תחל שנה וברכותיה

בליל ר"ה דאשתקד חשף בפני אברך צעיר מהרהוריו: "נוהג אני, כפי שראיתי אצל אבי שי', להקדיש כמה דקות של יישוב הדעת בבין השמשות של ערב ראש השנה, ולומר פיוט 'אחות קטנה', כנדפס ב'מחזור'. כאשר אמרתי היום שוב ושוב את שורות הסיום 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ', נשתתקתי! איככה אתבטא כך? שנת תשפ"ב היוצאת התחילה לי ברוממות רוח, למדתי עדיין בישיבה הק' בצילו של מו"ר שליט"א שהגביהני בתורה ודעת. במחצית חודש מרחשון התחתנתי וב"ה 'מצאתי טוב'! אני יושב על התורה ועל העבודה, סמוך על שולחן חותני, מלא טוב. זו היתה 'שנה מעוברת' כפשוטו, ובחודש מנחם-אב חבקנו בן! נתמלא הבית כולו אורה! לפני כשבוע, ביום כ"ה באלול, יום בריאת העולם, קיימנו בפאר ושמחה מצוות 'פדיון הבן'… עבורי היתה השנה מצוינת בכל קנה מידה! בגשמיות וברוחניות, התקשיתי כעת לומר 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ'! סיימתי את הפיוט בכוונת הלב: 'תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ', שרק ימשיך כך!".

המשכנו לשוחח על חובת היחיד 'לשתף עצמו עם הציבור'. אמנם תשפ"ב היתה נהדרת ביחס לאסונות תשפ"א ואימת הווירוס וחלליו שפרץ בתש"פ. אין באמירת פיוט קדום זה כפייה בטובתו של הקב"ה, חלילה. בהחלט יש להתבונן ולהודות על כל הטוב שהיה בשנה היוצאת, ולהוסיף להתפלל תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ. מתפללים על עצמנו ועל הכלל.

כמרכיב חשוב בעבודה החינוכית עם צעירי הצאן, נשוחח עמהם על מציאת הטוב בכל דבר, מהו 'אופטימי', שהוא מִפָּנָיו של היהודי המאמין. שמעתי על משפחה שמדי ליל שבת משתף כל אחד ואחד מהמסובים ומספר 'דבר טוב שקרה לי השבוע'. אב המשפחה חוזר ומדגיש כי לא צריך לבחור דווקא את השיא, 'הכי טוב', זה מכביד על המחשבה. די ב'דבר טוב' שיגרתי, יומיומי. בכך מעצימים את זיהוי הטוב, מתארים ומשתפים, דבר שֶׁמְּפַתֵּחַ ומבריא את האישיות.

רבי מאיר מלמדנו (ברכות מ"ח:) "מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? ת"ל אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, דַּיָּינְךָ, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות". המהרש"א מבאר שזה נדרש מהשילוב 'ה' אלוקיך', מידות הרחמים והדין. אך שמעתי פעם מרגניתא טבא [מפי מאברך חסיד עובד ה' בשמחה, ערירי בעל ייסורים ל"ע!] כי רבי מאיר דורש את הפסוק מתוך שזה מופיע פעמיים בפרשתנו! האחת: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ! והשנייה: וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק…! רחמנא ליצלן! רבי מאיר מעמיק ומלמד כי הקב"ה הוא הנותן הן בטוב והן בפורענות. ה' אלוקינו הביאנו לארץ טובה ורחבה, ואף היה עם אבותינו בירושלים הנצורה בימי החורבנות ובגיטאות. הכל מאתו יתב"ש, ועל הכל אנחנו מודים, ומתפללים על העתיד – 'תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ'.

ילדים אינם מגיעים לתובנות אלו מאליהם. נעזור להם לְאַתֵּר את הטוב בתוככי כל מצב קיים. שמעתי מגננת ותיקה כי ילדים נוטים לחשוב ש'שנה טובה' הוא כרטיס ברכה! כאשר מייחלים 'לשנה טובה' מבקשים לקבל כרטיסים רבים… כבר מגיל הרך מקדישים זמן שיעור ומרחיבים 'מהי שנה טובה' – שנת הצלחה בלימודים, שנת בריאות, פרנסה, שמחות במשפחה – לידות וחתונות וכו'. 'שנה טובה' היא שנה ללא מלחמות, ללא חוֹלִיִּים וכו'. מאפשרים לילדים להתבטא – "אני מאחל לי ולמשפחתי 'שנה טובה' שהיא: שנה של…". ריבונו של עולם! עשה למען תשב"ר!

כאשר לומדים על 'דבש' לקראת ר"ה כדאי להסביר שהדבורה יצרנית מדהימה וחרוצה, מבעלי החיים החשובים בקיום העולם! נהיה כדבורים ולא כזבובים! זבוב תר ומחפש זבל! אף בארמון מלוכה הנוצץ ימצא את פח האשפה. לעומתו, הדבורה תרה ומתבייתת בפרח! אפילו במזבלה היא תמצא פרח! נאמץ לנו גישה זו בחיים! למרות שיש פינות פחות-נעימות בבני אדם שסביבינו, נבחין ונעצים את הפרחים שבקרבם! נחייה חיים פרחוניים! נמצא גם הפרח שבתוכנו…

איזה טוב יש 'במצור ובמצוק' ל"ע? מה טוב יש באושוויץ…? הטוב הוא – 'אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'! זה מאתו יתב"ש! נפזם ונפנים "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השי"ת…". 'תִּכְלֶה שָׁנָה… תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!

כבר מגיל צעיר נשנן באזני ילדינו [לא במילים בלבד אלא בעיקר בדוגמא אישית] שיש לשמוח בכל הטוב, בכל דבר יש טוב, מגיל חמש יכולים להבין האמרה "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" עשיר ר"ת עיניים שיניים ידים רגלים, ב"ה רואים! שומעים! הכל תקין! ניתן לספר אודות רבינו אברהם ן' עזרא שראהו תלמידיו הולך מביתו לביהמ"ד בפנים עטופות וממשש דרכו כעיוור באפלה! סיפר אח"כ לתלמידיו כי התעורר עם מחשבה עצובה על העוני המחפיר שבו נתון. התעודד 'עני, רעב, אך טוב לי ממצבו של סומא!' ויצא לביהמ"ד כשהוא עטוף עיניים – כדי לשמוח בהסרת הרטייה וְיָשׁוּב לראות!

בימים אלה אומרים לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה'… 'לולא' רומז לאלול. המאמין מתחזק באלול לראות בְּטוּב ה'…!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קרבן המערכת או 'מקרבן לתורה'?

שאלה עתיקת יומין: מיהו 'מורה טוב'? תשובות רבות יתקבלו – לדוג' – מורה בעל ידע רחב, מורה מחזיק משמעת, בעל הסברה, היודע ליצור גירוי ועניין, המעורר השראה לימודית, מורה דייקן ועקבי, יש בו הבנה בנפש האדם, יצירתי, ועוד. אך לאחר עיון רב במקורותינו הק' וקבלה מאת רבותינו חכמי הדורות התשובה שעולה היא "מורה טוב הוא מורה שהינו אדם טוב". ובאידיש 'א גוטע מענטש'. ניתן גם להתאים ל'עזרת הנשים' "מורה טובה – היא נשמה טובה".

מלמדים ומורים די בכל אתר ואתר תָּרִים אחר פתרון קסם "כיצד אצליח להנחיל משמעת?". דווקא בימים אלה, ימי ראשית שנת לימודים, ישנם המשתמשים בתאוריית "שמאל דוחה" למשך כמה חודשים, ורק אחר כך "ימין מקרבת", עד-כדי-כך שמעתי בעבר מפי מלמד "בשבועיים הראשונים אני משתדל לא לחייך בכיתה, כדי לחולל משמעת!". אחרים יטענו ש'משמעת' באה מתוך בעקביות, ע"י הכנת השיעורים כראוי, בהגעת המחנך לכיתה חמש דקות לפני הצלצול, דיווחים יומיומיים להורים, שיחות אישיות, שימוש בשמות פרטיים, באכילת פת-שחרית ושינה מספקת [של המלמד], ברישומיים קבועים ביומן כיתה, ועוד כהנה וכהנה עצות וטיפים. חלקם אמנם נכונים מאוד, אך מה העיקר?

דרש הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין, מאריות חצר הק' 'קאצק', את הפסוק הנשנה פעמיים בפרשיות אלו "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" – על ידי ביעור הרע מִקִּרְבֶּךָ, מעצמך ומתוכך, יהיו דבריך נשמעים ומתקבלים, והכל ישמעו בקולך וְיִירְאוּ מפניך… . יסוד המשמעת היא הערכה, הערצה, ואדם נקי ובר-לבב אותו אוהבים ומעריצים.

ישנם 'שיטות' רבות לְאַלֵּף תלמידים, להשיג 'משמעת קצרת טווח'. בעבר עשו שימוש בשיטת 'המקל והגזר' – או הלקאה במקל או גזֵירת הרחקה מהכיתה… תלמידים נשלחו הביתה או הוצאו מהכיתה לשעות ולימים [ומשום מה נקראים 'נושרים', הרי לא נשרו מאליהם אלא 'הונשרו' מהמערכת ע"י "בעלי משמעת" כוחניים, הנשירה התחילה בהדרגה, בשעות ובימים שהורחקו…]. שמעתי כי מלמד 'המציא' שיטת משמעת מועילה [לו לבדו] שתלמיד מפריע יגיע בכל יום החל משעה שנייה. הוריו לא ידעו מזה, הילד יצא מהבית כרגיל – אך 'בשעה ראשונה' סייע בחנות ירקות… הכיר חברים… קרבן המערכת!

נשקיע בגישת הצדיק הנ"ל. נקדיש מחשבה על כל תלמיד וכך נקרב עצמנו לאהבו, נתבונן מדי יום בכל אחד ואחד, מעלותיו ואישיותו, התמודדויותיו והישגיו. נשנן לעצמנו כי אנחנו רק 'שלוחים' – ולא בעלי-בית, שלוחי-קודש לגדל ולטפח 'בניו של מקום'. נזכור את העובדה: 'מלמד שנאלץ להעניש – סימן שהוא טעה בדרך'. ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

תלמיד לקראת בר-מצוה חווה 'משבר משפחתי' באופן מכאיב במיוחד. התנהגותו 'התפרקה' לחלוטין. היו בצוות שנהנו למצוא תאוריות ואשמים. ימים קשים עברו בכיתה. המלמד של אחה"צ 'רוח אחרת היתה עמו'. הוא הביא מדי יום כמה פרוסות עוגה 'ביתיות' ארוזות בנייר-כסף, אותן מסר בצנעה. הוא לא התנה 'משלוֹחיו' בהתנהגות טובה, והמשיך למסור עוגה ביתית גם בימים קשים. כעבור שבועיים הוא כבש את לב תלמידו לטובה. ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

מחנך אינו 'טכנאי' שבא ללמד גמרא או משנה. מחנך מלטש נשמות בני ישראל. תאמין ביוקר 'חומר הגלם' שבידיך, על הליטוש להתבצע ברגישות שיא, שלא תיפגם הנשמה. תלמידיך בוחנים את מעשיך, לומדים ממך מידות טובות, סגנון דיבור, יקחו ממך דרך חיים בסבלנות, ענוה, צניעות, שלווה והכנעה. אין דרך אחרת פרט ל: ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

תלמיד בן 11 נהג בגברתנות יתר, המליך עצמו על חבריו, פעל בתעוזה ובחוצפה. היו בצוות שטיפלו ב'סימפטום'. הענישו ואיימו, הכניעו והשפילו. תוצאה היתה הפוכה, כן רבה וכן פרץ! דווקא המחנך לא ראה בו 'איום' אלא 'מסכן'! הוא זיהה שהילד מתקשה עדיין בבסיס הקריאה, והתנהגותו באה מחרדה שלא תיחשף לַקּוּתוֹ! בשיחות אישיות הציפו את הקושי עד שהסכים להוראה מתקנת! המחנך השיג לכך מִמּוּן 4,000 ₪! הציל את חייו! ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

גאב"ד פוניבז' הג"ר יוסף שלמה כהנמן השקיע לב, נפש ומאוד, במוסדות 'בתי אבות' שהקים לילדים פליטי שואה. הרב ראה במוסד 'גנרטור', תחנת כוח רוחני-סגולי לישיבה המעטירה שיָסד לתפארה. הוא נהג לבקר הילדים והילדות ולהשתעשע בהם באבהיות חמימה. האכיל והשקה בעצמו, הושיב על ברכיו בחיבה, ממש התיידד עמהם. כאשר נשאל "וכי זה מתאים לרב גדול בישראל" השיב בכנות "כאשר יאהבו אותי – יאהבו את מה שאני מייצג"! וזה הצליח בענק!

הנהגה זו אינה 'אופציונלית', כלומר, 'שיטה אחת בין שיטות' להשגת משמעת. זו הגישה האמיתית היחידה. משמעת מתוך אהבה, לא אילוף כי אם חינוך, לא הפחדה אלא העצמה, חינוך זה משיג 'לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי' ו'בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה', גם כאשר 'יסיימו' וילכו, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. 'אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה'.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כחומר ביד היוצר

יהודי מתל אביב בא לפני הגראי"ל שטינמן עם בנו הנער, וביקש כי יתקבל לישיבתו הק'. שוחחו בלימוד והרב התרשם מידיעות הבן, וביותר – מרמתו הרוחנית. אמר הרב 'רואים בחור תל-אביבי איכותי מבחור בני ברקי! איך זה?! המשיך הגראי"ל ולימד פרק דעת ומוסר: "יש אמירה עתיקה 'הבית הירוד ביותר – שווה יותר מה'רחוב' הטוב ביותר'. בב"ב הרחוב שמור ומוקפד. הורים 'סומכים' שילדיהם יתחנכו מאליהם ויספגו קדושת הסביבה… ואילו, הרחוב בת"א פרוץ. לכן ההורים משקיעים בבית, מחנכים ולא סומכים על אחרים. כך נהגתי גם אני כשגידלתי את ילדַי בכפר סבא…".

