מאמר לפרשת שבוע

לפני שנים התמודדנו באחד הת"תים עם תלמיד נורמטיבי, שעם פטירת אימו בפתאומיות ל"ע, בלידת אחותו תחי', נכנס למשבר רגשי ונפשי עמוק והפסיק לדבר, 'אִלְּמוֹת סלטקיבית', למשך חודשים ארוכים. המשפחה בכללותה התקשתה להשתקם והטיפולים שהוצעו לילד לא הועילו. והנה, 'ממלא מקום' בא לכיתה לעשרה ימים (המחנך יצא לחו"ל לנשואי בנו). המ"מ הודיע לכיתה שהוא משלב 'זמרה' בין השיעורים, ואי"ה יופיעו כ'מקהלה' בפני הת"ת כולו.

המ"מ היה מיטיב נגן, ובכוח שירה חמה להמיס שכבות קרח שעוטפות את הנפש. ילדי הכיתה ראו, כן תמהו, כיצד חברם 'היתום' משתלב בשירה, שר ומחייך, שר ומתקשר! כאשר התארגנו ל'מקהלה' פרוביזורית בחצר הת"ת, עלה הוא כסולן בשיר "אל הנער הזה התפללתי… אני האמא, אתכם לעולמי עד…". למרות ששירתו אינה משובחת ומהוקצעת, שערי דמעות נפרצו. הילד המשיך בטיפול רגשי שמעתה נשא פירות, ושב לְנוֹרְמַטִיבִיוּתוּ, לרווחת כולם.

מקרה זה הוא אמנם קיצוני וחריג, אך ממנו ניתן ללמוד על הכלל. הבה נחזיר שיעורי ה'זמרה' למערכת הלימודים! ממש לאחרונה יצא לי לשמוע משני אנשי חינוך, בנפרד שסיפרו בערגה, שבילדותם השתתפו במקהלות. סיפרו עם ברק בעיניהם, הרגשתי רגש בדבריהם. יש בשירה לחזק ביטחון עצמי בקרב ילדים, ותורמת להעצמת תלמידים שמתקשים להתבטא בשאר תחומי הלמידה. יתכן ומקהלות הילדים התמעטו כי התחילו לעשות בהן טפל לעיקר, להבליט את ה'מופע' וה'ראוותנות' יותר מאשר חלק השירה הטהורה, וממילא, הורים 'יראים' משכו ידיהם, ובצדק.

אף גדולי ישראל עסקו בשירה קדושה, כידוע על תלמידי מרנא הבעש"ט לדורותיהם, ואף רבינו ישראל משקלוב מתאר (בהקדמתו ל'פאת השלחן') את התרגשות רבו הגר"א מוולינא שזכה אף ל'חכמת הנגינה'. בדורנו זכינו להג"ר עובדיה יוסף, שר התורה, שהיה מתרונן בשירה לקל חי. מנחילים לבני-תורה את זמירתו של הג"ר יוסף שלום אלישיב שהנעים בשעת יגיעתו בתורה. הג"ר ברוך בער מקמינץ הלחין ניגונים, לצד חידושיו העמוקים בהוויות דאביי ורבא. איי! צמאה נפשנו לניגוני הג"ר מאיר שפירא, ה'קדושת ציון' מבאבוב הי"ד, אדמור"י חב"ד וסקולען…

לא בכדי, כאשר 'פעילי קירוב' מקיימים מפגשים עם בני-נוער, עוסקים בשירה. מרגלא בפומיה דהרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ, נעים זמירות ישראל "אומרים כי עולם הנגינה קרוב אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא הוא עולם התשובה!". לא בכדי תמה רבינו בחיי מדוע לא תיקנו 'ברכת הנהנין' על שירה ונגינה, כמו על הריח! (בספרו 'שלחן של ארבע' סוף שער א'). כאשר פורטים בנעימות מיתרי הקול ומיתרי הגיטרה, מתעוררים אף מיתרי נפש רוח ונשמה, בפרט כאשר השיר מלווה בסיפור מתאים ומרגש. ניגון שבוקע מהלב, לא מהגרון, בכוחו לקרב לבות בנ"י…

מסופר כי רבינו הק' מרוז'ין התהלך בבית מדרשו, אחוז שרעפים, כשהוא מזמזם לו 'בָּם בָּם'. נכח שם לץ ששאלו לפשר ה'בָּם בָּם'. השיבו הצדיק "הרי נאמר וְדִבַּרְתָּ בָּם!". החל אותו לץ לזמזם אף הוא כן, בלעגתנות. הגיב הצדיק "הרי נאמר 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'… סיפור זה מלמדנו כי יש קדושה עליונה בשירה וזמרה, לכן יש להקפיד לבל תחדור אליה שירה נכרית, פרועה והוללת, לחללה חלילה. (ראו דברי הרמב"ם החמורים בפירושו לאבות פ"א מי"ז).

על מלמדי תשב"ר להקדיש זמן מדי שבוע ל'פרק שירה'. אין זה 'ביטול תורה', אלא 'קיומה'! ביודעי ומכירי, 'תלמוד תורה' שזכה למינוף ערכי, רוחני והתנהגותי, מאז שהמנהל שי' התחיל לשלב שירה במסגרת הלימודית. השירה סייעה לשינוי האוירה, לקדושה יותר, מכובדת ונעימה. גם המקהלה שם שומרת על 'עיקר עיקר' בחן יהודי אותנטי.

גם בבית, נקדש את שלחן השבת ב'ניגונים מיוחדים', מעבר ל'זמירות' הקבועות. ב'שבת שירה' מרחיבים עוד ועוד כי 'הקריאה מעוררת את הזמן'. מדי שבת תרים אחר שיר על פסוק בפרשה או בהפטרה, בשבת שלפני 'יארצייט' של צדיק שרים ניגון הקשור אליו, 'האי בית כור' בשבת חנוכה, 'יום שבתון… ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד' בשבתות יתרו-משפטים, כמו גם בפר' נח, שהרי 'יונה מצאה בו מנוח'. שבת נחמו… שבת מברכים… השירה נחקקת בנשמות הבנים, וכבר שמענו מקרים של 'והשיב לב בנים על אבותם' בזכות שירה שעוררה ניצוץ…

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

גאון ישראל רבינו יוסף ראזין, ה'רוגוצ'ובר', היה ילד פעלתן ותזזיתי, והמלמדים שאביו שכר התקשו מאוד ללמדו. מלמדים רבים עזבו אותו, ואביו התאמץ למצוא אדם שיצליח ללמדו. ארע ויוסל'ה הצעיר קם וברח מחדר הלימוד, החוצה אל השדות. המלמד דולק אחריו כשהגמרא תחת בית-שחיו. הילד בורח ממנו, עד שטיפס על עץ גבוה. המלמד המבוגר, נושם ומתנשף, מוצא את הילד יושב בצמרת העץ, בין הענפים העבותים. המלמד פותח את הגמרא הגדולה ומשעינה על גזע העץ, ומתחיל להקריא! הוא מלמד בקול – ולילד אין לאן לברוח… העיד על עצמו הגאון ששיעור זה חדר לקרבו. ממקום מושבו הגבוה – האזין. זה היה מעניין. מאז אהב גמרא יותר מהכל, וההמשך ידוע…

סיפור מדהים. מלמד סובלני זה סייע להעניק לעולם את אחד המופלאים שבגאונים, בעל ה'צפנת פענח', שהתורה כולה פרושה לפניו, וחידושיו המקוריים והמהפכניים נלמדים בעיון ע"י טובי בעלי הכישרונות. סיפור זה ייחודי – אך לא יחיד. מחנכים שאינם מוותרים ומתייאשים. נענים לקריאת הקב"ה: 'נעשה אדם'. ביחד, אני ואתה, שותפים.

נדמיין את המלמדים שר' פישל ראזין שכר ללמוד עם יוסל'ה בנו. הוא חריף וקופצני. אינו קשוב, אינו ממושמע, אינו מרוכז. "הוא לא רציני בלימוד, לא מחונך". המלמדים עוזבים אותו. הם רוצים ללמד גמרא, והילד אינו לומד! ומה בינם לבין המלמד האחרון? בעוד המלמדים הראשונים באו ללמד גמרא, מלמד זה בא ללמד תלמיד. הרי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכשצריך לצאת לשדה וללמד מתחת לעץ, כך יעשה. אפשר אמנם ללמד זכות על הראשונים, אך מוקירים ומעריכים את האחרון. הבה נגדיר את התפקיד: 'טכנאי' לימוד גמרא, או מלטשי נשמות…

בפרשתנו נאמר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. רש"י הק' מביא דרשת חז"ל "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". ואילו רבינו בחיי מרחיב וכותב "שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם". זה התפקיד! לסבול אותם גם כשהם בלתי נסבלים. שלא יכעסו עליהם גם כשהם מ-ע-צ-ב-נ-י-ם!

באסיפת הורים כללית שהתקיימה בבית ספר, קם אחד ההורים והתחיל לרטון ברבים על הרמה הלימודית שאינה גבוהה מספיק, ועל שאין ענישה והרתעה מול תלמידים בעייתיים. המנהל לא איבד עשתונותיו ושאל את האב במה עוסק. "יש לי נגריה". "ואצלך הכל מצוין?" שאל המנהל. סיפר האב כי זכה לשם-טוב ותוצרתו יוקרתית ומיוחדת. המנהל שאל "ואם תקבל משלוח של קרשים עקומים?" "מה זאת אומרת? אשלחו מיד בחזרה!". המנהל מגיב "אני מקבל גם את העקומים, את השונים, וחושב איך לשלב בכל זאת אותם… 'כשלוחו שם מקום' אינני בז לאף משלוח!

ר"מ בישיבה סיפר לרבינו החזון איש כי מנוי וגמור אצלו להרחיק תלמיד מישיבתו. "הבחור מפריע לכולם בלימוד, ואני חש אחריות על השכר לימוד שהם משלמים ללמוד אצלי!". הרב הרהר והגיב "ב'דיני ממונות' דנים בשלשה דיינים, ואף אפשר ב'יחיד מומחה'. אני פוסק לך, כ'יחיד מומחה', שאין כאן חשש ממוני!" והחזו"א המשיך ואמר "אך אני תמה עליך, איך אתה 'פוסק' להרחיק תלמיד מהישיבה? זה כמו להורגו! הרי 'דיני נפשות בעשרים ושלשה'!

צריך סבלנות במהלך השיעור, סבלנות – לרדת לעולמו של ילד, סבלנות – מול אב מתוסכל ואם רגישה. 'להנהיגם בנחת' גם כשאתה עייף וטרוד, 'בנחת' גם כשהם לא רגועים, 'בנחת' – כי אי אפשר לחנך באופן אחר! נחת וסבלנות הם כלי אומנותו של המחנך! אמר החכם: "מי שאין לו זרוע – פטור מתפילין, מי שאין לו סבלנות – לא יכול לחנך!"

