הדרכה למורים

בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיך, כפי ש'פרשת ביכורים' נקרא רק ב'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין ליהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.

כולנו מייחלים לשנה טובה וברוכה. מצפים לשמחה וטוב לבב. עתה, לקראת ימי הרחמים והסליחות, הזמן גרמא לעורר רחמים הדדיים וְהֶרְגֵּשׁ אחריות קולקטיבית. הלב היהודי נקרע משמוע על תלמידים נפלטים, בחורים שנעקרו ממקום חיותם. אין חולק שבחור צריך להיות מתאים לישיבה, ויש מצב וישיבה לא יכולה לסייע לפלוני ואין בכוחה להתמודד עם קשיי אלמוני. אך מה עושים אתו? 'דמו ודם זרעיותיו' צועקים 'מה עושים'? כאשר בית חולים קטן רואה שאינו מסוגל לטפל במקרה חמור, הוא יוצר קשר עם בית חולים אחר, בכדי להעביר את המטופל מתוך אחריות, ואינו מודיע לחולה "אינך יכול להמשיך אצלנו". אינם בושים לומר "אין אצלנו מחלקת השתלות" או "איננו מנוסים בכגון דא…". אך האמירה "אנחנו מצטיינים, ואתה מקרה אבוד!" לא יישמע לעולם! יש ערבות!

באו רבני ישיבה לרבינו החזון איש 'להוציא ממנו היתר' לסלק בחור מישיבתם. דחה אותם בנחרצות באומרו כי עליהם האחריות לסייע לו. טענו "הוא אינו לומד!" השיב "שראש הישיבה עצמו יקבע אתו חברותא, הריהו מומחה בהסברה…". טענו שבלילות עושה שַׁמּוֹת בפנימייה, הציע שֶׁיָּלוּן בבית המשגיח… המשיכו לנסות, ומי מהם טען "הרי תפוח רקוב עשוי לקלקל את כל התפוחים בסל!" הגיב רבינו מיד "וכמה הקשר בין בחור לבין תפוח? פרי נגוע ורקוב, אין דרך לְרַפְּאוֹ, אין ברירה ויש להשליכו. אך בחור כושל – יעשה תשובה! ושב ורפא לו! חובתכם לעזור לו!

בפרשתנו קוראים על ערבות הדדית שקיבלנו בְּאָלָה ובשבועה. ומה בין אָלָה לשבועה? אָלָה לדברים קשים, ושבועה לדברים טובים. ערבים אנו זה לזה לטוב ולמוטב. נעמוד לצד אחינו בימים טובים ואף ברעים. באפלה ובאורה. בסיוע לחלש ולנכשל נוכיח את מעמדנו כְּעָם. גישתנו כאן עלי אדמות קובעת עבורנו 'מדיניות' בבית דין של מעלה…

בשלהי פר' כי תצא למדנו כי עמלק זינב כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. ומי הם? אי' במדרש 'שבטו של דן'. אמר רבינו החידושי הרי"ם כי שבט דן לא ראו עצמם ראויים להיכנס לענני הכבוד, ונותרו בחוץ. ומה קרה… בחורים שנותרים מחוץ ל'ענני הכבוד', מחוץ למסגרת הישיבה, נופלים טֶרֶף לעמלק האורב!! שנאתנו לעמלק נצורה לדורות. על מה ולמה? מה עשו? פגעו בנחשלים, בדחויים, בסוג ב', באלה שהענן פלט אותם. את נקמת החלשים אנו נוקמים!

מעירים על הביטוי "הולכים לומר סליחות" שבעצם יש לומר "לבקש סליחות". נסלח ונמחל זה לזה, ונבקש מאדון הסליחות, כדלים ורשים, שֶׁיְּקַבְּלֵנוּ למרות הכל… נפשוט אנו ימיננו לקבל שבים, נתאמץ לסמוך נופלים, נתאזר בגבורה יהודית לזקוף כפופים. לא קל להכיל את השונה, קשה להסתדר עם המורד, אך מה אנחנו מבקשים מה'???

נזכה להבאת ביכורים, מתוך שמחה שכולם באו אל המנוחה אל והנחלה, איש בל יעדר, ולא ידח ממנו נדח! נתייצב כאיש אחד להמלכת מלך מלכי המלכים ביום הרת עולם. לא נפגם במלכותו, לא נכרית חלילה חלק מבניו מתוך עמו. נשא באחריות, נעמוד בערבות, בנינו ערבים לנו. בנינו, כולם, אף הנחשלים אחרינו, כי בעיני ה' כולם אהובים.

                                                                                                                                                                                  בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com להערות והזמנות

'ערבוביה' זו, העמדת הווה 'כשר' על אדני מסורת העבר תוך ראיית העתיד, היא בין המשימות המורכבות בעיצוב הדור, ולכל דור ה'ערבוביה' מתחדשת ומאתגרת. בכל תחומי החיים פוגשים אנו דילמות חינוכיות היושבות על ציר זה – הרצון העז לשמר את ניחוחות העבר, אך ההווה דורש את שלו, וכאשר מבינים איך ממזגים ביניהם, בין 'המורשת' לבין ה'התפתחות', נזכה גם בעתיד להתמודד כראוי ולפתור 'בעיות הזמן'.

'האם לאפשר ל'אוטומובילים' להיכנס לעיירתנו'? בשאלה זו דנו תושבי ה'שטעטל' לפני 120 שנה. הסכנות רבות. סוסים נבהלים. הרעש מחריד. שמעו כי בערים הגדולות יש 'נפגעי תאונות דרכים'. חכמי העיר קבעו 'לאו מוחלט'. הציבו שילוט 'הכניסה ברכב ממונע אסורה'. פקידי הוועדה המקומית החתימו את מתושבים כי מתחייבים לנוע רק בעזרת בעלי חיים. העמידו מחסומים ומינו פקחים. המשיכו אנשי העיירה להוביל סחורתם ליריד האזורי בעגלות רתומות לבעלי חיים. התאכזבו לראות כי איחרו. כל האחרים באו מוקדם, במהירות, בכלי רכב ממונעים… מדינתם מחברת את עיירותיה למערכות מים וביוב, חוטי חשמל וטלגרמה נמתחים, אך תושבי עיירה זו דוחים את ה'קידמה'. אין כניסה למשאיות הצינורות, אופנוע הדואר לא מורשה להיכנס, אין אספקת מוצרי יסוד, מאכל ורפואה. נכון, אין תאונות דרכים! אך בעצם – אין כלום…

תיכף לאחר החורבן התנשא רבן יוחנן בן זכאי וחידש תקנות, להשוות אורחות חיים ל'מצב החדש'. גדולי התורה 'עיני העדה' המה, כי בעיניהם הגבוהות צופים בראייה רחבה את מצב ה'הווה' בין העבר לעתיד באספקלריא תורנית, לגשר בין 'חזון' לבין 'נחמו'. כאשר יסדו גדולי הדור את 'אגודת ישראל', הצהירו שמטרתו היא "לפתור ברוח התורה והמצוה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל".

שמעתי כי אחד מגדולי ישראל שליט"א עלה לנחם משפחה מתאבלת על טרגדיה נוראה, שהותירה הורים שכולים ויתומים רכים, משפחה שחוותה ל"ע שבר על שבר על שבר… בתוך דבריו אמר ברוח חוכמתו "החיים הם כנסיעה ברכב. על הנהג להביט קדימה. מחובתו גם ל'העיף מבט' מדי פעם במראות, לראות מה נעשה מאחוריו. אך התמקדות במראות האחוריות מבלי להביט קדימה, מסוכן…! העיניים והלב  – קדימה!

ספרי החסידות והמחשבה מייחסים חשיבות גדולה לנא' בפרשתנו וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים… אֵין עוֹד. רבינו 'בעל התניא' סובר שיש מצווה דאורייתא 'לדעת' זאת, להשכיל בייחוד האלקות בעולם. אך חלק 'מובנה' במצוה זו הוא מילת-ההמשך, וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כי לכל יום ידיעה מחודשת ומיוחדת!

אמת: ללא מוכניות אין תאונות דרכים. ללא אש אין שריפות. ללא מזון אין חנק. ללא ילודה אין קשיי חינוך. המרגלים חטאו בטענתם "נישאר במדבר, נאכל מן ונחיה ברוחניות. למה להיכנס לארץ? בשביל חקלאות וגשמיות?". במשנה תורה מכין משה רבינו את עם ישראל, תהיו עובדי אדמה, אך תחיו טפח מעליה. איך כן לנהוג ברכב – ללא תאונות. איך כן להכניס אש הביתה – מבלי לשרוף את הגוף ואת הנשמה.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

יהודי בודד נראה קטן, אך מעשיו מאירים ומשפיעים לרחוק, ועליו לבחור לאיזה כיוון ישפיע בחייו, מה החותם שיטביע, כיצד ינציח.