פותחים השבוע ל'זמן אלול'. תמו ימי בין 'הזמנים' הבנים עוזבים את הבית ושבים ללימודיהם. נחדד בקרבנו תובנה כי הגם שתלמוד תורה וישיבה הם כחמצן לנשמות הנערים, 'תיבת נח' בפני מי סער זדונים, עיקר החינוך הוא בבית. דמות הילד ואישיותו מתעצבות בבית. בעוד כחודש נתרגש בפיוט 'ונתנה תוקף' בו מזכירים 'אדם יסודו מעפר'. אדם הוא 'כלי חרס'. בבית היוצר מעמיד האומן גוש חֵמר רך ומתחיל ליצור צורה. מסובב בעדינות, מטפח ומעמיד, שומר על לחות החומר ובקצות אצבעותיו יוצר צורת הכלי. מתחת ידיו יוצאים צלחות שטוחות לצד קערות עמוקות, בקבוקים בעלי צוואר ארוך ופיה צרה וכדים בעלי קיבולת גדולה. כלים למוצקים וכלים לנוזלים, גדולים וקטנים…

'הבית' יוצר כלי. הילד בא לת"ת כ'כלי עשוי'. צוות ההוראה שואף למלא בו תוכן ולהעשירו בחכמה ודעת. אך איך יוצקים 'יינה של תורה' לצלחת שטוחה? איך ממלאים פרי 'עץ הדעת טוב' בכלי שפיו צר? המלמדים חפצים למלא ולהחכים, אך 'כליו של קונה' מוגבלים. משקיעים בשיטות דידקטיות, עמלים באומנות, אך 'צורת הכלי' נקבע בבית!

אֵי-שם בחו"ל ניצב שלט בכניסת בית הספר, המקבל פני ההורים המלווים ילדיהם ללימודים. השלט נושא מֶסֶר חשוב:

"הורים יקרים! ברצוננו להזכיר לכם כי 'מילות קסם' כמו שלום, סליחה, בבקשה, ותודה – שומעים הילדים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומד ילדכם להיות נקי, מאורגן, אדיב, לדבר בכבוד, לשמור על זמנים ולמלא משימות כראוי. רק בבית לומד הילד מכם, הורים יקרים, להיות עדין, לא לדבר בפה מלא אוכל, ולהשליך שאריות לפח. בבית הוא לומד סובלנות ולכבד מבוגרים. הוא לומד מכם להעריך מורים. הבית מלמד יושרה וצדק, ערך האמת וזהירות מגזל ופגיעה ברכוש הזולת. אצלנו בבית הספר הוא ילמד קרוא וכתוב, לשון מתמטיקה ופיזיקה, היסטוריה גאוגרפיה וגאומטריה, כימיה ואומנויות. את חינוך ההורים אנחנו משתדלים לשמר. תעשו אתם את שלכם ואנחנו נעשה את שלנו!".

בשונה ממוסד לימודי שבו יש 'מערכת שיעורים': בשעה ראשונה לומדים חומש, בשנייה כתיבה וכו', הבית עוסק בחינוך הילדים בעל עת ובכל שעה. ילד מפנים ערכים, בית שמח מגדל ילדים שמחים, בית עם רוח אופטימי מגדל אנשים חיוניים וחיוביים. ובעיקר, בית של יראת שמים מעמיד יראי השם. לא 'שיעור חינוך' מחנך לקדושה ולשאיפות רוחניות כמו האוירה הביתית. ילדים חשים את לבבות הוריהם ואינם מושפעים מדיבוריהם. ילד לומד בבית מה עיקר, מה חשוב, איך מביטים על העולם, והוא מתחנך. הבית אינו פנימייה לאוכל כביסה ושינה. הבית מוסד חינוכי!

מורי-זְקֵנִי ז"ל סיפר על בית הוריו בלודז' שבפולין: "ארוחת צהרים אכלנו יחד. הבנים והבנות שבו מהלימודים. אבא הגיע מהעסק ואכל איתנו. במהלך הארוחה לימד אבא הלכות נטילת-ידים, בציעת הפת, ברכות וברכת המזון. לא היה בחיידר 'שיעור דינים'. הלכות שבת למדנו בסעודות השבת מפי אבא. אמא לימדה את הבנות הכשרת עופות, בדיקת ביצים ותולעים וכו'. ההורים היו מחנכים. במוצ"ש הלכו ההורים לבקר דודים. ילד שכבר ידע 'לשבת בצד בשקט' זכה להתלוות לביקורים אלה. כך התחנכנו להליכות ונימוסים. במועדי ישראל שמענו מהורינו הלכות ומסורות… איזה 'דרך ארץ' היה בפני ההורים בימים ההם! ההורים היו מחנכים…". והמשיך: "אחרי 'השואה' נותר דור יתום ללא הורים, או הורים שברי כלים. 'מלמדים ו'משגיחים' שימשו בדיעבד תחליף לחינוך ההורים. גם זה מִפִּגְעֵי המלחמה…".

מוסדות החינוך משופעים באנשי מקצוע: אנשי הוראה רבים ואישי חינוך, יועצים ומתגברים, כוח עזר וסיוע. הללו לא נועדו להוות תחליף לקשר בין הורים לילדיהם! נשקיע בטיפוח קשר עמוק ובריא. שיחות נפש, הקשבה, שעת 'אבות ובנים' הוא השעה היקרה בשבוע! קירוב לבבות! יצירה משותפת, הקראת סיפורים, 'משחקי חברה' מְחַבְּרִים…

אדם עם 'רמקול' אינו בהכרח זמר, 'ארון ספרים מלא' אינו מעיד על תלמיד חכם. כך, הוֹרוּת אינה 'כי יש לו ילדים'. צריך להשקיע. להתמסר לילדים. להפיק מהם נחת. לגדל משפחה, ולא 'שכנים' שגרים איתנו בדירה, על חשבוננו…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מהו 'רווח להתבונן'…?

פר' ואתחנן, שבת נחמו. ומה קוראים בתורה? קרוב לתחילת הפרשה חוזרים שוב על 'קריאת תשעה באב', "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…". למה? אנחנו כבר ב"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי"! מדוע חוזרים על קריאת הגלות והחורבן? בהמשך קוראים את 'עשרת הדברות' ומסיימים עם 'קבלת עול מלכות שמים' – שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ…

בעלי הדרוש אמרו כי יש כאן משמעות עמוקה וקשר ל'יציאה לבין הזמנים' המסמלת סוף שנה"ל, פרידה וסיום. הימים אינם ימי חופש והרפיה בלבד. ל'בין הזמנים' יש 'משימה' – לקיים חשיבה, חשבון נפש פנימי, ללמוד את העבר לקראת העתיד. עצם החופשה 'מותרת' כי נשענים על חז"ל "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…". משה רבינו, התלמיד החרוץ ביותר, 'מתמיד' ללא לחם ומים, לומד מפי הגבורה, כביכול, 'המלמד' הטוב ביותר. משה זקוק להפסקות. ההפסקה אינה לנוח לקראת 'הפרשה הבאה' בלבד, אלא 'בין פרשה לפרשה', ההפסקה היא בעיקרה בעבור הפרשה היוצאת. לסכם ולסגור, להסיק ולהתבונן, לפני 'הפרשה הבאה'.

אסור להשאיר את הפרשה הקודמת פתוחה ופרומה ללא סגירת קצוות ולימוד מלקחי העבר. היתה שנה מוצלחת ב"ה? יש להודות לשותפים בדרך, לחשוב מה הביא להצלחה, באילו כלים נעזרנו, כי רק בהתבוננות זו נזכה להמשך ההצלחה בס"ד. היתה שנה עם התמודדויות? נשכיל לחשוב מה גרם לקשיים, כיצד פעלנו וכיצד יכולנו לפעול… כאשר נלמד מכישלונותינו – נהפוך עצם הכישלון להצלחה. אסור ל'סיים' שנת לימודים במבט קדימה בלי התבוננות אחורה!

בבוקר ט' באב קראנו פר' "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…" הקב"ה מתרה בנו ומוכיח "כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ… לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן… וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים…". אוי לנו לקום מעל הקרקע בחצות היום, 'לשבור את הצום' במוצאי תשעה באב, לקדש את הלבנה, ולצאת ל'בין הזמנים' בלי מחשבה וקבלה טובה לעתיד! בשבת חוזרים על פסוקים אלה! הקריאה מעוררת "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ – כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"! מִשָּׁם! מהגלות, מהשעבוד מלכויות. והנה, קוראים זאת בשבת נחמו, ה'מִשָּׁם' יהיה גם מיישובי הגליל, מהרי אירופה, הָאַלְפִּים או הַקַּרְפָּטִיִּים… חפשו שם את ה', והיכן מחפשים את 'האוצר'? בקרבנו, בלב פנימה!

ומה קוראים בפתח בין הזמנים? כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים… הקב"ה מעורר תשומת לבנו לחשוב על בנינו ועל דורותינו. איך מרגיש אדם שבניו ובני בניו התנתקו ממנו? בכותרת זו הקב"ה קורא לנו, כי כך הוא מרגיש! נביט אחורנית, לעבר אבותינו שמסרו נפשם ויגעו בעבורנו! נעזור לבנינו לקיים 'הערכת מצב' בין פרשה לפרשה. חשבון נפש. נשוחח בפארק הלאומי או בהרי גליל עליון, על שפת הירדן או (לפחות…) בגינה שברחוב הירדן, בקירוב לבבות ובאהבה רבה.

בחור בא להיבחן לישיבה מצוינת. שאלו ראש הישיבה במה עוסקים הוריו. הבן השיב כי אביו זכה להיות 'בן תורה'. "והאם?" – שואל הרב. הבן נבוך, ומשיב בלחש "אמא שלי 'עוזרת', מנקה בתי אחרים". "הצג לי כפות ידיך!" צוה הרב. הבחור מושיט ידים רכות וענוגות. "האינך עוזר לאימך בעבודתה, בבית או בחוץ?" שואל הרב. הבחור מסביר שאמו מסרבת לכל עזרה, היא רק משתוקקת שבנה ילמד עוד ועוד. הרב קובע "לפני שאני מקבל אותך לישיבה אני מבקש כי הערב תִּמְשַׁח את ידי אימך המסורה בקרם-ידים!". בערב לקח הבחור שפופרת קרם ידים וביקש לסוך את ידי אמו. הוא ראה כי ידיה קמוטות ומיובּלות, סדוקות ועייפות. הוא התחיל למרוח קרם, ודמעה חמה נשרה מעיניו על ידיה. המליחות הכאיב לה. הבן אינו מסוגל עוד! "אמא! מחר אני עוזר לך בעבודתך! הרי כעת ב'בין הזמנים' יש לזה זמן!".

למחרת עבד לצד אמו שעות רבות! גרף מים ושטף, סחט וניגב, השתדל מאוד לסייע ולהקל על עבודתה. בערב החליף בגדיו ושב לראש הישיבה. "הצג לי ידיך!" ראה הרב ידים 'עובדות'. "התקבלת!" הכריז הרב. "חשוב לי לעורר בך חשיבה, להכיר בהשקעת אימך. כעת תנצל כראוי רְגָעֶיךָ בישיבה. רק בהתבוננות זו תזכה להתעלות ולפתח אישיותך".

'בין הזמנים' נפתח ב'עשרת הדברות' השייכים גם לימי החופש! לא בראש חודש אלול מכריזים 'שמע ישראל' בכוונה ו'פלצות', אלא מיד בתום 'זמן קיץ'! בשבוע הבא, באמצע בין הזמנים, נקרא "כִּי ה"א מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר", אך לפני כן, דווקא בשבת הראשונה: שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלקֶיךָ… קבלת עול מלכות שמים. רווח להתבונן בין פרשה לפרשה… בבין הזמנים נתגונן גופנית ונתבונן נפשית.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מתנת סוף שנה…

רבינו ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא ראה את פני תלמידו הגדול הרבי ר' בונם כי רעות הן, ושאלו בדאגה מה ארע. השיב תלמידו, כי אכן נעצב, וזאת משום שמישהו פגע בו והעליבו עד עמקי נפשו. "מיהו זה? כיצד הֵגַבְתָּ לו?" שאלו בדאגה. "לאחר שפגע בי – אחזתי בו ונישקתיו!", והסביר – "ה' אִנָּה לידי הספר הק' 'שבט מוסר', עיינתי בו וראיתי את בעל השמועה, רבינו אליהו הכהן מאיזמיר, כאילו עומד לנגדי. הוא הטיח בי מוסר, הוכיח אותי שאני רחוק מעבודת ה' אמיתית. נעלבתי ונפגעתי מאוד מדבריו. אך הרהרתי וראיתי שהריהו צודק בתיאור שפל מדרגתי. קיבלתי על עצמי קבלות טובות. בסוף הרמתי את הספר לליבי, ומתוך 'הכרת הטוב' נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה…".

ספר דברים נפתח בפסוק ארוך ומפותל, בו מעביר משה רבינו דברי מוסר על חטאים חמורים שעשו לאורך השנים. מפני כבודם של ישראל עוטף את תוכחתו ורומז את מעשיהם ב'שמות של מקומות', מקומות שכלל אינם קיימים….

אך בהמשך, לאורך פר' דברים-ואתחנן מאריך משה בדברי תוכחה ומוסר! אירועים שהוזכרו כאן ברמיזה דקה בלבד באים לידי ביטוי מורחב! היכן 'כבודם של ישראל' עליו הפקיד משה? ביאר רבינו 'חידושי הרי"ם' כי לאחר שמשה הראה לבנ"י שהוא שומר על כבודם, ועוד מוסיף ומעריף עליהם ברכות בשפע, התעוררו לתשובה וביקשו ממנו "רבינו! רוצים אנחנו לשמוע מוסר! לא ברמז, לא בסתר, אלא מוסר של ממש!". כאשר מזהים אהבה – רוצים לשמוע!

שלמה המלך משכילנו באומרו (משלי כ"ח) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא. דרשו שיש להוכיח אדם – אחרי. לא בשעת מעשה, לא 'לתפוס על חם', אלא, כדרך שעשה משה בסוף ארבעים שנה, כפי שלמד מיעקב אבינו שהוכיח בעת פרידה, גישה שמכבדת את נשוא התוכחה והקפדה על מוסר עִנְיָנִי, בכך 'חן ימצא'. המוסר מתקבל ללא ווכחנות והצטדקות.

