מחבר: אחיה

 

פגשתי פעם אברך רציני תלמיד חכם מצוין והוא הסיח את "צערו" לפני הוא ערך "חשבון הנפש" והוא גילה שהשבתות והחגים הם הימים הכי מבוזבזים בחייו, לטענתו בימות החול הוא מנצל את זמנו בצורה המקסימאלית, הוא מתעלה מיום ליום סדר יומו עמוס בלימודים ובהרבצת תורה  מהבוקר ועד שעת ליל מאוחרת, הוא פשוט עושה חיל, בני ביתו מסירים ממנו כל עול והוא יושב על התורה ועל העבודה לומד ומחדש חידושים ומרביץ תורה ומתעלה בכל יום.

אך בהגיע ימי השבתות והמועדים, התפילות הארוכות, הסעודות הממושכות, הזמן שעליו להקדיש לילדיו, לשמוע את הגיגיהם, לטפל בגחמותיהם, כאשר עוברת עליהם רוח תזזית והם מתחילים להשתולל סביב שולחן השבת או החג, לפעמים הוא כועס ואף נוזף בהם, אחר כך הוא מתוסכל מעצמו,  ה"יום" ממש לא מנוצל,  אחרי האוכל הכבד הוא הולך לישון, לפעמים הוא נסחף בשנתו וישן יותר מהרגיל, הוא מרגיש ממש בזבוז, בסיום החג, הוא נהנה לחזור לשגרה ובעצם כבר תוך כדי החג הוא מחכה למוצאי החג אז יוכל לשוב לסדר לימודיו הרגיל.

כך יכול האדם לתת לחגים הקדושים ולזמנים הנפלאים של כל השנה לחמוק מתחת ידיו מבלי לנצל את האוצרות הטמונים בהם.

אך לא רק באצטלא דקדושה ניתן להפסיד את קדושת הימים, לצערנו רדידות כללית העולה דווקא מתוך התקשורת ומתוך דפי העיתונות  שלנו, עלולה לגרום לנו להתרחק ממעיינות הישועה של הזמנים המקודשים.

להלן לקט "כתבות" המאפיינות את העיתונות שלנו ב"הכנות לחגים"

נשלמות ההכנות לקראת  ראש השנה מכריזה הכותרת באחד העיתונים, ילדי הגנים הכינו כרטיס "שנה טובה" לסבא ולסבתא שלשלוהו בעצמם לתיבת הדואר האדומה העומדת בפאתי הרחוב ובינתים למדו על הדואר על הדוור ועל כובע המצחיה שלו, על האוטו האדום המוליך את המכתבים ואת הגלויות, תלמידי בתי הספר ברחבי הארץ  זכו לתערוכת השופרות הנודדת, הם התוודעו לסיפורי השופר ששרד את סיביר ומששו בידיהם שופר תימני ארוך ומסולסל.

בעתוני הנשים הודפסו מתכונים חדשים לעוגות דבש תפריטים מיוחדים לחג, דיונים מפולספים בעד ונגד הליכה לבית הכנסת עם חבורת הזאטוטים לתקיעת שופר, "זה מאוד חינוכי ואין לזה תחליף טוענת אחת" ולצידה בתוקף ובלהט דעתה של חברתה  "זה מפריע לאחרים וביום הדין לעבור על מצוות של בין אדם לחברו".

במוספי החג טרחו לאתר את החזנים המיתולוגים של בתי ראנד הירושלמית, את רבי צבי הערש הבלתי נשכח ותיארו את ה"אין קצבה" של רבי חיים אהרן האגדי, וכמובן אל תשכחו את ה"קאפעלעס"  של כמה חסידויות שגם הם זכו לראיון נדיר ומיוחד, איך שומרים על הקול לכבוד החג.

לקראת חג הסוכות נתמלאו העיתונים בכתבות חדשות, על שלל הקישוטים החדשים שיוצרו השנה בסין, על ספרי תורה ספוגיים ממיטב המסורת של 'מייד אין צ'יינה', על אניות מלאות ב"קנייעס" שנשלחו לארץ מהמזרח הרחוק, על מגדלי אתרוגים מדורי דורות, בעיתוני הנשים הוחלפו הדיונים והמתכונים והפעם הוצעו מתכוני ריבת אתרוגים מיוחדת למוצאי החג, הצעות לעריכת שולחנות החג בכלים חד פעמיים מרהיבים ביופים, במוספי החג טרחו לאתר את ה"זמרים של השנה" תחת הכותרת  "זכר לשמחת בית השואבה" ואפילו ראיון התגוששות בין בוני הפארנצעס הגדולים בארץ.

לחנוכה שוב כתבות על ייצור ויבוא שמן זית היקפו וגודלו, ניסיונות הזיופים  ומחזור הכספים שהוא מכניס לארץ, ואיך לא, כמה כתבות נמרחו על יצרני החנוכיות למיניהם, שלל מתכונים של סופגניות חלביות ופרווה במגוון טעמים וצבעים, וכך יכלה הדף מלתאר את הרדידות הנושבת מכל הסגנון הלזה, כאשר לקראת חג הפורים נזכה לראיון עם מיטב בדרני הציבור החרדי, תחת הכותרת "משנכנס אדר מרבים בשמחה", לקראת חג הפסח נזכה לקרוא על טונות המצות והררי התפוחי האדמה המחולקים על ידי ה"קמחא" לצד ראיון עם אחד מגדולי היקבים בארץ על ההערכות למיץ ענבים לקראת החג … ולחג השבועות נזכה  למאמר מעמיק  ממחלבת נס ציונה על החלב ומאכלי החלב מתכוני בלינצעס וכו' וכו'… ואיך לא על הרכבת האווירית ל"מעזיבוז" לקראת יומא דהילולא דהבעש"ט.

בנין רוחני

הדברים הללו נכונים ככתבם וכלשונם אך הם מקוממים, לצערנו אינם נחלת יחידים, ישנם רבים החושבים מחשבות כאלו ומרגישים הרגשות דומות, זו בורות איומה וחוסר הבנה, החגים, הימים טובים ואפילו ימי התעניות אינם ימים של בדיעבד, יהודי, אינו נופל לחגים, אלא עליו להבין שימים אלו הם מרכזיים בכל אישיותו וקומתו הרוחנית.

מחנך שלב מרגיש לו, מתקומם נגד השטחיות הזו, הוא מחפש משהו אחר, משימה לא קלה מוטלת על המחנך בדורנו, כאשר חניכיו צורכי העיתונות והתקשורת שלנו בולעים בשקיקה את כל החומר הרדוד הנכתב לעיל, ועליו להגביה אותם ולרומם אותם טפח מעל גבי קרקע להביא אותם להרגשות יהודיות אמתיות, יותר פנימיות, להכניס אותם ל"מצב" של אימת הדין בראש השנה, לשמחת החג בסוכות, להכרה בהשגחת השם,  לניצחון על תרבות יון בחג החנוכה, לסכנה מפני צינתו וקרירותו של העמלקי השוכן בקרבו, לתחושת חירות אמתית מיצר הרע ולקבלת תורה בשמחה. 

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותו מקראי קודש, מובא בשפת אמת שתחילת הקריאה של האדם אל הקדושה היא דרך המועדים, מקראי המועדים מזמנים ומביאים את אדם אל הקדושה, כל בנינו הרוחני תלוי בזה.

החגים והמועדים הם אברים שהנשמה היהודית תלויה בהם, הם בחינת המח והלב של כל הקומה השלימה, ימי החול הם כלל הקומה של האדם, אך המועדים והחגים הם היסודות של עקרונות היהדות, הם הבסיס לכל צורתו הרוחנית של האדם, לולא  ידיעות אלו האדם נדמה לבהמה.

רבינו המאירי מתאר את האדם שלא מכין את עצמו כראוי לקראת כל חג וחג שהוא כחמור, החמור אינו יודע ואינו מבין מאומה, הוא רק רואה שבעת הבציר נושאים על גביו ענבים, בשעת הקציר נושאים על גביו חיטים ובשעת החריש את כלי המחרישה, אבל אין בינו ובינם כלום. גם ימי המועדים והחגים  עלולים לעבור על יהודי כמו חמור רח"ל, בשבועות הוא אוכל בלינצעס ובחנוכה לאטקעס, בפסח קניידלאך ובפורים קרעפלאך, וחוץ משינוי המאכלים המסורתיים הוא אינו מבין מאומה ממהות היום קדושתו ותפקידיו הגדולים.

רבותינו גילו לנו שיהודי יכול לזכות לקדושת המועדים רק אם הוא מאמין בקדושתם כפי שנאמר "והיתה אמונת עתך", כי כפי האמונה בקדושת העתים כך אכן יזכה לקבל את קדושתם.

על המחנך להתמלא בעצמו ולספוג אל קרבו את עניני החג, מנהגי החג, פנימיות המצוות, על מנת שיוכל להעניק ולהעביר את ענין החגים לתלמידיו, זו היא אחריות עצומה כי בגיל צעיר הדברים חורטים בנפש הצעירים רושם עמוק, בכל פינה תוכל לשמוע יהודים משוחחים אודות שבת שבה הם שהו אצל אדם גדול, ראש ישיבה, אדמו"ר חסידי, שרק להסתכל על זיו פניו בשעת התפילה השבתית או לראותו מקיים אחת ממצוות החגים במועדי השנה היתה חויה רוחנית שהעלתה את הנוכחים לאוירת פסגות רוחנית מרוממת ונעלה.

אומה החוגגת שלש רגלים

לכל מחנך יש בליבו חויות אישיות אותן הוא חווה בשבת או בחג בהדלקת נרות חנוכה בקריאת המגילה בתקיעת שופר או בליל שבועות ועליו להעביר אותם לחניכיו לספר על הרגשותיו על החויה עד כמה החג יכול לתרום ולתת לכל החיים.

עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמוד ממאמר חז"ל (במדבר רבה (וילנא) פרשת בלק פרשה כ) "ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים", רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים,

למדנו, כי החגים שלנו אינם ציוני דרך הסטוריים בלבד אלא הם משהו מהותי, אומתנו אומה החוגגת שלש רגלים.זו היא בנינה וקומתה של הנפש היהודית חוגגת שלש רגלים.

אך ראשית לכל מקראי קודש היא השבת,  מקור הברכה שבת מנוחה מי יתנה שבחה ומי יספר מעלתה. חמדת הימים קראו אלי צור ואשרי לתמימים אם יהיה נצור.

אין זמן ומקום בו האב יכול לחנך את ילדיו ולהשפיע עליהם שפע ברכה מלא חפניים רוחניות כמו שולחן השבת, כבר אמר אחד מגדולי ישראל כי הסבה שבנו לא הלך בדרכו הוא מפני שקיצר בשולחן שבת ואם היה יושב ושר עמו זמירות שבת לא היה נוטש את הדרך, על החתם סופר מעידים בניו שהיה מאריך בסעודת שבת של הבוקר כמעט עד זמן המנחה והיה מספר סיפורי צדיקים ומדבר על קורות ימי עמינו.

כאשר סיפר סיפור מוכר, בנו הכתב סופר הציץ בספר מתחת השולחן ורבינו החת"ס לא הסכים עם הנהגה זו, אין זמן איכות בו ניתן להעביר ולהנחיל את מורשת היהדות, את ניחוחות הקדושה כמו הרגעים הקדושים הללו, כל העוסקים בקרוב רחוקים מעידים נאמנה, כי מה שכובש את ליבם של הרחוקים מתורה ומצוות הוא שולחנות השבת, זמירות השבת, הילדים היושבים כבני מלכים ליד שולחן השבת.

עם מדושני עונג אנחנו, החגים והשבתות מלאים בתענוגים רוחניים וגשמיים לנו ולבנינו והם הכלי המופלא ביותר הנמצא בידינו, להאהיב עליהם את עבודת השם, את קיום מצוותיו.

האדמו"ר  מצאנז קלוינבורג זצ"ל  ישב עם רופאים מבית החולים לניאדו  אחד הרופאים ראה את הרבי כשהוא יושב ועוסק בתורה ללא הפסק, הוא פנה אליו בשאלה,  רבי מה אתה נהנה מן העולם הזה, כל היום הנך יושב ליד הגמרא עם האותיות השחורות הקטנות הללו, מה הנאה יש לך בעולם ענה לו  הרבי בחביבות, דע לך יקירי, גם אם תעלה לירח ותחזור, לעולם לא תגיע להנאה שיש לי כאשר אני יושב ולומד בשבת בבוקר ואח"כ אני אומר פסוקי דזמרה כמונה מעות ומתמתק בתפילת "נשמת" בערגה וכיסופין של שבח והודיה להשם, אך לא רק בהנאה זו אין לך מושג אלא גם בטעמם של הדגים אותן אני אוכל בשבת בבוקר אחרי כל ה"עבודה" הזו  גם לזה לא תגיע לעולם.

כי על כן עם מדושני עונג אנחנו  את התענוג וההנאה מן המצוות אותן נותנים לנו השבתות והחגים עלינו להחדיר ולחזק בילדינו.

 

קידוש על קידוש

עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמוד מדברי הרמח"ל  בדרך ה' – חלק ד פ"ז ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדריגות ממדריגות הקידוש, אמנם כלם למטה ממדריגת השבת, השפעתו, וקידושו. והנה כפי מדריגתו, השפעתם של הימים האלה, כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי, וכפי זה הוא איסור המלאכות בהם. והיינו יום הכפורים למעלה מכלם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חדש, ואין בו ביטול מלאכה אלא לנשים, ואחר כל זה חנוכה ופורים, שאין בהם ביטול מלאכה, אלא הודאה בחנוכה, ושמחה גם כן בפורים. וכל זה כפי ערך השפע הנשפע והאור המאיר, ואולם מלבד הקידוש הזה הנשער במדריגותיו כפי מדריגת קדושת הימים, יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו. ושרש כלם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש"ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם. ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה. וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אע"פ שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמ"ש, כי בסוכות הושבתי וכו'. וכן חנוכה וכן פורים.

ובמדרש רבה (בראשית פרשה ע פסקה ח) והנה באר בשדה זו ציון והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים, כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוח הקודש, ומובא בספה"ק  שהאבן רומז ליצר הרע, בשעת הרגלים מסלקים את היצר הרע, הבאר הוא מקור מים חיים ששם שואבים רוח הקודש לכל השנה. כלומר הזמנים הקדושים של השנה הם בארות של קדושה וטהרה אותם עלינו לנצל ולא לתת להם לחמוק מתחת ידינו.

מבלי משים אנו מוצאים את עצמינו במלחמה מחד הרצון להקנות לילדינו את כל הטוב העצום שבחגים אך מאידך הרדידות והשטחיות המציפים את רחובותינו מאיימים לבלוע כל נסיון התעוררות בתחום הזה.

אם נרצה באמת  להצליח במלחמה הזו אנו חייבים להקדיש לזה כח וזמן, בדרך "ממילא" לא יקרה כלום,  שולחנות השבת שלנו צריכים לא רק הכנה גשמית אלא גם הכנה רוחנית, סיפורים יפים, משלים נחמדים מענינו של יום, חידות משעשעות יעשירו את השולחן ויתנו לו גובה אחר.

וכמובן הדוגמא האישית, הרישום שמותיר האב על ילדו כאשר הוא עושה קדוש של חג ברוממות ובהתלהבות, הוא מדליק נרות חנוכה בשמחה וברגש לא נמחקים לעולם.

אין ספק שתיאורים על מסירות נפשם של אבותינו לקיום מצוות החג תחת מסעי הצלב במרתפים המוסתרים מעיניה של האינקוזציה, סיפורי גבורה יהודית של ניצולי שואה רבים, משפיעים על נפש החניך היטב ומחדירים לתוך עולמו המפונק המלא בקצפת קצת "מושגים"  של מסירות נפש.

אם נצליח  למצוא יהודי מבוגר שכזה, שיספר לילדינו מכלי ראשון את החויה הרוחנית הזו, תהיה זו חוויה בלתי נשכחת שתחרט בנפשם לעולם,  רבים מהנצולים החיים עמנו היום  אשר היו ילדים קטנים בתקופת המלחמה מעידים שדמותו של האב או הסב  בליל הסדר בקריאת המגילה לא משה מעיניהם עד היום הזה, לאורה הם מתחממים עד זקנה ושיבה.

אחד ממזכי הרבים הגדולים בדורנו, מתאר בהתרגשות כיצד בשנות הזעם הקים סביו בתוך מחסן קרשים סוכה כשירה מינמאלית בגובה עשרה טפחים ובאישון ליל יצאו מחופשים לגויים כאשר ילד קטן מטלטל עבורם ב"כרמלית", את כזית הלחם בשביל ברכת "ליישב בסוכה" ו"שהחיינו", מעיד על עצמו אותו יהודי שכה להקים דור מפואר של בנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות שמתיקותה של ברכת שהחיינו של "אז" אין לה אח ורע, ולעולם עוד לא טעם את המתיקות הזו בסוכה הגדולה והמפוארת שיש לו היום.

ספורים מסגנון זה יעזרו לנו להנחיל את המסירות נפש לקיום המצוות, את השמחה בכל דבר קטן שאותו אנו זוכים לקיים.

אך לא רק מימים עברו יש לנו סיפורים גם בימינו וגם בדורנו יהודים בעלי תשובה מתעוררת בהם הנקודה היהודית והם מקיימים את מצוותיה של תורה בכל קצוי תבל במסירות נפש, זו היא גבורה יהודית בת דוורינו, שגם עליה לספר לילדינו.

נשכיל מאוד אם נסגל לעצמינו דמויות של תלמידי חכמים צדיקים בני דורנו, שנקח את הילדים מפעם לפעם לראות בתפילתם, לראות את קיום המצוות שלהם, בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך" עצם ההליכה מחדירה בילד את התחושה שהיום הזה, ה"חג הזה", הוא לא יום מיומיים, אלא יש בו משהו מיוחד.

עם הגדולים שבהם כדאי לרדת מעט לעומקם של דברים לראות יחד כיצד החגים הם מבנה מסודר של קומה שלימה רוחנית כאדם עם ראש וידים ורגלים וכולם יחד בונים את כל הקומה הרוחנית של האדם.

מצוות אנשים מלומדה

אחת מהנקודות המטרידות כל יהודי רציני היא אותה עובדה שרבים מאתנו נכשלים בה והיא קיום המצוות  כמצות אנשים מלומדה, פעמים רבות תפילתנו יוצאת מהטיס האוטמטי מבלי משים הוא אטנו זוכר מה הוא אומר ומה הוא עושה, כמו כן השגרה שוחקת את המצוות התמידיות ומכניסה אותנו לתרדמה.

החגים והזמנים המקודשים יכולים להוות עבורנו קרש הצלה, הלא "מצות אנשים מלומדה" אינה ענין של מה בכך, התורה הקדושה מתייחסת לכך בחומרה רבה כמו שנאמר (ישעיה כט): וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. ימי המועדים מוציאים אותנו משגרת החיים ומזרימים דם חדש כביכול בעבודה שלנו.

אך יתר על כן בתחבולות תעשה לך מלחמה, לפעמים מלחמה חזיתית קשה הרבה מאשר מלחמה בצורה עקיפה, והנה ביום הכפורים לא צריך להדריך יהודי מה עליו לעשות, האוירה מלמדת אותו והוא נכנס מאליו למצב של "יראת שמים" כל התפילות הם  בדרך אחרת,  כל ההנהגה כולה אומרת קרבת השם.

האדם לא צריך להלחם עם המידות הרעות שלו עם התאוות שלו ביום הזה, כי הוא בכלל באטמוספירה אחרת, טפח מעל גבי קרקע,  אם נשכיל לרומם את המועדים ואת זמני הקדושה נרויח שהמלחמה לא תהיה ישירה, אלא התחושה שדבר זה לא מתאים ליום מקודש כזה, תביא אותנו להתעלות מרובה.

מסופר שהמשרתות בביתו של הרבי רבי אלימלך מליזענסק היו מבקשים אחת מחברתה מחילה כמו בערב יום הכפורים, הרבי הק' הקרין את קדושת השבת עד שאפילו המשרתות חשו כי קדוש היום לאדונינו. זו היא מלחמה עקיפה, עצם  אוירת היום מעלה את האדם ואינה נותנת לו להתעסק בזוטות.

במדרש (ויק"ר פרשה לא ה) נאמר: אמר רבי חנינא חלונות היו במקדש ומהם היה אורה יוצא לעולם וכו' אמר ר' לוי משל למלך שבנה טרקלין ועשה חלונותיו מקטינות צרות מבחוץ ומרחיבות רחבות מבפנים כדי להכניס אורה לתוכו אבל חלונות של בית המקדש לא היו כן אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה גדולה וכו' אמר ר' ברכיה בשם ר"י ממקום בית המקדש  משם אורה יוצאת לעולם.

ובשפת אמת ביאר מדוע בפרשת אמור הוזכר ציווי הדלקת הנרות שבמקדש לאחר פרשת המועדות, לרמוז שכשם שהיה בית המקדש מקום שמשם יצאה האורה לעולם וזו מצוות נרות המנורה כמו כן המועדות מאירים הם את כל ימות השנה וכפי שנאמר בזוה"ק שנקראו ימים טובים על שם התגלות האור הגנוז שבשבתות וימים טובים.

בזמן שבית המקדש היה קיים היינו רואים עין בעין את הגילוי המתרחש בכל יום טוב ובכל שבת כאשר השער הפונה קדים היה נפתח מאליו ובו יבא האדון אלוקים צבקות אל היכלו, הוא היה נפתח מאליו והיו רואים הכל בחוש את קרבת ה' אלינו בחג ומועד מי יתן ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה ובמהרה יבוא ויגאלנו ושם נעלה ונראה ונשתחוה בשלש פעמי רגלינו במהרה בימינו.

 

 

מנהג ישראל בכל מקומות מושבותיהם לשוש ולשמוח בעם תורתנו הקדושה בחג ‘שמחת תורה’, בהוצאת ספרי התורה ממקומם בארון הקודש ולרקוד עימם בהקפות סביב הבימה, וכלשון הפייטן שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה. ומקורו טהור בדברי הזוהר הק’ (ח”ג רנו:) בזה הלשון: וְנוֹהֲגִין לְמֶעְבַּד יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ חֶדְוָה, וְאִתְקְרִיאַת שִׂמְחַת תּוֹרָה. וּמְעַטְּרָן לְסֵפֶר תּוֹרָה בְּכֶתֶר דִּילֵיהּ – ונוהגים לעשות ישראל עמה חדוה ונקראת שמחת תורה ומעטרים לספר תורה בכתר שלו.

ועלינו להתבונן מה ראו חכמים לקבוע חג שמחת תורה דווקא ביום שמיני עצרת, ומה באו ללמדנו בזאת [ואף כי בפשטות השמחה היא לגמרה של תורה בסיום קריאת כל חמישה חומשי תורה, אך באותה מידה יכלו לתקן סדר הקריאה שיסתיים במועד אחר וכגון בחג השבועות – זמן מתן תורה – שלכאורה הוא הזמן המתאים ביותר לקבוע בו חג שמחת תורה]. עוד יש לבאר בעניין זה, כי מצד אחד שם החג כפי שנכתב בתורה – שמיני עצרת מורה על עניינו ומהותו של יום שהוא המשך לחג הסוכות, והוא היום השמיני לאחר שבעת ימי החג, אמנם תוספת קביעת שמחת תורה בו ביום לכאורה אין לה שייכות כלל לחג הסוכות, ולא מסתבר לומר כן ששמיני עצרת ושמחת תורה הם שני חגים שמשמעותם הפנימית שונה ובמקרה חלים ביום אחד.

זה היום תחילת מעשיך

ידוע המבואר בכתבי הקודש אשר בכל שנה ושנה הבריאה חוזרת ומתחדשת כבתחילה, ובימי תחילת השנה נשפע שפע ההצלחה בכל העניינים עד סוף השנה. והנה התורה היא כלי חמדה שעל ידה נברא העולם, וכמו שאמרו במדרש (ב”ר א, א) על הפסוק (משלי ח, ל) ‘ואהיה אצלו אָמוֹן ואהיה שעשועים יום יום’, אמון [לשון] אמן, התורה אומרת אני הייתי כלי אמנותו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אמן, והאמן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה ‘בראשית ברא אלוקים’, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב) ‘ה’ קנני ראשית דרכו’.

כשם שבריאת העולם היתה על פי התורה ובכוחה, כך גם בכל שנה ושנה מתחדשת ההנהגה בעולם המחודש בכח התורה. וכדבריו של רבינו השפת אמת זי”ע (סוכות תרמ”א) שהשגחת הבורא ית’ בכח התורה שנמצא בבני ישראל וכפי ערך כח התורה שנמצא בבני ישראל כך מתחדשת השנה. וניתן לרמז זאת בלשון הכתוב (דברים יא, יב) ‘עיני ה’ אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה’, שעיני ה’ אלוקיך והשגחתו הנקבעת לכל השנה כולה, היא ‘מראשית’ – מהתורה שנקראת ‘ראשית’ ומישראל שנקראו ‘ראשית’ שנאמר (ירמיה ב, ג) ‘קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה’ (עי’ רש”י בראשית א, א; ויק”ר לו, ד). ויש לדייק זאת במה שנאמר בתורה ‘ואהיה אצלו אמון’ בלשון עתיד ולא ‘הייתי אצלו אמון’ בלשון עבר, שעדיין התורה היא כלי אומנותו של הקב”ה, שבכל שנה התורה מחדשת את העולם.