מתהלכת לה בצניעות מרת שרה שנירר בסמטאות קראקא ובנפשה השוקקת מתגבשת רעיון 'בית ספר' לבנות, לצד תלמודי התורה לבנים שמשמרים נצחיות עם ישראל ומנחילים תורה ומצוה. לאחר שגדולי ישראל שקלו וראשי גולת אריאל חיזקו את ידיה, התחילה התכנית לקרום עור וגידים. החסיד הנגיד רבי מרדכי לוקסנברג, מנכבדי עדת חסידי גור בְּעִירָהּ התרגש מיוזמה זו, פנה והעמיד את דירת אביו המנוח לשימוש בית הספר. הדירה, רחבת ידיים בקומת קרקע עם חצר צמודה, מתאימה מאוד לכיתות לימוד ראשוניות! כאשר פתחה מרת שנירר את ה'חיידר' לבנות, בחודש תשרי תרע"ט, עם 25 תלמידות בגילאי 13-14, קבעו מעל דלת הכניסה שלט צנוע, "בית יעקב", להנציח את בעל-הבית, ר' יעקב לוקסנברג המנוח.

השבוע, כעבור 101 שנה מחנוכת 'בית יעקב', העלו סיפור זה עם פטירת הג"ר מאיר זילברשטיין זצ"ל, מרבני עדת חסידי גור, ותיק וחסיד, גאון בענוותנות וב'אמת', שהרבנית תבדלח"ט היא נכדת הנדיב הנ"ל.

השלט הקטון מעל שער הכניסה, "בית יעקב", הפך למותג נאדר בקודש. רבבות אלפי בנות ישראל התחנכו ומתחנכות במוסדות "בית יעקב" ברחבי תבל. ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים! אמנם השם 'עלה יפה' גם עם קריאת הקב"ה למשה רבינו במתן תורה – כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ודרשו חז"ל 'בית יעקב – אלו הנשים, בני ישראל – האנשים'. אך המעשה 'הקטן' של ר' מוט'ל חקוק לדורי דורות וצדקתו עומדת לעד! בית גשמי שמסר לזכר אביו ר' יענק'ל נעשה לארמון רוחני, טירת הנוי והנצח!

השבת מכונה 'שבת חזון' ע"ש הפטרת 'חזון ישעיהו'. ומה החזון שלך? האם יש לך חזון? האם אתה מותיר אחריך מורשת חינוכית, טביעת אצבע רוחניות, צאצאים ותלמידים שיתרפקו עלי הזכרת פועליך לטובה?

ר' יעקב מקראקא יחיד היה, ושמו, "בית יעקב", חקוק באותיות זהב. אף 'קמצא ובר קמצא' יחידים היו. מעשה קטן. סעודה אחת. פצע קטנטן בשפה של העגל או בדוק שבעינו. הפצע פתוח עדיין, כואב ומדמם!

'תשעת הימים' ימי חשבון נפש המה, לאומיים ויחידניים. עם תום שנת לימודים נבחן את העבר ונטכס את העתיד. ב'עידן הקורונה' נתבונן כי לנגיף כה קטן – השלכות כה גדולות. אדם אחד 'חיובי' לנגיף עלול להכניס מאות רבים לבידוד ולסגר, בביטול תורה. ומה כוחו של אדם אחד 'חיובי' במעשיו? בכוחו לקדש ולהעמיד אלפים ורבבות! איננו יודעים לשער מראש את כוחו של 'מעשה' בודד, אך השלכותיו עצומות!

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. מי דיבר? משה. מיהו משה? ילד בודד מבודד בתיבה על שפת היאור. אשה שאינה-מחויבת יצאה מגדרה עבורו. והוא שהתעלה להיות העומד ומדבר אל כל ישראל. כח היחיד. ישנם עוד ילדים בסיכון, בתיבות משוטטות המצפות שנושיט לעברם יד. נצפה לנס וידנו תגיע.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

בפניכם "סיפור" שקראתי. ולמה במרכאות? כי הוא "סיפור" דמיוני, שבא להמחיש את הווייתנו הַמְּדֻמָּה, ולשקף בפנינו את חיינו 'המבריקים והיפים'.

איש צעיר התפאר שהלב שלו יפה ביותר. נקלע פעם לשיחה במרכז הכפר, ובתוך הדברים השמיע בקול גדול כי הלב שלו הוא היפה ביותר בכל האזור. הציע אחד השומעים שיראה ויציג את הלב שלו, וכך יוכיח לכולם שאכן כדבריו כן הוא. הכניס האיש יד ושלף את לבו והציגו לעין כל. ראו כולם והתפעלו. לב אדום עז, פועם בחוזקה, מבריק וחלק, מעוצב ומטופח! שמח האיש כשכולם הנהנו בהסכמה שֶׁלִּבּוֹ יפה במיוחד.

לפתע, קריאה מתוך הקהל שהתאסף סביב, "הלב שלי יפה יותר!". הסתובבו כולם וראו כי הדובר הוא זקן, כפוף ומיוגע. לאחר דממת-הפתעה הֵשִׁיבוֹ הצעיר "הוצא נא את לבך וְהַצִּיגוֹ לנו! יראה הציבור וישפוט! לאחר חיטוט הוציא הזקן את לבו והראהו לקהל הסקרן. ראו לב זקן, אמנם פועם בקצב קבוע, אך כולו פצוע ומעוות. ניכרים בו חתכים וסימני פירוק והשלמה, חסרים בו חלקים, ובכלל לא חלק ומבריק כלב הצעיר. האנשים לעגו לזקן 'איך הוא אומר שהלב שלו יפה יותר מהלב של האיש בצעיר! הוא מעוות כולו!'

כשוך הצחוק, פנה הזקן לצעיר ואמר "אמנם ליבך יפה, מבריק וחלק. אך אינני מוכן להחליף את ליבי בשלך בכל הון. כל חתך בליבי מסמל פעם שהשתתפתי בצערו של הזולת, ולקחתי דברים ללב. הצלקות נותרו ממקרים בהם ליבי שתת דם על כאבו של האחר. היו פעמים ש'נתתי' חלק מליבי למישהו שנזקק לאהבה, וכשהוא החזיר לי אהבה השלמתי את החלק החסר בלבי. אך יש חורים וחללים שנשארו מפעמים שנתתי למישהו חלק מהלב שלי, אך הוא לא השיב לי כגמולי. אמנם הפצע כואב, אך הזיכרון מתוק – כי עזרתי למישהו. הבן נא, איש צעיר, היופי של לבי הוא יופי מסוג אחר, ועל לבי היפה והמיוחד אינני מוכן לוותר.

הקהל הקשיב ברגש ושקיקה. דמעות נצנצו בעיניים. הבינו מהו בעצם 'לב יפה'. לא המבריק אלא המעניק.

מחנכים מסיימים שנת לימודים. כמה דם שתת לבנו בעבור תלמידים? האם בכלל 'לקחתי אותם ללב'? האם קרעתי חתיכות מליבי לחבוש בהן את כאבם? כיצד הגבתי כשלא השיבו לי כגמולי הטוב? האם אני מודע כי לב המצולק מרוב נתינה, מעוות מרוב הכלה, בָּלוּי ומשופשף מרוב שימוש הוא הלב היפה ביותר?

'אהבת חינם' היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אהבה שמוענקת בציפייה לתמורה, אהבה שניתנת ל'דומה לי' ולקרוב אלי איננה 'אהבת הזולת' אלא 'אהבה עצמית'. לאהוב נגד הזרם, לאהוב דבר שאינו פופולרי, לאהוב דבר שאחרים אוהבים לשנוא. בית המקדש בנוי היה על הר. בנייה זו מורכבת מאוד. המבחן היא להצליח לְאַחֵד וליישר בסיס ויסוד למרות הבדלי הגבהים, מהמורות וסלעים. עלינו להוכיח יכולת זו: לגשר בין מעמדות, לפשר בין עמדות, לאפשר תנודות, לאשר דעות שונות, לְקַשֵּׁר אף את הפושר והנושר.

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. האוחז 'מקל נועם' קרוי 'יחיד מומחה'. כסילים מוֹחִים, אך חכמים מומחים.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

וכי חושב משה רבינו כי יטוש ה' את עמו? מה לו לבקש על כך, ומה כוונתו? מפסוקים הללו ניתן ללמוד "דרישות התפקיד" של מנהיג בישראל.

בספרים הק' מבואר, והיסוד בזוה"ק (שלהי בהעלותך, בפרשת ע' זקנים), כי משה רבינו הנהיג את העם בדרגה רוחנית גבוהה ("אוכלי המן"). כעת מעביר את הנהגת העם כשהם נמוכים יותר ("מבקשי בשר"). משה, באהבתו לעם, מעורר רצון הקב"ה, שיהיה המנהיג מותאם לדרגתם. כדברי רש"י "להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", על המנהיג לרדת ולהנמיך עד למצב הדור, ומשם להעלותם. (אמליץ להתענג על דברי המלבי"ם וּמָשָׁלוֹ הנפלא שם בפרשה, שכיוון לנאמר בזוהר).

בבואנו להעלות ולשרטט 'קוים לדמותו של מנהיג', אין כוונתנו למנהיגי 'שרי אלפים', אשר מעניקים חמה בקומתם, כי מי אנו לתאר שיגם ושיחם. אנו נשוחח על 'שרי חמישים ועשרות', מלמדים ומחנכים, גבוהים ורמי"ם. כיצד נטיב להטיב את נרות – נשמות בנ"י, ומה הדרך להנהיג, באופן שיהיו הקהל 'מונהגים', וילכו אַחֲרֵינוּ בס"ד.