במעשה הפותח מאמרנו, 'רבי בונם' נעלב בתחילה כי 'ראה את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו', הרב עצמו 'העליב' אותו. אך הקורא ב'ספר מוסר' אינו נפגע, כי נייר לא מעליב. הפגיעה באה מאדם. חשים מושפלים ממנו. איך מתגברים? רבי בונם זיהה במחבר דמות אוהבת שלא באה להשתלט עליו ולפגוע בו ממניע אישי. לאור הבנה זו התבונן במוסר, וקיבל על עצמו שינוי. כשהורים ומחנכים מבקרים, נאזין לדבריהם, כי נאמרים מתוך אהבה, למעננו.

מחנכים יודעים כיצד 'לסיים' את שנת הלימודים בהצלחה. מיומנות רבה נדרשת בכך, לא ש'השנה תסתיים בעצמה' אלא ש'אני מסיים את השנה', בשליטה, בבקרה ובנועם. נחיתה טובה של מטוס מהווה הכנה להמראה הבאה. כך יש להנחית את שנת הלימודים בְּבִטְחָה ובכישרון. פרידה מכובדת, איחוי קרעים – אם היו, פיוס ותוכחה זַכָּה לעתיד.

אף הורים יודעים לנצל את ימי הפרידה. חשוב מאוד לבקש לשמוע דעת המחנך אודות בנם, ללא כחל וללא שרק. כאשר 'מוכיחים' או 'מעירים' במהלך השנה, יש נטייה לתלות את הדברים באירוע חד-פעמי, מְסַכְּמִים על 'מחר' יותר טוב, וזהו. בסוף שנה יש עומק וערך למוסר! חשוב להורים להאזין לדברי המחנך, ולהכיר את בנם! מתנת פרידה!

ככל שנדע כי המידע על בננו מְמַנֶּף ומשרת אותנו, כך יתקבל ברצון. 'הרבי רבי בונם' סיים דבריו "נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה". ולמה תהיה 'פעם הבאה'? כי ידע שהמוסר מועיל לו! רבינו החיד"א כתב כי המהרש"ל שכר לו 'מוכיח' שיבוא לפניו שעה בכל יום ויוכיחו… יש משלמים ל'יועץ', הבה נקבל ביקורת אף כשהוא נאמר בחינם!

על תוכחת יעקב אבינו ומשה רבינו רק 'בסוף' שואל המהר"ל, הרי יש מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ', ומבאר שיש לחלק. כאשר רואים אדם שעומד לעבור איסור יש להוכיחו מיד, לאפרושי מאיסורא. אך יש תוכחה שאינה נוגעת 'למעשה' נקודתי, אלא לאופי הכללי של האדם. את זה מניחים לסוף, שההוא לא ייפגע, שהרי מדובר באישיותו. וכאשר מוכיחים 'בסוף' מתוך שמירה על כבודו, מתקבלים הדברים ומועילים גם לחולל שינוי במהות ואופי האדם.

בחור 'נכנס לתקופת השידוכים' והוריו הרגישו שאינם מכירים מספיק את בנם! האב פעל בחכמה יתירה. הוא התקשר למשגיח הישיבה באנונימיות, ואמר "מציעים לבתי את תלמידך, בחור פלוני, אשמח לברר אודותיו…". האב יצא מופתע! המשגיח תיאר בחור שהוא לא הכיר. הוא שמע מעלות, הרגיש שהמשגיח מתחמק מלהשיב על חסרונות, האב קלט שמעולם לא התעניין באמת 'מיהו' בנו… ידיעת האמת היא הכרחית לטובת עתיד הבן, צריך רק להאזין!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למה ללכלך?

כאשר ביקשו לתאר בְּפָנַי אישיותו והצלחתו של מחנך מוערך, סיפרו לי "די להיכנס לכיתתו בתום שנת הלימודים, כאשר התלמידים יוצאים ל'חופש הגדול'. הכיתה מסודרת להפליא. הכיסאות מורמים, השולחנות בטורים ישרים, תאי וּמַדָּפֵי התלמידים רוקנו – מבעוד מועד – מחוברות וספרים, לא נותרו שקיות, מטריות בקבוקים או דפי גניזה…".

חינוך לסדר וניקיון הוא בסיס בהקניית דרך ארץ וקבלת עול מלכות שמים. 'סדר' מסייע לאדם לארגן את פנימיותו, לאזן תכונותיו ולכוון מידותיו. הקב"ה הטביע בעולמו כללי סדר יציבים בלתי משתנים, כמו שעות היממה ומחזור עונות השנה. מתנה 'טבעית' זו היא הבסיס ב'סדר היום' שלנו, בגשמיות וברוחניות. 'סדר' משרה בקרב האדם רוגע פנימי וויסות רגשי. הקפדה על ניקיון ואסתטיקה מעודדת איפוק התנהגותי, הכרה עצמית, וציות לכללי חברה תקינים.

על מוסדות התורה להקרין נִכְבָּדוּת. לא בִּכְדִי לימדו חז"ל שעל תלמיד חכם להישמר מרבב על בגדו (שבת קי"ד) והמקלים בזה נקראו מַשְׂנִיאֵי ה' רח"ל! הורים שבאים לרשום בנם לת"ת, נער צעיר מבקר בהיכל ה' וחפץ להרגיש 'טעם של ישיבה', אדם 'תועה' נכנס לביכנ"ס, מושפעים הם ממראה המקום והאנשים. כך נחרצים גורלות, לחסד ולשבט! 'יהודי תורני' מייצג בעיני הבריות את הקב"ה, הוא 'שגריר' של היהדות, והופעתו חשובה. הרמב"ם קובע (פ"ה מה' דעות) חובת הת"ח במראהו ולבושו 'מלבוש נאה ונקי', לא בפשטות יתירה ואף לא בהידור מוגזם, אלא בדרך מכובדת ממוצעת.

בפר' מטות נלמד כי אלעזר הכהן מצווה את הבאים ממלחמת מִדְיָן בדיני טהרת כלים שמביאים שלל. אלעזר מסיים וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם, וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה. כיבוס זה מהו? רש"י הק' (סוף פר' תזריע) מלמד כי יש בתורה 'כיבוס בגדים' שהוא טבילה, להיטהרות מטומאה, ויש 'כביסה' רגילה, לניקיון. לעתים מתרגם אונקלוס 'וְיִצְטַבַּע' (טבילה), ולעתים מתרגם 'וּתְחַוְּרוּן' (כיבוס), הכל לפי העניין. מדייק הג"ר משה פיינשטיין  שאונקלוס מתרגם כאן 'וּתְחַוְּרוּן' כיבוס לְנוֹי ולכבוד! חיילי ישראל חזרו ממלחמה בבגדים מלוכלכים ומזוהמים. לקראת בואם למחנה עליהם לכבס בגדיהם, לבוא הביתה נקיים ומכובדים! במלחמה – מתלכלכים, אך אסור להתהלך כך ברחובה של העיר.

רבינו בעל ספר ה'חינוך' מבאר (מצוה צ"ה 'ועשו לי מקדש') כי המטרה בפאר והדר בית המקדש הוא, שהבאים יתפעלו מההוד וזה ישפיע על נפשם פנימה. כך בימינו בתי מקדש מעט, נקי ומסודר! מסופר כי הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן הגיע לעיירה קטנה ושׂם פעמיו לעבר בית המדרש המקומי. בבואו נרתע מהעזובה, הדלות וחוסר הניקיון. התבטא הרבי במליצה 'מה נורא המקום הזה' המצב כאן איום ונורא! 'אין זה כי אם בית אלוקים' – אילו היה זה בית פרטי היה בעה"ב דואג לארגן ולנקות, אך לצערנו ולבושתנו, אין מקפידים כראוי על הסדר והניקיון בבית אלוקים… חבל!

ומה לגבי נקיון רשות הרבים? זה נתון ברשות 'היחיד', תלוי בנו! למרות שאני גר בעיר מטונפת רח"ל אני שומר על הניקיון למעני, לא להשחית את מידותַי! לאחרונה יצאתי מחנות, ולפני יצא איש הָדוּר בלבושו ובמשקפיו. הוא הלך ועיין בחשבונית שקיבל כעת בַּקופה. הוא סיים לקרוא – והשליכה ארצה! הרמתי והגשתי לו את הנייר, באומרי, 'סליחה, זה נפל לך'. הוא מביט בי בתימהון ואמר 'אני לא צריך את זה'. השבתי 'זה שלך. זרוק בפח או שמוֹר בכיס'… בוודאי חשב שאני תימהוני, שהריהו נוהג כַּנורמה! וכי מותר לטנף מרחב ציבורי? גם לי יש חלק שיתופי במרחב זה!

בדרכו לתפילת מנחה בעיוה"כ פגש הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא את השוחט דמתא. הלה עמד על משמרתו מאשמורת הבוקר לקיים מנהג כפרות. כבר התרחץ והחליף בגדיו. הצדיק הבחין, והנה נוצה נותרה דבוקה בבגדו. העיר "אם אִמָּא-יהודייה תראה 'כלי קודש' שאינו נקי, ולכן תימנע משליחת בנה ללמוד בישיבה, מה הערך ב'כפרות' שעשינו?"!

גם בפר' מסעי נלמד על חשיבות הסדר והניקיון. בדיני ערי הלויים נא' וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם – אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. חז"ל לימדו שהשטח שימש למגרש פנוי, שזה נוי וחן לעיר. רבינו ה'שפת אמת' מוסיף שזה מדין 'יישוב ארץ ישראל'. (עי' ס' החינוך מדוע הדין נא' רק בערי הלויים) שטח פנוי מרחיב את הדעת ומשרה אוירה נעימה. מרן הבית יוסף קובע (חו"מ קנ"ה על דיני 'עיר' השונים) "אינו נוהג בזה"ז, שהיא (אר"י) בידי גוים בעוונותינו, עד שנזכה לזכות בה". הבה נתכונן לקראת ביאת גוא"צ ע"י הקפדה על נִרְאוֹת ערינו וערי אלוקינו? נקפיד על 'מרווח' לנוי ואויר. הלוואי, נזכה ותיירים יראו עיר נקייה ומטופחת ויכריזו 'זו עיר של שומרי תורה ומצוות! הם מקפידים – עפ"י הלכה – על ניקיון ונכבדות!'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להגיע לבר-מצוה מוחרם?

'גברתן' הכיתה מודיע בהפסקה שלא משתפים את יוסי. למה? לא ברור. יוסי תר בעיניו אחר חבריו, אולי בכל זאת, אך כולם חוששים מ'המלך'. הרי הוא מחליט מה משחקים, איפה נפגשים, כמה ממתקים יפרישו לו 'מעשר', ומתוך חשש נגררים כולם אחריו. לא שיש להם משהו נגד יוסי המסכן, שנותר לבדו בכיתה, אך הם פשוט לא רוצים להיות ה'יוסי' הבא. 'המלך' ומלוויו הקרובים מכתיבים, מאיימים ושולטים. יתר בני הכיתה נגררים מתוך פחד, שְׁפַנֵּי טרור…

'חרם כיתתי' הוא אסון פּוֹשֶׂה בעולם. ל"ע ושלא יישמע שוד ושבר אף בגבולנו, תלמידים מוחרמים סובלים עד שכבר אינם עומדים בכך רח"ל… בעבר היה 'תוקף החרם' בעיקר בשעות הלימודים, כי בסוף היום היו כולם חוזרים לביתם ושוכחים מכל הענין. כיום השתלטה התקשורת החברתית על מרבית תושבי העולם, וגם בערב ממשיך החרם לדקור ולפצוע, כותבים, מפיצים, משמיצים, מרכלים וכו'. אין ל'מוחרם' רגע שקט. בכדי שלא נגיע לשם – הבה נעצור בזמן!

חסיד בא לפני רבינו ה'פני מנחם' זי"ע לבקש עצה וברכה בִּדְבַר קושי מסוים. מתוך דבריו הבין הרבי, הָרָגִישׁ לכאב הזולת, כי בנו של החסיד סובל מִבִּיּוּשׁ כיתתי, וכבר כלתה נפשו. באותו לילה התקשר הרבי בעצמו למלמד של הילד. מתוך השתתפות בכאב הילד שָׁאֲלוֹ "האם ידוע לך, כמחנך, כי תלמידיך לועגים ומביישים ילד פלוני? אם אתה יודע – כיצד אתה מטפל בזה? ואם תשיב שאינך יודע על כך, אמשיך ואשאל אותך, כמחנך הכיתה, מדוע אינך יודע מזה?

עלינו לדעת. עלינו לפעול. לעתים חושב המלמד 'למה לי לעורר מהומה בכיתה?'. אולי חושב 'טוב לי 'לא לקחת צד', ולא אסתבך אף אני עם התלמידים 'החזקים'…'. קורה ואותם ילדים כוחניים, הרומסים והמחרימים הם המקשיבים בשיעורים והחרוצים בלימוד, עיני המחנך מסנוורות ודעתו משוחדת. נוח לו להעלים עין, כביכול לא יודע ולא שומע, ובינתיים דמעות זולגות ודם נשפך! הילד הקרבן נכנס למשבר, משכנע את עצמו שכנראה הוא אשם ובאמת בעייתית, הרי שהממסד אינו פועל למענו. תחושת התסכול והחידלון נִקְבָּעִים. נשמות רכות בידינו ואנו מחויבים בשמירתן!

רבים רואים חוסר צדק, רדיפה מרושעת והחרמות מכאיבות, ובמקום לקום ולמחות, לזעוק ולהתריע, מעדיפים 'לא לקחת צד'. אינם מודים באמת כי חוששים בעצמם מבריון השכונה. מצטדקים שאינם רוצים להתערב ולהפר את 'השלום'. ענק ההגות הג"ר שמשון רפאל הירש מעלה בפרשתנו תובנה ממעשה זמרי ופינחס. ישנם, כלשונו, "חדלי מעשה, חסרי מחשבה ושוכחי חובה, המתעטפים באיצטלא של 'רודפי שלום'… טוענים שאילו ימחו – יהיו הם 'מֵפֵרַי השלום'… "מי שכובש פניו בקרקע למען 'השלום המדומה' עם הבריות, ומניח להם לעורר מְדָנִים, הרי בעצם 'אהבת השלום' שלו – נעשה חבר לאויבי ברית השלום… לא אדישות ההמונים, אף לא דמעות הכאב שניגרת בחוסר-מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס, הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה' ותורתו". מדהים!

