, ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, שלוחים אנו, אחריות הדורות על כתפינו, נזכה לסייעתא דשמיא שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ'

זריזין מקדימין…

 

'מעשה אבות סימן לבנים'. התורה לא נמסרה כספר אגדות וסיפורי ימי קדם. בכל פרק יש לימוד ובכל שורה יש תובנה מעשית. בשעה שמלמד אחד 'מספר' פרשת השבוע, עמיתי המיומן והנבון 'מלמד' פרה"ש. 'מטרות חינוכיות' משתבצות בעדינות תוך-כדי-סיפור, הלקחים נספגים וקונים שביתה בנפש לימים ושנים.

בין שלל מידותיו של איתן אדוננו, אברהם אבינו, ניכרת החריצות והעשייה. אברהם הפנים קריאת הקב"ה 'לֶךְ-לְךָ' – ומאז הוא בהליכה מתמדת. קוּם וְהִתְהַלֵּךְ! הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים! לחייל בתפקיד הנאמן למשימה שהוטלה עליו, אין מקום וזמן למנוחה. אברהם ממלא שליחותו – קריאה בשם ה' – הכרזת מציאותו יתב"ש בעולם בחריצות ובזריזות. גם כשנא' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – חסר ו', כי 'ביקש לעמוד…'.

ראיתי דרוש בפסוקי ריש הפרשה "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' – למי? וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל… מי? וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא – עדיין עֲלוּם שם. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיווַיֹּאמַר… אִם נָא מָצָאתִי חֵן… חמשה פסוקים שבהם לא מוזכר שם 'גיבור הסיפור', אלא בכינויי הרמז בלבד! פסוק ה' מסתיים בדברי המלאכים כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ורק בפסוק הבא מוזכר, לראשונה, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… ללמדנו בא, שאין אדם קרוי בשמו בשלב הדיבורים – אלא בביצוע המעשה. כל עוד אברהם מדבר על הכנסת אורחים עדיין נקרא בשמו, המורה על חשיבות. רק כשיוצא 'לפעולה' מוזכר אברהם בשמו, לשבחו על עשייתו הגדולה למען אורחיו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם! ותיכף מעוררת שאלה: למה נאמר על 'איש הזריזות והביצוע' וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר…? איה העשייה? ומתרצים חז"ל, כמובא ברש"י, שגם במסירה זו לאחר יש צד ביצועי! נתן לישמעאל בנו לחנכו למצוות, ואכן, החינוך נספג: וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ! אצל אברהם נא' לא פחות משלש פעמים "וישכם אברהם בבוקר…"! בכל מצב, ולכל דבר, משכימים!

הזריזות והמרוצה אינן רק כדי להפיק יותר, כדי לנצל יותר טוב את הזמן, אלא מפני חשיבות המעשה. הזריז בקיום הַמִּצְוָה מוכיח אהבתו לַמְּצַוֶּה. כתב רבינו הרשנ"ז מלאדי (תניא פרק כ"ו) 'כלל גדול: כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול – גם אם הוא גיבור יותר מחברו. ככה ממש בניצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו…'.

יש להבחין בין 'זריזות' חיובית המסמלת מחשבה ויחס רציני, לבין 'חופזה' הנובעת מחוסר סבלנות. הזריזות היא מעלה גבוהה, והחופזה מאוסה. רבינו ה'אמרי אמת' יחיד ומיוחד היה בזריזותו ובניצול הזמן, והכל מתוך רוגע ושלווה. 'נערווין' לא ניכרו בו מעולם. 'ואברהם זקן בא בימים…', הביא את ימיו במלואם!

בימי ה'קורונה' חשוב מאוד לייקר את הזמן ולהזדרז בניצולו. כאשר סדרי החיים משובשים, שומעים 'אין לי זמן לכלום'. נדמה להם שהם כל הזמן עסוקים – וזה אינו נכון! כי ל'עסוק אמיתי' יש הכי הרבה זמן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com                                                                                                    

 

ערבים כל ישראל

בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיך, כפי ש'פרשת ביכורים' נקרא רק ב'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין ליהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.

כולנו מייחלים לשנה טובה וברוכה. מצפים לשמחה וטוב לבב. עתה, לקראת ימי הרחמים והסליחות, הזמן גרמא לעורר רחמים הדדיים וְהֶרְגֵּשׁ אחריות קולקטיבית. הלב היהודי נקרע משמוע על תלמידים נפלטים, בחורים שנעקרו ממקום חיותם. אין חולק שבחור צריך להיות מתאים לישיבה, ויש מצב וישיבה לא יכולה לסייע לפלוני ואין בכוחה להתמודד עם קשיי אלמוני. אך מה עושים אתו? 'דמו ודם זרעיותיו' צועקים 'מה עושים'? כאשר בית חולים קטן רואה שאינו מסוגל לטפל במקרה חמור, הוא יוצר קשר עם בית חולים אחר, בכדי להעביר את המטופל מתוך אחריות, ואינו מודיע לחולה "אינך יכול להמשיך אצלנו". אינם בושים לומר "אין אצלנו מחלקת השתלות" או "איננו מנוסים בכגון דא…". אך האמירה "אנחנו מצטיינים, ואתה מקרה אבוד!" לא יישמע לעולם! יש ערבות!

