חשוב שנלמד את בנינו ותלמידינו כי הישגים רוחניים אמתיים נרכשים בתהליך מתמשך, ‘לאט ובטוח’. שְׁלַבֵּי התשובה ושיפור המעשים אינם מתבצעים בחטף ובחופזה. נער מנסה ‘לפתוח דף חדש’, אך בלי שיסבירו לו מהות התהליך, לצפות ולהיערך לקשיים, עלול הוא להיכנע לייאוש בתקלה הראשונה שתיקלע בדרכו, והתקלות מצויות.
כאשר רוצים לצבוע ברזל, חייבים בתחילה לצבוע בצבע יסוד. עליו צובעים שוב בגוון הרצוי. ישאל הילד ‘צָבְעו, ושוב מכסים את הצבע הראשוני בצבע נוסף. בשביל מה הצבע הראשון?’ עליו ללמוד כי בלי בסיס יציב, הצבע החיצוני אינו עמיד. היא יתקלף ויחליד.
גם האדם זקוק לתשתית איתנה של ‘צבע יסוד’. ביסוס פנימיותו, ייצוב אופיו ומידותיו, וחיזוק שורשי הנפש. ה’צובע’ עצמו בחיצוניות בלי עבודה פנימית עקבית, סופו לגלות קילופים וסדקים, חלודה ואף רקב. אך אין לאבד תקווה נוכח איטיות והתמשכות התהליך! אדרבה, זו הדרך להצלחה כנה!
כאשר הובילו את שעיר המשתלח לעזאזל היה עובר 10 תחנות במדבר עד הִגִיעו לצוק. הוראה מעשית יש כאן. תהליך ההתנתקות מהרוע וההשחתה באה בשלבים, במעבר מְבֺקָר מתחנה לתחנה, עד שזוכים להפילו מן הצוק – והשמדתו. המשנה מלמדת (יומא פ”ו) ‘כבש עָשׂו לו (לשעיר המשתלח) מִפְנֵּי הַבַבְלִיִים, שהָיו מְתַלְשִים בִשְׁעָרו, ואוֹמְרִים לו: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא’. הגמרא אומרת שלא בבליים היו, רק כונו בבליים על שם טיפשותם. הללו חשבו שתהליך התשובה הוא מהיר, ‘אינסטנט’, וניתן לַהֲאִיצו. חכמינו בזו להם. נדרש תהליך! בלי שכבה ועוד שכבה של בטון, הכולל זמן התייבשות לכל שכבה, סוף הבנין לקרוס! לכל תחנה יש מטרה, המבססת את התהליך הכללי ומייצבו.
השנה קוראים ב’שבת שובה’ את פרשת וילך, בה חוזר משה רבינו שוב ושוב על ה’עובדה’ כי ישראל עתידים לחטוא, הם ייכשלו אחר פיתויו היצר, עד להפרת ברית ה’. לאחר כל זאת מסיים משה ב’דברי השירה הזאת’. זו היא שירת עם ישראל! זה הברית, מנפילה לתשובה! לא ייאוש ח”ו, אלא התנערות, התבוננות, ושוב התחלה חדשה!
בהזאת הדם של יום הכיפורים היה כהן הגדול מונה ‘אחת, אחת ואחת. אחת ושתים…’. מתקדמים בהדרגה תוך חכמת הניסיון, בצעדים מדודים. לא מתייאשים מול גלי הסער. הגלים מעודדים אותנו, כי הם מוכיחים התקדמות!
סבתא מאושרת מתעניינת בהתקדמות נכְדָה הבכור “הוא התחיל ללכת?” שואלת בהתרגשות. האם הצעירה משיבה בגאוה “הוא טרם הולך, אך הוא כבר למד לקום לאחר נפילה!”. זאת למידה גדולה. ללמוד לקום מנפילה.
בָנֵּינו נולדו בדור בו הכל ‘עכשיו מהיר ומִיָדִי’. אוכל במיקרוגל, כביסה רטובה במייבש, חיפוש מוקלד, ואופניים חשמליים שביטלו את מאמץ הדיווש. הם מצפים להשיג הכל במהירות. עליהם לשמוע כי הקב”ה מלמד את יונה הנביא לא להתפעל מקיקיון ‘שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִּן לַיְלָה אָבָד’. אין נפש האדם נבנית מקיצורי דרך, אלא מצבירה איכותית והדרגתית של מעשים טובים, אמונה והכרה בחשיבות התהליך, ותקומה מחודשת ואמיצה לאחר נפילה.
וחשוב ללוות במילות עידוד. רבינו המבי”ט מחדש לאחר מו”מ ממושך (‘בית אלקים’ שער התשובה יב) שהקושר ציצית רק בכנף אחד בבגדו, כי אין לו עוד, לא קִיֵּם כל מצוה. כך המניח ב’ פרשיות מתוך ד’ פרשיות בתפילין. אך בתשובה יש מצוה נפרדת בקיום כל אחד מד’ חלקי התשובה! המתחרט זוכה במצוה, כמו גם העוזב את החטא. ‘תשובה’ היא המצוה היחידה שהמקיימה חלקית זוכה למצוה! אמנם המטרה היא ‘שובה ישראל עד ה”א’, אבל גם חלק שווה!
לא בלחץ אלא בשמחה. שובָה יִשְׁרָאֵּל בְשובָה וָנַחַת. עד ה’ אלקיך כי ימינו פשוטה לקבלנו, ללטפנו באהבה.
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
123ymm@gmail.com