ברור שיש 'סיבות רבות' להסיט מבט ולהתעלם ממעשי איבה, לשתוק מול עֲוָלוֹת, אך יש סיבה אחת למחות – האמת! כל הסיבות האחרות נובעות משיקולים זרים רכרוכיים, הנשענים על פחד ובריחה מן האמת. לא קל, אך יש למחות!

בהיכנסנו ל'בין המצרים' ניקח מוסר ממעשה 'קמצא ובר קמצא' שבגינו נחרבה ירושלים. הַמְּשָׁרֵת טעה והביא את בר-קמצא הַשָּׂנוּא במקום את קמצא האהוב. כאשר 'העשיר' גירשו בבושת פנים ורמס את כבודו, נפגע בר-קמצא בעיקר כי כל הרבנים שתקו מול עריצות העשיר. ומדוע לא מחו? ובעצם, מדוע היו בסעודתו כל חכמי ירושלים? אולי היה תומך-תורה או עסקן ו"לא רצו להרגיזו"? אולי היה אישיות בעלת יכולת נקם? אולי לא רצו להיקרא "מֵפֵרַי השלום" כנ"ל? חז"ל מציינים כי החורבן אינו בגין 'שנאת חינם' בלבד, אלא כי הרבנים לא מיחו מול מעשי השנאה.

נערים החליטו שלא משתתפים בסעודת בר-המצוה בבית בן כיתתם. הוא 'מוחרם' והמשתתף – יוחרם אף הוא. בליל השמחה ישב ב'שולחן החברים' חבר בודד, שאף טרח להביא ספר כמתנה. שאלוהו 'וכי אינך חושש מהחרם?' "אני פוחד מחרם חברתי, אך פוחד מהקב"ה יותר!" השיב הנער 'שלמה זלמן אויערבאך', לימים גאון ישראל והדרו, זי"ע.

יש לנפץ חרמות כיתתיות, לעמוד לימין העשוקים מול ה'בריונים' שאינם אלא פחדנים, נחיתיים וקנאים. הרי אותם הפחדנים יִקְמְלוּ מול מחאה. אמר החכם: העולם מקום מסוכן – לא בגלל עושי הרע, אלא בגלל השותקים מולם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מה חשף האדמו"ר על משגיח הישיבה?

אברך שפך מר ליבו לפני הרבי ה'נתיבות שלום' מסלונים "כמה קשה לי! יצר הרע אורב להפיל ולייאש אותי. בכל יום אני מקבל על עצמי 'התחלה חדשה' בעבודת ה', אך היצר מתחדש ומתגבר, ואני אנא אני בא? מדי בוקר אני בטוח "היום אצליח", ובערב אני שוב שבור ורצוץ, עוד יום של כישלון… לאחרונה עברתי בבית העלמין והרהרתי "על קברו של אדם חורתים מעלתו, מה פעל ואיזו מורשה הנחיל. ומה יכתבו על מצבתי? 'פה נטמן בעל השאיפות והנפילות'…?".

מחייך הרבי הק' 'אמון פדגוג' ומעודדו, "אוי! קבר כזה ייהפך לתל תלפיות! המונים יתפללו ואף ייוושעו על קבר זה! הרי אין דבר חשוב בשמים כמו רצון ושאיפה! אין מעריכים הצלחות אלא שאיפות ורצונות, למרות הנפילות הרבות!

ילד בת"ת רוכש לו 'דרך חיים', ועל המחנכים להקנותו 'כלים' שיעמדו לו בהמשך דרכו הארוכה. רגילים לומר לתלמיד "נַסֵּה!" והוא משיב, ביבשות ובעייפות החומר "כבר ניסיתי הרבה פעמים". 'כולו' ילד לפני בר-מצוה והוא כבר מיואש… ניסה ולא הצליח… רבותינו 'אנשי כנסת הגדולה' דורשים מאתנו 'וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה'. לא ללמדם בלבד, אלא להעמידם, לבנות יציבותם. יֵדְעוּ שהצלחה לא בא בקלות. יתכוננו מראש ל'נפילות', לא לברוח מהן אלא להתמודד!

צדיקים דרשו את דברי דוד המלך 'מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ' שיש ללמוד חכמה ודעת, דרכי עבודת השם, אף מאויבנו. הבה נבחין כמה 'נפילות ושאיפות' יש בפר' בלק! ומה גויי הארצות 'מנסים ומנסים', ק"ו אנו, בדרך העולה בית ה'.

שרי בלק באים להזמין את בלעם, והוא דוחה אותם. בלק אינו מוותר. הוא משגר שליחים נוספים, כוחות מתוגברים, שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. בלעם יוצא לדרך וחש קושי, האתון סרה מן הדרך, שוב ושוב הוא נאלץ לְיַשְּׁרָהּ, גם כשלא הולך – הוא הולך! בלק לוקח את בלעם: וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם, אך בלעם אינו מצליח לקלל… מנסים שוב, לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה. אך עדיין 'לא הולך'. אינם מתייאשים! לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן… בכל מקום סוחבים סלעים ובונים מזבח נוסף, מקריבים שוב ושוב פרים ואלים, ו'כשלא הולך' בקללות – עובר בלעם לעצות, תכסיסים, איך להחטיא את העם. 'ההתמודדות' היא חלק מרכזי 'בסיפור'! אם בדרך לְהָרַע מתקשים, ק"ו בדרך להטיב, וזה האתגר!

עלינו ללמד תלמידינו שלא 'מרימים ידיים' אחרי קושי. נַרְאֶה להם שמאמינים בהם! הם לומדים ממעשינו הרבה יותר מאמירותינו ודברינו, 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'. כשתלמיד חש שֶׁהַרֶבֶּ'ה מיואש ממנו, לא יעזרו לו שיחות מוטיבציה. תלמיד מקבל כוח והעצמה כששומע מפי רבו 'אני לא מוותר עליך', ולא מפיו בלבד, אלא מליבו, באמת!

הג"ר יצחק הוטנר מבאר כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד), שהנפילות הרבות והתקומות שלאחריהן – הן הן שֶׁיָּצְרוּ את הצדיק! חישלו וחיזקו, לימדו והעשירו! שמחים מול התמודדויות! כאשר תומאס אדיסון המציא נורת חשמל לפני כ-150 שנה, ניסה ונכשל, ניסה ונכשל. הקושי היה מציאת תֵּיל מתאים, הַסִּיב פנימי, בו יאחז האור. עוזרו האישי פלט בתסכול "אדוני, כבר נסית אלפיים (!) חוטים ולא הצלחת! כישלון ענק!". השיב אדיסון "לא נכשלתי! למדתי שאלפיים חוטים אלה אינם עובדים! אני ממשיך לחפש את החוט המתאים! חיפש וחיפש עד שהקב"ה 'האיר' עיניו, 'ויהי אור'!

חז"ל לימדו (מגילה ו') יגעתי ומצאתי – תאמין! דרש רבינו הק' מקוצק – "תאמין שעצם היגיעה היא המציאה!". להפנים אמונה כי מטרתנו בעולם היא להתייגע, להשתדל, לנסות שוב ושוב. שמעתי מ'כלי ראשון' על בחור 'מסובך' שנכנס לרבינו ה'פני מנחם' וטינה בפניו "המשגיח אומר עלי שאין לי סיכוי בישיבה". השיב לו הרבי בלחש "המשגיח חשף את היכולות שלו – לא את היכולות שלך, תוכיח שֶׁכֵּן יש לך סיכוי"… והבחור הוכיח בס"ד! ביודעי ומכירי קאמינא!

אמר החכם "לא ניתן לסתת אבן בלא חיכוך, ולא אדם בלא ניסיונות". אך דרוש יהלום כדי לשייף יהלום…! תלמיד חש את אמון הצוות ביכולותיו, ומגיב בהתאם. מהיכן לומד פעוט את שְׁמוֹ? מגיל רך אוזניו קולטות – הוא שומע קול אביו ואמו קוראים לו בשם, מדברים אליו בשם, הוא מבין ומאמין להם שזהו שמו! כך, כשילד שומע מילות הערכה, עידוד להתרומם מעל אכזבות, חיזוק להתנער אחרי נפילות, הוא שומע שמאמינים בו – והוא מאמין להם ולומד להאמין בעצמו, כדברי 'רבי צדוק הכהן' (צדה"צ קנ"ד) "כמו שיהודי מאמין בה' כך עליו להאמין בעצמו"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מצוה לחצח שיניים?

אשה חילונית פונה לרב: "כבוד הרב! המון פעמים ניסיתי 'לחזור בתשובה' ולקבל עול תורה ומצוות. בכל פעם נשברת ונכשלת, המצוות ממש מורכבות! המצוות אינן מתאימות לשנות ה'אלפיים', אי אפשר לקיים את התורה, היא קשה מדי!". הרב הקשיב בנחת, והציע "התחילי בקיום דבר אחד בלבד, בהמשך קבלי על עצמך עוד ועוד. את מוכנה לעמוד בדבר אחד 'עד הסוף' ללא פשרות? האשה מהרהרת "בוודאי יציע לי הרב 'רק דבר אחד' – כשרות, צניעות, או שבת, 'דבר אחד' ענק…". המשיך הרב שתקבל ע"ע לצחצח שיניים כל לילה לפני השינה – ללא ויתורים וללא הקלות! גם אם שכחה וכבר התעטפה בַּפּוּךְ – תקום לצחצח! התפלאה האשה! "לא ידעתי שצחצוח שיניים זה מתרי"ג המצוות!".

הסביר הרב בנועם "לא המצוות קשות מדי – אלא את חלשה מדי. קשה לך להחליט ולעמוד בהחלטות, קשה לך להתמיד בקבלה טובה, הבעיה אינה בתורה – אלא בך! תתמידי בצחצוח שיניים, תתרגלי להצליח, ומשם לתורה…!".

כשאומרים 'ירידת הדורות' מתכוונים 'החלשת האנשים'. העולם נעשה רגיש ומפונק. ברור שזה חלק תוכנית אלוקית, נפתחו 'שערי החכמה' והחלה מהפכה תעשייתית וטכנולוגית – איננו חורשים וקוצרים, חוטבים עצים ושואבים מים, מכונות עושות הכל עבורנו. אוכל מוכן ומהיר, מיקרוגל ומייבש כביסה, נעשינו חלשלושים! ב"ה רובנו לא חוו גלות וגזירות שמד, החיים קלים ונעימים, הקושי הגדול בחיים הוא – מקסימום – ש'אין קליטה', או שנגמרו כוסות הנייר ונאלצים לשטוף כוס זכוכית. חולשה זו פוגעת בנו בגשמיות ואף ברוחניות. לא רגילים לעמוד במשימות ולהתמודד מול אתגרים. הדור שופע בריבוי מידע זמין, התרגלו להבין את הכל, דורשים הסברים, דבר מכביד בקבלת עול מצוות.

חשוב לכונן ולהכניס במערכות החינוך, בת"תים ובישיבות, לבנים ולבנות, שיעורים מסודרים ב'מחשבת ישראל': למה נתן ה' את התורה, למה יש בין המצוות 'עדות חוקים ומשפטים', וכדו'. נאפשר ונעודד תלמידים לשאול, להתבטא, לפתוח ליבם בְּכֵנוֹת: לדוגמא, כולנו מסיימים 'דרשת אגדה' "רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת… ריבוי התורה והמצוות נועדו לְזַכּוֹת אותנו? אילו רצה הקב"ה להטיב אותנו – עדיף היה שייתן מצוות בודדות בלבד, אותן נצליח לקיים, ונהייה זכאים וטובים! שאלה מצוינת, שאלת רבינו המהר"ל. חשוב לנו ללמד ולשוחח על כך בכיתות. יש לחבר את הנוער לפנימיות ולהתבוננות. שיעורים תחת כותרת 'יהדות', 'מחשבת ישראל', 'חסידות', או 'מוסר' (לא תוכחה!), הם חובת הדור, משקל נגד לטכנולוגיה'!

בשיחה בבית אחד מזקני הדור וגדולי ראשי הישיבה שליט"א, דרש להכניס שיעורי 'יהדות' במערכת החינוך, להסביר וללמד יסודות הדת ועיקרי האמונה. "וכי צריך להיות בעל תשובה – כדי לקבל סמינר 'ערכים'?"… שיעורים על כשרות ועל תפילה, שיחות על אמונה ועל התמודדות. אמנם יש תלמידים 'זורמים', והמאור שבתורה מְיַשָׁרְתָּם ומעמידם, אך יש תלמידים שחשים חלל ובלבול שמערערים את עתידם הרוחנית. "בישיבה אצלי, מאות בחורים לומדים יומם ולילה, בהתמדה עצומה, אך לא יודעים למה! חשוב ללמדם". צמאים לדעת 'למה': למה צניעות, למה היבדלות וכו'.

פרשתנו פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… דיני פרה אדומה. מצוה זו היא 'סמל' של 'חוק' לא מובן. שלמה המלך, החכם מכל אדם, קרא על פרה אדומה: אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. ומדוע לא נאמר בפסוק 'זאת חוקת הפרה'? ללמד כי כך יש להתייחס לכל מצוות התורה, 'חוקה חקקתי'…! גזירת המלך! הג"ר משה פינשטיין מוסיף שיש עוד מצוה שפותחת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף… כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם…". דיני הגעלת כלים בפר' מטות הם הגיוניים ביותר, כלל פשוט: 'כבלעו כך פולטו'… ברוחתין, באש, בצוננים… מבאר 'רבי משה' – שתי המצוות, פרה-אדומה והגעלת-כלים, שווים! זאת חוקת התורה, גזירת מלך!

אין אנו מבינים את גזירות המלך, אך מחובתנו להבין תפקידנו כעבדיו! האם קיום מצוות היא למעננו ולטובתנו או למען כבוד ה'? למה יש מצוות כה רבות? האם הקב"ה זקוק לברכות שלנו? למה יש תפילות שלא נענות? מה משנה למלך-מלכי-המלכים אם אדם קטן שומר שבת? כל אלה נדונו בקדמונים ועלינו לדעת, ולדעת ללמד 'מה זה יהודי'! ככל שהמלמד יֵדַע, יטיב להשקות תלמידיו. כמו שמסבירים יהדות ל'חוזרים בתשובה', נסביר גם ל'דתיים מלידה'…

"לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר" המפתה ומושך. הבנת עֲרָכֵי ומתיקות התורה מסייעת להתגבר, 'לְזַכּוֹת את ישראל'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לחתום על תעודת הפטירה?

