שתהא המנורה עולה מעליה- ויהא התלמיד לומד מעצמו

מאז ומתמיד היה לנו חשוב לגדל דור של לומדים עצמאים,  בתקופה האחרונה הבנו שזה הכרחי. מורים שהמשיכו ללמד בצורה הישנה והמוכרת דרך מרחבים קוליים גילו שהתלמידים לא היו איתם כלל, לעומת מורים שפיתחו למידה עצמאית, נתנו פרויקטים חווייתיים ויצרו למידה משמעותית גם בזמנים לא זמנים.

כמה משפטי מפתח שיעמדו מול עיניכם ויסייעו לכם בנושא חשוב זה.

לא להאכיל אותו בכפית, לתת לו חכה לדוג!

אל תהיה שחקן תהיה במאי!

אל תהיה רק מורה תהיה גם מנחה למידה!

אנחנו לא ממלאים בקבוקים ריקים,  אנחנו מגדילים את השלהבת!

ושאלת השאלות היא איך עושים את זה?

דוגמא קטנה ממהלך שיעור היסטוריה על ההתיישבות בארץ:

במקום לשאול את התלמידים: איזה נזק הביאה תרומתו של רוטשילד ליישוב היהודי בארץ? או מה הן התועלות? נשאל את התלמידים כך: האם הייתם מעניקים לרוטשילד פרס הנובל על תרומתו לארץ ? לצורך כך התלמיד יסכם את התועלות והנזקים בעצמו ואז יבצע הערכה, ישווה למקומות אחרים וכך יפתח את מחשבתו באופן עצמאי.

ויש עוד טיפים  שיוכלו לסייע למורה לפתח את תלמידיו בתחום זה:

  • לא רק ישאל שאלות והתלמיד יהיה משיב, אלא לעורר את התלמיד לשאול שאלות
  • לתת לתלמידים ליזום פעילויות
  • לפנות לאינטליגנציות המרובות לא רק הקלאסיות לדוג': ילד שיודע לשיר יפה וכדו'
  • לתת לתלמידים לפתור בעיות בעצמם

ובעיקר לפתוח את הראש ולהשקיע מחשבה איך ליצור זירת הזדמנויות לכל תלמיד.

בהצלחה!

עליית הדורות

בצעירותו היה המשגיח הג"ר שלמה וולבה נוסע לעיירות ול'מַעְבָּרוֹת' למסור שיחות חיזוק לציבור העולים. באחת הפעמים שאל "האם הנכם יודעים מהו ההבדל בין תלמוד תורה לבין בית ספר?". והסביר בנועם: "בבי"ס, האב המתעניין אצל המורה האם בנו 'מתקדם', ואילו בת"ת האב שואל האם בנו 'מתעלה'

רבות נדרש בפ' בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, כי נרמזו כאן 'נרות ה' נשמות אדם' שיש להטיבם ולהעלותם באש קודש להשי"ת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן פירש"י 'מלמד שלא שינה', 'המלמד' לא שינה את עקרונות חינוכו הטהור…

את יעדי החינוך משמרים ללא שינוי. מסורת אבותינו אחוזה היטב בידינו, לגדור גדר ולעמוד בפרץ מתוך אמונה כי 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. עם זאת, שמעתי מפיו של מרן הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א שממשיל את אתגרי החינוך לתחום הרפואה. יעדי עולם הרפואה נותרו כפי שהיו מאז. אין שינוי בשאיפה להציל חיים, להבריא ולהאריך ימים. ברם, הכלים והשיטות מתעדכנים. מתייעלים. מתפתחים ומצליחים.

הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע דרש כי בקרי"ש נאמרה מצוות החינוך, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם, בין וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם… וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת… לבין וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ…, ללמדנו, כמו שמימות משה רבינו אין שינוי בתפילין ומזוזה, כך אין שינוי בחינוך הבנים! בעשיית ה'בתים' ועיבוד ה'קלף' מחדשים דרכי ביצוע רק לאחר עיונים והכרעות של חכמי התורה הבקיאים בתחום. ייצור הרצועות והדיו משתכללות תוך עמידה מפוקחת לא לשנות את היסוד. 'כללי ההלכה' נותרו כמו שהם, רק 'הכלים' שמסביב מתעדכנים.

בחינוך היהודי אין כל שינוי. השינוי חל בחניך המתחנך, ואף במחנך. חולשה נפשית ירדה לעולם. כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, תש כוחם של בני האדם. שמעתי מדרשן ששלל מכל וכל ענישה פיזית: "הדור נחלש! לא בני האדם בלבד נחלשו ונשברים מכל מכה, גם כלים ורהיטים איבדו עמידותם! 'דור החד-פעמי'! העולם כולו נחלש!"

דבר נאה ומתקבל שמעתי בשם האדמו"ר מבעלזא שליט"א. בשלהי פרשתנו נלמד 'פרשת מרים'. משה רבינו מבטא את הקפדתו של הקב"ה, ומדמה לאב המקפיד על בתו 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים'. יריקה בפניה! ביטוי קיצוני של הקפדה! אך כעבור כאלף שנים תרגמו אונקלוס 'וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ'. לא יריקה, אלא נזיפה! בני האדם נחלשו, כבר לא עמידים לתגובות הקודמות.  וכעבור כאלף שנים נוספות פירש רש"י 'ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם…'. כבר לא יריקה. אפי' לא נזיפה. כאשר הדורות נחלשים מסתפקים במבע 'פנים זועפות'… ומה נעשה בימינו, כשעברו כאלף שנים נוספות?

השבוע, לפני 200 שנה נפטר הג"ר חיים מוולוז'ין. תלמידו כותב מפיו "בזמן הזה קשות אינם נשמעים, ויש לחנך רק בדברים רכים וטובים". (ר"ש מדאהלינוב בס' מנחת שמואל). ואף ממשיך וכותב 'מי שאין טבעו לדבר רַכּוֹת, ותכף יכעס על עושי עָוֶל, ובפרט כשלא ישמעו לו, אזי הוא פטור ממצות התוכחה!'. וזאת לפני מאתיים שנה! וכאמור, המתחנכים נחלשו, וגם המחנכים "לא אותו דבר". עלינו 'לחשב מסלול מחדש'…

בפרשה נצטווה משה על עשיית שתי חצוצרות כסף, בהם השמיעו למסע וּלְזַמֵּן אסיפות. עם פטירתו נגנזו החצוצרות. ומדוע לא נמסרו למנהיג הממלא מקומו, יהושע בן נון? כי בכל דור נדרשים 'כלים' אחרים!

מלחמת היצר היא ככל מלחמה אחרת. האויב הוא אותו אויב, אך כלי המלחמה מתעדכנים. אוי למצביא שיצא לקראת טנקים כשהוא רכוב על סוס. הבה נזכור את משלו של מרנא ה'חפץ חיים', אף אמנם נקפיד לסנן את מֵימֵי שְׁתִיָּתֵנוּ, אך לכיבוי שריפה, כאשר העיירה בוערת, מביאים מים כמות שהן…!

 בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מגילת רות מהלך שיעור

פתיחת השיעור

ראשית נראה יחד מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?!

המורה תולה על הלוח את  התמונה הבאה:

זמן קציר חיטים, כמו שכתוב :" ותדבק בנערות בועז עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים", ובנוסף כפי שאתן כבר יודעות חג השבועות חל בזמן הקציר ולכן חג השבועות נקרא גם: "חג הקציר".

סיבה נוספת: המורה תולה על הלוח את  התמונה הבאה:

ש.מה ספר התורה ותר"יג מצוות רומזים לנו? ת.הם מסמלים לנו את רות שקיבלה על עצמה עול מלכות שמים,היא קיבלה על עצמה באהבה ובמסירות עול תורה ומצוות.

רואים את זה בצורה מאד מעניינת בשמה של רות.

גם כשרות הייתה גויה היא קיימה 7 מצוות בני נח ש.כמה מצוות יש בתורה?. ת.תרי"ג מצוות ,613 מצוות.

ש.רות קיימה תמיד שבע מצוות אז כמה מצוות היא צריכה עוד לקיים כאשר היא התגיירה? ת.613 פחות שבע שווה ל-606.

לכל אות יש מספר: ר=200  ,ו=6  ,ת=400,הכל ביחד שווה ל-606.

מגילת רות מדברת על רות שקיבלה עול תורה ומצוות והיא נקראת בשבועות שהוא זמן מתן תורה.

עכשיו נראה מהי הסיבה השלישית שקוראים את מגילת רות בשבועות.

על איזה דמות מהתנ"ך מרמז הציור. ת.דוד המלך. שנולד ונפטר בשבועות דוד המלך שנולד ונפטר בשבועות היה מצאצאיה של רות המואביה,

(היה לה בן עובד ולו בן ישי ולו בן דוד)ולכן קוראים את מגילת רות בשבועות.

מה אנו לומדות ממגילת רות?, אנחנו יודעים שמכל דבר שכתוב בתורה, בנביאים ובכתובים אנו לומדים משהו, שום דבר לא נכתב לחינם,הם מלמדים אותנו מצוות,מוסר ומידות טובות.

אך במגילת רות לא מדובר כלל על קיום מצוות ,אם כן מה היא מלמדת אותנו? כתוב בילקוט שמעוני:"אמר רבי זעירה,מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה,לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה?,ללמדך שכר של גומלי חסדים".

מגילת רות אין בה דיני טומאה וטהרה ושאר דינים אלא היא מלמדת אותנו על מידת החסד, כמה היא חשובה מידת החסד וכמה גדול השכר לגומלי חסדים.

אחרי שאנו יודעות מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות ולשם מה היא נכתבה נעבור למגילה בעצמה.

מהלך השיעור

ש.באיזו תקופה היה סיפור מגילת רות?. ת.בתקופת השופטים. ש.מה מאפיין את תקופת השופטים,מה היה מצב בני ישראל בזמן הזה?.

ת. באותה תקופה בני ישראל סטו מדרך ד' והקב"ה שלח להם שופטים שיוכיחו אתם ,אך זה לא עזר והם חטאו שוב ושוב וד' הענישם והם שוב חטאו.

גם המגילה היתה בתקופת השופטים. כתוב במגילה: "שפוט השופטים", בזה אנו שומעות את המצב הרע שהיה. בדר"כ השופט שופט את העם והעם שומע בקולו.

כאן אנו רואים שהעם שפטו את השופטים,  "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ".

ש.איזו מילה חוזרת על עצמה בפסוק?.ת.המילה ויהי. המילה ויהי היא מילה עצובה ,מה אנו שומעות במילה ויהי?.

הפסוק מספר לנו על שני דברים עצובים ,אחד-אמרנו על שפוט השופטים,שזהו פגם ברוחניות, והוי השני הוא על הרעב בארץ.  ז"א היה קשה מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית.

כתוב: "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב". ש.מי היה האיש הזה? ת.אלימלך. פסוק ב':"ושם האיש אלימלך…"

ש.מה אנו שומעות בשם אלימלך?ת.אלי-מלך.זה מרמז לנו שמצאצאיו של אלימלך יצא דוד המלך שהיה מלך בישראל.

רואים מכמה מקומות שאלימלך היה אדם חשוב ומשפחתו היתה חשובה, מזה שכתוב "איש מבית לחם"-איש זהו כינוי לאדם חשוב וכן כתוב גם שהם היו אפרתים שזהו כינוי לאנשים חשובים לפי אחת מהדעות.

אשתו  של אלימלך, נעמי,גם היתה אישה צדיקה רואים את זה משמה. ש. מה שומעים במילה נעמי? ת.נעימה. נעמי היתה נעימה במעשיה וצדיקה.

ש.איך קראו לבניהם, הסתכלנה בפסוק? ת.מחלון וכיליון. גם למחלון וכיליון בניהם יש משמעות לשם,משמעות מאד עצובה אנו נראה זאת בהמשך.

וכך משפחתו של אלימלך הולכת למואב.

ש.למה הם ירדו למואב?ת.בגלל שהיה רעב בארץ.ש.אם סתם משפחה יורדת מהארץ בגלל שיש שם רעב, האם יש בזה בעיה?ת.לא.

אם כן אז למה כשמשפחתו של אלימלך ירדה למואב זה כל כך חמור עד שרואים אח"כ שהם קיבלו עונש נורא .אלא, שמשפחתו של אלימלך היתה חשובה מאד, ואלימלך היה מחשובי הדור.

ובגלל זה היה נדרש ממנו לדאוג לאנשי ארצו. אלימלך היה עשיר גדול היו לו הרבה מחסנים עמוסים בכל טוב והוא היה צריך לתת לאנשי עירו הרעבים אוכל, אך הוא השאיר את העם לבד אפילו שהיה לו אוכל לתת להם.

תתארנה לכן, כל האנשים הרעבים דופקים לאלימלך בדלת ומבקשים אוכל ,אך הדלתות נעולות כי משפחתו של אלימלך ירדה למואב.

אלימלך נוטש את עמו בצרה, הוא עשה מעשה של חוסר חסד והקב"ה רואה את מעשיו של אלימלך וכועס מאד.

אתן יודעות בטוח שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.

גם אלימלך ומשפחתו בהתחלה הם רק הלכו למואב ,לגור שם לקצת זמן, אך לאחר מכן כתוב: "ויהיו שם" הם השתקעו שם לתמיד ,נשארו שם ולא חשבו לחזור.