שמעתי מאדם שנכח ושמע את דרשת הגה"ק מצאנז קלויזנבורג זצ"ל בשעה שיסד את הקריה הנאמנה בנתניה. בדרשתו חשף מהגיונו: הקהל, עם שרידי חרב, דְּווּיֵי ה'מלחמה'. הפצעים טרם הגלידו. שבורים בגוף, ובעיקר בנפש. רבים גוערים בפליטים על ירידתם הרוחנית. מדוע גברים רבים מבני אנ"ש מגולחי זקן, ו'תורת אמך' ננטשת כי בנים רבים אינם בחינוך תורני. האם הגערות נשמעות? – לאחר נשימה המשיך – אני, דרך אחרת עמי! בניתי שיכון. אני מסייע למשפחות, יש דירות וחנויות, פרנסה וקהילתיות. בכך – הפטיר בלהט – ישובו כולם לדרך בית אבא!

הדרך לעליה רוחנית, עוברת, דרך רווחה גשמית. שמעתי בדרשה מפי הרב דוד הלחמי ז"ל, מתלמידיו הקרובים של פאר הדור הג"ר מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, כי בתום תפילת נעילה, בה ירד הרב לפני התיבה והרעיד את הנשמות בעת נעילת שער, התחילו תיכף בתפילת ערבית. כשסיימו תפילת שמו"ע הבחינו כי הרב איננו בביהמ"ד. דימו כי נחלש ממאמציו בתפילה ופנה לחדרו לפוש. לאחר התפילה והבדלה עברו הבחורים לחדר האוכל 'לשבור את הצום'. גילו את הרב עומד, כשהוא עדיין עטוף ב'קיטל' וטליתו, ומכין כַּדֵּי קפה לבחורים! עמד הרב ומזג להם באבהיות טבעית. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם! הוא הגבר הוקם עָל, קנה את נפש תלמידיו ב'קנין הגבהה' וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

לפני כ-20 שנה סיפר בני הפעוט כי שכחנו בבוקר לְצַיְּדוֹ בפת-שחרית. "מה עשית?" שאלנו בדאגה. השיב "הרבי חלק עמי את הסנדוויץ' שלו!" הילד ראה שאנו מתפלאים, והמשיך "זה היה עם אבוקדו ופרוסת עגבניה. אפילו שאני לא אוהב עגבניות, כשהרב'ה נותן זה טעים!" אשרי הרב שככה לו! אין ספק שהוא קנה שביתה בלב תלמידיו כאדם טוב ומטיב. לא פלא שדמותו זכורה גם אחרי שנות דור. אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם מדאגותיהם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם לחיי תורה וקדושה!

מלמד הוא 'מפעל חסד' תמידי, בכל רגע ורגע הוא מעניק ומפזר חסדים טובים. חסדים בגוף, ובעיקר חסדים בנפש. חסד לאישיות כהצבת גבולות והנחיית סמכות. הוא מעמיד דרישות, ומעניק לתלמידיו תחושת מסוגלות להתקדם. מלמד טוב נוסך בילדים בטחון וגדלות, מלווה ומעודד כמו אב שמסיר את גלגלי-העזר מֵאֹפַנֵּי-בנו ואומר "אתה מצליח! אל דאגה, בן-יקר, אני כאן, לְיָדְךָ!" זה דימוי המנהיג לרועה צאן. בחמלה ורחימאיות, בנחישות וברגישות.

רק כשעובדים מתוך אהבה ניתן להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. לא התנשאות, לא התחשבנות, ולא גישה של 'קבלו דעתי'. כולם אהובים כולם ברורים! נשאלה שאלה בבי-מדרשא, במרכזי למידה בהם מעצבים את דמות המחנך, "מיהו מלמד טוב"? לאחר שלל הצעות שכללו ממעלותיו וסגולותיו, השיבו "מלמד שהוא אדם טוב!"

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

הצייר היה נבוך, כי ממלחמותיו הארוכות בהן ניצח המלך וכבש ארצות, נותר הוא נָכֶה ומצולק. גִּדֵּם יד וְקִטֵּעַ רגל, חסרה לו עין וכתפו מעוותת. הצייר התמסר לבקשת המלך. בתום העבודה ראו השרים והתפעלו "צייר כשרוני! איזה ציור אמיתי"! אך בראות המלך דיוקנו נפגע! "כך יזכרו אותי? בעל מום פגוע מכף רגל עד ראש, צורה של מפסידן! לכלא תשליכון אותו!".

הצייר השני למד מטעות קודמו. הוא 'שיפץ' את מראה המלך. גם הפעם כעס המלך "וכי מכון להשתלת איברים יש כאן? לא אתן יד לתעתע בציבור ולתלות ציור שקרי! הכניסו אותו לתא עם הצייר הקודם!".

והקיר המרכזי עדיין מצפה לציור. ציירים רבים חמקו מלהגיע. התייצב צייר צעיר שזקוק לשכר. בתום שלושים יום שניתנו לו התאספו המלך ושריו לחזות בתוצאה. הציור הענק הוכנס, מכוסה. מתח באולם. מה יהיה הפעם? הצייר ניגש לאטו לחשוף את היצירה. הנשימה נעצרת. העיניים פקוחות ומשתוממות. בציור רואים את המלך ב'פרופיל' כשהוא רוכב על סוסו, מסתער לעבר האויב. הוא נראה מזווית בה ידו הטובה מושטת ומרימה חרב בגבורה, וגופו בתנוחת מרדף משיג ומנצח. בזווית בו מצויר המלך רואים רק את העין הבריאה, הרגל השלימה, ואף הכתף הפגועה משתלבת היטב, בהיותה רכונה על גב הסוס הדוהר.

לכל דבר בחיים יש כמה וכמה זוויות. ניתן להביט בעין רעה ולראות את הרע, אך עם רצון טוב מוצאים זווית חיובית. בפרשתנו מעביר בלק את בלעם ממקום למקום – למצוא מקום בו תחול קללה. שתום העין! למה לחפש את הרע? הקב"ה הוציא מפיו את האמת: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל! אין הקב"ה חפץ לראות במגרעותיהם של ישראל. בכל אדם יש טוב, והקב"ה מלמדנו להביט ולגלות את הטוב.

תפקיד המחנך לראות בטוב תלמידיו, כי רק לאחר שהוא מכיר במעלותיהם ובאיכויותיהם, יצליח, מתוך רצון אמיתי, להטיב עמהם, לתקן את פגמיהם וליישר את אורחותיהם. מבט חיובי וטהור, מציאת הזוויות החיוביות, העמדת התלמיד ב'פרופיל' בו יבליט את הצדדים החזקים שבו, מאפשרים לקדמו וללטשו עוד.

ר"מ 'חשוב' בא בפני הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בשאלה: אני מוזמן למסיבות אירוסין רבות של תלמידי, ומתכבד לדרוש בשבחי 'החתן שלנו'. מה אעשה כשאין לחתן מעלות? האם ולמען השלום והמשפחה מותר לי 'להמציא' מעלות? המשגיח התרעם "אתה בא אלי להראות זהירותך ב'מידת אמת'. לצערנו, טרם זכית להיות איש אמת! הרי 'אדם אמיתי' מזהה ורואה מעלות ותשבחות בכל בחור ובחור!

כאשר תלמיד מרגיש שמביטים בו ב'עין טובה', כשהוא שומע שמצפים ממנו והינו מסוגל, התוצאות מגשימים את הציפיות. מנהל הרואה את הצד החיובי בכל מורה לומד להסתדר עם מעלותיו וממילא לגמד חסרונותיו. הבה נלמד למנות שלש מעלות טובות שבאדם – לפני שבאים לעסוק במגרעותיו. גילוי עיניים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

שמו הטוב ויושרו הביאו כי 'הצאר הרוסי' חתם אתו חוזה ענק לאספקה של עצים משובחים, לבניית ארמון. כדי לעמוד בהתחייבותו נטל הלוואה גדולה מהבנק הראשי בצרפת (על ידי פקידיו שהפעילו את עסקיו בזמן שהקדיש חייו לתורה), שהכירו אף הם בשמו הטוב ויושרו, ורכש שלש אניות משא להובלת הסחורה מיערות פולין לרוסיה. ברווח העצום יפרע את ההלוואה ויהנה מהפירות…

ויהי היום, הרב מוסר שיעור, הגיע לידי מזכירו ידיעה נוראה. גושי קרח חסמו את נתיבי ההובלה ושלש האניות טבעו, והם וכל הסחורה שעליהם טבעו במצולות. אין עצים. יש חוזה. אין ספינות. יש חוב לבנק.