סיפרה לי רבנית נכבדה "הכנסנו את נכדנו בן השלש לחיידר, עטוף בטלית, וכולו קדוש וטהור. הטכס המסורתי התנהל ברגש. בסוף, לקראת חלוקת 'הפעקל'ך' (שקיות הממתקים) התעכב המלמד מעט, כי עמל להתיר את הקשר שסגר את האשפתון הגדול בו הבאנו את הפעקל'ך. הערתי לו בנימוס "אפשר לקרוע את השקית". חייך הרב'ה בעדינות והשיב "אם לא תהיה לי סבלנות להתיר קשר בשקית ניילון, איך אהיה סובלני ללמד ילדים בני שלש?…"

אנחנו לא שולטים על הקשיים סביבנו, ולא ניתן להם לשלוט בנו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'מדרש רבה' בפרשתנו פותח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, הה"ד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). המדרש ממשיך ללמד על אברהם שמנע מוסר מישמעאל בנו, ובסוף יצא לתרבות רעה ואביו שָׂנְאוֹ, וכן יצחק עם עשיו בנו, ודוד המלך עם אבשלום ואדוניהו בניו, עליהם נאמר וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ… והמדרש משבח את אברהם שחינוך את יצחק בנו כראוי, יצחק שחינך את יעקב, והמדרש מסיים "אף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בנ"י הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, השוון כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו". וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר!

שלמה המלך מלמדנו בחכמתו שאהבה שאין עמה חינוך – אינה אהבה, וחינוך שאין עמו אהבה – אינו חינוך. על כן, ויתור ופינוק הבן – ללא מוסר והדרכת אביו, ירחיקו ביניהם. ומאידך, תוכחת מוסר שלא באה מלב אוהב תחטיא מטרתה. ומהו ה'שֵׁבֶט' עליו מזהיר שלמה שאין לחסוך מבנינו? אמנם בחז"ל וב'ראשונים' ז"ל התירו לאב להכות מכה חינוכית קטנה ומרוסנת, לא בכעס, ואף זאת בכפוף לגיל הבן ובעיתוי הנכון. אך, האם זהו 'פשוטו של מקרא'?

הקדמונים ביארו שאת ה'רישא' נבין מתוך ה'סיפא'. הבה נשווה ביניהם! אם וכאשר נפרש ה'רישא' כפשוטו, חושך שבטו – מכות המקל – שונא בנו, היה ל'סיפא' להמשיך 'ואהבו מכהו מדי בוקר וערב'. אך לא כן סִיֵּם הפסוק, אלא "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר", הרי שהיפוכו של הרישא, האב ה'חושך שבטו', הוא האב המקדים ומתמיד בהנחיית מוסר והנהגה לבנו. ברור אפוא כי ה'שֵׁבֶט' הוא 'שרביט ההנהגה', שלא יחסוך אב בחינוך בניו והנהגתם. כך עולה מהמדרש הנ"ל, אברהם חינך את יצחק, ויצחק את יעקב, ולא מצאנו שֶׁרָדוּ בהם במקלות, אלא בחינוך והנחייה. אף את יעקב אבינו, מֻשָּׂא המדרש, משבחים, שהוכיח את בניו ולימדם דרכיו, ולא חסך מהם שבט מוסר מתוך אהבתו.

ג' פעמים מצאנו בתורה את התיבה שֵׁבֶט. [ואין מדובר כאן על שֵׁבֶט שפירושו קבוצת אנשים המתייחסת לאב אחד].

• לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה… (ויחי)
• וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ… (משפטים)
• וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לה'. (בחקותי)

האם אלו 'מקלות'? נעיין ב'אונקלוס': יעקב מברך יהודה בנו: "לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה". יהודה ינהיג! שרביט ההנהגה. אדון שהכה עבדו ואמתו: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ… בְּשׁוּלְטָן… בשררה! ולכן שונה דין אדון שהרג עבדו, מדין אַחֵר שהרג עבד, 'כִּי כַסְפּוֹ הוּא'. (רמב"ם פ"ב מה' רוצח). הרי בשני פסוקים אלה תרגום של שֵׁבֶט הוא שׁוּלְטָן, הנהגה! ואכן, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – החוסך הנהגה וחינוך – שׂוֹנֵא בְנוֹ! רק אצל בהמות יש מקל! ב'מעשר בהמה' מתרגם: וְכָל מַעְשַׂר תּוֹרִין וְעָאן, כֹּל דְּיִעְבַּר תְּחוֹת חוּטְרָא. אף בהמות מכים בחמלה, שהרי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן!

ניתן להאריך עוד – אך המאמר מוגבל: נסיים בדרשה נפלאה שדרש רבינו ה'כתב סופר': החינוך המועיל ביותר הנהו ה'דוגמא האישית' שהבן מקבל מאביו, וע"כ מצווה שלמה המלך: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שלו! החוסך הנהגה וחינוך מעצמו, אינו 'סר מרע' כדבעי, אינו מקיים 'עשה טוב' כראוי, אב זה שׂוֹנֵא בְנוֹ, כי בהיעדר דוגמא אישית, מה יעשה הבן…?

נזכור דברי שלמה: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט-מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ (משלי כ"ב ט"ו). ואף זאת יעשה האב באהבה, כדרשת רבינו בעל-הטורים (בדרשת ה'מסורה') בפ' וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, עיי"ש. 'נַכֶּה' את בנינו ב'מקל נועם' בלבד, כלשון המדרש (ב"ר י') איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ש'מכה' אותו ואומר לו גדל!" 'כח המצמיח' קרוי כפי חכמים 'מכה', וכך נוהגים חכמים בחינוכם. החכם אינו נזקק לכוח, כי אין גבורתו בכפו אלא באישיותו ובדעתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לפני כחצי יובל שנים הואשמה אמא צעירה מאחת השכונות הירושלמיות, על שהיא מענישה ומכה את בניה. כשהועמדה למשפט טען פרקליטה, עו"ד חרדי, שהיא צודקת! כך נהגו בכל הדורות, ומסורת אבותינו 'בידינו' ממש! הוא אף הציג בפני השופט הפסוק ב'משלי': חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְּנוֹ! ומי יחלוק על שלמה המלך, החכם מכל אדם!

בבוא השופט למסור גזר דינה, פתח ואמר: אין חולק כי אכן 'וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם… וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם…', אך בוודאי נדרשת חכמה רבה להבין את דבריו שנאמרו בדעה עמוקה. מאידך, חז"ל קבעו (פסחים ס"ו) "כל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו". הכועס נעשה 'טיפש' בשעת כעסו. איך יכול לאדם הרוגז, ה'טיפש הזמני', להרים יד ולהכות את בנו, תוך שנתלה בדברי שלמה? הרי דברי חכמה ניתן לקיים רק בחכמה, במצב רוגע!

מחנכים מומחים ויר"ש יודעים בברור: אין מקום ל'כעס' בעבודת החינוך. ניתן להשפיע על נפש התלמידים רק מתוך שלוה ונחת. לעומת ה'אשליה' שכעס הוא כלי יעיל ומטיב את מעשי התלמידים, כבר כתב רבינו ה'חזון איש' ('אמונה ובטחון' פרק ד') "כאשר מייסר את תלמידו בביטוי גס וזעקת רוגז על הֶעָוֶל אשר עשה, מתערב כאן רע וטוב, אם יש כאן תועלת תוכחה והתלמיד מתעורר על חטאו, וגמר בליבו שלא לִשְׁנוֹת חטא זה, יש כאן ענין רע שהחניך התרגל בגסות ובקפדנות המקבל מרבו, שרואהו משתמש במגונות אלה בשעת תוכחתו, ו'גדול שמושה יותר מלימודה', והתלמיד מחקה תמיד את רבותיו, ועל הרוב גם התוכחה לקויה – כשמתלווה עמה ממידות הלא-טובות".

בפרשתנו, מברך יעקב אבינו את בניו. על שמעון ולוי אומר 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. רבינו ה'בית ישראל' היה מספר שזקנו רבינו ה'שפת אמת' העסיק בביתו ת"ח, מחסידי קאצק, ללמד את בניו. פעם, שיחקו בניו הצעירים של הרבי, והתרוצצו סביב המלמד, בזמן שלימד הבנים הבוגרים. פנה אליהם בגערה, אך הם המשיכו במשובתם. פקעה סבלנותו, ועמד ממקומו בכעס. ראה זאת הרבי ואמר "הרי במשנה נאמר 'ולא הקפדן מלמד'. הרבי הוסיף והסביר לו הפסוק הנ"ל, שיעקב לא קילל את בניו, אלא כשראם כעסנים, ברכם שיעקרו מקרבם מידה זו. לכן אמר שיהיו 'סופרים ומלמדי תינוקות' שהרי 'לא הקפדן מלמד', וכשיעסקו במלאכות קדושות אלו – שבהן הכעסן נכשל – יעמלו לתקן כעסם ויתמתנו ברוגזם. אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם!

אין ספק שעבודת החינוך נעשית מורכבת משנה לשנה, אך על המחנך להפנים בנפשו שכעס מזיק ומקלקל, כאשר התלמידים רואים את רבם רוגז – הם בזים לו. מאחורי גבו לועגים ומחקים דמותו הכעוסה ודיבורו הרוטן והזועף!

סיפר הרה"ק רבי יצחק מוורקא "התלוויתי למו"ר הרה"ק רבי דוד מלעלוב בנדודיו. הגענו לעיר אחת, ואשה ראתה את רבי דוד והתחילה להכותו! היתה זו אשה עגונה שבעלה עָזְבָהּ לפני שנים רבות. היא טעתה וחשבה שרבי דוד הוא בעלה, והתפרצה עליו במכות! כאשר קלטה שטעתה מררה בבכי והתחננה שימחל על שביזתה אותו והכתה אותו. הרגיעה הצדיק ואמר "לא אותי הכית, אלא את בעלך! רק טעית וחשבת כי הוא אני". בלכתם הסביר לי רבי דוד שכך נהג יוסף הצדיק (בפרשתנו) כאשר הרגיע את אחיו המתחננים לסליחתו אמר "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", פגעתם בי כי חשבתם שאני הפועל לרעתכם! זה בכלל לא היה אני! רוב הכעסים באים בגלל חשיבה מוטעית זו…".

מַשְׁבְּרֵי הכעס מתעוררים בליבו של המלמד כשהוא נפגע מיחס התלמיד כלפיו, זלזול בדבריו, אי ציות להוראותיו. המלמד חש צורך פנימי דחוף לשקם מעמדו מול הכיתה, ועושה זאת בצעקה, גערה, בהענשה… עצה טובה למלמד: חֲשֹׁב שהילד לא מתכוון אותך אישית! הוא מתחצף 'לרב'ה שלו', זה שמונע ממנו… הדורש ממנו…  כרגע זה אתה…

תלמידים רבים שואלים את מוריהם: כאשר יוסף עלה לגדולה, מדוע לא שלח להודיע לאביו שהוא חי? אוי לו למלמד שמתעלם משאלות תלמידיו! יש לחתור לבאר דבר דבור על אופניו. 'חוק כלים שלובים' בחינוך: התלמידים לעולם לא יעלו על רמת מוריהם… רבינו 'אור החיים' הק' מבאר בפרשתנו שיוסף לא שלח אות חיים לאביו מפני שחשש לכבודם של אחיו שלא יתביישו מאביהם! היה מוכן להשאיר את אביו בצערו ובאבלו – מאשר לבייש את אחיו! מה שאין כן כעת, לאחר שהתוודע אליהם, האכילם והשקם, העניק מתנות, והראה שהוא עמהם בלבב שלם.