כך היא גם דרכו של הקב"ה ,הקב"ה לא מעניש מיד אלא מתחיל בעונש קל כדי שהאדם יתעורר וישוב בתשובה ואם האדם לא שב הקב"ה מביא עליו עונש כבד יותר.

פסוק ג':"וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ובניה".

כתוב ברש"י שתחילה מתו הצאן והגמלים שלהם ,הם ירדו מנכסיהם. רש"י למד זאת מן המילים "וימותו גם שניהם" שכתובים בהמשך הפסוקים.

אך אלימלך ומשפחתו לא שמו לב לסימנים שהקב"ה שלח להם והם ממשיכים לחטוא ולכן הקב"ה שולח להם עונש קשה יותר,הוא פגע בנפש-אלימלך נפטר ונעמי נשארה עם שני בניה ,אך עדיין הם לא שבים בתשובה וממשיכים לחטוא.

פסוק ד':"וישאו להם נשים נכריות, שם האחת עורפה ושם השניה רות…"

עורפה ורות היו בנותיהן של עגלון מלך מואב, הן היו בנות מלכים. אחרי כן מתרחש אסון נוסף.

פסוק ה': "וימותו גם שניהם מחלון וכיליון"-שני הבנים מתים.

ש.מה אתן שומעות בשם מחלון?. ת.מחיה,למחות. ש.מה שומעים בשם כליון?. ת.כליה.

מחלון נמחה מן העולם ומת וגם כיליון כלה מן העולם.

נעמי נשארת בודדה בלא כלום, גם הרכוש שהיה לה אבד ונפגע,וגם כל משפחתה מתה והיא נשארה עם שני כלותיה.

נעמי שהיתה אישה עשירה וחשובה שהיה לה כל טוב נשרת בלא כלום.

פסוק ו':"ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב כי שמעה…"נעמי שומעת מכל מיני רוכלים שמסתובבים בין הארצות שהקב"ה פקד את עמו ושלח להם לחם לאכול והרעב בארץ פסק.

ש.כשנעמי שומעת זאת מה היא מחליטה?-

פסוק ז':נעמי מחליטה לשוב לארצה-"ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה …לשוב אל ארץ יהודה" נעמי פונה לחזור לא"י בחושבה ששתי כלותיה הולכות רק כדי ללולת אותה,אך כשהיא נגיע לגבול והיא רואה שהן רוצות לבוא עימה לא"י נעמי יודעת שלא פשוט לקבל ולהסכים לכל אחד להתגייר,ולמה?כי לפעמים גרים רוצים להתגייר לא בגלל שהם באמת רוצים להצטרף לעמ"י,להיות יב=הודים אלא בגלל דברים אחרים כמו-כסם וכו'.

כמו כן, אם גר רוצה להתגייר יש לחקור אותו היטב שלושה חקירות למה הוא רוצה להתגייר,לכן נעמי קוראת לעורפה ורות שלוש פעמים:

המורה קוראת עם הבנות את הפסוקים ח'-יב' כולל ומורה להן להדגיש תוך כדי הקריאה את מילות השכנוע של נעמי לכלותיה לחזור לארצן.

פסוק ח':"ותאמר נעמי…שובנה אישה לבית אמה…" פסוק יא':ותאמר נעמי שובנה בנותי…" פסוק יב':שובנה בנותי לכנה…"

כלותיה של נעמי רוצות להדבק במישפחתה של נעמי היא מבקשת מהן-

חזורנה בנותי, אני כבר זקנה מלהתחתן וגם לו הייתי מתחתנת אני כבר זקנה ולא יכולה יותר ללדת, וגם אם אני אלד,האם אתן תחכנה כ"כ הרבה שנים עד שילדי יגדלו?!

אין לכם בשביל מה לחכות ולכן תחזורנה לארצכן,למואב.

מהי תגובתן אחרי הדחייה הראשונה בפסוק ט'  ת.הן נושאות את קולן ובוכות והן אומרות לה-"כי איתך נשוב לעמך"-אנחנו רוצות לשוב איתך לא"י.?

ש.אך מהי תגובתן לאחר שתי הדחיות הנוספות מצד נעמי,הסתכלה בפסוק יד'?

ת.הן נושאות את קולן ובוכות ואז עורפה נושקת לנעמי ונפרדת ממנה ורות דבקה בה. עורפה הוזילה ארבע דמעות ולכן זכתה שמצאצאיה יהיו ארבעה ענקים וכן על כך שפסעה 40 פסיעות בשביל את נעמי זכתה שמצאצאיה יצא גלית שניצח את ישראל במשך 40 שנה.

אנו רואות שהקב"ה משלם שכר לכל דבר טוב שהאדם עושה ואפילו הדבר הקטן ביותר(להמחיש להם יותר….כמו הארבע דמעות וכו'..)

ש.השם עורפה מרמז על מעשיה,מה אתן שומעות בשם עורפה?

ת.עורף,עורפה הפנתה עורף לנעמי היא פנתה לכיוון השני וחזרה לביתה.

רות ממשיכה לללכת עם נעמי ונעמי מנסה לשכנע אותה שלא תמשיך ללכת איתה,ואז רות עונה לה-

פסוק טז':"ותאמר רות אל תפגעי בי לעוזבך…כי אל אשר אלכי אלךגם אני…"-אמרה רות לנעמי –אם את לא תרצי לגייר אותי אלך אל מישהו אחר שיגריירני ולכן כדאי לך את לגיירני.

כיוון שאמרה לה כך רות התחילה נעמי לומר הלכות גרים.

היא אמרה לה שיהיה לה קשה להיות יהודיה כי לבנות ישראל אסור ללכת לבנות תיאטרנות של גוים,ענתה לה רות-"אך אשר תלכי אלך"-לכל מקום אשר תלכי אלך גם אני.

אמרה לה רות,אין דרכם של ישראל לגור בבית אשר אין בו מזוזה ,ענתה לה-

"באשר תליני אלין". "עמך עמי ולוקייך אלוקי"-אני מקבלת על עצמי את כל המצוות האמורות בתורה.

לרות יש רצון חזק להיות יהודיה ולמרות כל הקושי הכרוך בזה לכאורה היא רוצה להתגייר והיא ממשיכה עם נעמי לא"י.

מכאן למדו חז"ל שגר שבר להתגייר מלמדים אותו קצת הלכות כדי שלא יתחרט אחרי התגיירותו ואז יקבל עבירה על כל חטא שיעשה…

פסוק יז':"באשר תמותי אמות ושם אקבר…"-רק המוות יפריד בינינו.

כאשר נעמי שומעת את דבריה של רות היא מפסיקה לשכנעה.

פסוק יט':"ותלכנה שתיהן עד בואנה לבית לחם…"

ש.אך מה קורה אז?,הסתכלנה בהמשך הפסוק?

ת.אז-"ויהי כבואנה בית לחם ותהם כל העיר הזאת נעמי"-האנשים מתפלאים למראה דמותה של נעמי.

ש.מדוע  מתפלאים? ת.כי הם לא מזהים אותה.

כולם שואלים-הזאת נעמי?,פעם נעמי היתה נוסעת עם עגלה מפוארת ומתכסה בבגדים מפוארים ופניה אדומות מאוכל ושתיה משובחים ועכשיו היא הולכת יחפה, מתכסה בבלויי סחבות,בגדים מרופטים ופניה ירוקים מרעבון.

פסוק כ':"ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי.." נעמי משיבה להן-אל תקראנה לי נעמי ,קראנה לי מרה,ולמה? "כי המר שקי לי"-פעם היו לי חיים טובים אך היום חיי מרים.

פסוק כא':"אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ד"-כשהלכתי מפה הייתי מלאה בעושר ובבנים,עכשיו אני ריקה,ריקה מכסף וריקה מבנים.

סיום

נעמי מקבלת עליה את הדין,היא לא מצטערת על העונש שנתן לה ד',היא מבינה  שהעונש היה מגיע לה בגלל חטאיה.

גם נעמי וגם רות עברו מכשולים רבים בדרכם-

נעמי אינה יודעת יודעת שהיא עתידה להגאל מהקושי, רות לא יודעת שממנה עתיד לצאת דוד המלך אבל שתיהם נשים צדיקות שמחליטות לעבוד את ד' בכל מחיר.

כעת אור החסד מתחיל לעלות  ע"י רות, כמו שכתוב: "ורות דבקה בה "-רות לא עוזבת את נעמי אלא הולכת איתה וגומלת איתה חסד.

רות הצדיקה שעובדת את ד' בכל מחיר וגומלת חסד לנעמי זוכה שיצא מצאצאיה דוד המלך.

להורדת דף הסיכום לחצו כאן:

 

 

צאן מרעיתי אד"ם אתם

מאז האסון הנורא ב'יומא דחדוותא' ב'אתרא קדישא' ממאן הלב לחשות. מכל עבר שומעים "אין קושיות!" נאחזים בשיח-אמוני "לא שואלים. הכל מאתו יתב"ש". נכון. אין שאלות ואין קושיות על הנהגתו יתב"ש, נברכנו אף על רעות כמו על הטובות. אך לא די בכך. שאלות אין, אך שינוי מעשה נדרש. והחי יתן אל לבו.

בפרשתנו נא' אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בנ"י. אי' במדרש "מאי דכתיב: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל? בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ירדו עמו כ"ב אלפים מרכבות מלאכי השרת, והיו כולם דגלי דגלים. כיון שראו אותם ישראל מיד נתאוו להיעשות 'דגלים' כמותם. אמר הקב"ה, חייכם, אני אעשה אתכם דגלים כמו שהתאויתם, דכתיב: יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ". צוה ה' שיתמקם כל שבט על דגלו ומחנהו.

הר סיני סימל אחדות. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל בלשון יחיד – כאיש אחד בלב אחד. מתן תורה בא מכח אחדותנו, שנא' כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – דיברו ברבים, בעד כולם יחד, בהרמוניה נפלאה. ואיך ביקשו מיד בתום מעמד קבה"ת להתגודד במחנות ובדגלים? סוף סוף זכינו לאחדות, להתגבשות, כבר למהר ולהיפרד?

דרשו חכמינו שאחדות אינה זהות משותפת ודעה זהה לכולם! אחדות איננה אחידות. אחדות היא חיבור נעים בין חלקים שונים, בעלי דעות שונות ואפילו מנוגדות. יש דעות, יש שוני – ועם זאת – מאוחדים. יופי האחדות בא מתוך הדגלים בשלל צבעיהם השונים, המחנות הנפרדות ונשיאיהם הפרטיים – מכוונים יחד!

האסון פגע ונגע בכל דגלי ומחנות ישראל. אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, מגבעות שחורות וכיפות צחורות סרוגות. ישראלים ובני חו"ל. מבוגרים ונערים. מידת הדין פגעה בכולם, זו קריאת השכמה לכולם.

לפני 110 שנה הֻאְשַׁם ר' מנדל בייליס ב'עלילת דם' בקייב שבאוקרינה. לא בייליס לבדו ישב על ספסל הנאשמים, כי את עם-ישראל כולו לצד תורתנו הק'. יהודי העולם עקבו המתח אחר הנעשה. הקטגור נפנף בדברי רשב"י 'זאת התורה – אדם כי ימות באהל… אתם קְרוּיִין אדם ואין אוה"ע קרויין אדם', הותר דם גוים! הג"ר מאיר שפירא מלובלין שלח לרב המוסקבאי הרב יעקב מזא"ה (מזרע אהרן הכהן) שיסביר כי גם עפ,י תורה גוי הוא איש וגבר, אך לא 'אדם'. נכרי הוא איש ביחיד ואנשים ברבים. גבר וגברים. רק יהודי הוא 'אדם', כי תואר 'אדם' רומז על אחדות מיוחדת. 'אדם' הינו בל' יחיד בלבד, אין ריבוי 'אדמים'. בעם ישראל הרבים הם גוף יחיד! וכי יש ברחבי תבל עיתון יהודי שאינו מדווח על משפט בייליס? ואצל גוים, האם גוי בניו-יורק יתעניין במשפטו של גוי בפריז? האם גוי במוסקבה שמע את שמו של נאשם בלונדון?

רשב"י מכריז 'אתם קרויין אד"ם'! גוף יחיד! ארבעים-וחמשה נספים, כמנין אד"ם, שמיתתם נגעה בלב ה'יחיד'! הלב נרעד. העין דומעת. האסון חצה גבולות, יבשות ולשונות. אמנם אין אחידות – אך יש אחדות! וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל – דרש רבינו יצחק מוורקא, וַיִּחַן מלשון חן, שכל אחד מצא חן בעיני האחר. הוסיף רבינו ה'אבני נזר' שזה למרות שיש בינינו דעות שונות, שהרי כאשר הכל אחיד וזהה – מה הרבותא למצוא חן…

הנביא מיכה קורא, הִגִּיד לְךָ אָדָ"ם, מַ"ה טּוֹב וּמָ"ה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ. הקב"ה מכריז ביד יחזקאל הנביא וְאַתֵּן צֹאנִי, צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָ"ם אַתֶּם! ממיטב הצאן בחר לו אד"ם (45) קרבנות, וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם, למזבח כפרה. אנא, יסיר כל אחד המחיצה המבדלת מתוך לבו, וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל בשלל הנוסחאות והמנהגים, אך לכולנו ל"ב אח"ד (45) לאבינו שבשמים. איש על דגלו, דגלים שונים, באותות לבית אבותם, שבטים שונים, סביב למשכן יחנו. משכן אחד. כי ה' אחד ושמו אחד.

