מחבר: אחיה

בס"ד

 

שלום הרב יאקאב

אני משמש כמלמד בת"ת זכיתי השנה להשתתף בכנס מחנכים מטעם עירית אלעד ואחיה בטבריה ברצאתך בכנס דיברת נגד תחרויות בכיתה, רציתי לשאול האם זה כולל גם  "חידון חנוכה" שבו כל ילד מנסה להעפיל לגמר וזוכים בפרסים יקרי ערך, שללא ספק זה מוסיף תורה וערך לחג החנוכה.

ב. סויסה

 

 

היות וכבר הרחבנו בנושא זה באחת התשובות הקודמות לכן אנסה לתמצת את התשובה, קנאת סופרים יכולה להיות מעלה רק כאשר יש לכל ילד סיכוי סביר לזכות, הוא בוחר להתמודד ואווירת התחרות מדרבנת אותו להוציא מעצמו את המיטב, אבל אם פערי הכוחות בכיתה גדולים ואופי התחרות אינו מאפשר לכל ילד לזכות אז הקנאה מהווה חיסרון שיכול להוביל לייאוש ותסכול.

ואצטט כאן מדבריו של מרן שר התורה הרב שטיינמן זצוק"ל על שאלה שנשאל בנושא תשובתו הבהירה וכל מילה שלי מיותרת:

האם ראוי ונכון לארגן בת"תים ובישיבות חידונים פומביים עם פרסים ותעודות לילדים. מצד אחד החידונים והפרסים מועילים ובבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. אולם לעומת זה יש ילדים חלשים כשהם רואים שהם לא מצליחים הם נשברים, וכי יכול להיות שזה יהא בבחינת 'יצא שכרם בהפסדם' ? בדומה לכך, ברצוננו לדעת כאשר בשעת השיעור ילד שואל שאלה טובה, האם להחמיא לו ולעודדו על כך, כאשר מאידך גיסא יש ילדים חלשים שהם אף פעם לא יזכו לעידוד הזה ואולי זה גורם להם לקנאה, לעצבות בלב, לייאוש והרגשה שהם לעולם לא יכולים להגיע. והשאלה אם לעודד הטובים ובכך יתעלו ביותר בזמן שזה גורם חולשה לילדים אחרים בכיתה? "

תשובת הרב שטיינמן זצוק"ל

"אין ספק שלעודד ילד ובחור הוא דבר חשוב ביותר בהצלחתו בחיים. אולם מדוע לעשות את העידוד ברבים, ניתן לקחת את הבחור או את הילד ביחידות ולומר לו: "אמרת סברא טובה". אבל למה ברבים? "בכלל, כל דבר שעושים ברבים זו סכנה גדולה. הכבוד הזה בפומבי, לעולם אינו מביא לטוב. ילד שזכה לכבוד פומבי, יתקשה לגדול בעתידו לת"ח אמיתי. החידונים והמבחנים הפומביים שעושים בפרהסיה זה לא בריא בכלל. מה שלא עושים בפרהסיה זה פחות מסוכן ולכן צריכים למצוא את הדרך הנכונה לעודדם כסדר אך מבלי שייפגעו חלילה החלשים. "כתוב בגמ' קנאת סופרים תרבה חכמה. אפילו יוסף הצדיק שיעקב אבינו נתן לו כתונת פסים, אומרת הגמ' שבן אדם לא יבליט בן בין הבנים כיון שבזה שיעקב אבינו נתן ליוסף כתונת פסים, אפילו שזה לא דבר גדול ומיוחד נהייתה כזו קנאה. ואפילו שהם היו אנשים גדולים וכל העניין כפי מדרגתם, אבל כך זה כשיש קנאה. אבל אם היה יעקב עושה לו כתונת פסים ואף אחד לא היה יודע מזה, לא היה קורה מה שקרה. ובכלל רצוי לעורר ולהועיל בדבר ע"י שיחנכו את הצעירים מקטנותם לדעת שלעולם אל להם להביט על השני, אלא על הילד והבחור להבין כי כמו שאדם לא יחשוב ולא יצטער למה אינו גדול כמו משה רבנו ע"ה או כהגאון מווילנא, כך צריך כל אחד לדעת שהוא צריך להיות כמו שהוא, ואינו צריך להיות כמו השני, כי כל אחד נולד עם הכשרונות שלו ועם האפשרויות שלו, ואם יתרגל לא להסתכל על חברו אלא יראה לגדול כפי כוחותיו, יהיה כל אחד מאושר! ועי"ז יזכה להגיע למה שבכוחו להגיע. "ולכן יש לראות לא רק לעודד את התלמיד, אלא גם להסביר לו כי כל אחד נברא לשמש את קונו לפי הכוחות שלו. ובוודאי זה לא קל לקבל דברים אלו, כי הלא אפי' אנשים גדולים קשה להם לקבל דבר זה וכ"ש צעירים, אך בכל זאת אם יצליחו אפי' קצת להחדיר את ההרגש והמחשבה הזאת לא להסתכל על השני, זה יציל את האדם, ואז כל אחד יוכל לעלות ולהיות ת"ח וירא שמים ויעלה לגדולות. "ואגב, דבר זה אינו נוגע רק לצעירים, אלא רואים את זה בכל מקום, אם בישיבות בראשי ישיבות ובמגידי שיעורים, וכן במורים בבתי ספר ובכל המוסדות, אם יש אחד שמצליח יותר זה מביא קנאה וגורם לכל מיני דברים רעים. והאושר הגדול ביותר הוא שהאדם לא יביט ולא יחשוב מה שיש לאחרים, רק יחשוב מה שמוטל עליו לעשות בחיים".עכ"ל

אך על אף שלא כדאי לעשות תחרויות בכל זאת מומלץ לעודד ילדים להביא תשובות בלי לסיים עם הטעם החמוץ של הפסד בתחרות אלא כל ילד שהשתתף בתחרות מקבל ממתק וכד' כך נמנע מהבערת קנאה ויאוש ונרוויח  רק הוספת תורה בחשק ובשמחה.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

להערות ושאלות-  jacobc73@gmail.com

 

 

הגמרא (קידושין ל.)דורשת את הפסוק (דברים ו ז) "ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד".

וכן המהר"ל בפירושו לתורה (גור אריה, דברים פרק ו פסוק ז) מרחיב "'ושיננתם לבניך' שיהא דברי תורה מחודדין בפיך. כי 'ושננתם' מלשון (ישעיה ה, כח) 'אשר חציו שנונים' (כ"ה ברא"ם)". וממשיך "שיהא מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם בהם אל תגמגם בהם. והטעם, כי צריך שתהיה נקרא 'תורתו', דכתיב (תהלים א, ב) 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', וגם נקראת קניינו, [דכתיב] (משלי ד, ב) 'כי לקח טוב נתתי לכם', ואם מגמגם בהן אין זה 'תורתו', ולא נקרא 'קניינו', שלא נקרא 'קניינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה – אינו שלו לגמרי"

מאמר זה יהיה כהמשך לקודמו בנושא הקניית האותיות, אולם חשוב לנו מאוד להפנים את הצורך בשטף ובשליפה מהירה. נתאר לעצמנו אדם הנלחם עם היצר על קימה בשעה מוקדמת. כמובן שהיצר בא בכל מיני תחבולות, מפתה את האדם ומשפיע עליו להישאר רק עוד קצת. לבסוף לאחר ארבע שעות של מלחמה עיקשת, ניצח האדם את היצר וקם לעבודת בוראו. מובן לכל בר דעת כי אין זה ניצחון אלא הפסד השעות שהן בבחינת מעוות לא יוכל לתקון. וכבר מנו חז"ל (אבות ג י) את שינה של שחרית בין הדברים המוציאים את האדם מן העולם.

כמו כן גם בנוגע לרכישת הקריאה, כל קושי, עיכוב או חוסר אוטומציה בפענוח, יבוא בהכרח על חשבון ההבנה בהמשך. ילד שחושב, לוקח לו זמן להיזכר, אם הוא לא שולף ואומר פירושו שהילד שמתאמץ, הוא לא יודע. גם אם 'בסוף' הילד מצליח ואומר, הדבר לא בא לו בקלות ואת התוצאות נראה בקושי בחיבור האות לתנועה, ובהמשך גם בקריאה רציפה ובזיהוי מילים.

לכן חשוב שנוודא כי הילד רכש היטב את האותיות, מסוגל לומר אותם בשטף ומוכן להתקדם לשלב הבא של חיבור האות עם הניקוד להברה.

נושא נוסף שראוי לתת עליו את הדעת הוא מיקוד ראיה. מיקוד ראייה היא הגדרה כללית לתפקוד של שתי העיניים בתאום ביניהם ובהתמקדות על מטרה אחת.
מיקוד ראייה לקוי בעיות הקשורות למיקוד ראייה באות לידי ביטוי כקושי של העיניים להתמקד יחד על מטרה, כשלעיתים אחת ו/או שתי העיניים לא ממוקדות כלל על המטרה (פזילה).

בעיות במיקוד ראייה עשויות להיגרם גם כתוצאה מחולשה של השרירים או מעודף פעילות שלהם והם יבואו לידי ביטוי בצורות מגוונות. התסמינים השכיחים ביותר הם עייפות, כאב ראש, מצמוץ יתר, שפשוף עיניים לעיתים קרובות, הימנעות מקריאה או משחק, חוסר נוחות בזמן קריאה.

קשיי מיקוד עלולים לגרום לילד גם עיכוב וקושי ברכישת הקריאה, אולם לעיתים נגרם לילד עוול בכך שהקושי מוסבר רק כקושי במיקוד ואנו מתעלמים מהצורך ללמד אותו את ידע האותיות, התנועות וכל השאר. נזכור כי גם את יש לילד קושי במיקוד והוא מטופל, כל עוד יש לו חסר גם בידע נלמד אותו ולא נרפה עד שישלים את החסר.

שנראה ברכה במלאכת הקודש ויהיו כל תלמידינו שולטים בחומר בדיוק ובבהירות, כמונח בקופסה.

לתגובות

חיים מושקוביץ

052-7170499

a70499@gmail.com

 

הקניית האותיות

במאמר הקודם עסקנו בצורת הלמידה הרצויה ובאופן בו יש להגיש את החומר לילדים, על ידי למידה חוויתית וכמענה לשאלותיהם ולצורך הקיים אצלם ומגיע מהם. כך ייטיבו התלמידים להפנים את החומר ולחוש יותר טוב את הנלמד. במאמר זה ננסה בסייעתא דשמיא לגעת בנקודות החשובות להקניית האותיות בצורה ממוקדת יותר.

בלימוד האותיות לומד הילד לזהות את הצורות השונות ואף לתת להם את שמם. בהמשך ישתמש הילד בלימוד זה, ייקח את הצורות ויפיק אותן כצלילים. לצורך כך חשוב כי האותיות יהיו מופנמות אצלו בצורה החלטית וללא ספיקות, רק כך הוא יוכל לשלוף אותן ברגע המתאים ולהפכם לצליל המתבקש.

לא כל מה שנראה לנו שונה ומובן ומופנם אצלינו נראה גם לזולתנו, ובמקרה הזה לילדינו.  ויעיד על כך הסיפור הבא:

באחד הכפרים הגיע יהודי אל הרב ובפיו שאלה: "יש לי שני סוסים ושתי עגלות ואני רוצה כי לכל סוס תהיה עגלה קבוע, יעזור לי הרב כיצד אסמן את הסוסים"? ענה לו הרב "חתוך אוזן לאחד מהם וכך לא תתבלבל". עשה היהודי כעצת הרב וכך התנהלו הדברים כתקנן.,

ברבות הימים נתפסו אזני הסוסים בענפי עצים ונחתכו. פנה שוב אל הרב ובקשו עצה נוספת להבדיל בין הסוסים. "מדוד את גובהם של הסוסים וכך תדע כי הגבוה לעגלה אחת והנמוך יותר לרעותה" יעץ לו הרב.

לאחר יומיים חזר היהודי אל הרב מאושר מהעצה, "רק עכשיו אני שם לב כי הסוס השחור גבוה יותר מהלבן ב20 סנטימטר…!"

סיבות הקושי:

כבר נגענו בעבר בסיבות להחלפה וביכולות המביאות את הלומד להצלחה, והם: תפיסת מרחב להבחנה בין גדלים לצורך שימת לב לאורך הקווים באותיות. הבנה בהבדל בין הצדדים ותפיסת צד דומיננטי לצורך הבחנה בין אותיות השונות זו מזו רק בצורת הנחתן (פ/ט), והבחנה חזותית לשימת לב לפרטים קטנים המרכיבים את הצורה כהבדל בין ב לכ וכו'.