באו רבני ישיבה לרבינו החזון איש 'להוציא ממנו היתר' לסלק בחור מישיבתם. דחה אותם בנחרצות באומרו כי עליהם האחריות לסייע לו. טענו "הוא אינו לומד!" השיב "שראש הישיבה עצמו יקבע אתו חברותא, הריהו מומחה בהסברה…". טענו שבלילות עושה שַׁמּוֹת בפנימייה, הציע שֶׁיָּלוּן בבית המשגיח… המשיכו לנסות, ומי מהם טען "הרי תפוח רקוב עשוי לקלקל את כל התפוחים בסל!" הגיב רבינו מיד "וכמה הקשר בין בחור לבין תפוח? פרי נגוע ורקוב, אין דרך לְרַפְּאוֹ, אין ברירה ויש להשליכו. אך בחור כושל – יעשה תשובה! ושב ורפא לו! חובתכם לעזור לו!

בפרשתנו קוראים על ערבות הדדית שקיבלנו בְּאָלָה ובשבועה. ומה בין אָלָה לשבועה? אָלָה לדברים קשים, ושבועה לדברים טובים. ערבים אנו זה לזה לטוב ולמוטב. נעמוד לצד אחינו בימים טובים ואף ברעים. באפלה ובאורה. בסיוע לחלש ולנכשל נוכיח את מעמדנו כְּעָם. גישתנו כאן עלי אדמות קובעת עבורנו 'מדיניות' בבית דין של מעלה…

בשלהי פר' כי תצא למדנו כי עמלק זינב כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. ומי הם? אי' במדרש 'שבטו של דן'. אמר רבינו החידושי הרי"ם כי שבט דן לא ראו עצמם ראויים להיכנס לענני הכבוד, ונותרו בחוץ. ומה קרה… בחורים שנותרים מחוץ ל'ענני הכבוד', מחוץ למסגרת הישיבה, נופלים טֶרֶף לעמלק האורב!! שנאתנו לעמלק נצורה לדורות. על מה ולמה? מה עשו? פגעו בנחשלים, בדחויים, בסוג ב', באלה שהענן פלט אותם. את נקמת החלשים אנו נוקמים!

מעירים על הביטוי "הולכים לומר סליחות" שבעצם יש לומר "לבקש סליחות". נסלח ונמחל זה לזה, ונבקש מאדון הסליחות, כדלים ורשים, שֶׁיְּקַבְּלֵנוּ למרות הכל… נפשוט אנו ימיננו לקבל שבים, נתאמץ לסמוך נופלים, נתאזר בגבורה יהודית לזקוף כפופים. לא קל להכיל את השונה, קשה להסתדר עם המורד, אך מה אנחנו מבקשים מה'???

נזכה להבאת ביכורים, מתוך שמחה שכולם באו אל המנוחה אל והנחלה, איש בל יעדר, ולא ידח ממנו נדח! נתייצב כאיש אחד להמלכת מלך מלכי המלכים ביום הרת עולם. לא נפגם במלכותו, לא נכרית חלילה חלק מבניו מתוך עמו. נשא באחריות, נעמוד בערבות, בנינו ערבים לנו. בנינו, כולם, אף הנחשלים אחרינו, כי בעיני ה' כולם אהובים.

                                                                                                                                                                                  בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com להערות והזמנות

דור דור מנהיגיו ומנהגיו

'ערבוביה' זו, העמדת הווה 'כשר' על אדני מסורת העבר תוך ראיית העתיד, היא בין המשימות המורכבות בעיצוב הדור, ולכל דור ה'ערבוביה' מתחדשת ומאתגרת. בכל תחומי החיים פוגשים אנו דילמות חינוכיות היושבות על ציר זה – הרצון העז לשמר את ניחוחות העבר, אך ההווה דורש את שלו, וכאשר מבינים איך ממזגים ביניהם, בין 'המורשת' לבין ה'התפתחות', נזכה גם בעתיד להתמודד כראוי ולפתור 'בעיות הזמן'.

'האם לאפשר ל'אוטומובילים' להיכנס לעיירתנו'? בשאלה זו דנו תושבי ה'שטעטל' לפני 120 שנה. הסכנות רבות. סוסים נבהלים. הרעש מחריד. שמעו כי בערים הגדולות יש 'נפגעי תאונות דרכים'. חכמי העיר קבעו 'לאו מוחלט'. הציבו שילוט 'הכניסה ברכב ממונע אסורה'. פקידי הוועדה המקומית החתימו את מתושבים כי מתחייבים לנוע רק בעזרת בעלי חיים. העמידו מחסומים ומינו פקחים. המשיכו אנשי העיירה להוביל סחורתם ליריד האזורי בעגלות רתומות לבעלי חיים. התאכזבו לראות כי איחרו. כל האחרים באו מוקדם, במהירות, בכלי רכב ממונעים… מדינתם מחברת את עיירותיה למערכות מים וביוב, חוטי חשמל וטלגרמה נמתחים, אך תושבי עיירה זו דוחים את ה'קידמה'. אין כניסה למשאיות הצינורות, אופנוע הדואר לא מורשה להיכנס, אין אספקת מוצרי יסוד, מאכל ורפואה. נכון, אין תאונות דרכים! אך בעצם – אין כלום…

תיכף לאחר החורבן התנשא רבן יוחנן בן זכאי וחידש תקנות, להשוות אורחות חיים ל'מצב החדש'. גדולי התורה 'עיני העדה' המה, כי בעיניהם הגבוהות צופים בראייה רחבה את מצב ה'הווה' בין העבר לעתיד באספקלריא תורנית, לגשר בין 'חזון' לבין 'נחמו'. כאשר יסדו גדולי הדור את 'אגודת ישראל', הצהירו שמטרתו היא "לפתור ברוח התורה והמצוה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל".