בקבלת התורה נא' וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד. הקולות מתמזגים לקול אחד טהור! וימלא ה' כל משאלותינו! נזכה לראות כדברי רשב"י "נהורא דנפיק מגו חשוכא", אורה ושמחה, אורה זו תורה בשמחה וטוב לבב.

                                                                                                                                                                                   בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

צוות בצוותא

בשמיטה ויובל 'מזכיר' לנו הקב"ה שאין לנו 'בעלות' על הארץ, כי לה' הארץ המלואה. הָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, הרוכש שדה ובית, אין לו 'קביעות', ובבוא היובל ישוב המקח למוכר. ולמה? כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. אדם הזוכר שקנייני עוה"ז אינם שלו, שומר ומקיים את הכללים שקבע 'בעל הבית'.

יוצאי דופן הם 'בתי ערי חומה'. בבתים רגילים יש למוכר זכות לפדות ביתו מהקונה תיכף משעת הַמֶּכֶר, ואם לא מצא די גאולתו ישוב אל ביתו ביובל. אך בעיר מוקפת חומה הדין הפוך! לקונה יש זכויות! אם המוכר לא גאל ביתו בתוך 'שנה תמימה', המכירה נחלטת, הבית נותר ביד הקונה לעולם, ולא יוצא ביובל.

כתב הג"ר מאיר שמחה הכהן ביאור נפלא להלכה זו. בשעת מלחמה נָסִים ומתקבצים תושבי הכפרים וערי השדה לתוך ערי מבצר, ערי החומה. חיילי העיר יעמדו יחד, כתף אל כתף, להגן ולהדוף את האויב. מכללי ההצלחה: ההיכרות בין החיילים והידידות המוקדמת שנקשרה ביניהם. הם מבינים אלו את אלו. מכירים את השפה והסגנון. מזהים שפת הגוף אחד של השני. מצביא לא יושיב בטנק חיילים שאינם מכירים זה את זה, ולא יעמיד על החומה חיילים שאינם מכרים וחברים. אַחְוַת הלוחמים עשויה להכריע ברגע האמת!

מסביר ה'משך חכמה', אילו ישובו לערי חומה כל מוכרי הבתים בשנת היובל, תתחלף האוכלוסיה בבת אחת. כיצד יגנו אנשים אלה על העיר? הריהם זרים זה לזה! אינם מאוחדים כראוי! לכן קבעה התוה"ק קביעות לרוכש בית בערי חומה. הקונה תוקע יתד במקום! יכירו ויתחברו כאיש אחד בלב אחד, שלובי זרוע, לב ונפש, ויראו ישועת ה' מול הצור הצורר אותם. מגדל בבל 'קרס' כשלא הבין איש את שפת רעהו!

דברים נפלאים אלה חשובים גם לגבי 'חברי צוות' בכל מוסד חינוכי. 'חדר המלמדים' מחבר בין שומרי משמרת הקודש, מכירים ומבינים זה את זה, מכירים במעלות האחר ונעזרים בו, מזהים את חולשת החבר ותומכים בו. עבודת החינוך דומה לחיילי עיר מבצר! עומדים על המשמר, מְגִינִים במסירות על התלמידים!

מנהל נבון מקדיש משאבים, זמן ומחשבה, בגיבוש צוותו. ועורך לצוות המחנכים 'יום נסיעה' הכולל רינה ותפילה, שיחה או הרצאה מעשית, הרפיה נפשית וגופנית באמצעות פעילות, אטרקציה, אתגר, חילוץ עצמות. הריהו מגבש אותם. המטרה איננה חוויה ושחרור גרידא, אלא גיבוש והעמקת האחוה המקצועית.

אִמְרָה חשובה מַנְחָה אותנו 'לעולם לא יעלה בית ספר על רמת מוריו!'. דוגמת 'חוק מים שלובים' שהמים 'כאן' יעלו רק עד גובה המים 'שם', כך ברמת מוסד חינוכי. 'גובה' הצוות משפיע על גובה התלמידים. אך כאשר המלמדים מגובשים, מבינים ואוהבים, האחוה מניפה את גובהם הקבוצתי. 'אחד + אחד = יותר משנים', כי אחד משלים את רעהו. פלוני מוכשר בתכנון, אלמוני בזמרה, ופלמוני בהפעלה, יחד מתעלים.

'חדר-מורים' אינו 'שטח' במבנה, אלא 'ערך' מוסדי. הצלחת המוסד נגזרת מהצלחתו האישית של כל אחד מעובדיו. הצלחת היחיד משליכה לטובה על הצוות כולו. אך למטבע זו שני צדדים. כֶּשֶׁל 'שלו' הוא גם 'שלי', ומחובתי לתמוך ולסייע, כי כולנו באותה סירה. 'מרובים העושים את התורה' – כוחם כפול ומכופל!

הדברים נכתבים לרגל 'ימי עיון' שנערכים בתקופה זו להעשרת והכשרת מנהלי ומנהלות מוסדות החינוך. מתחדדים זה בזה, שומעים ומפנימים, לומדים ומתחדשים.  כאשר האחד מזהה את מעלות חברו – הוא מגלה את עצמו. טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, עבודת צוות בצוותא מעודדת ומחדדת, מחכימה ומרגיעה. בגיבוי ובעידוד, בחיוך ובחידוד, נעמוד יחד על חומת החינוך! כולנו באותה סירה – הבה נתמקד ביעד משותף!

                                                                                                                                                                                   בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הכל ענין של הסתכלות

שְׁנַיִם המביטים בחפץ או במעשה, יתכן כי 'יראו' דברים שונים. אדם 'רואה' על פי תפיסתו, המשתנה לפי אישיותו, אופיו ומצב רוחו. פרשנות הראייה היא תוצאה של דעות ומוסכמות. רואים מה שרוצים לראות.

בשלהי פרשתנו נלמד על 'יציאת' המגדף: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית… וַיִּקֹּב אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל. שאלו חז"ל 'מהיכן יצא? רבי ברכיה אומר, מִפָּרָשָׁה שלמעלה יצא (מהנושא שעתה נלמד, מצות עריכת לחם הפנים). לגלג ואמר "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה'? דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום – או שמא פת צוננת של תשעה ימים?"'.

מקשים, היאך לגלג על צינת לחם הפנים, הרי הלחם נשאר חם, בדרך נס, גם בתום שבוע על השולחן, הוא שנא' בבוא דוד אל המשכן בנוב לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. הגמרא (חגיגה כו) דורשת 'כסידורו כך הילקחו'. הסביר רבינו ה'אמרי אמת' שהכינוי 'לחם הפנים' מלמד על תכונתו, מלשון כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז). כפי שאדם מביט בלחם – כך יראה בו. יהודי 'חם' המסתכל על קדשי ה' בחמימות, זוכה ורואה את הבל לחם הפנים עולה בחום גם ביום התשיעי לאפייתם. אך המגדף שהיה 'קר', מזלזל ולועג, לא זכה לראות את חום הלחם. את שאדם מחפש – הוא מוצא! לחם 'הפנים' משקפים לעיני הרואה, את מצבו שלו עצמו.

בעבודתנו עם ציבור, תלמידים והוריהם, מושפעת הצלחת ואיכות העבודה מהמבט בו אנו מסתכלים עליהם. כשמביטים ב'עין טובה' על תלמיד, בגין מראהו, היכרות עם משפחתו, מעשה מסוים שעשה וכדו', נמצא כי אנו נותנים פרשנות חיובית להיקף רחב של מעשיו והליכותיו. חיוביות זו מניעה שוב ושוב את 'גלגל ההצלחה' של התלמיד, עד שבאמת יהיו מעשיו חיוביים. אך כאשר יש מבט שלילי על תלמיד, אם מתוך מידע שלילי מוקדם, או בגין דברים קטנטנים אחרים, אזי נבחין דווקא בנקודות התורפה וחולשותיו. הוא יחוש את הרגשותינו כלפיו, ובאופן מצער, הללו ישפיעו עליו לרע ועל יכולתו להטיב דרכיו ולהצליח.

שיפוט הזולת וראיית חסרונותיו משקפת את עצמנו, כקביעת רבינו ה'בעל שם טוב' שהרואה מולו בַּמַּרְאָה פנים לא-נקיות, הרי אלו פניו המלוכלכות שלו! כמליצה 'כל הנגעים אדם רואה – חוץ – מנגעי עצמו'. הג"ר שלמה וולבה מוסיף, שהקב"ה מסייע לנו שנוכל לזהות את עצמנו, ע"י ראיית חסרונותינו בזולת (עלי שור ח"א קס"א). הוא קורא לתכונה זו 'פנס קסם', כי היא נועדה להאיר נתיבותינו ולגלות את הדרוש תיקון לנו.

עצה ל'עין טובה': תעריך את הזולת ביחס לעצמו ולא ביחס לעצמך. ב'חיידר' לומדים שני אחים מאתגרים, המקשים על עבודת המלמדים. בבית קשיים תפקודיים המשליכים על הילדים. מחנך אחד מטיב לתקשר עם תלמידו והוריו ורואה התקדמות ב"ה. המלמד האחר עסוק בקונפליקטים. הראשון מבין למצבם הרגשי, הכלכלי, הרקע האישי וסגנון השיח שהם מכירים. הוא חש בקשייהם, מבין את מצבם, יורד לסוף דעתם…, ובכך שמח ומעודד כל התקדמות, אף זעירה. אך המחנך האחר כעוס ונעלב. "למה אין האב יושב עם בנו מדי ערב?" הוא מרבה לקטרג. אילו היה בעל עין טובה היה יודע שהאב משגיח כשרות, וכלל לא נמצא בבית בערב. "למה הילד עייף?" אילו היה רגיש היה יודע שתלמידו חולק חדרון צר עם ארבעה, ביניהם ילד אסתמטי המשתעל חצי לילה… 'החלף עדשות מִשְׁקָפֶיךָ מִכֵּהוֹת – לִוְרֻדּוֹת, וגלה סביבך עולם בהיר ויפה'.

המגדף יצא, יציאה שלילית. נצא אנחנו ביציאה חיובית. נצא מתוך עצמנו, נצא מבועת האנוכיות. אמר החכם "על האדם לְגַשֵּׁר בין ההערכה המוגזמת שהוא מעריך את עצמו – לבין ההערכה המועטה שהוא מעריך את הזולת"… טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ואף תלמידיו יתברכו בו.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פקודי ה' משמחי לב

'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי!' ציווי שיש עמו הבטחה! פרשיות שבוע זה עשירות במנין מצוותיהן, כחמישים מצוות שבהן רוב גופי תורה, קלות וחמורות. האם לחיות כיהודי קדוש זה לחוש כבול ומוגבל, צמצום ויובש? ילד צעיר (ולא רק…) עלול לחשוב שהתורה מכבידה ומקשה, שהרי כל תחומי חייו מוקפים בגדרי הלכה. מרגע יקיצתו ועד שתרדמה נופלת עליו נתון הוא למערכת כללים ולפרטים, דקדוקים ותנאים. ללא חינוך והסברה נכונים יבוא למתח ולחץ, עם רצון סמוי לחמוק, לשחרר מעט, ולהקל מֵעֻלּוֹ הכבד והמעיק.

עול – נכון. עול כבד? תלוי בחינוך! בפסח גליתי ביאור נפלא שכתב המחנך האלמותי הג"ר שמשון רפאל הירש בפ' 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…'. הרב מעיר: תיבת 'לֵאמֹר' למה נאמרה. ומבאר שלא נוכל לקיים 'הגדה' לבנינו כראוי, ולא בפסח בלבד אלא גם בכל השנה, בלי שנכין את אמירתנו והגדתנו. עלינו לתכנן היטב את צורת ההגדה, מטרתה ורמתה. רק כאשר הגדתנו ברורה ומוכנה, בפינו ובלבבנו, 'לֵאמֹר', חשבנו איך ומה לומר, אזי יתיישבו הדברים ויתקבלו בלב הבן. בכך יקיימו גם הם אחרינו 'לֵאמֹר' לבניהם, ימשיכו בטוויית שרשרת הדורות. כשהילד יקבל הסברה לצד הוראת התורה והמצוה, יפנים אהבה ושמחה.

על ילדינו לשמוע, ולחוש עלינו, שהמצוות הן אוצר ומטמון, ואנו מרוויחים מקיומן. בפרשת אחרי-מות נאמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם… וָחַי בָּהֶם. מצוות ה' אינם תוספת לחיים או מטלה בחיים. הן החיים עצמם! התורה מחייה את שומריה, וקיום מצוותיה מעדנת. ההולך בדרכיה חי חיי נועם. הצועד בנתיבותיה חש שלום. 'רצה הקב"ה לְזַכּוֹת את ישראל', לזככו מכל סיג ופסולת 'לפיכך הרבה תורה ומצות'. מתוך 'שלא לשמה' בילדותו, יבוא לקיים 'לשמה', ויקבל גזירת מלך בלי הרהור ובלי ערעור.

דוגמא מעשית, נסביר לילדים את האזהרה בפרשה 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'. וכי מה הבעיה בקללת החרש, הרי אינו שומע, וממילא אינו נעלב? אי' בדרשות הר"ן מכאן שהמצוות הם למעננו. אכן החרש לא נפגע, אך המקלל נפגע! התנהגותו השלילית מקלקלת נפשו ומשחיתה מידותיו! המזיק הוא ניזוק! המציק במצוקה!