איך יבשרו זאת לרב? פנה המזכיר לתלמיד ידוע בפיקחותו ובתושייתו, וביקש עזרה. בתום השיעור פנה התלמיד לרב: 'ילמדנו רבינו. המשנה אומרת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוב. אני מבין שצריך לברך, אך כיצד ניתן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?'. השיבו הרב מיניה וביה "כשמאמינים בה' – יכולים!". המשיך התלמיד לשאול "וכי האמת מברכים באותה הרגשת הלב? איך יתכן?" הסביר הרב כאשר מתבוננים כי מאת ה' לא יצאו הרעות, והכל לטובה, מברכים בלב שלם ושמח. המשיך התלמיד "לפני כמה חודשים ראיתי את הרב רוקד בנישואי צאצאיו. רוקד ומודה לה' על הטוב כי לא כלו רחמיו. וכי על בשורה רעה גם חייבים לרקוד ולשמוח?" חזר הרב והסביר, כי בהישמע בשורה רעה יש לעצור ולחושב, להגביר את האמונה ותחושת קרבת אלוקים, ואזי – לברך על הרעה ואף ישמח וירקוד!". פנה התלמיד לרבו "רבי, תתחיל נא לרקוד. הספינות שלך וכל הסחורה היקרה שעליהן, טבעו ואבדו…". הרב שמע, והתעלף! כשנעור, אמר בכנות ובישרות לב "קל לומר את מה שאמרתי, אך כשזה מגיע 'למעשה' זה קשה מאוד…".

בפרשתנו לומדים 'לחיות' עם אבדן ושכול. מרים הנביאה, מקור התקווה בעומק גלות מצרים, נפטרה. אהרן ומשה מתבשרים כי לא יזכו להיכנס לארץ ישראל. אהרן עולה למות בהר ההר. בפטירת מרים אין מים, והעם מתקשה להתמודד. לאחר פטירת אהרן נאלצו להתמודד מול עמלק, המכונה 'כנעני מלך ערד'. אך מי הבאר חוזרים, את עמלק ניצחו, ואלעזר יורד מההר לבוש בבדי כהונה גדולה. לומדים 'לקום מן האבל…'.

הפרשה פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… זֹאת הַתּוֹרָה! אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". את הפרה האדומה שורפים לאפר. רמז למוות. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ואנכי עפר ואפר. אך כשנותנים בו 'מים חיים', מים הנובעים בחיוניות – מחוללים טהרה. התחלה חדשה וטהורה.

רבה של וורשא צדק "למעשה – זה קשה מאוד". כמחנכים חשוב מאוד שנעמוד ליד תלמידינו גם ברגעיהם הקשים. ככל שאנחנו משמעותיים בחייהם, כך נחוצה נוכחותנו. לא הדיבור כמו עצם השהייה. ברוך-השם, לא כל מלמד מנוסה בהתמודדות עם מצבים קשים כאלה. מתייעצים, שואלים, ומתפללים לא להיכשל. מתוך ההכרח, ישנם אנשי-מעשה שהתמחו לשאוב מי מעין ממעייני הישועה, בדעה והשכל, במוח ובלב.

זאת חוקת התורה. גם אבדן ומוות. אך פרשה זו היא שמביאה ניצחונות ומציבה אותנו בשערי אר"י.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

חז"ל מוסרים שקרח היה שומר ממונה באוצרות פרעה (ושם, ההון שיוסף הצדיק צבר בהיותו משביר בשנות הרעב), והיה קרח 'מושך' משם כספים… ושמא פעל קורח 'לשם שמים', כמו בשואה שהיו 'גונבים' אוכל ממטבחי הגרמנים להחיות נפשות הרעבים? חז"ל מציינים כי ביציאת מצרים היו לקרח שלש-מאות פרידות לבנות שנשאו את מפתחות מנעולי אוצרותיו! וכתב רבינו המהרש"א כי פרידות לבנות אלה – פגיעתן רעה, וקרח השתמש בהן בכוונה, שלא יעזו להתקרב וליהנות מהכסף 'שלו'… עליו אמר שלמה 'עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו – לְרָעָתוֹ'…

כסף אינו דבר פסול כאשר זוכרים ש"העושר והכבוד מלפניך". יֵדַע העשיר כי "ממון בגמטרי' סולם" ללמד שבאמצעות הממון ניתן לטפס גבוה ולקדש שם-שמים, אך ניתן גם לרדת דרכו, ליפול עמוק וכואב, כנאמר בעדת קרח "אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם… וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" זה ממונם.

עלינו לחנך ליושרה והגינות כלכלית. הורגלנו מילדות כי אם מוצאים טיפת דם בביצה – משליכים ללא הרהור, כך גם אסור שיימצא טיפת פסול בכספנו. כל 'אוצרות קורח' לא ישמחו את האדם, אם אינם שלו. חז"ל מוקירים 'גדול הנהנה מיגיע כפו'. הוא 'נהנה' מפני שזה 'מיגיע כפו'. קורח, שהתעשר ללא עמל, סבל מתסמונת 'ההשתוות'. תמיד מביט ימינה ושמאלה לראות 'מי עוד…'. קרח היה יכול להיות מרוצה מאד במה שיש לו, אילולא זכה אליצפן בן עוזיאל לנשיאות השבט. כעת, כשקרח נאלץ למדוד עצמו לעומת בן דודו הצעיר, חש תסכול ורוגז. עשיר הוא זה 'השמח בחלקו'. הימנעות מהשוואות מאפשרת לאדם להודות לה' על מה שקיבל, ואף לפתוח לבו וידו לזולת, במקום לקמוץ בנתינה, ולחשוד ולנטור בכל מי שמצליח.

לא אשכח תובנה שקראתי בילדותי, שמעניקה לנו סדרי עדיפויות ומסדירה פרופורציות בחיים: כסף קונה  ספר – אך לא דעת, כסף קונה תרופות – אך לא בריאות, חברים – אך לא אהבה, שעשוע – אך לא שמחה, שעון – אך לא זמן, מעמד – אך לא כבוד, ציות – אך לא נאמנות, מזון – אך לא תיאבון, מחשב – אך לא שכל, נוחיות – אך לא מנוחה, מיטה – אך לא שינה, בית – אך לא משפחתיות, אפי' מנת דם – אך לא חיים…

דרש רבינו ה'חידושי הרי"ם', הטעות של קורח היתה: "ויקח קרח", הוא רצה 'לקחת לבד', (המקור בזוה"ק) ושכח כי 'העושר והכבוד מלפניך'. על האדם להכניס לתודעתו "אין ביכולתי לקחת דבר בעצמי. אני רק 'מקבל'. אם משמים נותנים לי, אקח, ואם לא נותנים לי, לא אקח…"! בכך יודעים גם לנהוג כראוי כאשר זוכים במתנת שמים. נכדו רבינו ה'שפת אמת' מוסיף כי קרח לקח לעצמו, וזה גרם לו לפעול מתוך 'נגיעות' ולהיכשל. לעומתו אהרן, שקיבל 'מתנת שמים', פעל ללא פניות ונגיעות, ולכן זכה להיות כהן צדק משרת.

המדרש מלמד בפרשתנו "שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. קרח מישראל, והמן מאוה"ע. למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם". לפעמים זה מתחיל מכמה 'גוֹגוֹאים'… קלפי משחק… "לשכוח" לְתָקֵף 'רב-קו'…

 

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

האחד מבשר כי בונפרטה כבש נקודה אסטרטגית. חברו סיפר כי גדודים שלימים של חיילים רוסיים נפלו בשבי. המפקד ישב וראשו שמוט על חזהו, מיואש ונכלם. לפתע קרא שָׁלִישׁוֹ "הנה יש בשורה רעה נוספת, גרועה מקודמותיה!" הגנרל שואל, מבלי שהרים ראשו המושפל "מה יכול להיות גורע יותר?" ענה השליש בלהט "שמענו כי נפלה רוחו של המפקד הרוסי העליון, רוח הלחימה עזבה אותו!". המפקד הבין את המסר. מיד קם ממקומו כמתנער מחבלי הייאוש, לבש עוז ויצא לפקד בעצמו על שדה הקרב. באומץ רוח ובתושייה בלתי רגילה, הצליח, לאחר כמה שעות של לחימה מאומצת מלאה ב'רוח קרב', להסיג את גבול אויביו ולהכריע את המערכה.

זהו כוחו של אומץ רוח – מול חידלון וייאוש. אומץ רוח נדרש בשדה קרב, ואף בקרבות היומיומיים מול יִצְרֵנוּ הרע, מול נחשולי ונפתולי החיים האורבים לנו. אומץ הוא 'מידה נרכשת', ועלינו לְתַוְּכָהּ לילדינו.

המרגלים נבחרו בהיותם חשובי העדה. לא נחשדו הם על השקר. ומה השתבש? ראו את הענקים בונים מבצרים אדירים. במקום לחשוב בחשיבה חיובית ולהסיק כי "הם פוחדים מאתנו ולכן מתבצרים" ראו זאת באור שלילי "כי חזק הוא ממנו"… הם איבדו את אומץ הרוח ואת התעוזה, ובשובם העבירו חולשה זו לעם ישראל שציפה למצוא פיהם. הפיחו בעם רוח של קטנות, ייאוש וחולשה. הקרב אבוד עוד לפני שהתחיל…

הצלחתו של תלמיד תלויה ברמת הביטחון העצמי והחשיבה החיובית שבו. על מחנך להפיח בתלמידיו תחושת יכולת ואמון. הוא יעשה זאת כשהוא מאפשר להם להתנסות ולהתפתח, תומך בהם בשעת התמודדות, מרגילם למזג בין אופטימיות לפסימיות, ובריבוי העידוד. אמירה מוגזמת או הערכה שקרית אינה עידוד. העידוד יהיה מעשי וְכֵן. מְתַרְגְּלִים פתרון בעיות ומשוחחים על הכוחות הטמונים בכל אחד. ההצלחה בחיים אינה נגזרת מכישרון שכלי, אלא תמהיל של כישרון, מוטיבציה ובשלות רגשית, בס"ד.