שמעתי כי אחד מגדולי ישראל שליט"א עלה לנחם משפחה מתאבלת על טרגדיה נוראה, שהותירה הורים שכולים ויתומים רכים, משפחה שחוותה ל"ע שבר על שבר על שבר… בתוך דבריו אמר ברוח חוכמתו "החיים הם כנסיעה ברכב. על הנהג להביט קדימה. מחובתו גם ל'העיף מבט' מדי פעם במראות, לראות מה נעשה מאחוריו. אך התמקדות במראות האחוריות מבלי להביט קדימה, מסוכן…! העיניים והלב  – קדימה!

ספרי החסידות והמחשבה מייחסים חשיבות גדולה לנא' בפרשתנו וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים… אֵין עוֹד. רבינו 'בעל התניא' סובר שיש מצווה דאורייתא 'לדעת' זאת, להשכיל בייחוד האלקות בעולם. אך חלק 'מובנה' במצוה זו הוא מילת-ההמשך, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כי לכל יום ידיעה מחודשת ומיוחדת!

אמת: ללא מוכניות אין תאונות דרכים. ללא אש אין שריפות. ללא מזון אין חנק. ללא ילודה אין קשיי חינוך. המרגלים חטאו בטענתם "נישאר במדבר, נאכל מן ונחיה ברוחניות. למה להיכנס לארץ? בשביל חקלאות וגשמיות?". במשנה תורה מכין משה רבינו את עם ישראל, תהיו עובדי אדמה, אך תחיו טפח מעליה. איך כן לנהוג ברכב – ללא תאונות. איך כן להכניס אש הביתה – מבלי לשרוף את הגוף ואת הנשמה.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

בידוד ועידוד

יהודי בודד נראה קטן, אך מעשיו מאירים ומשפיעים לרחוק, ועליו לבחור לאיזה כיוון ישפיע בחייו, מה החותם שיטביע, כיצד ינציח.

מתהלכת לה בצניעות מרת שרה שנירר בסמטאות קראקא ובנפשה השוקקת מתגבשת רעיון 'בית ספר' לבנות, לצד תלמודי התורה לבנים שמשמרים נצחיות עם ישראל ומנחילים תורה ומצוה. לאחר שגדולי ישראל שקלו וראשי גולת אריאל חיזקו את ידיה, התחילה התכנית לקרום עור וגידים. החסיד הנגיד רבי מרדכי לוקסנברג, מנכבדי עדת חסידי גור בְּעִירָהּ התרגש מיוזמה זו, פנה והעמיד את דירת אביו המנוח לשימוש בית הספר. הדירה, רחבת ידיים בקומת קרקע עם חצר צמודה, מתאימה מאוד לכיתות לימוד ראשוניות! כאשר פתחה מרת שנירר את ה'חיידר' לבנות, בחודש תשרי תרע"ט, עם 25 תלמידות בגילאי 13-14, קבעו מעל דלת הכניסה שלט צנוע, "בית יעקב", להנציח את בעל-הבית, ר' יעקב לוקסנברג המנוח.

השבוע, כעבור 101 שנה מחנוכת 'בית יעקב', העלו סיפור זה עם פטירת הג"ר מאיר זילברשטיין זצ"ל, מרבני עדת חסידי גור, ותיק וחסיד, גאון בענוותנות וב'אמת', שהרבנית תבדלח"ט היא נכדת הנדיב הנ"ל.

השלט הקטון מעל שער הכניסה, "בית יעקב", הפך למותג נאדר בקודש. רבבות אלפי בנות ישראל התחנכו ומתחנכות במוסדות "בית יעקב" ברחבי תבל. ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים! אמנם השם 'עלה יפה' גם עם קריאת הקב"ה למשה רבינו במתן תורה – כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ודרשו חז"ל 'בית יעקב – אלו הנשים, בני ישראל – האנשים'. אך המעשה 'הקטן' של ר' מוט'ל חקוק לדורי דורות וצדקתו עומדת לעד! בית גשמי שמסר לזכר אביו ר' יענק'ל נעשה לארמון רוחני, טירת הנוי והנצח!

השבת מכונה 'שבת חזון' ע"ש הפטרת 'חזון ישעיהו'. ומה החזון שלך? האם יש לך חזון? האם אתה מותיר אחריך מורשת חינוכית, טביעת אצבע רוחניות, צאצאים ותלמידים שיתרפקו עלי הזכרת פועליך לטובה?

ר' יעקב מקראקא יחיד היה, ושמו, "בית יעקב", חקוק באותיות זהב. אף 'קמצא ובר קמצא' יחידים היו. מעשה קטן. סעודה אחת. פצע קטנטן בשפה של העגל או בדוק שבעינו. הפצע פתוח עדיין, כואב ומדמם!

'תשעת הימים' ימי חשבון נפש המה, לאומיים ויחידניים. עם תום שנת לימודים נבחן את העבר ונטכס את העתיד. ב'עידן הקורונה' נתבונן כי לנגיף כה קטן – השלכות כה גדולות. אדם אחד 'חיובי' לנגיף עלול להכניס מאות רבים לבידוד ולסגר, בביטול תורה. ומה כוחו של אדם אחד 'חיובי' במעשיו? בכוחו לקדש ולהעמיד אלפים ורבבות! איננו יודעים לשער מראש את כוחו של 'מעשה' בודד, אך השלכותיו עצומות!