ניתן לְשַׂבֵּר את אוזן הילד באמצעות תובנה נוספת. גם לאומות-העולם יש מערכות חוקים על תרבות והנהגה, כמו איסור לפגוע ולהזיק, חובה להצדיע למלך, והצו לתמוך בחלשים וקשישים. גם בתורתנו הק' קיימים חוקים כאלה, אך עם תוספת חשובה: התורה אינה מְצַוָּה על הביצוע החיצוני בלבד, אלא אף על הרגשי הלב! כגון, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר. ועוד דוגמאות לרוב. בספרי חוק של גויי הארץ יש הקפדה על הצד המעשי כי ברור שאין יכולת לפקוד על הרגשי הלב פנימה. התורה הק' היא תורת חיים, הַמְּצַוָּה ומשפיעה גם על פנימיות הלב והנפש! כגון, לֹא תַחְמֹד, לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, וְלֹא תִטֹּר. ההולך בדרך התורה מתעלה ומשתבח! המצוות אינן מטלות, אלא אורח חיים משופר!

רבינו החידושי הרי"ם מבאר בדרך זו את תשובת הלל הזקן לנכרי שבא ללמוד התורה כולה 'על רגל אחת': 'דעלך סאני לחברך לא תעביד'. ולמה לא לימדו וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, שזה 'כלל גדול בתורה' כדברי רבי עקיבא? כי לגוי לא ניתן לצוות על הרגשת הלב. הם מבינים אזהרות מעשיות בלבד! לכן אומר לו הלל 'לא תעביד' אל תעשה רע לחברך. אנחנו זכינו לכלל הגדול של ואהבת לרעך, כי התורה מקדשת את הרגשות.

קשה לילד צעיר לסחוב הרבה, אך בשובו מאירוע בר-המצוה שלו, קל בעיניו לשאת הַרְרֵי ספרים ומתנות שקיבל, מפני שהם שלו! כשאנו מלמדים ילד שהמצוות הם שלו, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מילה בסלע

המצורע נענש לישב בדד, ראשו פרוע ובגדיו קרועים, כך יפשפש ב'נגעי נפשו' שהביאו אותו למצבו העלוב. לאחר שלבבו יבין, ושב ורפא לו – וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה… וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת… וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת… וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת… רש"י מביא מרבותינו ז"ל "לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול". האיש נפרד מפטפוטיו ולשון הרע. שחטו ציפור המפטפט, חסל. אך למה שוחטים רק ציפור אחת מתוך השתים? למה את השנייה משחררים, כמו שנא' וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה?

בזוהר הקדוש (בפרשתנו) נאמר "כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל." כמו שאדם נענש על מילים רעות ודיבורים אסורים שדיבר בחטא, כך נענש אף על מילים טובות ודיבורים חיוביים שיכול היה לומר, ולא אמר! ל'לשון הרע' שתי משמעויות, דיבור רע ומניעת דיבור טוב! על שניהם נאמר זוהר הק' "דְּפָגִים לְהַהוּא רוּחָא מְמַלְּלָא" (שפוגם ברוח המדברת, נפש החיה שבאדם). בדרך זו, מלמד רבינו ה'שפת אמת' (מצורע תרס"א) את עניין שתי הציפורים! שוחטים ועוצרים את הדיבור הרע שדיבר עד כה, ואילו את הדיבור הטוב שמנע ועצר, משלחים חופשי מכאן ואילך.

'מילים טובות' הם כלי טיפולי ראשון במעלה. בכוחן של מילים להקל על משברים וקשיים, מילות עידוד מרפאות חוליי נפש, נוסכות תקווה ומביאות צמיחה ומינוף. מילים אינן עולות כסף, לא דורשות הפנייה ומרשם. תנאי יחיד – על המילים לבוא מאמיתות לב. עידוד בגמטרי' חינוך, ובשניהם נדרשת אמת מלאה!

קראתי בילדותי על מוּלֶר, הַדַּוָּר בעיירה גליציאנית, גוי נבער מדעת, שהיה עובר בעיירה לחלק מכתבים. כלבים נבחו לעברו, וילדים בָּזוּ לו. בעיירה חי איש חסיד, דרכיו דרכי נועם והליכותיו שלום. מדי בוקר היה מקדם את הַדַּוָּר בנכבדות ובאיחול צפרא-טבא 'גוט מארגן הֶר מולר'. כאשר ענני מלחמה כיסו את שמי אירופה, נשלח החסיד ברכבת למחנה המוות. בהגיעו 'לתחנה הסופית' עמד בהול מול צרחות ונביחות חיילים אכזריים וכלביהם האימתניים. הבאים הועמדו לסלקציה, מי יחיה ומי ימות. האיש, חלוש וכחוש, חשש לגורלו. לפתע מזהה את החייל שניצב לידו, ובידו פרגול, מנווט את היהודים לסלקציה. החסיד אזר עוז וקורא לעברו 'גוט מארגען הֶר מולר'. הַדַּוָּר מהעיירה התגייס לצבא! הנכרי הכירו וזכרו לטובה. בחשאי העביר את החסיד לאזור בטוח, ואת נפשו נתן לו שלל. מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן – מילים הורגות ואף מחיות!

תלמידינו כמו גם הוריהם מצפים למוצא פינו הנעים. מילה שלנו שווה בעיניהם המון. מילות הערכה עשויות לחולל שינוי של ממש. פניתי פעם לתלמיד, לאחר שהשתתפתי באירוע בר-מצוה של חברו לכיתה, "אתה רוקד ממש יפה! מי לימד אותך? אתה כשרוני!" ילד זה היה מוחלש בלימודים וגם הליכותיו היו מורכבות. זכיתי בס"ד, וּמִילוֹתָי היו כטל תחיה לנפש עלובה. מאז השתדל הילד לתפוס את מבטי בכל בר-מצוה תוך שהתאמץ בריקודיו, ומצפה בכמיהה למחמאותיי הניתנות לו בשופי. ב"ה חלה אצלו שינוי עצום. מילות הערכה שוות הרבה יותר מפרס חומרי ומממתק כלה. גם מחנכים מצפים להערכה… לעידוד!

יצאנו מימי חג פסח, פה-סח. דַּבֵּר! שַׁחְרֵר מילים טובות! בַּטֵּא את הוקרתך לעמלים בבית ולשבים ללימודים. שחטנו את הציפור האחת, זו שמסמלת דיבור רע, מילים עוקצות וכואבות. מעתה ניתן דרור ללשוננו המדברת טובות. גם הערה או מילת בקורת כשנדרשת, כשהיא נאמרת בצורה נכונה ומכבדת,  יעילה ביותר ואף מקשרת בין לבבות. מלב טוב יוצאות מילים טובות. רבש"ע! וטהר לבנו לעבדך באמת!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תוכחת חכם

אחת ה'עבודות הקשות שבחינוך' היא מצוות התוכחה. התורה כורכת מצוה זו באיסור הלבנת פנים החמור, כדרשת חז"ל בפסוק הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, שלא תיכשל בהלבנת פניו. קשה להוכיח כנדרש, ומאידך, אסור לנו להעלים עין, כביאור הרמב"ן "וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא – שיהיה עליך אשם, כאשר יחטא ולא הוכחת אותו". הרי שחובת התוכחה היא מתוך אהבת ישראל וערבות הדדית. בנקל ניתן להבין את דברי רבי אלעזר בן עזריה (ערכין טז ע"ב) 'תְּמָהֵנִי אם יש בדור הזה שיודע להוכיח'. שלמה המלך אומר (משלי כה יב) מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת. תוכחת חכם נשמעת. החכם יודע שתוכחה דומה להליך כירורגי מוכרח. פועלים נכון ויש תועלת. אחרת – המצב רק יחמיר.

הבה נלמד ממשה רבינו כמה כללי יסוד בדרך התוכחה. בפרשתנו מצווה משה את אהרן ובניו כיצד לנהוג בהקרבת הקרבנות וסדר אכילתם, ביום שהם 'אוננים' על מיתת נדב ואביהוא. על הכהנים להמשיך בסדר העבודה בלי שינוי, ובני ישראל יתאבלו ויעסקו בקבורה. כך מלמדם משה את דבר ה': 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ… וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'… וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ…'. בהמשך מבחין משה, כי לכאורה לא פעלו על פי הנחיותיו, כדת וכדין! וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה – וְהִנֵּה שֹׂרָף, הוא הרי צִוָּה מפורשות לאכול את קרבנות היום, כרגיל, מבלי סממני אבלות, והנה שרפו את בשר השעיר! עליו להוכיחם על כך!

משה רבינו, רבן של ישראל, הֶעָנָו מכל אדם, אכן מוכיח את תלמידיו. עלינו לעיין וללקט תובנות מפרשה חמורה זו. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. שואל רש"י מהו 'לאמר'? מה יאמרו? למי יאמרו? פירש"י 'אמר להם, השיבוני על דְּבָרַי'. משה מבקש מתלמידיו מענה, "תענו לי, תסבירו את מעשיכם". כמה נחוצה אמירה זו! לעתים אנו מעירים לתלמיד, והוא בכלל אינו מבין מה עשה ועל מה אנחנו נרעשים. הוא מפוחד, מבויש ונאלם דום, ואינו מבחין מה בדיוק אנחנו מוכיחים! הוא אמנם מבין כי משהו "לא בסדר", אך התועלת לא תושג כל עוד שאינו מבין בברור מה לא טוב במעשיו. ברם, כאשר אנו ממתינים ומצפים למענה פיו, עליו להפעיל מחשבה (ולא קל לחשוב בעת לחץ) ויתבונן, יגיע לנקודת השבר, וכך יתקן וישפר. אין מטרת התוכחה להכאיב, חלילה, אלא לתקן!

בפ' (בפר' חיי שרה) 'הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי', פירש רש"י 'הֹכִיחַ – בֵּרַר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל 'הוֹכָחָה' שֶׁבַּמִּקְרָא בֵּרוּר דָּבָר'. כמו שהוכחה היא בֵּרוּר, כך גם מהות התוכחה היא ברור העובדות, רק כך נזכה להביאו ל'וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב'.

זאת ועוד, כאשר מאפשרים ומבקשים מהתלמיד להשיב לנו, ונשמרת לו זכות התגובה, יתכן והוא יצדיק את מעשיו, ויתברר לנו כי טעינו! כן! גם אנחנו, המבוגרים, טועים, ולא רואים את הכל בדייקנות. זה בדיוק מה שארע כאן! אהרן משיב למשה (במקום בניו – כפי שרש"י מציין, ומכאן שיש להורים לעזור לבניהם בשיח מול המחנך, ואולי יוציאו כאור משפטם…). משה מבין שהוא הטועה, אלעזר ואיתמר נהגו כדין! אילו היה דורש מהם "לשמוע מוסר בדממה" היתה האמת נעדרת. ענוותנותו הביאתו לדרגת וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו כפירש"י הודה, ולא בוש לומר "לא שמעתי". תועלת חינוכית עצומה באה לתלמיד כאשר לוקח מרבו דוגמא אישית של הודאה על האמת ללא כחל וללא שרק.

יכולים אנו לבדוק את 'איכות' תוכחתנו על פי חז"ל שקבעו "התוכחה מביאה לידי אהבה" (ב"ר נ"ד). אם אין אהבה הרי שהתוכחה לא היתה כראוי. הרה"ק ריי"צ מליובאוויטש זצ"ל ביקר אצל רופא. הלה נערך להזריק לרבי זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, הרופא רוחץ ידיו ב'אלקוג'ל', מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. שח הרבי, "נלמד דרך חיים, לפני ש"דוקרים" מישהו, לפני שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב, נקפיד שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק בתוכחה יותר מאשר נועיל…".

ולסיום, 'יהלום' מאוצרותיהם של צדיקים: נאמר על משה – וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, קִצְפּוֹ של משה בא מתוך לב אוהב וטהור, הוכיחם מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ… רמוז בראשי-תיבות מל"א אהב"ה!

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

להזמנות והארות 123ymm@gmail.com                                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למשפחותיכם

עצום עינייך לכמה רגעים והתנתק מהעכשוויות הרדופה. העלה מה'דיסק הקשיח' מתנת הא-ל שבראשך את הקובץ 'ליל הסדר בְּיַלְדּוּתִי. תראה מולך את סבא וסבתא, את החום ואת התום. המנהגים, השירים, הסיפורים, המטעמים, כובד הראש, אליהו הנביא, אהה! נכספה וגם כלתה נפשי… מי יתנני כירחי קדם…

כהכנה ליציאה ממצרים נצטווינו על קרבן פסח. גאון מחשבת ישראל רבי שמשון רפאל הירש מבאר כי יסוד בקרבן פסח הוא משפחתיות, שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. עד כה עבדים היינו. לעבדים אין יוחסין, אין תא משפחתי, ואין פנאי להתכנסות וחיזוק הקשרים. כדי לצאת משעבוד רוחני לחירות, לגאולת הנפש, יש להתגבש תחילה בבית פנימה. קרבן פסח לא נאכל בארוחה מזדמנת ואקראית. מצוה להתכונן מבעוד מועד, לערוך רישום המנויים והמשתתפים, כפי שנא' בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ… אין לאכול בחטף בבית ולהמשיך במקום אחר, שנא' וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ… . מתגבשים יחדיו.