ירושלים שנת תפ"ד, לפני 399 שנה, מודיעים לרבנית כי כַּלָּתָהּ יושבת על המשבר, יש סיבוך… צריך תפילות דחופות! הרבנית ממהרת ומוצאת את המיילדת עמלה להצלת חיי היולדת. "מה שלום הַיִּלּוֹד? הַזֶּה בן או בת?". במקום להשיב, החוותה המיילדת לעבר חבילה מושלת בפינה… "הרבנית, תתפללי! הלוואי ואזכה להציל, לפחות, את האם…". הרבנית הצטמררה. אבוי! שרה הצעירה, יתומה מהוריה, לידה ראשונה… ולרגליה 'חבילה' המיועדת להר הזיתים… היא פותחת לבה לפני בעל הרחמים… המיילדת פועלת להצלת היולדת, הֶחָמוֹת מתפללת. תוך כדי תפילה מרימה את 'החבילה' וחובקהּ אל ליבה, זועקת ממעמקים, דמעתה על לחיה. לפתע, ננערת וזועקת "אני חשה פעימות לב! התינוק חי!"… ב"ה האם ובנה שרדו לחיים טובים. אביו הג"ר רפאל יצחק זרחיה אזולאי קרא שמו בישראל 'חיים יוסף דוד'.

מיוחד בין המאורות הגדולים היה רבינו החיד"א. מושלך היה 'לאחר יאוש'! מֵענקי הדורות, העשירנו ביותר ממאה ספרים נפלאים בכל חלקי התורה, עטוף היה במגבת בְּלוּיָה ומיועד לקבורה. חיבוק חם מסבתא אוהבת ומתפללת חשף כי יש בו רוח חיים! יש מה להציל! לא המשפחה לבדה זכתה לנס זה, אלא עם ישראל כולו נהנה מ'חיבוק' זה.

ומה קורה בימינו? נערים ונערות רבים, עטופים אמנם בסחי ומאוס, אך מכריזים עליהם ' כבר אין מה לעשות', 'זה מקרה אבוד'. כאשר נחבקם ונקרבם, נרגיש המיית לבם, נעתיר בתפילה, נְגַלֶּה כי נר אלוקים טרם נכבה! אין מקרה אבוד, 'הנס' ממתין להתגלות אם רק נשיל מעלינו ערלת-לב קשיחה של אֶגוֹ, חשש מ'מה יאמרו', להכיל כולם באהבה.

חטא המרגלים רשום ככתם מכוער בתולדות עמנו. התורה לא ניתנה לנו כי נשפוט את אבותינו אחרי אלפי שנה, אלא מלמדת אותנו, תורת חיים, ספר הנחייה נצחי. יש לנו ללמוד ולהשכיל ממעשה המרגלים. רבינו יצחק עראמה מגדיר את חטאם בספרו עקידת יצחק "בזה הדבר הגדילו רֶשַׁע ואשמה רבה, שהוציאו עצמם מכלל מרגלים – ונכנסו בכלל יועצים". המרגלים נשלחו לתור את הארץ, לראות ולמסור דיווח. הם עשו עצמם 'יועצים', מומחים, ונתנו פרשנות מוטעית. לא התייחסו כראוי לדבר ה' "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אין בכלל שאלה האם יכולים או לא, האם כדאי לנו או לא, הנצליח או ניכשל, הרי הקב"ה הודיע: אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל!

הקב"ה מסר בידינו תלמידים, נשמות טהורות העתידים להאיר את העולם בתורה ומעש"ט. מהם תימשך שושלת הקודש עד משיח צדקנו. אף אחד לא מינה אותנו לקבוע ולחרוץ גורלות, 'אין לו סיכוי', 'אין לו מקום בקרבנו', איננו יועצים של הקב"ה! מקסימום מותר למלמד המתקשה להחליט בעד עצמו 'אני איני מצליח איתו. אני מתקשה". 'העפת' תלמיד היא 'דיני נפשות', יש להושיב 'סנהדרין גדולה', לשמוע, לשקול, לדון לכף זכות, עד שגוזרים דין. מעשה שבא מחנך לפני הג"ר יהודה צדקה לקבל 'אור ירוק' לסילוק תלמיד "הרב! עשיתי הכל למענו!". שאלו הרב "הכל? ישבת עליו תענית? רבני הסנהדרין היו צמים לקראת הכרעה בדיני נפשות!". רק לצוות רחב, מיומן ושקול יש זכות להרחיק תלמיד לצמיתות – וכמובן: הסכמת 'גדול' מובהק. שומעים את כל הצדדים, מעריכים השלכות ומחליטים.

מבהיל לשמוע שׁרבֶּ'ה כיתה ב' קובע 'זה ילד חי"מ'. הוא מומחה, שהרי השתתף בקורס… מחנך בכיתה ד' מוסר להורים 'סל תרופות' עבור בנם, מנהל מכריע 'תלמיד אוטיסט', 'ODD…ADHD … הפתרון רקRPG …'! הורים בוכים מול 'מומחים' החוטאים ש"הוציאו עצמם מכלל מרגלים – ונכנסו בכלל יועצים". בסמכותך לתאר מצב, למלא שאלון, להעביר דיווח, אבל להחליט? לקבוע? לגזור דיני נפשות?! ומי אמר שהאמת היא כי "לתלמיד אין מקום אצלנו"? שמא למלמד המתקשה אין מקומו בשדה החינוך? אולי הוא עצבני, עייף, סחוט, מוסח, נרתע מילדים 'בעלי-אופי' ורואה בהם 'נפילים בני הענק' והמלמד חש עצמו מבוהל, 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים'… במקום לשלוח מחצית מילדי הכיתה ל'טיפול' ולשיעורי עזר – שמא כדאי שהמלמד יישלח לסדנת משמעת והכוונה, יעוץ והנחייה! ולמה שלא ינסה 'פרנסה' אחרת?

עם ישראל עטוף יתמות עם פטירת ראש ישיבת פוניבז' הג"ר גרשון אדלשטיין זצ"ל. בהיותו איש אמת, נקי וצדיק, דרש שוב ושוב "חינוך רק בדרכי נועם, ננהג עם ילדינו בידידות, כפייה אינה חינוך, עיקר המחנך במידותיו הטובות"!

נאזין לכלב בן יפונה: 'עָלֹה נַעֲלֶה', נצליח עם כל ילד, כִּי יָכוֹל נוּכַל! כלב קיבל אדמת טְרָשִׁים קשה, חברון עיה"ק! הוא האמין כי גם בסלע קשיח טמונים מטמוניות. אדרבא! הקושי מוכיח שיש באחוריו אוצר גדול! צריך מומחיות לגלותו.

וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים – נשנן לשונו הזהב של הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד (מבוא ל'חובת התלמידים') "צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ה' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, והנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן בְּאִבָּן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מָרַי נפש הם ומדות רעות להם, יֵדַע שזה טבע גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מָרִים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם!".

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מה למדתי מרופא המשפחה?

לפני כשנה התגלה – 'בסייעתא דשמיא' נפלאה, הקרויה בפי הבריות 'באקראי' – כי קיים בקרבי סיכון רפואי הדורש התייחסות, מעקב והקפדה על תרופות קבועות. נקבע לי תור אצל רופא צעיר בקופ"ח. הד"ר ביקש שאגש לסדרה ארוכה של בדיקות, דבר שמשבש את 'לוחות הזמנים' ומכביד על סדרי העבודה. הוא רשם 'קוקטייל' תרופתי: כדור זה בבוקר, זה בצהריים, ואלה בערב. להיכנס למשטר ולזכור מה 'לפני האוכל', אילו 'אחרי' ו'עם'. לא פשוט. עיקר ה'לא פשוט' היה שהרגשתי ממש מצוין! הַמּוּדָעוּת שלי טרם קלטה שיש בעיה וכי עלי להתייחס אליה בכובד ראש.

באותם שבועות הייתי אצל הרופא הצעיר די הרבה, הבנתי שהוא עדיין 'מתמחה' שמדווח לבכירים ומקבל הדרכה. הוא היה מאוד מסור לתפקידו. ומנין שהוא מסור? הוא היה מתקשר אלי! "שלום יחיאל! מדבר ד"ר פלוני! הבדיקות חזרו, רואים שהנזק טרם נקבע… מה שלומך? אתה זוכר לעשות את הבדיקות? לוקח תרופות? אתה מרגיש טוב? הכל בסדר? האם משהו גורם לך לסחרחורת? אולי לעייפות?" כך היה מתקשר פעם-פעמיים בשבוע. מרשים מאוד!

באחת הביקורים הוא סיפר לי שבנו עומד לעבור מגן-שפה לכתה א' רגילה. הרופא ביקש להיוועץ בי, שאכיר לו את מכלול הוועדות והטפסים, 'זכאות ואפיון', 'מסמך קביל', מי חותם ומתי… בחפץ לב שימשתי לו 'מורה נבוכים'. הוא המשיך להתקשר 'פעם פעמיים' בשבוע. פותח בשאילת שלום, בדיקות, תרופות, מעקב ורישום, ועברנו לשוחח על בנו. כך היינו בקשר לאורך מספר חודשים. הבדיקות הסתיימו, התרופות נכנסו לשגרת חיי, והילד השתלב בכיתה א'.

ואתם, קוראים נכבדים, תמהים, "למה הוא מספר לנו את כל זה?". רבותי! למדתי מרופא זה! אני משליך את גישתו לעבודת החינוך, ואקיים "מכל מלמדי השכלתי"! הרופא הרגיש בחושיו שאני 'לא מגויס' לטיפול, לבדיקות הרבות ולעקביות בנטילת תרופות. למרות שמדובר בבריאות שלי, בחובה האלוקית 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', באחריות המשפחתית שלי, עם זאת עדיין הייתי בשלבים של 'הדחקה' ו'הכחשה' וכו' עד שאבוא לידי 'הכרה' 'הפנמה' ו'קבלה'. הרופא הצליח, מתוך רצון אמיתי למלא תפקידו נאמנה, 'לגייס' אותי. הרופא מתקשר! אכפת לו, זה השפיע עלי! בכך שהתחיל להתייעץ איתי אודות בנו, הוא גרם שכאשר הוא התקשר אלי, לא חשתי רצון לחמוק אלא לענות, שהרי אני המומחה! כך נרקם קשר של אמון עד שהפנמתי: זה רציני, עלי להישמר, ליטול תרופות, להתמיד בבדיקות…

משה רבינו לא רוצה שיתרו יעזוב את עדת ישראל לשוב למדין. משה חשש מחילול השם, יאמרו שגֵרים נסוגים אחורה, ושיתרו בא רק בעבור 'נדל"ן', שהרי כאשר הבין שלא יקבל חלק ונחלה בארץ ישראל חזר לארצו ולמולדתו. בפרשתנו, מבקש משה מיתרו שיישאר. אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. ברש"י ג' פירושים: עד עכשיו יעצת לנו והדרכת אותנו, חשוב שתישאר איתנו! אף בעתיד תהיה לנו ליועץ ומכוון! אנחנו צריכים אותך! אוהבים אותך!

משימה קשה בשדה החינוך היא לעורר הורים שבנם זקוק לטיפול מיוחד: שיעור עזר, אבחונים למיניהם, נטילת תוספת תזונתית/תרופתית. הורים לא נרתמים בקלות. קשה, נפשית, לקלוט כי זה נחוץ ורציני. המלמדים כועסים, ההורים נפגעים, והילדים סובלים, וכל זה – כי לא השכילו ליצור קשר של אמון ושיח מגייס. מחנך יקר: אל תכתיב, אל תכפה, אל תדבר בשפה של 'מומחה'. דַּבֵּר באנושיות, גלה אמפתיה, שַׁדֵּר אכפתיות כנה, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם!

האם תלמידיך מרגישים שהם חשובים ואהובים לך? למדנו כעת במדרש רות "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני – העני עושה עם בעה"ב". האם הורי התלמידים [ודווקא המוחלשים והמתקשים] חשים שהם תורמים לך, וּמְזַכִּים אותך? השקע בקשר, ולא קשר טלפוני בלבד, אלא קשר אהבה ולב, קשר של אמון, קשר נטול-תנאים, ובעיקר – נטול אגו.

הרופא הצעיר שידר לי "אכפת לי מאוד ממך ומבריאותך". בכך העביר אותי למצב של נשיאה באחריות. ולמה בתחילה הייתי אדיש? באמת לא הגיוני, אך זוהי מציאות החיים. על המחנכים להביא את הורי התלמידים-הזקוקים לפעול מתוך הסכמה, מתוך הבנה, ורק כך הטיפול יפעל ויצליח. ניתן לנצח ולכפות בכוח, אך 'ניצחון' זה לא מחזיק מעמד.

דווקא בעת שהשיח הכללי סביבנו נעשה ל"ע אלים וכוחני, נשקיע, כמחנכים, בהפנמת ערך השיח הבין-אישי הנעים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קטשופ או מיונז?

פותחים את 'חומש הפקודים', פר' במדבר העוסקת במנין בנ"י (מִפְקַד) ומינוי הַלְּוִיִּים על משא המשכן (פיקוד). במרכז רבבות אלפי ישראל, שמסודרים בארבעה דגלים וי"ב שבטים, נמצא משכן ה', מקור הקדושה. בני לוי מונו להקימו ולפרקו, כל אחד על עבודתו ועל משאו. התורה מפרטת תפקיד כל אחת משלש משפחות הלוים. הכל בדיוק ובסנכרון.

העוסק במלאכת שמים, עבודת החינוך, משול לאותם בני לוי בעבודת משא ועבודת שיר. ישנם 'שוערים', הלוא המה המשימות החינוכיות בהן נדרשת 'נעילת שערים', שמירה על הגבולות והכללים, הקפדה על קיום 'המבנה' החינוכי המחויב. לצידם פועלים ה'משוררים', אלה המחנכים המכניסים רוח רענן וחי כנדרש בשדה החינוך. כמו בשיר – כך בחינוך עליות וירידות, יצירתיות והפתעות. מי מהם צודק? השוער או המשורר? השמרן או המחדש? שניהם קדושים!