מסר חינוכי מדהים! כהמשך לשיעור הנלמד זה עתה מתמר: "נוח לו לאדם להשליך עצמו לכבשן האש – ואל ילבין פני חברו ברבים" נרחיב בחומרת הלבנת הפנים 'גם במקרה שאתה צודק'. לא 'מספרים' פרשה בלבד, אלא מחנכים!

אך יותר ממה שתלמיד שומע את דברי רבו – הוא רואה את מעשי רבו. לא קל לנהל כיתה בת עשרות תלמידים – אך על המחנך להישמר ביותר לא לפגוע חלילה בכבודו של אף תלמיד. ידועה אמרתו הצחה של הג"ר מאיר שפירא מלובלין: נגר דורך על נסורת תוך כדי עבודתו. בורסקאי על עורות. יזהר המלמד לבל ידרוך על נשמות! פיקוח נפש!

שח אברך חשוב "את כל חיי חב אני לרב'ה שלימדני בכיתה ג'… ומעשה שהיה כך היה: חברי הביא לכתה שעון חדש. כל ילדי הכיתה התגודדו להביט בו בקנאה… בהפסקה נכנסתי לכיתה הריקה, והנה, השעון החדש מונח על השלחן. רוח שטות פעפעה בי, והכנסתי את השעון לכיס מכנסיי… בתום ההפסקה נתגלתה הגניבה, ותהום הכיתה!

המלמד נכנס ומבין את אשר לפניו. הוא פקד על כולנו לעמוד במקום, ילקוט על הכיסא, וידים על הראש. הוא פתח ואמר "אינני מאמין כי בכיתתנו יש גנב, אך נבדוק!". הוא עובר תלמיד תלמיד, ממשמש בילקוט ובכיסים. המלמד מסיים טור א' ועובר לטור ב'. אני חש 'פלצות'. תיכף הוא מגיע אלי. השעון קודח בכיסי כגחלת בוערת. בראשי חולפות מחשבות זוועה מה יקרה כשיתפסוני. יסלקו אותי מהת"ת, כנראה אף את אחי. את אמי יפטרו ממשרתה ב'בית יעקב' כי מי תרצה ללמוד אצל 'אמא של גנב', אני חושש על סבי הקשיש והחולה, איך ליבו יעמוד בבושות…

והרב'ה הגיע לטור שלי, טור ג'. כולו מצומרר. כבר לא רואה ולא שומע. הרב'ה מחטט בילקוטי ואז ממשש בבגדי. בזריזות-ידים הוא שולף את השעון מכיסי ומטמינו בכיסו! הוא ממשיך בחיפושיו בכיתה כאילו טרם נמצא השעון!

בתום החיפוש בכל ארבעת טורי הכיתה, נעמד הרב'ה בחזית הכיתה וחיוך רחב על פניו "ברוך השם אין בכיתתנו גנב! כל תלמידינו צדיקים ונקיים". הוא מציג את השעון ואומר "יצר הרע ביקר כאן בהפסקה וגנב את השעון. זה לא ילד!" השיב את השעון וביקש לא להשאירו עוד מול יצר-הרע… וזהו! הוא לא הביט בי, לא קרץ לעברי, למיטב ידיעתי לא סיפר זאת לאבי. הוא הציל את חיי! אני לא יודע איך הייתי שורד את ההשפלה. הוא חינך אותי לגמרי!

המלמד יכול היה 'להתיר דמו' בהצדקה של 'למען ישמעו ויראו', אך הוא שמר על שליטה עצמית, כי אין לחרוץ דיני נפשות על גניבת שעון! נזכור את שדרש הצדיק רבי יחיאל מאיר מגוסטנין [מגדולי חצר הק' קוצק] "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, את הרע תוציא מקרבך, מקרב עצמך, ואזי וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, ישמעו בקולך ויראו ממך כיצד לנהוג!"

ברוך השם, זכינו ו'אלימות פיזית' נתבערה ממוסדות החינוך. כבר אין צביטות, משיכות אוזניים וסטירות משפילות. אך המערכה טרם תמה! נוסיף ונאכוף את איסור ה'אלימות המילולית'. לא למילות לעג והענשה משפילה! אדרבא! את התלמידים מקדמים ע"י 'כבוד והערכה'. בהלכה ישנם 'דרכי קנין' רבות. יש קניינים לקרקעות ויש למיטלטלין, יש בכלי-המוכר ויש בכלי-הקונה, יש ברשות היחיד ויש ברשות הרבים. כל 'קנין' מוגבל בצורתו ומקום זכייתו. אך יש קנין שמועיל בכל, ללא סייג, והוא קנין "הגבהה"! את נפש התלמיד נקנה ב'הגבהתו' וזה מועיל תמיד!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

שח לי מרצה עמית: נשאתי הרצאה חינוכית בפני אבות בת"ת גדול וחשוב. הנושא היה מעשי וחשוב, והקהל האזין ברוב קשב, בדממה. הפריע לי לראות שבקצה האולם ישבו שני אברכים ופטפטו לאורך ההרצאה. הרי אינם ילדים! לא רוצים להקשיב – שיצאו! וכך נמשך הדבר, למגינת ליבי. בתום ההרצאה הקיפו אותי שומעים רבים, להודות, להעיר ולאיר. גם האברך 'הפטפטן' ניגש ואמר "היה מיוחד! הצלחתי להקשיב ואף לתרגם ל'עולה חדש' תוך-כדי…".

חשוב לסגל לנו הרגל חינוכי חשוב: לא למהר לשפוט מעשי הזולת לפי מראה עיניים, יש לברר היטב לפני שנוקטים עמדה לגבי מעשי האחר, וכן להיות מוכנים לראותו באור חדש, לסלק דעה מוטעית, ולהשתחרר מקיבעון מחשבתי.

החיים שלנו רצופים בסטיגמות כלפי הסובבים אותנו. מתחילת שנת לימודים קובע מלמד 'דעות' לגבי תלמידיו והוריהם. הוא מתייג אותם ומתנהל איתם לפי תגיות אלו. אנו חיים בעולם של 'סטריאוטיפים', הכללות ודעות קדומות על אנשים, לפי השתייכות חברתית, כלכלית, מוצא ומראה, ועוד דברים חיצוניים שרחוקים מן המציאות.

יסוד זה עובר כחוט השני בפרשתנו. הבה נתבונן ונלמד משלשה אירועים בפרשה: יוסף ואחיו, יהודה ותמר, ואשת פוטיפר. סיפורים אלה ממחישים כי "דברים אינם כפי שהם נראים"! בפתח הפרשה – אחי יוסף פיתחו נגדו שנאה עזה עד שלא יכלו דברו לשלום. הם ידעו בברור שהוא, היתום, פוגע בהם בהבאת דיבתם רעה אל אביהם, ומערער על יציבות ושלימות המשפחה. גם ראוהו אוכל אבר מן החי. בעיניהם הענין הוא 'שחור לבן' ואחת דתו להמית!

בהמשך, יהודה דן את תמר כלתו, 'הקטלנית', למיתה בייסורים על שזינתה. ברור כשמש! הרי גם הרה לזנונים! אין ספק כי כל באי שער בית דינו של יהודה הסכימו אתו פה אחד, עליה להמתין לייבום והיא לא מילאה אחר ההלכה! ואשת פוטיפר המאשימה את יוסף. היא היתה כה משכנעת! היא תיארה בפני בעלה את 'מעשיו' של 'העבד העברי' שהביא אל ביתו. חז"ל נאמר שהיא גם הציגה חומרי ראיות מפלילות בנוסף לבגד שהוא הותיר בידה. ברור כשמש!

אך לכל סיפור יש צד אחר. יהודה היה גיבור כשהודה! הוא רואה את הסימנים שתמר שלחה, הוא יכול היה לצאת 'גיבור', להתעלם מרמזיה ולבצע גזר הדין. בעיני הציבור הוא יצא 'קטן', טועה, אך בהיסטוריה הוא יצא 'גדול', מלך! התורה אף מקדישה פרק על מעלת 'כהני מצרים' ואדמותיהם, וזאת בזכות שהם לא נסחפו להאמין לאשת פוטיפר.

סיפורי 'כף זכות' שסיפר לנו הרבי בחיידר פועלים בקרבי עד היום. ההרגל לראות את ה'שונה' באור חיובי סיגלתי לי בהיותי 'עולה' מחו"ל, והכרתי 'עוד יהודים טובים'. חשוב לנו, הורים ומחנכים לטפח יסוד יהודי זה. תלמיד אינו מביא חתימות הורים. חוץ מ'הורים מזלזלים' – יש אולי עוד סיבות? ילד עייף, עצבני וקופצני, שיקלו עוד סיבות לפני הפנייה לטיפול בריטלין… מישהו לא השיב לך 'גוט שבת' ברחוב, זה לא אישי, יתכן וזה סוג של 'קוצר ראייה'!

יש רעיון חריף מרבינו הקדוש מקאצק זי"ע "הרי הקב"ה ברא כל מה שבעולמו לתועלת רצויה. ומדוע ברא לאדם 'שכל עקום', תכונת ה'איפכא מסתברא'? כדי שנוכל לדון את חברנו לכף זכות! לעתים נדרש לכך 'שכל עקום'…!

דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. תפיסה זו מרגיעה, מונעת מדון ומרגיע כעסים. היא גם תפיסה אמונית, לחשוב בצורה חיובית. גם את הקב"ה נדון 'לכף זכות'! זו אמונה. הנה, ימי החנוכה, יו"ט שבוקע ומבליח באורו מתוך החשכה, נתונים בין שתי פרשות: וישב ומקץ. שתי פרשות הללו מסתיימים ברגע רע! 'נעצרים' כביכול בעומק האפלה! פר' וישב מסתיימת ביאוש, 'וַיִּשְׁכָּחֵהוּ'! יוסף שכוח במאסר. גם פר' מקץ חותמת בנקודת שפל, האחים מושבים עם בנימין 'הגנב', מושפלים וכנועים… אך מתוך שיא החושך בקע אור! כך סידר הקב"ה בעולמו. ונשים לב: לא תמיד רואים מיד את ניצוץ הישועה, לומדים להמתין 'שבוע שלם' עד למהפך… נחיה עם מחשבה זו, 'נחיה'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תיירים עשירים מחו"ל באו לחזות באימוני חיילים. ראו כיצד הם רצים בחום היום במעלה ההר, כשהם נושאים על שכמם מטען כבד. תוך כדי הריצה נדרשו להתגבר על מכשולים שהושמו בדרכם. פנה אחד המבקרים אל המפקד ואמר "אני מרחם מאד על החיילים המסכנים. הא לך צ'ק לצורך מימון סלילת כביש על ההר הזה, כביש שלא יהיה תלול כל כך ובלי מכשולים, כדי להקל על החיילים". השיבו המפקד "הצעתך הנדיבה תפגע בכושרם של החיילים. כל המטרה שלנו היא ללמד אותם להתמודד עם הקשיים, לכן בכוונה תחילה בחרנו בתנאים הקשים הקיימים כאן".