ממצרים ועד הנה משמשים ימי הפסח להתכנסות משפחתית, לא במובן של 'מפגש' גרידא, אלא 'כינוסו וכינוס בניו' באהבה ורעות. אין כמועדי ישראל לחיזוק המשפחתיות, ובזה פסח הוא 'ראש כל המועדות'.

זיכרונות הפסח ששמורים בקרבנו לא יסולאו בפז. הם מעמידים אותנו מבפנים וזוקפים את אישיותנו. בהתקדש ליל חג שומה עלינו להנחיל ולהעביר את המורשה הנפלאה הזו לדורות הבאים. לפני שנות דור ושְנַיִם הייתי אני הילד המביט בעיניים גדולות על מנהגיו של סבא ע"ה ובלעתי את אמרותיו בשקיקה, עקבתי אחר מנהגיו, והתרגשתי מסיפוריו שהוא העביר 'משם', מהעולם היהודי הקדום… דור הולך ודור בא. כעת אני 'הסבא'. הלפיד היהודי מאיר אלפי שנים, מים רבים לא יכלו לכבות את זוהרו הקדוש. כיום הלפיד בידי. הדורות הקודמים מצפים ממני להעבירו הלאה כראוי. מורשה קהילת יעקב. אחריות גדולה.

'התרבות המתקדמת' מאיימת על ה'משפחתיות'. נעשינו פחות סנטימנטליים, כאשר סוגדים להווה אין הערכה לֶעָבָר. 'העברת הלפיד' נעשה קשה יותר. אך כח התורה חזקה מכל. את קשר-גשר הדורות נהדק ע"י לימוד משותף. טעם ה'חברותא' וחן של וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ גוברים על כל קושי. פעילות חווייתית משותפת סביב לחג, קניות והגעלת כלים, מכירת חמץ וסיור במאפיית מצות, נחקקות לעד בנפש הילדים. ההשקעה נצחית וכדאית. הפתגם אומר: ברצונך לדעת איך יֵרָאֶה נכדך? תביט היום בְּסָבוֹ!

נִטָּע 'זרעי זיכרון' בלב ילדינו, אלה יתפתחו לשתילי פאר ויאחזו בחוזקה מול סערות בזמן. בזאת ניבחן: כשצאצאינו ילבלבו, ויטעו אף הם זרעים רוחניים אלה בלב בניהם. גיליון זה פונה בדרך כלל לאנשי חינוך. לאורך השנה עוסקים אנו בשליחות קודש, ללמד בני חברינו תורה. ביו"ט נשקיע בבית, בשתילי הזית שסביב לשולחננו. כתב רבינו הפני מנחם באגרת "בהתקרב חג הפסח הנני תמיד נזכר בפסח ב'גור', כד הוינא טליא, כי אז הייתי מקורב ביותר לאאמו"ר זצ"ל (הרבי האמרי אמת) כי בכל השנה היה עסוק ביותר, אבל בפסח היה בבית פנימה, בבחי' 'והגדת לבנך', אגיד ביה… (קשור בו)". אוגדים קשר של קיימא.

בעידן עקבתא דמשיחא 'משפחה' הוא מצרך יקר. חוצפא יסגא, בן מנוול אב, בת קמה באמה. הפסח הוא 'תחנת אגירה' לחיזוק המשפחתיות. הקליות והאגוזים שהאב מעניק לבנו, לעוררו בליל הסדר, ימשיכו ויעוררוהו לאורך ימי חייו. אין כהסבה משפחתית, בחג ובחול המועד, לטעת זיכרונות נצחיים – מנצחים!

גם עם השחרור מִסְּגָרֵי ה'קורונה' לא ניחפז 'החוצה'. הרי עיקרון הפסח הוא 'בבית פנימה', לא ה'תפריט הקולינרי' הוא עיקר ליל הסדר, לא עיצוב שלחן ו'צִלְחוּת', לא מחלצות וקולקציות – אלא 'והגדת לבנך'!

חג כשר ושמח, רוב נחת!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מילות פרידה לציבור

כבר עברו 15 שנה ?

 

כשהתחלתי לעבוד באחיה  לפני 15 שנה, לא תארתי לעצמי מה תהייה משמעותו של הארגון  עבורי.

נכנסתי כפיזיותרפיסטית ומהר נסחפתי באנרגיות המדהימות של המקום.

ביחד בנינו, פיתחנו והקמנו את היחידות להתפתחות הילד בבני ברק ואלעד – שהפכו עם השנים ליחידות ההתפתחותיות הגדולות בארץ מבחינת היקף הטיפולים.

הפכתי לאמא מקצועית לכ-30 פיזיותרפיסטית התפתחותיות לעתיד ואני גאה בכל אחת ואחת מהן.

ניהלתי, תמכתי, חיבקתי, התייעצתי עם צוות פארארפואי גדול ומגוון

 

זכיתי להכיר המגזר החרדי השונה מזה שאני חיה בו, להבין ולקבל את אורחות חייו

הבנתי רגישות תרבותית מה היא והתאמתי את עצמי לעבודה עם הילד והמשפחה החרדית, וגם כתבתי על כך את סמינר הסיום של התואר השני שלי בלימודי משפחה.

 

טיפלתי במגוון רחב של ילדים עם מגוון רחב של בעיות שונות מורכבות ונדירות.

זכיתי לטפל בילדים של המטופלים שלי – דור שני של מטופלים

שמחתי, התעצבתי, לעיתים גם בכיתי יחד עם האמהות שהגיעו אלי לטיפולים.

עיצבתי את דמותי כמטפלת באופן מדוייק וברור יותר והבנתי איזה מטפלת חשוב לי להיות

אני רוצה להודות לכל עובדי אחיה בכלל ולרב יצחק לוין בפרט על תקופה ארוכה ומשמעותית.

 

גב' ספי כהן. פיזיותרפיסטית בכירה

מי הם הילדים שיצליחו?

במשך השנים נוכחו אנשי המקצוע לראות ולחוות תהליכי התפתחות לימודית ומוסרית של ילדים ונערים רבים, אחד הנקודות המרכזיות והבסיסיות שעלו מתוך אלפי המפגשים עם מורים ותלמידים מגיל הקטנות ועד סוף תהליך התבגרותם – עולה בצורה ברורה כי מי הם הילדים/התלמידים שהופכים לאנשים הנמצאים בקבוצת האיכות והלמידה הגבוהה ביותר? אותם ילדים שזכו להכרה ביכולת הלימודית שלהם, בידיעות שלהם, ובאופי ובאישיות שלהם.

הם לא חייבים להיות החרוצים ביותר או הבולטים בכישרונותיהם, אך בקו הסיום של הילדות וימי הנעורים יתייצבו הם בשורה הראשונה, מפותחים ונינוחים, בעלי אהבת תורה, ללא צלקות ושריטות, ללא תחושות כאב או זעם ושנאה ללימוד, ילדים ונערים שזכו ללמידה תואמת יכולת הם יציבים לימודית, מפותחים יותר, שקולים יותר, ויכולים לפלס דרכם בחיי הלימוד בבטחה.

לעומתם, ילדים שזכו ליחס תובעני יתר על מה שמתאים, מטיל הוראות גבוה מעל גבוה, גם אם בתקופת ילדותם היו מצטיינים והשיגו הישגים, מגיעים לנקודת סיום הילדות וימי הנעורים כאנשים עייפים, נעדרי יציבות לימודית והרבה פחות מפותחים, הם אינם יכולים להיות בשלים, משום שהתפתחות אינה עניין רק של גיל, אלא של התפתחות אישית פנימית, ואילו חוסר התאמה הופך אדם לנכשל וקטן בעיני עצמו, לחסר יכולת, לבעל דימוי עצמי נמוך ולחסר כוח להתמודד עם הלימוד.

המעניין הוא שלעיתים מדובר באנשים שבילדותם הבליטו מאמצים יותר מהאחרים, ואף צברו הישגים דווקא בגלל המאמץ הרב שלהם מחוסר ברירה, מסתבר שמאמצים אלה במקרים רבים, עלולים לפעול כנגד הלימוד שנכפה עליו, וברגע שרק יוכל הוא יחפש להשתחרר מהם.

ומה שכואב הוא, שמדובר בדרך כלל בהורים ומורים שרוצים את טובת הילדים שלהם באמת ובתמים, אך בשל אי הבנה בצורת הלימוד של נפש התלמיד, או בשל חוסר יכולת מצדם לחשוב על ההוראה מהצד, כלומר לצאת מתוך עצמם, דווקא הם הגורמים הראשוניים לעיכוב התפתחות היכולת הלימודית ותחושת הכישלון, המשפיעה כל כך להמשך דרכו של הילד.

המתסכל הוא, שלעיתים דווקא הרצון לראות את הילד לומד בצורה עצמית, גורמת להורים ומורים מסוימים לעכב את התהליך ההתפתחות הטבעי שלו.

לו ידעו בני האדם את היסוד הבסיסי של ההתאמה ההכרחית, היו קונים את עולמם בדברים קלים, כל אחד ואחד צריך להפנים, שכפי שלא נולד אדם מלומד, כך לא נולד האדם שהפך ללמדן בגלל שלא סיפקו לו את הידע שהיה צריך ללמידה, זה פשוט לא קרה מעולם.

בימים אלו כולנו מתארגנים ומתכוננים ליום המיוחד בשנה – ליל התקדש חג, ונערכים לאווירה הנעימה של ליל הסדר.

ומהו מטרתו העיקרית של ליל הסדר, 'חינוך' העברת המסורת והאמונה בה' שמתבססת על סיפור יציאת מצרים לדורות הבאים, ומשכך נפסק להלכה שחשוב מאד להשאיר את הילדים ערניים במהלך הסדר, ומה נדרש לעשות לשם כך? להתחיל את עריכת הסדר מוקדם ככל האפשר (אך לא לפני צאת הכוכבים), ולכן דואגים לכך שהשולחן יהיה ערוך ומוכן לסדר מיד כשמגיעים הביתה, ובנוסף לכך, מחלקים לילדים דברי מתיקה לפני ובמהלך הסדר, כדי לעורר בהם סקרנות לשאול לפשר השינוי של ממתקים בתחילת הסעודה, ובכך גם מעודדים אותם להישאר ערניים, (על פי שולחן ערוך אורח חיים, סימן תעב,א וטז. ומאירי פסחים קטז,א).

העיקר של ליל הסדר כיום היא מצוות "והִגדת לבִנך" – לספר לילדים את אירועי יציאת מצרים, יש שסבורים בטעות שהעיקר הוא שאילת הקושיות על ידי הבנים, ומיד לאחר מכן הבנים הולכים לישון, והמשנה ברורה שולל דעה זו, ומדגיש שעיקר המצווה היא תשובת האב לבנו, והסברו לפי דעתו של בן ובשפתו, על הניסים ומהלך העניינים.

מתוך השטח המקצועי אני יכול לספר שמי הם המחוללים שינוי בתלמידים? מי הם המובלים להצלחות עמוקות וארוכות טווח? אותם שמתאימים 'את עצמם' לתלמידים, ולא להיפך, המחסום המרכזי הוא הפער שבין ההורה לבנו והרב לתלמידו, ומי שיודע לקרב 'את עצמו' לתלמידו הוא זה שמצליח לקרב את תלמידו אליו ולהעלותו.

ועתה כשאנחנו מתקרבים ומתכננים את הלילה הזה שהוא 'סמל החינוך', שמהווה את הבסיס לשמירת המצוות ולאמונה בהשם, ולכן התורה רואה בה חשיבות רבה, ובליל הסדר כולנו יושבים סביב שולחן אחד, כל הבנים יושבים יחד ליד השולחן, יש סיכוי והזדמנות ללימוד ולהתקדמות.

חשוב מאד לשים לב לנקודה הבסיסית הזאת, שלמדנו כאן, על ההתאמה הנדרשת לפי דעתו של בן,  ונוכל לראות שבליל הסדר – החינוך הציבה לנו התורה ציווי של הגדה ל'ארבעה בנים' שעל פי חז"ל (ירושלמי פסחים י,ד ומכילתא שמות יג,יג ובהגדה של פסח) יש חלוקה לארבעה סוגי בנים – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, שעליהם דיברה התורה, במצווה לספר את סיפור יציאת מצרים, והתאימה את סוגי התשובות לכל אחד מהם לפי מה שהוא מסוגל ומשתלב אתו.

ומדוע סידרו את הבנים בהגדה לא כפי שהם מופיעים בסדר הפסוקים בתורה? האבודרהם שדרגו את הבנים לפי החכמה שלהם – החכם והרשע שניהם כבר בשלים בדעותיהם אלא שהחכם המובחר נכתב ראשון, ואחריהם מופיעים התם שעדיין לא בגר לגמרי, ושאינו יודע לשאול שכלל לא מבין.

גם מזה ניתן ללמוד שכדי שהחינוך יתרחש, יש ללמד בהתאמה, 'לפי דעתו של בן אביו מלמדו' (משנה פסחים קטז,א). צריך לחנך כל אחד בהתאם ליכולתו, רמתו, עניינו והתעניינותו, וכך גם הזקנים לומדים ומבינים לפי רוחב הבנתם, והם נדרשים להתאים את העברת הדברים לבחורים לפי דעתם ולקטנים לפי הבנם'.