ברם, להפקת המירב ולהגיע להישגים חינוכיים, צריכים לשמוע זה את זה. להבין את מקום הזולת במערכת. בלעדי הקשבה לא תהיה שיתוף פעולה, תימנע מינוף והתפתחות. מהמסלולים השונים, מי"ב השבטים וד' הדגלים, יש יצור להבה אחת בעלת שלל גוונים, לא בולעים אחד את השני, אלא משביחים זה את זה, בהעצמת ייחודיותו של כל אחד.

מעשה ברשת חנויות 'שניצלים' באמריקה. מדי יום נכנסים אלפי סועדים, מזמינים מנת שניצל המוגש לצד צ'יפס, אורז וסלט ירקות, ומתיישבים לאכול. צוות זריז מטפל בהזמנות ובהכנה, צוות נוסף, יעיל ואדיב עוסק בפינוי וניקוי השולחנות, כי סועדים נוספים מצפים להתיישב. מפעל אוכל אדיר. חנויות 'מזון מהיר' כאלה ממלאים את המדינה.

ויהי היום, בעל הבית קיבל מַאֲזָן ודו"ח המתריעים כי הרווחים פוחתים לצד גירעונות מאיימים. הוא שוכר צוות בַּקָּרָה לְהִתְחַקּוֹת אחר מקור הקושי, וכיצד לבלום את הירידה. גילו כמה שכירויות גבוהות, יש סניפים שאינם רווחיים, וכדו'. הכינו תכנית הבראה לשיפור המצב הפיננסי. הרי לא הקים מסעדות כמוקד 'הכנסת אורחים' לשם-שמים…

יעצו לבעל הבית כי יערוך יום עיון והוקרה למאות עובדי הרשת וישתף אותם בנעשה. במהלך יום העיון סיפר בעל הבית שחשפו 'סדקים' במבנה הפיננסי, העמיקו והגיעו למסקנות כיצד לעצור הפסדים, וכחלק מתוכנית הבראה הוא מזמין עובדים להשׂיא עצות ולהעניק תובנות מזווית ראייתם, מה ניתן לשפר, כיצד להתייעל, למען מינוף החברה.

קמה אשה בוגרת, עובדת בא' הסניפים בצוות פינוי אשפה, וביקשה לדבר. התפלאו. מהגרת שבקושי מדברת אנגלית, מה יכולה לחדש? היא מספרת שהבחינה שעל המגש שכל סועד מקבל, לצד האוכל והשתייה שהזמין, מוסיפים גם שלש קופסאות קטנות: רטבים. קטשופ, מיונז וחרדל. "אני מפנה זבל ורואה כי רוב האנשים אוכלים או קטשופ, או מיונז, או חרדל. רוטב אחד נאכל – ושני קופסאות אחרות, מלאות, מושלכות לפח! בזבוז כסף!". התבוננו, קיומו דיון והחליטו כי מהיום לא יניחו בכלל רטבים על המגש. יהיו על הדלפק רטבים, וכל סועד יבחר ויקח לו את שאוהב.

בעל הבית הודה לאשה, והודיע לה שהיא מפוטרת! מה?! הרי היא הביאה רעיון שיחסוך הרבה! בעה"ב מסביר "היות ובמשך שנים הבחנת בדבר, ועד היום שָׁתַקְתְּ, אינך ראויה לעבוד אצלנו! היה לך להתריע מזמן! קמה הזקנה בעוז, ולמרות שהתקשתה בהגיית השפה, אמרה בקול "ואם הייתי אומרת – היית מקשיב לי? בהנהלה שומעים עובדים?"…

מנהל מוצלח מזמין רעיונות מהצוות. "אני רוצה לשמוע דעתכם, תביאו רעיונות! מה יש לשפר ולשנות. אל תהססו להתבטא!" מנהל מקבל בפתיחות הערות מהורי התלמידים. הערות אינן איום – אלא שיתוף פעולה! מלמד טוב מאזין אף לתלמידיו! אני זוכר תלמיד שביקש ממני, 'רב'ה, במקום לעשות במבחן שאלות 'ארוכות', בבקשה, פָּרֵק את השאלה לכמה חלקים?'. התוצאה היתה מדהימה! התלמידים שלטו בחומר, אך התקשו להתנסח במבחן. כעת הצליחו!

אגב, כשנאזין לביקורת לא 'יפטפטו' עלינו בחוץ, ברשות הרבים… 'מוסד' לא שייך למנכ"ל, אמנם הוא המנהל – אך כולם שותפים אתו. גם להם יש דעה. הזמנת 'דעות' מוכיחה גדלות, יציבות ובטחון עצמי. 'היודע הכל לבד' – כסיל!

זה החן בעם ישראל. י"ב שבטים, ד' דגלים, ג' משפחות לויה, שוערים ומשוררים, ויחד משיאים אש קודש רבת גוונים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

וחי אחיך עמך!

בשבוע של הילולת רשב"י נשתדל ללמוד משהו מדבריו וממעשיו. רשב"י ותלמידיו נקראו 'חבריא', חבורה קדושה. למרות שהיו רב ותלמידים, ובין התלמידים היו קבוצה ראשונית לעומת אלה שבאו בהמשך, היו כולם יחד בחבורה, באהבה ואחוה. זהו בעצם לימוד גדול שניקח מרשב"י ותורתו, כפי שנא' בפרשתנו וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אחים חיים יחד!

בשנותי הראשונות כמלמד מתחיל שמעתי כי בעיר גדולה מרוחקת ערך מלמד 'דפי עבודה' על משניות שלימדתי. היו אלה הימים לפני שה'מייל' ומאגרים ממוחשבים הנגישו חומר לימודי. איתרתי את מס' הטלפון של אותו מלמד (לפני שהניידים נכנסו לכיסינו…) וביקשתי "האם אוכל לקבל עותק של דפי העבודה, שתלמידַי ייעזרו בדפיך. אשלם כמובן דמי השכפול.". ההוא חשב והשיב "היות ואני חושב להוציא ספר, אינני מעוניין להעביר חומר". ניסיתי לשכנעו "אנחנו בערים מרוחקות, בכיתתי יש בקושי מנין תלמידים, לא נראה לי שזה יפגע בתפוצת ספרך העתידי…"  אך הוא דבק בסירובו. באותו רגע החלטתי בלב, כל החומר 'שלי' – בל"נ אחלקו ביעקב ואפיצו בישראל, לתועלת מלמדים ותשב"ריהם!

כמחנכים השואפים להגדיל כבוד שמים נפעל להידוק האחוה בקרב הצוות, לנהוג בעין טובה, ולשאת עם אחרים בעול. לאחרונה שיבצתי מורה צעיר בת"ת. מדי כמה ימים אנו מקיימים שיחת עדכון, מאזין ומעודד, מקשיב ומדריך. הוא מספר כי שואב כוח מהתמיכה שמקבל מעמיתיו ב'חדר המלמדים'. כולם משתדלים לסייע לו ב'טיפים' ובעידוד.

קבוצת אנשי עסקים מחו"ל, חלקם נכרים, קיימו השתלמות באוניברסיטה בישראל. ערכו יום 'סיור לימודי' בירושלים. במהלך היום אמר המדריך "כעת נבקר באחד המקומות המרתקים ביותר שאני מכיר בעולם". תוך שההסעה מתפתלת בסמטאות הצרות, מאתגרם המדריך: "אנא, ניסו לחשב עפ"י ידיעותיכם וניסיונכם: מוסד חינוכי עם כשמונת אלפים תלמידים, מה יהיה שטחו?" החלו לחשב ולדון: אולמות הרצאה וכיתתו לימוד, מדור מינהלה ולשכות הבכירים, אגף מחשוב ושטחים ירוקים, מעונות סטודנטים וחדרי ספח, היכלי עיון וספריות… נתנו השערה שמוסד עם כמות זו של תלמידים יתפרס על 200,000 מ"ר, מינימום. הרכב חונה, והמדריך מכריז "ברוכים הבאים לישיבת מיר! כאן תראו למעלה מ8000 לומדים – בשטח של 3500 מ"ר בלבד! כל תלמיד תופס כחצי מ"ר בלבד, עליהם 'אחראים' כעשרים אנשי צוות בלבד, והכל מְנֻוָּט בידי מנהל יחיד, האחראי על קבלת התלמדים, תכנית הלימודים, והניהול התקציבי!"

אנשי העסקים נדהמו, ונכנסו לישיבה. בתי המדרש מלאים עד אפס מקום. הלומדים כה שקועים בלימודם שאפילו לא הבחינו באורחים. עברו קומה אחר קומה. בכל פינה אפשרית – או בלתי אפשרית, בחדרי מדרגות, 'על כל בלטה פנויה', ישבו ולמדו. מחזה מרגש! מדהים! נקבעה להם פגישה עם ראש הישיבה. "אל תיבהלו ממצבו הגופני", אמר המדריך "האיש מתמודד עם מחלות רבות…". נכנסו לבית פשוט עם ריהוט בסיסי ביותר. ראש הישיבה הג"ר נתן צבי פינקל זצ"ל שמחלת הפרקינסון פגעה בכל מערכות  גופו, דיבר בקושי, אבל קיבל אותם במאור פנים. אחד האורחים אזר אומץ ושאל "כולנו מנהלים של חברות ומפעלים. סיירנו בישיבה ונדהמנו מהאוירה, איך זה עובד? מה הסוד?".

חייך הרב חיוכו הצנוע והסביר "ידידי הנכבדים, היודעים אתם מה ההבדל בין אדם לבין בהמה? כשבהמה רוצה משהו היא תפעל להשיגו בכל דרך, גם תדרוך ותרמוס כל מי ומה שבדרכה. לעומת זאת, האדם מסוגל לוותר על רצונותיו כדי לא להזיק לזולתו. האדם מסוגל גם לגרוע הנאה מעצמו כדי להיטיב לחברו. כאן בישיבה חיים בני אדם. כאשר חיים בדרך זו, אין לאף אחד בעיה!" הקבוצה יצאה מוקסמים, אחד המנהלים סיכם "למדתי את 'תובנת חיי'. במקום להתחרות ולהציק, להתנגד ולרטון, כדאי 'לפרגן' לאחרים, ניתן למתחרים לחיות לצידנו. כולנו נרוויח ונחיה טוב!".

מפרשתנו ניקח דיני האכפתיות והערבות ההדדית, לא כוחנות, לא שנאה ותחרות, יש מקום לכולם! התורה מלמדת כיצד לנהוג כבוד בעבד, ק"ו בפועל יהודי, ובן בנו של ק"ו בילד יהודי. השונא מתחרה חושף חולשתו, המעניק 'מקום' לצידו לאחר מוכיח גדולה, יציבות, ואמונה בצדקתו. הצועק "אני – ואין זולתי" מכריז בעצם על חולשתו וחרדתו.

בעומדנו מול מדורת אש לכבוד אדוננו בר-יוחאי נתחבר לתורתו ולימד "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"… נזכה לחמם זה את זה באש של אהבה, ולא חלילה לבער באש המחלוקת המכלה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מצברים טעונים!

רבות נדרש על דברי חז"ל (יבמות קי"ד) המובאים ברש"י הק' בפתח פרשתנו "אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ – לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים". ידועים דברי רבינו הק' רבי אלימלך מליז'ענסק שלכל אדם יש זמנים 'גדולים', ימי אור, זוך וזוהר. וחובה לממש ימים אלה כהכנה נפשית לקראת זמנים 'קטנים'. חשוב להזהיר, להאיר ולהקרין, מימים הגדולים אף לתוך הימים הקטנים.

'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. שנות הילדות הם 'ימי זוהר' בהם הצעיר מודרך ומושגח, מוגן ומטופל. אישיותו מתעצבת והוא צובר 'ריגושים רוחניים' שילוו אותו ויעמדו לו בהמשך חייו. ילד רוצה 'כיף' – ויש להראות לו ה'כיף' שבאידישקייט, האושר שבקיום תורה ומצוות. הקב"ה לא ביקש להכביד עלינו ולהציק לנו, אלא לרומם ולענג באמת. הבה נלמד חשיבות 'טעינת המצברים הרוחניים' ממעשה שהיה עם איש האשכולות הג"ר אברהם גניחובסקי זצ"ל.

הרב נערך לצאת מביתו בב"ב ירושלימה, להרבצת תורה בישיבת הגאון מטשעבין. נועל נעליו וחובש מגבעתו. בא לענוד שעונו, אך הוא מחליק מידו לארץ. השעון נעצר. שעון עבור הרב כ'תשמיש קדושה', לדעת אימתי הנץ החמה, מנחה-גדולה וכדו'. הציע בנו כי בדרך לאוטובוס יקנו שעון חדש. בחנות מבקש הרב מהשען שינסה לתקן את השעון, לפני שרוכש אחר. השען בודק, 'מטפל', ומחזירו לרב, "הרי שלך לפניך. החלפתי בטרייה, הכל בסדר". רבי אברהם, שהיה עמקן ומתבונן, תמה. "סלח לי אדוני, השעון נחבט ברצפה והתקלקל. הבעיה אינה בבטרייה!". הסביר השען "השעון והבטרייה נושנים. כל עוד והשעון על ידך, הבטרייה החלשה פעלה. החבטה 'עצרה' את הבטרייה ה'גוססת'.".

בצאתם פונה הרב לבנו ואומר בלהט "פרק ב'עבודת-השם' לִמְּדָנוּ השען! היה שווה להגיע!" הבן אינו מבין כוונתו, מה הקשר בין שעון תקול לעבודת השם? אצל רבי אברהם הכל קשור! הוא מסביר "ידוע שיש שרידי שואה שאיבדו אמונתם בשנות הזעם ל"ע. איננו רשאים לדונם כי לא מבינים כלל מה עבר עליהם. אך תמיד תמהתי, הרי אני מכיר אנשים שיצאו מאושוויץ מחושלים כפלדה באמונת איתן! גיבורי הכוח רבים מפשילים מדי בוקר שרוול כתונתם, ועל 'מספר האימה' החרות בזרועם קושרים תפילין ונקשרים לה'! האם הצרות מייאשים או מחזקים? בונים או הורסים?"