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. מי דיבר? משה. מיהו משה? ילד בודד מבודד בתיבה על שפת היאור. אשה שאינה-מחויבת יצאה מגדרה עבורו. והוא שהתעלה להיות העומד ומדבר אל כל ישראל. כח היחיד. ישנם עוד ילדים בסיכון, בתיבות משוטטות המצפות שנושיט לעברם יד. נצפה לנס וידנו תגיע.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

פרשת מטות מסעי- מסעות

כתב הרש"ר הירש: "ודאי יש משמעות לשינוי בסדר המילים. בעיני ה' היו אלה 'מוצאיהם למסעיהם', ואילו ישראל ראו בהם 'מסעיהם למוצאיהם'. המסע והחניה היו תמיד 'על פי ה". כאשר ה' הורה להם לצאת ממקום החניה, הוא נתכוין שישיגו מטרה, והנהגתו המחנכת של ה' תרה להם מקום חדש לחניה המסוגל להשגת אותה תכלית. כל המסע היה בו משום התקדמות, המסע היה תכלית המוצא, וכך היו כל 'מוצאיהם למסעיהם'. היפוכו של דבר בעיני העם. בכל מקום ששהו בו לא היו מרוצים. כשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היתה להם היציאה לתכלית. אחת היא להם לאן יסעו, ובלבד שיצאו מן המקום ששהו בו עד כה. הם נסעו על מנת לצאת ממקומם, וכך היו כל 'מסעיהם למוצאיהם' ".

מסע מבטא התקרבות למטרה מסוימת, כאשר המטרה היא במסע עצמו, או ביעד אליו מעונינים להגיע. לעומת זאת יציאה מבטאת התנתקות והתרחקות ממקום או ממצב מסוים בו כבר לא מעונינים להיות.
בדרך כלל קיימים שני המרכיבים כאחד. אדם שלא נח לו במקום או במצב מסוים, יוצא מאותו מקום או מצב מתוך מטרה להגיע למקום או מצב אחר. אלא שבזמן שבחלק מהמסעות המטרה העיקרית היא היציאה, כאשר המקום או המצב בו נמצאים אינו רצוי או לא טוב, העיקר לצאת ממנו, רק צריך לחפש לאן להגיע כדי לא להשאר היכן שנמצאים. בחלק מהמסעות המטרה העיקרית היא ההגעה ליעד הנבחר, כאשר אין כ"כ גריעותא במקום או במצב בו נמצאים, אלא שיש רצון או צורך להגיע למקום או מצב מסוים, שבכדי להגיע אליו יש להתנתק מהמקום או המצב הקודם.

כשהיציאה היא בעיקרה לשם יציאה, פעמים שהיציאה ללא כל יעד, רק כדי לצאת, אז היא נקראת בריחה (או טיול). פעמים שמכיון שהתעורר צורך ביציאה, בוחרים יעד חדש כמטרה להגיע אליה.
כמובן שבהרבה מהמסעות שתי המטרות שוות. המקום או המצב בו נמצאים אינו כ"כ גרוע, גם המקום או המצב אליו עוברים אינו כה נחשק, אלא שהתעורר רצון או צורך בשינוי ממקום למקום או ממצב למצב.

היציאה ממצרים לא היתה כדי לצאת ממצרים, למרות קושי השעבוד. "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים". המטרה היתה לבנות אותנו לעם ה', כשהדרך לזה היא בהליכתם במדבר ארבעים שנה, ובהגיעם לארץ ישראל עם קיום המצוות התלויות בה. "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים" (ויקרא כ"ה ל"ח).

המסעות עצמם היו חלק מהמטרה של בניית האומה. בכל מקום אליו הגיעו היתה מטרה של למידה נוספת שעליהם להשיג באותו מקום. לכן מצד התכנית האלוקית היו כל מוצאיהם מהמקומות בהם היו, רק לשם מסעיהם, לשם המטרה הבאה שעליהם להשיג.

אלא שמצד העם כנראה שהיתה חסרה ההבנה הזו, ומצד היותם "כפויי טובה בני כפויי טובה" (עבודה זרה ה.), ראו חסרון בכל מקום בו היו, ובכל פעם שהורה להם ה' לעקור ממקומם למקום אחר, היתה עיקר מטרתם היציאה והעקירה מהמקום בו לא רצו להיות, ולא ההגעה למקום החדש.

ההבדל מתבטא גם בהרגשה. כאשר עיקר המטרה היא היציאה, החוויה בכל המסע היא חוויה של בריחה והימנעות מהקושי, כך המסע עצמו הוא רק קושי והכבדה. אולם כאשר עיקר המטרה היא ההגעה ליעד החדש, המחשבות נתונות בריווח שיש בהשגת היעד, וכך כל קושי מתגמד.

החיים מלידה ועד שיבה הם מסע ארוך ומתמשך אל עבר היעד – המקום השמור לצדיקים בגן עדן ליהנות מזיו השכינה, דרך מילוי התפקיד בעולם הזה בשלימות. המסע מורכב מהרבה מסעות שבכל אחד אמור להבנות האדם בדרגה ובמעלה נוספת. המסע אל ההליכה, אל הדיבור, אל הגן, אל המכינה, אל כתה א', מכתה לכתה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל וכו', כל שלב הוא מסע להתקדמות והתעלות נוספת. בדרך כלל המעבר לשלב הבא הוא בעת מיצוי השלב הקודם, אולם המטרה העיקרית אינה היציאה מהשלב הקודם, אלא המסע אל כיבוש היעד הבא.