מטעמים אלו חשוב שנוודא כי הילד שם לב למרכיבי הצורה וכי הוא קלט את הייחודיות של האות שלנו. לדוגמא:  באות ב נספר ונדגיש לילד כי יש לה שלוש קווים: קו שוכב למעלה (גג), קו עומד בצד (קיר), ועוד קו שוכב למטה (רצפה). נוסיף ונדגיש כי הקו למטה הוא יותר ארוך מהקו למעלה ויוצא מחוץ לקיר. וכן על זו הדרך בכל אות ואות.

ישנם מלמדים רבים וטובים המשתמשים ברמזים ובאמצעים שונים של למידה חוויתית בכדי להמחיש לילד את ייחודיות האות. לדוגמה: באות ב בדברים על המדרגה מאחורה, באות ד על הגגון. וכן על זה הדרך. כמו בכל דבר, מומלץ שלא להישאר במשל ולדעת להשתמש בו רק כדרך להגיע לנמשל, קרי לאות ולייחודיותה.

שימו לב: ילדים המתקשים בשליפה עלולים לזכור את רק את הסיפור ולא את האות, וכך כשנלמד איתם לאות ב יקראו מדרגה לאות ד גגון, לאות ה חלון ולאות כ סוכריה. דבר זה יקשה עליהם להפוך את האות לצליל ולפענח ביעילות ובמהירות.

הרצון למנוע טעויות אצל הילדים מביא אותנו פעמים רבות להדגיש גם את השלילה, קרי יש לה גגון ויש אות שאין לה גגון. ואכן, אצל חלק מהילדים, אלו שההבחנה החזותית שלהם אינה מהמשופרות ויכולים לטעות ללא עזרה זו, הדבר עוזר ומסייע להם. אולם, אצל רוב ילדי הכיתה אנחנו עלולים לפתוח פתח לטעות. משום שאם עד היום הוא הכיר את האות החדשה, מהיום הוא יודע שישנם שתי אותיות דומות ועלול להתחיל לטעות. לכן לאלו שאין צורך לא נראה את המכנה המשותף של האותיות ונלמד כל אות בפני עצמה.

 

לתגובות

חיים מושקוביץ

052-7170499

a70499@gmail.com

לקבלת חוברת הקניית האותיות בצורה חוויתית ויצירתית לחצו כאן.

למאמר נוסף בנושא למידה חוויתית לחצו כאן.

הסר כעס מלבך

כאשר לומדים פרשיות השבוע, ובמיוחד כאשר מנחילים לצאן קדשים 'סיפור הפרשה', יש לעורר את תשומת הלב למידות טובות הנלמדים מהאבות הק', ומאידך, למעשיהם השליליים של הרשעים. בפרשתנו רואים את גודל מִסְכֵּנוּתוֹ של עשיו הרשע, שהיה חדור בכעסים, וכל מיני גיהינום שלטו בו. הוא ונוטר כעסו עשרות שנים! בגיל חמש עשרה היה רעב ומכר את בכורתו. משובת נעורים ומשוגת בחורים. הוא עדיין זוכר זאת וכועס מתוך תסכול בגיל 63, כעבור 48 שנה! זועק וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי! מרוב זעם רוצה להרוג את יעקב, וגם לאחר 22 שנים נוספות, בהם שהה אחיו בחרן, אינו נרגע. וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח (עמוס א יא)

חשוב לנו ללמוד וללמד את החובה 'לזרום בחיים'! במידה ונקלענו לאירוע 'מרגיז' נְקַיֵּם 'הסר כעס מלבך'. הסר וסלק. לא לנטור ולדגור על הכעסים. קראתי בעיתון מאמר זיכרון אודות 'סבתא יהודייה' שהלכה לעולמה. תיארו כי בכל שנותיה, לרבות שנות אלמנותה, בהן זכתה לראות צאצאים שלישים ורבעים, מעולם 'לא ניהלה פנקס', לא שמרה 'התחשבנות' בין ילדיה ומכריה. מי ביקר יותר ומי פחות, מי התקשר ומי הזמין, מי רכש ומי שלח. ה' האריך ימיה ושנותיה בנעימים. ללא 'הנהלת חשבונות' ללא מרמור, תסכול וקנטור. אורך חיים בריא! היה נעים בְּקִרְבָתָהּ!

יותר חשוב משיחות חינוכיות בפני ילדינו ותלמידינו, הוא לשמש דוגמא לסבלנות ואורך רוח. עבודת החינוך קשה וכרוכה בעשייה רבת-אנפין. על המחנך לשנן לעצמו כי 'הכועס כאילו עובד ע"ז' (שבת קה). אי' בשם רבינו הפני מנחם – ששניהם אינם מועילים! כמו שע"ז לא עוזרת כך גם הכעס! יש מלמדים שמנסים להיות סמכותיים ע"י הבעת פני כעס והרמת קול. ההיפך הוא הנכון! תלמידיו רואים בו אדם חלש שמאבד שליטה עצמית. הוא אינו מבחין בלגלוג שמאחורי גבו, הוא מאבד את הסמכותיות שדימה להשיג. רבינו החזון איש התבטא על עצמו "מתחשבים בדברי משום שאינני מדבר בחריפות. אם ארים קולי כשופר אפסיד כל סיכוי להשפיע אצל רחוקים, ויצא הפסדו בשכרי!"

פרשתנו מלמדת גם היאך להרגיע כעסן שניצב מולך. זה לא תלוי רק בו אלא גם בך! שלמה המלך אמר בחכמתו כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. לִבְּךָ משפיע על לבו. רבקה אומרת ליעקב שֶׁיִּגְלֶה ללבן אחיה. על יעקב לעורר בלב שלו חמלה לאחיו, ובכך תירגע חמת עשיו! כך דרשו ('פנים יפות', ר"י מוולאז'ין ועוד) אריכות דברי רבקה וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ –  עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ. עשיו מושפע מִמְּךָ! מהלב שלך! במקום לטפל בכעסים של האחרים, נעורר בקרבנו נעימות וסבלנות, ובכך נשפיע על הסובבים אותנו.

רואים עוד כי יש רגעי האמת שבהם חייב להתאפק. אפילו עשיו הרשע מסוגל לשלוט על עצמו. הוא לא הרג את יעקב מיד, מתוך כבוד ליצחק אביו, שלא לצערו. יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי – וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי.. 'הסבא מקלם' אומר  כי 'עשיו מחייב את הרגזנים', שגם הרגזן יכול לעצור. כך, בעבודה עם תשב"ר מתאפקים! לא הקפדן מלמד. אי' בספר חסידים (אות ש"ו) אל יתן אדם את בנו ללמוד אצל מלמד כעסן. לא חינוכו יצלח ולא הוראתו תתקיים!

עשיו 'שובר את הכלים' בכעסו. חז"ל תיארו (ב"ר פרשה ס"ז) כי בשמעו שיעקב הקדימו בברכות 'התחיל מחכך בגרונו… וזורק רוק מפיו'. איבד צורת אנוש. משתטה כמו חיה! כתבתי בעבר על מלמד שמתוך כעס הפעיל כוח פיזי מול תלמידיו, בהצטדקות 'שלמה המלך הרי קבע כי חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ'. כשהעמידוהו על חומרת מעשיו אמרו לו ש'כל הכועס – חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים סו) ואינך רשאי – כעסן נטול חכמה –  לצטט את החכם מכל אדם! רק חכם רגוע וְשָׁלֵו, יבין לנכון שאין כוונת שלמה המלך למקל חובלים, כי אם לשבט מוסר, בלשון לימודים מכובדת.

יעקב אבינו נפרד משמעון ולוי באומרו ארור אפם כי עז, וּמְמַנֶּה אותם להיות מלמדי תינוקות. אין כוונתו, חלילה, שיהיו מלמדים כעסנים. אלא, 'הכיתה – סדנא לניהול כעסים' וכמלמדים טובים ילמדו להיות נינוחים ורגועים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

לרב יאקאב

בימים אלו מתנהלת מערכת בחירות בארץ. כמובן שאני לא מרשה לדבר על נושא זה בכיתתי. הסברתי לילדים שאסור לדבר לשון הרע. אך לצערי שני ילדים בכיתה הסתובבו בחוצות העיר וקרעו שלטי פרסומת של אחד המתמודדים. למחרת הגיעו  הילדים לתלמוד תורה וסיפרו בגאווה על מעשיהם.  יש לי שתי שאלות: האם אני אמור להתערב בדבר שהיה מחוץ לכותלי הכיתה, שנית אם אני אמור להגיב – כיצד מומלץ להגיב? אשמח לקבל תשובה תודה רבה!

מחנך הרוצה בעילום שם

ועשית ככל אשר יורוך

לכבוד המחנך החשוב

ברור שמלמד שאחראי לחינוך תלמידיו אחראי גם על חינוכם מחוץ למערכת החינוך כמובן בשיתוף פעולה עם ההורים. תלמידים נקראים 'בנים'. המחנך אמור לטפל בנושא זה כמו שהיה מטפל בבנו.

טרם נטפל בילד כדאי לנו לחשוב ולהבין את המציאות בה חי הילד, נודה על האמת שאפילו למבוגר קשה לא להיסחף להמולת הבחירות של הרחוב. האדם מטבעו סקרן, רוצה לדעת ורוצה לשמוע מה קורה. על אחת כמה וכמה ילד, שכלל לא מבין מה הולך כאן, בכל המערכת הבחירות הזו. מספיק שמישהו הלהיב אותו לקרוע מודעות וכו'. לעיתים הרחוב כה גועש שילד שמשך כל השנה הוא ילד צדיק ותמים, חושב שהוא מקיים את מצוות "ועשית ככל אשר יורך" לקרוע מודעה של המתמודד מהצד המתחרה.

המדד הנכון

כפי שציינת דיברת בכיתה שלך שאסור לדבר לשון הרע. הייתי מציע לך לתת לילדים מדד וכלי נוסף כדי לא להגיע למצבים אלו. לדוגמה: לדבר בכיתה על המושג שאין לעבור עבירה כדי לקיים מצווה– זה מדד שתמיד נכון. כשאדם רוצה לדעת האם הוא עושה דבר נכון הוא אמור לשאול את עצמו האם מותר להזיק כדי לקיים מצווה. אף אחד לא חושב שמותר להזיק לרכב של השני כשזה מפריע לו בדרך לנסוע לתפילה בכותל. המדד של כבוד שמים הוא- האם אני זוכר את המצוות של בין אדם לחבירו או לא.

מחנך יקר! בוא ננצל את ימי הבחירות האלו לבנות לילד את מערכת הערכים היהודית באופן בריא ומושכל. שידעו לחשב שכר מצוה כנגד הפסידה, נלמד אותם שביהדות הרגש לא יכול להוביל, אסור לעבור עבירה של הלבנת פנים או להזיק לבני אדם כי אני מקיים מצווה. רצון ה' היא שנהיה מאוחדים ואוהבים זה את זה, גם אם יש מטרות ודעות שונות אין כאן שום פירוד לבבות.

לסיכום: אני לא בא להצדיק את הילד או לומר – לוותר לו על מעשים מעין אלו, אלא אני רוצה לעורר  נקודה למחשבה-  לפני שמטפלים בילד יש לבדוק מי הוא הילד בכל השנה, האם זהו מעשה פזיז כתוצאה מהאוירה ברחוב, בהתאם לכך להסביר לו את חומרת המעשה.

אציין שראיתי באחד התלמודי תורה מודעה בחדר מלמדים שבה כתוב על הקבלה המשותפת של המלמדים: לא לדבר כלל על פוליטיקה, בוודאי שצעד זה משפיע לטובה על האווירה הכללית של התלמוד תורה.

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

להארות ושאלות: jacobc73@gmail.com

סיפור מעניין על הבחירות שנערכו בשנת 1901 לחצו כאן!

בס"ד

תת מודע- מודעות

דמיין לעצמך שאתה מנהל מפעל גדול ויש לך סגן שלמעשה אחראי על רוב ההחלטות היומיומיות. בפועל, הוא זה שמנהל את העסק. אם ישאלו אותך- מי מנהל את החברה? מן הסתם, תשיב: אני. אך, ביננו, אתה יודע שהסגן שלך מנהל אותך…

בדומה לכך, אנשים רבים מצהירים כי הם מנהלים את עצמם, פועלים בהגיון ורציונל ובוחרים במודע את הנהגתם. האמנם? לכולנו 'סגן סמוי' המכונה "תת מודע" ובדרך כלל הוא זה שמנהל אותנו ואת בחירותנו.