נמצינו למדים שכאשר מתחדשת השנה הבאה עלינו לטובה ומחובתו של היהודי לבנות את עולמו הרי בראש ובראשונה עליו להעמיד במרכז עולמו את התורה ולדבוק בה בכל יישותו ומהותו, שהיא תהיה הציר והנקודה שכל תהלוכות חייו ינועו ויסתובבו מסביבה,

הן בלימוד התורה כפשוטה והן שאר עיסוקיו והנהגתו שיהיו ברוח התורה וכרצונה. ואם אכן יזכה להידבק בתורה אזי ימשיך לעצמו רוב ברכה והשפעות טובות למשך כל השנה. ויש להעמיס זאת בדברי המדרש (דב”ר ח, ב) ‘מניין שטעונה ברכה לאחריה, אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, שכתוב אחר השירה וזאת הברכה (דברים לג, א), מששנה להן את התורה ואחר כך ברך, הרי ברכה לאחריה’, התורה ממשיכה ומשפיעה ברכה לאחריה, לאחר העיסוק בדבריה. והימים המתאימים ביותר לקבוע בפנימיותו את ערך התורה ומעלתה ולדבק לבבו באהבתה הם ימי תחילת השנה, שהם השורש וההכנה לכל השנה, וכפי שמחדיר ומעמיק בעצמו את הדבקות בתורה והשייכות אליה בקשר בל ינתק כך ינהג גם בהמשך השנה.

עבדו את ה’ בשמחה

ברם עדיין שומה עלינו להבין כיצד נזכה להידבק בתורה ומהי הדרך לקנות את התורה ולהתקשר עמה. אלא שכלל גדול הוא שהשמחה היא ה’דבק’ והחיבור הפנימי, שאינו דומה עושה מצוה מתוך הכרח למי ששש ושמח בקיום המצוה, שהשמחה מקשרת את הנפש לעשיית המצווה ולדבקות בשורשה, ועל ידי זה המצווה מותירה בו רושם, ונחקק בפנימיות הנפש הטעם הערב והתשוקה להרבות עוד ועוד עד שמאליו רץ לדבר מצוה. ואם ברצוננו להידבק בתורה אזי מחובתנו להשכיל בחשיבות ובמעלת התורה ובקדושתה עד שנגיל ונשמח במתנה האלוקית לה זכינו, חמדה גנוזה שהקב”ה משתעשע בה, ובכח השמחה נדבק בשורש התורה ובפנימיותה.

עוד בכוחה של השמחה שהיא פותחת שערי הלב, ובאותה שעה יכול להחדיר בלבו את החיים ואת הטוב, ונקלט בפנימיות הלב כל הדברים שעומדים תמיד ‘על לבבך’. ויש לפרש בזה מה שאמרו חז”ל (ב”ר ע, ח) על שמחת בית השואבה, ‘למה היו קוראים אותו שמחת בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש’, שמשם – שמעצם השמחה היו שואבים רוח הקודש, כי בהתעוררות השמחה מתגלים רגשי הלב והם כנייר חלק  שניתן לחקוק בו עבודת השי”ת בדבקות בכל כוחו.

מטעם זה תקנו חז”ל לקרוא מגילת קהלת בסוכות (וכמובא בשו”ע תרסג, ב), כי כל תוכנה להמאיס את ענייני העולם, וכמו שנאמר בתחילתה (א, ב) ‘הבל הבלים אמר קהלת’, כי בזמן שמחתנו כששערי הלב נפתחים לרווחה אזי שעת הכושר הוא לגנות הבלי העולם, שבכך ייחקק בתוככי הלב הדמות האמיתית של הבלי העולם, ושוב לא יימשך אליהם ולא ירדוף אחריהם בכל השנה.

זהו שכתב הרמב”ם (פ”ח מהלכות לולב הט”ו) בזה”ל: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן עבודה גדולה היא, שיש בכח השמחה שניים שהן אחת, פתיחת הלב להכניס בו אהבת הקל ותשוקה לקיום מצוותיו מחד, ומאידך חיבור פנימי לשורש המצווה.

בינה לעיתים

מעתה נשכיל להבין עד כמה עמקו וגדלו דברי חכמים בקבעם את חג שמחת תורה ביום שמיני עצרת, שכאמור חובת השעה בתחילת השנה להעמיד את התורה בראש ולהידבק בה, והדרך היא על ידי השמחה בתורה, ומפני כן שישו ושמחו בשמחת תורה דווקא בתחילת השנה ולא במועד אחר.

וכלשונו של השפת אמת ‘וכפי הבחירה והתשוקה בימים אלו כך מקבלין על כל ימי השנה, לכן עושין שמחת תורה לקבל עול תורה בשמחה להיות נשאר הקבלה על כל ימי השנה’. ואין לך זמן ראוי יותר מהיום השמיני, לאחר קיום מצות ושמחת בחגך בכל שבעת ימי חג הסוכות, והלב מוכן ומזומן ומעובד כראוי לקלוט היטב את האהבה לתורה והקבלות הרוחניות בלב שלם ובהסכמה גמורה, עתה ניתן לכרות ברית עם התורה בשמחה ובדבקות, וממנה תוצאות חיים להמשך השנה. ושמיני עצרת יש בו את השפעות השמחה מכל השבוע שחלף שמכוחם ניתן להסמיך מח ללב לקבל עול תורה בשלמות, ונוסף עליו השמחה בתורה לדבק בה לבבנו באמת.

וצריך להוסיף עוד שלא נאמרו הדברים רק כלפי אותם שזכו לעסוק תדיר בדברי תורה והיא אומנותם, אלא גם כלפי העוסקים בפרנסתם, ואדרבה עליהם להרבות בשמחה יותר, כדי שידבקו בכל ליבם נפשם ומאודם בתורה שלעולם לא יפרדו, ואזי אף בשעה שיוצאים מבית המדרש עדיין ינהגו בדרך התורה בלא להתרחק ממנה. וכמו שביאר השפת אמת זי”ע מה שנאמר (דברים לג, יח) ‘שמח זבולון בצאתך’, שהוא עצה שעל ידי השמחה קודם שיצא לסחורה על ידי זה יהיה נשמר בצאתו, ולכן יש שמחת תורה בתחילת השנה.

מתורתך תלמדנו

סוף דבר הכל נשמע, תורתנו תורת חיים היא, וכמו שנאמר (דברים ל, כ) ‘כי היא חייך ואורך ימיך’, ונכלל בזה הן להגות בה יומם ולילה, והן להעמיד כל ארחות חיינו לאור התורה, ובהתהלכך תנחה אותך לנהוג על פיה בכל צעד ושעל. ולכך ניתן לנו חג שמחת תורה שכל עניינו ומהותו הוא להעמיק את הקשר והדבקות לתורה ולנותן התורה, לחנך אותנו ולתת בידנו זמן מיוחד להעביר ולחנך את בנינו ותלמידינו שכל תפקידנו בעולם הוא: להביא את המלך – מלכו של עולם – לחדרי לבבנו. ‘בואו ונשמח אני ואתם’ כי גדולה השמחה לקרב את הקרובים בקשר עליון, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה להשפיע שפע קודש לכל השנה.

עובד משיעוריו בישיבה שהתקבלו מאת מכון מורשת גד

 

חשוב מאד שהילדים יבינו וירגישו במהלך השיעור שהם לא רק קונים חומר, אלא מתחברים לרצף. יש כאן מטען שעובר מדור לדור, וכעת מניחים אותו על כתפיהם הצעירות.

בארגון 'ערכים' הגיעו למסקנה כבר לפני שנים רבות שמה שמחבר יהודים לאביהם שבשמים יותר מכל זהו דף גמרא. אפשר לתת הרצאות ומצגות, הוכחות לוגיות וריגושים, ניגונים ומסעות שורשים, אבל ברגע שמצליחים לחבר יהודי לשיעור תורה – אז הוא בפנים, 'המאור שבה מחזירן למוטב'.

מאז, בכל סמינר אקדמאי משלבים שיעור גמרא, לכתחילה שיעור בדיני ממונות באחת מה'בבות', אותו ספר עתיק שמלווה את עם ישראל שנים ארוכות נלמד בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ומהווה שער הכניסה ושביל הגישה לחזרה לקדוש ברוך הוא נותן התורה. יש כאן את קדושת התורה ולצידה הנצחיות שלה, שרשרת הנצח של עם ישראל, וכעת אותו יהודי נוסף להיות חוליה בשרשרת.

לפני מס' שנים חגגו בארץ סיום ש"ס בבלי במחזור 'דף היומי'. הציבור הכללי בארץ צפה במבט תמה ועיניים מתעגלות בחגיגות השמחה. עשרות אלפי אנשים מתכנסים למעמדי סיום ענקיים, סעודות ואירועים, תזמורות וריקודים, על מה ? לא שמחה משפחתית, ולא זכיה בלוטו, לא יום הולדת ולא מסיבת חנופה לאישיות בין לאומית, למה חוגגים פה ?

מסבירנים ואישי ציבור ניסו להסביר להם באורך רוח שמאות אלפי יהודים סביב העולם סיימו ללמוד יחד ספר גדול וארוך של חומר עיוני, קוראים לו 'תלמוד בבלי'.

התשובה עדיין לא סיפקה אותם. החוגגים לא למדו מקצוע, ולא סיימו קורס טייס,  לא התעטרו בתעודת עורך דין ולא קיבלו משרת דירקטור. פשוט סיימו יחד ללמוד ש"ס? רובם לא קלטו בכלל, הרימו גבה משכו כתף והמשיכו בדרכם. אבל שארית הפליטה של אנשי רוח שבקרבם ראו את החגיגות והשמחה ויצאו מדעתם מקנאה. כל כך הרבה אנשים שמחים שהצליחו ללמוד יחד נושא כבד וארוך?

סיפר לי יהודי שעובד לפרנסתו בחברה בה הבוס עדיין אינו שומר תורה, הוא פנה אליו בבקשה, מוישה, מחר תביא איתך למשרד גמרא, אני רוצה לראות מה זה. מוישה אמר לו שאין בעיה, רק צריכים לדעת להיזהר בכבודה, לא להניח על הרצפה, לא להכניס למקום לא ראוי, וכשפותחים וסוגרים מנשקים. הבוס כבר לא שאל הוא קלט שפה מדובר במשהו אחר, זה לא ספר כימייה ולא אטלס. למחרת הגיעה הגמרא למשרד, שני המנהלים מסתכלים עליה בתימהון ובקנאה, עופר פותח אותה בזהירות מביט בעמוד הראשון בעיניים של תינוק שנשבה ואומר לחברו: 'דורון תראה מה זה, ספר משפטים שנכתב לפני אלף שבע מאות שנה, ועדיין מעורר ענין ונלמד בהתלהבות יותר מספרים מודרניים שיצאו לאור בשבוע שעבר, נכון שאין כמונו עם ישראל' ?

קראו לי להרצאה באותה תקופה לפני ציבור שלא פתח אף פעם גמרא אבל הם רוצים לדעת מה היא. צילמתי להם עמוד במסכת ברכות ונתתי שיעור קצר על קטע משנה וכמה שורות בגמרא. במשנה ישנה מחלוקת תנאים, הגמרא מביאה את המקורות למחלוקת מתוך פסוקי התורה ומכריעה הלכה. ביקשתי מהציבור להתרכז ולנסות לנסוע מאחורי ולעקוב אחרי התמרורים והרמזורים בכביש הסואן – דף גמרא. תסתכלו בשורה השניה על המילה הרביעית יש עיגול קטן, זה תמרור פנה ימינה, עד תחילת השורה שם נמצא ספר 'תורה אור' שמציין את מקור הפסוק שהובא בגמרא ואת כתובתו בחומש. כעת כל מעיין יוכל לפתוח את החומש ולראות מאילו פסוקים הוציאו התנאים את ההלכות. בהמשך הגמרא על ה'והלכתא' יש אות ב' קטנה בתוך הטקסט ששולחת אותנו עד למעלה ושמאלה לספר 'עין משפט נר מצוה', שם נמצאות ההפניות לכתובת ההלכה הזאת בספרי הפסק המרכזיים רמב"ם וסמ"ג, ומופיע גם הסימן והסעיף בטור ושולחן ערוך. לפי הסימן הזה אני יכול גם למצוא את פסק ה'משנה ברורה' על הנושא שנמצא גם הוא באותה כתובת בדיוק.

הילד שלומד את הדף הזה רואה בו פסוק שנמסר לנו לפני 3300 שנה במדבר סיני, הוא לומד את דברי התנאים שהוציאו ממנו מסקנות הלכתיות לפני 1800 שנה ביבנה ושולבו במשנה בציפורי, את הכרעת ההלכה של האמוראים לפני 1600 שנה בבבל, את הפסיקה של הרמב"ם 850 שנה לאחור בקהיר שבמצרים, 150 שנה אחריו רבינו יעקב בן הרא"ש בספרד מצטט את ההלכה הזאת בטור אורח חיים, השולחן ערוך שמתחבר בעבודה משותפת בצפת ובקרקוב פסק את ההלכה לכלל ישראל לדורות לפני 450 שנה, אחריו עשרות פוסקים מכל רחבי העולם היהודי דנים בספריהם בדברים באותה כתובת, עד הפוסק האחרון בעל משנה ברורה שסיכם את הדברים והגיש לנו את ההלכה למעשה לפני מאה שנה בראדין. ילד בן תשע לומד את אותו עמוד גמרא ומחבר עוד חוליה לאותו רצף ענק עליו הכריז הנביא את הבטחתו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'.

אצלנו כל זה פשוט ומובן מאליו, צריכים לפעמים לצאת החוצה, לראות את ההלם שמקבלים האנשים שתופסים את הרעיון לראשונה, ואז להבין מה זה נצח. בעולם הגדול אנשים לא יודעים מה קרה בשנה שעברה ואין להם מושג איך קראו לאמא של סבא שלהם, אבל ילד יהודי הוא נצחי והוא לומד תורה נצחית.

למה חשוב לי לכתוב את זה?

כי כשמלמד ר"מ ומורה מצליח להעביר את התחושה הזאת לתלמידיו, כשהוא משכיל להראות להם תוך כדי הלימוד את נקודות החיבור, כל שיעור משנה וגמרא הופך להיות שיעור באמונה, כל שיעור תורה מעמיד אותם על רגליים יציבות של 'אהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'.

---

כל מלמד בישראל שמחזיק את הילדים בכיתה לשיעור של שעה וחצי, מכיר את התופעה. אחרי עשרים דקות מתחילה הטיילת, רבי אני צמא, רבי אני רוצה לצאת והמלמדים מתמודדים איש איש בדרכו. בעת האחרונה שמעתי על כמה מלמדים שבמקום להילחם בתופעה החליטו לארגן אותה. אחרי שעבר נתח זמן ראוי מתחילת השיעור עוצרים לדקה חצי ואומרים: 'כעת כל מי שרוצה יכול לצאת בזריזות', בת"ת של הבן שלי קוראים לזה 'ארוס אריין', לא מדברים, לא חולמים, רק מתארגנים במהירות ונכנסים להמשך. עד כאן טוב ויפה ומקובל, השאלה שלי איפה עושים את העצירה, מה המקום הנכון למקם בו את ההפסקה. אפשר לפי השעון, או כשמגיעים ל'שלישי', או כשעומדים להתחיל משנה קשה, או כשהמלמד צריך לעשות טלפון דחוף, אני רוצה להציע רעיון נוסף.

הראשון שלמד את פסוקי החומש האלו היה משה רבינו בהר סיני. הרבש"ע לימד אותו פרשה, ומידי פעם הייתה הפסקה בה משה רבינו חזר ושינן את החומר 'למה היו הפסקות משמשות ? ליתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה'. הגמרא אומרת: 'עומד ולומד יושב ושונה', היו סדרי לימוד וסדרי חזרה. איפה הייתה ההפסקה ? אנחנו יודעים בדיוק. בתורה זה מצוין בהפסק פרשה, פרשה פתוחה וסתומה.

ספר התורה שנכתב היום על ידי סופר סת"ם סביב הגלובוס לא רק שהוא העתק מדויק של אותה תורה הכתובה במרום אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, אפילו חלוקת הקטעים יש לה משמעות, כאן בדיוק עצר הקב"ה את השיעור כשהוא לימד את משה רבינו את הפסוקים האלו. משה ירד מההר לימד את עם ישראל וציוה אותם להמשיך להעביר את הפירוש הזה הלאה מדור לדור באותה צורה שלו,

'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' – וכמו שאני מלמד בחינם כך אתם תלמדו את זה לילדי ישראל בחינם. כל מלמד בכיתה הוא ממשיך דרכו של משה רבינו, ויש לכך השלכה הלכתית על הצורה בה הוא מקבל את המשכורת.

כעת יושב המלמד עם הילדים, מציץ בשעון ואומר: 'תשמעו ילדים, בואו נמשיך עוד פסוק עד שנגיע לפ', אתם ידעים מה זה הסימון של הפ' ? כאן בתורה יש ריווח עד סוף השורה, כי כשמשה רבינו למד עם הקב"ה פה הם נעצרו להפסקה, והשאירו לנו סימון למקום העצירה, לכן גם אנחנו נעצור באותו מקום בדיוק'. לכזאת הפסקה יש משמעות אחרת, לכזה לימוד חומש יש פנים שונות.

כל כך הרבה שעות לומדים שיעורי נביא, לא שווה להקדיש כמה מילות הקדמה ?

בימי בית ראשון היו יהודים צדיקים שדיברו עם ריבונו של עולם. מתן תורה היה פעם אחת, אבל אחריו עוד הרבה מאד שנים המשיך הקב"ה להעביר מסרים לעם ישראל בידי עבדיו הנביאים. רבים מהם נבואותיהם היו לשעה ולא נכתבו. הנ"ך שיבדינו זה רק מדברים שהקב"ה רצה שישארו לדורות. אז בואו נשמע מה הקב"ה אמר לישעיהו להגיד לנו. שיעור כזה יוצא נכנס לעומק אחר בנפש.

חז"ל מפזרים ים של ידיעות היסטוריות בתוך המשנה והגמרא, אנחנו יודעים המון על האישיות של התנאים והאמוראים, על המקומות בהם הם פעלו, על הלימוד שלהם – שכשאנו עוסקים בסוגיא נראה שהתנהל על מי מנוחות, אבל ידוע לנו שזה היה בתקופת יוונים, רומאים, הורודוס, ינאי, צדוקים, אמגושים, איש איש וצרותיו גזירותיו ורדיפותיו,

וכל אותם גדולי ישראל קיימו בעצמם 'לולי תורך שעשועי אז אבדתי בעניי'. את הסיפור הזה צריך להעביר הלאה.

אמרו חז"ל על היושב ושונה שצריך שיראה את בעל השמועה עומד כנגדו. כשאנו מצליחים להחיות לנגד עינינו ולתלמידנו את דמויות ההוד, את הרקע המרומם של בית המקדש, את ריתחא דאורייתא של ישיבות בבל, את גדלותם של בעלי התוספות ואת צדקותו של ה'חפץ חיים', הבאנו להם כמיטב יכולתינו את בעל השמועה לעמוד כנגדם.

 

 

בצלמנו כדמותנו

אומנות החינוך היא 'מצוה תמידית'. צדיקים הגידו, שאדם, החל מגיל צעיר, מימי בחרותו המוקדמים, מעצב ובונה את מהותו ואישיותו לקראת העתיד, עת יזכה להיות 'אב' שיחנך את ילדיו כראוי. חז"ל הורו להתחיל בחינוך ילדינו, לשומרם ולטפחם, תיכף מינקות. החינוך הוא משימה שנמשכת, ללא הרף, לאורך ימים ושנים, כל החיים.

זכה הג"ר שמואל הלוי וואזנר זי"ע וישב בראש המסובין בסעודת ברית-מילה של בן-נינו. פתח ודרש על נוסח הבקשה שמוסיפים 'הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֲבִי הַיֶלֶד וְאִמּוֹ, וְיִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ וּלְחַנְּכוֹ וּלְחַכְּמוֹ…', והעיר, שהרי חובת החינוך מתחילה בהיות הילד פעוט, עוד לפני שֶׁגָּדֵל, ולכאורה יש להקדים חינוך לגידול, 'ויזכו לחנכו לגדלו ולחכמו'. אלא, לחנך קטן אינו רבותא. בגיל ג' שנים עושים חלאקה, מלקק דבש שעל האותיות, בגיל חמש מתחיל חומש בנעימות, כך ימשיך למשנה ולגמרא, הכל 'זורם בטבעיות'. האתגר החינוכי הוא דווקא בגיל בר-מצוה, כאשר מלחמת היצר ננער בקרבו והגיע לעונת הניסיונות, כעת זקוקים ההורים לברכה מיוחדת שיצליחו בחינוכם ותשרה שכינה במעשה ידיהם. כל המסובים מאחלים ועונים אמן אחר הברכה בנוסחתה המדויקת, וְיִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ  – וגם אז – וּלְחַנְּכוֹ וּלְחַכְּמוֹ!

בלידת הבן הבכור בעולם קראתו חוה 'קין', כי אמרה קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. מדוע מכנה היא רך-נולד בתואר איש? מפני שאדם וחוה נבראו בוגרים, כבני עשרים (כדאי' בקדמונים). בלידת בנם הראשון חשבה חוה שאף הוא כבר איש, גדול בדעה ובאישיות, ואין צורך לחנכו! קָנִיתִי אִישׁ, עשיתי, בל' עבר, 'סיימתי' את עובדתי! אך אחרי שראתה בכישלון קין, קראה את בנם השלישי שֵׁת, כִּי שָׁת לִי אֱלֹקִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. היא למדה לדעת כִּי שָׁת לִי, ה' נתן לי משימה, כי איננו איש אלא זרע, כגרעין שעלי להתמיד בטיפוחו, לטפל בו ולגדלו, לעבדו ולשמרו, להגן ממזיקים, ואז יגדל להיות איש! ואכן, בן זה, ה'זרע' שקיבל חינוך, הוא אביו של אנוש, ושל האנושות כולה.

שגור בפי הבריות 'הַיָּשֵׁן כשבניו צעירים – לא יִשָּׁן כשהם בוגרים!'. על הורה לכוון את ילדיהם באורח מישור. יפקח עליהם ויחנכם להקפדה על חברים הגונים. ישים לב שהנהגתם מוסרית ומעודנת, דרך ארץ לבוגר, ויחס הגון לזולת. יתמיד בקשר עם מחנכיהם. ברור שבן החלש דורש השקעה יתירה, אך אין להזניח המוכשר והמוצלח. שמעתי מ'אידישע מאמע' שזכתה למשפחה ברוכה 'האתגר הוא לייחד חשיבה לכל בן ובת, ולכל אחד מהם לפי גילו ורמתו'.

לפני כ-120 שנה, נדד חסיד מפולין עם משפחתו לאמריקה הרחוקה, תרתי משמע. באורח פלאי נותרו כל ילדיו יראים ושלימים, דבר נדיר בימים ההם בארץ נכר. כשנשאל בזקנותו היאך זכה לכך, הגיב בתמימות 'שמרתי על ילדי!'. כשנשאל עוד, הסביר, בס"ד מצאתי עבודה בה אפרנס את משפחתנו. אמנם היתה קשה ומורכבת, אך בימים ההם שמחנו על אפשרות לְהִשְׂתַּכֵּר. היה לי 'קו חלוקה' לספק בקבוקי חלב, מדי בוקר עם הנץ החמה, לפתחי בתי המנויים. היה עלי להתייצב במחלבה בשעה 2 לאחר חצות הלילה, לאסוף את ארגזי הבקבוקים, ולצאת בסוס ועגלה לאזור החלוקה. בכדי לעמוד בלו"ז יצאתי מהבית מעט לאחר חצות הלילה. כמובן, שעליתי על משכבי בשעה מוקדמת, תיכף לאחר מנין 'מעריב' הראשון. לפני שהלכתי לישון אספתי מכל בני ביתי את הנעליים והכנסתי תחת מיטתי, באמירה החלטית "כשאבא ישן – אף אחד לא יוצא מהבית!". עומדים על משמר החינוך ביום ובלילה…

הפרשה מסיימת וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. שאל הג"ר יהודה צדקה זי"ע, הרי התורה היא 'ספר הוראות', ברצוננו לדעת במה מצא נח חן בעיני ה', כדי שנלמד ממנו ונלך בדרכיו. וביאר, שיש לְחַבֵּר סוף פר' בראשית לפתיחת הפרשה הבא – אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נח מצא חן בעיני ה' כי עמל בהעמדת תולדותיו כראוי. פר' בראשית מקפלת בקרבה מאורעות העולם במשך למעלה מאלף שנים. היא מלמדת, מראשיתה ועד סופה, כמו בכל יתר חלקי התורה, על חובת החינוך, מְסִירַת המורשה מאב לבנו, וּמְסִירוּת האב לבנו. עשרה דורות מנח 'שמצא חן' ועד אברהם, שה' אהבו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. נתפלל לסייעתא דשמיא ונזכה לגדלם ולחנכם ולחכמם…

  בהצלחה בעבודת הקודש! 

    יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

בס"ד

 

התפיסה החזותית בסיס לרכישת הקריאה

התפישה החזותית היא העיבוד והפירוש שהמוח נותן לגירויים שנקלטו באמצעות עצב הראיה. התפישה החזותית כוללת בתוכה תחומים בסיסיים המהווים בסיס לרכישת קריאה וכתיבה.

נתמקד במאמר זה במספר נקודות שיסבירו לנו את הקשר בין התפיסה החזותית לקריאה ונבין מדוע הילד מחליף בין האותיות השונות.

כשאנו מדברים על החלפה בין אותיות וטעויות על רקע קושי חזותי, חשוב שנדע מהיכן נובעת הטעות בדיוק על מנת שהעבודה שלנו עם הילד תהיה יעילה, ממוקדת ומתאימה לקושי הספציפי של אותו ילד.

יכולות חזותיות מה זה אומר?

היכולות החזותיות מתחלקות למספר חלקים:

1. ראיית הכיוונים – היכולת להבדיל בין הכיוונים והצדדים בעולמנו.
2. היחסים במרחב – היכולת להבחין בשינוי גדלים, לעומת המרחב הסובב ובתוך הצורה עצמה ולשער נכון מרחק בין עצמים
3. תפיסה חזותית – הפרשנות הנכונה מצדנו לגירויים חזותיים, הירידה לפרטים המרכיבים את הצורה והבחנה בדומה ובשונה בין הצורות.

ממה נובעות הטעויות?

כאשר הילד לומד את האותיות הוא אמור להבין שזו האות המסוימת ולא אחרת, והוא עושה את האבחנה על בסיס היכולות שהוזכרו לעיל ולפי מספר, מיקום וגודל הקווים המרכיבים את האות. כמובן שככל שהאות תדמה יותר לחברתה, ישנם סיכויים גדולים יותר שהילד יטעה ויחליפה באות אחרת. לדוגמא: בין האות 'ב' ל-'ר' אין סבירות לטעות, מכיוון שהם רחוקים ונבדלים אחד מהשני כבר במספר הקווים שלהם.

לעומת זאת, כשמספר הקווים שווה, נדרש הילד לידיעת הכיוונים על מנת להבחין בשינוי במיקום הקווים. ילדים עם קושי בהבחנה בין כיוונים, יחליפו בין האותיות 'ח' / 'כ', 'ט' / 'פ', משום שמספר הקווים בהם זהה וההבחנה היא רק על בסיס כיווני האות.

במידה וגם כיווני האותיות זהים, נדרש הילד להפעיל עוד סימני זיהוי ואז תיכנס לפעולה תפיסת המרחב, לראיית ההבדלים לפי גודל ואורך הקווים. אלו אשר מתקשים בשיעור תקין של מרחקים וגדלים, עלולים לחוות זאת גם כאן ולהחליף בין האותיות 'ו' / 'ן', 'ו' / 'ר', 'כ' / 'נ', שצורתם זהה וזיהויים נשען על החילוק באורך וגודל האות.

האותיות שהסבירות להחלפה ביניהם גדולה, הם אלו אשר תכונותיהם זהות ונבדלות אחד מהשני רק בפרטים קטנים. באותיות אלו על הילד להיות ערני ובעל תפיסה חזותית משופרת יותר. דוגמאות להחלפה זו אנו רואים בין האותיות 'ב' / 'כ', 'ד' / 'ר', 'ו' / 'ז', וכו'.

מאותה סיבה זו אנו גם רואים את ההחלפה בין הדגשים לרפויים ובין השין הימנית לזו השמאלית, אלא שבמקרה זה גם שם האות הזהה מוביל לקושי בהבחנה.

החלפה ללא בסיס

לבד מכל הדברים שהזכרנו לעיל, לפעמים רואים המלמדים או ההורים החלפה אחרת שאין לה כל בסיס ואין לאן למיין אותה. החלפות אלו באות, על-פי רוב, באותיות הסמוכות אחת לשנייה ברצף האותיות. ולכן, לעיתים, בגלל שהם נלמדות בסמיכות אחת לשנייה, די בכך להביא את הילד לטעות ביניהם.

בנוסף למפורט כאן, ישנם קשיים נוספים העלולים לצוץ. על-כן מומלץ בשלב רכישת הקריאה, לשלב ולגוון מידי פעם גם בגופנים (-סוג הכתב) ובצבעים השונים של החומר הנלמד, על-מנת למנוע אפשרות שהילד ישייך את צליל האות רק לגופן, לגודל או לצבע הספציפי שהוצג בפניו במהלך הלמידה.

בכל אלו חשוב שנוודא כי הדברים מופנמים אצל הילד והוא מסוגל לבצע זאת במהירות וללא מאמץ, משום שמאמץ לפענוח הקריאה גורם לקושי במעבר להבנה, משום שהריכוז מופנה לפענוח צורת הכתוב ולא לתוכן ויוביל עם הזמן לירידת מוטיבציה, חוסר עניין או אפילו לרתיעה מהקריאה.

ואם הוא ממשיך להתבלבל?

במידה ואנו רואים שהכללים מוכרים לילד ובכל אופן הוא משקיע מאמץ, או שבאורח קבע הילד נוהג לדלג או לשכל אותיות או מילים, כדאי מאוד לפנות לבדיקת תפקודי עיניים ולוודא שהכל כשורה גם במישור הזה.

בתקווה שנזכה לראות ברכה בעמלנו ונראה את ילדנו מתפתחים כראוי, ומתקדמים בדרכי הלמידה.

 

שאלה:
בני בן העשר לומד ומצטיין ב"ה, אך מאז שהוא נולד הוא כל הזמן כועס, כל דבר קטן מרגיז אותו וקשה מאוד להרגיע אותו
ניסינו כבר הכל, בטוב וברע ולא מצאנו פיתרון אולי יש לך עצה איך עוקרים ממנו את המידה הרעה הזו?

לשואל היקר שלומים מרובים,
היות ואיני מכיר אישית את המקרה שלך, וגם לא יודע למה הכוונה ניסינו בטוב וברע,
לכן אנסה לענות על התשובה באופן כללי. ראשית אציע לשנות הסתכלות, חשוב לדעת שאף אדם לא נולד עם מידות 'רעות', אלא כל ילד נולד עם אופי אחר ומזג שונה,
אינו דומה ילד לילד כפי שמרחיב הרמב"ם באריכות (בשמונה פרקים להרמב"ם.)
כל אדם נולד עם נטיות מסיומת, ועם הנטייה הזאת הוא יכול להשתמש או לטוב או לרע חלילה ולכך נאמר בתורה "ובחרת בחיים" וזוהי למעשה "עבודת המידות" התמידית שלנו, לבחור בטוב ולא ברע, אי לכך אין מציאות לעקור מידה, אלא יש מטרה לחנך ולכווין את המידה לטוב.
הרבי מפיסצנא הי"ד בספרו חובת התלמידים (שיח עם המלמדים) כותב: (אני מעתיק מלשונו המתוק) "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל – כך הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ"ל
רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם, למשל אם יש לפניו תלמיד במידת עקשנות שהיא רעה וסובל המלמד ממנו הרבה,יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש…
ואם יראה תלמיד במידת הכעס, הן אמת שבאפן זה שהנער משמש עתה במידת כעסו רעה היא עד מאד,אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמור שורש פורה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו.
האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהילת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בוסר ממנו,ויצעק ויעולל עליו לאמור, פרי מר וארסי הוא האתרוג.
והאם יכולים לשער מראש את גודל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד'. לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ובתפלה בקול חוצב להבות אש ירעם".

אנסה להסביר את דבריו הקדושים בשפה פשוטה, הכעס הוא תוצאה של חמימות, והמזג הזה של חמימות יש בו הרבה טוב שיוכל לשמש אותו בס"ד לחמימות לדבר מצוה, חמימות לתפילה, חמימות לאהבת ישראל,
נכון שלעת עתה כשהילד כועס או מסתובב במצב רוח זועף זה ממש לא נעים, ואפילו מטריד, אך את החמימות לא נרצה לכבות אלא לכוון למקומות קדושים וגבוהים,

אבא יקר,

לפעמים עצם שינוי הגישה והחשיבה שלנו כבר יעשה את ההבדל אצל הילד, כי כשההורים משדרים לילד- אתה ילד עם מידות רעות, הוא מרגיש ריחוק ואילו כשההורים מבינים שהילד עדיין צעיר ומתמודד זה יגרום לקירוב ויסייע לילד להתמודד בנוסף הייתי מציע לך אבא יקר עצה פרקטית מאוד לקחת את בנך לשיחה, שלא בשעת כעסו כפי שנאמר באבות (פרק ד' משנה יח) "אל תרצה .. בשעת כעסו", אלא אחרי שנרגעו הרוחות לנסות להבין מה 'כואב' לו,
ובסייעתא דשמיא אחרי שירגיש קרבת לבבך ייפתח וישתף אותך, ואז יוכל לעבוד על מידותיו לאט ובבטחה וכשתראה אצלו שינוי ולו הקטן ביותר תחמיא לו להראות לו כמה כל צעד קטן חשוב.
אבל היה זהיר! אל תצפה לשינוים דרסטיים, שינוים קורים לאט וגם אחרי העלייה יכולה להגיע שוב נפילה- שבע יפול צדיק וקם.
ולסיום- כדאי שגם אנחנו המבוגרים נהיה דוגמא אישית ונעבוד על מידת הכעס, וזה לכל הדעות מועיל ויועיל בסייעתא דשמיא.

בברכה חיים צבי יאקאב

 

מתוך הספר החדש "דרכי החיזוק" פרקי הדרכה משיחות מרן ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שליט"א

 

החזו"א כותב באמונה וביטחון (ד, טז) שתלמיד מושפע מההנהגה של המחנך, ומתנהג באותה ההנהגה שהוא רואה אצל המחנך, ולמשל אם הוא רואה שהמחנך כועס, הרי הוא חושב שכעס זה דבר מותר, ומתחיל גם הוא לכעוס, ואפילו אם באותו המקרה הייתה סיבה מוצדקת לכעוס, התלמיד אינו מבין, וחושב שכבר מותר לכעוס.

ובאמת הכעס גם לא מועיל ולא מוסיף כלום בהשפעה על המתחנך, רק יכול להיות שיגרום פחד, אבל משמעת של פחד איננה משמעת! ולפעמים יש מקרים מיוחדים שיש בזה צורך אצל ילד יחיד, שלא יתחצף, אבל בדרך כלל משמעת שמטילים פחד על הילדים אין בה שום תועלת.

ועוד צריכים לדעת, שאם רוצים לתת תוכחה לתלמיד, ולהסביר לו שהוא עושה דבר שלא כהוגן, אין להעיר לו על כך ברבים, רק ביחידות, להכניס אותו בחדר, במקום שאין רואים, ושם לדבר איתו. ותחילה יש לשבח אותו, ולומר לו, הרי אתה בעל כישרון, ובעל מידות טובות, ואתה יכול להיות אדם גדול מאד, ולמה לך להתנהג כך? הרי זה לא כדאי לך! – ככה יש לדבר איתו, מצד מה שכדאי לו, ורוצים את טובתו. אבל לא לצעוק ולא לכעוס, צעקות וכעס לא עוזרים למשמעת.

וכבר סיפרתי על אחד שהוא מגיד שיעור בישיבה קטנה, בשיעור בקיאות בסדר שני, שאז קשה מאד להחזיק משמעת, ואצלו לא הייתה שום בעיה במשמעת. והסיבה לכך, מפני שהוא אדם שאינו מסוגל לפגוע, ונזהר שלא להגיב במילה הפוגעת בתלמיד. וכשהתלמידים רואים זאת, הם מרגישים שהרב הוא אדם מרומם, שאינו רוצה לפגוע בהם, ונזהר בכבודם, ומחשיב אותם, ועל ידי זה יש משמעת. בסדר שני בישיבה קטנה, שזה הזמן הכי קשה להשפיע, כך השפיע. זו הדרך.

לכן צעקות וכעס אין זה משפיע, ולפעמים זה רק גורם ההיפך, שיהיה יותר גרוע. ואם יש איזה חוסר משמעת בשיעור, העצה היא לחכות ולשתוק עד שיהיה שקט, וזה יגרום שיהיה שקט, ובאופן כזה התלמידים מקבלים יראת הרוממות, שהם רואים שהמלמד אינו אדם פשוט, אלא הוא אדם בעל מדרגה, המתנהג באצילות.

וגם, שהתלמידים לא ישמעו "בדיחות" מהרבי, יש בדיחות יותר מדי פשוטות, שאם תלמיד רואה שהרבי מדבר בדיחות כאלו, זה מוריד את הערך של הרבי בעיניו, שהרבי הוא כמו בדחן… ואין זה כך, אלא הרבי הוא אדם רציני, בעל מידות טובות, שמתייחס בסבלנות לכל אחד. ועל ידי זה מקבלים יראת הרוממות ממנו. ומלבד התועלת שיש בזה לחינוך התלמידים, זו גם מדרגה שהמלמד עצמו זוכה בזה.

וחשוב מאד לדבר עם הילדים על יראת שמים, ועל גיהינום וגן עדן, ולחנכם ליראת העונש, וגם לדבר איתם על בריאת העולם, על אדם הראשון, ועל המבול, וכל ענייני האמונה. מה שיותר דברי אמונה, זה זיכוי הרבים עצום. ומה שמחנכים בגיל הרך, נכנס ונשאר בלב, וזהו היסוד הכי טוב שיכול להיות, יסוד של יראת שמים!

ועוד דבר שאנו מזכירים תמיד, מה שאמרו בפרקי אבות (א, יב) הוי מתלמידיו של אהרן וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ונזכר תחילה "אוהב את הבריות" ואחר כך "ומקרבן לתורה", כי זהו הסדר, כדי לקרב תלמידים לתורה, צריכים קודם שתהיה אהבת הבריות, לאהוב את התלמידים, ועל ידי זה אפשר להשפיע עליהם.

וכיצד לאהוב? אם בתורה כתוב (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", סימן שזה שייך, ובטבע האדם יש אהבת הבריות, כי באמת כל אחד יש לו מעלות, ויש לו נשמה יהודית, וגם אם הוא מתנהג לא טוב, היצר הרע פיתה אותו לזה, והיצר הרע זה מלאך חיצוני שמפתה אותו, ואין זה הוא בעצמו, רק רוח שטות שנכנסה בו.

וכמו שאם יש לאדם בן קטן שמתנהג לא טוב, הוא מרחם על הבן. אם האב אינו בר דעת, הוא כועס וצועק על הבן, אבל אם הוא בר דעת, הוא מרחם עליו, ומשפיע עליו מתוך ידידות. וזהו הכוח הכי חזק להשפיע על אחרים, לא בביקורת, אלא בידידות.

צורת הלימוד עם תלמידים

ועוד דבר חשוב, ללמוד עם התלמידים בצורה פשוטה, לפי הבנתם, ולא להכביד עליהם יותר מכוחם, ובדרך כלל על פי רוב לימוד קל מושך ומעניין, ולימוד קשה פחות מעניין, וכשהלימוד אינו מעניין, התלמיד אינו מקשיב, ואינו יכול להקשיב. כך המציאות.

וכמו שידוע, להבדיל, במילי דעלמא, כגון כשקוראים בעיתון, יש כותרות בעמוד הראשון, שזה מושך ומעניין, כי זה כתוב בצורה קלה ופשוטה, ויש מאמרי מחשבה בעמודים הפנימיים, שזה פחות מעניין, אמנם יש כאלה שאוהבים את זה, אבל רוב העולם אוהבים את הפשטות.

וגם, אמרו חז"ל (שבת סג, א) ליגמר והדר ליסבר, ואין זה משנה באיזה גיל, אם בחיידר, או בישיבה, או בגיל מבוגר. קודם צריך "ליגמר" – ללמוד בפשטות, וזהו לימוד קל, שמושך ומעניין, "והדר ליסבר" – אחר כך מתוך החזרות באה ההבנה.

ושמעתי ממרן הרב מפוניבז' זצ"ל שארבע פעמים הראשונים של הלימוד אינם בגדר חזרה, אלא זה עדיין חוסר הבנה, וכל חזרה מוסיפה הבנה.

אלו הם דברים ידועים, אלא שלפעמים יש דרישות מישיבות קטנות לשנות מהמקובל, ולהכביד על התלמידים בריבוי מפרשים, ולא זו הדרך, צריכים שלא להתחשב בזה, ולא להיכנע לדרישות כאלו. ובאמת גם בישיבות קטנות קיימת בעיה זו, שמרבים באמירת חידושים ומפרשים, וזה לא טוב לתלמידים, וגם בישיבה גדולה, לא טוב לומר שיעורים קשים, רק לפי כוח התלמידים, מה שהם מבינים ונהנים, ומעניין אותם, ואם השיעור עמוק יותר מכוחם, קשה להם להקשיב.

שו"ת בענייני חינוך

שאלה: אלו עונשים אפשר לתת לילד שמתחצף?

תשובה: לא עונש, אפשר לקרוא לו לחדר אחרי השיעור, ולומר לו, הרי אתה ילד טוב מאד, ואתה מזיק לעצמך, שאתה עושה לך שם רע, למה לך זאת, הרי אתה בעל מידות טובות, ויש לך כישרונות, ומדוע אתה גורם שם רע לעצמך? – לדבר איתו באופן שירגיש שרוצים את טובתו, ומרחמים עליו, והוא יבין זאת.

שאלה: ואם מדברים איתו וזה לא עוזר?

תשובה: לא יתכן שזה לא יעזור, זה מוכרח לעזור! אם הילד מרגיש שהרבי מדבר איתו מתוך ידידות, ומרגיש שהרבי באמת אוהב אותו, הוא מקבל את הדברים.

באמת צריך שתהיה אהבה בין הרב והתלמיד, כמו שאמרו (קידושין ל, ב) אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה וכו' ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, היינו כי הלימוד נותן אהבה, וזה דבר טבעי מאד שיש אהבה בין הרב לתלמידו.

שאלה: כיצד לנהוג עם ילדים שמאחרים בקביעות?

תשובה: הילד אינו אשם בזה, אלא הבית אשם. זוהי בעיה מהבית.

שאלה: וכיצד יש לנהוג בילד שמציק לאחרים?

תשובה: אם הוא מציק, סימן שלא טוב לו, ויש משהו שהוא סובל ממנו, צריכים למצוא את הסיבה ממנה הוא סובל, ולפתור את הסיבה, שמחמת זה הוא מציק.

שאלה: לפעמים מהבית אומרים לרבי "תלחץ את הילד".

תשובה: אם כן ההורים אינם מבינים, וצריכים להסביר להם שחינוך עם לחץ אינו חינוך.

שאלה: ההורים לא מצליחים, ומבקשים עזרה.

תשובה: אם הם לא מצליחים, צריכים להסביר להם שיתנו "ידידות" בבית. ילד שסובל בבית, הוא ממורמר, ואחר כך כשמגיע לחיידר הוא מפריע גם לאחרים.

אני יודע מעשים שהיו, ילד שהיה מפריע בחיידר מפני שלא הרגיש טוב בבית, וכשהגיע לישיבה קטנה, הפסיק להפריע, כי בישיבה כבר הרגיש חשיבות, שהיו מכבדים אותו, ובחיידר לא הרגיש את זה, לכן בישיבה קטנה נרגע, וכבר לא היה מפריע. ילד צריך להרגיש טוב, למנוע סיבות שגורמות לו חוסר סיפוק בחיים.

שאלה: ומה שכתוב (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו?

תשובה: תלוי באיזה אופן עושים זאת. סיפר לי מו"ר הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל, כי בילדותו עשה פעם דבר שלא כהוגן, והוא ידע שאביו כועס עליו, אך אביו לא עשה לו כלום, אלא המתין שיעבור יום אחד, ורק למחרת נתן לו עונש, שהעונש לא יהיה מתוך כעס, אלא מתוך יישוב הדעת.

שאלה: ומה היה העונש?

תשובה: אינני יודע, אבל עונש צריך להיות רק משהו סמלי, שיגרום לילד להבין שעשה שלא כהוגן, ויחזור למוטב.

ועוד דבר שחשוב לדעת, כי כשעושים מבחנים לתלמידים, אין מטרת המבחנים לבדוק את ידיעות התלמיד, ולזה זקוק רק מי שאינו מכיר את התלמיד, כגון כשנבחנים להתקבל לישיבה, אבל בישיבה עצמה ובחיידר, המבחנים הם רק לעידוד וחיזוק התלמידים, שיקבלו כוח להמשיך הלאה, וגם שיחזרו על תלמודם. לכן צריכים לתת שאלות פשוטות, שהתלמידים יוכלו לענות עליהם.

שאלה: האם נכון ללמד ילדים בגמרא מנוקדת?

תשובה: מי שזה עוזר לו – אם הוא לא יכול אחרת.

שאלה: בדרך כלל מתחילים ללמוד גמרא בכיתה ד', וכבר יודעים לקרוא בלי ניקוד…

תשובה: כמובן. רק אם יש ילד יוצא מן הכלל, צריכים להתייעץ.

יש מומחים עם ניסיון בחינוך, כשיש קשיים בלימוד מה לעשות, לכל הקשיים יש פתרונות. יש סיבות לקשיים, ויש פתרונות למנוע את הקשיים. בדרך כלל הילד לא אשם, ואם הוא לא לומד – יש משהו שמפריע לו.

שאלה: מתי אפשר להרחיק מהחיידר ילד שמפריע, מה הכללים בזה?

תשובה: צריכים להתייעץ בכל מקרה לגופו.

שאלה: איך מכניסים חשק בתפילה?

תשובה: צריך לדעת בכל ילד מה הסיבה שאין לו חשק. בדרך כלל ילד עושה מה שההורים עושים…

שאלה: השאלה היא גם על מבוגרים, מה העצה למי שאין לו טעם בתפילה?

תשובה: חיזוק האמונה, שילמד ספרי מוסר.

שאלה: אם כן, גם עם הילדים העצה היא ללמוד ספרי מוסר?

תשובה: כשהילד יראה שאביו מתפלל, גם הוא יתפלל.

שאלה: או שיראה את המחנך…

תשובה: כן, יש טבע החיקוי, ילדים אוהבים את החיקוי.

שאלה: האם יעזור להסביר את פירוש מילות התפילה?

תשובה: יכול להיות, תלוי באיזה גיל.

שאלה: האם נכון לתת מדי פעם בכיתות מסוימות שיעורים חופשיים, שיש מסגרת של שיעור, ופתאום הרבי מחליט לתת להם חלק מהשיעור הפסקה?

תשובה: פתאום? – הכל לפי הצורך. אם הם צריכים את זה. אולי הם צריכים להשתחרר, יש כאלה שצריכים. תלוי לפי הצורך. שיהיה זמן של רשות, שמי שרוצה יוכל לשחק. אם יש צורך בזה. יכול להיות.

אין לשער גודל זכותם של המלמדים

העיקר צריכים להכניס בילדים יראת שמים, אמונה ויראת שמים ומידות טובות, לדבר עם מידות טובות, בלשון נקייה, עם סייעתא דשמיא, וגם תפילה, פתח לבי בתורתך, השיבנו אבינו לתורתך, השיבנו לשון רבים.

זכותם של המלמדים היא זכות עצומה מאד. מי שמשפיע על אחרים לעשות מעשים טובים, ואחר כך הם או בני משפחותיהם עושים מעשים טובים מכוח ההשפעה שקיבלו, כל המעשים הטובים האלו נזקפים לזכותו של המשפיע, אפילו שהוא כבר בעולם האמת, ואינו יכול לעשות מעשים טובים, אם בעולם הזה עדיין יש אנשים שעושים מעשים טובים בגלל השפעתו, הוא מקבל על זה עוד עולם הבא בגן עדן.

אם כן אין לשער זכותם של המלמדים המזכים את הרבים, ואפילו מי שמלמד אל"ף בי"ת לילדים, זה גם כן תורה. אל"ף בי"ת הוא היסוד, שמכוח זה יוכלו אחר כך ללמוד ולהתפלל, וזה עצמו תורה. חז"ל אומרים (ב"ב ח, ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות. זיכוי הרבים לתינוקות של בית רבן, זה דבר עצום שאין לשער, וכמו שאמרו (שבת קיט, ב) הבל פיהם שאין בו חטא.

בעזרת השם יזכו כל המלמדים לסייעתא דשמיא בזיכוי הרבים, וגם לחיים טובים ומאושרים, הם ובני משפחותיהם!