אלא שלא תמיד קיימת ההבנה וההשקפה הברורה. נערים רבים עולים כתה או עולים לישיבה רק כי לא טוב להם היכן שהם, או רק כי נמאס להם ומעונינים בשינוי. אם כתוצאה מכך הם בונים לעצמם יעד חדש כמטרה להתקדמות ניחא, כל קושי לא יעמוד בדרכם, כל קושי מתגמד כאשר הוא למען מטרה נחשקת. אולם אם מסתפקים בהגעה ליעד החדש רק לשם היציאה מהמקום הקודם, כל קושי הקיים בדר"כ במקום ובמצב חדש יהיה מורגש היטב ויעכב מהתקדמות, כיון שאין מטרה שלמענה יהיה שווה להתאמץ. יציאה ובריחה אינה יכולה להיחשב כמטרה לענין זה.

יציאה ל"בין הזמנים" שמטרתה רק "להשתחרר" מהעול והקושי שבלימודים, תגרום שה"בין הזמנים" יראה כמו בריחה ללא מטרה ותכלית, ללא שום הישגים וללא תחושת סיפוק והנאה. לעומת זאת אם נבין ונחדיר גם בילדינו ותלמידינו שמטרת בין הזמנים היא להגיע להישגים נוספים שאין או קשה להשיגם במהלך ה"זמן", כגון: מצוות כיבוד הורים, לימוד ותפילות מתוך רצון עצמי ולא מתוך הכרח או לחץ חברתי או הורי, ולהתמודדות עם נסיונות שונים. לסכם ולחזור על כל הנלמד ב"זמן" שחלף, ולאגור כחות ולהתכונן ל"זמן" או לשנה הבאה. הסיפוק וההנאה מכל הישג והתקדמות קטנה יהיה לאין ערוך, עד שגם אם יהיו קשיים הם יתגמדו למול ההנאה והסיפוק שבהשגת המטרה.
בימים אלו של לקראת "בין הזמנים", וההכנה לשינויים שיתחוללו עם תחילת שנה"ל הבעל"ט, עלינו ההורים והמחנכים לדאוג שלא רק מבחינת האמת ומבחינתנו המטרה תהיה "מוצאיהם למסעיהם" – כדי לעלות שלב נוסף בחינוך ובהתקדמות, אלא גם לילדינו ותלמידינו יהיה המבט הנכון, לעבור את השינוי במטרה להתקדם ולהתעלות, ולא "מסעיהם למוצאיהם" – שהמטרה רק לא להיות עוד במקום אותו הם מסיימים. כך נבטיח את מירב הסיכויים לניצול ולמיצוי כל מה שניתן להתקדם ולהתעלות בכל שלב מחייהם.

אהבת חינם

בפניכם "סיפור" שקראתי. ולמה במרכאות? כי הוא "סיפור" דמיוני, שבא להמחיש את הווייתנו הַמְּדֻמָּה, ולשקף בפנינו את חיינו 'המבריקים והיפים'.

איש צעיר התפאר שהלב שלו יפה ביותר. נקלע פעם לשיחה במרכז הכפר, ובתוך הדברים השמיע בקול גדול כי הלב שלו הוא היפה ביותר בכל האזור. הציע אחד השומעים שיראה ויציג את הלב שלו, וכך יוכיח לכולם שאכן כדבריו כן הוא. הכניס האיש יד ושלף את לבו והציגו לעין כל. ראו כולם והתפעלו. לב אדום עז, פועם בחוזקה, מבריק וחלק, מעוצב ומטופח! שמח האיש כשכולם הנהנו בהסכמה שֶׁלִּבּוֹ יפה במיוחד.

לפתע, קריאה מתוך הקהל שהתאסף סביב, "הלב שלי יפה יותר!". הסתובבו כולם וראו כי הדובר הוא זקן, כפוף ומיוגע. לאחר דממת-הפתעה הֵשִׁיבוֹ הצעיר "הוצא נא את לבך וְהַצִּיגוֹ לנו! יראה הציבור וישפוט! לאחר חיטוט הוציא הזקן את לבו והראהו לקהל הסקרן. ראו לב זקן, אמנם פועם בקצב קבוע, אך כולו פצוע ומעוות. ניכרים בו חתכים וסימני פירוק והשלמה, חסרים בו חלקים, ובכלל לא חלק ומבריק כלב הצעיר. האנשים לעגו לזקן 'איך הוא אומר שהלב שלו יפה יותר מהלב של האיש בצעיר! הוא מעוות כולו!'

כשוך הצחוק, פנה הזקן לצעיר ואמר "אמנם ליבך יפה, מבריק וחלק. אך אינני מוכן להחליף את ליבי בשלך בכל הון. כל חתך בליבי מסמל פעם שהשתתפתי בצערו של הזולת, ולקחתי דברים ללב. הצלקות נותרו ממקרים בהם ליבי שתת דם על כאבו של האחר. היו פעמים ש'נתתי' חלק מליבי למישהו שנזקק לאהבה, וכשהוא החזיר לי אהבה השלמתי את החלק החסר בלבי. אך יש חורים וחללים שנשארו מפעמים שנתתי למישהו חלק מהלב שלי, אך הוא לא השיב לי כגמולי. אמנם הפצע כואב, אך הזיכרון מתוק – כי עזרתי למישהו. הבן נא, איש צעיר, היופי של לבי הוא יופי מסוג אחר, ועל לבי היפה והמיוחד אינני מוכן לוותר.