"השען הסביר שהכל תלוי בבטרייה! בטרייה מלאה וטעונה עמידה אף מול חבטות! אבל, בטרייה חלשה ועמומה, כזו שהיתה בשעון שלי, שובקת חיים ברגע הנפילה. כך בחיים שלנו! הקב"ה הכין לכל אחד 'תוכנית אישית', הכוללת עליות וירידות. שעות אור ושעות חושך. בטרייה חזקה, נשמה טהורה וטעונה, שורדת קשיים, ואף מתחזקת בחושך!".

שנות הילדות והנערוּת הן תקופת 'טעינת מצברים'. נמלא נשמותיהם במטעני רוח וחדוה יהודית. לימוד משמח המביא לידי מעשה, חיזוקים באמונה וביטחון, ריגושים רוחניים ושמחה של מצוה. שלמה המלך מכריז ב'קהלת', ספר שכתב בזקנותו אחרי שכבר 'עבר משהו בחיים': שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ… וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה… כאשר שנותיך הצעירות בריאות, מְעֻנָּגוֹת ברוחניות, תשרוד בימי הרעה!

בפרשת השבוע נלמד מצוות 'קידוש השם'. וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. בפירושו מזכיר רש"י הק' את מעשה 'קידוש השם' של חנניה מישאל ועזריה שניצבו בעוז רוחני מול נבוכדנצר, והושלכו לכבשן האש למען קדושת ה'. נשׂים-לב כי נחטפו והובאו לבית המלך כשהיו נערים צעירים, בקושי באו לגיל מצוות, כמתואר בפתח ספר דניאל. הם קידשו את השם, ומהם לומדים! שׂוּמָה עלינו להתבונן  בבנינו הצעירים, לדמיין אותם 'ברגע ניסיון'. אם יש בקרבנו חשש… – חשוב שנסיק מסקנה ולהתחיל לחנך בצורה מטיבה.

נַטְעִים תלמידינו חוויית רוחניות ומתיקות בלימוד, נקדשם בקדושת השבת, 'נְיַדְּעֵם בִּן עֶרֶךְ תְּפִלָּה', נשכילם בפנימיות המצוות וטעמי המנהגים, נעשירם מאוצר סיפורי דעת מגדולי הדורות, נעודדם לשיח, נשמע דעתם, נטעין מצבריהם!

אחרי 'פרשת המועדות' ודיני מנורת המקדש ולחם הפנים המרגשים והמקודשים חותמת הפרשה במעשה ה'מגדף'. איך התדרדר משמחת המועד ויופי המצוות – לגידוף? כי הורים ה'בעייתים' לא הנחילו לו ריגושי קודש! מעולמו יצא!

"אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ – לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים" נזהיר את הגדולים: חינוך הקטנים – באמירה רכה בלבד! אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אחרי! קדושים…

לפני שנים רבות התגלגלה שיחה ב'חדר מלמדים' אודות אכילת 'פת שחרית' בכיתה עם התלמידים. הביעו דעות שונות, ביניהם דברי הרמב"ם (פ"ד מהת"ת ה"ט) שהרב לא יאכל וישתה עם תלמידיו, ודנו בדבריו. מלמד ותיק פתח וסיפר "בילדותי בירושלים למדתי אצל המחנך הרב אהרן הכהן רוזנפלד, שלימים הוכתר האדמו"ר מ'פינסק קרלין'. כשהיינו, התלמידים, אוכלים, היה הרב'ה מוציא פת ותוספת, ואוכל עמנו. חרות בקרבי אופן אכילתו. נט"י, הברכה והניגוב, הבציעה והטיבול במלח, הטעימות הזעירות והמאופקות, ניקיון, מים אחרונים, ברכהמ"ז מתוך סידור… הרב'ה לא נדרש 'ללמד' אותנו איך אוכלים. ראינו. הרגשנו. הוא לא "אכל ושתה עם תלמידיו" אלא מסר לנו שיעור חי, לנצח…".

הבוקר, כ"ח בניסן, ראיתי כי היום היארצייט של צדיק זה. נזכרתי במעשה ועלתה בליבי כי בו אפתח המאמר השבועי. [אגב, מאמר זה פותח בס"ד 'שנה עשירית' למאמרי 'חינוך בפרשה' שְׁבוּעִיִּים. יה"ר שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.] זכיתי לעלות לביתו עם כיתת תלמידים לבחינה על פרק 'כל שעה' גפ"ת, וראיתי מקרוב את הליכותיו הנדירות וגישתו לכל תלמיד. לפני המבחן שְׁאָלַנִי בלחש היש תלמיד שזקוק לקירוב, יתום וכדו'. המבחן היה 'שיעור חי' בגישה חינוכית…

בפרה"ש 'אחרי-קדושים' יש מצוות כה רבות. נשים לב גם לקוטביות שבפרשיות. 'אחרי-מות' פותח בקדושת שיא, עבודת יוהכ"פ, בבחי' 'עולם-שנה-נפש': 'האיש הכי קדוש עובד ביום הכי קדוש במקום הכי קדוש'. פרשת קדושים פותחת בשאיפה הגבוהה ביותר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וגו', וממשיכה במגוון מצוות רחב, "רוב גופי תורה תלוין בה". והנה, שתי הפרשיות הקדושות הללו מסתיימות בקצה השני, בדיני עריות וע"ז הקשות ביותר, מולך וכדו'. איך מנחילים כל זה לילדינו? איך מעבירים להם את קיום הַמִּנְעָד הגדול, מעומק 'סור מרע' ועד פסגת 'עשה טוב'? התשובה העמוקה היא "אֵין-אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם"! לא בדיבורים אלא במעשים! כפי שילד לומד לדבר בחיקוי אביו, ולכן אף הוגה ומתבטא כמוהו, כך בדרכי ההנהגות. הבנים רואים אותנו. לומדים מיחסינו והרגשותינו לדבר ה'!

אומן החינוך היה הג"ר יעקב ניימן ראש ישיבת 'אור ישראל' בפ"ת. בעידן ייסוד הישיבה, ימי 'קום המדינה', היתה מלאכת החינוך גדולה ומורכבת. עַם שְׂרִידֵי חָרֶב בתום שנות השואה, רוחות זרות נשבו ופיתו, והרב ניימן העמיד תלמידים רבים. העמידם בתורה והעמידם ברוח ישראל סבא. היה מכנה את תלמידיו 'בניי היקרים' וידעו שאין זו 'קלישאה', אמירה נבובה. ומנין שהוא חש אבהות לתלמידיו? כי גם תלמידיו הרגישו כך – בבחי' כמים הפנים לפנים.

שמעתי מפי אחד מתלמידיו, בר אוריין מובהק זצ"ל: "היה זה בשנתי הראשונה בישיבה, עת מסר ראש הישיבה הרב ניימן שיעור שבועי. תוך כדי שיעור ביקשתי, אני הצעיר, להקשות קושיא. הרב עצר, האזין בארשת פנים רצינית. הגיב "גש אלי בתום השיעור" והמשיך בשיעור. אחרי השיעור שמח איתי וביקש לרומם רוחי "איזו קושיא טובה הקשית! יש לך דרך לימוד טובה! אתה בעל הבנה נפלאה!". הרב החל לפשפש בכיסיו באומרו "עלי לייקר את הבנתך בתורה" ותר אחר מטבע בכיסיו. "אני מצטער. חיפשתי להעניק לך שי כאות הוקרה, אך כעת אין ברשותי מאומה".

בשבת הקרובה, בזמן קריאת התורה, כשהגיעו לעליית 'שלישי' עלייה השמורה לראש הישיבה, הופתענו כולם לשמוע כי הגבאי קורא למישהו אחר! במקום להעלות את מורנו ראש הישיבה הוא מכריז "יעמוד הבחור יעקב דוד ב"ר יהודה ארי', שלישי". הרב ניימן הורה לגבאי לקרוא לי, בחור צעיר בן ארבע-עשרה, להעניק לי עליית 'שלישי' השמורה למרנן ורבנן, וזאת כפרס על שהיטבתי להקשות בשיעור. הרב מסר בזה "שיעור כללי" לכולנו על הערכה והוקרה לתורה.

והנה, ישנם ת"ח מובהקים שמקדישים חייהם לתורה אך בניהם להוטים אחר חיים גשמיים. ומאידך ישנם "בעלי בתים" שזוכים לבנים מיוחדים! היכן תוצאות 'חוק דוגמא אישית'? יתכן שבבית התורני משמיעים קושי וצער על חסרון כלכלי, מתבטאים בכאב על כי לא ניתן לרכוש… חייבים להצטמצם… הילדים קולטים זאת ומבקשים לעצמם משהו אחר. לעומתם יש בתים שלא זכו למעלות התורה, אך חיים בהערכה ברורה לתורה וחכמיה. כאן מצליחים!

נוביל את ילדינו ונקיים תומ"צ מתוך שמחה, מעשינו יהיו כהכרזה "אחרַי! קדושים!" כמו מפקד היוצא בראש הגדוד, ומהווה דוגמא מובילה, ובנינו הקדושים ימשיכו! לא מצהירים במילים אלא במעשים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד

רבה של וורשא, הג"ר דוד בעריש מייזליש, זכה ל'שני שולחנות'. היה מגדולי סוחרי העץ בארצו, אך את מלאכתו עשה ארעי. פקידיו הפעילו עסקיו כשהוא מקדיש חייו לתורה. בעושרו הרב החזיק ישיבה בביתו ובחורים מופלגים התאספו מרחבי המדינה ללמוד תורה מפיו, וכל מחסורם עליו. 'הצאר הרוסי' נזקק לקורות עץ משובחים רבים לבניית ארמון. הוא חתם חוזה ענק עם הרב שהתפרסם בהגינותו ובאיכות סחורתו. כדי לעמוד בחוזה הגדול נטל הרב הלוואה גדולה מבנק בצרפת, שהכירו אף הם בשמו הטוב ויושרו, ורכש שלש אניות משא להובלת גזעי העץ מיערות פולין לרוסיה.

ויהי היום, הרב מוסר שיעור, ומזכירו האישי מקבל בשורה נוראה. גושי קרח חסמו את נתיבי השייט – ושלש האניות נתקעו בקרח. האוניות וכל סחורותיהן טבעו במעמקי הנהר. אין קורות עץ. יש חוזה. אין ספינות. יש חוב גדול לבנק.

איך יודיעו על כך לרב? איך מבשרים לאדם שכל הונו ירד למצולות? המזכיר ביקש עזרת תלמיד שנודע כפיקח בעל תושיה. בתום השיעור פנה לרבו: 'ילמדנו רבינו. המשנה אומרת 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. אני מבין שצריך לברך את הקב"ה, אך כיצד ניתן לברך על הרעה?'. השיבו הרב מיניה וביה "כשמאמינים בהקב"ה – יכולים לעשות זאת!". המשיך התלמיד לשאול 'היאך יכולים לברך באותן הרגשות הלב? 'כשם שמברך על הטובה'?' הסביר הרב 'מתבוננים כי מאת ה' לא יצאו רעות, והכל לטובה, וכך מברכים בלב שלם ושמח. הוסיף התלמיד 'לפני מספר חודשים ראיתי את הרב רוקד בנישואי נכדו. הרב רקד בכל כוחו בהודיה לה' על הטוב כי לא כלו רחמיו. וכעת ילמדנו רבינו, בבוא בשורה רעה האם גם חייבים לרקוד ולשמוח כמו בחתונה?' חזר הרב והסביר, 'בהישמע בשורה רעה יש לעצור ולחשוב, להגביר את האמונה ותחושת קרבת אלוקים, ואזי- יברך על הרעה תוך שמחה וריקוד!'. פנה התלמיד לרבו 'רבי! תתחיל נא לרקוד. הספינות שלך עם הסחורה היקרה שעליהן, טבעו ואבדו…'. הרב שמע, נפל והתעלף! כשנעור, אמר בכנות ובישרות לב 'קל לומר את מה שאמרתי, אך כשזה מגיע 'למעשה' זה קשה מאוד…'.

בפרשתנו נלמד על מיתת בני אהרן. ומהי תגובת אביהם? 'וַיִּדֹּום אַהֲרֹן'. שותק. מקבל גזירת ה' בדומיה. בעלי הדרוש ביארו הבדל בין 'שתיקה' ל'דומיה'. שתיקה היא חיצונית מהשמעת דיבור, קול ותנועה, דומיה היא פנימית. אהרן לא עצר את בכיו החיצוני בלבד. אמונה ודביקות בה' השרו בקרבו דומיה מוחלטת, בשקט הלב, ומרגוע נפשית פנימית.

לא באנו ביריעה מוגבלת זו 'לדבר' על דרגת 'שתיקת' אהרן. לא באהרן הכהן עוסקים, אלא בנו, למדרש ולא למעשה. כמחנכים אנו חולקים עם תלמידינו זמני שמחה, ואף ניצבים לימינם ברגעי אבדן ומשבר רח"ל. ברגעים הקשים הם זקוקים לנוכחותנו, ולאו דווקא למילים. נחלוק עמהם את השתיקה המביעה, הדממה הגועשת. חבריו של איוב 'שתקו' יחד אתו שבעה ימים עד שבאה עת הדיבור. יש רגעים שהנפש מייחלת לשקט חיצוני כדי שתוכל להאזין לעצמה.

יש תגובה טבעית להתרחק ולהשפיל עיניים מול אדם האפוף ביגון ואבל. מצוי ואדם חוזר לכולל ולמקום עבודה בתום ימי ה'שבעה', והוא חש שמתרחקים ממנו. אין זה מתוך שלא איכפת לנו, חלילה, אלא משום שלא יודעים מה לומר. חושבים במבוכה 'מה אומרים?'. הבה נלמד להכניע נטייה הטבעית שלנו – הצורך לְדַבֵּר. נלמד להזדהות ע"י שתיקה. הִנֵּנִי. אני אתך. ישנם 'יודעי נוחם' מלומדים בדיבור עם אבלים, מה ואיך לומר. לאחרים זה 'עת לחשות'. 'אין שתיקה אלא תנחומין' (אבות דר"נ פי"ד). חשוב להגיע, להניע ולניד ראש, ואף לומר 'אינני יודע מה להגיד…'. פשוט וַיִּדֹּם.