*  *  *

 

בס"ד
שאלה:
ב"ה זכיתי בבן מתמיד, בעל כישרונות מעולים והבנה בלימוד, השבוע הוא התקשר מהישיבה ובמהלך השיחה סיפר לי שהמשגיח בישיבה בקש ממנו ללמוד עם בחור ברמה נמוכה ולהתמסר אליו.
אני מכיר את בני, מצד טוב ליבו הוא יהיה מוכן לעשות זאת, אך אני מרגיש שזה הולך להיות על חשבונו האישי, דהיינו שהוא יגיע לרמה פחותה מהרמה שהוא יכול להגיע אליה.
שאלתי האם נכון שהוא ילמד עם הבחור החלש, או שאני אמור לומר לו 'חייך קודמין', קידומך לפני הקידום שלו. תודה רבה ויישר כח על המדור הנפלא 'מסביב לשולחן'
א.ח. זיכרמן

הורה יקר,
אשריך שזכית לבן בעל תורה ומידות טובות, יה"ר שתמיד תרווה ממנו רב נחת דקדושה.
טרם אענה בס"ד, חשוב לי להבהיר כי מנוסח שאלתך ניכר שדאגתך היא יותר על הכמות והאיכות של הלימוד,
רצונך שבנך יוכל לגדול יותר בתורה. אם יש כאן שאלה במהות -שח"ו בנך יכול להגיע למצב של מיעוט לימוד
או הפסקת לימוד בעקבות ההתחברות לבחור החלש, דבר זה יגרום לבנך נזק רוחני או חינוכי, במצב כזה
בוודאי ש'חייו קודמין' ואין שום עניין לבחור להיות 'המטפל' או ה'מחזיר בתשובה' של בחור חלש.
ולעצם השאלה: אנו אומרים כל בוקר בתפילה "אשר בחר בנו מכל העמים"- בעולם נמצאים מיליוני אנשים
שגם לומדים ומשתלמים במגוון מקצועות, אך מטרתם רווחים אישיים/ קבלת תעודה/ כבוד או כסף, או כל
רווח גשמי אחר.
מטרתנו בלימוד התורה היא לעשות רצון השי"ת, ללמוד כי כך ה' רוצה, ולא ח"ו להתגדל בה, או לרכוש מקצוע
מכובד. ואם כך הם פני הדברים נעיין בדברי חז"ל ונתבונן מה ה' רוצה שנעשה: האם בעיקר 'ללמוד' או גם
'לְלַמֵד' – והאם 'לְלַמֵד' אפילו על חשבון הקידום האישי?
נפתח גמרא בעבודה זרה: (דף ט.) תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים
תורה, שני אלפים ימות המשיח". שואלת הגמרא ממתי מתחילים למנות אלפים שנות תורה, אם נחשב זאת
משעת מתן תורה החשבון לא יתאים עי"ש, אלא עונה הגמ' מתחילים למנות מזמן אברהם אבינו כדכתיב 'ואת
הנפש אשר עשו בחרן' – (בראשית יב, ה) משעה שלימד תורה לאחרים, והרי אברהם אבינו למד תורה הרבה
לפני שהתחיל ללמדה לאחרים, אלא מרגע שהתחיל לְלַמֵד זהו הרגע שמתחילים למנות 'שני אלפים תורה'
ואוסיף עוד את ההקדמה של החתם סופר (יורה דעה ח"א) שמחדש חידוש עצום: אברהם אבינו על אף שהיה
אב האומה היה תמיד עסוק להתעסק ב'קצרי דעת' כלשונו- ללמדם תורה ולכן לא נשאר לו פנאי להתבודד
מחשבותיו לנבואה. אברהם אבינו אכן לא הגיע למדרגת נבואה. מסיים שם החת"ס בהדרכה לדורו: ודבר זה
הוא מוסר השכל אם יאמר העובד את ה' 'חשקה נפשי בה" וחפץ אני להתקרב אליו ואיך אעשה זאת למעט
במושכלות שלימות נפשי, כדי להשלים נפש חברי, התשובה אליו הם דברי חז"ל: "הרבה למדתי מרבותיי ויותר
מחברי, ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז), ומוסיף שם בלשונו: "היפלא מה' דבר למלאות לך שלימות נפשך
מה שהחסרת לכבוד שמו, תפקידך לעשות רצונו ללמד אחרים וה' יעשה את רצונך למלאות נפשך מידיעת
השלימות, ויספיק לך בזמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי שכלך' עכ"ל.
וכך מצינו במדרש )ויקרא רבה לד( שמביא דברים חריפים למי שלא מתמסר לזולת על הפסוק: "עשיר ורש
נפגשו עושה כולם ה", מסביר המדרש 'עשיר' זה עשיר בתורה 'רש' זה רש בתורה, אמר אותו רש לאותו עשיר
השניני פרק אחד ולא השנהו ואמר לו למה אני צריך להתמסר לך וכו', אומר הקב"ה מי שעשה לזה חכם יכול
לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם, אולם מי שמתמסר לזולת מביא המדרש פסוק אחר:
"רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'"(משלי כב, ב): 'רש' זהו רש בתורה 'ואיש תככים' זה ששונה סדר
או שני סדרים, עמד רש עם איש תככים, וא"ל השניני פרק א' והשנהו קנו העוה"ז והעוה"ב.

שלכם
חיים צבי יאקאב

 

כאשר הג"ר מאיר שפירא השלים את בניית ישיבת 'חכמי לובלין' הרוממה, נשאל על שבחר לכתוב על חזית הבנין לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם. השיב כי פסוק זה הולם את מטרתה של ישיבה קדושה. לכאורה היה לו לדוד המלך להכריז 'באו בנים שמעו לי…' הריהו קורא שיבואו לשמוע דבר ה'. אלא כוונתו – וכוונתנו – להודיע, כי עיקר הישיבה הוא לחנך שגם בתום שנות הלימוד, כשהולכים, ימשיכו כראוי, לְכוּ בָנִים לדרך חייכם, וגם אז שִׁמְעוּ לִי…

ימי חג הסוכות הם ימי מבחן לקראת הבאות. משטיננו ומקטרגינו טוענים כי בר"ה יוה"כ שָׁבוּ כולם מתוך אימה ופחד, אבל לאחר שחולפים ועוברים להם ימי הדין חוזרים למעשיהם הרעים. על כן נקבעו ימי החג, ימי התעלות ושמחה של מצוה. להתבונן ולהתכונן לימי המעשה, 'תקופת מעבר', בבחינת לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, להמשיך 'לשמוע'…

שמעתי בשם א' מגדולי הדור שליט"א כי 'עולם הישיבות' עמל להעמיד 'בני תורה'. השיג והשיח בין כותלי הישיבה ברמה גבוהה תוך שאיפה לפסגות. עבדות השם. והגית בו יומם ולילה. ביטול ה'יש'. יעדים והישגיות לימודית. ברם, מתוך 'אלף הנכנסים למקרא' לא יֵצְאוּ כולם להוראה. אף לא רובם. כך קבעו חז"ל! נמצא שאותו 'רוב' ימצא עצמו בבוא העת כשעוסק בחיי שעה, רחיים על צוארו, מתמודד עם 'רשות הרבים' ללא הכנה ראויה! זאת ועוד, פעמים רבות הוא חש מתוסכל ו'עצבות' מסוכנת מתוך חשיבה כי 'בגד' או 'נכשל' במטרה הנכספת. חשוב לתת לתלמיד כלים לדעת גם איך על 'בעת-הבית-ירא-השם' להתנהג! יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם – הליכות חיים, חיי שעה לצד חיי עולם.

חג הסוכות מסמל מַעֲבָר זה. מיום כיפור, בו אין לשטן שליטה כלל, יוצאים 'החוצה'. יושבים בדירת ארעי, סמל לחיי עוה"ז הזמניים, בונים מפסולת גורן ויקב, חומרים גשמיים פשוטים, נוטלים ד' מינים הרומזים על קשר בין שכבות הציבור, כולל 'עמך'. ודווקא שם, בחוץ, 'מוליך ומביא' לד' רוחות, לבטל רוחות רעות. אינו מסתגר במקלט להסתתר מרוחות וטללים רעים, אלא מתמודד איתן בחוץ! כשיעקב אבינו בנה סוכות, ידע שהן עבור מקנהו, רכושו. לעצמו בנה בית בגן עדן! עִם לָבָן הרשע גַּרְתִּי, עשרים שנה 'עָבַד', בסביבה מנוכרת, ותרי"ג מצוות שמרתי!

החג מלמדנו כי האתגר הגדול יותר הוא להחזיק בתורה, לימודה וקיומה, גם בעת השתדלות במזון ומחיה. שיא 'ירח האיתנים' הוא שמחת תורה, בו מכריזים אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הא' אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ! לאחר ששהו בסוכה, 'בחוץ', לאחר 'יום החיתום' בערבה ה'פשוטה' דווקא, זוכים להכרזה נעלה זו. חשוב לדבר עם ילדינו על כך, להשכילם שניצחון היצר בתוככי כותלי הישיבה היא ניצחון קל, לעומת התגברות והתחזקות כשעוסקים בפרנסה.

בשמחת תורה מפטירין שהקב"ה מצוה את יהושע. לאחר ארבעים שנות חיים רוחניים, אכלו מָן ושתו מי באר, עלינו "להתגשם" – לכבוש ולנחול, איש איש ילך לשדהו וכרמו – ואין לעזוב את התורה! נעיין בפסוקים: בתחילה מְצַוֶּה ה' על הנחלת הארץ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם… אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם…, במקביל מְצַוֶּה ומזהיר על הנחלת התורה: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי… לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה… הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ…, לקראת כיבוש ל"א מלכים גיבורים ועצומים, מלחמת שתארך שבע שנים, ועוד שבע שנות הֵאָחֲזוּת והתנחלות – די בשתי מילים! חֲזַק וֶאֱמָץ. אך לשמירת התורה נזקקנו לאזהרה כפולה ומכופלת! והקב"ה מְצַוֶּה זאת לפני שעברו את הירדן. מכין אותנו מראש, כשעודנו ב'כולל'…

ברור כי המשאלה היא אחת, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי. אך תיכף עוברים למצב שונה – כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. גם אם אגיע ליום רעה, יום גשמי וחומרי, אהיה צָפוּן, בבחי' מצוות סוכה, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי, להיות מרומם לה' ולעמוד כצור בְּעֶקְרוֹנוֹתַי. נזכור את פירוש ה'תפארת שלמה' כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, גם כשאאלץ לעסוק בדברי הרשות אשאר עם הספר… חז"ל קבעו 'סקבא דשתא ריגלא', המשימה קשה, השטן אינו מוותר, אך כשמצליחים – זוכים! כִּי יְבָרֶכְךָ ה"א בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

                                                                                                                                                                                  בהצלחה בעבודת הקודש! 

    יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

בס"ד

חג הסוכות מתייחד במצוות רבות, אולם דומה כי המצווה הכללית שנוהגת בכל חג הסוכות ומקיפה אותנו בכל שלב משלבי החג היא מצוות השמחה – "והיית אך שמח", וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות לולב שאף שבכל המועדות נצטווינו לשמוח בהם, מכל מקום שמחה יתירה הייתה בחג הסוכות שבאה לידי ביטוי בשמחת בית השואבה.

מצוות השמחה אינה מצווה יבשה, היא מבטאת פסגה נעלית כלשונו של הרמב"ם בסוף הלכות לולב "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא". משאת ליבו של עובד ה' היא להגיע לקיום המצוות מתוך שמחה וטוב לבב.

אנו כהורים ומחנכים צריכים להתבונן ולחשוב: כיצד נגרום שהשמחה עם הילדים תהיה כדבעי? מהי הדרך לשמח את הילדים? והעיקר כיצד נחנך את ילדינו היקרים למצוות מתוך שמחה וטוב לבב? כל חג יכול להיות חלילה מקור ללחץ ומתח, ומאידך להיות מחולל צמיחה רוחני רב עוצמה, מהם הכלים שיסייעו לנו להפוך את חג הסוכות למקור של שמחה בעבודת ה'?

מעבר לחובתנו הרוחנית, הרי בית שמח רגוע ושליו, הוא משאלת-לב של כל אחד מאתנו. מי מאתנו אינו חפץ שהילדים יראו בבית מקור בלתי אכזב של חום ואהבה וירגישו בבית שלווים ונינוחים? במאמר שלפנינו מעט שביבי אור, כלים והדרכה מעשית, שיוסיפו אור ושמחה במחיצתנו.

השמחה משתנית בהתאם לגיל

בדברי חז"ל אנו מוצאים כמה חילוקים בחובת השמחה כיצד ישמח האדם עצמו ברגל. הגמרא (פסחים קי"ט) אומרת: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל", הגמרא מבארת כיצד היא השמחה האמורה ואומרת "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן" כלומר – אנשים ביין ונשים בבגדי צבעונין וכו'. בפשטות, הגמרא מבארת מהם הדברים המביאים לידי שמחה. אולם שמעתי  מאבי מורי המחנך הנודע שליט"א, שכשם שמתחלקת המידה המביאה לידי שמחה כפי תכונות האדם שכל אחד מוצא שמחה בדבר הראוי לו, כמו"כ יש לומר שהאופן שהשמחה מתבטא אצל האדם משתנה כפי מהותו ומזגו וגם לפי דרגתו.

וכך גם מצינו ברמב"ם (הל' שופר פרק ח' , הי"ג) לגבי שמחת בית השואבה "והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע בפה בפה ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע"

. כלומר בשמחת בית השואבה שבה באה לידי ביטוי השמחה בשלימותה, לא נקבעו כללים כיצד צריכה להיות השמחה כי השמחה היא תחושה פנימית שכל אחד מבטא אותה בצורה אחרת. אולי לכך הורו לנו חז"ל את הדרך הראויה שמביאה אותנו לידי שמחה ואמרו "במה משמחן", ע"י בשר ויין, בגדים וכלים נאים, או קליות ואגוזים לתינוקות, אבל לא קבעו כללים והנהגות כיצד צריכה להיראות השמחה, כי כאמור השמחה היא תחושה פנימית וכאשר אדם מכין לעצמו את הדרך שמביאה אותו לידי שמחה, כאשר הוא מגיע לשמחה הוא כבר מבטא אותה בצורה המתאימה לאופיו וכשם שאין פרצופיהם שוים כך דעותיהם אינם שוים.

בהתאם לאמור נבין שבכל בית, השמחה בעשיית המצוות מתבטאת בצורה אחרת, אולם עלינו מוטל החובה להתוות את הדרך ולסלול את המסילות לשמחה של מצווה. בבואנו לסלול את הדרך חשוב שנדע ונבין שלא כל מה שמשמח אותנו אכן ישמח את הילדים. וכמו בכל דבר גם כאן יש להשקיע זמן ומחשבה כיצד נגרום לילדינו שמחה.

החדרת השמחה צריכה להגיע דרך הילד

אחד הדברים שגורמים לילדים שמחה הוא החוויה שבעשיית המצווה. נדמיין לעצמנו את אותו אבא שאומר לבנו חביבו ביו"ט ראשון של סוכות: "תגיד לי, למה לא רואים עליך התרגשות ושמחה ממצוות לולב? היכן ההתלהבות שלך?! אתה יודע כיצד רבי לוי יצחק מבארדיטשוב היה משתוקק ליטול את הלולב? היכן אתה"? האבא הזה צודק בהחלט הוא באמת כאוב ולא מבין למה ומדוע הילד שלו לא מתלהב, אבל הטעות שלו היא שהוא מנסה להביא את הילד לשמחה בדרך שמתאימה למבוגרים(?). אדם מבוגר קורא סיפורים על שמחתם של גדולי ישראל וזה גורם לו להתלהבות, אבל ילד, ובמיוחד בגיל צעיר, אינו מסוגל להגיע לשמחה דרך סיפורים בלבד. הדרך הנכונה  ליצור אצלו תשוקה ושמחה לעשיית מצוות לולב (לדוגמא) הוא, באמירת משפטים כגון: "יוסי הצדיק התנהגת היום כל כך יפה, מחר בבוקר אני אעיר אותך מוקדם לפני התפילה ואתה תחזיק את קופסת האתרוג המיוחדת בדרך לביהכנ"ס". "רק עליך אני סומך ואתה תחזיק את הנרתיק עם הלולב וארבעת המינים". או משפטים אחרים בסגנון כזה שגורמים לילד להרגיש את החשיבות המיוחדת של המצווה ויוצרים אצלו חווייה וחיבור רגשי. דהיינו, שהאבא הכניס את שמחת מצוות ארבעת המינים דרך הקופסא המהודרת, דרך ההשכמה להוליך לביהכנ"ס  – והם ה"קליות והאגוזים" עבור היניק והחכים, שפותחים לו צוהר ומאירים לו דרך לשמחה בעשיית המצווה.

להאמין שאצלנו הפתרונות

לפעמים הורים מתקשים ואינם מאמינים ביכולתם לחנך לרומם את צאצאיהם, אולם עלינו לדעת שלכל אחד ואחד מאתנו יש כוחות מיוחדים מבורא עולם, שבאמצעותם אנו מסוגלים בסייעתא דשמיא לחנך את ילדינו ולהעמידם בקרן אורה. במפגש ייעוץ שקיימתי עם הורים לפני תקופה, נסובה השיחה אודות בנם בן ה-9 שאינו מציית לדרישותיהם, כמובן שההורים אינם רווים נחת מהילד ואינם שבעי רצון משיתוף הפעולה שלו. ישבנו בצוותא וניסינו לבנות מתווה שיסייע לנו לרומם את הילד ולהעלותו על דרך המלך. תוך כדי השיחה ראיתי אתך אחד ההורים שמתלבט אם לשאול, מתחיל ומתחרט: אה… אם… אם מותר לשאול, מי אמר שבאמת אנחנו המוסמכים ואנחנו אלו שצריכים ויכולים לחנך אותו"…..? הרחבנו רבות בשאלה זו. שמנו דגש והסברנו שהשאלה הזו היא תחילתו של פתרון, כלומר השאלה חשפה את החשש הפנימי המקנן בליבם של ההורים שהוא זה שמונע מההורים לחנך את הילדים כדבעי. הסברנו לאותם הורים שאנו צריכים להטעין את עצמנו במטען של אמונה, שאם זה הילד שהקב"ה נתן לנו כהורים אז בוודאי שיש לנו גם את הכוחות להתמודד עמו.

הגמרא בשבת דנה במקרה ש"בא תינוק וכיכר בפיו" – צדיקים הגידו שאין זו סתם שאלה הלכתית, אלא יש כאן רמז עמוק שעלינו להפנים שאם בא תינוק אזי כיכרו בפיו, שהקב"ה נותן לנו ילד הוא נותן לנו את היכולת והאפשרות לכלכלו ולפרנסו. באותו הקשר יש להוסיף ולהבין כי כשמגיע תינוק הוא מגיע עם כיכר, גם בהיבט הרוחני, אנו מקבלים לא רק כוחות גשמיים אלא גם כוחות רוחניים ונפשיים להתמודד עם האתגרים שמציב התינוק לפתחנו, והיכולת לחנכו ולעצב את דמותו ואישיותו טמונה אצלנו. (יתכן מאד שדווקא ההתקדמות והמודעות הגדולה הקיימת היום, לצד ריבוי האפשרויות והזמינות לטיפולים מועילים, הנותנים מענה מצוין במקרים רבים, עומדים לנו לעיתים לרועץ, וגורמים לבלבול עד שההורים בעצמם חוששים מלקויות למידה, או ממגוון רחב של בעיות קשב וריכוז, לימודי, רגשי ועוד ועוד, כשהם מבחינים שהבן שלהם מתנהג בצורה כזו או אחרת והם סבורים "שמדובר בוודאי בתסמינים של בעיה כזו או אחרת" ומיד מחפשים "לקטלג" את הילד אולם יש לדעת שאין להיבהל מכל בעיה, ולא לחשוש להתייעץ עם מחנכים ואנשי חינוך) כי הפתרון והמענה נמצאים אצל ההורים.

ילדים זה אוצר

במידה רבה, אורח החיים בימינו שאנו טרודים על המחיה ועל הכלכלה, המרדף אחרי הזמן, העבודה והפרנסה, מונעים מאתנו במקרים רבים, לזכור את התכלית האמיתית שבגללה אנו מתאמצים וטורחים, ואנו שוכחים שכל עבודתנו ויגיעתנו, הכל למען הילדים, ואילו את העיקר – ילדים זה נחת, שמחה, מתנה, אנו מעט שוכחים. כל החזון שלנו וכל התפילה שלנו זה לראות פירות בדור העתיד  –  "ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך…", ולכך ניתן להגיע אך ורק ע"י שנאמין שגם במקרים שאנו נתקלים בעמל וקושי, ומתמודדים עם אתגרים חינוכיים לא פשוטים, בכל זאת הפתרון נמצא אצלנו, ואנחנו ורק אנחנו הכי טובים בשביל הילדים שהרי בורא עולם ברוב טובו וחסדו נתן לנו את הילדים הללו עם כל ה"בעיות" שלהם. כשנאמין בכך נגלה בעצמנו יכולות מופלאות.

תחושת ההורים כ"מראה" לילדים

כשהחשיבה וההסתכלות היא אכן כזאת, כשאנו  מובילים בעצמנו תהליכים שיפנימו בעומק ליבנו דרך חיים כזו המושתתת על הכלים והיכולות שהעניק לנו הקב"ה, ודאי ובודאי ש"נקודת הפתיחה" תהיה טובה ורגועה יותר, התסכול שלנו מהתנהגות לא ראויה של הילדים מתפוגג, וממילא האוירה נינוחה ונעימה, השפה מתעדנת והתקשורת הופכת להיות יעילה יותר. התחושה הזו מוקרנת החוצה – כלפי  חוץ והילדים בחושיהם המחודדים מזהים זאת והם משיבים לנו באותה מטבע. זהו גלגל חוזר ומעגל כמו מַרְאָה – אור חוזר והורים שחיים באמונה ובתחושה זו ניכר עליהם אף בשפת הגוף החיצונית את זה, והילדים בחיישנים המפותחים שנחונו, מזהים וחשים זאת באופן מיידי. ולכן השאלה שתעמוד לנגד עינינו תהיה, לא – 'איך נעשה את הילדים יותר שמחים' אלא: "איך נהיה הורים יותר שמחים?".

רוגע ושלווה מתכון להצלחה

עד כמה שגישה זו מסוגלת לחולל מהפך נוכל ללמוד מאותו מחנך שהתאונן על אווירת מתח שנוצרה בכיתה מסיבות לא ברורות, אשר מקשה עליו מאוד ומשליכה על צורת ואופי הלמידה בכתה. ישבנו ביחד כדי ללבן את הנושא, בסוף השיחה הגענו ביחד למסקנה שאם הקב"ה נתן לו את הכיתה הזו בהרכב הזה, הרי שבוודאי יש לו את הכלים להצליח לחנך את הילדים הללו. בקשתי ממנו לשנן את התובנה הזו, ובמקביל הצעתי לו לנסות שתי עצות, הראשונה להיכנס לכתה עם חיוך, בכל מקרה ובכל מצב. השניה, כמה דקות של סיפור לתלמידים או שירה בצוותא עם התלמידים. העצות הללו חוללו מהפך של ממש בכתה. כעבור כמה ימים התקשר אלי אותו מחנך כולו נרגש עד שהוא בעצמו התקשה להאמין שהצליח ליצור אווירה חיובית בכתה. כלומר, באמצעות יוזמות קטנות יצירתיות ונכונות, ניתן לחולל מהפכות של ממש, אבל כאמור הכל מתחיל מתוכנו פנימה.

תוצאותיה של גישה תורנית זו, משיגה מול הילדים שיתופיות, הדדיות, הבנה, חשיבה, אורך רוח, רוגע, שלוה, בריאות, סבלנות וסובלנות. ובעיקר הכנה נכונה לחיים ארוכים תומכת ומכוונת לנפש בריאה, וגורמת לילדים לשתף פעולה כנדרש. דוגמא מוחשית לכך יכול כל אחד לנסות, בשעות הערב בבית, בבית מבורך בילדים בלעה"ר לפעמים השעות הללו נראות כמו "מלחמת עולם" על כל המשתמע מכך. ההורים אובדי עצות ומנסים להטיל משמעת באמצעות צעקות וגערות, איומים ועונשים. ולמרות הכל, אחרי כל האיומים, המתח והעונשים הילד לא נשכב לישון בזמן, בסופו של יום (או של לילה) כשהילד סוף סוך נרדם התחושה תהיה עם מצפון לא נעים. לעומת זאת אם האמא התיישבה לידם ל-5 דקות של סיפור מתוך רוגע ושלוה, לרוב האוירה תהיה נעימה ורגועה שלווה ונינוחה, וראו זה פלא, הילדים ינומו את שנתם ברוגע ובשמחה בזמן שקבענו.

הכנה למצוה גדולה מן המצוה

נקודה נוספת שחשוב לזכור אותה, היא שהציפייה לעשיה נותנת שמחה. לדוגמא, ילד שבועיים- שלוש לפני הבר מצוה, מרוגש מאוד למרות שיש עוד זמן עד הבר מצווה. כך גם לפני חתונה, או כל אירוע כזה או אחר הילד מתרגש לקראת המאורע. ככל שיותר מדברים ומתכוננים על האירוע המיועד, כך גוברים הציפייה והגירוי, ובד בבד השמחה וההתרגשות לקראת האירוע מתחזקים. גם בענייננו כשהילד עטוף באוירה של רכישת ד' מינים, "היום אבא הולך לקנות לולב", או "מחר אני הולך לחנות לבחור אתרוג, ומוישי החמוד יגיע איתי ביחד", הילד יחכה וישתוקק לרכישה הזו. כללו של דבר, ככל שאנחנו נקרין התרגשות לקראת נטילת ארבעת המינים, נעשה "עסק" מזה, וניצור השתוקקות למצווה, נצליח ליצור שמחה והשתוקקות אצל ילדינו היקרים.