המרגלים מספרים 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. הרי העיקר מה ששמעו שהענקים אומרים "נמלים יש בכרם…". ומדוע הקדימו לומר 'ונהי בעינינו כחגבים'? אמר רבינו הקדוש מקוצק – כי הענקים ראו אותם כחגבים מפני שהמרגלים חשו עצמם חלשים וקטנטנים! הם שידרו חולשה וכך נראו לאחרים!

חסיד בא לצדיק רבי אברהם מפּוּריסוֹב כשהוא מדוכא ועצוב, "רבי, חיי עמוסים ייסורים, יגון ועצב רב. מדוע נגזר עלי כך?" השיבו הצדיק, "ומנין לך שהעצבות והיגון שלך הם תוצאה של הייסורים? אולי הדבר הפוך – מפני שאתה עצוב, אתה סובל! נסה להתגבר על הדיכאון ורכוש לך מעט תקווה, ממילא ייעלמו הייסורים מאליהם…". ילדינו לומדים מאתנו איך 'לקבל' את החיים, ובכך יוצרים לעצמנו את המציאות.

כלב בן יפונה עמד והכריז עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ! עוז רוח! לכן הוא זכה לנחול את שטחי העיר חברון הסלעית, אדמת טרשים, כי רק כלב, בחשיבה החיובית שבו, יוכל ליהנות משבחה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להארות והזמנות:  123ymm@gmail.com

מן השמים ניתנה לנו, הורים ומחנכים, הזדמנות לראות את ילדינו 'עצמאים'. בלי מערכת שעות מחייבת, בלי 'צלצול' בית ספר, בלי מבחנים ורישומי נוכחות. הורים רבים אומרים בכאב – התאכזבנו. (רק שלא יאמרו זאת לילדיהם, כי אין האשמה בם!) "בני התבטל כחסר עול-מלכות-שמים", "בתי לא גילתה עצמאות חינוכית".

מערכות הלמידה בימינו נעשות יותר ויותר תחרותיות בעשייה חיצונית (לומדים עד הלילה… הספקים גדולים… ללא חופש… תכנית מבחנים רצינית…). מרוב לימודים כמעט ואין זמן לחנך. הבה נתעורר לקריאתו הנוקבת של רבינו הקדוש מקאצק, לחסיד שבישר "למדתי את כל הש"ס" – "וכי מה הש"ס לימד אותך…".

'בהעלותך את הנרות – עד שתהא השלהבת עולה מאליה'. מה ראינו בעידן הקורונה כאשר 'יד הכהן' התרחקה מהטבת הנר, איך למד הנער מאליו – תרתי משמע: האם רצה ללמוד מאליו, והאם הצליח ללמוד לבדו? שמעתי על ר"מ בישיבה שפנה לתלמידיו בראש-השנה-לשנת-הלימודים, ר"ח אלול, "מה אני מלמד אתכם השנה". התלמידים שתקו, בביישנות בראשיתית ובהכנעה אלולית. שאל שוב "אל תחששו, מה אני מלמד אתכם השנה". 'נחשון' אחד השיב "גיטין". הר"מ שתק, ומבטו מזמין עוד תשובות. בחור אחר השיב בלחש "לומדים עיון". שלישי ענה בידענות "לומדים איך ללמוד". לאחר שתיקה מרכזת ומחממת, יישר הר"מ מבטו ואמר "ראשית כל, לא אני מלמד, אלא אתם לומדים. אתם תלמדו השנה איך לחשוב ואיך לזהות, איך להכליל ואיך לפרט, איך לטעון ואיך להאזין לטענת הזולת. איך לבחון דבר משני כיוונים. הכלי בו תשתמשו השנה הוא מס' גיטין"… לא לומדים כדי להגיע להצלחה בפליטת אינפורמציה אצורה בלבד…

ילד מכונס בפינת הספה, שקוע בספר שבידו, מצויר או עלילה. ומדוע אינו מתכרבל עם גמרא? "כי ספר מעניין". ומדוע אין הגמרא מעניינת אותו? כי מנעו ממנו את צוף הגמרא, את המתיקות בחשיבה עצמאית, את המגד של התבוננות והתנסות. הוא שומע רבות: "צריך להספיק את החומר", ומבין ש'החומר' מעמסה כבדה. במקום שהילד ירשום במוחו, בשמחה, את מה שהבין, מעתיק במחברתו את מה שהמלמד מבין…

לאור תקופת ה'קורונה', בו הרוויחו שעות איכות עם ההורים בבית, יש להתבונן האם יום לימוד כה ארוך באמת מועיל ומחייב לפיתוחו העתידי של הילד? האם משימות ובחינות כה רבות באמת חיוניות לבנות? הגיע הזמן לאמץ את דברי הרמב"ן באגרתו "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ". לימוד המביא לידי מעשה, למידה בונה ומענגת, למידה לשם שמים ולא לשם תחרות!

בהפטרת השבוע נקרא הפסוק המופיע בכותרת המאמר: וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה. העולם כלוא במוסכמות מרובעות ומקובעות. בימי הקורונה נוכחנו שלא-הכל-בדיוק-עובד. הבה נהיה 'מהלכים', יצירתיים, חדשניים ומעזים. נעלה נרות הקודש ותהא שלהבתם עולה מאליה! מאירים את העולם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

הסביר הרב הנערץ "אנו לומדים דברי המשנה בלשון שאלה! וכי כך היא דרכה של תורה? אם אוכלים פת במלח בלבד, ואין יותר ממים במשורה, זועקת המשנה ותמהה "ובתורה אתה עמל?" מי יבחר בכך בראשית דרכו? הרב מלובלין אכן הניף קרן התורה ולומדיה, זקף את קומת בני הישיבות, להתפאר בעסקם בתורה, וכך קיבץ וריבץ ו'העמיד' תלמידים הרבה.

בפרשתנו לומדים מצוות הנזיר. פורש הוא הנזיר מדרכי בני אדם. מגדל פרע שער ראשו, ניזהר מטומאת מת, ובידול מוחלט מיין וכל תוצרת הגפן. קדוש יהיה. 'נזיר' הוא דוגמא של פרישות והיטהרות רוחנית.

המשנה מלמדת (נזיר כ"ח) כי אב יכול להדיר את בנו בנזירות, וכדברי הגמ' – זה מדין 'חינוך'. כמו שמרגיל האב את בנו לקריאת שמע ותפילה, לשמירת שבת, כך מרגיל ומחנך את בנו בצעירותו לפרישות. והנה, המשנה ממשיכה ומפתיעה! "מיחה או מיחו קרוביו" אם הילד מבטא חוסר רצון לנזירות, או שאחד מבני המשפחה טוען שלא יאה הדבר לילד – הרי הנזירות בטלה! הגמרא תמהה! למי יש סמכות לבטל הנהגה חינוכית בה האב מקדש את בנו? היכן מצאנו שיש לילד 'זכות וטו' לבטל דעת אביו? וכי מחשבת האח והסבתא גוברת על השקפה החינוכית של האב, עד שדעתם מבטלת את הנזירות שהאב נדר לחינוך בנו?

הגמ' מבארת – ואגב כך משמיעה כלל יסוד בדרכי החינוך: "כל חינוך דלא חשיב לא ניחא ליה!". עיקר החינוך הוא להעניק 'חשיבות' לבן, לעורר 'נכבדות' בעיני עצמו וסביבתו. אך חינוך לנזירות אינו מכבד! אדרבא, זה מבזה! הנזירות מכערתו ומנוולתו – בגלל השער הפרוע ובגלל התגלחת בתום תקופת הנזירות.

חינוך הבנים הוא ערך עליון בקרב עם סגולה. אך, למדנו כאן, שחינוך לא יהווה סתירה ל'כבוד האדם'. אם כבוד הילד נפגם מדרכי החינוך בהן נוהגים בו – עלינו לבדוק את הדרך נלך בה. ילד ממורמר אינו מתחנך.

'דבש וחלב תחת לשונך' – ב'שבועות' אוכלים מאכלי חלב ומיני מתיקה, זכר למתן תורה. מקשטים בפרחי נוי ריחניים זכר לריח שושנים שבא מגן-עדן לחלל העולם, וזכר לעשבים יפים שכיסו את הר סיני המדברי. מנציחים לדורות את היופי של מתן תורה, את הנועם ואת המתק. לא מצאנו מנהג לפזר עשן בבתי כנסיות זכר לעשן שאפף את ההר. אין משמיעים קולות מחרידים. רק כך היא דרכה של תורה! דרכיה דרכי נועם!

הקב"ה נגלה עלינו, במתן תורתו, כזקן מלא רחמים. פתח בדברי ריצוי 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'. הוא מעוררם לגדלות 'וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'. 'כפיית הר כגיגית' בא במכוון רק לאחר שהכריזו 'נעשה ונשמע'. המנהג הוא להוליך ילד ל'חיידר' בראשונה כשהוא נישא על ידיים ועטוף בטלית נאה, שם לומד אותיות קדושות ומלקק דבש! נמשיך כך בכל שנות חינוכו! לא להפוך את הטלית לבגד אוטם ומחניק, ולא להמיר הדבש – בעוקץ. והערב נא… את דברי תורתך… כי בנינו ערבים לנו!