אישיות האדם כוללת מספר רבדים ובהם רובד אותו אנו מכנים "מודע". בו עולים רעיונות ומחשבות ובעזרתו אנו מבינים וקולטים את המציאות. זהו החלק במוח העוסק בחשיבה לוגית ובניתוח המציאות, בין אם מדובר במציאות פיזית, חברתית או פנימית כמו מחשבות ורגשות.

יש באדם רובד נוסף המכונה "קדם מודע" או "קרוב למודע", בו מאוחסן מידע שע"פ רוב האדם לא מודע – ער לו,  אבל אפשר לדלות אותו בקלות בשעת הצורך.

הרובד העמוק והמוצפן יותר מכונה "תת מודע". בו נספגים כל החוויות, הרגשות, הזיכרונות והמידע, גם אלו שהנפש לא מסוגלת להתמודד אתם ולהכיל אותם.

נמחיש את מדורי הנפש השונים במשל לבית. המודע הוא הסלון הגלוי לעין כל וניתן להבחין בו מיד עם הכניסה אל הבית. הקדם מודע נדמה לארון. הארון אטום לעיני המתבונן אך עם פתיחת דלת הארון מיד תתגלה תכולת הארון ונוכל לשלוף בקלות את הנחוץ לנו.

תת מודע הוא כמו המרתף או עליית הגג, שם מאוחסנים חפצים שאינם נגישים וזמינים ובכדי להגיע אליהם יש לרדת במדרגות אפלות או לטפס בסולם רעוע. התת מודע שלנו מצוי מחוץ לגבולות התודעה היומיומית. אל התת מודע מועברים תכנים לא נעימים ואפילו כאלה המאיימים על האישיות שלנו. בשיגרת היומיום כמעט ואין לנו גישה לתכנים המוטמעים בתת המודע.

 התת מודע במקורותינו

מעניין לציין, כי בניגוד לתפיסה הרווחת שהוגה משנת התת מודע הוא פרויד, הרי שבספר עלי שור של הרב וולבה בח"ב נכתב שר' ישראל סלנטר גילה את "תת ההכרה" – התת מודע- כשישים שנה לפני שמייסד הפסיכו אנליזה עמד עליה.

ר' ישראל סלנטר קרא לתת מודע "הכוחות הכהים" לעומת המודע אותו כינה "הכוחות המאירים" או "הכוח הבהיר", כלומר, מידע בהיר ומאיר לאדם וזאת לעומת מידע מוסתר, שאינו נגיש בצלילות וקלות לאדם.

כמו כן, גם בעל התניא התייחס אל הכוחות הלא מודעים שבנפש בפרושו על דברי חז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומבאר שחז"ל לא הדגישו את כמות השתיה אלא את הדרגה אליה צריך האדם להגיע- אל ה"לא ידע" – התת מודע שבנפש, ושם, ברובד הזה להטמיע גם את "ארור המן וברוך מרדכי".

מערכת האיתות של תת המודע- מנגנוני הגנה

כאמור, תת המודע סופג את החוויות, הרגשות, הפרשנויות ומכלול המידע אליו נחשף האדם. עיקר המידע המועבר אל התת מודע הוא מידע שהאדם מתקשה להכיל ולהתמודד אתו ולכן הוא מוטמן שם ולא נותר חשוף וגלוי במודע.  שקיעת התכנים המאיימים בתת המודע היא מחסדי הבורא ורחמיו שרצה להגן על האדם מחשיפה למידע שיפגע בנפשו.

אך בל נטעה לחשוב כי המידע נקבר ונעלם, כלל וכלל לא. מנגנוני ההגנה של הנפש הם המונעים מהתכנים המאיימים השוכנים בתת מודע לעלות אל המודע וזאת, כאמור, בכדי להן על האדם בשיגרת היום יום ולאפשר לו תיפקוד יעיל ומאוזן. אלא שהמידע ממשיך לבעבע ולתסוס בנפש, אז התת מודע מאותת באמצעות מנגנוני ההגנה בכדי שהאדם יחשוף בהדרגה ובמרחב בטוח את המידע המוצפן.

טיפול ועיבוד נכון בתת מודע יסייע לאדם להתמודד עם המידע המודחק ויביא לתיקון המידות ושיפור האישיות.

כיצד פועלת מערכת האיתות של מגנוני ההגנה?

כאמור, אל התת מודע מועבר תוכן רגשי שהאדם אינו מסוגל להתמודד עמו. לדוגמא: רגשות אשם. במהלך ארועי החיים יצוצו הזדמנויות בהם עלול האדם לחוות את הרגשות המודחקים, לדוגמא – רגשות אשמה. אך אז מנגנון הגנה יכנס לפעולה וימנע מהאדם לחוות את הרגש המאיים- אשמה על ידי שידחיק או יכחיש את הרגש האמור. האדם יחווה רגשות מעורפלים אך לא יוכל להם, כיוון שהרגש המאיים לא יצוף בבהירות ובגלוי ויאפשר לאדם להתמודד אתו ולעבד אותו. האדם יתקשה לזהות ולהגדיר את הרגשות המודחקים ולשחרר אותם. אך הם, ממקום מחבואם, בתת מודע, מגיחים ומנהלים אותו מבלי שיוכל לשלוט בכך.

בשלב זה יווצר קונפליקט- בין המצפון והשכל הישר לבין רגש לא מוסבר, מעורפל. התוצאה תהיה ע"פ רוב שימוש לא יעיל באחד ממנגנוני ההגנה, כמו: השלכה, התקה, ריאליזציה, ותגובת האדם תהיה לא יעילה ועניינית לסיטואציה.

"רוב בני האדם מתים בגיל 20 ונקברים בגיל 80" – כך לדברי פתגם קיצוני שיש בו יותר מקורטוב של אמת… כלומר, ככל שחולפים שנים, האדם פחות מודע לעצמו והתת מודע הוא שמנהל אותו…

נדגים את מנגנון הפעולה של המודע והתת מודע בסיטואציה של קונפליקט אישי – חברתי:

הסיטואציה:

ראובן קבע להפגש עם שמעון בשעה 14:00 בצהריים. אלא שהוא חש עייפות ומעונין לבטל את הפגישה.

הקונפליקט:

מחד, הוא חש עייפות וחסר כח לפגישה.

מאידך, הוא חש רגשות אשם שאינו עומד בדבורו ובמחויבויות שלו. העובדה ששמעון ביטל ארועים אחרים ביומנו בכדי לקיים את הפגישה רק מעצימה את רגשות האשם לראובן.

פתרון יעיל:

היה מן ראוי שראובן יאמר לשמעון כי הוא זוכר את דבר הפגישה ויודע הוא את חשיבותה בעבור שמעון, אלא שלצערו אינו חש בטוב ועל כן נאלץ לדחות את הפגישה למועד מאוחר יותר, ואפילו יתגמש לגבי מועד המתאים ביותר לשמעון.

מנגנוני ההגנה נכנסים לפעולה:

כאמור, ראובן אינו מסוגל להתמודד ביעילות עם קונפליקט וע"כ התת מודע 'משליך' את הבעיה על שמעון…

לדוגמא: ראובן יצלצל לשמעון כשעה לפני הפגישה. ובמידה ושמעון לא יענה, ראובן יאשים אותו: "נסיתי לצלצל אליך לעדכן אותך, אך לא ענית…"

דוגמא נוספת: אם שמעון יאחר במספר דקות, יאשים אתו ראובן שנאלץ לבטל את הפגישה בעקבות האיחור…

בדוגמאות אלו ואחרות ראובן עושה שימוש לא מודע במנגנון הגנה- השלכה. הוא 'משליך' את ההתמודדות הרגשית שלו על שמעון.

הרגשות המודחקים בתת מדע:

ההשערה היא כי ראובן ספג בשנות הילדות המוקדמות חוויות קשות הקשורות ברגשות אשם ולכן הוא מתקשה להתמודד אתם בהיותו אדם בוגר.( על ניהול רגשות נכון תוכלו לקרוא כאן)

איתותים נוספים של מנגנוני הגנה:

מנגנוני ההגנה משרתים אותנו, לעיתים, גם לטובתנו.

נתאר לעצמנו שבכל פעם בה היינו מתניעים את רכבנו בדרך לעבודה היינו זוכרים וחשים שאנו מתניעים כלי משחית רצחני שטובח יום יום אנשים חפים מפשע ללא רחמים ושמספר הנפגעים והנהרגים ר"ל בתאונות דרכים הוא יותר ממספר החללים במלחמה…

עם חוויה כזו יקשה עלינו לתפקד ולהגיע למחוז חפצנו בשלווה ובביטחה.

הגם שמידע זה ידוע לכל, בכל זאת, אין הוא מונע ממרבית האוכלוסייה להמשיך ולתפקד כרגיל על הכביש. ההתעלמות מהמידע המפחיד אודות הקטל בדרכים הוא גם תוצאה של מנגנון הגנה- 'הכחשה', שיעיל עבורנו לשמור על נסיעה רגועה ולא חרדתית.

ביטוי נוסף של התת מודע מכונה: "שגיאה פרוידיאנית"– שגיאה בפעולה, דיבור או זיכרון הנגרם על ידי התת מודע. לדוגמא שאדם שוכח שם של משהו, שוכח מה שרצה לעשות, מפהק באמצע שמדברים איתו, פליטות פה, איבוד זמני של חפצים, שמיעה סלקטיבית- כלומר שמיעה של התכנים שנוח לי לשמוע. אלו לא טעויות תמימות, אלא תופעות שיש להם סיבה, לא מדובר בטעות אקראית אלא בפעילות לא מודעת.

מקום נוסף בו מתפרץ התת מודע הוא בחלומות. מידע לא נעים וקשה להכלה- מידע שקשה לאדם לשאת- התת מודע מעלים ממנו בהקיץ אך נגלה לפניו בחלום. זיהוי החלומות ומתן פרוש מתאים מסייע בהצפת תכנים מהתת מודע אל המודע.

אילו מקצת הביטויים בהם נפגש האדם עם התת מודע שלו. ככל שיקטן התת מודע והצל העכור יואר באור המודע, כך ייטב לאדם ולסביבתו.

 

יפה שיחתן – תפילתם

אברהם אבינו עושה השתדלות גדולה להבאת אשה ליצחק. הוא שולח את עבדו ומכוונו לאן לפנות, תוך שמציידו בכל טוב, שטר מתנה המעיד כי יצחק הוא יורשו הבלעדי. הוא מצרף מתנות לכלה המיועדת ומגדנות ומתנות לבני משפחתה. אליעזר יוצא לדרך, בשיירה עם עשרה מעבדי אדונו רכובים על גמלים. לכאורה ההצלחה בדרך! אך אברהם מלמדנו כי לא די בהתארגנות 'מושלמת', זקוקים לתפילה. ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם… הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי… אף אליעזר מתפלל להצלחת שליחותו, כפי שרמזו בלשון חז"ל יָפָה 'שִׂיחָתָן' שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת…

מבריאת העולם לימד הקב"ה את כח התפילה. אדם הראשון הכיר כי הקרקע הצמיח רק אחרי שהתפלל על הגשם, שנא' וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ… כִּי לֹא הִמְטִיר ה'… – וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וכתב רש"י 'וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים'. כך גם שגורים דברי חז"ל (יבמות סד(: 'מפני מה היו אבותינו – אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ורחל – עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפִלתן של צדיקים'.

ידועה היא תשובת רבי יוסי בן חלפתא לשאלת ה'מטרוניתא' 'מה עושה ה' מאז בריאת העולם ועד עתה?' באומרו 'הקב"ה יושב ומזווג זיווגים'. כמאמר חז"ל כי מ' יום קודם יצירת הולד מכריזים 'בת פלוני לפלוני'. עם זאת קבעו חז"ל שעל אדם להזדרז בגמר שידוכין 'שמא יקדמנו אחר'. הקשו בגמ' (מו"ק י"ח) איך בכלל שייך שאחר יקדים, הרי 'השידוך' כבר הוכרז בשמים? אלא, מתרצת הגמרא, 'שמא יקדמנו אחר – ברחמים', בתפילה! כמו כל 'גזירה' שניתן לשנותה ע"י תפילה, כך גם 'גזירה' זו משתנה בכוח התפילה. אף לאה אמנו נועדה בתחילה להינשא לעשיו הרשע, ותפילותיה ודמעותיה שינו זאת! היא כבר לא אותה 'לאה'! 'לאה החדשה' אכן זכתה להינשא ליעקב אבינו!