או למשל בניית סוכה וקישוטי סוכה, אפשר להגיע ולבנות את הסוכה כמצוות אנשים מלומדה, לבקש מהילד לעזור ביובש, "תביא את הפטיש" "תחזיק את הקרש" וכיוצא באלו. אבל אפשר לקחת את הילד ולהסביר לו את דיני הסוכה, להמחיש לו איך אנחנו יוצרים שלושה דפנות, להראות לו את הסכך. בגיל גדול יותר אפשר להראות לילד דוגמא לדופן עקומה, לבוד, ואפילו גוד אסיק וגוד אחית, ללמד אותו כמה הלכות ו'להתייעץ' עימו, זה יוצר תחושה של שייכות לילד בונה ומחזק את הדימוי העצמי שלו, וגם מחבר אותו למצוות סוכה במידה שלא יישכח לעולם.

אם נפנים את האמור, ציפיתו וכמיהתו של הנער הצעיר לסוכה ולמצוות ארבע מינים מתחזקת ומתעצמת. כתוצאה מכך גם נרוויח וניצור אצל הילד חיבור חיובי למצוות, שיגרום לו גם בתת מודע חיבור בלתי ניתן לניתוק למצוות ה'. הוא הדין גם לתורה ותפילה ובקיום כל המצוות, עלינו למצוא את הדרך ביצירתיות ובחכמה, כיצד להגביר אצל הילדים את הציפייה, כיצד לתת יותר גירוי, עד שיחושו את העשיה כאתגר חיובי עבורם וימלא אותם בתחושה של הנאה וסיפוק.

הן הן הדברים הנקנים באמירה

דרך נוספת ליצור ציפייה אצל הילדים היא באמצעות השיח והדיבור בבית סביב הנושא, כלומר שהבית ישדר  גירוי והתעניינות עבורם שילווה עם רגש מסוים. לדוגמה:  מי יודע איזה רב מגיע אלינו לסוכות – אושפיזין?! אברהם אבינו בעצמו יגיע אלינו לסוכה"! בואו נתכונן נכין ביחד את הסוכה שתהיה יפה ומקושטת לכבוד האושפיזין הקדושים. גם כמחנכים בכתה אנחנו יכולים להגיע לציפייה ברמה גבוהה ע"י משפטים כמו "עוד מעט אנחנו מתחילים כאן בכיתה תפילה שנרגיש כ-ו-ל-נ-ו התחברות להקב"ה"…, "ילדים שימו לב, אנחנו מתחילים כעת סוגיא מרתקת שיש בה שאלה שהמון ת"ח מתעסקים בזה, מענין איזה תשובה אתם תענו על זה"?! "השבת אני אחזור איתך על המשניות שלמדתם בכיתה, ותראה שיש שמה איזה שהוא "סתירה" כשהייתי בחיידר הרבי שלנו חיפש תשובה"… (הדוגמאות משתנות בהתאם לגילאים השונים)

אפשר להטמיע את השמחה בליבותיהם הרכים, באמצעות העצמת החוויה החיובית בחיי היום יום. נותנים לילד משימה, יעד/ מטרה שישאף לבצעה שיחוש שזה בר השגה. המטלה והמטרה צריכות להיות מותאמות ליכולתיו של הילד (בהתאם  לאופיו, גילו, כשרונותיו וכו') , בכדי שהילד ירגיש שעם מעט מאמץ הוא אכן יוכל להשיגה. למשל נאמר לילד: "תאסוף את המשחקים מחדר – ילדים" אבל לא ניתן לילד  משימה בלתי אפשרית בעיניו כמו "תעשה סדר בבית", זהו משפט כללי, לא ממוקד, ולא משדר שיתופיות והילד חושב שאינו מסוגל לעמוד בו.

לאחר שהילד אכן עמד במשימה, נעודד אותו ונשמח עם ההישג שלו, נעצים אותו בכדי שזה יספק לו דלק ותעצומות להמשך וישמש בעתיד כגירוי ורצון לשחזר הצלחות. מילים כמו "איזה תענוג", "איזו שמחה", "כמה יפה התפללת", איזו זריזות הפגנת", "כמה שמח לראות… "כמה מרגש היה לשמוע ש…" ואם נרצה להוסיף ולהעצים נספר זאת לאחים, אפשר בסעודת שבת לשבח את "דודי שהתנהג כל כך יפה", אולי לסבא וסבתא, אולי פתק לת"ת, אולי נכתוב על המקרר, ואולי אף "נפתח" ממתק מיוחד לכבוד הישג זה. והדבר נכון בכל תהום וענין: לימודי, חברתי, התנהגותי, משמעתי וכו'. ההעצמה של החויה החיובית נותנת המון כח, חשק ורצון לפעול ולהשיג שוב ושוב חוויות חיוביות מעין אילו.

משום כך, חשוב שבתגובותינו ובשפת היום יום, נבטא ונזכיר בשיח שלנו, את ענין השמחה: "טוב, ילדים עכשיו נעשה לנו שמח וכולנו נתחיל…" "הנה הילד שגרם שתהיה לנו ארוחת ערב שמחה ונעימה" וכמו"כ במקרה של ביקורת נעדיף להתבטא: "אם זה יימשך , זה יקח לכולנו המון מהשמחה, ההרגשה שלנו תהיה ממש…" (שימוש בשיח נכון, בונה תקשורת נכונה ובריאה בין הורים לילדים, ומעצימה את הפתיחות והאמון, ועוד חזון למועד להרחיב בזה).

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות… למען ידעו דורותיכם" – אמר בעל ה"לב שמחה" זצוק"ל, שזה ראשי תיבות "ילד", והיינו, שחג הסוכות הוא הזדמנות עצומה להטמיע דרך, להכניס אוירה ודרך של שמחה, הסוכה נותנת השראה של אחדות, משפחתיות ולבביות, מצוות החג תורמות רבות לכך, וככל שמשכילים לנצל ימים אלו, הילדים ישאבו מלא חופניים כח לקראת "זמן חורף" הבא לקראתנו. אך מאידך יש להיערך ולשוחח ע"כ מבעוד מועד , לעיתים דוקא העניינים הקטנים והשוליים לכאורה הם הם אשר שוברים את רוחנו, לעיתים הסוכה הצפופה, הלחץ מ"פיטם" האתרוג וכו', יש להשקיע זמן ומחשבה כיצד נוכל לקיים את המצווה בנעימות ובשלווה ובאופן שיחבר את הילדים למצוות.

נתפלל ונבקש מאת הבורא ית"ש, שנזכה לעשות תפקידנו נאמנה, לשמוח בחג כמצוות התורה, לשמח את הסביבה כנדרש, במטרה לגרום נחת ושמחה ליושב מרומים.

לשאלות ותגובות:  K0527680110@gmail.com

היבטים בתורת החינוך במתן תורה

כל החגים קשורים לעולם החינוך, כל חג ואיפיונו. ובתוכם כמובן חג השבועות, שמתקשר מיד עם מאמר חז"ל (שהש"ר א) בשעה שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א"ל הן, אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה. ולא קיבל עד שנתנו בניהם כערבים, ובזכותם קבלו את התורה. שנאמר (תהלים ח, ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.

'ערבים' הוא לשון ערבות ומתיקות, שכן האופן שאפשר להנחיל לבנים את התורה הוא רק ע"י הטעמת מתיקות התורה. ולכן בברכת התורה מבקשים 'וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וגו'. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתך'. כי כאשר מבקשים שצאצאינו יהיו לומדי תורה צריך שזה יתקיים מתוך מתיקות בפינו.

זו הסיבה שקול ה' במשכן היה עובר דרך שני הכרובים ומשום יצא לאוהל מועד (רש"י שמות כה כב) כי הכרובים הם פני תינוקות, הם הערבים שלנו, ודרכם אנו מקבלים את התורה.

אופן עשיית הכרובים היה מקשה מתוך הכפורת, וכפי שמדגיש רש"י שלא  יעשה את הכרובים לבד ואחר כך יחברם, אלא יהיו מקשה מן הכפורת. ובא הדבר ללמדנו שכדי להצליח בהנחלת התורה לבני הנעורים אי אפשר לגדל אותם באופן נפרד, ואחר כך לחבר אותם לארון הקודש, לתורה אלא הם צריכים להיות יצוקים מתוך התורה בכל השלבים.

אי אפשר לגדל ילדים עם ממתקים, חוויות, טיולים ומקורות סיפוק שונים ומשונים, וכאשר הם גדלים ונעשים בני מצוה להלביש להם כובע וחליפה ולנסות להדביק אותם לתורה. הילד צריך לדעת ולחוש מחלב אמו ומנעוריו שהאושר הגדול ביותר הוא לימוד התורה.

השאלה הנשאלת תמיד איך מנחילים את אהבת התורה לתלמידים?

התשובה: הרבה תלוי בצורת מסירת הדברים, בטון, ובחיות שהם נאמרים.

עד היום אני עוד זוכר את היום הראשון שלי בשיעור א' ישיבה קטנה איך הרה"ג רבי יעקב מאיר רוזנבוים שליט"א (כיום ראש ישיבה בלונדון) פתח בהתלהבות את המשנה 'כל כינויי נדרים כנדרים'.

ערכו פעם ניסוי להבדיל בגן ילדים והציעו להם כל יום גלידה בפנים עגומות, תוך תקופה קצרה הילדים מאסו בגלידה. מידה טובה מרובה די הייליגע תורה.

בני הנעורים לא שומעים מילים הם רואים את נצנוצי העיניים, את כאב הקושיא, ועונג התירוץ.

כפי שמבארים את מאמר חז"ל (עירובין יג: עיין מהרש"א) האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי, ויש להבין מה המעלה בראיית הפנים במהלך הלימוד.

אלא ממבט הפנים רואים את האור של התורה וחדוות הלימוד.

וזה הפירוש 'רואים את הקולות', לא די לשמוע אלא לראות כלומר לחוש את העונג שבלימוד התורה.

היחודיות של כל תלמיד

עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, והקול היה מדבר לכל אחד, ששים רבוא איש היו במעמד הר סיני, אך הקול היה מגיע לכל אחד, זה התפקיד של המחנך והמלמד בשיעור, לדבר לכולם, אך לראות את הפרט, לתת תחושה לכל אחד שאתה מדבר אליו. זה מתבטא במבט העינים, בפניה מידי פעם לתלמיד בשמו במהלך השיעור.

אנו רואים זאת במציאות, לפעמים חוזרים בשיעור על דבר כמה פעמים, אחרי השיעור ניגש אחד התלמידים ואומר שלא הבין, אתה חוזר שוב על הדברים ואז הוא הבין, ואתה שואל את עצמך הרי בעצם לא הוספתי שום דבר, על אותם מילים חזרתי כמה פעמים בשיעור, ומה השינוי? והתשובה: הפעם היית איתו בארבע עינים. היית כולו שלו. זה עשה את השינוי.

וזו האומנות בשיעור, לדבר אל כל אחד בפרטות.

לאור האמור יש קשר הדוק בין שני מאמרי חז"ל (תענית ז:) 'אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, להמשך הגמרא 'אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים', הסברת הפנים יוצרת את ה'משנתו סדורה'.

אחת ההתמודדיות והטענות הידועות ביותר של 'מחנכים' ו'מלמדים' זה נושא ה'פער', כל מלמד ומחנך טוען בשלב מסוים 'איך אפשר ללמד בכיתה כשיש ילד שמבין פשט של רבי עקיבא אייגר, ואילו השני בקושי יודע לקרוא את הגמרא'.

משל למה הדבר דומה, למנצח על תזמורת שמתאונן איך אפשר לנצח על תזמורת כזו, זה משמיע צלילי כנור, זה דופק על התוף וזה מחצרץ. אבל האמת שזו האומנות של המנצח לתאם ולהתאים את הצלילים והתווים לכל אחד. זו האומנות ליצור תמהיל שבו ימצא כל אחד את מקומו.

זה אמור להיות בלימוד, וכן בשאר התחומים למצוא בכל אחד את נקודת החוזק וההצלחה. כפי שדרשו את הפסוק 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'. שכאשר כל אחד משובץ במושב שלו, אזי הוא מאיר.

להעמיד חזון

אחת הדילמות של מחנכים היא איך להתחיל את השנה, יש אומרים שצריך להתחיל עם כל התקיפות, להעמיד ברור את הגבולות, ואחר כך לשחרר בהתאם, יש אומרים להיפך.

במתן תורה רואים את ההבדל בין אומות העולם ועם ישראל, הקב"ה הציע לשניהם את התורה, אך לגויים העמיד מיד את  הדברים הקשים ביותר שנוגדים את תכונות נפשם, ולכן מיד דחו את התורה, אבל לעם ישראל לא התחיל הקב"ה בהצעת הדברים הקשים אלא פתח ואמר להם (שמות יט, ה) וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, קודם העמיד אותם על יעודם, רומם אותם, נתן להם חזון חיים. כאשר יש אהבה, כל הקשיים הסתלקו ואמרו כולם כאחד – 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע'.

תפקיד המחנך לרומם  ולתת חזון, את החלום והפיסגה. מסופר על ראש ישיבה שלא היה שואל בחור 'איזה מסכת אתה לומד' אלא 'איפה אתה בש"ס'.

כאשר יש חזון ויעד מתקיימים דברי רבי אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה', שער הפרישות) 'היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם'.

וכן שנינו בגמרא (פסחים סח:) רב יוסף היה מכין לסעודה בשבועות עגל תלתא כלומר עגל שלישי לבטן שהוא מובחר, והיה מכריז – אי לאו האי יומא, שבו ניתנה תורה לישראל, כמה יוסף איכא בשוקא, כלומר מה חשיבות היתה לי. ומקשים רבים הכיצד רבי יוסף שהיה גדול במדת הענוה (סוטה מט:) דיבר על עצמו בלשון של חשיבות.

אך באמת רש"י מפרש שם 'אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי', והיינו שהתורה נותנת 'רוממות'. ופשוט שענוה ורוממות אינם סתירה כלל. שכן רוממות היא מלכות, וגדלות הנפש.

ציפיות מכל תלמיד

חג השבועות מתקשר עם חינוך באחד הטעמים שאוכלים בו מאכלי חלב, לזכר משה רבינו שלא רצה לינוק מאשה נכרית ביום זה. שכן בז' אדר נולד ולאחר שלוש חדשים בו' סיון הונח בתיבה בים סוף, ואז הוציאתו בתיה ולא רצה לינוק ממצרית כי אם מאשה מן העבריות.

ומדוע מציינים פרט זה שלא ינק חלב נכרית?

מבארים חכמי הדורות: בשו"ע נפסק שאין ראוי להניק יהודי מנכרית (עיין יו"ד פא, ז, וביאור הגר"א) ומקור הדבר הוא משה רבינו שלא רצה לינוק מהמצרית. וקשה הרי רש"י פירש שהענין שמשה לא ינק מהמצרית הוא מכיון שעתיד לדבר עם השכינה, ואם כן מה ראיה על כל ילד שאסור להניק מנכרית.

אלא זה גופא חידוש הדין, שההתייחסות לכל ילד יהודי צריכה להיות כאחד שעתיד לדבר עם השכינה, כמו שכתב הרמב"ם שכל אחד מישראל יכול להגיע לדרגת משה רבינו ע"ה.

ואכן כל מחנך רואה ומכיר את המציאות הידועה, שציפיות מגשימות את עצמם.

שאיפות מציאותיות

אולם בד בבד עם העמדת השאיפות הגבוהות לתלמידים, צריכים להיות מציאותיים, ולהציב אתגרים שניתנים להשגה בהדרגה. גם זה נלמד ממה שאירע ביום זה בו' סיון במצרים, שבת פרעה ראתה את משה רבינו רחוק בסוף, וזו אחת הסיבות למנהג שטיחת עשבים ופרחים בשבועות.

ואז נאמר (שמות ב, ה) וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וברש"י: רבותינו דרשו ששלחה את אמתה – את ידה, ונשתרבבה ידה – אמות הרבה, ותמוה שהרי בת פרעה ראתה את ריחוק המקום בינה לתיבה ומה עלה על דעתה לשלוח את ידה. ומתרץ הרה"ק מקוצק זי"ע: האדם צריך לעשות מה שבאפשרותו כמיטב יכולתו, ובאשר להמשך, יאמין שהקב"ה ישלח עזרו מקודש, ובזכות האמונה והרצון הוא ממשיך עליו ישועה ונס למעלה מהטבע.

וזה אף הלימוד וההוראה לדורות בחג השבועות, שלא יאמר אדם איך אוכל לכבוש את ההר וללמוד התורה שהיא ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים. אלא יעשה השתדלות במדת יכולתו ואז יפתחו לפניו שערי אורה וברכה.

ענין זה נלמד גם ממצות ההגבלה שהיתה ההכנה למתן תורה, שבו העמידו את עם ישראל במצב מסוים כל אחד במקומו, כהנים לווים וישראלים, זה לפנים מזה, והוזהרו לא להרוס אל ההר פן יפלו.

קבלת עול

יסוד נוסף בחינוך נלמד ממתן תורה בו כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, והקושיא מפורסמת מדוע הוצרך לכך והרי בני ישראל אמרו מעצמם 'נעשה ונשמע' וקבלו את התורה מרצון.

ומבארים צדיקים, בד בבד עם כל הרצון והאהבה צריך להיות 'קבלת עול', כפי שמבאר המהר"ל שהדברים היסודיים צריכים להיות גם מתוך 'הכרח'. זה טוב למצבים בהם יש הסתר וירידה, שאז מופעל הכח של ה'הכרח', אבל גם במצבים רגילים צריך לדעת את ה'הכרח'. כמו שכתוב 'ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו'. למרות שהיו למשה רבינו היו מדרגות גבוהות ביותר, אך שמחתו היתה על שנקרא 'עבד'.

גם בחינוך כך, צריך להשקיע הרבה אהבה, הסברה, נעימות. ובמיוחד בדורנו. אך יחד עם זה צריך להעמיד בצורה הנכונה את ה'הכרח' את הביטול הגמור.

וכן בגמרא (שבת פז:) נחלקו על הפסוקים וישב, ויגד, אם קודם אמר משה לישראל את שכר המצוות- דברים המושכים את הלב, או קודם את עונש המצוות שהם דברים קשים כגידים.

ומפרש המהר"ל שבעצם לדעת כולם, המטרה היא להעביר את דברי התורה מתוך אהבה, אף שצריך גם להזכיר העונשין. ובזה חלקו האם כאשר פותחים בטוב אז זה נקבע בטוב, או דוקא כשמסיימים בטוב נשאר הטעם האחרון, והוא נקבע בלב.

אהבה ללא תנאי

במסכת קידושין (לח.) שנינו כל המלמד את בן בנו תורה כאילו העמידו על הר סיני. וצריך ביאור מדוע דוקא סבא הלומד עם בנו כאילו העמידו על הר סיני.

מבאר המקנה: לפי שהסבא קודם בדורו למעמד הר סיני. והיינו שלכל אדם מבוגר יש מעלה במה שקרוב יותר למעמד הר סיני, וכאשר הסבא לומד עם נכדו הוא מעביר לו בחינה זו.

עוד מבארים דהנה כאשר אבא לומד עם הבן יש בזה תביעות ולחצים, אבל הסבא בדרך כלל לומד רק מתוך תענוג, וזה היה האופן של מעמד הר סיני – כזקן מלא רחמים. ולכן: כל המלמד את בן בנו תורה כאילו העמידו על הר סיני.

שמעתי פעם אבא לומד עם בנו ב'אבות ובנים', ואומר לו 'תגיד, מה הפירוש בגמרא, 'בלי לחץ', תזכור 'בלי לחץ', אבל תגיד כבר מה הפירוש'.  למותר לתאר את מראה הילד הלחוץ שנוסף לכל הלחץ קיבל גם הוראה 'בלי לחץ'.

שוחחתי פעם עם בחור כבן שבע עשרה ואמר לי בגילוי לב: מעולם, אף פעם לא אמר לי איש שאני שוה משהו. השבתי לו בפליאה, איך זה יכול להיות הרי ההורים שלך ידועים כמחנכים דגולים, האם אף פעם הם לא אמרו לך מילה של הערכה.

כן, הם אמרו לי, השיב הבחור. אבל תמיד הרגשתי שהם אומרים מחמאות על היכולות שלי, אבל מיד דורשים מימוש הכשרונות, למען רצף ההצלחה של המשפחה.

כמובן שלא קיבלתי את הדברים כמאמרם, אבל לימוד מסוים יש בהם, לאהוב בלי תנאי, להאמין בכוחות וביחודיות של כל אחד.

והקב"ה יעזור שנזכה לקבלת התורה מאהבה להנחיל לנו ולבנינו אחרינו מורשת אש דת למו, למען ייטב לנו כל הימים.

 

 

 

לצאת מאזור הנוחות – לפתח שיווי משקל

שיווי משקל הוא תוצאה של פעולה משותפת, מתואמת ואיכותית של מספר מערכות שמטרתו העיקרית היא הגנה על שלמות הגוף בדגש על המוח. איבר החישה של מערכת שיווי המשקל נמצא באוזן הפנימית (מעניין שהמילה אוזן מכילה בתוכה את שני התפקידים של האוזן – האזנה ואיזון) והוא מזהה את שינויי היציבה ומזהה סכנת נפילה. המידע שמתקבל מהמערכת התחושתית מועבר לעיבוד במוח (המוח הקטן וגזע המוח) המעביר פקודות יישור או כיפוף למכלול השרירים המייצבים – מיישרים על מנת לתקן  ולאזן את מנח הגוף ולמנוע נפילה. פעולה זו היא פעולה אינסטינקטיבית – תנועה אוטומטית שלא מצריכה חשיבה ותכנון ומתרחשת בשבריר השנייה.   במידה שמערכת זו לא מצליחה לפצות על אובדן שיווי המשקל ומתרחשת נפילה – הידיים נשלחות קדימה ולמעלה על מנת להגן על ה"מלך" שבגוף – המוח. אצל חלק מהילדים אינסטיקנט שליחת הידיים לצורך הגנה לקוי או חסר ונדרשת התערבות לצורך תירגול ופיתוח מיומנות חשובה זו.

שיווי המשקל נדרש בזמן תנועה ואף בזמן חוסר תנועה והשפעת מערכת זו על תפקודו וחווייתו של הילדים היא דרמטית. ילדים עם קושי בשיווי משקל נוטים למעוד ולהיפצע וברמה חוויתית ילדים אלו מרגישים שהקרקע מתחת לרגליהם אינה יציבה ואינם מרגישים ביטחון בתנועה.  חוסר בשלות מערכת שיווי המשקל עלול לגרום לילדים להימנע מפעילויות מוטוריקה גסה (שהן בין היתר עיקר משחקי החצר בזמן הפסקה) וכך יכול להיווצר איחור התפתחותי. גם האינטראקציה החברתית עלולה להיפגע כתוצאה מכך, ילדים עם שיווי משקל לא מפותח יתקשו מרכיבה על אופניים, (כמו במשחקי החצר, פעילות משמעותית בסדר יומם החברתי של הילדים) הם יחששו מירידה או עליה במדרגות ללא תמיכת המעקה ואף יחכו ששאר הילדים יפנו אותן על מנת להשתמש בהן.

על מנת לפתח את מערכת שיווי המשקל אנו חושפים את הילדים למגוון פעילויות בהן אנו מוציאים את מערכת זו מ"אזור הנוחות" שלה.  מבסיס שיווי רחב (עמידה על שתי הרגליים, לדוגמא) לבסיס שיווי משקל צר.

הנה מספר דוגמאות לפעילויות בסיסיות וחשובות לפיתוח מערכת זו:

• עמידה על רגל אחת – ימין ושמאל
• הליכת עקב בצד אגודל על קו (מומלץ מאד עבור גננות ומוסדות חינוך להדביק פס דבק חשמל באורך 2 מ' על הרצפה לצורך ביצוע פעילות זו כחלק מסדר היום)
• הליכה על מצע רך או משופע
• הליכה בטיחותית על קורת שיווי משקל
• קפיצות בשתי רגליים ועל רגל אחת (בזמן הקפיצה המערכת יוצאת לגמרי מאיזון ועם הנחיתה היא תופסת פיקוד בחלקיק שנייה למניעת נפילה

 

• 

 

'חינוך' איזה מילת קסם נפלאה! כעין אינסטנט המתערב בכוס מים ויוצר מנת קינוח נפלאה, המעוררת ריגושים של נחת בפני הקרואים.

כך הם רגשות האינטואיציה, אך בפועל אין נושא אנטי חדגוני ורב אספקלריות כמלאכת החינוך.

אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי:

ילד שעשה מעשה פסול, חייב לחוש הרגשת אשמה בגין המעשה שעשה, כדי שילמד לא לחזור על כך שנית (כמו אדם מבוגר). כיון שכן, חייבים להקנות לו תחושה זו, כי כך תיבנה אישיותו בעתיד. מנגד אסור שרגשות אשמה אלו יפריעו למהלך התפתחותו. לפיכך על המחנכים לאחוז בפלס מדויק שבו המחדל ייראה באספקט הנכון ולא יותר.