.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

ברוך השם, עם שוך חרדת המגפה וחזרה מדורגת וזהירה לשגרת החיים, אומרים הורים רבים "אמת כי השהייה הרציפה בבית עם הילדים אינה קלה. 'הבית צר, סגור ומסוגר כמבצר, כל ילד אוצר אך מרעיש כצרצר הכלוא במעצר, וכי יד ה' תקצר?'. אך ב"ה ימי הפסח עברו ב'התגבשות', התקרבנו זה לזה, בלימוד ותפילה, בעשייה והפעלה, 'בחוגי בית' של יצירה, בישול ואפייה. 'זמן' לא היה חסר, והיה לנו 'זמן' לילדינו.

כעת חוזרים ב"ה ללימודים. הבה נמשיך בקשר האיתן והקבוע עם ילדינו! אין תחליף להורים, כאלה שמלווים את בניהם ובנותיהם בכל צמתי החיים. לא הורים 'טכניים' בלבד, שמגדלים, משיאים, רוכשים ומשלמים. אלא הורים שמקיימים שיח, מקשיבים ומייעצים, ושותפים להחלטות. ונפשם קשורה בנפשם.

להורים – מקום חשוב בעולמם של הילדים. ולמחנכים – אף להם מקום חשוב ומקודש. אל להם להחליף אלו עם אלו. בכדי שקומת האדם תגבה כראוי, על שניהם, ההורים והמחנכים, לפעול בתיאום ובשותפות. עליהם ללמוד את קווי הגבול בין התפקידים. מתי עזרה 'לצד האחר' מהווה עזרה, ומתי היא כבר נחשבת להפרעה במילוי המשימה. בפרשתנו נא' וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, והתורה מונה ומפרטת את בני אהרן בלבד. מכאן דרשו חז"ל כי המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ (סנהדרין י"ט). אמנם יש למשה מקום חשוב בפיתוח בני אהרן, אך אינו 'כובש' מקום אביהם! אהרן הוא האב, ואף משה קרוי כך.

יש ואב טרוד בענייניו ועסקיו. אינו פנוי להנחלת תורה לבנו, הונהג כי ימנה 'שליח', מלמד תשב"ר, ללמד בנו תורה. אך אין האב נפטר מאחריות רוחנית על בנו! וכי, לאחר אריכות ימי אביו, יכול הבן, הטרוד בענייניו ועסקיו, 'למנות שליח' להתאבל על אביו? ישב השליח שבעה ודש בגדו קרועה, הבן יבוא לנחמו…

בפרשה לומדים על מינויי הלווים לשרת בקודש. בשלהי הפרשה מזהירים לבל יחליפו הלווים ביניהם בתחומי עשייתם. הגמרא (ערכין י"א) מספרת כי רבי יהושע בן חנניה, שהיה לוי, הלך אצל רבי יוחנן בן גודגדא, אף הוא מן הלויים, לסייע לו בהגפת שערי המקדש. אמר לו "בני, חזור לאחוריך! שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים". שמעתי לדרוש, כי נפש האדם זקוקה ל'שירה' כמו גם ל'נעילת שערים'. ילד זקוק לחוויות ושמחה מרוממת, ועם זאת – לגבולות ברורים ונעולים. כאשר רבי יוחנן מזהיר את רבי יהושע, קוראו 'בני', ללמדנו  כי יש ללמוד מן הזקנים דרכי חינוך נאותים, הכוללות 'חלוקת תיקים' בין ההורים לבין המחנכים, מתי 'הערת הורה' פוגעת, ומתי 'מעורבותו' מועילה, ומתי 'התערבות מחנך' – מקלקלת.

חז"ל אומרים שמלאכי השרת ראו את מחנה ישראל מאורגן בדגליהם על צבאותם, ראו וקינאו. גם ב'מלאכת שמים', חינוך הבנים, יש סדר. להורים יש אחריות על בנם. למחנך יש אחריות על תלמידו. איש על דגלו, בשירה ונעילת שערים. לא מחליפים מפתח סול, אלט ודו, במפתח שער. יחד קוצרים נחת בס"ד.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

במרכז פרשתנו יש 'אבן יסוד' במהות עם ישראל – וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. חיזוק הזולת, הושטת יד תומכת ונשיאה עמו בעול. זהו 'תו תקן' וקוד גנטי לזרע אברהם. עה"פ אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל (תהלים מא) נאמר במדרש, 'אשרי נותן לדל' אין כתיב כאן – אלא 'משכיל אל דל'. לראות ולהתבונן במצבו, ולהשכיל איך להטיב עמו.

בתחילת שנה"ל, המלמד טרם מכיר את תלמידיו. קשה לו לזהות קשיים רגשיים וחברתיים. עיקר העשייה היא סביב ללמידה. כעת, בסייעתא דשמיא, אנחנו 'פותחים שנה מחדש'. הכרנו את הילדים 'עד הקורונה'. כעת, נשתדל להביט ולזהות שינויים, סימני לחץ ומצוקה, סימני קושי ותסכול. נזכה להיות 'משכיל אל דל', ולקיים 'והחזקת בו'.

תלמידים רבים עוטים 'מסכות' על 'פניהם הנפשיות' בכל ימות השנה. כלפי חוץ אנו רואים חיוך ואומץ, הצלחה ועשייה. מתחת למסכה מבעבעים תסבוך ושבר, סטייה וחרדה. המחנך המיומן יודע להביט מעבר למסכה. בעת הזאת כולנו שבים לת"ת עטויים במסכות. מה מסתתר תחתן? דווקא בעת 'משבר' קל יותר לזהות, הדברים צפים!

שמעתי כי האדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים הנחה מחנכים שיש ליישר מבט, ליצור קשר עין עם כל או"א מהתלמידים, לפני פתיחת השיעור. מחנך רואה 'ומשכיל' אל בני כיתתו. הרי אינו בא ללמד 'חפצים' דוממים, אלא בני אדם 'חיים' בעלי עולם רגשי רחב ודינמי. יש לראותם! עלייתו של יוסף הצדיק, ממאסר למלכות, החלה מראיית הזולת. מדי בוקר נכנס היה לשרת את שרי פרעה, המשקה והאופה. והנה, על בוקר אחד נאמר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. הוא רואה, הוא מרגיש. יוסף נוהג ברגישות ושואל מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. זוהי הנהגה מלכותית! חז"ל אמרו שעתידים אנו להישאל ביום דין 'המלכת את חברך בנחת רוח?'. כלפי תלמידינו, המסורים לאחריותנו, בוודאי שכך! והנה, לא תמיד ביכולת הילד לפתוח ולפנות. צריך לקיים 'את פתח לו'. לשאול בכנות בשלומו. נוכחתי פעם שמלמד מופתע שואל תלמידו "מה? נולד לך השבוע אח? למה לא סיפרת לי?" והילד, באדישות "כי לא שאלת"…

עם זאת יודגש כי אל לו למחנך לחקור ולחטט. יש, והשאלות מביכות ילד, ומחנך נתפס בעיניו כסקרן ורכלן. צריך להשמיע מילות חיזוק כלליות, ולהציע שיחה ארוכה יותר 'אם תרצה בכך'. כמו-כן אסור למחנך להבטיח עזרה בכל תחום, שהרי אין בידו למלא כל משאלה ולפתור כל מועקה. כמובן שאין להבטיח שיראו נסים וישועות! הכי חשוב – לכבדו ע"י דיסקרטיות, כדין הגמרא (יומא ד') "מנין לאומר דבר לחברו שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו לֵךְ אֱמֹר, שנא' וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". כמו-כן אסור להבטיח לילד מראש "סודיות מוחלטת" שהרי מחויבים אנו לנהוג באחריות, לדווח ולהתייעץ על אירועים מסוימים ומקרים שונים. יש 'להשכיל' בְּשׂוֹם שֵׂכֶל, בענווה ובישרות.