אנחנו קרויים 'ישראל' כשמו של בחיר האבות. ומה מיוחד בשם זה? הרי 'אחד היה אברהם'? מדוע נבחר דווקא יעקב מבין האבות? דרשו הקדמונים שהשם 'ישראל' מורה על עמידה מול קשיים ומאבק מול אתגרים. יעקב זכה בשם זה לאחר שעמד מול שרו של עשיו "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ישראל הוא תוארם של האבות כולם, כי שלשתם סימלו עמידה והתמודדות. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם'. עמד זקוף קומה. לא בנפש כפופה ושבורה, אלא איתן ברוחו ומחוזק. כך בניו יצחק ויעקב, וכך בניהם לדורות 'עם ישראל' – עם שנאבק.

מלמד ניצב מול מגוון רחב של תלמידים. מהם 'מוצלחים' בכישרונותיהם, בהרגלי למידה, ברמה משפחתית, במעמד חברתי, בהופעה מרשימה, הדרך בתלמוד תורה צְלֵחָה להם בס"ד. אך אחרים 'תקועים' מול מהמורות וקשיים. לנו, אנשי החינוך אתגר כפול: לעמוד לימינם ולהיות להם לעזר ככל שניתן. ואף גם זאת: לאמץ את רוחם במילות עידוד, למען ידעו כי הקב"ה בחר בהם כשהעניק להם אתגרים! נאמין שזה רצון ה', ובכך נשקיע בעזרתם ובעידודם.

בחור ישיבה נכנס ובא לפני רבינו ה'פני מנחם' מגור. בראש שפוף התאונן על מר גורלו שהינו מתקשה בהבנת הגמרא, ועד שזוכה להבין הוא שוכח מהר. 'קשה לשמוע ומהר לאבד' (אבות פרק ה). הביט בו רבינו בעיניו העמוקות מלאות חמלה, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עמו – שהרי על מידה זו אמרו חז"ל (שם) 'זה חלק רע', ואמר "כמה אני מקנא בך! מאז ילדותי אני מבין את לימודי במהירות, קולט ואף זוכר. איני מתאמץ ואיני שוכח. כל ימי אני מצטער על שאין לי חלק ונחלה במעלת 'עמלי התורה', הלומדים ביגיעה. ואילו אתה, יקירי, אשריך! מה רב טובך! הנך נמנה על מקבלי שכר מיוחד על העמל – ללא קשר לתוצאה… אוי! כמה היו 'הלבבות קרובים'! 'שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן'!

הזכרנו את עמידתו של יעקב אבינו מול שרו של עשיו שנאבק עמו בלילה. כך אמנם דרשו רבותינו זכרונם לברכה. אך הרשב"ם (הַדָּבֵק בפשוטו של מקרא, ראה מש"כ ריש פר' וישב) פירש וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, שזה היה מלאך שבא למנוע מיעקב לברוח! יעקב חשב לנוס מפני עשיו, אך מלאך נאבק עמו "שלא יוכל לברוח, ויראה בקיום הבטחתו של הקב״ה".

אין לברוח מאתגרים! מאחוריהם מסתתרות הבטחות של הקב"ה ואוצרותיו הברוכים. הן בתורה והן בענייני דעלמא. חז"ל שיבחו תורה שלמדו מתוך הדחק. שמעתי כי גם אילי ההון הרואים ברכה בממונם, התמודדו מול קשיים ויגעו, עד שראו סימן ברכה, בשונה מ'יורשים' ו'זוכים בפייס' שמתקשים לשמור על נחלתם שבאה בניקל.

חז"ל מספרים שלפני פטירתו של רבי אבהו הראו לו משמים י"ג נהרות אפרסמון שבהם הוא זוכה. בכה ואמר "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מט ד). וכי מה חשב רבי אבהו? הלוא תגמול שכר טוב לעושי רצון השם הרי הוא מי"ג עיקרי האמונה! אלא, רבי אבהו הופתע לדעת שיש שכר עצום גם על עצם היגיעה וכילוי הכוח!

מלמד יקר! מניסיוני בשדה החינוך אציע לך: 'קח לך פרויקט' ואמץ לליבך תלמיד מתמודד. תקדיש לו זמן לעזרה לימודית וחברתית, תקדיש לו לב ונפש לעזרה רגשית. האדם דומה לאבן חן, בלי ליטוש לא יבטא את הברק שבו. כך האדם, כדי להגיע למימוש עליו להתגבר על הקשיים שבדרך. תזכה להיות שותף ליגיעתו, ובהמשך – להצלחתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

שח לי מנהל תלמוד תורה "במשך תקופה הרגשתי כי בת"ת חסרה 'עֲשִׂיָּה'. אמנם למדו, התפללו, הכל זרם כראוי, אך היה 'יבש'. לא היו מספיק מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים היו מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד, איש חי ורב פעלים, והביא רוח התחדשות. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח.  באה ברכה לרגליו".

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי המים בבאר היו מועטים, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה את צאנו, מבלי להשאיר מים לאחרים. על כן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה את צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר מִשְׁטַר ראוי של חלוקה אחידה בין כולם? אלא, חז"ל אמרו שבהגיע יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (וכך נודע ללבן שיעקב ברח, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא עמו ברכה! המקום 'חי' בעבורו. כך גם ברדתו מצרימה הביא יעקב ברכת חיים. מי הנילוס עלו והתברכו, הרעב פסק באחת!

הִנְּךָ רוצה להתפתח במקום העבודה? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן וממון, למד "הוראה מתקנת" בכדי לעזור לכלל הת"ת, לא בשביל פרנסה, ולא בשביל בני כיתתו דווקא! הוא נעשה "המומחה" שמקרין ברכה לסביבה כולה.

בכדי להיות משפיע ברכה בסביבתו היה יעקב אבינו עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עושים במלואה. לאחר שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש"י "אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע"פ שברמאות בא עליו". כאשר לבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח את יושרו, הוא עבד יומם וליל, במסירות, בחריצות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא "אדם רציני". זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש רבה נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹקִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, ר' ירמיה אמר, חביבה היא המלאכה [יותר] מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ובתנחומא מסיים "צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו"! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, מתוך שהוא מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

חז"ל מונים רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם "זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו". יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, וזה מתבטא גם בהשקעתו בעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו בכדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. לא נאמר שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). היה מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל מי שמביא ברכה בסביבתו.

סוד ההצלחה הוא לעשות ולפעול מתוך מחשבה מערכתית, ולא בראייה צרה. לאחרונה החליט מנהל חשוב לקדם מורה למשרת מחנך (הכולל קידום משמעותי בתנאי שכרו…) כי ראהו משקיע בעין טובה במוסד כולו. לא במבט צר של 'זה לא הכיתה שלי', לא בחשיבה מצומצמת של 'זה החובה שלי?' אלא ברוח "הצלחת התלמוד תורה כולו חשובה לי!".

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד, את רמת מסירותו, השקעתו בהכנת השיעורים וכל הנלווה. דפי עבודה מצולמים מראש, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם בְּצֵל מנהיגותו של אדם "העמל בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