היכן הוא הפלס המדויק? ומה היא המידה הנכונה?

התורה מחייבת (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו", וביחס לרב המחנך אמרו חז"ל (אבות ד, יב): "מורא רבך – כמורא שמים", אולם אין בכך כדי לגרוע, ולו אף במשהו, מיחסי החיבה שצריכים לשרור בין האב לבנו ובין הרב לתלמידו, והתלמיד והבן צריכים לחוש בכך.

אמנם לרב צריכה להיות סמכות וסמכותיות, והוא חייב להשתמש בכך, אולם סמכות זו חייבת להיות מנוצלת בתבונה ולא מתוך עמדת כח גרידא, התלמיד צריך לחוש שבכל מצב יש לו פינה חמה בלב הרב (ולכן יוכל לשטוח לפניו את בעיותיו וכיו"ב).

כמה חכמת חיים נלמד מדברי רש"י על הפסוק (בראשית מה, ח): "וישימני לאב לפרעה", על כך מבאר רש"י: "לחבר, לפטרון". הרי לפנינו הגדרה ממצה הקובעת שבצד היות האב פטרונו של הבן, עליו גם להקנות לבן את התחושה שהוא ידידו ורעו וחפץ בטובתו, אולם ברור שאין זו חברות במובן הפשוט של המושג.

בעולם הרחב ופתוח בעידן ההתקדמות (לכיוון המדרון) הנהיגו שיש להנהיג "דמוקרטיה" בתחום החינוך, כזו שגם החניך או הבן יוכלו להביע דעות מגובשות אודות שיטות החינוך שבהן יתחנכו. אך אנו האמונים על תורת ישראל סולדים מגישה זו, אמונים אנו על הגישה שהאב והרב מצויים תמיד במישור גבוה יותר מאשר הבן והחניך, ולכן הם הקובעים, ועל פיהם יישק כל דבר.

אך כדי לגבש את הגבול הדק בין היד החזקה ליד הנטויה, לומדים אנו כל הזמן. על כך נאמר מאמר העולם: החיים הם בית הספר.

שמעתי מהמנהל החינוכי של אחיה, הרב אברהם גומבו, שפעם ישבו קבוצת מחנכים אצל הגאון רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ושאלו: כיצד יש להתייחס לתלמיד מחוצף? השיב הרב זצ"ל מִנֵּיהּ וּבֵיהּ בדרך שאלה: מי אמר שהתלמיד חצוף, אולי המלמד חצוף?

התקשיתי להבין את תגובתו של הרב זצ"ל, עד שלמדתי את דברי דניאל איש חמודות על חלום נבוכדנצר (דניאל ב, טו): עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא וגו' מפרש שם המצודת ציון: מְהַחְצְפָה: ממהרת, והוא מלשון חצוף הממהר להביש ולהחפיר את הבריות. עד כאן דבריו.

נמצאנו למדים שחוצפה פירושה לעשות מעשה חופזני שיש בו רעה לאחרים, אולי זאת כוונת דברי הרב שטיינמן זצ"ל, שהרי תלמיד אינו מתכוון להביש ולהחפיר את המלמד, גם כאשר הוא אומר דברים שאין בהם דרך ארץ (בלשון המעטה), אבל המלמד שהוא בוגר וחייב להיות אחראי על מעשיו, כאשר הוא משיב לתלמיד באופן שהתלמיד מתבייש או נכלם מדבריו, הרי על מלמד זה קורא הפסוק כי חוצפן הוא.

הגמרא אומרת (ראש השנה ד, ב) "תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט – תפסת" הוי אומר, מלכתחילה כאשר תיתן אתגר, ראה האם אינו בלתי ניתן להשגה, שהרי התלמידים די מהר עלולים "להישבר" ולאבד ענין בהמשך.

מאידך, השרף רבי מנחם מענדל מקוצק זי"ע היה אומר על הפסוק (דברים כב, ח): וְעָשִׂיתָ מַֽעֲקֶה לְגַגֶּךָ …כִּֽי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּֽנּוּ. על האדם לשים הגבלות לעצמו זהו המעקה לגגך, כי כאשר תהיה לו נפילה, תהיה הנפילה מההגבלות – ממנו מן המעקה.

הוי אומר, יש להציב אתגרים, ולא להניח לתלמידים להתפלש בזערוריות, אולם השאיפות צריכות להיות מאוזנות.

בכל התחומים אם מבקשים לאחוז מעבר לכושר היכולת, לכל היותר לא משיגים את המטרה המיועדת, אולם בתחום החינוך אם מאבדים את השאיפות, זהו הפסד של ממש, שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת, ולכן הזהירות בתחום זה צריכה להיות רבה.

כל אלו הינם משלים לשבר את האוזן, להשׂכילנו ולעורר בנו את החשיבה: כמה רחבה ומה היא כוללת מלאכת המחשבת ששמה 'חינוך'.

 

מובא במדרש (ב"ר כ, ו) נוֹחַ לוֹ לְאָדָם לְגַדֵּל לִגְיוֹן אֶחָד מִשֶּׁל זֵיתִים בַּגָּלִיל וְלֹא לְגַדֵּל תִּינוֹק אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל– יותר קל לגדל שדה ענק של זיתים בגליל שהיא אדמת טרשים וסלעים מאשר לגדל תינוק אחד בארץ ישראל כפי שצריך. דברי חז"ל אלו לא נאמרו בכדי להביא אותנו לייאוש מכובד המשימה, אלא להעמיד בפנינו את תמונת המצב כמו שהיא, שנדע את הקושי והאחריות הגדולה המוטלת עלינו, להניח בפנינו תמרור אזהרה 'עצור, כאן חושבים' כדי שנתבונן מהי הדרך הישרה בה נלך ונוכל להגיע לתוצאות המקוות בעזרת ה'.

כאשר לפני עשרים – עשרים וחמש שנה התחילו לשמוע 'קול צווחה במחנה, שיש פרץ ויש יוצאת' והנה החלה מגפה חדשה – מגיפת הנשירה, חשבתי בתחילה כמו רבים שמקרים רעים כאלו קורים רק במשפחות שבורות והרוסות כאלו 'שתפור עליהם', בעיות בשלום בית וכדומה, אך לדאבון לב ולצערנו אנו רואים שזו מגפה וגזירה הפוקדת גם בבתים מצויינים. וכבר היה מעשה לפני תשעים שנה, בין שתי מלחמות העולם, כשהיה זמן קשה מאוד בגידול הבנים בפולין בגליציה ובהונגריה ובשאר המדינות, מצד אחד החלה התפתחות הקדמה והטכנולוגיה, ומאידך היתה תקופת עוני נוראית והדחקות והדלות העבירה רבים על דעתם ועל דעת קונם, והרבה נתפסו להשכלה ולשאר התנועות החופשיים ונשרו מהדרך. באותם הימים הגיע אב שבור שבנו ירד מן הדרך אל האמרי אמת וכתב בקוויטעל 'פרשת בן סורר ומורה', וביקש תיקון על עצמו ועל ב"ב, שהרי ידוע הפתגם 'שהתפוח אינו נופל רחוק מן העץ', ואם הבן כה סטה והתרחק הרי סימן הוא שהעץ לא בסדר… השיב לו האמרי אמת בדברי חיזוק ועידוד – כדרך הצדיקים ההולכים בדרכיו של הקב"ה שהוא 'רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם' – אימתי התפוח אינו נופל רחוק מן העץ בזמנים כתיקונם, אולם בזמן שנושבת רוח סערה הרי התפוח יכול ליפול רחוק מאוד, ואין בכך שום עדות וסימן על טיב העץ, וכלומר, שכיון שבימים אלו משתוללות רוחות אימתניות של כפירה ונסיונות הרי גם אם הילד גדל בבית טוב אצל הורים כשרים יראים ושלמים עדיין יתכן שיפול וינשור רח"ל.

ילד שטוב לו

רבים תולים את הקלקול והנשירה במכשירים הטכנולוגיים, אין כל ספק בסכנות האיומות וההרסניות של מכשירים אלו, אך צריך לדעת כי כלים אלו הם מקילים על היצר הרע במלאכתו, והם מזרזים וגורמים להחליק במהירות ולנשור מן הדרך, אולם הדבר ברור ומוכח מניסיון רב, שמי שטוב לו אינו מתעניין בשדות זרים, וכדרך שכל אדם נברא במערכת חיסונית גשמית המונעת מכל חיידק להיכנס ולחולל שמות בגוף, ואם בכל זאת הצליח הנגיף לחדור סימן הוא שמשהו נפגם בחוסנו של הגוף, כך נטע בנו הקב"ה מערכת חיסונית נפשית ורוחנית המחזיקה את האדם שלא יחטא, אך אם הילד אינו מרגיש נעים וטוב בבית פנימה, הוא הולך לבדוק ולחפש 'ריגושים' במקומות אחרים.

משל למה הדבר דומה: לאותו מעשה באב שלקח  את בנו הקטן ל'פינת החי', – שטח קטן ומגודר בו רועים כבשים תרנגולים ואווזים וטיילו בצוותא כשהם צופים בבעלי החיים. הילד התבונן בבעלי החיים סקר את גובה הגדרות ופנה לאביו- אני מבין שהגדרות הגבוהות סביב מונעות מהכבשים והעיזים לברוח,  אך אני רואה שהכלובים פתוחים מלמעלה, ואם כן מדוע האווז שביכולתו לעוף ולפרוח אינו בורח מפינת החי. האבא, שכבר הספיק לבקר פעמים רבות בפינת החי מעולם לא חשב על שאלה זו, וכידוע שהילדים היום הם חכמים היודעים לשאול, הרהר מעט וענה לו כי מאחר שטוב לו לאווז במקום זה, נותנים לו מים ואוכל ושום חתול אינו יכול להיכנס, ממילא האווז אינו מחפש לעוף ולברוח. התפקיד שלנו הוא לנטוע בילדים את התחושה שטוב להם ונעים להם בתוך בית, ורק אז ניתן להתפלל לסייעתא דשמיא שנצליח בחינוך הילדים בדרך התורה והמצוות.

וילד שרע לו

לאחרונה התפרסם באחד העיתונים מעשה שאירע באחת השכונות החרדיות, שבן אחת המשפחות התדרדר לגמרי ונפל עד הדיוטא התחתונה ומהלך עם עגילים באף וכו', כשהגיע לבקר את הוריו ומשפחתו, פגש אותו אחד השכנים והחל להתעניין בשלומו, ומתוך כאב ליבו על אותו בחור כ שאל אותו 'אתה לא מרחם על ההורים שלך? אתה יודע איזה צער אתה גורם להם כשהם רואים אותך במצב כזה'?! השיב הבחור 'בחכמה' ובתמימות, 'למה אתה חושב שהם מצטערים, אדרבה עכשיו הם יותר שמחים ויש להם נחת רוח ממני מבעבר', פעם הבאתי הביתה מבחן כשהציון הוא תשעים, נפלו פני האבא כמו בתשעה באב, ושאל אותי בזעזוע, 'תשעים'… אחרי כל ההשקעה שלמדנו במוצאי שבת… והיה כל כך בצער. כמו כן פעם נערך חידון פומבי וקבלתי תעודה שאני 'סגן חתן ראשון', אמי הצטערה כל כך ואמרה לי בכאב: מה זה סגן חתן, אצלנו במשפחה אין כזה דבר, הייתי בטוחה שאתה תהיה החתן! ואילו היום כשאני מגיע הביתה מדי פעם לכבוד שבת, וכשאני מצליח להתאפק בליל שבת מלעשן [ולאו דווקא בכל השבת אלא רק בליל שבת!!] הרי הם מתמלאים שמחה ואושר, ואם אני מבקש ממנו ביום ראשון את התפילין הרי 'לא פסק פומיה מחוכא' כל השבוע…

ודאי שזה סיפור קשה וקיצוני, שאיני בטוח כלל אם היה ונברא, אך כך הוא הדרך להעמיד מקרה קיצוני לתפוס את העין ולהביא אותנו אל הדרך הישרה והממוצעת.

ימין מקרבת ולא שמאל דוחה

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להרבות בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה שיעזור לנו שלא לקלקל… והרי שלושה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ומבואר בתוס' (ב"ב קיא. ד"ה ק"ו) שהוא השותף העיקרי שנותן כנגד האב והאם, וכביכול להקב"ה יש חמישים אחוז בכל אחד, ובמחצית השניה מתחלקים האב והאם, וא"כ הוא העיקר ובעל הדעה.

עלינו לדעת שהילדים בימינו אנו צריכים תמיכה ועידוד. אם בדורות הקודמים היו הבריות יותר חזקים, ויכלו להתמודד עם גערה ותוכחה, הרי בדור זה כולנו חלשים ואין לנו כח לשמוע דברים קשים. הבעיה היא שאת 'הילדים של היום מגדלים ההורים של היום'… שהם לחוצים ועסוקים. שכיח ומצוי, שהילד מראה מבחן בו נכשל לאביו המשוחח בפלאפון, ובתוך כדי שיחה מפליט האבא 'בפעם הבאה תשתפר', ותו לא…. כביטוי לחולשת הדור ניתן לראות אפילו במשחקי הילדים, אם פעם הילד היה מקבל מתנה משחק או צעצוע בחנוכה שהיה מחזיק לאורך זמן, הרי היום הם 'חד פעמיים'. כשמלמד קונה פנסים ב'הכל בשקל' כמתנה לתלמידים, הרי הוא מחלק אותם רק לקראת סיום הלימודים לפני שהילדים חוזרים לביתם, כי מדרך פנסים אלו, שמשתמשים בהם כמה פעמים, מדליקים ומכבים ומדליקים ומכבים וזהו… וממילא אם היה מחלק אותם באמצע היום אזי הילדים היו באים אחרי ההפסקה ומתלוננים שהפנס כבר נשבר ומבקשים פנס חילופי…

דברים מבהילים מצינו בפירוש רש"י הקדוש (דברים א, ג), שאלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרן, שמשה רבינו הוכיח את בני ישראל רק סמוך למיתתו, ומבאר רש"י 'ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי', והרי אין לנו שמץ מושג בקדושת השבטים, ואף על פי כן אם היה מוכיחו הרי יש מקום לחשוש שילך וידבק בעשו הרשע!

שמעתי בדרך צחות שהדרך הנכונה לנהוג עם הילדים היא כדוגמת היד המתחלקת לארבע אצבעות הסמוכות זה לזה ועל ידם האגודל, וכך שיעור התוכחה מול החיזוק והעידוד, שארבעה חלקים ינקוט בלשון רכה, בדרבים נעימים וטובים, בליטוף, סיפור מעשה וחלוקת פרסים וכדומה, וכנגדם פעם אחת ינהג בלשון קשה ותוכחה.

לשחק ולהשתעשע עם הילדים

מחשבה נפוצה ומוטעית שנתינת תשומת לב לילדים הקטנים וההשתעשעות עימם במשחקיהם הוא בזבוז זמן, ובגדר 'ביטול תורה'… אך חלילה לנו מלחשוב כזאת, אלא הקשר בין האבא לילד הוא מעיקרי ומיסודי החינוך, ואילו ילד שלא יקבל את תשומת הלב והריגוש חיובי במקום הנכון יחפשם במקום אחר. וכבר הוראה פסוקה היא מימות התנאים הקדושים אודות החשיבות לשחק עם הילדים הרכים כדי להתקרב ולהתחבר אליהם. וכפי שמסופר במדרש (ילקוט שמעוני תהילים צב רמז תתמו), מעשה באחד שעשה דייתקי [- שטר צוואה] ואמר לא יהא בני יורש אותי עד שייעשה שוטה, הלך רבי יוסי ברבי יהודה לשאול המעשה ברבי יהושע בן קרחה, והציצו מבחוץ וראו אותו מרקע [- מהלך וקופץ] על ידיו ועל רגליו [- כלומר, שמהלך על הקרקע ולא בקומה זקופה] וגמי נתון לתוך פיו [- הנקרא בלשון ימינו מוצץ…] והוא נמשך אחר בנו, כיון שראו אותו הטמינו את עצמן [שלא לראות אותו 'בקלקלתו'…] נכנסו אצלו שאלו אותו המעשה, התחיל משחק אמר להם חייכם שמעשה הזה ששאלתם עכשיו הגיעני, אמר לו מכאן שאדם רואה בנים כאלו הוא משתטה. [וזוהי היתה כוונת המצווה לפני מותו 'לא יהא בני יורש אותי עד שייעשה שוטה' – שלא ייתנו לו את הנכסים והממון אלא לאחר שיתחתן ויוליד ילדים 'וישתטה' עמהם, מאחר שבשנות הבחרות אין אחריות כל כך, כידוע, ולא רצה שכל נכסיו ירדו לטמיון].

סיפרה לי בתו של אחד מגדולי הדור, שבבית הוריה היו בעיקר בנות, והיה נוהג אביה בכל שבת בבוקר כשחזר מבית הכנסת, שבטרם ייגש אל השולחן ויקדש על היין שהיה פונה לחדר הילדים ומשחק עם בנותיו במשחקיהן, ועם כל גדלותו הבין שזהו תפקידו 'לרדת מן ההר' ולהשתעשע עימן. כי הילדים צריכים את הקשר החיובי עם ההורים, ועל ידי המשחקים ביחד הוא מתחבר אליהם.

לפני כשנה פנה אלי בני הצעיר שעדיין הינו בגיל הילדות והראה לי שקיבל במתנה משחק 'בינגו' כפרס על הצטיינותו ב'מתמידים', וביקש ממני לשחק עימו, היה זה לאחר יום עבודה מתיש ומעייף ולא היה לי חשק במיוחד לשחק עמו, על כן התחכמתי ואמרתי לו שעיקר ההנאה במשחק ה'בינגו' הוא כשיש הרבה משתתפים, ולא כששנים בלבד משחקים בו, על כן כדאי לחכות לשבת הקרובה, כשיגיעו הילדים הנשואים עם ילדיהם, ואז נשחק כולנו בצוותא, אך בני השיב לי: אבא, איתך תמיד כיף לשחק אפילו שיש רק שני שחקנים'. באותו רגע תפסתי את כוונותיו ואת המסר שהוא מנסה לשדר לי, הוא רצה אותי – את האבא, ולא את המשחק, לא עניין אותו עכשיו לשחק בינגו אלא הוא רצה את הקשר איתי, את תשומת הלב שלי, וכלל לא משנה לו כמה משתפים במשחק.

ולמדתם עם בניכם

אם בגיל הצעיר הקשר נבנה על ידי משחקים, הרי ככל שהילד גדל צריך האבא להשקיע כוח ולב בלימוד עימו בחברותא, בחזרה על החומר הנלמד בחיידר, ורצוי מאוד שהאבא יכין את החומר לפני שהם לומדים ביחד, גם אם הוא תלמיד חכם, כי בכך מראה הוא לילד את החשיבות שהוא מייחס ללימודם. גם באמצע השבוע, כדאי לשאול את הילד 'היכן אתם אוחזים', להראות לו שהוא מעניין אותנו. וכמובן בשעת הלימוד עצמו להיות עם הילד ולא במקומות אחרים בדעה מוסחת, ומה טוב ומה נעים לכבות את הפלאפון שלא יטרידוהו בשעת מעשה – ולשדר לילד שהוא נמצא בראש המעיינות ואין משהו אחר בעולם יותר חשוב ממנו. דבר נאה שמעתי מאחד המגידים שליט"א לבאר בדרך דרש את מאמר חז"ל (שבת פח.) 'שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב', מה המשמעות ב'גיגית' דווקא, אלא שבגיגית אין קליטה… ובמקום סגור הפלאפון חסום מלקבל שיחות… ורצה לרמז להם שבשעה שעוסקים בתורה צריך ללמוד כאילו נמצאים בגיגית, ללא קליטה וללא הפרעות מהעולם שבחוץ. ובאופן זה צריך ללמוד עם הילד כאילו שניהם נמצאים תחת גיגית, ואין עוד אחרים בעולם זולתם, מתוך התנתקות מוחלטת משאר מילי דעלמא.

נראית לו דמות דיוקנו של אביו

הקשר הבריא של הילד כלפי הוריו הוא העומד לו שלא יפזול לשדות זרים והוא המונע אותו מלחטוא, כי הילד אינו רוצה לפגוע ולצער את הוריו אהוביו. וכפי שיש ללמוד זאת מיוסף הצדיק אשר היה במצב השפל ביותר מבחינה נפשית, 'לעבד נמכר יוסף' והוא לבדו במצרים, ללא לחץ חברתי ומשפחתי וכו', בן שבע עשרה שנה– בשנים בהם היצר הרע בוער ביותר ברתיחת הדם לעבירה, והנסיון עצמו רודף אחריו עד ש'ותתפסהו בבגדו', ומה עמד לו באותה שעה קשה זו 'נראית לו דמות דיוקנו של אביו בחלון' (סוטה לו:), כאשר נזכר ביעקב אביו שאהבו כנפשו וכמו שנאמר 'וישראל אהב את יוסף' (בראשית לז, ג) באותה שעה התגבר על יצרו כי נזכר באביו ולא רצה לפגוע בו ולצערו. כמובן מאליו שאין אנו עוסקים ביעקב ויוסף שאין לנו אפילו נגיעה קלה בהם, אך מעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), ודקדקו חז"ל הקדושים בלשונם לומר 'סימן', כי אכן אין בידינו לפרש את מעשה האבות, אלא שכל הנאמר בתורה הוא הדרכה ולימוד לדורות כיצד לנהוג, וכפי שנאמר בזוה"ק (ח"ג קנב.) 'וַוי לְאִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאָמְרֵי דְּאוֹרַיְיתָא לָאו אִיהִי אֶלָּא סִפּוּרָא בְּעָלְמָא' – ווי לאותם הרשעים האומרים שהתורה אינה אלא סיפור מעשיות בעלמא, ועלינו ללמוד ממעשה יוסף כיצד אהבת האב האמיתית לבן עומדת לו לבן ושומרת עליו גם במצב ש'אין איש מאנשי הבית' ואף אחד בעולם אינו מודע למעשיו.

ומחובתנו כהורים הצריכים לגדל ולחנך ילדיהם להיות מחוברים בקשר בל ינתק עם ילדינו ורק בכך יוכלו להתקדם ולהתעלות בעז"ה. והדברים מפורשים בדברי רבינו בעל הטורים (בראשית מד, ל) על מה שנאמר שם – לאחר שמצאו את הגביע באמתחת בנימין, וביקש יהודה מיוסף לשחרר את בנימין אל אביו ויהודה ישב במקומו להיות עבד ליוסף, כי אם יעלה יהודה אל אביו 'והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו' אזי יכול יעקב למות. וכתב הבעל הטורים 'קשורה' ב' במסורה – ששני פעמים בלבד מצינו תיבה זו בכל התנ"ך, הכא – בפסוק זה ונפשו קשורה בנפשו, ואידך 'אִוֶּלֶת קשורה בלב נער' (משלי כב, טו), ומבאר השייכות בין פסוקים אלו 'מפני שאולתו קשורה בו צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו', שיהודה טען ליוסף, שגם אם בנימין נתפס בקלקלתו והגיע עד הדיוטא התחתונה להיות גנב כפשוטו [כפי שהיה נראה באותה שעה] אך הדרך לחנך את בנימין היא על ידי שישיבהו לידי אביו, והקשר בין הנפשות הוא שיועיל להחזירו למוטב. ולמדנו מדבריו כלל גדול ביסודות החינוך, ששלמה המלך החכם מכל אדם גילה בחכמתו כי 'אולת קשורה בלב נער' – כל נער באשר הוא קשור וחבוי בתוכו איוולת ושטות [ונס הוא מן השמים שאין המחנכים יודעים מחשבות ואשר בנסתרות…], והדרך לסלק את אותה איוולת היא רק על ידי ש'נפשו קשורה בנפשו'. משל למה הדבר דומה לחוט שהסתבך ונקשר באמצעיתו, שאם ניקח פטיש ונדפוק על הקשר, הרי לא זו בלבד שהקשר לא יותר וייפתח אלא אדרבה הוא יתחזק יותר ויותר, כך גם הדרך להתיר את קשר האיוולת אינה בהכאה בפטישים ולא בגערה ובריחוק אלא רק על ידי קירוב הלבבות והנפשות ונתינת חום ועידוד.

אז נדברו

עיקר הקשר והחיבור בין ההורים לילדיהם נוצר על ידי ההידברות ביניהם, ובכוונה תחילה לא אמרנו 'דיבור' אלא 'הידברות', כי אין כוונתנו שההורים ידברו אל הילד אלא שישמעו אותו ויקשיבו לדבריו. ראיתי פעם הזמנה להרצאה תחת הכותרת 'ללמוד להקשיב בלא להשיב', כי מחוסר הסבלנות אין בנו כח להקשיב לשני עד הסוף, אלא בתוך כדי הדברים הננו כבר מתכננים כיצד לענות לו, והננו עסוקים בעצמנו ולא בהקשבה לזולת. כמה מצוי הוא ששואלים ילד 'איך היה בחיידר' או בטיול וכדומה, והוא משיב 'כיף', מילה אחת בת שלושה אותיות ותו לא! מדוע הילד אינו מרחיב בתשובתו ומפרט יותר ממה נהנה ומשתף בחוויותיו? כי הוא מרגיש שלא רוצים באמת לשמוע אותו, ואדרבה אין לנו כח וסבלנות שהוא יתחיל להאריך, אלא כל השאלה היתה רק לצאת ידי חובה, ועל שאלה כגון דא מגיעה התשובה ההולמת: כיף!