שח לי גברא רבא שרח"ל התנסה בניסיון המר של שכול הבנים. בנים, בלשון רבים. "רבים וטובים באו לנחמני. שוב ושוב שמעתי 'גם רבי יוחנן איבד עשרה בנים… החידושי הרי"ם… הרבי מקלויזנבורג שיכל בשואה את אשתו וכל אחד עשר ילדיו…'. מילים אלה נאמרו לי מתוך כוונה טובה וחמה, ניסו לחזק ולעודד, אך עבורי היו המילים כמדקרות חרב… וכי אני בדרגתם? וכי יש לי רוח-הקודש וכוח התורה כמו להם? הם היו מסוגלים להתמודד! אך מה אני…?".

אמנם, רבי יוחנן היה מנחם ומראה 'דין גרמא דעשיראה ביר' (ברכות ה:), משום שהוא עצמו חווה אבדן ושכול. אחרים יקיימו הדרכת חז"ל 'אגרא דבי טמיא – שתיקותא' (ברכות ו:). על הפסוק דּוֹם לה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז) פירש"י 'המתן לישועתו'. נצפה ונייחל לישועת ה', להשתתף רק בשמחות, ואז נקיים 'אגרא דבי הילולא – מילי'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                 להארות והזמנות                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למה שבת 'הגדול'?

נזכרים בערגה כאשר רבינו ה'פני מנחם' זי"ע דרש טעם מחודש לקריאת השם 'שבת הגדול'. הרי בשבת זו, שבת שלפני חג הפסח, רגילים אנשים לא לאכול את סעודות השבת ב'סלון' הביתי המכובד והקבוע, כי אם במטבח, בפרוזדור או במרפסת. לא משתמשים כל כך בכלי השבת הנאים והמשובחים. וכל כך למה? היות וכבר מתכוננים ונערכים לימי חג הפסח הקרב ובא, מנקים וממרקים, מצחצחים ומצניעים, והשבת, כביכול, מפנה את הדרך לחג הממשמש ובא. שבת זו כולה אומרת 'ויתור'! מוותרים לאחר! רבינו זי"ע נשא קולו בהדר "כל המוותר הוא הגדול"!

ימי מועד בכלל, וימי חג הפסח בפרט, הם הזדמנות לעורר בקרב ילדינו את ענין הרגישות לזולת, הרגשת האחר, ויתור ו'עין טובה'. משתפים את הילדים הקיום ההלכה של 'מתן קמחא דפסחא', ודאגה לחלש. בטור מובא מדרש כי ג' הרגלים הם כנגד ג' האבות. חג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו, שהיה מיוחד בגמילות חסדים והכנסת אורחים.

עיקר ה'חסד' היא ויתור, לתת מעצמי, להעניק משלי, בגוף, בממון ואף בנפש – לחלוק עם אחרים את מה שהקב"ה חָנַּנִי. להרגיש את האחר, לחשוב עליו, להשתתף בתחושותיו, להיכנס לנעליו. נִגָּאֵל באמת – כאשר נִגְאַל אחר עמנו.

בשלהי מלחמת העולם השנייה נתקבצו פליטים רבים בבוקרשט בירת רומניה. ערב פסח תש"ה, הגרמנים טרם נכנעו בפועל, אך המערכה כבר הוכרעה לטובת 'בעלות הברית', ובבוקרשט, תחת שליטה סובייטית, החלו אחב"י להתאושש ולשקם הריסות חייהם. האדמו"ר רבי אליעזר זוסיא מסקולען החל לקבץ סביבו יתומים ופליטים, להפיח בקרבם אידישקייט. הגיעו משלוחים של מצרכי יסוד, ובכללם מצות, אך האדמו"ר התאמץ להשיג קמח נקי ולאפות בעצמו כמות מצומצמת של 'מצות שמורה' כדת וכדין. הוא הודיע לרבנים בסביבה שניתן לקבל אצלו 'שלש מצות למהדרין'.

כשבוע לפני החג בא בנו של האדמו"ר רבי ברוך מסערט-ויז'ניץ אל הרבי מסקולען, ומבקש עבור אביו שש מצות. הצדיק ר' אליעזר זוסיא ענה שהכמות מוגבלת, והרי הציע שלש מצות בלבד לכל רב. "אבא יודע את זה, ובכל זאת מבקש לקבל שש מצות" אומר רבי משה, בן האדמו"ר. למרות הדחק, משגר הרבי מסקולען שש מצות לרעהו האדמו"ר.

בערב החג בא רבי משה אצל הרבי מסקולען ומחזיר לו שלש מצות. "איני מבין, הרי אביך צריך שש מצות!". ורבי משה ממשיך "אבא שואל האם לעצמך נותרו מצות-שמורה?". עונה הרבי "איך נשארו לי? הביקוש כה רב! את הכל חילקתי לאחרים!". מחייך רבי משה "אבי צָדַק באומרו שהנך 'גדול' וכך יקרה. הנה, שלש מצות ביקש ושמר  עבורך!”.

רבותינו צדיקי הדורות זי"ע ומאורי דורנו שליט"א מלמדים ותובעים 'תן מעצמך'! חשוב על הזולת, הבט בו בעין טובה! יש מיליון סיבות לצבור, לאגור, לחסוך, לחסום, למנוע, לשלול ולהרחיק, ויש סיבה אחת מנצחת לתת, להעניק, לוותר, להטיב, לאהוב, להכיל ולחלוק: מפני שזוהי דרך היהדות! רחמנים ביישנים וגומלי חסדים! בני אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, מוחל למלך פלשתים, מציל את לוט, ואף מכניס ערביים הביתה בחג הפסח! בנביא יהושע חז"ל דרשו את הפסוק (יהושע י"ג ט"ו) 'הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים – זה אברהם אבינו' (ב"ר פי"ד ועוד). הוא גדול! המוותר גדול!

בבריאת העולם מצאנו 'שני גדולים': וַיַּעַשׂ א' אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים. רש"י מביא מחז"ל " שָׁוִים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה 'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד'". לכן ממשיך הפסוק אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. ויש להבין, הרי הלבנה צָדְקָה בטענתה, ומדוע נענשה? אמרו חכמים כי טעתה! מלכים אינם משמשים יחד, אך שמש וירח אינם מלכים, הם משרתים! עושים רצון קונם! ממלאים שליחות!

כאשר זוכרים את תפקידנו בעולם, הן בבית והן בעבודת החינוך, איננו מלכים, איננו נִשָּׂאִים, אנחנו חיילי ה' בתפקיד! בדרך זו נחנך ילדינו: נתינה, ויתור, אהבת הזולת ללא התחשבנויות. זה רכיב מרכזי ב'זכר ליציאת מצרים', שהרי אילו היה הקב"ה דן אותנו לפני מצבנו, הרי היינו נותרים, אנו ובנינו ובני בנינו שם במ"ט שערי טומאה. הקב"ה הוציאנו כפי שהיינו, שקועים בע"ז! 'קדש ורחץ' קודם קידש אתנו 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם', ורק אח"כ רחצנו וטיהרנו מטומאתנו.

נצא לחרות אמיתית "בשלימות"! וזאת כלשון הרמב"ם 'נפרוק מעל צווארנו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם', נשתחרר מ'מוסכמות' עקרות ו'שעבודים' ריקניים. עין-טובה לזולת 'מגדילה' אותנו, מילה טובה 'מעצימה', נזכור בימי 'שבת הגדול' לוותר ולאהוב, כפי שקוראים בשבת זו "עבדים היינו… עד לכפר על נפשותינו"…. כשנזכור את ראשיתנו ייטב לנו באחריתנו, לשמור על נפש 'גדולה', נקייה מ'חמץ' – התנשאות וגאוה 'המקטינות'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                   יחיאל מיכל מונדרוביץ'

איך מוציאים קוץ מהלב?

במדרש רבה בפרשתנו מובא 'מעשה' בקצרה, ויש בה לפקוח ולהאיר עינינו בשדה החינוך, ביחס לילדינו ותלמידינו:

עולי רגלים רבים משתרכים ומתקדמים בשיירה ארוכה ב"כביש מספר אחד" העולה ירושלימה, בזמן שבית המקדש היה קיים. הכביש המפותל עמוס בנוסעים, קרונות ועגלות נושאים משפחות, ישנם רוכבי סוסים, פרדות ואתונות, לצד הולכי רגל רבים. אוירה מקודשת ועליזה בין העולים, שהרי 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". בידיהם "כלי קודש" רבים: בעלי חיים להקרבה, יינות סלתות ושמנים, פירות מעשר שני, מתנות כהונה, ועוד מטענים מקודשים.

והנה, באחד מפיתולי הכביש, נעצר שור גדול ואינו מוכן להתקדם. מימדי גופו הגדולים חוסמים את מרכז הכביש, ובהיות הכביש צר ומעוקל מתהווה 'פקק' של ממש. בעל השור הקדישו לקרבן, פיטמו בביתו כראוי, וכעת 'מטפל בהבאתו', אך השור נעצר. רגליו נטועות ואינו זז קדימה. אנשים קוראים ו'צופרים', מבקשים לפנות את הכביש. בעל השור נלחץ ומנסה למשוך, לדחוף, לגעור, ועוד. הוא אף מצליף בעדינות כי נזהר לא להטיל מום בקדשים, חלילה.

והנה, עובר במקום עני אחד. הוא רואה את הלחץ בו נתון בעל-הבית. הוא רואהו מאיץ בשור, דחיפותיו נעשות חזקות יותר, משיכותיו והצלפותיו באות עם 'יותר מקורטוב' כעס. אך כבר דרשו חכמים את דברי חז"ל "כל הכועס כאילו עובד ע"ז" – ההשוואה ביניהם "ששניהם אינם מועילים"! אך בעל השור אינו מרגיש זאת, כי הרי כעסו נוטל ממנו חוכמתו לרגעים אלה. הוא מושך וגוער בשור, דוחף ומאיים, מצליף ואף קושר חבלים לגוררו, אך השור תקוע!

מוציא העני מחיקו צרור עשב ריחני הקרוי "טרוקסימא". הוא טוען "למה לא לנסות בטוב?". מְקַּרֵב עשבי טרוקסימא לנחירי השור הרחבות, השור מריח להנאתו, ואט אט מתחיל לפסוע בעקבות הריח הנעים. הריחות גורמות לשור להתעטש. הוא מעלה כיח וניע, ומרוב ההתעטשויות יוצאת מגרונו מחט! מתברר כי לקראת הנסיעה אכל שחת, ובלי-משים בלע אף מחט. המה ראו כן תמהו! "נס שזו יצאה כאן ועכשיו!" קרא אחת הניצבים "אילו היה נשחט בביהמ"ק בעוד המחט בקרבו, היתה מתעוררת 'שאלה' על כשרותו, שמא נעשה טריפה, והיה השור מוּצָא ל'בית השריפה'… זה לא 'מקרה' שהשור 'נתקע' בדרך, משהו הפריע לו! בזכות הטרוקסימא געש השור והתעטש, ושב לחזקת כשרותו!

סיפור אקטואלי ביותר! תלמיד בת"ת או נער בישיבה קטנה 'נתקע' בדרכו העולה בית השם. הוריו/מחנכיו נלחצים. דומים הם לבעל השור, חוששים מה'צפירות' בסביבה ו'דעת קהל' – 'מה יאמרו הבריות'…, חשים חובה בהולה להזיזו בכל מחיר! גוררים אותו בכוח ומאיימים, דוחפים ואף מצליפים בנפש… אותו 'נער תקוע' דומה לשור בכך ששניהם לא מסוגלים להסביר מה בדיוק עוצר אותם. כוחנות לא תועיל! עובדה, הנזקק לְהַעֲנָשָׁה [בוודאי, עם הצטדקויות מהודרות] מוצא כי הוא זקוק לה שוב ושב, הרי שהעונש אינו מועיל… אולי הוא מרגיע חרון הכעס [שדומה לע"ז] של הבוגר, ומחזיר לו, 'כאילו', את הכבוד. אך ההצלפות הפיזיות והמילוליות גורמות נזק והופכים את הצעיר לבעל מום!

מחנך אמיתי משתמש בטרוקסימא! מוליך אחריו את הצעיר בדרכי נועם, אט אט מושכו בדברים רכים, מאזין ומקשיב, ואז בס"ד תצא המחט מאליה, תשתחרר המועקה הטמונה בקרבו, ה'קוץ' שדוקר מבפנים וחסם התקדמותו. אכן, יכולים בכוח להעלות את השור לירושלים, במנוף או ב'מלגזה'. ומה יקרה שם? הרי לא הוציאו את המחט, שם יימצא טריפה… כך עם נער צעיר! אפשר לכפות ולהכריח – הרי תמיד "המערכת חזקה יותר", יענישו ויפעילו סנקציות, יעבירו לישיבה אחרת, אמנם 'המערכת' יכולה "לנצח בקרב" ברם "תפסיד את המערכה" כי בהמשך יִפָּסֵל וְיִטָּרֵף ל"ע.

נדרשת המון סבלנות. השורות נכתבות בשבוע היארצייט של מרן הג"ר שלמה זלמן אויערבאך שזכיתי ליהנות מאורו הבהיר והשפיע עלינו מטובו הגדול. הוא היה אומר "מי שאין לו יד – פטור מתפילין, ומי שאין לו סבלנות – פטור מלחנך!". לא פותרים בעיות בכוח, כמו שלא מכבים בערה בנפט. הדרך היחידה לשחרר קוצים מנפש הנער היא בקירוב וחום, לא להיכנס אתו לשיחות בירור המלחיצות, לא לדיונים שיפוטיים 'על מה ולמה', אלא רק במעטפת חום, עם המון 'עשה טוב'. בחוקי הפיזיקה חום מרחיב. נרחיב את נקבוביות הנפש, וכך ישתחררו המחטים והקוצים!

נלמד מאלה שהצליחו: נקרא דרכי החינוך של הג"ר מאיר שפירא, מרנא החזו"א, הג"ר יעקב ניימן, הג"ר גד'ל אייזנר, הרב ר' שלמה מבאבוב, הג"ר אהרן ליב שטינמן, ועוד, שבסבלנות ואהבה חינכו באמת, והעמידו דורות איתנים. גם היום מעוררים ומכוונים אותנו לרעות גדיי צאן קדשים 'בנאות דשא', 'להוציא יקר מזולל' על מי מנוחות.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'