הקהל הקשיב ברגש ושקיקה. דמעות נצנצו בעיניים. הבינו מהו בעצם 'לב יפה'. לא המבריק אלא המעניק.

מחנכים מסיימים שנת לימודים. כמה דם שתת לבנו בעבור תלמידים? האם בכלל 'לקחתי אותם ללב'? האם קרעתי חתיכות מליבי לחבוש בהן את כאבם? כיצד הגבתי כשלא השיבו לי כגמולי הטוב? האם אני מודע כי לב המצולק מרוב נתינה, מעוות מרוב הכלה, בָּלוּי ומשופשף מרוב שימוש הוא הלב היפה ביותר?

'אהבת חינם' היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אהבה שמוענקת בציפייה לתמורה, אהבה שניתנת ל'דומה לי' ולקרוב אלי איננה 'אהבת הזולת' אלא 'אהבה עצמית'. לאהוב נגד הזרם, לאהוב דבר שאינו פופולרי, לאהוב דבר שאחרים אוהבים לשנוא. בית המקדש בנוי היה על הר. בנייה זו מורכבת מאוד. המבחן היא להצליח לְאַחֵד וליישר בסיס ויסוד למרות הבדלי הגבהים, מהמורות וסלעים. עלינו להוכיח יכולת זו: לגשר בין מעמדות, לפשר בין עמדות, לאפשר תנודות, לאשר דעות שונות, לְקַשֵּׁר אף את הפושר והנושר.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. האוחז 'מקל נועם' קרוי 'יחיד מומחה'. כסילים מוֹחִים, אך חכמים מומחים.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

אשר יצא לפניהם

וכי חושב משה רבינו כי יטוש ה' את עמו? מה לו לבקש על כך, ומה כוונתו? מפסוקים הללו ניתן ללמוד "דרישות התפקיד" של מנהיג בישראל.

בספרים הק' מבואר, והיסוד בזוה"ק (שלהי בהעלותך, בפרשת ע' זקנים), כי משה רבינו הנהיג את העם בדרגה רוחנית גבוהה ("אוכלי המן"). כעת מעביר את הנהגת העם כשהם נמוכים יותר ("מבקשי בשר"). משה, באהבתו לעם, מעורר רצון הקב"ה, שיהיה המנהיג מותאם לדרגתם. כדברי רש"י "להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", על המנהיג לרדת ולהנמיך עד למצב הדור, ומשם להעלותם. (אמליץ להתענג על דברי המלבי"ם וּמָשָׁלוֹ הנפלא שם בפרשה, שכיוון לנאמר בזוהר).

בבואנו להעלות ולשרטט 'קוים לדמותו של מנהיג', אין כוונתנו למנהיגי 'שרי אלפים', אשר מעניקים חמה בקומתם, כי מי אנו לתאר שיגם ושיחם. אנו נשוחח על 'שרי חמישים ועשרות', מלמדים ומחנכים, גבוהים ורמי"ם. כיצד נטיב להטיב את נרות – נשמות בנ"י, ומה הדרך להנהיג, באופן שיהיו הקהל 'מונהגים', וילכו אַחֲרֵינוּ בס"ד.

שמעתי מאדם שנכח ושמע את דרשת הגה"ק מצאנז קלויזנבורג זצ"ל בשעה שיסד את הקריה הנאמנה בנתניה. בדרשתו חשף מהגיונו: הקהל, עם שרידי חרב, דְּווּיֵי ה'מלחמה'. הפצעים טרם הגלידו. שבורים בגוף, ובעיקר בנפש. רבים גוערים בפליטים על ירידתם הרוחנית. מדוע גברים רבים מבני אנ"ש מגולחי זקן, ו'תורת אמך' ננטשת כי בנים רבים אינם בחינוך תורני. האם הגערות נשמעות? – לאחר נשימה המשיך – אני, דרך אחרת עמי! בניתי שיכון. אני מסייע למשפחות, יש דירות וחנויות, פרנסה וקהילתיות. בכך – הפטיר בלהט – ישובו כולם לדרך בית אבא!

הדרך לעליה רוחנית, עוברת, דרך רווחה גשמית. שמעתי בדרשה מפי הרב דוד הלחמי ז"ל, מתלמידיו הקרובים של פאר הדור הג"ר מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, כי בתום תפילת נעילה, בה ירד הרב לפני התיבה והרעיד את הנשמות בעת נעילת שער, התחילו תיכף בתפילת ערבית. כשסיימו תפילת שמו"ע הבחינו כי הרב איננו בביהמ"ד. דימו כי נחלש ממאמציו בתפילה ופנה לחדרו לפוש. לאחר התפילה והבדלה עברו הבחורים לחדר האוכל 'לשבור את הצום'. גילו את הרב עומד, כשהוא עדיין עטוף ב'קיטל' וטליתו, ומכין כַּדֵּי קפה לבחורים! עמד הרב ומזג להם באבהיות טבעית. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם! הוא הגבר הוקם עָל, קנה את נפש תלמידיו ב'קנין הגבהה' וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

לפני כ-20 שנה סיפר בני הפעוט כי שכחנו בבוקר לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. "מה עשית?" שאלנו בדאגה. השיב "הרבי חלק עמי את הסנדוויץ' שלו!" הילד ראה שאנו מתפלאים, והמשיך "זה היה עם אבוקדו ופרוסת עגבניה. אפילו שאני לא אוהב עגבניות, כשהרב'ה נותן זה טעים!" אשרי הרב שככה לו! אין ספק שהוא קנה שביתה בלב תלמידיו כאדם טוב ומטיב. לא פלא שדמותו זכורה גם אחרי שנות דור. אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם מדאגותיהם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם לחיי תורה וקדושה!