מלמד שבע מרורים מתלמידו העקשן והחצוף. שבוע ועוד שבוע עברו מתוך התראה וענישה, עליות זעירות לעומת מורדות תלולות. בצר לו פנה למנהל 'איני יכול עוד. הוא מפריע מאוד בשיעורים, מתפרץ ומתחצף, דווקא בלימוד הוא מצליח. לדעתי עליו ללכת ליועץ רגשי, לסדרת שיחות אישיות. אנא, כב' המנהל, עזור לי! עזור לו!' המנהל חשב במצח חרוש והשיב. 'יש לי עבורו יועץ! קח אותו אתה, פעמיים בשבוע, לשיחה אישית בשעות הערב'. 'אני?' קפץ המלמד 'איך אוכל לעזור לו?' 'כאשר תתקרבו זה לזה – הבעיה תיעלם!'
שלמה המלך מסר לנו כלל בחיים והגדיר קשרי הגומלין בין אנשים "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". כשם שהמביט במים רואה בהשתקפות את תוויות פניו, כך יחס האחר כלפינו משקף במדויק את יחסינו אליו. מה שאני מרגיש אליו בליבי – כך חברי מרגיש עלי בליבו. כאשר אני אוהב אדם בליבי – גם בליבו מתעוררת אהבה. אם אני מרגיש, חלילה, שאדם שונא אותי, הרי זה בגלל שיש בליבי שנאה כלפיו.
בסוף פרשתנו מצווה רבקה אמנו את יעקב בנה לנוס לחרן, לבית אחיה לבן, מפני עשיו אחיו המבקש להורגו. והיא אומרת "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ – עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". כפל הלשונות מעורר שאלה, למה הוכפלו הדברים בתורה?
פירש הג"ר יצחק מוולוז'ין שאכן על יעקב לשהות בנכר עד שעשיו אחיו יירגע. ומתי זה יקרה? מתי עשיו ישוב מכעסו? מלמדת אותו רבקה אימו יסוד: עשיו יירגע כאשר 'ישוב אף אחיך מִמְּךָ', מליבך! שהרי גם יעקב כעס על עשיו שבגללו נאלץ הוא לנדוד לבית לבן הארמי, לצאת מארץ ישראל, ולהתרחק מהוריו הצדיקים. וכאמור, כעס הוא 'דו צדדי'! כמים הפנים לפנים! כאשר אתה תירגע עליו – גם הוא יירגע עליך.
כאשר אנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו למידות טובות, חשוב לתת בידם כלים לזהות ולהתגבר על נפילה בטוהר המידות. להעניק כלים לניהול כעסים ולפתרון קונפליקטים. כלי ראשון: זיהוי. כאשר מבינים את הסיבות לתבערה אנושית, מכירים את הגורמים לכשל בתקשורת בין-אישית, ניתן לעבוד על התגברות.
מסופר על צדיק שעבר עם תלמידיו בשוק העיר, ולפניהם קבוצה של סוחרים שצועקים בכעס זה על זה. פנה הרב אל תלמידיו בחיוך, ושאל "למה כשאנשים כועסים הם צועקים?" תלמידיו חשבו, ואחד השיב "אנחנו צועקים כי מאבדים את הרוגע שלנו". "אבל למה לצעוק כאשר האדם השני עומד ממש לידך, הרי אתה יכול לומר לו את דבריך בשקט?" התלמידים הציעו תשובות נוספות, אך הם הרגישו שאינן נכונות.
לבסוף הסביר הצדיק בעצמו לתלמידיו: "כשאנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים. כדי להתגבר על 'המרחק' הם צועקים, לשמוע זה את זה. ככל שכועסים יותר, מתרחקים עוד – וצועקים עוד."
"ומה קורה בין חברים טובים? הם לא צועקים זה על זה, אלא מדברים בְּרַכּוּת, מתוך שליבותיהם קרובים. המרחק ביניהם, או שהצטמצם לגמרי, או שהוא קצר מאוד." הצדיק המשיך "ומה קורה כאשר אוהבים עוד יותר? כבר לא צריכים לדבר בכלל, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם מתחזקת. לבסוף, גם ללחוש כבר לא צריך. בשיא האהבה מביטים אחד על השני, וכך 'שומעים' ומבינים זה את זה. לכן חשוב מאוד: ברגעי כעס לא לומר מילים שמגדילים את המרחק ביניכם, כי יצטרכו לצעוק עוד ועוד… עד שלגמרי יפסיקו לשמוע…"
כאשר באמת 'הלבבות קרובים' כל אחד מצמצם עצמו ונותן מקום לאחר, מקום של כבוד. מביטים בעין טובה על הצלחת האחר. כאשר חשים התרחקות, נשתדל אנחנו להתקרב ראשון, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים..
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חסיד זקן הזדמן לעיירתו של האברך ר' מנחם מנדל, מי שעתיד להאיר את העולם: 'הרבי מקוצק'. לימים סיפר הרבי שהזקן פתח בפניו שערי דעת והכירו דרכי חסידות, "לאורך לילה שלם ישבנו, הוא ידע לְסַפֵּר ואני ידעתי להקשיב".
'כח הסיפור' נמנה על כלי החינוך המשמעותיים ביותר. כאשר משה רבינו משתף את יתרו חותנו, הדורש ומבקש את האמת הצרופה, אחרי שכבר 'טעם' ודחה כל הבלי העולם, נא' וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם…, ורש"י מצטט מחז"ל 'למשוך את לבו, לקרבו לתורה'. הסיפור מושך את הלב, ולוכד את הנפש באהבה.
בפרשתנו מאריכה התורה הק' מאוד, חוזרת שוב ושוב, על מעשה שליחות אליעזר. רבי אחא מלמדנו במדרש "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים". הרי גופי תורה רבים נמסרו רק ברמיזה ובקיצור, ואילו "סיפורת אבותינו ועבדיהם" באה בארוכה. ברור לנו כי התורה, וספר בראשית בפרט, איננה "ספר סיפורים" בעלמא. כבר הזהירנו רבי שמעון בר יוחאי בזוהרו (פר' בהעלותך) וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְיתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא… אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין עִלָּאִין אִינּוּן, וְרָזִין עִלָּאִין. בספה"ק מבואר כי הקב"ה הלביש 'רזי עילאין' בצורת סיפור בכדי לצמצמם ולהנגישם אלינו, כי הסיפור מרכך ומקל על התפיסה. הסיפורים הם הם תורה!
יש מחנכים שמספרים סיפור רק כדי "למלא את החלל" כשנותר זמן בין השיעור ל'צלצול', או כשיעור 'הרפיה'. יש שמספרים רק בימי גשם כשנמנע מתלמידיהם לצאת לחצר. טעות בידם! הסיפור מהווה מטרה בפני עצמו, כלי הפורט על נימי הרגש, ועולמו של הילד מתפתח באמצעות הרגש. אין להקל ראש בסיפור, וכמו יתר המקצועות הנלמדות בכיתה, יש 'להכין' סיפור, להתאימו לגיל ולרמה. לסיפור (כשמסופר נכון) יש מקום בפני עצמו ב'מערכת'!
בכוחו של סיפור לחלחל ולהתיישב בנבכי נפש, בשונה מתוכחה גלויה, הנחסמת ונדחית. בעלי המוסר עמלים להיות 'אוהבים את התוכחה', אחד ממ"ח קנייני התורה, אך בטבע האדם להעמיד 'חומת מגן' מול בקורת, מנגנוני הצטדקות והתגוננות. אך הסיפור נקלט, בהיותו לכאורה ללא נגיעה אישית וישירה בו ובחייו. אחרי שהסיפור חודר למוחו ונפשו, מתחילים תהליכי חשיבה חיוביים. הסיפור משליך על הליכות חיים, הוא נאגר בזיכרון ומשפיע מאוד.
בכח הסיפור להרחיב אפיקי דעת. נוסקים על כנפי הסיפור לתקופות ולמחוזות רחוקים. אנשי חינוך מזהים בין אפיוני דורנו 'הקשה', חסר בזיקה נוסטלגית לעברנו המפואר. הנוער חי את ה'עכשיו'. רוב ספרות הילדים בדור הנוכחי (חצי יובל שנים) הוא "ספרות אקטואלית" המספרת אודות 'היום ומחר'. כמעט ואין משיכה וידיעה לעולמות הזוהר בתקופות קדמוניותנו, מוסדי ומצוקי עמנו (לולא ה'קומיקס' כלל לא היו מכירים קורות הדורות, וגם זה בדיעבד מאוד…).
איכות הסיפור וקליטתו תלויות באופן המסירה, בעיתוי, בשפת גוף ומבעי פנים, בהרמת קול והנמכתו. סיפור טוב מושך אחריו שובל של שתיקה מהדהדת, בה סופגת הנפש ומעבדת את התוכן הנשמע. סיפור ללא מוסר השכל – כגוף ללא נשמה. מְסַפֵּר טוב (ומוכן) משחיל בין השיטין הלכות והליכות, הנהגות, דמויות ומושגי יסוד. ישנם מלמדים ש'סיפוריהם' מכילים תילי תילים של דינים ומושגים, ובכך מַקְנִים חומר לימודי עשיר, 'אגב' סיפור מענג!
ולחתום בסיפור? חשבתי באיזה סיפור לסיים מאמר זה. האם מעורר השראה על מלמד בן-זמננו, או עילאי קדום מימות רבינו הבעש"ט? על ילד שהתגבר או על הורים שהטיבו לחנך. החלטתי לא לספר מאומה. אבקש ממך, קורא נכבד, עצום עיניך והיזכר בסיפור ששמעת, סיפור שהשפיע עליך. מי סיפרו ומתי. באיזו סיטואציה ולאיזו מטרה. העמק וחקור 'למה ואיך השפיע עלי סיפור זה?'. שים לב שסיפור טוב נחקק בין נקיקי נפשך ובמטמוניות אישיותך.
יפה שיחתן של עבדי אבות. רבש"ע, עבד אברהם אנכי! אנא, תן לי לשון לימודים. לדעת לספר, ואף ללמוד להקשיב.

בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בא אברך בפני הג"ר יעקב קמינצקי ושאלה בפיו "רואה אני כי אין ילדיי מקפידים כראוי על ברכות הנהנין. ילמדנו רבינו! כיצד חינך הרב את ילדיו להקפיד על ברכות נהנין? מאיזה ספר דינים הקריא בפניהם, אילו סיפורי צדיקים סיפר?" השיב לו הרב באהבה: "לא לימדתי משום ספר, פשוט – הקפדתי אני לברך כראוי."

הקב"ה מתבטא כי אהבתו הגדולה לאברהם אבינו היא בגלל שמחנך את בניו. אינו מציין מעלתו המיוחדת בעמידה בכל הניסיונות, בניפוץ פסלי אלילים, הפצת דבר ה' בעולם, או בריבוי חסדיו וישרות דרכיו, אלא בגין העמדת דורות ישרים והגונים, כמו שנא' כִּי יְדַעְתִּיו – לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, פירש"י כִּי יְדַעְתִּיו – לְשׁוֹן חִבָּה… וְלָמָּה 'יְדַעְתִּיו'? 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

בריש פרשתנו מתארת התורה את ישיבתו של אברהם בפתח האהל, מצפה לראות עובר ושב ויכניסו לביתו. זקן וחלוש, בצהרי יום חם במיוחד, והנה הוא רץ מפתח האהל. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה בהכנעה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ בתחנונים, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם… וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר… וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר… דרשו רבותינו (ב"מ פו:) כל מה שעשה אברהם בעצמו, קיבלו בניו מידי הקב"ה בעצמו, ומה שעשה ע"י שליח, נתן הקב"ה לבניו ע"י שליח.

ולכאורה, הרי רש"י מביא דרשת חז"ל שאברהם מסר 'בן-בקר' לישמעאל בנו כדי 'לחנכו במצוות', ואם כן, אפוא, מדוע 'הפסידו' בניו ולא קיבלו בשר ישירות מידי ה'? הרי אברהם מסר את המצוה לבנו מתוך כוונה חיובית/חינוכית! ודרשו, כי החינוך המושלם הוא כשאבא עושה ובנו רואה! דוגמא אישית בקיום ועשייה!

כך פירשו צדיקים את ציווי התורה, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם – וכיצד נְלַמֵּד את בנינו לעסוק בתורה? בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ – הם יראוך יושב ולומד, בבית, בדרכים, בקביעות!

מוכר כובעים עבר ביער והתנמנם מתחת לעצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו, מלבד כובעו שלו. על ענפי העצים סביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים! האיש כעס! הוא נופף באגרופיו והקופים עשו אחריו, רקע ברגליו, ושוב, הקופים אחריו. הוא איים בזעקות והקופים ניסו לחקות את קולו. מרוב זעם ותסכול השליך את כובעו ארצה, ושוב, הקופים עשו אחריו והשליכו את כל הכובעים לרגליו. דרש מחנך להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בהקשבה להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם".

השתתפתי בעבר בשיח מחנכים, האם ראוי שמלמד יאכל פת שחרית בכיתה בפני תלמידיו, או שמא אין ראוי שיאכל עמהם. הגיב אחד המשתתפים "המלמד שלי היה ותיק וחסיד. הוא אכל איתנו מדי בוקר. עד היום אני זוכר צורת אכילתו, בפשטות ובמתינות. אין לי ספק כי זה היה עבור כולנו מעשי שיעור לחיים!"

אבות מחפשים סגולות ל'תפילת הילדים בשבת' 'השקעה בלימודים'. מחנכים מדברים על 'מידות טובות' ו'יחס לזולת'. אין הבנים והתלמידים קולטים את מה שאנו אומרים – כמו שקולטים את אשר אנו עושים!

מלמד גורר תלמיד לחדר המנהל, נכנס בסערה ומכריז בקול "ילד חסר סבלנות! צועק ומתפרץ" כשהוא מצביע באצבע מאשימה על הילד. המנהל הביט בו ברוגע ואומר "שים לב! בעוד אתה מצביע נוכח הילד באצבע אחת, הרי שלש אצבעות – בידך הקפוצה – מצביעות אליך…".