וזו היא הנהגת הקב"ה עמנו עם ישראל, שהקב"ה כביכול יורד ממדרגתו לצורכנו כפי שנאמר במדרש (שמו"ר טו,ה) שאמר הקדוש ברוך הוא היאך אני יורד למצרים למקום טמא וגואלן, אבל כיון שגדולה חיבתן של ישראל, נגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודת כוכבים, ובמקום טינופת, ובמקום טומאה, ואמר להניחן אי אפשר, מוטב שארד ואצילם שנאמר (שמות ג,ח) וארד להצילו מיד מצרים.

ועוד לפני הגאולה אמר הקב"ה למשה 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים' מה זה התעללתי במצרים? ומהו הצווי המיוחד למען תספר באזני בנך את אשר התעללתי? ומפני מה הזכירו כאן ציווי של העברת המסורת בין שלש דורות מסבא לנכד, תספר לבנן ובן בנך?

יש בזה מאמר נפלא בספר זרע קודש מהרה"ק מרופשיץ ז"ל (פרשת בא) שמבאר על פי המדרש הנ"ל, שהקב"ה אמר למשה רבינו שכל אחד ואחד צריך לצמצם את שכלו ואת שפע ידיעותיו, ולרדת מרמת הבנתו, על מנת להנחיל לבניו את הדברים, כשם שהקב"ה ירד כביכול והצטמצם לצורכנו, ולכן ה' דימה את  הציווי לספר לבנים כפי אשר התעללתי, שכוונתו התנהגתי כעולל, כילד קטן שירדתי למצרים לצרכיכם, גם אתם תצטמצמו ולצרכי ילדכם ולתלמידכם, לרמתם לפי ידיעותיהם הנבתם ותוכנותיהם.

ומדוע בא ציווי של סבא לנכד? כדי שנשים לב לפער שנוצר ומשתנה שבולט יותר בין סבא לנכד מאשר אב לבנו, וביותר בזמנינו עם כל החידושים והרגלי החיים שהשתנו מקצה לקצה מהעבר להווה, הרבה דברים שהיו מנת חלקם של דורות עברו, אצלנו הם נמצאים 'רק' בספרי היסטוריה.

ניקח דוגמא מליל הסדר הקדוש, מהם המילים ומושגים עיקריים שאנחנו מדברים עליהם ומנסים לחוש אותם? עבדות וחירות, אבל בימינו אין לנו הכרות כלל עם המושג עבדות, מה היה צורת החיים בתקופות הקודמות, ומה אנחנו מכירים בימינו? ולמה אנחנו מורגלים?

היומיום שלנו מלא בדברים שמחים ומרגיזים, נעימים ופחות נעימים. אנחנו כל כך רגילים אליו, עד שאנחנו כמעט לא שמים לב למתנה גדולה שקבלנו, ושייכת לכל אחד מאתנו. למתנה הזאת קוראים חירות.

בימינו הכל חופשי! מאז שרווח השימוש במושג דמוקרטיה שמעמיד במרכז את ההקפדה על שמירת זכויות אדם הפרטי, כמו, הזכות לחירות, חופש הביטוי, זכות הקניין וחופש התנועה ועוד ועוד, חיי הפרט הפכו לצערנו ל'איש הישר בעיניו יעשה' בלי בושה ובלי מחסומים, וממליא איבדנו ללא שיור את מושג 'עבד', הרי אנחנו התרגלנו לא רק להתנהג כך, אלא גם לחשוב כך, זה נקבע אצלנו בסגנון חיינו ודרכי התנהלותנו, לעומת ההיפך הגמור שהיא העבדות[1], כשנשאל ילד מהו עבד? הוא יצביע על המנקה בבית הכנסת או על העוזרת בבית, והאם הם מתאמים להגדרת עבד? מה ההבדל בין שכיר לעבד? במה הרגשתו של העבד שונה מהשכיר? במה עבדות מתבטאת, מהו סדר יומו?

אנחנו מכירים עצמאיים ושכירים אצל בעל הבית, והצד השווה בהם ששניהם בני חורין, ומהי עבדות? הבה נתבונן ונספור.

  • משטר עבודה המאופיין בבעלות ושליטה רבה של אדם על אדם אחר שנחשב לרכושו.
  • בעבדות האדם המשועבד איננו חופשי ובן חורין לקבוע את התנהלותו וסדר היום שלו.
  • אדונו הוא שקובע בעבורו את כל או רוב סגנון חייו ודרכי התנהלותו.
  • עליו לבצע כל עבודה שתידרש ממנו.
  • פירותיה של עבודה זו יהיו לאדון, לעבד, אין בעלות על גופו ועל תוצרי מלאכתו, זאת בניגוד לעובד השכיר.
  • השכיר נהנה ממשכורת ואיננו תלוי באופן בלעדי במעסיקו לסיפוק מחייתו, אבל העבד מקבל את מזונו מיד אדונו, ואף את צורכי הקיום המינימליים שלו אין הוא משיג בעבודתו, אלא כלחם חסד מבעליו.
  • מה גם שהשכיר עושה זאת מרצון בעוד שהעבדות נכפית.

 

וממילא כשנלמד ונספר על היציאה מעבדות לחירות כרגיל, זה יהיה מילים ללא הבנה וללא הפנמה, אז מה עושים?

והאמת שבכל פעם ופעם נתקעת מעט אצלי כשאני מגיע למשפט 'שבכל דוד חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה וגמרא פסחים קטז,ב), אני חש שהמילים חלולים מעט, כי כוונת חז"ל להרגיש את התחושה שאני יצאתי ממצרים, השתחררתי מעבדות לחרות, והאם אנחנו בימינו מכירים מה זה עבדות?

ומה נעשה במצוות 'והגדת לבנך' בבנים הקטנים, איך ננגיש להם את התחושה של  'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים', וכלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז,ו).

להלן מספר תובנות וצעדים מעשיים:

  1. מודעות להבדלים:

לגשת מתוך הכרה בסיסית שמלבד הייחודיות שיש לכל אדם באשר הוא, הפער גדול בהברה יותר אחוזים בין מבוגר לילד, שזה הספיק ללמוד הרבה, וזה דל בידיעותיו, זה מעמיק וזה רדוד.

  1. חיפוש וזיהוי:

בטרם אנחנו ניגשים לפתוח נושא חדש, לחפש מה יתכן שהתלמיד אינו מכיר, הוא מעולם לא נחשף למושג…

  1. לקמץ במילים וידיעות:

אל תרבה במילים. הכברת מילים (וניסוחים מסובכים) עלול לגרום לשומע לאבד עניין. בהירות נובעת מהשמטת מילים ומושגים לא חיוניים.

קל ונעים:

בשפה קלה ונעימה לקליטה ולהבנה, כוללת, מפורטת ומוגדרת, דהיינו הנושא הכללי, והמקרה הפרטי,

  1. קצר ולעניין:

כשהמסר קצר וקולע האדם זוכר יותר, מדברים ארוכים, (ראה לשון רש"י פסחים ג, ב ד"ה וכל… ללמדך), לכן צריך לייצר משפט חד וקצר שמקפל ומתמצת בתוכו את הכלל כולו.

ומה נרוויח?

  • א. מוכנות והבנה:

התלמיד יהיה מוכן לקבל את מה שילמד בנושא זה, במקום שיהיה עסוק במחשבתו לדעת מה כוונת הדברים הנאמרים או נכתבים, וממילא קל יותר להבין ולהצליח בלימודו.

  • ב. חסכון בזמן.

במקום שייקח לו זמן לחפש, לאסוף, לארגן, לסדר, ולקבוע בדעתו מה כוונת הדברים הוא יקלוט בצלחה בקלות ובמהירות.

וכמה מילים לסיום, המאמר הזה הוא אקטואלי תמיד ובמיוחד לפסח, אם נצא מכאן ונרכוש את ההרגל להתאים 'את עצמו' לצרכי החניכים, קיבלנו אוצר ביד, ונוכל לקיים יחד את ציווי התורה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'  וכך לשתף גם את כל המשפחה זקנים עם נערים טף ונשים, בחוויה של 'לראות את עצמו'.

אם תרצו להתייעץ, בנוגע למאמר זה, או בנושאים אחרים אתם מוזמנים ליצור קשר.

בברכת הצלחה

אליהו פרידמן

 

 

 

[1] דמיינו שלפנות בוקר מעירים אתכם, עדיין חושך וקר בחוץ, ומצווים עליכם לקום תכף ומיד… להתלבש, ולרוץ לנקות את הבית… לפני נטילת ידיים ולפני שאתם מספיקים להתמתח במטה, ובלי לשתות שוקו או משהו אחר… אתם 'לא' יכולים להחליט אם להישאר עוד קצת ולהתאושש מהשינה, אתם חייבים לקום מיד.
אתם קמים, ורוצים ללבוש את הבגדים שבחרתם אתמול, אבל במקום זה מונחים על הכסא בגדים אחרים, שאתם לא מכירים. אתם חייבים ללבוש דווקא אותם, נותנים לכם מטאטא, ומצווים עליכם להתחיל לנקות. אתם קצת רעבים ומבולבלים, ולא מבינים למה אתם לא יכולים לבחור מה לעשות עכשיו.
אתם מחליטים להתחיל בחדר שלכם, כי לא מתחשק לכם עדיין למהר ולצאת מהחדר, אבל לא נותנים לכם לבחור ומתעקשים שתתחילו דווקא בסלון, ותמשיכו במדרכה ליד הבית.
תחשבו בלב: איך אתם מרגישים? מה הייתם רוצים שיקרה עכשיו?
אתם יוצאים לסלון. ורואים שכל שאר המשפחה גם לובשת אותם בגדים, וכולם מנקים במרץ רב.
אתם רוצים לדבר איתם ולהגיד בוקר טוב אבל מסבירים לכולכם שאסור לדבר בשעות העבודה…
איך אתם מרגישים עכשיו? האם זה דומה במשהו לאיך שהרגשתם היום בבוקר?

על מה ולמה

בילדותי סיפרו לנו על שני עניים 'ארחי-פרחי', יהודי וגוי, שחברו יחדיו לחזר אחר נדבות. בבוא האביב אמר היהודי לחברו "בקרוב יש לנו, ליהודים, חג, בו נזכה לסעודת מלכים!". הגוי מפתח ציפיות ותאבון. בערב פסח לובשים שניהם מעילים ומגבעות ובאים לבית הכנסת. "קח ספר ותחכה אותי" אומר היהודי. הגוי מתנדנד ומבין שבהמשך תבוא הסעודה… מוזמנים להתארח, והנה שלחן ערוך, כרים וכסתות, כלי שרת ופאר, יין לרוב… הגוי עוקב אחר עמיתו, מסב ושותה כוס ראשון, יין אדום מענג. התאבון נפתח…

בכרפס נוטל צנון עסיסי, מטביל במי מלח אך תיכף מכריזים "פחות מכזית!". באכזבה הוא מניח שליש הצנון… במקום סעודה כולם ממלמלים, קוראים ושרים… למעלה משעה יושב הוא רעב ומתוסכל. הדגים הממולאים קורצים לו, ריח מרק העוף עולה מהמטבח, אך טרם מגישים. עוד כוס יין, וסוף סוף – אוכל! במקום חלה טרייה ורכה מוגשים קְרֵקֶרִים תפלים קשים שרופים במקצת… זו סעודת המלכים עליה דיבר רעהו? מגישים מרורים: עלי חסה וחזרת מגוררת. הרעבון פורץ והוא חופן לו בנדיבות. חריפות החזרת עולה באפיו ובוערת עד תאי מוחו הרדומים! כשהוא מיואש, סמוק פנים ודומע, קם ובורח מהבית! די!

מאוחר אחרי חצות הלילה יוצא העני היהודי שבע וטוב לב, והגוי ישן על ספסל ברחוב, רעב וכועס. "זו הסעודה שהבטחת לי?" גוער בו הגוי. והיהודי משיבו "אוי, אינך מבין, חסרה לך רק עוד טיפת סבלנות".

הכלל ברור: ללא הבנה – אין סבלנות! הבנה מפתחת שמחה, מוטיבציה, שאיפה, ואף אורך רוח ואיפוק.

עומדים אנחנו שבועיים לפני הפסח. במרכז ההגדה משננים את דברי רבן גמליאל, הבה נאזין לדבריו: "כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו… פסח מצה ומרור! פסח על שום מה?… מצה על שום מה… מרור על שום מה…". היסוד ההגדה הוא החובה להסביר למסובים על מה ולמה מקיימים אנו מצוות הללו! רוצים שהילדים יקיימו? תסבירו להם! ציצית, חסד, ברכות, שמירת הלשון…

צפיתי בשיעור 'חומש' בכיתה ח', בתחילת פר' ויקרא. המלמד ערך טבלאות עם בעלי החיים הכשרים להקרבה, רשם שמות הקרבנות: עולה, חטאת, שלמים ואשם. סיכם את עיקרי העבודה: שחיטה, קבלת הדם, הולכה והזיה, שתים שהן ארבע, ד' מתנות, הפשט וניתוח, הקטרת האימורים. דיבר על קרבן העוף והמנחות. האמת – הוא היה מוכן היטב לשיעור והרשים אותי מאוד בשיגו ושיחו. לאחר השיעור הסבתי את תשומת לבו ל"משהו קטן" שבכלל לא הזכיר "למה מביאים בכלל קרבנות, ומה פי' המילה 'קרבן'…".