מלמד הוא 'מפעל חסד' תמידי, בכל רגע ורגע הוא מעניק ומפזר חסדים טובים. חסדים בגוף, ובעיקר חסדים בנפש. חסד לאישיות כהצבת גבולות והנחיית סמכות. הוא מעמיד דרישות, ומעניק לתלמידיו תחושת מסוגלות להתקדם. מלמד טוב נוסך בילדים בטחון וגדלות, מלווה ומעודד כמו אב שמסיר את גלגלי-העזר מֵאֹפַנֵּי-בנו ואומר "אתה מצליח! אל דאגה, בן-יקר, אני כאן, לְיָדְךָ!" זה דימוי המנהיג לרועה צאן. בחמלה ורחימאיות, בנחישות וברגישות.

רק כשעובדים מתוך אהבה ניתן להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. לא התנשאות, לא התחשבנות, ולא גישה של 'קבלו דעתי'. כולם אהובים כולם ברורים! נשאלה שאלה בבי-מדרשא, במרכזי למידה בהם מעצבים את דמות המחנך, "מיהו מלמד טוב"? לאחר שלל הצעות שכללו ממעלותיו וסגולותיו, השיבו "מלמד שהוא אדם טוב!"

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

אלקי הרוחות

ברש"י: "אלהי הרוחות. למה נאמר אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
"קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (כ"ז י"ח)
ברש"י: "אשר רוח בו. כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". לכאורה המענה שנתן הקב"ה, לא היה תואם לבקשת מרע"ה. מרע"ה בקש "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", ואילו הקב"ה הציע לו מנהיג "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". אמנם ברש"י כתב "כאשר שאלת", כלומר ששתי ההגדרות מבטאות מהות אחת, אולם אם אכן הכוונה לאותו הדבר ממש, מדוע השתנה הלשון בפסוקים ובפירוש רש"י?
נראה ששתי ההגדרות אמנם לא זהות לגמרי, אולם משלימות הן זו את זו, כך שעדיין ייחשב "כאשר שאלת".
המילה "כנגד" מתפרשת לשתי פנים. פעמים שהכוונה כמו "מול" ("כנגד בית קדשי הקדשים" – ברכות ט' ה'), ופעמים שהכוונה כמו "נגד" "לעומת". בתורה מוזכרת המילה כנגדו רק לגבי האשה – "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' י"ח), כשגם שם הביטוי "כנגדו" בא לכא' לבטא גם את המשמעות "מולו" שהאשה עומדת כביכול מול בעלה בכל אשר ילך לסייעו, וגם במשמעות של "נגדו", להתנגד לו כאשר אינו נוהג כשורה, להעמידו על טעותו וליישרו דוקא מתוך האהבה והקירבה שביניהם. כמבואר בגמרא (יבמות סג.): "ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו זכה עוזרתו לא זכה כנגדו ואיכא דאמרי ר' אלעזר רמי כתיב כנגדו וקרינן כניגדו זכה כנגדו לא זכה מנגדתו". ברש"י שם מבאר: "כנגדו. חלוקה עליו וסותרת דבריו: מנגדתו. מדלא כתיב יו"ד, לשון נגדא דמלקות".
גם כאן ניתן להבין את משמעות המילה "כנגד רוחו של כל אחד ואחד" בשתי האפשרויות: גם מלשון "מול" שיודע להתהלך מול כל אחד בדרך המתאימה לו, להעיר ולהאיר לו, לשוחח עימו, ולדרוש ממנו רק מה ואיך שמתאים לאותו אדם. גם מלשון "נגד", שיודע להוכיח ולייסר כל אדם לפי הנצרך לו, בנקודה בה הוא צריך חיזוק.
מרע"ה ביקש "מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מה צריך המנהיג לסבול?
לכאורה הכוונה מלשון סבלנות. שתהיה לו סבלנות להתייחס לכולם בנינוחות וסבלנות, למרות שלכל אחד דעה משלו, ודרך תקשורת שונה משל חבירו. אבל איך המנהיג יעמוד בזה? הרי באמת כל אחד מצפה ליחס שלו בדרך שונה ובמידה שונה. כיצד תהיה למנהיג סבלנות כה גדולה לסבול את משא טרדות כל העם, עם כל השוני בין אחד לאחד, שאין ביניהם שווים כשם שאין פרצופיהן שוין? מרע"ה לכא' מחפש אדם עם כח סבל גבוה במיוחד.
הקב"ה מציע את יהושע "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". הוא לא צריך לסבול, והוא לא יסבול. הוא יכול להתנהל מול ונגד כל אחד בדרך שלו, מתוך היכרות והתבוננות מעמיקה עם תכונותיו של כל אחד ואחד, וכך יתנהג בסבלנות לכל אחד בלי לחוש כל סבל.
כמנהיגי משפחה או כיתה או שיעור, קורה שאנו חשים מותשים לאחר התמודדות על השלטת סדר ומשמעת וכדומה, אולי גם מאבדים סבלנות… זהו הסימן שלא הצלחנו "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", ניסינו להנהיג את כולם לפי הדרך שלנו, לפי הדעה והנטיות שלנו, ולא כל אחד לפי דרכו המתאימה בדיוק רק לו.
בהנהגה של קבוצה, קשה מאוד להנהיג כל אחד בדרך שונה. הדרישות חייבות להיות אותן דרישות מכולם, למענם ולטובתם, כדי שיתרגלו לסדר גבולות. אולם בתוך הדרישות הזהות מכולן, יש את המקום "לעגל פינות" לכל אחד בהתאם לאופיו צרכיו ויכולותיו, ובעיקר איך להציג ולדרוש ממנו את אותו הדבר. מאחד יש לדרוש בתקיפות, ומאחד יש לדרוש בנעימות. לאחד יש להבטיח פרס על הצלחה, ולאחר יש לאיים בעונש על אי הצלחה.
דרך זו דורשת מאיתנו השקעה מחשבתית מעמיקה, להכנס לנבכי הנפש של כל תלמיד כבן כדי להכיר היטב את נטיותיו ויכולותיו, וכדי לדעת באיזה דרך ובאיזו שפה יש להנהיג אותו, ולאורך כל הדרך להיות עירני לבדוק אם הדרך בה אנו עומדים מולו ונגדו היא נכונה, לפי מידת הצלחתה. אולם בסופו של דבר, כאשר נצעד בדרך זו, לא נרגיש סבל, אלא נרגיש שלימות עם עצמינו ועם הנהגתינו בכל מה שהתנהגנו מולם, נקבל כוחות, ונזכה לראות בס"ד ברכה ושמחה בעמלינו!