בדרכו לפדן ארם זכה אליעזר ל'קפיצת הדרך', מן השמים סייעוהו למהר למצוא זיווג הגון ליצחק. ומדוע לא מצינו שגם בנסיעה חזור זכו לכך? אלא, אי' בספה"ק שבצאתו התפלל אברהם אבינו, כנ"ל, אך בחזור טרם התפללו! אדרבא, כאשר יצחק אבינו יצא להתפלל, שנא' וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, והנה, אך יָצֹא יָצָא להתפלל על שידוכו (עי' כלי יקר ועוד) תיכף ומיד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים! רבינו החת"ם סופר מפרש בדרך זו את דברי רש"י עה"פ וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים… 'גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו'. העבד מספר שהנסיעה חזור ארכה זמן רב, עד תפילתו של יצחק – ואז במהירות הגיעה אליו רבקה!

ילדים לומדים מהות וערך התפילה מגיל צעיר. ומאידך, הם גם תוהים בנושא 'הסתר הפנים' שלא רואים תמיד שהתפילה מתקבלת. ילד התפלל על חולה והלה שבק חיים, נפש הילד עגומה עליו. אל לנו להתעלם מדיון בנושא! כמו כן, חלילה לנו להטיח בו 'כנראה לא התפללנו מספיק' או '…מספיק בכוונה'. גישה זו הרסנית! הילד יאשים את עצמו באסון שארע, או יתכרבל בספיקות המערערות את יסודות האמונה. חשוב לנו לפתוח ולהסביר כי תפילה אינה 'כספומט' המבטיחה שכל בקשה תתקיים. הקב"ה יודע מה טוב, ולעתים דחיית התפילה היא הטובה! צדיקים אף אמרו ששום תפילה אינה הולכת לריק, אף אם אין אנו רואים את תועלתה תיכף ומיד. מי גדול מאברהם אבינו שהאריך בתפילה להצלת ערי סדום. אחרי שהקב"ה דחה את מבוקשו נאמר וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. ביטוי נדיר. ללמד שחזר לעבודת בוראו, הכנסת האורחים והפצת האמונה. אינו מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה!

למה הדבר דומה? לבן המבקש מאביו ממתק נחשק. לנגד עיני האב עומדת טובתו האמיתית של בנו, בִּרְאִיָּה בוגרת, לטווח ארוך ורחב, לכן – יתכן והאב יבחר למלא את מבוקשו מיד ויתן לו ממתק. אך יתכן שישמור לו את הממתק לשבת, או שיעכב את נתינתו עד להכנת שיעורי בית. ואולי בכלל, הילד חולה בסוכרת וכן לא יתן לו ממתק בשום פנים ואופן, וזאת טובתו והנאתו האמתיות. אב אוהב, סומכים על החלטותיו… הקב"ה אוהב, נסמוך עליו, תמיד…

כמו בגשם ובגשמיות שהקב"ה מצפה לתפילותינו, כך ברוחניות, נתפלל – אבות על בנים, ואף בנים על אבותם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למען אשר יצוה

הקב"ה אוהב לאברהם אבינו, ויש בעד מה. הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו (פירש"י לשון חיבה) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. מיסודות החינוך שהאב יצוה את בניו והרב יצוה תלמידיו. בכדי שהציווי יתקבל כראוי, עלינו ללמוד כיצד מצווים. הדיבור הוא כלי מרכזי בעשייה חינוכית. ולשומע חוש להרגיש מאין באות המילים – מלב אוהב או חלילה מלב רגז. אי' בזוהר הק' (תזריע, מתורגם ללשה"ק) 'מִי שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַהֲבָה, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר דְּבָרָיו מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם חֲבֵרוֹ. וְאִם דְּבָרָיו הֵם בְּגָלוּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֵינָם בְּאַהֲבָה'. 'תוכחה' יעילה היא אומנות שיש לִרְכּוֹשָׁהּ.

כדי לבטא את הזהירות הנדרשת למוכיח, היה 'החפץ חיים' מצטט את הג"ר יהונתן מוואהלין 'בשעת תוכחה יוכיח בדברים רכים ובנחת, כאילו מוכיח לרבו!' ('מרגניתא טבא' בסו"ס אהבת חסד). חז"ל לימדונו שהרב מחויב להוכיח תלמידו, ואף התלמיד יוכיח את רבו. נדמיין, אילו ראינו ברבינו המובהק דבר שיש להוכיחו עליו, כמה נהפוך תחילה בזכותו, כמה ניערך לקיום 'מצוה' זו, באילו מאזני פלס נשקול דברינו, ובשעת מעשה נלחש בצנעה ובענוה… אי' בשם הג"ר חיים מוולאז'ין שאדם שבטבעו אינו מורגל לדבר רַכּוֹת, פטור מקיום מצוות תוכחה! (כתר ראש אות קמג)

פרשת השבוע פותחת במלאכים שבאו לאהל אברהם. קראתי סיפור משעשע, ולקחו בצדו. לפני כמאה שנה ביקר אדמו"ר חסידי בארץ ישראל. הזמינו ה'חכם באשי' לביתו, לסעוד של שולחנו. בבואו הבחין האדמו"ר כי אשת ה'חכם' הספרדי מֵסֵבָה אף היא ע"י השלחן, דבר שאינו רגיל בו. שאל האדמו"ר את בעל הבית, בחכמה, "יאמר לי כבודו, האם לדעתך היה אברהם אבינו 'אשכנזי' או 'ספרדי'? השיב ה'חכם' בפיקחות "ומה אומר כבודו?". נענה האדמו"ר "אוכיח כי 'אשכנזי' היה, כי אילולי 'ספרדי' היה  – לא היה המלאך שואל אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, בהיותה יושבת עמהם ליד השלחן!". ה'חכם' החזיר מיד, בשנינות, "היא הנותנת! אילו היה אברהם 'אשכנזי' לא היה המלאך שואל כלל! שהרי בידוע שהאשה יושבת לבדה במטבח! דווקא משום שהיה 'ספרדי' תמה על הֵעָדְרָהּ!" לאחר רגע-קט רמז לרבנית כי תיכנס למטבח… יש הערה מכאיבה ויש הארה מתקבלת! נאזין לעצמנו ונשפוט!

חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב…', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים!

בהפטרת השבוע נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האשה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבֹא אֱלִישָׁע… וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ… וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו… וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו… המליצו על כך אישי חינוך שֶׁמַּקֵּל אינו מְחַיֶּה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה!

כאמור לעיל, חשוב לדבר ביחידות, שלא ישמעו הבריות ויבוא חלילה לידי קלון. דרש הג"ר יחזקאל אברמסקי כאשר יצחק מתלווה לאביו לעקידה, בשלהי פרשתנו, ממתין עם שאלת 'הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה' עד שמתהלכים לבדם, ביום השלישי, כשהנערים נותרו עם החמור. הוא חשש שנוכחות זרים עשויה להפריע לאביו להשיב! שאלה שעשויה להביך לא שואלים ברבים! תוכחה היא 'בירור דברים' ועל כן לא נביך בשאלות בפרהסיה.

ומה לגבי חינוך הנכדים? רבינו הלב שמחה אמר פעם לנכדו, שבפסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כותב רש"י, לנשים באמירה רכה, ואילו לאנשים 'ותגיד – דברים קשים כגידין'. דברים קשים יאמר האב לבנו, עליו אמרו שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. לא כן לנכד, איתו ידבר בנועם, כפי שנא' זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ – באמירה רכה ונעימה…

וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. הידוק הקשר. זהו סוד ההצלחה אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

לכבוד הרב יאקאב

קראתי בשקיקה את המאמר בנושא גיל ההתבגרות. אכן הדברים נכונים מאד, במיוחד חידוד הגישה שלא צריך להתפעל ולהתרגש מההתנהגות של המתבגר כי הדבר טבעי לחלוטין. אולם עדיין נותרנו בסימן שאלה: האם אנו כהורים חרדים שמחנכים את ילדינו לערכים חשובים ובין היתר, מחדירים את העניין של כיבוד ומורא אב ואם, לא צריכים להשתמש גם עם טון תקיף [כלפי חוץ לפחות] ולפעמים אף הענשות וגערות כדי שהילד יפנים שלמרות הטבעיות והמאבקים יש כאן ערך ראשון במעלה. כשמסבירים את חשיבות הדברים ולמרות זאת הילד אינו נשמע צריך להשתמש בדיבור ובמעשים כדי שהילד יקלוט שהדבר אינו מקובל כלל וכלל. [ללא קשר לכך שעלינו להקפיד שהכעס שאנו מביעים הוא 'כעס הפנים' כלפי הילד שיבין שלא זו הדרך], אני זוכר על עצמי שהתנהגתי בחוצפה בגיל זה ואכן 'חטפתי' מהורי גערות ועונשים והם ריסנו אותי [שוב הכל במידה ובגבול]. ברגע שניתן לגיטימציה לטבעיות ולגיל, נרמוס את הערך החשוב של מורא אב ואם.

הורה שרוצה להבין

א.ה.

בני ברק

הורה יקר וחשוב

האיזון בגיל ההתבגרות

כמו כל דבר בעולם הכל תלוי באיזון הנכון בדיוק כמו שהרבה אוכל – לא בריא ומעט אוכל – לא מזין. האיזון הוא הדרך הנכונה לכל תחומי החיים גם בחינוך ילדנו. אין ספק שכל זמן שאנו מחנכים את הילדים חל הכלל של: 'שמאל דוחה – וימין מקרבת', אך המינון כמה ימין וכמה שמואל משתנה בהתאם לאיזון הנכון והשינוי שהילד עובר בתהליך ההתבגרות שלו.

גם הגמרא במס' קידושין (דף ל.) מגבילה את זמן החינוך. עד איזה גיל מחנך האבא את בנו? (לא ניכנס כאן לעומק הסוגיא, אבל נתמקד ברעיון) הגמרא אומרת: אמר רבא לר' נתן בר אמי כל זמן שידך על צוואר בנך חנכהו" ורש"י אומר שאח"כ יש לחוש שמא יבעט. ומסתבר מאוד שאין תאריך מדויק, או יום ספציפי בחיים של הבן שמיום זה ואילך אסור להטיף לו מוסר כי חוששים שמא יבעט במוסר אביו. השינויים הללו לא קורים ביום אחד. זהו תהליך איטי שאט אט הילד מתחיל להתבגר ולעמוד על רגליו. כדי לחנכו צריך לאזן את המוסר והגערות עם חיבור לילד. בנוסף הגישה תלויה בכוחות הנפש של כל ילד וילד.

יש ויש

יש ילד שגערה ועמידה במקום תגרום לו לתפוס את עצמו ולהבין שאי אפשר להמשיך כך, ויש ילד שגערה תגרום לתוצאה הפוכה – נזק לקשר שלנו עמו. המסקנה המתבקשת היא שאין כאן מתכון חינוך מדויק לכולם, יש כאן הבנה מחודדת שאינו דומה חינוך של ילד לחינוך של מתבגר- אם בחינוך של ילד לא ייחסנו חשיבות לאיזון הנכון כשמדובר במתבגר צריך להשקיע יותר מחשבה כדי שלא תצא מכשלה תחת ידנו. והמדד שלנו יהיה במבחן התוצאה, האם הדרך בה אנו מתהלכים עם המתבגר מקרבת אותו אלינו או מרחיקה אותו.

אשתף אותך בסיפור טרי: לפני שבועיים אני מקבל טלפון מאבא ששואל בהיסטריה מה עושים? שאלתי אותו מה קרה, הוא ספר לי שבנו בכורו הגיע הביתה לשבת מהישיבה, ובטעות החליף עמו חליפה. בכיס החליפה של הבן נמצאה חפיסת סיגריות. האב היה בהול, בזמן כה קצר שהבן שלנו נמצא בישיבה כבר מספיק הוא להיגרר לחברה לא טובה. הוא שאל אותי האם נהג נכון שלקח ממנו את החפיסה. שאלתי אותו איפה הבן שלך כרגע? הוא ענה לי שהוא עדיין במיטה, הנחתי אותו להחזיר את החפיסה במהירות ואח"כ לדבר שוב, כשהתקשר אלי הסברתי לו שאם הוא רוצה לחנך את ילדו, במיוחד בגיל זה מומלץ לא ללכת בכוח, תיארתי לו את התחושות של הילד כאשר יגלה שהוא לקח ממנו את הסיגריות- הוא ירגיש פגוע, יעמיד פני תם וימצא מאה ואחד תירוצים שזה לא שלו, או שרק ביקשו ממנו לשמור על החפיסה וכד'. הצעתי לאבא להמתין עד הערב, ולתכנן את הדברים אותם הוא יאמר לבנו בנוסח אוהב ומכבד: "בני יקרי, אני רוצה לשתף אותך בכאב שלי, היום בבוקר כך וכך קרה, אני רוצה שתבין מה כואב לי ולמה כדאי לך להפסיק ולא להיגרר אחרי חברים רעים וכו'". כך באמת עשה האב ובערב קיבלתי טלפון נרגש של 'יישר כח'! הצלת אותי! הוא ספר שבתכנון הראשוני שלו רצה לאיים על הילד וללכת איתו עד הסוף, לאור הדברים שהסברתי לו הוא שוחח איתו בפתיחות ובקרבה על הנושא, הבחור שתף את האב בעובדה כי היו אלו מעידות חד פעמיות, הוא הבין לליבי והבטיח לי שהוא הולך להפסיק עם הסיגריות. ב"ה הסיפור הזה מאחורינו.