שמעו נא רבותי מעשה קורע לב ומעורר- לפני תקופת זמן מה הרציתי בקהילה מסוימת אי שם באחת מערי הארץ, לאחר ההרצאה יצאתי מבית המדרש והלכתי לכיוון החניה, מאן דהו התלווה אלי ואמר לי "יישר כח", והזדהה בשמו, החזרתי לו שלום, הלה הבחין שאיני מכיר אותו ואת שמו, ומיד בירר האם אני מכיר האם שמעתי על בחור פלוני שנהרג בתאונת דרכים, אישרתי שאכן שמעתי על מקרה מזעזע זה, אני אביו. אמר והוסיף לספר כי במקצועו הינו עוסק בנדל"ן וב"ה עושה חיל בעסקיו, ומטבע הדברים הינו עסוק ביותר, לאחר ששיכל את בנו בתאונה הבחין כי בשבועיים האחרונים לחיי בנו לא דיבר עימו מאומה. אפילו מילה אחת לא דברו ביניהם, אלא כדרכו של עולם הבן מתקשר לאימא 'מה נשמע? ברוך השם, מה חדש? אין שום חדשות, ומה חוץ מזה? ב"ה הכל בסדר, טוב תמסרי ד"ש לאבא ותגידי לו שהתקשרתי'… כמה עצוב וכמה מזעזע, ממשיך האבא לפרוק את אשר ליבו, שמאותו יום ואילך הוא 'אוכל את עצמו ואת הלב שלו' ומסתובב מתוסכל, איככה הזניח את הקשר עם בנו שהוא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות והעיקר שבעיקרים ובמקום זה השקיע את זמנו ומוחו בעסקי נדל"ן, וביקש ממני לפרסם סיפור עגום זה למען ילמדו ההורים להשקיע את כל אשר להם בבניהם.

עד כה התייחסנו למציאות שבה ההורים אינם מפתחים ויוצרים קשר בריא עם הילדים, אך חמור הדבר שבעתיים כשהורים חוסמים את הילד וגורמים לו להתרחק מהם, כאשר הילד נכשל במעשה משובה ומשגי ילדות או שהיצר הרע הכשיל אותו במשהו וכיוצא בזה, והילד זקוק לעזרה, אך במקום לעמוד לצידו לתמוך בו לעזור לו להתמודד ולחפש את הדרך הנכונה כיצד הוא יוכל להתרומם ולהתקדם אנו צועקים עליו וגוערים בו, מחוסר ידיעה, שכך אנו גורמים לו להתרחק מאיתנו. וכבר אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאם בהגדה של פסח מוזכר הילד שאינו יודע לשאול, אך כמה גרוע וכואב המצב כשהילד יודע ואינו שואל, כי אינו רוצה לשאול מאחר שמרגיש מנותק מהוריו.

דרך העברת ביקורת

גם כאשר אנו נזקקים להוכיח את הילד ולהעביר לו ביקורת על מעשיו אזי עצה טובה קא משמע לן במקום להתחיל להוכיח אותו עדיף לקרוא לילד ולברר עימו האם אכן היה כך או כך [ועצה זו שייכת בכל תחומי החיים, בין מנהל לעובדים ובין הורים למלמדים וכו', אני בתפקידי כמנהל נאלץ לפעמים לקרוא לילדים בעקבות מעשים שנעשו, אך אני משתדל תמיד לפתוח בשאלה האם אמת שכך וכך אירע, ואני מדגיש לילד שאיני קובע עובדות ולא שופט אלא רק בשלב הבירורים, ואכן הרבה עגמת נפש נמנעת כתוצאה מכך]. שמעתי פעם כי

סימן שאלה – ? – הוא בדוגמת תפסן המחבר בין גורר לנגרר וכעין 'קרסי המשכן', כי שאלה היא מחברת בין השואל והנשאל וגוררת את הנשאל להשיב לשואל, לעומת זאת סימן קריאה – ! – הוא כעין יתד וקביעה, וכמין הנחתה במקל המרחיקה ביניהם.

אלא פעמים רבות אין לנו סבלנות לברר ולהאריך בשיחה, ולכן איננו מרבים לשאול ולהמתין לתשובה, אלא מעדיפים לדבר בצורת סימני קריאה ו'לסגור' את הענין בולהמשיך בשלנו. פעם כשהיו שני ידידים נפגשים אזי היו אומרים זה לזה 'שלום עליכם, וואס הערצאך – מה נשמע?' הרי היום נהוג לומר 'שלום עליכם, ברוך השם אז מ'זהט זיך שנפגשים ומתראים', כי אם נשאל 'וואס הערצאך' נצטרך להמתין לתשובה, על כן אנו מפטירים 'אז מ'זהט זיך', וזהו…

התייחסות להערות הצוות החינוכי

זהירות יתירה נדרשת בזמן שיש הערות על הילד מצד המלמד והנהלת הת"ת, וצריך חכמה מרובה והרבה סייעתא דשמיא כיצד לנהוג, כאשר מצד אחד עלינו 'לתת גב' למלמד ולעמוד מאחוריו, אך מאידך דווקא בזמן זה יש לתמוך בילד שהוא זקוק אלינו במיוחד, ואסור לתת לילד את ההרגשה שכולם כועסים עליו. וכבר מצאנו בתורה שלאחר חטא העגל התרחק משה מבני ישראל ונטע את אהלו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה (שמות לג, ז) עד שנצטווה מפי הקב"ה להשיב את אהלו למחנה, וכמו שמביא רש"י (פסוק יא) שאמר לו ה' 'אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם'. והרי שאין להגיע למצב בו יחוש הילד שכולם מרחקים אותו ואין אחד שמקרב אותו ותומך בו.

עד היכן הדברים מגיעים ניתן ללמוד ממעשה שהיה לפני שנים רבות כפי שסיפר לי אחד מידידיי משכבר הימים, הלה גדל בבית לאמא חזקה ואשת חיל אשר גידלה ילדיה במסירות. ויהי היום, בין פורים לפסח, שפגש אבי הילד את המלמד באמצע רחוב רבי עקיבא בבני ברק בעיצומו של יום ושאלו אודות בנו, השיב לו המלמד כי 'יהודה (שם בדוי כמובן) עושה בעיות. כששב האבא לביתו סיפר את הדברים לאימא, והיא פסקה בנחרצות על הטלת העונש החינוכי 'יהודה לא יסע השנה לטיול השנתי בפסח, אלא ישאר בבית הדודים'. בימים ההם היו נוסעים לטיול פעם בשנה, וניתן לשער את ציפיות הילדים לקראתו ואת החוויה בעצם הטיול, וממילא ניתן להעריך את גודל העונש אשר הוטל על הילד שעושה בעיות. ואכן 'מילה של האימא היא מילה', שלא כבימינו אנו שאין ערך ומשמעות לדברי ההורים, אלא הם אומרים וחוזרים בהם תוך כדי דיבור או לאחר זמן קצר, וכל המשפחה נסעה ביחד חוץ מאותו ילד. לאחר הפסח שוב ראה האבא את המלמד וחזר והתעניין במצב בנו, אך הפעם אמר לו המלמד: יהודה הוא ילד מצוין! נדהם האבא מהמהפך הבלתי צפוי, והחל להתעניין כיצד אירע השינוי, אולם המלמד לא הבין מה רוצה האבא וחזר ואמר לו: יהודה תמיד הוא ממצויני הכיתה, ולא היה נצרך להשתנות. הזכיר לו האבא את השיחה הקודמת בה אמר לו שהוא עושה בעיות, הפטיר לעברו המלמד: זה היה יום חריג, כולם השתוללו באותו יום, אני לא יודע בעצמי מה פתאום הגבתי בצורה כזו, אני מקוה שלא לקחת את זה קשה… התמלא האבא ברגשות חרטה איומים וחזר לביתו בשברון לב וסיפר לה את כל אשר קרהו, ואת הטעות האיומה אשר עשו.

האמא הכירה בטעותה, אך לא היה בה את האומץ לבקש את סליחת הילד. – וכפי שראיתי פעם שאחד כותב, שבכל דבר אנחנו ההורים מראים דוגמא אישית לילדים, בתפילה ובתורה וכו', חוץ מדבר אחד, והוא מצות התשובה, שאיננו מבקשים סליחה מהילדים ומעולם אנו לא מראים להם דוגמא אישית של חרטה, שכן נדמה לנו שההודאה על האמת היא פחיתות כבוד ושחיקת התדמית הסמכותית, אך באמת להגיד חטאתי היא הגדלות האמיתית – גם הילד ידע שהאמא חטאה כלפיו, ומאורע זה היה מודחק בינו לבינה במשך שנים רבות באין אומר ובאין דברים.

כעבור שנים רבות חלתה האימא במחלה הנוראה עד שנתבקשה לבית עולמה, כאשר הגעתי לנחם קרא לי הבן למרפסת ושאל אותי האם אני זוכר את כל אותו המעשה, וסיפר לי כי בתקופה האחרונה לחייה ניטל ממנה כח הדיבור והיתה מתקשרת עם ילדיה וסובביה בכתב, והראה לי שכתבה במחברת בלילה שקודם הלילה האחרון לחייה 'אתה סולח לי על אז?', היא לא היתה צריכה לפרט על מה היא מבקשת סליחה, שכן היה ברור לשניהם בדיוק מה כוונתה, כי הפצע שהגליד לא התרפא למרות השנים הרבות שחלפו מזמנו.

ההתמודדות מחשלת

ברם, ישנם הסוברים שאם כה חלוש הדור הרי עלינו להקל עליו ככל היותר, וכפי שמצוי שהורים מבקשים לדחות את הבחינה ביום-יומיים כי הילד לא הספיק להתכונן, או ששולחים פתק ובו מבקשים לפתור את הילד מהעתקת הנכתב בלוח כי כואבת לו היד כשהוא כותב כל כך הרבה… ואפילו מחפשים רופא שיתן לו אישור רפואי על חולשתו וכיוצא בזה, וישנם אפילו מנהלים ומחנכים הנוקטים בדעה זו. אך טעות גדולה היא, ואדרבה דווקא ההתמודדות עם האתגרים היא תעניק כח לילדים, ודי לנו בעצם חולשת הדור ואין צורך להוסיף עוד חולשה על חולשותיו. וכבר אמרו חז"ל (בר"ר לט, ח) 'בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור [לאחר שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אלא הארץ אשר אראך – ולא ידע אנה ילך] ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור [- הגבול הצפוני של ארץ ישראל] ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'. כי המתנה הגדולה שהאב יכול להנחיל לבניו הוא שיהיו עסוקין בניכוש בשעת הניכוש ועודרין בשעת העידור. ונכלל בזה שתי יסודות עיקריים לכל החיים, וכי זה כל האדם. א. 'שיהיו עסוקים' בעבודה ולא יבלו ימיהם להבל ולריק 'אוכלים ושותים ופוחזים' אלא יגדלו לאנשים המוכנים להתייגע ולעמול. ב. 'בשעת הניכוש ובשעת העידור' – לעשות כל דבר בעיתו ובזמנו, מתוך תכנית מסודרת, שכל מהות התורה והמצוות הם לדעת מה מותר ומה אסור, כמה מותר ואימתי.

נסיים מעין הפתיחה, הזכרנו שצריך לעצור ולחשוב על חינוך הילדים, כמה נאה מה ששמעתי על אחד שנוהג לעשות 'אסיפת הורים' בביתו מפעם לפעם, שיושבים האבא והאמא ביחד לדון על הבן או על הבת, מה מצבם? היכן הם עומדים? לא בדרך אגב בתוך שיחה על שאר העניינים הדחופים ושאר הטרדות, אלא דיון מסודר ומעמיק, ואכן ילדינו חשובים ביותר וראויים שנקדיש להם התייחסות רצינית וניטול פסק זמן מכל מרוץ חיי היום-יום השוטפים בכדי לקדם אותם ולעזור להם.

וכה יעזרנו ה' שנזכה שיהיו בנינו כשתילים זיתים סביב לשולחננו (מלשון הכתוב תהילים קכח, ג), וכמו שפירש המצודת דוד בטעם שנקט הכתוב דווקא 'זית' ולא פרי אחר, כי הזית אין בו נשירה ועומד ברעננותו בכל השנה, וכן נזכה שיהיו בנינו כשתילי זיתים ללא נשירה סביב לשולחננו כי שולחננו גדול משולחנם.

היי, מה אתה מחפש כאן ?

קורה לפעמים, שאתה יוצא למשהו שגרתי, פשוט לגמרי, וחוזר עם משהו גדול, תובנה חזקה, ערך חדש שמתיישב לך על דפנות הלב והתודעה, מעין שומרי ראש שיזכירו לך בכל עת, שלא, לא תרצה לעשות את הטעות הזו . . .

ישבתי בשמחה משפחתית ולצידי אחד האורחים, הוא ראה בי את המתאים להשמיע באזני על הנעשה והנשמע, החדש והישן, הישר והטוב :
הכיבוד הדל מידי, הטעם התפל לטעמו, מבנה האולם הבעיתי וצורת סידור השולחנות, האבסורדי ממש.
חבל, כך סבר, שאיש לא טרח להיוועץ עמו על כל הנ"ל. ניסיתי בכה ובכה להדגיש דווקא את ההשקעה, ההוצאות, הרצון הטוב מצד בעל השמחה אך ניסיונות אלו, לא רק שלא הועילו, אף הביאו לתוצאה הפוכה לנביעת קיטוריו כמעיין המתגבר עד שהפטיר באנחה המשברת – "חבל בכלל שהגעתי הנה"
"אז מדוע באמת באת" ? לא הבנתי.
"נו אתה יודע איך זה . . . המחויבות . . . וכל זה . . . "
הבנתי הכל.

התובנה תפסה אותי מאוד. האדם הזה נמצא פה, אבל הוא  כלל לא רצה להיות פה. הוא התאמץ, פינה מזמנו, כספו ותשומת לבו אך ראה בכל זה עוד "צפרדע" שעליו לבלוע על הדרך, עוד מטלה מרגיזה שיש לסמן ווי על ביצועה. חיפש תמורה ופיצוי על ההקרבה וחשב למצוא נחמה במנת התקרובת או בכל דבר אחר שירכך את תחושתו המאולצת וישחרר את "אזיקי הכפיה" המדומים שהובילו אותו בעל כורחו לשמחה זו.
נקל להבין את אי הנעימות שאפפה אותי עקב יחס זה, מצאתי  עצמי מוטרד וכאוב מרעל תלונותיו וקיטוריו.מה מאוד רציתי להבין את שורש הבעיה. משם, הדרך לחיפוש הפתרון היתה פתוחה.

את שהבנתי אני מעוניין לחלוק עמכם, נכבדי.

אותו אורח השתתף רק בצורה טכנית וזה ההבדל הגדול, הגבול הדק, בין משימה טכנית למשימה ערכית. כשאתה בא מטעמים ערכיים, ומחפש להיות שותף אמיתי בצורה ערכית. כל התוספות, מוזיקה, כיבוד, מקום ישיבה ועוד יהיו רק בבחינת "עזר לשמחות", אבל לא עיקרה .עם הימים שחלפו, שמתי לב שבכל דבר יש את שני החלקים, הערכי והטכני. הבשורה הקשה היא שפעמים הצד הטכני גובר והבשורה הטובה היא שבידך היכולת לשנות את המאזן לטובת הצד הערכי.

 ולשדה החינוך –

השאלה של "מה התמורה שאני מצפה לקבל" או במילים אחרות: "מה אני מחפש כשאני בא להיות מחנך", היא זו שעומדת ומניעה את עבודתי בשטח, לכאן או לכאן. התיפקוד הטכני של מחנך יכול להיות מצוין ויותר: שמירת הזמנים, מסירת שיעורים, הכנה מדוקדקת ובאופן כללי ציון גבוה בכל המחויבויות הנדרשות. יחד עם זאת, 'משהו' לא יעבוד רמת השחיקה תהיה גבוהה ביחס לכוחות הנפש המתחדשים.

זה יכול להתבטא בכך שמחנך כזה יחזיק ב"תפקיד" המקטר הראשי, עורך ההשוואות הקבוע של תלושי החג, ה"מפקח" בערנות אחר כל עוול, טעות או מכשול, (של מישהו אחר כמובן…) הניקיון, הצילומים המתאחרים, הכיבוד שחבר בצוות מביא שלא היה איי איי איי, דברי הדו"חות והיומנים המרגיזים והיד עוד נטויה. . .

לא נכון להתכחש לכל המדדים הללו, ולומר שהם אינם קיימים, וודאי שהם קיימים ונכון שהם תופסים מקום אבל פה ידידי, נמצאת המלכודת. יש גבול דק בין החלק הערכי לזה הטכני. כאשר מדדים טכניים מקבלים משמעות מרכזית, שלא לומר מוגדלת הם מעמיסים מאוד על הצד  הטכני ומכריעים את הכף לכוונו. מחנך כזה הוא "מחנך טכני. לא פלא שהתמורה שהוא חושב לקבל הוא טכני בדמות משכורת מתגמלת וללא שיבושים ומה פחות "מכשולים" אל עבר היעד הנכסף: מה טוב שהיום הזה סוף סוף נגמר.

איני בא לדבר בהתנשאות אלא להתחזק יחד אתכם, יקירי, בנקודה מהותית מאוד בשדה החינוך ליעד  הרצוי שאליו ראוי לשאוף. מלמד שמוכן לתפוס את עבודתו באופן  ערכי מבין את גודל המשימה העומדת לפתחו ואינו מחפש תמורה  זולה עבור עבודתו בענייני נצח. הוא מוכן להסיט ברגעים מאתגרים, את מסך השחיקה והעייפות, להתבונן באופק האין סופי, הנצחי, של עבודתו.
המילים הן דלות, חיוורות וחסרות משמעות מדייקת מול דורות וענפים, פירות ופירי פירות, זריעת עבודתו.

אותם תלמידים שהוא מעמיד, עתידים לעמוד בראשי המשפחות של הדור הבא, ומהם תלמידי חכמים, פוסקים, יושבי על מדין, איש איש ויעודו בחיים. לא תדע מה טמון בכל גרעין. את הערכים את ההשקפה ואת הדימוי האישי שלהם הם מקבלים  ממך. היחס שלך, המחמאות שלך, הכוחות הטמונים שהשכלת להדגיש לתלמיד יעמדו לו ויתנו צביון וקו מנחה בביתו שלו מול זאטוטיו ובהמשך נכדיו וניניו ואלו דברים שאין להם שיעור.

אם זכית לבנות את ביטחונו העצמי, את תחושת הערך הפנימית שלו, אם זכית לקשר את לבבו לריבונו של עולם, באופן הנכון, כך שיראה בו אבא קשוב וזמין לצידו – הרי זה יהיה ביתו ואת זה ינחיל הלאה והלאה, ממך והלאה, ממך ומעלה.

יש לך הזכות של עשרה ראשונים שנוטלים שכר כולם, כשמבט  ערכי מלווה אותך. המכשולים יהפכו לאתגרים, העוולות יהיו עילה לתקשורת פתוחה, ה"פנצ'רים" יזמינו אותך להיות שותף תומך ואמיתי, הקשיים של חברך יעשו אותך  חבר טוב יותר

וכן, יש גם כפרת עוונות ויסורים . . . הרי אי אפשר שלא . . .

אבל אז כשתעמוד מול הצורך לשפוך את הלב תמצא חבר נאמן או כתובת מתאימה אחרת להשיח לבבך, כשהמטרה העומדת מול עיניך אינה קיטור אלא צמיחה האישית וצורך להתרענן ולהתמלא בכוחות חדשים.

יה"ר שנזכה, ומגלגלין זכות ע"י זכאי , ונהיה ראויים לעמוד בתפקיד הקדוש של העברת המסורת מדור דור בבחינת "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" בהשקפה הראויה ובהרגשים הבונים, בהסתכלות המקרבת לבורא עולם.

עץ חיים היא למחזיקים בה. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

 

מוישי, הבן הגדול, עומד להתחיל בס"ד בלימוד הגמרא הקדושה. אביו ר' יעקב – אברך כולל משכמו ומעלה – שש ושמח לקראת היום הגדול עת מצטרף בנו יקירו למעגל 'מקבלי התורה שבעל פה' ומתחיל לצעוד אף הוא בנתיב בו פוסעים מיליוני מיליוני יהודים כבר יותר מאלף וחמש מאות שנה, כשכולם הוגים בחשק ובערגה ומפזמים את אותה נעימה עתיקה ומוכרת, אמר רבא אמר אביי. האמא אשת חיל אמיתית השואפת בכל ליבה ונפשה להקים בית של תורה ודורות של תלמידי חכמים מרוגשת ומאושרת, ומוזילה דמעות כמים להצלחת בנה אהובה, שופכת ליבה בתחינת וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים. שניהם כאחד שואלים את עצמם במה הם יכולים לעזור למוישי ולסייע להצלחתו בלימוד הגמרא.

---

כל שבוע מוטי חוזר מהחיידר ומספר פרשת השבוע 'עם כל המפרשים', חוזר עם ר' יוסף אביו על החומר הנלמד בחומש ובמשניות, מוציא ציונים נהדרים במבחנים, וניכר עליו כי ב"ה הוא מקשיב היטב בכיתה, מבין טוב את החומר הלימודי, ואי"ה עדיו לגדולות. אכן, ר' יוסף זוכה לרוות 'אַ אידישע נחת' ממוטי. אך כאשר החלו ללמוד בכיתה ד' את הגמרא משהו החל 'לחרוק', מוטי נתקע ולא מצליח לתפוס את החומר הנלמד. ר' יוסף המום ונבוך מה קרה למוטי הילד המצטיין, האם פגעה בו 'עין הרע'… מדוע עד לימוד הגמרא הכל זרם על מי מנוחות ואילו עכשיו הוא מתקשה בלימודו?

לעומתו, אברימי קלט טוב את תחילת לימוד הגמרא, בקול מתוק ומצלצל חוזר הוא בחדוה 'אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז', כיתה ד' עוברת בהצלחה, כמו כן גם שנת הלימודים בכיתה ה' מסתיימת בשלום, אך באמצע כיתה ו' חלה נסיגה משמעותית (הערה נחוצה וחשובה לתשומת לב: המאמר מתייחס לתחילת לימוד הגמרא בכיתה ד', אלו המתחילים בכיתה ה' עליהם לשנות בהתאמה את השנים). וכאן הבן שואל – ולשאלתו מצטרפים אביו והמלמד – מה נשתנה כיתה ו' מכיתות ד' וה', מדוע בשנים הקודמות אברימי הצליח ואילו עתה אינו רואה סימן ברכה?

נו, בודאי המלמד של כיתה ו' הוא האשם… טוענים ההורים המגוננים על ילדם בעוז, הראיה המוכחת היא שרק אצלו הילד נכשל… אך מנגד עובדה מוצקת היא שהילדים האחרים בכיתה כן מצליחים ומתעלים ברמתם… אז כנראה שהמלמד אינו כזה 'לא יוצלח' כפי שמנסים ההורים לטפול עליו.

---

 

שאלות כאלו ואחרות מעסיקות את ציבור המלמדים וההורים, עד כמה צריך ללמד את הילד, האם 'להאכיל אותו בכפית' או לתת לו להסתדר קצת לבד? לחזור עם הילד את השקלא וטריא זה טוב או לא? מה התפקיד של האבא בעת לימוד עם הבן ב'אבות ובנים' וכדומה? ילד שמתקשה – האם כדאי ללמוד אתו גמרות קלות יותר?

 

 

מהות לימוד הגמרא

לפני שנתחיל בבירור 'ההלכה למעשה' עלינו לעמוד ולהתבונן מהו עיקר ומהות לימוד הגמרא, או אם נשאל בצורה שונה, האם יש הבדל בין לימוד חומש ושאר לימודי קודש ללימוד גמרא או שאין הבדל כלל.

התשובה היא, 'לא ראי לימוד גמרא כשאר הלימודים', לימוד גמרא שונה ונבדל במהותו מלימוד חומש וכדומה, וצורת הלמידה בגמרא שונה לחלוטין משיטת לימוד של חומש וכד'. אם בשאר הלימודים נדרש להבין את החומר הכתוב, הרי בגמרא עיקר הלימוד הוא להבין את החומר שנמצא 'בין השורות' – החומר שמעבר לדף. ועלינו לדעת כי החומר שכתוב בדף הוא אמצעי להגיע לדבר נוסף שלא כתוב בדף ולא מטרה בפני עצמה.