מתמודדים בדורנו גם עם 'הבן הרשע', נער מסכן פורק-עול, צמא לריגוש, קצר סבלנות. זעקתו מהדהדת 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם' מה אלו כל המצוות? למה עושים זאת? הוא מעולם לא שמע שיש 'עדות חוקים ומשפטים', לימדנו אותו הל' שבת מבלי להסביר מהי שבת! הוא נדרש לקום מוקדם ל'זמן קר"ש' מבלי שיוסבר לו למה. הטילו עליו סגנון לבוש מוגבל, מנהגים וסדרים, כללים ודקדוקים – אילו היו מלמדים 'למה', היתה ההבנה מביאה סבלנות, מוטיבציה, שאיפה… הוא רואה 'חומרות-הידורים- דקדוקים', אך מעולם לא שמע 'למה עושים כל זה'. כשישמע טעמי המשפטים (המובנים) יתאזר באיפוק גם מול החוקים (הבלתי מוסברים). גם ענייני הקרבנות אינם כולם עלומים כמו 'פרה אדומה' – עלינו לבאר את פנימיותם!

יש להקדיש שיעורים ושיחות על 'למה מתלבשים ככה', 'למה נמנעים מגידול כלבלבים', 'למה קבעו להתפלל ג' פעמים ביום', 'מה הבעיה עם קטניות בפסח', 'למה לומדים גמרא ולא רק פסקי הלכות'… אין בידך תשובות? לך אצל חכם וילמדך! רוצה שבנך ישקיע? תשקיע אתה, והבא להיטהר מסייעין בידו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

התחדשות

'הקמת המשכן' מהווה בפנימיותה תכנית 'שיקום' לכפרה על מעשה העגל. נדרשת מחשבה מרובה איך לקום ממשבר. במה פותח משה רבינו? וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בני ישראל. אחדות. ניגשים בתמימות דעים, כאיש אחד, למשימה הקדושה. דרשו רבותינו כי כאשר משה מכריז: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'! הוא מתכוון על אחדות השורות.

בתום 'שנת מבול' שעברה עלינו עלינו לשקם את הנוער. מוסדי עולם זעו, מסגרות וחומות התרופפו, כלים וכללים התעופפו, חוקים וחזקים התכופפו, 'מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי', תפילה מרחוק, לימוד מרחוק… כעת הזמן לקרב ולהתקרב.

משה רבינו מלמד אותנו כלל ראשון בגיוס משאבים – אנושיים וכספיים: שיהיה בשמחה ורצון טוב, בכך יתגייסו להתייצבות ולהביא בשפע את הרשימה היקרה של חומרי הגלם. אינו חפץ בתרומה מתוך כפייה, שהרי הקב"ה צוה וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, וכפי שמוסיף יונתן בן עוזיאל וְלָא בְּאַלְמוּתָא, לא בכח! כוחנות אינה לתועלת! משה בורר מילותיו, ויש ללמוד מסגנונו המעודד והמזמין! לא 'מגבית חובה', אלא נדיבות הלב, רצון, מי שרוצה יזכה ויתרום. למרות שהקמת המשכן כרוכה בעבודה רבה, והתורה אף משתמשת במילה זו פעמים רבות בפרשות אלו, משה עצמו איננו מזכיר 'עובדים', שמשתמע חובה ועול כבד. אדרבא, הוא הופך את העבודה לזכות ושאיפה! כשהוא מזמין עושי מלאכה אינו מכנה אותם פועלים או אומנים, שהרי למילים אלה קונוטציה של משא ושעבוד, הוא מכריז שדרושים 'חַכְמֵי לֵב', ומי אינו רוצה להימנות בין החכמים? גישתו הצליחה מעל למשוער! יצאו מלפני משה בהתלהבות, כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא… וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ… עד ששבו אליו והודיעו מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא! די! עַצְּרוּ את התרומות! בדיבור נכון הלבבות נפתחים! כשרוצים – רצים!

כלל נוסף הוא 'עבודת צוות', לדעת כי המשימה וההצלחה הן של כולם – ויחד ברינה יקצרו. אין האחד בצוות מבליט עצמו, כל אחד מכיר ערך מקומו, תומכים ומעודדים אלה את אלה, כולם אהובים כולם ברורים. מעל-ולצד כולם ניצב המנהל, לא בהתנשאות אלא בחכמה, מגייס במילים מעודדות, מתבטא במילים מְשַׁתְּפוֹת, מילים שמפיחות רוח חיים ורצון להוסיף עוד ועוד. לא עבודה אלא חכמה. לא "תעשה כך וכך" אלא "אני זקוק לעזרתך… אתה הכי מתאים… מה דעתך בענין זה…". נוכחתי בעבר באירוע בֵּית-סִפְרִי מרכזי, שלקראתו גִּיֵּס סגן-המנהל את הצוות כולו להיות פעילים בעשייה הרבה. בתום האירוע שמעתי איך המנהל אומר למחנך ותיק "לא ידעתי שהנך מוכשר בארגון מַקְהֵלָה!" השיב לו המחנך בלחש "לא ידעת, כי מעולם לא ביקשת. 'הסגן' יודע – מתוך שהוא שאל!".

בפרשה נאמר וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת… כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם. הפסוק פותח ברבים, ויעשו, ומסיים ביחיד, עשה. דרש רבינו אור החיים הק' רעיון חושב: בדרך כלל, כאשר אנשים רבים עושים דבר אחד, יוצא הדבר עם צורות שונות ומשונות (נדמיין לעצמנו חלות מֵעֶשֶׂר אופות, או ציור מעשרה ציירים) אך כאן, למרות שהיה וַיַּעֲשׂוּ, רבים, היו היריעות זהות לחלוטין, כאילו עָשָׂה אֹתָם אומן אחד בלבד, וזאת בהיותם חכמי לב. אמר החכם 'אי אפשר ללמד אנשים, אפשר לעזור להם לגלות ולהבין מעצמם'. כל אחד הרגיש וחי 'אני עושה'!

בשבת זו נקרא 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'. מחסדי הבורא שיש בנו תכונת התחדשות. זוכים להתנער ולפתוח דפים חדשים בחיינו. הקב"ה, הטוב והמטיב, הכין ונטע בנו כוחות, ארוכה ומרפא, גם לחסרים בלמידה, לחסכים בחברה, וגם לשיקום המערכות והמסגרות. אך 'כָּזֶה – רְאֵה וְקַדֵּשׁ' – נדרשת הדרכה, שיתוף, שיח אחיד, 'מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם' – ביחד!

על המנהלים החינוכיים לחולל שיח בין צוות החינוך לבין ההורים, לכוון למטרות משותפות, שיבינו אלה את קשיי אלה. משה מברך את אחדות השורות 'תשרה שכינה במעשה ידיכם'. אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, ולא נפקד ממנו איש! וכימי צאתנו מארץ מצרים נראה נפלאות, לבנות משכן בלב, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ…, בְּדָמַיִךְ חֲיִי!

                                                                                                                                                                                                חזק חזק ונתחזק!

ymm@gmail.com123                                                                                                                                                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בנקרת הצור

בס"ד יוצאים מימי הפורים, מחוזקים ומעודדים כי הנגיף ואסונותיו, סגריו ובידודיו, יהיו בקרוב נחלת העבר בה"י, שגרת החיים תשוב למסלולה, ונשכיל להשתקם מ'שנה מטלטלת' שחווינו – בכל המישורים.

במאמר לפורים כתבתי על החשיבות לשוחח עם ילדינו על אמונה בבורא יתב"ש, וכי הוא לבדדו מנהיג לכל הברואים, הכל לטובה מאתו יתב"ש – ולכן לו לבדו ראוי להתפלל. נחזק את הביטחון בה'. הזמן גרמא ליזום ולפתוח שיחות אלה עם ילדינו ותלמידינו. 'בדיוק' י"ב חודש שהקב"ה, מסבב כל הסיבות, בחר לעצור את מהלכי העולם (כפי שציינו חז"ל על משפט י"ב חודש). מה לומדים מ'שנת הקורונה'? נעודד את ילדינו (ואף את עצמנו) להיות חכמים הלומדים מהניסיון, להסיק מסקנות, ולא כסילים הולכים בחושך.

נבין כי לילדים יש קושי, הם אוהבים "להבין הכל". קדמונים הסבירו את דברי ר' יהודה בן תימא "בן ארבעים לבינה" שבגיל מתבגר 'מבינים שלא מבינים הכל', כדברי הרמב"ם כי 'תכלית הידיעה – שלא נדע'. צעירים חושבים כי חוסר הבנה מעידה על קטנות, ועל כן אינם מוכנים לקבל דברים בלתי מובנים.

צדיקים אמרו 'מפורים יוצאים לפרה'. כי אחרי התבוננות בנס פורים, גילוי ההסתרה בתוך ההסתרה, מתקדמים לפרשת פרה – שהיא סמל ה'בלתי מובן'. גם שלמה המלך החכם מכל אדם, שהבין "את הכל" (מבחי' הילדים היכולת לדבר עם בעלי חיים זה 'הכל'!) הוא מכריז על עצמו שביקש להבין סוד פרה אדומה, ולא השיגו, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי… קריאה זו לא ממעטת את חכמה שלמה, אלא מגביהה את רמתה! בזה השיג שלמה פסגת חוכמתו! ההתבטלות להקב"ה שרק הוא לבדו מבין את הכל.

שוחחתי לפני פורים עם תלמיד צעיר על עומק לקחי מגילת אסתר, שבסוף כל חלקיה מתחברים, רואים שעשרת פרקיה חוברים יחד לעלילה אחת גדולה… הסברתי לו את דברי רבינו ה'חתם סופר' בפרשתנו, הקב"ה מסביר למשה רבינו כי הנהגת ה' היא בהסתר פנים, וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי – וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. 'בשעת מעשה' יד ה' מוסתרת, אך וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, לאחר זמן מבינים, ושתי, אסתר, מרדכי בגתן ותרש… הכל מדויק. הילד הקשיב, הרגשתי שהוא חושב, ואז שאל "אז למה קרה…" ונקב באירוע מזוויע שמשפחתו חוותה. יצרתי אתו קשר עין, ולאחר שתיקה השבתי "את סיפור המגילה הבינו רק אחרי עשר שנים. יש דברים שמובנים רק אחרי מאה או אלף שנה… אבל בטוח שיש גם לזה סיבה נכונה מאת ה'!".

השבוע, בצאת יום הפורים, ה'יארצייט' של הרבי ה'פני מנחם' זי"ע. רבינו סיפר שבילדותו התלווה לאמו בהליכתה לבנק. בעודו יושב וממתין רואה אדם נגש לפקיד ונותן לו כמות גדולה של מזומנים. 'כמה מסכן' חשב הילד 'הוא נאלץ להיפרד מהמון כסף…'. הבא בתור מקבל מהפקיד חבילת שטרות עבה. 'איזה אושר! זה איש מוצלח! משלמים לו!'. כאשר שיתף את אמו בהרהוריו הסבירה לו 'העולם הוא לא כפי שהוא נראה! הראשון הפקיד, בעל הון מסר כסף לשמירה והשקעה, ואילו השני דלפון, לווה כסף…'.

רבינו זי"ע השתמש במעשייה זו להמחיש ש"מה שנראה טוב – איננו בהכרח טוב, ומה שנראה רע – איננו בהכרח רע!" הנהגת הקב"ה מעולמו מכוסה ונעלמה, והבוטח בה' חסד יסובבנו, "אנחנו בידיים טובות"!

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי! שלמה המלך אומר לנו, הוא מלמדנו חכמה! הוא למד לדעת שיש "חכם יותר ממני" וכמאמר רבינו הק' מקוצק זי"ע "אילו הייתי מבינו – לא הייתי עובדו!". נשכיל ונלמד מניסיון 'משבר הקורונה', מה החכמנו, מה ניקח עמנו, בגשמיות וברוחניות. נדבר עם הילדים, 'את פתח לו', נסביר שכולנו 'שאינו יודע לשאול'. אך להקב"ה יש תשובות! עלינו 'לשאול' – לבקש ולהתפלל.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בסתר עליון

פורים מציין שנה להשתלטות נגיף ה'קורונה' על אורח חיינו. אמנם דובר כבר בחודשי החורף הראשונים על נגיף מסתורי המפיל חללים בסין, אך עם בוא יום הפורים נעשו הדיבורים למציאות קשה וכואבת. לראשונה בתולדות עמנו חבשו כולם מסכות בימי הפורים, מנער ועד זקן, לא מסכה משעשעת שמוסרת בתום יום הפורים, אלא מסכה רפואית שטרם זכינו להסירה מעל פנינו. יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף.

חלפה שנה. מפורים התחיל הפחד 'מה יהיה בפסח', סדרי נסיעה, אירוח וקניות השתנו, הרחובות שממו ובחדרים אימה. מוסדות חינוך ובתי מדרש ננטשו. בשנה החולפת ידענו שכול ואובדן. משפחות התאבלו על יקיריהם, גדולי ישראל חשובים נספו רח"ל, רבים נפלו לתהום כלכלי, ושמחת חתן וכלה הושבתה…

הבה ננצל את העיתוי, שנה לקורונה, לשיחה 'אמונית' עם ילדינו. יש טוענים "לא צריך לדבר עם ילדים על אמונה. צריך ניתן להם לקלוט לבד ולהבין…". אחרים ינפנפו בטיעון מחוכם "עצם הדיבור עשוי לבלבל את תמימותם… לא 'מורה' אלא 'נבוכים'…". האמת היא שרבים נמנעים לְפַתֵּחַ שיחות יזומות על אמונה כי הם עצמם מבולבלים, אינם מספיק ברורים בעצמם עד שיוכלו להסביר וללבן זאת עם ילדיהם.