לסיום אין ספק שגם הילדים בגיל ההתבגרות צריכים גבולות ברורים, אך יש לעשות זאת ברגישות יתר.

בברכה מרובה והרבה נחת

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

לשאלות הערות jacobc73@gmail.com

 

 

 

 

לכבוד הרב יאקאב

קראנו את המאמר שלך "הסר כעס מלבך" אך עדיין נשארנו עם שאלה שמטרידה אותנו מאוד, הבן שלנו בן התשע חוזר הביתה  כועס ועצבני, אם 'חס וחלילה' האוכל לא מוכן באותה שנייה, הוא מוכן להפוך את הבית. אשתי ממש חסרת אונים, היא לא יודעת כיצד לנהוג מול התפרצויות הזעם שלו? איך מרגיעים ילד עצבני? מהי התגובה הנכונה?

אבא ואמא שרוצים לעזור לילד

 

הורים חשובים,

ראשית כל, נתחיל ב'לא תעשה', ילד שכועס זה לא קל ואפילו מאוד קשה. ילד שכועס עלול גם להכעיס אותנו ולהביא לתגובות שליליות או ביקורת כלפיו, אך אם נתבונן לעומק נבין שזה בדיוק מה שמחריף את המצב, הביקורת שלנו מגבירה את הדימוי העצמי השלילי שלו. כך שגם אם נדמה לנו שהביקורת שלנו חינכה אותו, סביר להניח שבתוכו הוא מרגיש גרוע יותר. ילד שכועס הוא משדר שמשהו לא טוב לו והוא זקוק לקבל מאתנו כוח. הביקורת שלנו לא מעניקה לו כוח, אלא להיפך מחלישה ומרחיקה אותו. לכן ברור שלצעוק עליו ולומר לו: "תראה איך אתה מתנהג"? "איפה הכיבוד הורים שלך?" "תתבייש לך" ועוד משפטים מסוג זה משיגים תוצאה הפוכה- מגבירים את התסכול והכעס הפנימי.

 

אז מה כן עושים? חשוב שנבין כי כעס הוא סוג של איתות. איתות המעיד על כאב, קושי, תסכול או מצב אחר שקשה לילד להתמודד עמו. הכעס הוא ביטוי חיצוני של כאב פנימי, ואי שקט פנימי, וכשהכאב פוגש את הילד כשהוא במצב מדולל בכוחות נפש ואין בו את הכוחות הפנימיים להתמודד עם הכאב, הוא ישתמש בכעס כאופציה שתבטא את התסכול והכאב, העיתוי של הכעס לא מקרי- הוא  חוזר מהחיידר רעב, לא מאופס אחרי יום שעבר בחיידר, זה גורם לו לריקון המחסנים של כוחות ההתגברות, טבעי שיתקשה להתגבר על רגש הכעס. כך גם מובא בספר  אגרא דכלא (פר' וישב ) "נודע הדבר כשהאדם רעב הוא בכעס, וכשמיסב לבו, לבו שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כ"כ, כמה דאת אמרת ונשבע לחם ונהיה טובים: וכד"א ויאכל בועז וישת וייטב לבו". וכן קיבלנו ממרן הקדוש הרב רבי מנחם מנדל ז"ל מרימנוב שבבוא האדם מהדרך יראה שלא ל18בוא לביתו ברעבונו בכדי שלא יכעס על בני ביתו. אי לכך הדבר הראשון שאני ממליץ לעשות  מאמץ שהאוכל יהיה מוכן בזמן שהילד מגיע הביתה, שיירגע קודם  על ידי שיאכל וישבע.

 

אולם כפי שהסברתי, ילד עצבני מאותת לנו גם על קושי. כדי לסייע לו להתמודד עם הקושי ועל מנת להבין יותר את מה שעובר עליו ולהעניק לו כוחות אנו נדרשים להקדיש לו זמן איכות פרטי- רבע שעה ביום יכולה לעשות את ההבדל, לעיתים עצם הדבר שאנו משקיעים זמן איכות עמו, משחק או טיול אישי כבר מרגיעים אותו. גם אם לא נדבר על הכעסים שלו, זמן איכות עם ההורה ימלא אותו מבפנים וישחרר את הכאב והכעס ע"י שהוא ירגיש חשוב ואהוב,  עדיף למצוא הזדמנות ושעת הכושר כשהוא במצב רגוע לנסות לדבר אתו על המצב הרגשי של הכעס ולחשוב ביחד עמו איך לנסות להתגבר על הכעס ניתן ללמד אותו אפשרויות תגובה נוספות דווקא בעת שהוא רגוע ואינו נמצא במצב של ההתפרצות, זה הזמן לתת לילד כלים נוספים לבטא ולהתמודד עם התסכול שלו מהמציאות. אפשר לשאול אותו בשעת כושר, מהי לדעתו הדרך הטובה להתמודד עם כעס? לשאול אותו איך הוא מרגיש בזמן כעס, ומה יעזור לו להירגע? וביחד למצוא את מקור הכאב לכעס, לנסות להרגיעו ולמצוא דרכים נכונות לפתור את הקשיים שלו.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

לשאלות והערות ניתן לשלוח במייל  Jacobc73@gmail.com

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכבוד הרב יאקאב

אנו בתלמוד תורה נמצאים לפני אסיפת הורים, בשנה שעברה לאחר שדיווחתי להורה על הילד שלו, הוא הלך להתלונן אצל המנהל שאני לא מספיק אוהב את הילד שלו ומחפש עליו חסרונות, זה השאיר לי טעם מר בפה. חשוב לי לציין שאמרתי לו גם שבחים על הילד. מה אפשר לעשות שהורה ירגיש בתוך השיחה הקצרה הזו, שאני כן דואג ומחובר לילד שלו? דחוף לי מאוד התשובה.

מ. אוחיון

בני ברק   

 

למלמד היקר, שלום רב

היות ואין בידי פרטים על התנהלות השיחה ומה היתה הבעיה של הילד, אנסה לענות על שאלתך באופן כללי, ולהתמקד בעיקר בשאלה: איך ניתן להורה את ההרגשה שאנו דואגים לטובת הילד שלו?

א. קבלת ההורה.

כשההורה נכנס לפגישה, קבלו אותו בנועם ובכבוד, "שב בבקשה" אני שמח לפגוש את ההורה של מוישי.."

חשוב שהמלמד יהיה היוזם והמוביל בפגישה ולכן אל תמתין שההורה יתחיל לדבר אלא פתח אתה, דבר בביטחון, והשרה סביבך אוירה נעימה שתוביל גם את ההורה לדבר בביטחון ובנעימות.

ב. צורת הדיווח.

הכרחי להתחיל במעלותיו של התלמיד. הורים באים ומייחלים לשמוע מילים טובות, כאן לא צריך לחסוך וכל המרבה הרי זה משובח, כשמספרים את המעלות חשוב לעשות זאת בצורה עסיסית עם כל החיות, אמר לי פעם הורה כאוב אחרי שיצא משיחה עם מחנך- 'נכון שהמלמד גם החמיא במילים טובות על הבן שלי אך זה היה יבש, בעיקר בשביל שיוכל להגיע ל'אבל', כשהוא דיבר על הבעיות של הבן שלי הוא התעורר לחיים ודיבר בהרבה יותר חיות. זה כאב לו, מאד.  נזכור שהורים משקיעים בבניהם הרבה אנרגיה וכל מילה טובה להורה היא כמים קרים על נפש עייפה, מומלץ להחמיא להורה על דברים מיוחדים שההורה עושה- "רואים את ההשקעה שלך בילדים, פתקי שבת, וכו', אחרי שסיפרת לאבא על החיבור שלך לילד והערכה למעלותיו ולהשקעתו, יקל עליו לשמוע ולהבין גם את הקשיים.

אין צורך להכביר מילים על החשיבות של הכנה נכונה לאסיפת ההורים: נכין סיכום נרחב בכתב על ההישגים הטובים של התלמיד במקצועות הלימוד ורשימה המפרטת את מעלותיו הייחודיות של התלמיד, רשימה זו נחוצה גם אם נראה לנו שאנו מכירים את תלמידינו מצוין וזוכרים הכל ע"פ,  והיא חשובה עוד יותר כשמדובר בתלמיד עם קשיים, שלא תמיד קל למצוא בו מעלות כנות בשליפה אוטומטית, חוסר הכנה יוצרת אי נוחות בפגישה גם למורה וגם להורה.

 

ג. העברת דיווח שלילי.

כשמעוררים נקודה בעייתית, ניתן להורה להכיל את הקושי ונעביר לו את המידע בשלבים: נתאר את העובדות, בנוסח 'נראה לי שלבן שלך יש קושי מסוים בהקשבה בשיעור, מה ניתן לעשות? ולא נמהר להגדיר את הבעיה "לבן שלך יש בעיית קשב וריכוז", ובוודאי שלא נרוץ קדימה ונקבע: "הבן שלך זקוק לנוירולוג", מה גם שאיננו מוסמכים להדביק שמות לבעיות. מטבע הדברים כשהורה שומע לראשונה על בעיה או קושי מסוים של הילד קשה לו מאוד לקבל. לעיתים הקושי לקבל הוא הגורם להורה להאשים את המערכת או את המלמד הנוכחי. חשוב שנדע, אסיפת הורים לא מיועדת [רק] לתת פתרונות, אלא לעורר את תשומת לב ההורה, ולשמור בהמשך על קשר עם המחנך, מותר ואף מומלץ לומר להורה- חשוב על מה שדיברנו ונהיה בקשר בימים הקרובים.

 

הקשבה פעילה.

תנו להורה הזדמנות לחוות את דעתו, והביעו חשיבות לדברי ההורים- כיתבו את הערותיהם, הקשיבו ברצינות ובשימת לב, יתכן בהחלט שתשמעו נתונים חדשים שלא ידעתם עליהם עד כה ויסייעו לכם להבין את הילד ולקדם אותו בס"ד.

 

סיום השיחה:

לסיום נחזור שוב על מעלותיו של הילד כדי לסיים עם טעם טוב, אם ההורה מאריך יתר על המידה כדאי להעיר לו בעדינות בנועם ובחן, ולומר "בוא נתחיל לסיים את שיחתנו" וכדו'. בסיום נברך את ההורה בברכה כנה שירווה נחת מבנו.

 

כמה טיפים נוספים

• דיבור איטי ורגוע- מסייע למלמד לסדר את הדברים בטוב טעם ולהסביר עצמו באופן ברור, ומאפשר להורה לחשוב לענות ולהגיב.
• אל תספר להורה כמה קשה לך! אלא, כמה קשה 'לילד'.
• היזהרו מהעברת מידע על ילד אחר בכיתה,
• הימנע מהשוואה בין אחים שלמדו אצלך בעבר.
• כשהורה מאשים בגלוי או ברמז, אל תכנסו לוויכוח ואל תמהרו לחלוק על דעתו שלילה מידית אינה מאפשרת הידברות. אלא יוצרת מתח, עדיף להראות להורה שאנו מקשיבים לדבריו ושומעים את דעתו, ולעת עתה ממשיכים הלאה לנושא הבא או מתמקדים בפתרון, אז "איך אפשר לעזור לילד".
• זכור לפני שאתה משתף את ההורה בבעיות של בנו, חשוב טוב, האם השיתוף לתועלת וההורה יוכל להועיל לילד? אם יש בידך הצעה לפתרון שתף את ההורה, כך יקל עליו לקבל את הקושי ולהתמודד איתו נכון.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

להערות הארות ושאלות jacobc73@gmail.com

לימוד מתוך חוויה, כיצד נעשה זאת?