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות123ymm@gmail.com                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הרה"ק רבי נחום מטשרנובל בעל ה'מאור עינים' נאסר ע"י השלטונות בגין עלילה בדויה. ישב לו הצדיק במסגר ומהרהר בתשובה, 'על מה עשה ה' ככה'. בא צדיק נסתר לבקרו, ואמר "הנה אברהם אבינו, אוהבו של ה', מְצֻוֶּה לנדוד, לך לך מארצך, וכל זאת למה? כי אברהם הינו עמוד החסד, ביתו פתוח מד' רוחותיו להכניס אורחים. ביקש ה' שאברהם יקיים מצווה זו ב'הרגש'. לכן ציוה עליו לנדוד מארצו שיחוש בנפשו את טעמו של ההלך והאורח. גם אתה זכית לכך! – מסביר לו הצדיק נסתר – כל ימיך אתה עוסק ב'פדיון שבוים'. בשמים מרוצים ממעשיך. ביקשו להטעימך קמעא בטעם המר של הכליאה במאסר. מעתה תרגיש את השבויים ומעתה תפעל למענם ביתר שאת, אחר שֶׁחַשְׁתָּ על בשרך את סבלם של יושבי חושך וצלמות".

צעד ראשון בהגשת סיוע לתלמיד היא הרגשת מצוקתו. מורה טיפולית סיימה לאבחן ילד מתקשה, ופלטה לעברי: "אני ממש מרחמת עליו. הוא כל-כך רחוק מהכיתה, הוא בכלל אינו מסוגל, בינתיים, לְבַצֵּעַ מטלות ולעמוד בדרישות. הוא ממש אסיר! כיצד אינו משתגע?" האמת הַמָּרָה היא שהוא כן משתגע, וגם מְשַׁגֵּעַ אחרים. מורה רגישה זו הצליחה לקדם לו בס"ד, כי הבינה לנפשו, והבינה את הגורם להתנהגותו הקשה.

הגה"ק מצאנז-קלויזנבורג שמע על מחטי אינפוזיה חדשים, דקים יותר, ולכן החדרתם לווריד פחות כואבת. ביקש הרבי ממנהל מרכז הרפואי 'לניאדו' לייבא מחו"ל מחטים אלה. הלה טען שהמחטים הקיימים עלותם נמוכה, והם 'כמעט' באותו עובי, כך שאין הַצְדָּקָה להוציא סכום כה גדול. "הרי המחטים החדשים 'רק טיפה' יותר דקים". הציע האדמו"ר להציגם בפניו. כשהמנהל הביא את שני המחטים, דרש ממנו הצדיק, שהוא, המנהל, ידקור ויחדיר לעצמו שני המחטים, אחד מכאן והאחר מכאן, להרגיש בעצמו מה ההבדל…

בעמדנו מול כיתה ובה תלמידים מתקשים, מצוקתם נעשית מצוקתנו, כי קשה לנו להבין נפש המתקשים, ולהכיל הפרעותיהם. האם אנחנו כן יודעים לקרוא בשפה זרה? האם נסינו להתרכז בהרצאה כאשר באולם הסמוך נערכת חגיגה עם מוזיקה בעוצמה מחרישה? איך אנחנו כן נְתַּפְקֵד ביום בו נשברו לנו המשקפיים?

כך יש להרגיש גם את השוני התרבותי, הקושי החברתי, הרקע השונה של כל אחד ואחד. אברהם אהב את כולם, גם 'המרוחק', כי גם אביו היה 'תרח'! הוא לא הביט ב'עמי הארץ' במוזרות! אדרבה, הוא הבין אותם! גם הוא 'היה שם'! הוא האמין – מתוך ניסיון אישי – שניתן להפיק מהם מצוינות! הג"ר שמעון שקאפ זצ"ל פירש את דברי חז"ל המובאים ברש"י בראש פרשתנו ' וֶהְיֵה בְּרָכָה – בך חותמין' שהחתימה של הגלות תהיה כאשר ישכילו להפוך 'בני תרח' רחוקים ל'אברהם'! בך חותמין! בדוגמתך! כאשר יוציאו 'יקר מזולל'. בשביל כך נדרשות הבנה ורגישות. לא שיפוטיות, לא התנשאות ח"ו, רק הרגשה עמוקה של אהבה.

מלמד צריך להבין את האב שאינו מעמיק עם בנו בשינון החומר, מתוך חוסר יכולת וידע! לא כל אֵם יודעת להכין את בנה למבחנים, ולא בכל בית יש מאגר סיפורים להביא לכיתה על כל מועד ועל כל גדולי ישראל. את הגאולה נקרב בזכות ההשקעה בחלשים והבנת קשייהם, בטיפוח 'בני תרח' ואהבתם כמות שהם, בלי שהקב"ה יתן לנו ח"ו 'לטעום' ולהתנסות בביתנו בטעם המר של ילד מתמודד או מתמרד רח"ל.

יש טוענים שאין מושג 'טיפול בילד בעייתי' כי הסוד הוא טיפול בעצמנו. בלי שינוי תפיסה בנפשנו והרגשת קשיי הזולת, לא יועילו לילד מכלול טיפולים. כשאנו אוהבים ואכפתיים – בנינו פורחים לתפארת.

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בחזון 'אחרית הימים' מנבא ישעיהו (י"א ו') וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו. ומה החידוש בכך? הרי כבר היה לעולמים! בתיבת נח חיו בשלום תחת קורת גג אחד אנשים עם בהמה חיה ועוף, טורפים לצד זוחלים! אלא, בתיבה התאחדו מול סכנת מות ששררה בחוץ. לעתיד לבוא נחיה בשלום, כדברי הנביא (שם, פסוק ט') כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' – כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים! כמו במבול שמי הים כפו עלינו אחדות, בקץ הימים נדע אחדות!

נפרדים אנו ברגשי טוהר מירח האיתנים, ועומדים כבר "אחרי החגים". הללו ימי 'חזרה לשיגרה', אך נגיף הקורונה ממאן להניח לנפשנו ולאפשר שיגרה ברוכה. יתכן, והקב"ה, רופא כל בשר, ממתין שנשלים להפיק לקחי המשבר. בחודשי הבידוד והסגר הרבים למדנו "להכיר זה את זה". שהינו, כולנו יחד, בבתים ללא יוצא וללא בא. שכנים התפללו יחד מבלי מחיצות עדות, נוסחאות ומנהגים. בכדי להיפטר מ'בידוד' נשאף ונקבל על עצמנו לחיות 'יחדיו'!

משל ילדים מספר כי הצבעים התווכחו מי החשוב ביותר, ומי הכי תועלתי ומשמעותי בעולם. הירוק טען שהוא מסמל צמיחה וחיות, ולעומתו התעקש הכחול שאי אפשר ללא כחול הרקיע ותכול הים. האדום הסביר שהוא צבע החיים והרגש, והצהוב הזכיר שללא שמש צהובה אין חיים בעולם. כל צבע מצא את ייחודו, והארגמן עם תכונותיו המלכותיות, והכתום עם ערכי בריאות. שמע השמים דבריהם והציע "אני אוריד גשם, תחזיקו ידיים שלא תאבדו!" והנה, ראו שכאשר מתאחדים ומשתלבים, יוצר הגשם קשת מרהיבה ביופייה! הצבעים יחד הם 'הכי חשוב ויפה'!

בתום המבול הראה הקב"ה לנח קשת בענן, עם שבועתו לא להוסיף לשחת כל בשר. רבינו הרש"ר הירש מבאר כי הקשת מסמלת רבגוניות החברה. גזר דין בדור המבול נחתם כי גזלו ועשקו, מושחתים היו בין אדם לחבירו. התיקון נלמד מאות-הקשת. חֲיוּ בשכנות מכבדת, שִׁמְרוּ על רכוש הזולת, נַהֲגוּ בעין טובה, וכך לא יהיה עוד מי מבול לשחת.

יהודי חסיד עצר מונית, ובכניסתו פנה אליו הנהג "בוקר טוב!" השיבו החסיד "בוקר טוב, אחי!" סנט בו הנהג "אחי? וכי אחים אנחנו? אתה חרדי ואני כלל לא דתי!" אמר לו החסיד "למדנו שכל ישראל אחים!" "מי לימד אותנו כך?" שאל הנהג. החסיד הכריז "אדולף היטלר!". הנהג נבהל לשמע 'שם רשעים ירקב'. החסיד ממשיך "כן כן! בשואה לא הבחינו בין דתי לחילוני, בין אשכנזי לספרדי, בין עשיר לעני. על כולנו גזרו הרג וכליה, כי כולנו אחים!"

נחנך את ילדינו, בעיקר בדוגמא אישית, בהבנה שיש צבעים רבים בעולם, וכולם שייכים לקרן אור אחד. למעלה ממאה פעמים קראנו עתה ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, הקב"ה, ברא צבעים רבים, מנהגים, עדות וחוגים. למה מתאחדים וחיים זה לצד זה רק בימי המבול, בעתות משבר, מול שכול ואובדן. בהר סיני התאחדנו, כי התורה מלמדת לחיות בשלום.

אחרי משבר דור המבול, חיו אנשי 'דור הַפַּלָּגָה' באחווה מיוחדת [אגב, לא 'דור הַפְלָגָה', הם לא הפליגו בים, אלא הִתְפַּלְּגוּ], כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. אך פתאום כאשר הקב"ה ירד ובלל שפתם, לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ, אומרים חז"ל "זה שואל לְבֵנָה וזה מביא טיט וזה עומד ופוצע את מוחו"! מה קרה? בגלל שלא מבינים – הורגים? הזאת אחדות? דרש רבינו אהרן ליב שטינמן כי אחדותם לא היתה לשם שמים! אחדות שנועדה לכוחנות, לפגיעה באחר, לעליונות ולשתלטנות, קורסת בשעת מבחן! היא טומנת בְּחֻבָּהּ שנאה וקנאה עזה, עד כדי רציחה!

זאת ועוד, בימי השלטון הסטליניסטי היה חשש בעולם כי כח 'ברית-המועצות' יגבר בזכות אחדותם. אמר בחכמתו הרמ"מ מליובאוויטש כי אנשי דור הפלגה נכשלו למרות אחדותם, כי לא היתה אמיתית, הם היו מאוחדים בסגידה לנמרוד מלכם בלבד. כך גם הקומוניסטים, "אינם 'עַם אחד', אלא 'עַם של אחד'" – וזאת אינה אחדות אמיתית".

ישנם צבעים רבים. צייר אומן יודע כי דווקא צבעים שונים, המבליטים ניגוד, מייפים את הציור הגדול, המאוחד.