זכיתי בס"ד להביא את ילדי כיתתי להיבחן אצל האדמו"ר רבי אהרן רוזנפלד מפינסק-קרלין זצ"ל. מחנך מופלג היה, כהן שדעתו יפה. לפני המבחן שאלני בלחש האם יש ביניהם תלמיד הזקוק לתשומת לב מיוחדת. "אני רוצה שירגיש טוב" אמר בנועם. חשתי במחיצתו את דברי הנביא מלאכי כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

חשוב מאוד לקיים שיח עם ילדינו שבבית, ואף עם תלמידינו (באמצעות קווי הטלפון המושקעים בחסד ה'), לעורר חשיבה "בואו נחשוב יחד, מה יש להודות לה' בתקופה זו, על 'משבר הקורונה' שנחת עלינו השנה".
אמנם, קשה מאוד למשפחות שחוו אובדן ל"ע. בטוחים אנו שהנספים בנגף הם קרבנות תמימים וטהורים, 'מזבח כפרה' עבור הדור כולו. אין לנו הבנה בחשבונות שמים, אך בטוחים ש'בעל הבית' יודע מה שעושה.
בפרשתנו נלמד וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' – לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בעלי הדרוש מעירים, הרי כל הקרבנות באים 'לרצון', ומדוע מציינת התורה דווקא בקרבן תודה להביאו 'לרצון'? דורש ה'כתב סופר' כי קרבן תודה בא לאחר שיצאו בכלל הסכנה וראו בישועת ה'. בוודאי שלאחר שחווים נס – מודים ומשבחים. אך התורה רומזת שלא על הנס לבדו מודים ב'רצון' בחשק ובשמחה, כי תיבת 'לִרְצֹנְכֶם' נסובה גם על הסכנה עצמה! יש להודות לה' הן על הסכנה והן על הישועה! הגמ' משבחת את 'אוהביו של מקום' שהם 'עושים מאהבה ושמחים ביסורים'! מאמינים כי בתוך היסורים טמון הטוב, וממילא שמחים בבואם ומודים לה' עליהם!
אכן, דרגה זו גבוהה היא. יתכן שלאחר תקופת 'זיכוך' זו שעברנו, נבין, נפנים ונזכור ערכים אלה. על המשנה 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' מביאה הגמרא את הסיפור המונומנטלי על רבי עקיבא שיצא לדרך עם חמור לרכיבה, תרנגול ליקיצה ונר לאורה. כאשר נדחה מאירוח בעיר אמר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', וכך גם באיבוד החמור והתרנגול, ובכיבוי הנר. האמין וזכה לראות 'סוף טוב'! רבי עקיבא 'למד והתחנך' לכך מרבו, ה"ה 'נחום איש גם זו', שהאמין – עוד בתוככי המשבר – שהכל לטובה.
"על הכל אנחנו מודים לך"! על הכל, על עצם הסכנה ועל חלוף הנגף. הורים מדווחים שבתקופה זו, בה לא נדרשו ילדיהם להתמודד עם לחצי מסגרות למידה וחברה – ראו אצלם הטבה של ממש מבחינה רגשית ונפשית. משפחות שלמדו להתקרב ולהתחזק, ללמוד יחד בלי לחץ, "יש זמן" להווי ביתי ומשפחתי. זוגות צעירים 'התגברו והתבגרו' – התנסו עם אתגרי ימי הפסח והתגבשו בתא משפחתם. שכנים העמיקו היכרות בזכות 'מנייני המרפסות' המופלאים. הכרנו נוסחאות תפילה שונים, למדנו 'להסתדר', למדנו פרק במסכת 'סבלנות' הנדרשת לכולם, למדנו כי כאשר 'מומחים' בשר ודם, בכל רחבי תבל, עמדו נבוכים ותוהים, 'אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם' – הרי שהקב"ה, 'רופא כל בשר', הוא 'שר הבריאות', הוא ואין בלתו!
כבר כעת, עוד בטרם הותרה הרצועה והוסרה המסכה, נודה לה' על החודשיים הללו, ברצון. 'רצון' להודיה על צאתנו לאורה, ו'רצון' על תקופת החשכה. הבוטח בה' אינו חש חשכה כלל, כדברי דניאל 'הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא'. נדבר על כך עם הילדים, הֶאֱמַנְתִּי – כִּי אֲדַבֵּר!

בברכת בריאות טובה!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

על המצורע נאמר וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. יכריז בקול שטמא הוא וישמרו ממנו מרחק. מרחק פיזי ואף מרחק נפשי. הוא עבריין ויש להתרחק ממנו וממעשיו. יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, יתבונן במעשיו ויערוך לעצמו חשבון נפש.
אדרבא, ננצל תקופה זו להידוק וחידוש 'קשרי חברה'! בעת שנכפו עלינו רח"ל 'שעות פנאי' בשפע, ננצלן לאהבת ישראל! 'עיסוקי הפסח' חלפו עברו ויש זמן לעשייה חיובית. בחסדי ה' יש לנו אמצעי התקשרות, בעיקר הטלפון! נרבה רעים, נשוחח עם חברים, 'טהור טוהר' נקרא זה לזה, קירבה מרחוק! נחזק ונתחזק.
כעת שכולנו מפוזרים ומפורדים ומחיצות פיזיות חוצצות בינינו, חובת השעה להפיל מחיצות נפשיות, אלה שאין רוח המקום נוחה מהן! נעורר זכות למעלה בריבוי שלום למטה! שמעתי על אברך יר"ש, שערך 'מחשבת מוסר' בליבו, התקשר ואיחל 'פסח כשר ושמח' לעמית לעסקים, ביניהם היה 'ברוגז' ולא דיברו למעלה מעשור! ה'בוגר האחראי' שיתף את בניו ובנותיו מדבר זה, ללמדם בפועל הדרך ילכו בה! יוצאים מ'יומי דניסן', בספה"ק למדנו כי ביו"ט פסח 'הדיבור יוצא מגלות' – על כן נרבה כעת בדיבור אוהב ומחבר.
לילדים משעמם? נציע שישוחחו בטלפון עם חבריהם. הרי הצעירים טרם למדו "לשבת שעות על הטלפון". נעודדם לשמר קשרים ולשאול בשלום ידידים. נמחיש מילוי זמן ב'איכות'. נעלה אף אנו שמות חברים מן העבר וקרובי משפחה (שעם הזמן התרחקו) ו'נתקשר' טלפונית (כפשוטו!), זוהי סגולת 'מרבים שלום בעולם'!
בעת הזאת, בה אין המשחית מבחין בין עשיר לרש, בין חכם לכסיל, ואפי' בין צדיק לרשע, נתאחד יחד – בריחוק מקום וקירוב לבבות. בזוה"ק למדנו (פר' וירא) על רב אחא שעצר מגפה באמירת פרשת הקטורת. ומה מלמדת פרשה זו? שבשחיקת סממנים שונים עד שאין הבדל ניכר ביניהם, מעלים ריח ניחוח להשי"ת.
מסופר שחכמי מדינה ביקשו להשכין 'שלום קבוע' בארצם. קבעו לבער כל כלי הנשק, רובים ואקדחים. התחילו אזרחים להילחם ב'נשק קר' – סכינים ודוקרנים. חוקקו לסלק מהמדינה כל כלי ברזל ומתכת. התחילו הכוחניים ליצור אלות ומקלות מעץ. גזרו ראשי הממשל כריתת כל האילנות. עברו אנשי המדון להילחם באבנים. חשבו 'החכמים' להוציא מן החוק את כל הקרקע והחומר! אמר להם החכם – במקום להוציא ולהרחיק, נִלְמַד וּנְלַמֵּד להכניס ולקרב! אין פותרים קונפליקטים ב'הוצאה ובהרחקה', ב'חרם ובגזירה', כי אם באהבה, בהידברות והסברה. בעולם יש מקום לכולם. הבה נשתחרר מהסגר ובידוד עצמי!
חודש אייר קרוי 'זיו' כי בבוא האביב יש זיו ויופי בעולם. נראה ביופי הזולת. אילו היינו כולנו זהים לא היה הזיו היופי ניכרים. נתקשר לחברינו בקהילה ובעבודה שלא מתראים עמהם, נתקשר לחברים 'מפעם' שהקשר עמהם נשמר רק ל'הזמנות לשמחות'. נעורר זכות ונזמין לכולנו שמחה, כי ישיש ה' להטיב לנו!

בברכת בריאות טובה!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

כתב הג"ר משה פיינשטיין כי הכישרונות המולדים באדם הם הנה 'קול קורא' ממעל. האדם מחויב להעניק לה' ולהטיב לעולם מהכישורים שהקב"ה העניק לו, כפי שדרשו חז"ל עה"פ כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ (משלי ג) 'ממה שחננך'. האחד נולד עם כושר ארגון. חבירו ביכולת ביצוע. יש שהתברך בקול שירה, בלשון למודים, בעט סופר מהיר, ה'מתנות' עמן נולדנו הן 'צו גיוס', 'בוא והתייצב!', קריאת ה' אל הדגל, לקדש בהן שם שמים.

בצלאל היה כשרוני באופן יוצא מן הכלל, עודו בגיל צעיר, והנה נאמר עליו וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ א' בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן… וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ… לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. הקב"ה חננו, וזו קריאה! עמוד וגש לעשות למען ה'! זו קריאה לדורות!

בנוסף להיות בצלאל רב אמנים, נתברך אף ביכולת ההוראה. בצלאל נחון בכישרון להעביר חכמה וללמד אחרים, כפי שנא' וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ. יש היודע ללמוד דף גמרא, ויש היודע ללמדו. כישורים שונים הם, כי לא כל המרבה בלימוד – יודע להחכים את האחרים. כאשר ה' נותן בלב אדם מתנה נשגבה של וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הינו מגויס בעל כורחו, בקריאה עילאית, לפתח ולממש כישרון זה ולהעביר תורה וחכמה, להיות טופח ע"מ להטפיח, להשפיע להשקיע ולהגביה אחרים עמו טפח וטפחיים, לצמרות הבינה ופסגות הדעת.