במאמר קודם עסקנו בחשיבות הקריאה והשפעתה לטווח רחוק, במאמר זה נרצה לעמוד על עיקרון חשוב שאמור ללוות אותנו לאורך כל לימוד הקריאה והקנייתה לילדים הרכים.

לימוד הקריאה הוא חומר הלימוד הראשון שהילד פוגש בחייו. בנוסף הוא לימוד חשוב עד מאוד, אשר אמור ללוות את הילד בעז"ה בהמשך דרכו, ולהוות בסיס עליו יבנה כל אשר ילמד הילד בהמשך הדרך. מסיבות אלו צריכה הקריאה להיות מועברת לילד בצורה מושכת, מעשירה ומרחיבת דעת שהילד יחוש רצון ללמוד ולהפנים את הנלמד מתוך הנאה וסיפוק.

אנו פותחים כל בוקר בבקשת "והערב נא … את דברי תורתך בפינו". בבקשה זו אנחנו מבקשים שיהיו דברי התורה ערבים עלינו, וכשם שכתב האוה"ח "אם היו בני אדם מרגישים מתיקות וערבות דברי תורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה". ואכן, כל אחד ישקיע יותר בדבר האהוב עליו וירכוש אותו בצורה מיטבית יותר.

לשם כך נצטרך ליישם שני עקרונות: לימוד חווייתי, וסיפוק צרכיו של הלומד, והדברים כרוכים זה בזה. את הלימוד בחוויה נעשה באמצעות שילוב שירים, הפעלות ושיתוף התלמידים בלמידה, החלק השני הוא החלק האמור לגרות אותם לרצות לדעת ולקלוט את הקריאה.

ילד קטן מטבע ברייתו רגיל לשאול הרבה שאלות, למה, איך וכו'.

מסופר על ילד בדואי אשר הלך עם אביו במדבר, בהיותם בדרך שאל הילד: "אבא, לאן הולכת השמש בלילה?"
האבא ליטף את ילדו וענה לו: "האמן לי, אני עצמי איני יודע!"
הלכו כברת דרך נוספת. הילד שאל שוב: "אבא, כיצד מורידים העננים גשם?"
שוב ליטף האב את בנו ואמר: "האמן לי, איני יודע!"
וכך נמשך הדבר כשהילד שואל שאלות והאב עונה את התשובה הקבועה "האמן לי, איני יודע"!

הבן, שלא רצה להטריד את אביו לשווא, אמר: "טוב אבא, לא אשאל אותך עוד שאלות, איני רוצה להפריע לך".
"חס וחלילה",  ענה האב, "אתה מוכרח לשאול, אם לא תשאל, איך תדע?!"

גם בתורה אנו מוצאים דרך זו של למידה בפסוק "והיה כי ישאלך בנך, ואמרת לו". ואכן, מה רבים הם הדברים שעושים בליל הסדר בכדי לגרות את התינוקות שישאלו שאלות ויהיו פתוחים לשמוע את סיפור יציאת מצרים שהוא המצווה העיקרית בלילה זה.

לכן, לפני שנציג לילד מידע חדש, אות, תנועה או כלל חדש נספר לו סיפור על הדבר החדש ונתאר לו את מה שאנחנו הולכים ללמוד. דבר זה יעורר את סקרנותו ודמיונו של הילד לחשוב על האות או על הכלל עוד לפני שהצגנו אותו בפניו. ללא תהליך זה הלימוד הוא סיפוק הצרכים של ההורים או של המסגרת החינוכית, אולם כשהילד שואל את השאלות ומפעיל את דמיונו, הצרכים הם שלו והוא זה שרוצה לקבל את התשובה ולדעת את החומר הנלמד. כך ייקבעו בס"ד הדברים בלבו הטהור וילווהו הלאה בהמשך דרכו.

 

לתגובות

חיים מושקוביץ

052-7170499

a70499@gmail.com

זהירות – בחירות לפניך!

תושבי ארץ ישראל נקלעים למערכות בחירות. אמנם, בוגרים יראי ה' ממעטים לעסוק בענין זה, כי אם ממלאים אחר הוראת רבותיהם בקלפי, כפי שהתבטאו זה מכבר 'ליראי השם אין זכות בחירה כי אם זכות הצבעה'. עם זאת, עלינו לגלות אחריות כלפי ילדינו ותלמידינו, תינוקות של בית רבן ובחורים צעירים, אשר מסתחררים ומתבלבלים.

מחנכים אותם תמיד לאהבה ואחוה שלום ורעות, לסור מפירוד לבבות ולברוח ממחלוקת. ומה קורה בעת בחירות, רואים את גדולי ישראל משני עברי המתרס, ברשימות נפרדות, מה מסבירים לילדים? היו שנקטו 'פתרון פשוט', הם לימדו שגדולי ישראל התומכים ברשימה אחרת, בכלל אינם גדולים! בכך פרקו מעליהם עול ההסברה והחינוך. יצרו אשליה שמי שאינו 'אתנו' הוא עם-הארץ וכדו'. "גדול פלוני חתם? – 'מי החליט שהוא גדול?". גישה זו הזיקה, וממשיכה להרוס ולחבל. ילד ששמע כי רב נערץ בקרב אלפים הוא 'כלום', יאמץ לעצמו גישה זו, לנוחיותו ולהנאתו.

עלינו להאמין, וכך להסביר לילדים, כי המושג 'שלום' – נתון בידי גדולי ישראל, הם מורים לנו מתי יש להתאחד, ואף מתי יש להיפרד. להם 'דעת תורה' לקבוע מהי 'מחלוקת לשם שמים', ועל אף שנראית כפירוד, סופו להתקיים ולהצמיח שלום אמיתי. עמי-הארץ פועלים לפי שקולי דעת, נגועים בעניינים זרים, ולכן יוצא מתחת ידם מכשול. אי' בשם החתם סופר זי"ע כי שלום רב בגמטרי' מחלוקת, ולכן כאשר שָׁלוֹם רָב מסור לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, אלה תלמידי חכמים, שבכוחם לקבוע בדעתם הטהורה כי כעת ה'השלום רב' היא ע"י 'מחלוקת', ולאלה מובטח וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל!

בפרשתנו נלמד על אברהם אבינו שפונה ללוט הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי. וכי הוא יוזם מחלוקת בין 'אנשים אחים'. אך 'בעל הטורים' דורש שסופי התיבות וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו – שלום, כשצדיק מציע פירוד – כוונתו לשלום. אך אין עדיפות מוחלטת לשלום, הרי עשו הרשע הציע אחוה ואמר ליעקב נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ, יעקב סרב! 'בעל הטורים' מצא כי גם עשו בגמטרי' שלום…  צדיק ידע מתי לקרב, ואף ידע מתי להרחיק. אברהם אמר אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה – 'אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין'!

לזהות אמיתות 'מחלוקת לשם שמים' בודקים כיצד מתנהגים ביניהם מֵעֵבֶר לנקודת הויכוח. אמרו חז"ל (יבמות פ"א משנה ד') "בית שמאי מתירין הצרות לאחים, וב"ה אוסרים. חלצו, ב"ש פוסלין מן הכהונה, וב"ה מכשירים. נתייבמו, ב"ש מכשירים, וב"ה פוסלין. אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה, ולא ב"ה מבית שמאי". נשארו חברים! אברהם אבינו יוצא להצלת לוט! לא שנאה ולא שמחה לאיד!

אחד מגדולי ישראל זי"ע היה מספר על עשיר מוקיר רבנן, שתר אחר חתן מופלג לבתו. כשהוצע לו בחור בר-אוריין, התרשמו העשיר ומשפחתו, אך לבחור דרישה: בהיותו עמל בתורה יומם וליל, זקוק הוא לגוף בריא, על כן מבקש התחייבות שבכל יום ויום תוגש לו ארוחה בשרית מלאה. העשיר, שבשר איכותי מצוי בביתו, התחייב על כך בנקל. כעבור זמן הגיעה בת נוספת לפרקה. כאשר מצאו בחור ראוי, הציב אף הוא דרישה: הוא זקוק לתלמודו לתנאים הולמים. בהיותו מתנזר מאכילת בשר בימות החול, הינו דורש ארוחות חלביות משובחות, חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן. לעשיר אין מניעה להבטיח זאת. אלא, היות והחתן הראשון אוכל סעודה בשרית, והשני אוכל חלבי, העמיד העשיר בטרקלינו שני שולחנות, זה לצד זה, עליהם יאכלו החתנים, בנפרד, את ארוחותיהם, כנקבע בהלכות בשר בחלב.

לימים התהפך הגלגל וירד העשיר מנכסיו. אין עוד כסף לנתחי בשר שמנים ולגבינות משובחות. החתנים מקבלים מאכלי ירק בלבד. הבינו תלמידי החכמים שיש להסתדר עם המצב החדש שנכפה על המשפחה. לאחר כמה ימים פונה איש אל אחיו 'בעבר, אכלת אתה חלבי, ואני אכלתי בשרי. ישבנו, ליד שולחנות נפרדים. אך כעת, לא לי בשר ולא לך חלב. שנינו אוכלים את אותו ירק, ומדוע נמשיך לשבת בנפרד? הבה נתאחד ונשב ליד אותו השלחן!… כשצדיקי הדור, לבדם, ה'מלצרים' בסעודתנו, נקבל הגשתם, בין לשלחן אחד ובין לשנים. והאמת והשלום אהבו!

                                                                                                                                                                           בהצלחה בעבודת הקודש

123ymm@gmail.co

      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

אמא של תלמיד פנתה אלי בשאלה כיצד להתייחס לבנה שמבקש בכל שני וחמישי נעליים מותגיים מדגם מסוים שכמוהו נועל "כוכב" רחובי כלשהו. ובכל פעם שאותו "כוכב" מחליף את צבע נעליו, מיידית גם הבן שלה צריך.

למעשה, התחבטות זו, היא מנת חלקו של כל הורה באשר הוא,

האם לגרום לילד סבל ע"י הימנעות מנתינת כל מה שהוא דורש זהו מעשה הפוגם באהבה ההורית? ואולי ההפך?

פרופ' חיים עומר, הינו פורץ דרך בכל התחומים הקשורים לסמכות ההורית בפרט ולסמכות חינוכית בכלל, בעידן המודרני. פרופ' עומר חיבר ספרים רבים בנושא ביניהם: הסמכות החדשה, שיקום הסמכות ההורית ועוד.

בספריו עומד פרופ' עומר על השוני הגדול שבין הדרך החינוכית הנוקשה שהביאה תוצאות מבורכות בשנים עברו – לבין הגישה המתירנית של היום.

ע"פ גישתו ניתן להפעיל סמכות יחד עם מתן כבוד לילד והכלתו. היסוד שחייב להישמר, ושביחס אליו אין שוני כלל בין גישת הסמכות העתיקה לזו החדשה – זו החובה של ההורים להציב גבולות ברורים לילדים וללמדם לדעת כי הסמכות הקובעת בבית היא ההורים, ובבית הספר היא הצוות החינוכי. הסמכות היא ערך עליון שבסופו של דבר מגן על הילדים ומקנה להם שקט נפשי ויכולת אמיתית להתמודד עם מורכבות החיים.

האם יש חידוש בדבריו של  פרופ' עומר ?

שלמה המלך כותב בספר משלי: "חוסך שבטו – שונא בנו". במשפט מוכר זה המורכב מארבע מילים פשוטות מונחת כל תורת הסמכות על רגל אחת. שבט משמעותו הנהגה = סמכות – "לא יסור שבט מיהודה",  אדם החוסך (מונע) את שבטו – את הסמכות שלו, שונא  – בנו, הרי הוא מעמיד את בנו במצב בו יסבול כל חייו כי לעולם לא יוכל להתמודד עם מצבים כאשר לא הורגל לשמור על כללים, גבולות וחוקים.

האם יתכן שאדם שאוהב את בנו, לא ייתן לו את הדבר האלמנטרי ביותר שהוא זקוק לו?!

התשובה לשאלה זו היא פשוטה להפליא, על פי מה שלמדנו משלמה המלך.

ונחזור לשאלה של האימא מראשית המאמר. אם את אוהבת אותו  – ואת חושבת שהוא לא באמת זקוק לנעליים הללו. תגידי לו פשוט: לא! אנחנו לא צריכים כעת נעליים חדשות. ואם הילד יגיד: אבל כולם … וכו'. התשובה נשארת זהה: כולם כן, אנחנו – לא! אף ילד עוד לא ניזוק מהמילה הפשוטה – לא! ילדים חייבים לשמוע: לא! זו הצידה לדרך החיונית ביותר שאנו יכולים לצייד בה את בננו.