רוב נחת והצלחה

להארות ולהזמנות  123ymm@gmail.com                                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

סבא מטייל עם נכדו הילד ברחובות העיר. הסבא נעצר על יד אתר בנייה מגודר, נושא עיניו ומתבונן בשלט הגדול ומתפעל מֵהַדְמָיַת הבניין. עיצוב חדשני, אלמנטים ייחודיים, ניצול זוויות וגימור מטופח. הילד מציץ בין חֲרַכֵּי הגדרות, וקורא לסבו בדווקנות "סבא! איזו רמאות! השלט הגדול משקר! אני רואה את האמת! תציץ ותראה בעצמך – רק ברזל ובטון חשוף, חצץ ולכלוך. סבא! אל תלך שולל אחר הציור הזה!"

הסבא החכם רואה את הנולד, לעומת נכדו התמים שמאמין רק למה שקיים מול עיניו. הסבא למד כבר את אמרת הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב "ביסודות – גם של ארמון מפואר – אין יוצקים זהב, כי אם סלעים".

'חינוך' דורש ראיית העתיד, ואמונה כי מתוך 'אתר בנייה, ברזל ובטון חשוף' צומחת קומתו העתידית של התלמיד. חלילה לו למלמד לחרוץ גורל מול 'שלבי בנייה הראשונים', כי בכך מערער את עתיד עם ישראל!

אחת המצוות החביבות היא מצוות הבאת ביכורים. התורה מדגישה בה ביטויי 'שמחה', בגינם הנהיגו הנהגות מרוממות. המשנה מתארת באריכות את מוחצנות ההתרגשות סביב הבאת ביכורים, דבר שלא מצאנו כמותה בשום מצוה אחרת. בני העיירות נקהלו יחד לעלות ברוב עם, לָנוּ ברחובה של עיר – ובהפציע השחר הכריזו 'קומו נעלה ציון'… הולכים לקצב נגינת החליל. שור ל'שלמים' צועד בראש השיירה  כשהוא מעוטר ומקושט… נכבדי ירושלים יוצאים לקבל פני הבאים… מזמרים 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'. סלי ערבה מקושטים, מעוצבים בנוי והדר, קערות כסף וזהב, גּוֹזָלִים ל'עולה'… אשרי עין ראתה זאת!

מה כה מיוחד במצוות ביכורים, שזכתה לאפיוני שמחה יוצאי דופן? למה אין הבעת שמחה כזו בהפרשת תרו"מ, בעליה לרגל או בהקרבת קרבן תודה? מה סודה של הבאת ביכורים? מה עלינו ללמוד מזה לחיינו?

מצוות ביכורים מיוחדת שהיא מוכיחה דביקות ואמונה. האשכולות העסיסיים המובאים בקיץ, התאנים השמנות, הזיתים השומניים, התמרים המזילים מגד והרימונים הבורקים – סומנו וקודשו בעודם באיבם, הרבה לפני שראו איכותם! "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים פ"ג מ"א). וכי כאשר הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ היתה ראויה ומשובחת להעלותה לירושלים? מה מרגש כאשר רק פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים? אלא, החקלאי יודע מראשיתם כי ב'קטנטנים' האלה הפוטנציה – בטיפול מסור ועקבי – להתפתח לפרי הלולים!

הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד, האי אומן פדגוג, מרחיב יסוד זה. על המלמד לראות את תלמידיו הרכים, גם המתקשים, במבט עתידי ואופטימי. יזכור כי צעירי היום – הם בוגרי הדור הבא. המלמד 'החכם' רואה את הנולד. וכה כתב במבוא לספרו 'חובת התלמידים', בצחות הרעיון: "את הנערים אשר לפניהם, יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ה' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומידות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם"! זו השמחה בחינוך ובביכורים!

חז"ל לימדו 'שור בן יומו קרוי שור'. הוא מוכן ומושלם. אך אדם נולד 'קטן', ראשיתו מצער. הקב"ה קורא לעברנו, ההורים והמורים: נַעֲשֶׂה אָדָם! יחד נעשה ונשלים האדם! אדם אינו בהמה! הוא הולך ומתפתח! אשריכם מלמדי תשב"ר צוֹפֵי העתיד שאינכם מרפים ידים מול חצץ, אבק וברזלים. זִכְרוּ! רואים בור עמוק במיוחד? זה מבשר על בנין גבוה במיוחד שעתיד לקום כאן! ככל שהבנין יינשא – כך יעמיקו יסודותיו!

כתיבה וחתימה טובה!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרופסור ל'בריאות הנפש' בירושלים היה מפנה מטופלים לצדיק הרב אריה לוין, שהצליח לסייע ולהקל מעליהם במצבם המורכב והעגום. פעם נפגשו, והפרופסור שאל את הרב "מה אתה עושה להם, כבוד הרב , כיצד אתה מטפל בהם?" הרב חייך בענווה והשיב בפשטנות "אינני עושה משהו גדול. אני מקשיב להם" .
אחד הפסוקים השגורים בפינו הוא 'שְׁמַע בְׁנִי מוּסַר אָבִיךָ', וכל אב ורב מאושר כאשר הבן שומע בקולם. ב"ה הילד ממושמע! בס"ד יש משמעת בכיתה! 'משמעת' משורש ש.מ.ע כי הציות והמשמעת בבסיסם – – שמיעה. אך על שמיעה זו להיות 'דו סטרית'. ככל שנשמע את ילדינו כך הם ישמעו ויהיו ממושמעים לנו.
ל'בן סורר ומורה', עליו לומדים בפרשתנו, יש דינים וכללים רבים בקביעת התהוותו. המשנה קובעת סנהדרין דף ע"א:( 'היה אחד מן ההורים גידם אינו נעשה בן סורר ומורה', וזאת מפני שלא יכולים לקיים דברי הפסוק "ותפשו בו אביו ואמו". 'היה אחד מהם חיגר', אינם יכולים לקיים "והוציאו אותו". 'היה אחד מהם אילם או חרש אינו נעשה בן סו"מ', כי הוריו לא יכולים לקיים "איננו שומע בקולנו". מקשים, מילא הורה אילם שאינו מדבר לא יכול להוכיח ולייסר כדין. אך מה החיסרון בהורה חרש? ההורים כן מוכיחים את – בנם, והוא, הבן, שאינו חרש, שמע דברי התוכחה. ומדוע, אפוא, אינו נידון בן לאב חרש כמשפט בן סו"מ?
חידש רבינו ה'אמרי אמת', שנלמד מכאן יסוד עצום בחינוך! כאשר ההורה 'חרש', אינו שומע, אינו קשוב  לבנו, אין להאשים ולשפוט את הבן על הידרדרותו המוסרית! השמיעה בבית היא הדדי ת. ההורה משמיע דרך חיים ותוכחת מוסר, ומחובתו גם לשמוע את תגובת הבן ודעתו. בן זה, שהוריו לא שמעוהו, לא הטו אזנם ולא פינו לבם להקשיב לקשייו ולחוש רחשי לב בנם, אין הבן נשפט על נשירתו! הרי זה וזה גורם!
אדם נוסע ברכב חדש ומבריק, צח וזוהר, שומע שירים הבוקעים בעוצמה. והנה, באמצע נסיעתו ברחובות העיר, אבן מושלכת לעברו! הוא עוצר בזעם, יוצא וראה שריטה מכוערת שפוצעת את דלת רכבו החדש! מפלס הזעם עולה בו כשהוא תר אחר ה'פרחח' המזיק. בראשו חושב על דרכי ענישה ומהלומות הולמות…
הוא רואה ילד כבן 10 ממרר בבכי. "תודה אדוני!" מה תודה?! ילד זה הוא מיידה האבן? האיש מתקרב, – ומבחין בכסא גלגלים הפוך תקוע בין המכוניות ה חונות. הוא לא מבין מה קורה. הילד פותח ומסביר "הובלתי את אחותי הנכה לגן, והיא התהפכה עם כסא הגלגלים בגלל מדרכה עקומה. היא שוכבת כאן, בשול, בין המכוניות החונות, ואיני מצליח לחלצה. ראיתי אותך נוסע, קראתי לעברך. אני צריך את עזרתך.
לא הבחנת בי. נפנפתי וצעקתי. בלית ברירה זרקתי אבן, רציתי שתבחין בי. מצטער, אדוני, אנא עזור לנו!" האיש ממהר לחלוץ את הילדה ואת כסאה, והילד אומר "בוא אתנו הביתה. אבא בוודאי יפצה על הפגיעה ברכבך!" והאיש מחייך ומרגיע "אני דווקא רוצה להשאיר את השריטה, לראות ולזכור מה חשוב בחיים".
ההתעניינות בחיי בננו, השמיעה לדברים החשובים לו, הם בסיס לתקשורת נכונה, זו שמצילה חיים. אל לנו לגרום לילדינו 'לזרוק עלינו אבנים' כדי לתפוס מעט תשומת לב כשאנחנו מרוכזים בשטף נסיעת חיינו.
הקשבה שקטה, מאופקת. לא שמיעה קצרה ותיכף יריית מענה ודחייה. האזנה מכילה. לא האזנה שיפוטית. נלמד "להקשיב מבלי להשיב". נעודד פתיחות, שיח, נחשוב על הדובר ועל צרכיו ולא על השומע ודעותיו.

נזכה ונכתב לשנה טובה, 'אז נדברו יראי ד' איש את רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו…'.
כתיבה וחתימה טובה !
להארות והזמנות: ymm@gmail.com123 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיח את בנ"י. תחילה פותח ברמז, מפני כבודם של ישראל, וכשרואה שהם 'רוצים לשמוע' הוא חוזר ומוכיח בפרוטרוט (אלשיך הק'). מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' היא מן הקשות. חובה להשכיל כך שהתוכחה תתקבל ותשפיע על המוכח, ובזהירות רבה – שהמוכיח לא ייכשל ב'לאו' הצמוד: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפתח פרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח מבהיל על הרעיון בין ישראל לבין למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מתמיה ביותר! וכי חשדו במשה רבם שהוא 'אינו בדעתו'? הלא ראוהו יום יום, והרי אף התורה מעידה עליו 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, למה הוא 'משתף פעולה' עם היחס המשפיל שלהם?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שהם בדקו את שפיות משה, אלא, הם ידעו שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד עד שמתרחק מעליהם. והיאך יכול להוכיח אותם כשהוא 'גבוה מדי'? הרי על המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו, ולהכיר בסביבתו. בנ"י ערכו למשה 'בוחן' לוודא שהוא עדיין עמהם. כשראו שלמרות התעלותו הקדושה הוא 'עדיין בדעתו', אזי ביקשו לשמוע מוּסָרָיו.

עבור מחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה יש להתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ועל פיו נסדיר את שאיפותינו, מה הם יכולותיו – לפיהן נתאים את דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת לשניהם, למוכיח, ולמקבל התוכחה. בימי 'בין-המצרים' נזכור את דברי חז"ל כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' פר' נצבים) שאין כאן סתירה כלל וכלל, היות ושררה ביניהם שנאה, לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי וכדין, שתנאי  יסוד הוא להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ובוודאי לא 'כלי נקמה' לסגירת חשבונות.