זווית ראייה

הצייר היה נבוך, כי ממלחמותיו הארוכות בהן ניצח המלך וכבש ארצות, נותר הוא נָכֶה ומצולק. גִּדֵּם יד וְקִטֵּעַ רגל, חסרה לו עין וכתפו מעוותת. הצייר התמסר לבקשת המלך. בתום העבודה ראו השרים והתפעלו "צייר כשרוני! איזה ציור אמיתי"! אך בראות המלך דיוקנו נפגע! "כך יזכרו אותי? בעל מום פגוע מכף רגל עד ראש, צורה של מפסידן! לכלא תשליכון אותו!".

הצייר השני למד מטעות קודמו. הוא 'שיפץ' את מראה המלך. גם הפעם כעס המלך "וכי מכון להשתלת איברים יש כאן? לא אתן יד לתעתע בציבור ולתלות ציור שקרי! הכניסו אותו לתא עם הצייר הקודם!".

והקיר המרכזי עדיין מצפה לציור. ציירים רבים חמקו מלהגיע. התייצב צייר צעיר שזקוק לשכר. בתום שלושים יום שניתנו לו התאספו המלך ושריו לחזות בתוצאה. הציור הענק הוכנס, מכוסה. מתח באולם. מה יהיה הפעם? הצייר ניגש לאטו לחשוף את היצירה. הנשימה נעצרת. העיניים פקוחות ומשתוממות. בציור רואים את המלך ב'פרופיל' כשהוא רוכב על סוסו, מסתער לעבר האויב. הוא נראה מזווית בה ידו הטובה מושטת ומרימה חרב בגבורה, וגופו בתנוחת מרדף משיג ומנצח. בזווית בו מצויר המלך רואים רק את העין הבריאה, הרגל השלימה, ואף הכתף הפגועה משתלבת היטב, בהיותה רכונה על גב הסוס הדוהר.

לכל דבר בחיים יש כמה וכמה זוויות. ניתן להביט בעין רעה ולראות את הרע, אך עם רצון טוב מוצאים זווית חיובית. בפרשתנו מעביר בלק את בלעם ממקום למקום – למצוא מקום בו תחול קללה. שתום העין! למה לחפש את הרע? הקב"ה הוציא מפיו את האמת: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל! אין הקב"ה חפץ לראות במגרעותיהם של ישראל. בכל אדם יש טוב, והקב"ה מלמדנו להביט ולגלות את הטוב.

תפקיד המחנך לראות בטוב תלמידיו, כי רק לאחר שהוא מכיר במעלותיהם ובאיכויותיהם, יצליח, מתוך רצון אמיתי, להטיב עמהם, לתקן את פגמיהם וליישר את אורחותיהם. מבט חיובי וטהור, מציאת הזוויות החיוביות, העמדת התלמיד ב'פרופיל' בו יבליט את הצדדים החזקים שבו, מאפשרים לקדמו וללטשו עוד.

ר"מ 'חשוב' בא בפני הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בשאלה: אני מוזמן למסיבות אירוסין רבות של תלמידי, ומתכבד לדרוש בשבחי 'החתן שלנו'. מה אעשה כשאין לחתן מעלות? האם ולמען השלום והמשפחה מותר לי 'להמציא' מעלות? המשגיח התרעם "אתה בא אלי להראות זהירותך ב'מידת אמת'. לצערנו, טרם זכית להיות איש אמת! הרי 'אדם אמיתי' מזהה ורואה מעלות ותשבחות בכל בחור ובחור!

כאשר תלמיד מרגיש שמביטים בו ב'עין טובה', כשהוא שומע שמצפים ממנו והינו מסוגל, התוצאות מגשימים את הציפיות. מנהל הרואה את הצד החיובי בכל מורה לומד להסתדר עם מעלותיו וממילא לגמד חסרונותיו. הבה נלמד למנות שלש מעלות טובות שבאדם – לפני שבאים לעסוק במגרעותיו. גילוי עיניים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com