במהלך החיים הוא ישמע  פעמים רבות: לא! והוא חייב ללמוד להתמודד עם המציאות הזו.

הבה נחזיר לעצמינו את הסמכות ההורית ע"י שמירה על כללים וגבולות ברורים, נבהיר לילדים מה מקובל עלינו ומה לא, ונאפשר להם לשמוע מעת לעת את המושג: לא!

נאהב את ילדינו באמת, תוך הבנה עמוקה ופנימית כי זו הדרך היחידה לשמור על השפיות הצעירים בתוך מבול החוצפה וחוסר הגבולות השורר בדורנו.

רק כך נוכל לגדל ילדים שיודעים שיש לעולם הזה דין ויש לו דיין, כשיבינו ויפנימו את המחויבות שלהם בכבוד המורים וההורים יגיעו בעז"ה לתכלית העיקרית- שמירה על כבודו של מקום.

 

הורים רבים שואלים מתי לפנות לטיפול רגשי. איך יודעים אם הבעיה חולפת ומהווה חלק מתהליך ההתפתחות הנורמלי? או שהנפש מאותתת. כשיש לנו ספק שווה לבדוק. לרוב, ילדים נוטים לא לשתף במצוקות שלהם בדרך מילולית וגלויה אלא 'מתנהגים' את מה שהם מרגישים. ההתנהגות תופיע בצורות שונות ולעיתים גם קיצוניות. לדוגמא, עצבנות יתר, הסתגרות, פחדים, קשיי שינה, קשיים בהאכלה ועוד. אם אחד מסימנים אלו או יותר נמשך זמן רב, מעל חודש, וניסיתם לדבר ולהבין מה קורה בעולם הפנימי ללא הצלחה, כדאי לפנות לייעוץ.

מתי פונים לטיפול?

•  כאשר הקושי או הבעיה נמשכים ומעוררים דאגה.
•  כאשר ההתנהגויות או הקושי מפריעים לתפקודים חשובים בחיי הילד: התפתחות, למידה, חברה
  או משפחה.
•  כאשר קיימת נסיגה משמעותית מתמשכת בתפקוד  השגרתי של הילד, שהוא כבר השיג.
•  כאשר ההורים מנסים לשנות ודבר אינו עוזר.

איך מטפלים בילדים?

הדרך הנפוצה ביותר לטיפול בבעיות רגשיות בקרב מבוגרים היא טיפול באמצעות שיחה ישירה על הבעיה, בה מנסים להבין את מקור הסימפטומים, מעבדים את הקשיים הרגשיים ורוכשים מיומנויות התמודדות טובה ומתאימה יותר. אצל ילדים,  הטיפול והשיח נעשים בד"כ באופן עקיף דרך כלים מעולמו היומיומי והמוכר של הילד, כמו: משחקים, צבעים, כלי נגינה, בובות ועוד. לאט ובהדרגה נוצר קשר משמעותי בין המטפל לילד ואז הילד מרגיש בטוח להביא את העולם הפנימי שלו, על כל מורכבותו: רגשות, מחשבות לבטים פחדים וכו'. למטפל יש את הכלים הטיפוליים הדרושים כדי  לסייע לילד לארגן מחדש את עולמו הפנימי באופן שייטיב איתו יותר. בנוסף, הטיפול בבעיות רגשיות אצל ילדים מסייע בחיזוק ומימוש יכולותיו וכישוריו של הילד בתחום הבינאישי והלימודי.

כמה זמן נמשך הטיפול?

טיפול רגשי לילדים הוא תהליך, לעיתים ארוך (מעל שנה) ולעיתים קצר וממוקד. זה תלוי במספר גורמים גם יחד: סיבת הפניה, מידת החומרה ומשכה, מידת הקשר והאמון שנוצר בין הילד למטפל ועוד. לאורך כל התהליך נדרשת סבלנות ושיתוף פעולה מלא שלכם ההורים. לעיתים נעשית התערבות גם עם גורמים חינוכיים.

מה מתאים לילד שלי: פסיכודרמה? אומנות? מוזיקה? או דוקא משחק?

כל סוגי הטיפולים מתאימים לכל הילדים, היות וכל מטפל משלב בטיפול למעשה מגוון כלים ממגוון התחומים. כשאנו משבצים ילד לטיפול אנו שמים דגש על תחום ההתמחות וניסיונו המקצועי של המטפל בהתאמה לילד ולקושי איתו הגיע.

מה תפקידי כהורה?

אנו רואים בכם ההורים חלק בלתי נפרד מתהליך הטיפול בילד ולכן אחת למספר מפגשים עם הילד, אנו נפגשים אתכם, ההורים כדי להקשיב לכם ולתחושותיכם, ומנסים לעזור לכם להבין טוב יותר את ילדכם. יש מקרים בהם אתם חלק ממשי בטיפול (טיפול דיאדי המשלב את ההורה והילד גם יחד בחדר).

כל טיפול מתחיל עם פגישות היכרות ודיון משותף עם ההורים בלבד, כדי לנסות ולהבין מה הבעיה איך היא נוצרה ומה הדרך הנכונה לטפל בה, אם בכלל.

טיפול באומנות

טיפול רגשי לילדים בתרפיה באמנות הוא כלי לטיפול רגשי המאפשר לילד לבטא עצמו במגוון גדול של חומרי אמנות, כגון: צבעי עפרון, פסטל, שמן, צבעי מים, גואש, חימר, גבס, קרטון, עץ, בד ועוד. כל ילד מוכשר לעבודה מסוג זה שבה הדגש הוא על תהליך היצירה והתהליך הפנימי שחווה הילד (ולכן טיפול זה מתאים גם לילד עם קשיים מוטוריים, תחושתיים וכד').

פסיכודרמה ודרמה תרפיה

טיפול רגשי לילדים בפסיכודרמה הוכיח עצמו כדרך טיפולית המתאימה מאוד לילדים הודות לדרך החוויתית בה מועבר הטיפול, בשילוב כלים מעולם הבמה: משחקי תפקידים, תאטרון בובות הכולל הכנת הבובות, שיחות, כתיבה והמחזת הסיפורים האישיים ושילוב של טכניקות יצירה שונות.

המשחק הדרמטי וכל "העזרים והתפאורה" של הטיפול מהווים מכלול טיפולי המאפשר לילד אמצעי לעבד את חוויותיו באופן יצירתי, הודות לכך הטיפול נחווה לילד כמרחב בטוח ונגיש ולא מאיים, מזמין ומאפשר לו לחוש ביטחון, להפתח, להעז ללמוד על עצמו ולחוות את עצמו כאדם חשוב ומשמעותי הן לעצמו והן לסובבים אותו.

תוכלו לקרוא בהרחבה על הטיפול במשחק במאמר "מי רוצה לשחק איתי?" מאת שמואל בלעך מטפל בפסיכודרמה

טיפול במוזיקה

הטיפול נשען על שימוש במוסיקה חיה (אלתור, ביצוע, כתיבת שירים, הלחנה ושירה) ו/או שימוש במוסיקה מוקלטת (האזנה למוזיקה). אלמנטים מוסיקליים שונים כמו: קצב, הרמוניה, גוון, גובה הצליל ומהירות, מאפשרים למטופלים להקשיב לעולמם הפנימי, להבין ולהתמודד עם קשיים וקונפליקטים תוך ובין אישיים ולהביאם לצמיחה אישית.

 

אין צורך בכישרון או רקע אומנותי, כדי להיתרם מטיפול במוזיקה, היות ואיכות התוצר אינה רלוונטית, כי אם התהליך עצמו.

משחק ויצירה הם הזדמנות להביע את הדמיון, האותנטיות והספונטניות של האדם. זו חוויה שלאורך זמן מובילה לתחושת סיפוק, תחושה של תיקון נפשי ושינוי. תהליך היצירה יכול להיות תהליך מרפא שמייצר חוויה של גדילה אישית.

אין כמו תחושת בטן של אבא אמא. כשמשהו מטריד אתכם, כשמשהו בהתנהגות ילדכם או בהתפתחותו לא נראה תקין, אל תהססו לפנות לייעוץ.

מלבד זאת תוכלו להיעזר ברשימת "נורות אזהרה" שיוכלו לסייע לכם לזהות קושי ולפנות לסיוע מוקדם ככל האפשר.

• אם ילדך מתקשה ליצור קשרים חברתיים
•  אם לילדך  התפרצויות זעם
•  אם ילדך לא מבטא רגשות
•  אם ילדך סובל מחרדה
•  אם בישנותו של ילדך מקשה עליו לפתח קשרים חברתיים
•  אם ילדך אינו מוציא לפועל את יכולותיו וכישוריו החיוביים
•  אם ילדך בעל דימוי עצמי נמוך
•  אם ילדך מתמודד עם בעית קשב וריכוז
•  אם ילדך נחשף או עבר אירוע טראומתי, כמו: מחלה, תאונה, אובדן, אלימות וכד'

חשוב לפנות אך ורק לאנשי מקצוע מוסמכים ולמרכזי טיפול המוכרים ומפוקחים ע"י משרד הבריאות.

זכרו! בגיל הרך קימת יותר גמישות ויכולת לשינויים. לכן טיפול מוקדם יהיה יעיל יותר לטווח ארוך, ימנע התפתחות של תסכולים והחמרה של המצב הרגשי ויחסוך לכם זמן ומשאבים.

 

כמה חשוב לקרוא

הקריאה היא הבסיס ללמידה ובכדי ללמוד צריך התלמיד להיות בקי בקריאה. קשיים בקריאה עלולים לחסום מגוון תהליכי למידה, שכן כמות משמעותית מן החומר הנלמד מועבר דרכה. ילד שאינו יודע לקרוא, עלול שלא לקלוט חלק נכבד מהחומר הנלמד וכאשר הלימודים יהפכו למורכבים יותר, יהיה לו קשה יותר. כתוצאה מכך, גם עלולות להיות השלכות על החלק החברתי והרגשי של הילד, מעגל אשר לא ייטיב עמו ועם עתידו.

 

מה הבעיה?

ילד המתחיל בלימוד הקריאה, נכנס לזירת התמודדויות. הוא מתנסה בלמידה חדשה, פוגש משימות בלתי מוכרות ועליו להיות חזק מבחינה רגשית. משום כך פעמים רבות, ילד שמתקשה בקריאה ואינו מאובחן בזמן, עלול לפתח בעיות רגשיות. הוא מתחיל לראות את עצמו ככישלון ואינו מבין מדוע הוא אינו מצליח, בעוד חבריו כבר קוראים בשטף. בפרט כאשר הילד התנסה בחוויית הקריאה בצורה שאינה נכונה, הוא עלול להחליט בליבו שהוא אינו יודע לקרוא וחסר מסוגלות להגיע לקריאה נכונה. במקרים שכאלו הילד עלול לפתח רתיעה מהקריאה בפרט ומהלמידה בכלל.

איתותי קושי

תפקידנו כהורים ומחנכים לשים לב לקושי של הילד. במידה ואנו רואים ילד שמתקשה בקריאה, אינו מדביק את הקצב, קורא עם טעויות, החלפות, השמטות או כל קושי אחר בקריאה, מומלץ לפנות עמו לאבחון ולקבלת עזרה ולא לדחות זאת על מנת שלא ייווצר מצב בו הילד יישאר מאחור.

במקביל לפנייה לגורם מקצוע, רצוי לנסות לתת לילד בתקופה זו כמה שיותר חוויות הצלחה וחוויות מתקנות. יש להימנע מלהיכנס עימו לנקודות רגישות, חשוב שלא לשוחח עימו על הקושי ובוודאי שלא להבליט את בעייתו למול אחיו הקטנים, ע"מ שלא לגרום לו לדימוי עצמי שלילי.

במידה ועלה באבחון מקצועי כי הקושי של הילד אכן מושתת על אבני היסוד שבקריאה, יש לבדוק אם הקושי הוא בחלק החזותי או בחלק השמיעתי.

בחלק החזותי, ע"פ רוב התלמיד יחליף בין אותיות ותנועות הדומות ביניהן. קריאתו של הילד תהא לקויה והדבר עלול לפגום בהנאת הקריאה של הילד. לעיתים, אף יש צורך באבחון רפואי-מקצועי של מיקוד ראייה.

בחלק השמיעתי, רצוי לברר ולבדוק אם שמיעתו של הילד תקינה. ייתכן שהילד אינו שומע טוב וזהו הגורם לקושי לרכוש את יסודות הקריאה. לעיתים, דלקות או נוזלים באוזניים מהן סבל הילד בקטנותו, תשלכנה על יכולת הקריאה שלו, שכן רכישת הקריאה מבוססת על שמיעת צלילי האותיות והתנועות.