בצלאל אף מוכיח חכמה ודעת בכך שיוצר שיתוף מלא עם רעהו אהליאב בן אחיסמך. איש נבון יודע כי לשאלת 'מי בראש' יש תשובה אמתית אחת: 'ומלכם בראשם'. פועלים יחד להגדיל מלכות שמים. בצלאל מוביל ומדריך את עושי המלאכה לעבוד בהרמוניה, איש איש על מלאכתו, שהרי לכולם מטרה זהה. בקרב חכמי הלב אין תחרות, זו הפוגעת בהישגים ויעדים. בפר' השבוע, ויקהל פקודי, מוצאים 'תערובת לשונית' בין וַיַּעַשׂ לבין וַיַּעֲשׂוּ, ביחיד וברבים. ללמדנו על תמימות הדעים ששרתה בין צוותי האומנים במלאכת המשכן. כולם יחד וכל אחד לחוד, כי עושים לשם שמים! גם זה בהשראת בצלאל והחכמה האלוקית שבו!

בתום המלאכה רואה משה רבינו את התוצר המושלם, המעיד על אחדות בין עושי המלאכה. כאשר אין קנאה ותחרות יש מקום להשראת השכינה, ואכן כך הוא מברכם 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'.

מוסדות חינוך הם 'בתי יוצר לאנשי קודש', שבתוך כל אחד תשרה שכינה. על 'עושי המלאכה' לפעול יחד בתזמון ובאחידות, וכך יזכו ויגיעו לדיוק הנדרש. אין מקום לתחרותיות בין חברי צוות, חלילה להתנשאות פנימית הפוגעת בתפוקה. על ראשי המערכות והמנהלים לעודד את שומרי משמרת הקודש שיהיה כל אחד משקיע במשבצתו היעודה, מבלי לפגוע ולגרוע כמלוא נימה במוכן לחברו. נגלה ונטפח את הכישרונות במיוחדים שבכל אחד ואחד, הן בצוות והן בתלמידים, נשמע את קריאת ה' הגלומה בכישרונות ה'מולדים' בקרבנו בס"ד. יחד נהפוך 'חומר גלם' ונכשירו להיות 'כלי שרת'. נזכה ל'ושכנתי בתוכם'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

להבין את הקשר בין מרדכי לבין הבושם מור, הבה נלמד בס' שמואל ב', פרק עצוב בתולדות עמנו. בשעה שדוד נאלץ לברוח מירושלים מפני אבשלום בנו, נא' וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים, וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא, מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית-שָׁאוּל, וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד… וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ, צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל…. אבישי בן צרויה, אחיינו של דוד ומגיבוריו, מבקש תיכף 'להסיר את ראש הכלב המת', כלשונו, אך דוד מקבל עליו דין שמים באהבה ואומר כֹּה יְקַלֵּל, כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד. שמעי מוסיף לסקלו וּלְעַפְּרוֹ בְּעָפָר.

לאחר מות אבשלום חוזר דוד מ'עבר הירדן'. שמעי ממהר לקראתו ומקבל את פניו בהתרפסות והתפייסות מעושה. אבישי שוב מזנק ומבקש להרגו,  כי הריהו חייב מיתה על שקילל משיח ה'! אך דוד נשבע שלא יהרוג את שמעי. ברם, כעבור שנים נא' וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד לָמוּת, וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ… אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ…, דוד מְצַּוֵהוּ שיכיר טובה לברזילי הגלעדי ובניו שקרבוהו בבריחתו, פוקד לעשות דין ומשפט ביואב בן צרויה, ואז ממשיך דוד לצוותו וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת…, וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַָה' אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה, אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה… וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל'.

הקושיה נזעקת, אם אכן 'בן מיתה' הוא שמעי, מדוע לא הסכים דוד שאבישי יהרגו מיד? אלא, מבארים הקדמונים, צפה דוד ברוה"ק שעתיד מרדכי היהודי לצאת מזרע שמעי בן גרא. אך בימי דוד טרם הוליד שמעי בן שממנו יצא מרדכי. אילו נהרג שמעי מיד, היה נכרת הענף ושורש מרדכי. על כן המתין לימי שלמה, ואז, כבר העמיד שמעי בן.

דברי הגמרא בהם פתחנו נדרשים כעת כמין חומר! מרדכי מן התורה מנין? אין השאלה היכן מרומז שמו בלבד, אלא מהותו ועניינו! הרי מרדכי בן יאיר בן שמעי, זהו שמעי הרשע, והיכן נרמז בתורה שמרשע יכול לצאת צדיק? מלמד רב מתנה, הרי ראש לבשמים הוא מר דרור! בושם משובח זה, מירא דכיא – מרדכ"י, בא מדם של חיה טמאה!

יש בנים טובים אף מאבות פשוטים. אפי' המן הרשע זכה לתיקון, ומבני-בניו למדו תורה בבני ברק (גיטין נז), ומיהו? 'המלמד' המרומם ביותר בימי חז"ל, רב שמואל בר שילת, המהווה דוגמא למלמד תשב"ר מעולה, חז"ל דורשים 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד' (דניאל יב) אלו מלמדי תינוקות, אמר רב כגון רב שמואל בר שילת" (ב"ב ח). רב אף הדריכו ב'הלכות מלמדים' ואלה נפסקו להלכה עד ימינו (ב"ב כא ועוד). ובדרך אגב, רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת הוא המכריז 'משנכנס אדר מרבים בשמחה!' (תענית כט). צאצא להמן הרשע מְזַכֶּה אותנו בשמחה טהורה!

די לדעות הקדומות. די להכללות ולהיררכיות נבובות. די לשיפוטיות בדיני נפשות על בסיס חפירה ארכיאולוגי ומשפחלוגי שחצני. לא העבר קובע, אלא העתיד. מלמד יקר, עתיד תלמידיך בידך! עפ"י חז"ל מעלת המלמד 'בן עם-הארץ' גדול מהמלמד 'בן חברו'. ישנם נשמות העטויות תחפושות 'פשוטות', ומצפות לגאולה. תזכה, והיי אתה השליח לפדות נפשם. הרם כל אחד ואחד, האמן בכל אחד ואחד, לְמַד ממרדכי 'בן שמעי' להיות דורש טוב לעמו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

הקב"ה מייעד את אהרן ובניו למשרת כהונה, ומצוה וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ… לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. קדושת הכהונה תלויה בלבישת הבגדים. לא ל'כבוד ותפארת' בלבד, אלא תנאי לקדושת העבודה. רש"י כתב עה"פ וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ – לְכַהֲנוֹ לִי "לקדשו, להכניסו בכהונה, על ידי הבגדים". חז"ל למדו (זבחים י"ז) "בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם". ומדוע ה'חיצוניות' פוסלת?

כתב על כך בעל החינוך (מצוה צט) "משורשי המצוה… האדם נפעל לפי פעולותיו… השליח המכפר (הכהן) צריך 'להתפיס' כל מחשבותיו וכוונתו אל העבודה. על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד." הלובש בגדי יראי-שמים מושפע בהליכותיו לטובה מעצם לבישתם. מלכי ארץ דורשים מחייליהם ללבוש מדים, שיעידו לכל רואיהם כי משועבדים הם למלכם, ואף להזכיר לחייל עצמו על ההנהגה הנדרשת ממנו, כמייצג את מלכו! לא נכבדות בלבד אופפת את השוטר במדיו, השופט בגלימותיו והימאי במקטורנו, כי גם הצהרה למחויבות למשימה.

שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע, "מה לבש אברהם אבינו?". כוונתו היתה ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי מסכן זה, והשיב בחכמה, "בכל מקום בו עבר אברהם והתגורר, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט תחילה סביבו לראות מה לובשים הגוים המקומיים, והקפיד להתלבש דווקא באופן שונה." הרבי לִמְּדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד -והוא מֵעֵבֶר אחד', הניח תשתית לעם היהודי, הוא קבע את 'עיקרון הַנִּבְדָּלוּת'. המטרה היא להיות שונה! השוני משמרנו ומקדשנו!

רבי יוחנן קרא לבגדיו 'מְכַבְּדֵי' (ב"ק צב) כי מוכיחים על נכבדותו של אדם בעיני עצמו, וכך יראוהו הבריות. ילד הלובש בגדים עם סמלים מעולם הטלוויזיה והבידור יחוש מְשֻׁיָּךְ ל'עולם הזה'. ואילו אמא המסבירה לִבְנָהּ 'אצלנו לא קונים ילקוט ומעיל עם דמויות אלו!' קובעת בנפשו שאנו 'מֵעֵבֶר אחר'! הַפְּסוּל במכנס ג'ינס אינו בצבעו או בסוג הבד, אלא בכך שהוא מהווה סמל וסטטוס בקרב הגויים. עלינו להיות שונים מסמליהם ועקרונותיהם מהם. הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. הללו רומזים על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, וכך יש להשאירו!

בגדים מהווים מיתוג. חברה חלשה מנסה לשפר מעמדה ותדמיתה בהחלפת מיתוג ושינוי חזות. עם ישראל לא זקוק לחידוש! ב"ה אנו חברה מנצחת ונצחית, ויציבות המיתוג ושימורו מוכיחים זאת! על בנינו להתפאר בשרשרת הנמשכת אלפי שנים, והלבוש השורשי מסייע להמשכיותה. בדור בו הכל 'חד פעמי' נבוב וחלול, יש להעריץ קביעות והמשכיות.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com