מטעמי המנהג לעטות מסכות ותחפושות בפורים הוא לעורר בקרבנו כי השגחת הקב"ה בעולמו מכוסה ומוסתרת. המסכה מסתירה מה שתחתיה, והנהגה זו מאפיינת את נס פורים במיוחד. הגמ' שואלת (חולין קל"ט) 'אסתר מן התורה מנין?'. מה השאלה הזו? איך תהיה אסתר מוזכרת התורה, הרי נס פורים היה 740 שנה אחרי מתן תורה? אך חז"ל משיבים "שנא' וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". לא במשחק מילים באו, אלא מורים דעת כי מהות אירועי ימי מרדכי ואסתר היה השגחה פרטית בבחי' 'הסתר פנים'.

המילה 'מגילה' איננה קלף מגולל בלבד, אלא רומזת על גילוי וחשיפה. במגילת אסתר יש לגלות ההסתר. בליל הסדר מזכירים "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה". לעתים בוחר השי"ת לנהוג בהתגלות, כמו בניסי יציאת מצרים, ולפעמים בוחר לפעול בהסתר – ורק לבסוף להתגלות בהדר כבודו, כמו לאחר שנות סבל ושמד בימי מלכות יון, בהם נטבחנו ונרדפנו. הקב"ה שם קץ לחושך, ובנס פך השמן הראה את מלכותו.

בסיפור המגילה, הקב"ה היה ונותר מוסתר מתחילה ועד סוף. שם שמים לא מזוכר כלל לרמוז כי אפילו חרך לא נפתח לראות דרכו את ההשגחה הפרטית. במשך שנים שיהודי שושן תוהים על צירופי מקרים מוזרים שקורים סביבם, את חוטי המריונטה כלל לא ראו, את חלקי הפאזל לא חיברו. פני ה' שמאחורי המסכה, עיני ה' המשגיחות עלינו ומסבבים כל סיבותינו, לא נראו. 'הַסְתֵּר אַסְתִּיר' – מתחילה ועד סוף.

על המבוגרים לחדד מסרים הללו לעצמם, בפיהם ובלבבם, ואח"כ לפתוח בשיחות האמונה עם תשב"ר. למרדכי היהודי שם נוסף: 'פתחיה', אמרו חז"ל (שקלים פ"ה) 'שהיה פותח דברים ודורשן'. הוא קרוי גם 'בִּלְשָׁן' שהיה בקי בשבעים לשון. ידע לדבר בשפת בוגרים, בלשון נערים, ואף עם ילדים. בימי 'הסתרה בתוך הסתרה' חובה עלינו לקיים שיחות ושיעורים על אמונה. שמעתי מפי גדול בישראל שליט"א "חבל שרק ילדי 'מתחזקים ובעלי-תשובה' זוכים לשיחות סדורות על אמונה. זה נחוץ לכלום! לילדים יש קושיות ותהיות ואוי לנו להניחן כך, ללא מענה, שֶׁיִתְפְּחוּ וִיקַבְּעוּ… ושאינו יודע לשאול – את פתח לו!

במלאות שנה ל'משבר הנגיף' נשוחח עם ילדינו על דרכי ה' הנסתרות, באמונה ש'תחת למסכה' קיימת תמיד 'תכנית אלוקית' מדהימה. מְקַוִּים לה' כי קרב יום בו יוכרע הנגיף, לא נזקק עוד למסכות כחלחלות. ומצפים ל'יום ה' הגדול והנורא', בו יסיר אף הוא את מסכת הסתר הפנים, ותגלה ותיראה מלכותו עלינו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כל הנחשלים אחריך

ב"ה מתבשרים על פתיחה מדורגת של מוסדות החינוך, ויציאה זהירה מ'סגר' ממושך. חוזרים ללימודים!

ארועי השנה האחרונה טלטלו את אמות הסיפים בחברתנו, הרבה מֵעֵבֶר לנספים ל"ע ובחולים הרבים, כמו רעידת אדמה שמערערת יסודות בנינים עמוק ונסתר מעין הרואה. סכנה גדולה מרחפת על מישורים רבים בחיינו, אך במאמר מוגבל זה נעורר על תפקידנו כשומרי משמרת הקודש, אנשי חינוך, בימים אלה.

עלינו להבחין בנשמות האבודות, אלה שהלכו והתנתקו ממסגרות הלימוד בימי הקורונה. לא השתתפו בשיעורים שנמסרו 'מרחוק'. לא גילו התעניינות בחובות הכיתתיות, ולא נענו ליטול חלק בפעילויות שהמוסדות שלחו לתלמידים בבתיהם. בקיצור – נעלמו להם. המחנך לימד 'מרחוק' – והתלמיד 'התרחק'.

בשבוע שעבר התכנסה ('מרחוק' כמובן) ועדה מקצועית לדון בהעברת תלמיד למסגרת אחרת לשנה"ל הבאה. המחנך תיאר את קשיי התלמיד, פערי למידה, קשיים רגשיים עמוקים, משפחה מוחלשת… "הנער מנותק לחלוטין. אני מציע להעבירו לבי"ס טיפולי". שאלתי את המחנך "כל-כמה-זמן אתה משוחח אתו בטלפון בתקופת הסגר?". המחנך תמה על עצם השאלה "הוא מ-נ-ו-ת-ק. לא משתתף בלמידה מרחוק. לא יודע כלום. לא משיב דפי עבודה ומטלות שנשלחו לביתו. הוא לא משאיר לי הודעות בתא הקולי….". המתנתי רגע, ושאלתי שוב "מתי אתה, המחנך, התקשרת אליו, הנער?". המחנך השפיל עיניו, במבוכה…

בשבת זו קוראים את 'פרשת זכור' כדברי הרמב"ם בס' המצוות ”…ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו, ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן". עלינו לאייב את עמלק לדורי דורות על שנלחם בנו לפתע פתאום, צינן את 'האמבטיה הרותחת'… לכאורה יש להבין, איך בא עמלק לשטות זו? הרי ראו כולם בגבורתנו! ראו את עונשי מצרים! וכי בא להתאבד? מה חשב בתוקפו אותנו?

עה"פ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ פירש"י 'חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן'. בתנחומא נאמר שהיו אלה עובדי ע"ז. ובספרי אי' "מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמוכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי המקום". עמלק ארב והמתין מחוץ לענני הכבוד. והנה נפלט פלוני בבושת פנים. עבד ע"ז, חטא, איבד את מקומו בקרב אחיו בני ישראל. והנה איש נוסף סולק ממחיצת עמנו מחמת חטאיו. על אלה, הנחשלים, התנפל עמלק והרגם. בטוח היה כי לא יידרש לתת דין וחשבון על כך! הרי הרג חוטאים נידחים. כאלה שכרתו וסילקו את עצמם מן הכלל! בעיניו הוא בכלל לא הרג 'יהודים' אלא 'נושרים'…

אך משה רבינו מְצַוֶּה ליהושע תלמידו לצאת נגדם במלחמת חורמה! הקב"ה פוקד למחות את זכר עמלק מתחת השמים! רק אחרי מחייתו בוא תבוא גאולתנו. על מה ולמה? על שהעז לפגוע ביהודים מנותקים!

ישראל אע"פ שחטא, ישראל הוא! חז"ל (קידושין לו) דורשים כי גם עובדי ע"ז קְרוּיִים בניו של מקום, שנא' הוֹי, עַם כֶּבֶד עָוֹן  זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים. הפוגע בבנו של הקב"ה ייענש! ימחא! כי בן הוא תמיד בן!

השבוע יומא דהילולא של רבינו ה'בית ישראל' מגור. הוא הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, שאחרי שערוריות השואה הקים אהלה של תורה. הפיח רוח חיים בעצמות היבשות, אודים שרופים, נשמות פגועות שהייאוש אחז בהם. מרגלא בפומיה כי על עת גאולתנו ניבא ישעיהו "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אנחנו לא נרצה לבוא מעצמנו! הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לד' כנפות הארץ ללקוט אותנו! ביד אוהבת יביאנו!

עם 'חזרה לכיתה' נקבץ כל תלמיד באהבה, ובזכות לקיטה אוהבת זו – נזכה לקיום דברי נבואה אלה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                                                                                                                                                                                                         יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מטבע של אש

בילדותי התרגשנו, כל ילדי ה'שטיבל', בשבת זו. שלשה ספרי תורה! ילד בל נעדר, נאספו בצפיפות מול פני הקודש לחזות בהוצאת שלשת הספרים, והעברתם בתהלוכה שהזכירה את 'שמחת תורה' אל עבר בימת הקריאה. מי יתן ימים מקדם, בהם לא היו כל ריגושי העולם העכשווי, הצבעוני והדיגיטלי, ימים בהם 'רבנים' היו דמויות ולא 'קלפים', 'תרי"ג' היו מצוות ולא חבורות… מה ריגש אותנו: סידורים חדשים שנתרמו, יו"ט עם יקנה"ז, ו'קרני פרה' בפר' מסעי… איך מציתים בקרב ילדינו רגשות קודש?

בשבת נקרא את הראשונה בין ארבע הפרשיות. הקדמונים מבארים את פנימיות מצוות מחצית השקל, כי עיקר מטרתה היא התחברות ה'חצאים' לשלימות. כל יהודי הינו כדבר החצוי – עדי יחבור ליהודי נוסף וכך יגיעו לשלימות. כך נקרב תיקון העולם שיהיו שמו יתברך שלם, וכסאו, משכן כבודו בעולם, שלם. משה רבינו התקשה, איך מדביקים את החצאים? וכי שני חצאי תפוח ישובו להיות תפוח שלם?

הראהו הקב"ה למשה 'מטבע של אש', ללמדו: איך תחבר אליך יהודי נוסף? מה יהדק בין הדביקים? אש! חום! כאשר ה'מחצית' שבידך לוהטת, תימשכנה אליהן מחציות נוספות, והאש תחבר ותדביק ביניהן, והיו לאחדים בידך. מחנכים שואלים איך 'לטפל' בנפש החניך, לעוררו ולרוממו… על המחנך להשקיע בעצמו! יעורר וירומם עצמו! כשהוא ילהט באש קודש, כשהוא יבער ברגש – יימשכו אחריו, וּבְהֶלְחֵם אש יִדַבְּקוּ נשמות ישראל החצויות. נר ה' נשמת אדם – את הנר מציתים מנר דולק בלב הוריו ומוריו.

מעשה במלמד צעיר שחש 'עייפות' בכיתתו. עוד יום, עוד שבוע, בכיתה יש הכל – ספרים ומבחנים, קלמרים ומבצעים, אך הרגיש שחסרה נשמה. פנה בהתייעצות למחנך ותיק וחסיד, בעל שנות 'עצה', איך להביא התעוררות לכיתה, שהילדים יחשו התרגשות רוחנית. המחנך מתבונן בו ומציע "ללמוד מוסר!". המלמד הצעיר נהנה מהתשובה – וממהר לשאול "איזה ספר יבינו תלמידי? האם 'אורחות צדיקים' מתאים לכיתה ה'?". הביט בו המבוגר באהבה, והשיב לו בְּרוֹךְ "לא הכיתה. אתה. אתה תלמד מוסר…!".

שנה מורכבת עוברת עלינו, שנה בה מתמודדים עם למידה מרחוק, שמירת קשר עם התלמידים, ניסיון לשמר את הגחלת של מסגרת בית ספרית. הנה התשובה לטוענים "התלמידים אינם נכנסים לשמוע שיעורים…" (בשנה זו אף התחדשו מושגים, תארים וביטויים. "אינם נכנסים…" כבר לא מדובר מהחצר לחדר הכיתה. חיובי הוא מושג שלילי, ועוד…) ומי באמת ירצה להתקשר לשמוע שיעור משעמם…? הקב"ה הראה למשה ולימדו כיצד מתחברים – בחום ואש! להט ורגש רוחני! תחמם את מנועיך הרוחניים! ילהטו שיעוריך!

'ראש חודש אדר' מבשר לנו כי הנה מלאה שנה לגזירת שמים, הנגיף הקטלני ששיבש ופגע בסדרי עולם. מורי ורבי שליט"א דרש לאחרונה כי נתפלל לקב"ה שיאמר לצרותינו די, שהרי אי' במשנה (עדיות פ"ב מ"י) משפט דור המבול – שנים עשר חדש, משפט איוב – י"ב חדש, משפט המצריים – י"ב חדש, משפט גוג ומגוג לעת"ל – י"ב חדש, משפט רשעים בגיהנם – י"ב חדש. די ל'מֵרָחוֹק'. די ל'מרחב הקולי'. נתפלל לזכות לדברי דוד המלך וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי, כִּי חָפֵץ בִּי! אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ!

אחדות זו שלימה בכח האש המחבר, אש התורה בלהט. תהיה חם – יבואו אליך. תתרגש משלשה ספרי תורה, תתרגש מקידוש לבנה ומפורים המשולש, תתרגש – ולשיעוריך 'יִכָּנְסוּ', ואף יִכָּנְסוּ הדברים ללב.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                      יחיאל מיכל מונדרוביץ'