חשוב שלא להזניח את הבעיה ולא לתת לזמן לעשות את שלו משום שהבעיות רק תלכנה ותגדלנה, דימויו העצמי של הילד ירד והדבר עלול לגרום לבעיות רגשיות.

עם התלמיד המתקשה, יש לעבוד בצורה חווייתית ונעימה. זאת מאחר ולימוד הקריאה צריך לבוא מתוך אתגר ורצון ולא מתוך תחושה של כפייה. הקריאה היא מפתח חשוב לכל ימי חייו ומהווה מרכיב חשוב בכל שלבי הלמידה. נעשה את הכל כדי להניעו לקריאה ולחוות עמו הצלחות והתקדמות.

במאמרים הבאים בע"ה נעמוד על דרכי הקניית הקריאה הנכונה.

 

בהצלחה!

חיים מושקוביץ, מורה מקצועי לקריאה במרכז 'אחיה' ומרצה במרכז להכשרת מורים

לתגובות: 052-7170499

a70499@gmail.com

תורת הלמידה של הקריאה הנכונה המובאת כאן הינה ע"פ יסודות שיטת 'תורת פיך' של הרב דוד אונגר הי"ו.

לכבוד רבי חיים צבי – שלום וברכה

ראשית יישר כוחכם על העצות הנפלאות שמתפרסמות בשמכם במסגרת המרכז הפדגוגי של אחיה.

שנית, אני מבקש עצה לעניין אישי שקשור להתנהגותה של ביתי בת ה- 12 היא מדברת מאוד בחוסר דרך ארץ כלפי ההורים ומשדרת כל הזמן תחושה של זלזול מוחלט. שוחחתי עימה מספר פעמים לגופו של עניין – הרחבתי בנושא של מצוות כבוד אב ואם, ניסיתי בשיטת הגזר וגם להיפך. לעת עתה אנו לא רואים שיפור, אדרבא לדעתי ישנה נסיגה מתמשכת בהתנהגותה. אנו מרגישים אובדי עצות ולא יודעים כיצד לנהוג עמה.תודה מראש על עזרתכם בנושא, מן שמיא תזכו לרוב שפע ברכה והצלחה.

בברכה

אשר מ.

להורים היקרים משאלתכם עולה כי מדובר בתהליך התבגרות נורמטיבי המתרחש אצל כל ילד בגילאי העשרה. חשוב מאד לנו כהורים להבין את התקופה הזו בעיקר כדי לא לקלקל, וכמובן כדי לבנות את נפש הילד, בהרבה מקרים  ההורים לא מבינים מה קורה לידי המתוק שלהם, שלפתע נהיה אגרסיבי, מתפרץ ומתווכח על כל עניין. הם לא רואים את התהליך כתהליך בריא, טבעי ונורמלי אלא כבעיה! ואכן, בגיל ההתבגרות ישנה לרוב עליה בכמות הוויכוחים וההתפרצויות הרגשיות בבית, אך לאמיתו של דבר זה תהליך טבעי מאוד, התהליכים הללו אינם אסון, אלא אדרבא מתנה מה'- מטרת התהליכים היא השתחררות רגשית של המתבגר מהוריו, כדי שיוכל לעמוד על רגליו באופן עצמאי לקראת המשך חייו האישיים. רק כך ילמד  לקחת אחריות על המשך חייו, על מעשיו והחלטותיו.

כשמבינים שהילד לא מתכון לעשות נגד ההורים קל יותר להתנהל במצבים האלו. חשוב להבין מה קורה עם המתבגר בתהליך ההתבגרות, ולהכיר את השינויים המתרחשים אצלו. נמנה אותם בקצרה:

בניית האישיות הייחודית

גיל התבגרות הוא גיל של פרידה, מדובר בתהליך איטי שבו המתבגר בונה את האני שלו. הוא מגבש זהות עצמית חדשה, אישיות ייחודית ונפרדת מהוריו. המתבגר בוחן ומנסח לעצמו מה הן ההעדפות שלו בנושאים שונים כמו: תחומי עניין, וכדו', הוא מתמודד עם שאלות הקשורות לדימויו העצמי, מי אני ומה מקומי במסגרת המשפחתית, החברתית וכו'.

החברים במרכז

הצורך בגיבוש זהות עצמית מחייב התחלת התנתקות מההורים, בשלב זה גדלה מאוד חשיבותה של החברה, החברה היא הקובעת עבור המתבגר את מעמדו החברתי ובכך משפיעה על דימויו העצמי, בטחונו העצמי, תפיסת העולם שלו. ההורים, שהיו הדמויות המשמעותיות בחייו עד היום נדחקים הצידה וחברים בני גילו מקבלים את מרכז הבמה, הם אלו שמעניקים למתבגר תחושת שייכות וערך, ההורים נתפסים בעיניו כ"אנשי הדור הישן" שלא תמיד מבינים את הדור "הצעיר". לעיתים זה גורר חילוקי דעות על סגנון לבוש ודיבור שלא מוצאים חן בעיני ההורים (ולעיתים זה בצדק).

תסכול

בגיל הזה הילד חווה מלחמה פנימית בין הילד הקטן שבו למתבגר שגדל ומתהווה בתוכו. מלחמת שכל ורגש, המתבגר מתחצף להוריו על פי דחף רגשי שגם לעצמו לא מובן מה המניע לכך, ייתכן שבשכל הוא חושב אחרת לגמרי והוא בעצמו מתוסכל מההתנהגות שלו- הוא מרגיש תחושה מסוימת של פיצול אישיות- יום אחד ילד ויום אחר בוגר, הפער בין הרצון להיות עצמאי ובוגר לבין הצורך הבלתי נמנע לעזרת ההורים מוסיף לתסכול. ההורים חושבים שהילד הבוגר מתחצף עליהם ולא מבינים שזה לא הפנימיות זה רק התנהגות חיצונית הנובעת מבלבול ותסכול.

אז מה תפקידנו כהורים: תפקידנו הוא כמובן לאפשר לילד תהליך היפרדות ולעודד את העצמאות שלו. חשוב שההורים יזכרו שהמתבגרים עדיין זקוקים להם, לא פחות מאשר בתקופת הילדות.  הם שואפים לחוש עצמאות וגם זכאים ליותר מרחב לבדיקה.

חשוב לזכור! זה לא הילד, זה ההתנהגות שלו, אין לילד מאבק עם הוריו, אלא עם עצמו, ולכן… במקום להתערב – נכוון! במקום להתווכח – נדבר! ,במקום להחליט – נשתף! במקום לחטט  – נשדר אימון! במקום להשתיק – נדבר על משמעות ומטרות, עם זאת נפנים כי הם זקוקים להורות יציבה וחמה שתספק להם משענת תומכת וגבולות, ותעזור להם להתארגן ולהגן על עצמם, תוך הצבת גבולות והתאמתן למתבגר. כדאי לבסס את העובדה כי למרות הכל, ההורים הם אלו שקובעים סדרי עולם בבית.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

להערות הארות ושאלות

jacobc73@gmail.com

עולם חסד יבנה

התורה מלמדת על המבול, נח והתיבה, לא כסיפור בעלמא, אלא בכדי שניקח מוסר ונפיק דרכי חיים ואורחות יושר. עמוקות הן פרשיות בראשית וככל שנצלול בקרבן נעלה עוד ועוד תובנות תורניות והנהגות 'הלכה למעשה'.

הגמרא מספרת (סנהדרין קח (:כי אליעזר עבד אברהם פגש את שם בן נח, וביקש לשמוע 'מה היה בתיבה'. אמר לו 'צער גדול היה לנו בתיבה. בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה'. בדומה לכך אי' במדרש (ילקו"ש תהלים לז) 'אמר אברהם למלכי צדק (שם בן נח), כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו בצדקה שעשינו שם! אמר לו, ומה צדקה עשיתם בתיבה, וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו, עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים! אלא נותנין היינו לפני זה ולפני זה. באותה שעה אמר אברהם, ומה אלו, אילולא שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, אני אעשה בבני אדם, שהם בצלמו של הקב"ה, על אכו"כ! באותה שעה וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַעא'כילה ש'תיה ל'ויה.'

ולכאורה קשה – הרי ניסים רבים נעשו לנח עד כה. החיות באו מאליהם בכדי לא להטריחו. הקב"ה 'כבש מעיינו 'שלא יוליד עד גיל 550, כדי לא להטריחו לבנות תיבות הרבה. הקב"ה הקיף את התיבה באריות ודובים כדי שרשעי הדור לא יפגעו בשלימות התיבה. הקב"ה אף כרת עמו ברית, שבדרך נס אוכל שהכניס לא ירקיב. ומדוע היה עליו לטרוח כל כך בתוך התיבה? מדוע לא נעשה לו נס שכל בעלי החיים יאכלו באותה שעה, מזון אחיד, וכך ינוחו נח ובניו וישנו, בהשקט ובמנוחה, ולא יתייגעו כפי שתיארו לעיל ?(ועל עצם הטרחה בבניית התיבה ,באמת אמרו חז"ל 'ולמה הטריחו בבנין זה? כדי שיראוהו עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו… והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו.')

מבארים בעלי המוסר, כי הקטרוג נמתח על אנשי דור המבול וגזר דינם נחתם בעוון גזל. לאנשים לא היה אכפת מהזולת. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, כל אחד חושש לעצמו ודואג רק לעצמו. מכאן באה כליה לדור ומחיית כל היקום. הרי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, ואילו הנהגתם הקלוקלת, היפך מידת החסד, הביאה חורבן לעולם. כעת, בשנת המבול, חובה לתקן מידה רעה זו. היה על נח לפעול במידת החסד 'סביב לשעון 'ללא שינה ומבלי לנפוש. הנה, רק איחר מזונו של ארי ברגע קצר, מתוך היסח הדעת ,פַָסַק מרצף מעשי החסד, מיד נפגע ע"י מידת הדין והכישו הארי. זו כוונת שם בן נח באומרו לאברהם 'יצאנו מהתיבה בזכות הצדקה'. העולם החדש נבנה על בסיס חסד תמידי!

הייתי משתתף בסעודות 'יארצייט' שערכו תלמידי המאור הגדול הג"ר מאיר שפירא, מדי שנה בליל ז' במרחשון. תלמידיו העלו זכרונות מ'שנות השובע' במחיצתו המאירה. הרב דוד הלחמי, שהיה מ'עשרה ראשונים' ב'חכמי לובלין' תיאר 'הוא היה רב, ראש ישיבה, מנהיג, וקודם לכל היה אב לכל תלמיד ותלמיד'. הוא סיפר כי בער"ש אחד חלה בחור בחום גבוה. רופא הוזעק למיטתו וזיהה פצע מוגלתי, המזהם את דמו ומסכן נפשו. לאחר חיטוי וחבישה, צוה הרופא כי בכל שעה יחליפו תחבושות לשמור על הסטריליות. מיהרו לפני כניסת השבת לגזור רצועות תחבושת רבות. בצהרי יום השבת תמו התחבושות. פנו לרב, לראש הישיבה, בשאלה, האם מותר לגזור תחבושות נוספות בעיצומו של שב"ק. הרב קבע מיד "הרי זה פיקוח נפש! יש לגזור בשבת!". הוא ראה את תלמידיו מביטים איש לרעהו, חושבים מיהו זה שיאלץ לחלל שבת. מיד הכריז הרב 'אני זוכה במצוה זו!' תוך שהוא משמיע בפניהם את דברי הירושלמי (יומא פ"ח) 'הזריז (לחלל שבת למען פיקוח נפש) משובח! …כל דבר שהוא של סכנה, אין לומר יעשו דברים בעכו"ם ובקטנים, אלא אפילו בגדולים בישראל'! הרי אני קרוי 'גדול בישראל'! הביאו לי את המספריים!…

מחנכים 'בונים' את תלמידיהם. אין ספק כי בכל בנייה ישנם גם 'מהלומות פטיש' ו'כיפופי ברזל'. אך יש לפעול ברגישות. כאשר כלי מלאכתנו הם חסד ואכפתיות, נראה את עולמו של התלמיד נבנה. הזדמנויות רבות יש לנו, בכל יום, לנהל 'גמ"ח' בכיתה. גמ"ח מילים טובות. גמ"ח חיוכים. גמ"ח הקשבה. נְַרְוִּיחַ, כי נהיה אנחנו מתוקנים יותר…

                                                                                       בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

יחיאל מיכל מונדרוביץ'