מסופר, כי רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ואף מתייחס בגסות רוח למשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה הוא חייל מצבא ניקולאי האכזר, זה עתה השתחרר משנות שֵׁרוּת ארוכות, עד שאיבד צלם אלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והתקדם לעבר האיש! ביד מושטת לשלום פנה ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" התחילו שניהם לבכות יחדיו! המילים הטובות שיצאו מלב הטוב והטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות שנים של 'הצלחה', נסה נא, אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…". מסופר כי נשמתו ניעורה, 'החייל' התחיל להתקרב, עד שעלה ונעשה בס"ד לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר אנו בדורנו? יש דרך נכונה! בשבת ר"ח היה יום פטירת אהרן הכהן. דרכו היתה 'להוכיח' ע"י שהיה מקדים שלום אף לעבריין, והלה התעורר לשיפור מעשיו!

משה רבינו מחזק את לב העם בשלהי הפרשה: 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, משה רבינו אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: 123ymm@gmail.com                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

בימים אלה, בין המצרים, 'מדברים' כולם על חורבן ביהמ"ק שנגזר בעוון שנאת חינם. מדברים על כך, אך מה עושים? יודעים שנדרשת 'אהבת חינם', אך מהי אהבה זו? בפניכם "סיפור" שקראתי. ולמה במרכאות? כי הוא "סיפור" דמיוני, שבא להמחיש את הווייתנו הַמְּדֻמָּה, ולשקף בפנינו את חיינו 'המבריקים והיפים'.

איש צעיר התפאר שיש לו את הלב היפה ביותר. נקלע פעם לשיחת אנשים במרכז הכפר, ובתוך הדברים הכריז כי אין בכל הארץ לב יפה כמו שלו. הציעו השומעים שֶׁיַּרְאֶה ויציג את לבו לראווה, ויוכיח לכולם שאכן כדבריו כן הוא. הכניס האיש את ידו ושלף את לבו והציגו לעין כל. ראו כולם והתפעלו. לב אדום עז, פועם בחוזקה, מבריק וחלק, מעוצב ומטופח! שמח האיש כאשר כולם הנהנו בהסכמה שֶׁלִּבּוֹ יפה במיוחד.

לפתע, קריאה מתוך הקהל שהתאסף, "הלב שלי יפה יותר!". הסתובבו וראו כי הדובר הוא איש בא-בימים, כפוף ומיוגע. לאחר דממת-הפתעה הֵשִׁיבוֹ הצעיר "הוצא נא ליבך וְהַצִּיגוֹ! יראה הציבור וישפוט! חיטט הזקן והוציא את לבו והראהו לקהל הסקרן. ראו לב שֵׂבָה, אמנם פועם בקצב יציב, אך כולו פצוע ומעוות. ניכרים בו חתכים, צלקות, וסימני פירוק וחיבור, אף חסרים בו חלקים, בכלל לא חלק ומבריק כמו לב האיש הצעיר. אנשים לעגו 'איך הוא אומר שהלב שלו יפה יותר מלב האיש הצעיר! הרי הוא מעוות כולו!'

כשוך הצחוק, פנה הזקן לצעיר ואמר "אמנם ליבך יפה, מבריק וחלק. אך אינני מוכן להחליף את לִבִּי בשלך בכל הון. כל חתך בליבי מסמל מקרה שהשתתפתי בצער הזולת, ולקחתי את הדברים ללב. הצלקות נותרו מזמנים בהם ליבי שתת דם על כאבו של האחר. היו פעמים ש'נתתי' חלק מִלִּבִּי למישהו שנזקק לאהבה, וכשהוא החזיר לי אהבה – השלמתי את החלק החסר בלבבי. אך נותרו גם חורים וחללים מהפעמים שנתתי לזולת חלק מהלב שלי, אך הוא לא השיב לי כגמולי. אמנם הפצע כואב, אך הזיכרון מתוק, כי עזרתי למישהו. הבן נא, איש צעיר, יופי לִבִּי הוא יופי מסוג אחר, ועל הלב הזה, היפה ביותר בעיני, אינני מוותר.

הקהל הקשיב ברגש ושקיקה. דמעות נצנצו בעיניים. הבינו מהו בעצם 'לב יפה'. לא המבריק אלא המעניק.

מחנכים מסיימים שנת לימודים. האם חילקנו 'צידה לדרך' פיסות לב? האם בכלל פתחנו לב השנה למען התלמידים? כמה דם שתת לִבֵּנוּ עבור המוחלשים? ה'לקחתי אותם ללב'? האם קרעתי חתיכות מִלִּבִּי בשביל לחבוש בפיסות לבי את כאב לבם? כיצד הגבתי כשלא השיבו לי כגמולי הטוב? אני בכלל מבין כי לב המצולק מרוב נתינה, המעוות והמפוצץ מֵהֲכָלָה, בָּלוּי ומשופשף מרוב שימוש הוא הלב היפה ביותר?

'אהבת חינם' היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אהבה הכרוכה בציפייה לתמורה, אהבה שניתנת ל'דומה לי' ולקרוב אלי, אינה 'אהבת הזולת' אלא 'אהבה עצמית'. יש לאהוב נגד הזרם, לאהוב דבר שאינו פופולרי, לאהוב דבר שדווקא אחרים אוהבים לשנוא. בית המקדש בנוי היה על הר. בנייה זו מורכבת מאוד. המבחן היא להשכיל לְאַחֵד וליישר בסיס ויסוד הבנין למרות הבדלי הגבהים, מהמורות וסלעים. נפתח לבנו לזולת: לגשר בין מעמדות, לפשר בין עמדות, לאפשר תנודות, לאשר דעות שונות, לְקַשֵּׁר גם את הפושר והנושר.

אמר הרבי מקוצק 'אין שלם מלב שבור', שבור וכנוע להקב"ה, ואולי אף מפורק וממורט מרוב נתינה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. האוחז 'מטה נועם' הינו 'יחיד מומחה'. בעלי-מוח המה מומחים, ולא מוֹחִים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הקיסר נפוליאון יצא לטייל לעת ערב, וראה אור קלוש מבליח מבית הכנסת. הסתקרן ונכנס, וראה יהודים יושבים על הקרקע, וקוראים לאור נרות בקול נהי. התעניין ושמע שמתאבלים על חורבן בית המקדש וירושלים. "מתי? מי? שָׂרֵי וְיוֹעֲצָי לא דיווחו לי מאומה, ואף לא קראתי על כך בעיתון!". הסבירו לו שזה היה לפני אלפי שנים! הפטיר ואמר "רק לעם שבוכה על העבר, גם אחרי שנים כה רבות, לו מובטח עתיד!"

בהיותו שוחר דעת, התחיל לעיין ולתור בספרות העתיקה ובמקורות שעמדו לרשותו, והתרשם במיוחד מדמותו של ירמיהו הנביא. בעוז רוח השמיע ירמיהו דבר ה', למרות שסבל רדיפות והצקות, הושלך לבור טיט ונרגם באבנים. הקיסר שאב השראה מאישיות זו, דמות אמיצה ואמיתית, והחליט לקבוע בחדר מלכותו פּוֹרְטְרֶט, ציור ענק עם דיוקנו של הנביא. נפוליאון דמיין בעיני רוחו את המראה: שוק הומה אדם, ברקע – חומות עיר, ובקדמת הציור – ירמיהו עומד ובקול קורא מתחנן כי העוברים ושבים ישובו אל ה'.

לבש נפוליאון בגדי אזרח ויצא לשכונת היהודים בפריז הבירה, מחפש דמות שתשמש דמות-דוגמא לצייר המלכותי. סבב ברחובות עד שעיניו נפלו על יהודי קבצן יושב בקרן זוית, מכריז ומבקש נדבות. זקנו מגודל ופרוע, מצחו גבוה חרוש קמטים, בגדיו קורעים, גופו צנום, אך עיניו רושפות. נפש סוערת ניכרת דרכן.

פנה המלך על האיש "אדוני! עסקה טובה לי עבורך! סור לביתי, ושם, במשך מספר ימים, תשב מול אומן שיצייר את דיוקנך על בד הקנבס". "ומה עבורי בעסקה?" שאל היהודי. "אשלם 100 זהובים ליום 'עבודה'". 100 זהובים! דמי 'קבצנות' של חצי שנה! "מה הכתובת? מתי לבוא?" "תגיע מחר בחצות היום לארמון…". "ארמון?" נזעק היהודי "אתה גר בארמון?". "כן" השיבו נפוליאון "קיסר צרפת אנכי". רשם לו פתק, ונעלם.

בהתרגשות גדולה מיהר הקבצן לביתו. במוחו רואה זהובים נוצצים. ברור לו כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק! הוא מתרחץ ומסתפר. מסתרק ומתקן זקנו. לובש בגדיו היפים ביותר, וכך, נקי ובוהק מתייצב בשעה שנועדה. השומר רואה 'אישור כניסה' בכתב יד המלך, ומלווהו אחר כבוד ללשכת המלך האישית.

בכניסתו קד למלך, שמביט בו בתימהון "מי כבודו? איך נכנסת?" והיהודי בנימוס "הלוא אתה, אדוני המלך, שָׂכַרְתָּ אותי שיציירו אותי". התבונן בו הקיסר בתימהון, ולאחר רגע קרא לעברו "אני רציתי דמות של יהודי אותנטי, מזוקן ולמוד סבל! דמותך 'החדשה' – מגולח והדור – כאלה יש לי אלפים! לא צריך אותך!".

גלינו מארצנו, ואף נתרחקנו מעל אדמתנו. כמה כואבים אנו את ה'חורבן'? האם ילדינו שומעים מאתנו על רגשי רוממות קדושת המקדש? האם אנו ממלאים את חובתנו להנחילם כמיהה 'במהרה יבנה במקדש'. מה מידת הגעגוע שלנו לדרכי ציון האבלות, דרכיה וסגנונה? האם מלך המשיח יזהה אותנו, נותרנו אותנטיים?

המנהג בימי בין המצרים להקדיש שיעורים על עבודת המקדש, לתיאור הקדושה, הרוח וההוד. אין מתאים יותר ממשל בן-המלך שאבד, עד ששכח שבן מלך הוא… הפסיק להתגעגע, שקע בחיי החולין, כמה עצוב!

אחד הצדיקים ביקר בארץ ישראל לפני כמאה וחמישים שנה. בשובו הקיפוהו תלמידיו בהתרגשות "רבי! סַפֵּר לנו מה ראית! האם נותרו שרידי ימי קדם? עוד נשאר משהו מאז?". הרב השיב "הדבר היחיד ששרד בירושלים 'מזמן הבית' ועד עתה – זו ה'שנאת חנם', היא עדיין מבעבעת שם, והשטן חוכך ידיו בהנאה…".

בנין הבית מחדש מתחיל בפינוי ההריסות. נְפַנֶּה מלבנו שנאת חנם, קנאה וצרות עין. נטהר נפשנו ובלבבנו משכן נבנה, באותנטיות 'כמו פעם' – רק ללא שנאת חנם 'של פעם'. נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'