כשילד מתחיל גמרא הוא בעצם עובר לצורת למידה שונה. אם עד היום נדרש ממנו אוזניים פתוחות ואינטליגנציה נכונה – יכולת למידה ונכונות להקשיב, בכדי להצליח בלימוד ובקליטת חומר שמותאם לרמה שלו [כמובן שלא ילמדו רמב"ן בכיתה א'… אבל חומר רגיל הוא יכול ללמוד], אזי בגמ' הוא צריך משהו נוסף, צריך את הרצון והיכולת לחשב מהלכים לבד, לסדר מהלכים לבד, לנסות להבין מעבר הדף.

נחדד את הדברים ונפרט יותר: לימוד גמרא כולל חישוב וסידור מהלכים, כלומר, 'להחזיק ראש' כיצד התירוץ מיישב את הקושיא. ויתירה מזאת, לדעת שכשהגמרא תירצה – בעצם היא 'מחקה' את הדין הקודם שידענו עד עכשיו ו'כתבה' דין חדש, ועלינו להבין מה השתנה ומדוע. כמו כן צריך להבין גם מעבר לדף, מה יהיה הדין במציאות שלא מפורשת בתוך הגמרא לפי מה שיצא ממסקנת הסוגיא. ואכן ניתן לראות ילדים רבים (וגם מבוגרים…) שיודעים לחזור ולהסביר את מהלך הסוגיא, אך כאשר נשאל אותם מה יוצא לפי זה במקרה פלוני הם לא ידעו לענות, כי הם לא חישבנו את דברי הגמרא.

יש משפט השגור בפי הבריות 'יש לך ראש של ישיבה-בוחער'. הרבה חושבים שהגדרת 'ראש של ישבה-בוחער' היא שיש לך הבנה עמוקה וגבוהה ואתה יכול להבין חילוקים דקים. אך לאמיתה של הגדרה, הכוונה היא לאחד שלא מקבל את המובן מאליו אלא מנסה להתחקות אחר השורש וללכת בעקבותיו, שמתחיל "לחפור' מה קורה, ומקשה מי אמר לך ללכת מהצד הזה אולי נלך מהצד הזה. הרגל הזה יש כאלו שזה בא להם באוטומט ויש מספיק טובים שלא נולדו עם תכונה זו אלא התרגלו לכך במהלך לימוד הגמרא.

יסודות הלימוד כיצד לומדים

בכדי שהילד אכן יתחנך ללמוד גמרא היטב, עלינו תחילה ללמד ולהרגיל אותו לקרוא את הגמרא כראוי, שהטקסט המופיע בדף יהא לו נעים לקריאה ולא 'כבד'. דהיינו, שיבין את השפה הארמית, ידע כיצד לפסק את הגמרא – היכן מתחילה שאלה והיכן היא מסתיימת, יתמצא במבנה הסוגיא ובהכרת סוגי השאלות שבגמרא, ויקלוט את 'הקודים' – מילות המפתח שבגמרא. לדוגמא: כשהגמרא שואלת 'פשיטא' – שדברי המשנה פשוטים, לכאורה מה 'רע' בכך שהמשנה כתבה דין פשוט? מה כואב לגמרא? אלא התשובה הברורה היא, שיש לנו כלל שהמשנה לא כותבת דברים פשוטים שאנו יודעים מעצמנו, אלא רק דינים מחודשים. בתחילת לימוד הגמרא עלינו לשנן זאת בכל פעם מחדש ולהסביר לילדים את הקושיא 'למה המשנה כתבה הרי זה דין פשוט והמשנה לא כותבת דברים פשוטים', עם השנים הילד אמור לקלוט זאת עד שלא יהא צורך להסביר מחדש, אלא המח מחשב את זה באופן אוטומטי.

כמו כן נדרש מהילד שיהיה סקרן ואכפתי, שידרוש ויחקור וינסה להבין למה אמרו כך ולא אחרת, שיכאב לו קושיא, שיהיה יצירתי ויוזם. אם נמשיך בדוגמא שהזכרנו לעיל לגבי 'פשיטא' אזי ילד שאכפתי ורוצה להבין את הגמרא יחשוב מעצמו מדוע הגמרא הוזקקה לומר דברים אלו שאין בהם חידוש, ולאחר מכן יווכח שהתוס' כבר מקשים זאת. לעומתו ילד אדיש קורא את הגמרא, מבין, מקבל את כל מה שאומרים לו מבלי מחשבה האם הדברים מקובלים ונכונים וברורים, ורק כשהוא מגיע לתוס' מתברר לו בפעם הראשונה שבעצם יש כאן קושיא שהגמרא אמרה דברים פשוטים.

יש ילדים שרגילים מעצמם תמיד לחשוב, ומתכונות האופי שלהם היא הסקרנות והיצירתיות, ומתחילים לשאול 'אבל אתמול אמרת כך', 'איך זה מסתדר', אולם יש תלמידים שהם יותר אדישים, שמחכים שילמדו אותם, וצריך לעורר ולכוון אותם לחשוב גם מעבר לחומר הכתוב, לפתח אצלם את האכפתיות והיוזמה.

שתי למידות אלו, יכולת קריאת החומר הכתוב והיכולת לחשב מעבר לדף הם שתי הרגליים שעליהם עומד לימוד הגמרא, ואם 'רגל' אחת חסרה אזי בהכרח שייווצרו קשיים בלימוד. ילד שלא מתמצא היטב בתוך החומר הכתוב, שקשה לו להתמודד עם קריאת הגמרא, יקשה עליו להתקדם למעבר לדף, כי המח שלו עסוק בהתמודדות עם עצם החומר הכתוב ואינו פנוי לחשוב הלאה. ואילו ככל שהוא יותר מיומן בקריאת הגמרא עם כל החלקים הכל פתוח בפניו. ניתן לדמות זאת ללימוד ירושלמי למבוגרים שאינם רגילים בו, שהחומר הכתוב אינו נעים, ובמהרה הם מחפשים קיצורי דרך והקלות. בשאר לימודי הקודש גם ילד שמתקשה בקריאה ואינו מתמודד היטב עם הדף יכול לקלוט את החומר הנלמד, ולהשלים את החֶסֶר על ידי ההבנה, לעומת זאת בלימוד הגמרא יכולת קריאת הדף היא קריטית ללימוד ולהבנת החומר שבין השורות [לתשומת ליבו של ר' יוסף אביו של מוטי…].

לעומת זאת יש כאלו שמטבעם ומהאופי שלהם הם חושבים מעבר לדף, אך לפעמים, מרוב שהם 'יצרנים' הם שוכחים לקרוא מה שכתוב, עוד לפני שגומרים את רש"י הם יודעים כבר מה הוא אמר ויש להם קושיא. ולפעמים דווקא הטובים, המחוננים, 'מאבדים את הקרקע', כי הם לקחו דווקא את החלק היצירתי, והטקסט של הגמרא לא נח ונעים להם, ומעדיפים לעזוב אותו. ניתן לשאול בחור 'תראה לי בדיוק איפוא רש"י אמר את הנקודה הזו, באיזו מילה', והוא לא יודע להראות ואינו מוצא בפנים. בקיצור: חייבים להרגיל את הילדים שמתחילים מבפנים עד המשמעות הסופית, להגיע למצב שהילד יודע לקרוא טוב גמרא, להבין את המשמעות, ולדעת לצאת מעבר למשמעות לכל מיני חלקים.

שלבי העליה בסולם בדרך להשגת היעד

עד כאן דברנו על מהות לימוד הגמרא ועל היסודות הנדרשים להצלחת הילד, על המיומנויות האמורות להירכש במהלך שנות הלימודים בת"ת. עתה נפרט את שלבי ההתפתחות והרמה העולה משנה לשנה, עד שהילד יגיע לישיבה קטנה – שזוהי בעצם מטרת הלימודים בת"ת, להכין את הילד ולהביא אותו למצב שהוא יכול ללמוד דף גמרא בכוחות עצמו. כמובן מאליו, יכולת זו אינה נרכשת בחודשיים בכיתה ח', אלא היא תהליך מכוון מתחילת לימוד הגמרא בכיתה ד', כשבמהלך הזמן הוא רוכש מיומנויות שונות שעימם הוא הולך לישי"ק ואיתם הוא מכין את הגמרא בעצמו לקראת השיעור הנמסר בישיבה. באופן כללי אמור להיות שעד הכיתות הגבוהות ילד אמור לקרוא את הדף עד המשמעות, להתמודד עם המילים, עם הפיסוק עם כל הדברים הטכניים, 'להסתדר' עם הדף בלא מאמץ גדול עבורו. בכל שנה עלינו לאתגר אותו ולהרגיל אותו להתמודד עם האתגר, על ידי זה נקבל ילד בשל יותר להבנה בשנים המבוגרות יותר.

ודאי שצריך לבדוק שהילד אכן הבין את הסוגיא הנלמדת, אך על המלמדים להיות ערניים ולבדוק את עצמם: מה קדמנו את התלמיד שלנו מעבר לידיעת החומר בסוגיא, מה קדמנו אותו ביכולת להתמודד עם דף גמרא בהמשך החיים. אם בכל שנה ישנם מיומנויות שהילד אמור לרכוש, הרי עלינו לברר שאכן הוא הגיע לאותם החלקים שהיה אמור להגיע, ולא לתפוס רק בכיתה ז' שבעצם חסר לו את החלק שהיה אמור לרכוש בכיתה ה'.

בראשית לימוד הגמרא, בשנה-שנתיים הראשונות, צריך להקנות לילדים את הידע ומבנה הגמרא, להתרגל לקרוא נכון, לקרוא את המילים הארמיות, להכיר את השפה והמבנה, התמצאות בדף היכן מסתיימת שאלה, סוגי שאלות ותשובות. בקצרה: לבסס להם טוב את החומר של הגמרא כדי שבהמשך השנים החומר לא ידרוש מהם מאמץ. כמובן שעלינו לעקוב האם אכן הילד מחובר למבנה הגמרא.

ניתן לצפות מילד שבמהלך כיתה ה' כבר ידע לקרוא נכון את הגמרא. לא צריך לחכות לשנה שלישית להתחיל להתאמן בקריאת הגמרא, אלא כבר בשנה השניה לתת לו גמרא שהוא מכיר ולראות כיצד הוא קורא. ניתן בהחלט לתת לילד גם גמרא שהוא לא מכיר לראות עם זה נוח לו, איני מתכוון על הפיסוק – לבדוק אם הוא יודע לפסק, אלא את עצם הקריאה, האם זה זורם אצלו.

החל מכיתה ו' והלאה, צריך להשקיע בחלק של ההבנה, הוא כבר צריך לרכוש אוצר מילים שיספק אותו בכדי שיוכל לקרוא לבד, ולהתחיל להחזיק ראש בסוגיא, איך מתורץ וכדומה. עלינו לתת לו מילים עם משמעות ולבקש ממנו שיסביר 'פשיטא', מה רע בכך שהדבר פשוט, מה הקושיא ומה התירוץ.

ילד שמקבל כל דבר כמובן מאליו, מאמין יותר מידי ולא מנסה לברר, בשנתיים הראשונות עוד יוכל להסתדר, אך ככל שהשנים יעברו יהיה לו יותר קושי. כי הילד אינו רואה את המהלכים לפניו, המחנך סומך עליו שיחשב כיצד התירוץ מיישב את הקושיא, המלמד אינו יכול להחזיק את הראש של הילד בעבורו. וכאן עלינו להוסיף שתפקידו של המחנך לפקוח עין ולשים לב מי אכן מחזיק את הראש במהלך הסוגיא ומחשב מהלכים, ומי אינו עושה זאת.

ישנם ילדים שבכיתות ד' וה' יודעים את החומר, נבחנים ומוציאים ציונים טובים, ואילו בכיתה ו' יכשלו במבחן, כי בכיתות הנמוכות יותר הילד קנה את הידע ויכול לעמוד במבחן. לעומת זאת בכיתה ו' כששואלים אותו מה יצא לפי מה שדברנו הוא מתקשה לענות, כי דורשים ממנו לעשות את העבודה בעצמו, ולא לחזור על מה שדברנו עליו. זה לא בהכרח קושי בחשיבה או קושי בהבנה אלא זה קושי בצורת הלמידה הזו [לתשומת לב אביו של אברימי] שהוא לא התחבר אליה, כי אין שיעור הדרכה כיצד לחשבן, אלא הוא צריך ליזום מעצמו.

לפעמים אנחנו נתקלים במלמדים החוזרים ומשננים פעמים רבות את דברי הגמרא עד שהילדים יודעים טוב את החומר ויכולים לחזור על כך עם האבא בשבת, אך הם לא מתרכזים באמת איך ללמוד גמרא. וכשתשאל אותם מה הגמ' הולכת לעשות עכשיו הם לא ידעו לענות. לכאורה איך הם לא יודעים, הרי כתוב 'מיתיבי' וזה סימן שהגמ' הולכת לשאול קושיא, אלא שהוא לא שם לב לכך, כי הוא לא למד את זה. צורת ההוראה אינה רק להקנות ידע אלא להרגיל אותו שבשלב מאוחר יותר הוא כבר ידע לעשות את כל הדברים האלה לבד. וכאן אנחנו מגיעים לאחד הכללים הגדולים בהוראה: למידה היא למידה בתנאי שהתלמיד יודע שאתה מלמד אותו, אם אני לא מבין שאמרת לי משהו אז גם אם תגיד לי עשר פעמים זה לא מעניין אותי. לכן הרבה פעמים ילדים עוברים את השנתיים הראשונות רק ברמה של הבנה ולא רוכשים את המיומנויות הנדרשות.

כשבוחנים ילד על ה'שקלא וטריא' בגמרא אנו עלולים להחטיא את המטרה שהוא יתרגל לקרוא את הגמרא. לימוד בצורת שקלא וטריא נועד רק לבדוק שהילד שם לב לכל הפרטים ולא פיספס את התהליך של הקושיא והתירוץ, שהוא לא נשאר רק עם המסקנה. אך מאידך יכולים להפסיד את ההתרגלות לדף הגמרא, וככל שהם צעירים יותר כך קל יותר להרגיל אותם.

מלמד צריך לעקוב בעיקר אחרי הבינונים שבכיתתו שאכן הם מתקדמים בקניית לימוד הגמרא, רוכשים את מה שעליהם לרכוש ולהפנים.

טענה שכיחה ונפוצה שכדאי ללמוד עם ילד המתקשה בלימודו – גמרא קלה יותר, לדוגמא מסכת ברכות וכדומה. אך אם המטרה היתה הקניית ידע ותו לא אכן יתכן היה שיש צדק והגיון בסברא זו, אמנם מאחר שהמטרה היא להקנות לילד את המיומנות ללמוד דף גמרא בעצמו אם כן 'מה הועילו חכמים בתקנתם', איזו תועלת תצא מהקלות אלו ודומיהן, אדרבה עדיף להרגיל את הילד בגמרא הקשה יותר, מאשר ללמד אותו גמרא קלה שלאחריה יצטרך לעבור שוב את כל התהליך בגמרות קשים יותר. ואם ברצוננו להשרות על הילד אווירה נעימה בזמן הלימוד – הרי ניתן להנעים גם גמרות קשות.

ולמדתם אותם את בניכם

אם עד כה דברנו על החלק של המלמדים, נעבור עתה לחלק של ההורה, מה עליו לעשות בכדי לקדם את בנו. לפני שהילד מתחיל בלימוד הגמרא  אין להורים דרך להכין את הילד, אי אפשר לומר להורים תתחילו לדבר ארמית בבית… . אך לאחר שהילד כבר התחיל ללמוד גמרא והאבא לומד אתו ב'אבות ובנים' וכדומה, עליו לבדוק עד כמה הוא מבין את החומר שנלמד בכיתה, מלבד זאת הוא צריך לפקוח עין ולבדוק האם הילד מחובר לגמרא, האם יש לו את הרצון להבין לבד. אם הוא מזהה שהילד אדיש עליו לפנות ללמידה פרטנית בכדי שיקדמו את הילד ויחברו אותו לגמרא.

כמו כן ילד שאומר 'תקרא ואני יסביר' הרי זה צריך לעורר נורה אדומה מדוע הוא לא רוצה לקרוא בעצמו, יתכן שהוא יודע את החומר אך לא נוח לו עם הקריאה בתוך הגמרא, זה 'כבד' בשבילו ולא נעים, ואם כן צריך לאמן אותו ולהרגילו בקריאת הגמרא עם כל החלקים.

 

 

זכות מלמדי תשב"ר לימות המשיח

מדורות עולם, תלויה זכות הקיום של כלל ישראל בחינוך הבנים והבנות. בפרט בדורינו, כל עתידנו תלוי בחינוך, זוהי הזכות שנשארה בידינו, ועם זכות זו נוכל להתקרב ולקבל את פני משיח ה'. וכן מצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ח:) שדרשו עה"פ (דניאל יב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע – זה דיין שדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות [כידוע ע"פ חז"ל נקראים מלמדי תינוקות עד י"ח שנה, כמבואר בתשובות "נודע ביהודה" ובספר "אור לישרים" מהגאון רבי זרח איידליץ זי"ע, בהספדו על רבו הגדול הגה"ק הרבי ר' יהונתן בעל 'התומים' זכותו יגן עלינו].

והנה המתבונן בספר דניאל, ימצא שפסוק זה נכתב בתוך התיאור של הנסיונות העצומים שיעברו על כלל ישראל, בשלבים האחרונים שלפני ביאת משיח צדקנו ותחיית המתים. הפרק מתחיל בפסוק "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך והייתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא" – כלל ישראל יהיו אז בסכנה עצומה, והמלאך מיכאל הוא שיעמוד ללמד עליהם זכות, כידוע מדברי חז"ל והספה"ק שמיכאל המלאך הוא המלמד זכות על בני אברהם יצחק ויעקב (שמו"ר פי"ח ה). וממשיך הכתוב ומדבר מענין תחיית המתים "ורבים מיישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" – ואח"כ כתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". הכוונה לומר, שבקץ הימין, בסוף האלף השישי, אז תצהיר צדקתם וזכות זיכוי הרבים של "מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" – "אלו מלמדי תינוקות". הרי לנו, שזכותם של מלמדי תינוקות היא שתעמוד לנו, לקראת ביאת משיח ה'.

    עצם הדבר, שהכתוב מכנה את מלמדי התינוקות "מצדיקי הרבים" וזכות הרבים תלויה בהם. אם המחנכים עושים מלאכתם נאמנה כנדרש מהם ע"פ התורה – אם הם עובדים במסירות נפש, לשם שמים, והתנהגותם יכולה להוות דוגמא לתלמידיהם, שיוכלו להביט אליהם בהערכה 'מלמטה למעלה', ולקיים בהם את הכתוב (ישעי'ה ל, כ) "והיו עיניך רואות את מוריך" – אזי הם "מצדיקי הרבים", המעמידים את הצדקות של כלל ישראל, עד ביאת משיח צדקנו.

ומה שנמשלו המלמדים ל"כוכבים  לעולם ועד", היינו לומר, שכשם שהכוכבים הם נצחיים ועומדים לעולם ועד, כן החינוך שמעניקים מלמדי התינוקות לתלמידיהם, צריך להיות חינוך כ"כ עמוק ויסודי, שגם הוא יחזיק מעמד בכל הנסיונות, התמורות והשינויים שעוברים במשך הדורות, עד שירחם הקב"ה על עולמו. וזהו "ככוכבים לעולם ועד", כמו שהכוכבים מאירים לעולם ועד, דבר נצחי, כיתד שלא תימוט, ע"ד שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

חנוך לנער על פי דרכו

על המלמדים לחנך לדרך של תורה ויראת שמים, דרך של מדות טובות, ובמיוחד יש ליתן את הדעת לחנך לדרך של קדושה.

הדברים מפורשים בתנמא דבי אליהו (רבה פי"ח) [כידוע, התנדב"א הוא מדרש שרובו נמסר מאליהו הנביא עצמו, והגמ' מביאה ממאמריו בעשרות מקומות] וזו לשונו: פעם אחת הייתי [אליהו זכור לטוב] מהלך בתוך הגולה שבבבל, ונכנסתי לעיר גדולה של ישראל, ואין שם עכו"ם כלל. ומצאתי שם מלמד תינוקות אחד, וישבו לפניו מאתים נערים, שרובן היו בני שמונה עשרה שנה ובני עשרים שנה. ולשנה האחרת חזרתי לשם ומצאתי את התלמידים ואין רבן ביניהם, אלא בן אחד בלבד, שהוא היה בן בנו. שבשביל מעשיהם המקולקלים של אותן הנערים, מת רבן [רחמנא ליצלן], ומתה אשתו ומת בנו ומת בן בנו ומתו כל הנערים, שרובן בני שמונה עשרה ובני עשרים, ולא נשתיירו אלא הקטנים. והייתי בוכה ומתאנח עליהם, עד שבא אלי מלאך מן השמים, ואמר לי, מפני מה אתה בוכה ומתאנח, אמרתי לו, וכי לא אבכה ואתאנח, על אלו שבאו לידי מקרא ומשנה, ועכשיו הלכו להם והיו כלא היו. ואמר לי, לא יפה עשית שאתה בוכה ומתאבל ומתאנח עליהם, אמרתי לו מפני מה, ואמר לי, שהן היו עושין דברים מכוערים ודברים שאינם ראויין ומקולקליו בעצמם, והן לא היו יודעין בעצמן שהמיתה משיגתן, עכלה"ק. ובהמשך דבריו מביא התנד"א הלכות יחוד, שזהו אחד מהגדרים שלא יבואו לידי עבירה.

    אין כל ספק בזה, שעיקר החינוך הוא לא רק הלימוד אלא יראת שמים שהמחנך מקנה לתלמידיו.

זכיתי בחסדי ה' להרביץ תורה בישראל זה קרוב לשבעים שנה, והנסיון מעיד על כך – 'לומדות' וחידושים הם אמת לאמיתה של תורה, אבל יסוד היסודות של החינוך הוא לדעת שכל האומר אין לו אלא תורה וכו' אפילו תורה אין לו (יבמות קט:), וכל התוה"ק שמלמדים את הילדים צריכה להיות עטופה ביראת שמים, בטהרה ובקדושה, זהו יסוד היסודות. כמו שדרשו את הפסוק (תהילים יט, י) "יראת ה' טהורה עומדת לעד", ואם לאו, אין לה קיום ואינה עומדת לעד [עי' שמו"ר פרשה ל"ד, וזח"ג פ:). כן ידוע מאמר הגמ' (יומא עב:), אמר להו רבא לרבנן, במטותא מינייכו, לא תירתון תרתי גיהנום. פרש"י, להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה, ותירשו גיהנום במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם. דהיינו הלומדים ומתייגעים ומסתגפים על התורה – מוותרים על העוה"ז בשביל התורה – ואינם נזהרים ללומדה בטהרה ובקדושה וביראת שמים, זה וזה לא נתקיימו בידם, לא עולם הזה ולא עולם הבא.

עוד אמרו חז"ל (ברכות לג:), אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו". וזהו שהמשנה אומרת בסוף מסכת עוקצין (פי"ג מי"ב), אמר ר' יהושע בן לוי, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אלו אוצרות ימלא הקב"ה לצדיקים? אלא שהתורה נשמרת רק כשהיא מונחת באוצר של יראת שמים, כמו שאצל הקב"ה, כביכול, אין לו בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. והנה בעוה"ז, האדם אינו יכול להשיג את כל השגות התורה, עומקה ורוחבה, רזיה וסודותיה – אמנם למי שהיה לו בעוה"ז אוצר של יראת שמים, והשתדל למלא אוצר זה בתורה, כל איש כפי יכלתו והשגתו, אזי לעתיד לבוא, הקב"ה ימלא אוצרות אלו של יראת שמים, בדעת ובתבונה ובהשגת התורה, שיזכה להבין ולהשכיל גם את מה שלא השיג בעוה"ז.

להרחיק מן הכיעור והדומה לו

בדורנו, מצד אחד,זכינו ב"ה לצמיחת וגדילת כח התורה, ולהתרבות מוסדות התורה. יש ריבוי במשפיעים, מלמדי תינוקות, ויש בלע"ה ריבוי במקבלים, התינוקות של בית רבן, שאין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהן (שבת קיט:). אמנם, לאידך גיסא, כל אחד יודע שבכל מקום שהולכים בימינו, ברחובות ובחוצות קריה – חוץ מכמה רחובות ומקומות בודדים – אין לך ד' אמות שאין שם מכשול של גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה – חסרון אמונה וכיו"ב – והפרצה קוראת לגנב. בעוונותינו הרבים, הרבה כבר נכשלו ונאבדו מאתנו, לפעמים הקולר תלוי בצווארם של ההורים, שלא השגיחו כ"כ על הילדים, והרבה פעמים החיסרון הוא במלמדי התינוקות, שלא נזהרו בתפקידם להיות 'מצדיקי הרבים' – לגדל את תלמידיהם שהיו צדיקים – 'מצדיקי הרבים' – "ככוכבים לעולם ועד". ע"כ צריכים להזהיר ולהשגיח על התלמידים, שיהיו קשורים לבית רבן, לתלמוד תורה, וכן צריך לפקח על חינוכן של "בית יעקב אלו הנשים' שתהיינה מקושרות לדרכי החינוך שמקבלות בבתיהן ובמוסדות החינוך שמתחנכות.

יסוד ההצלחה בחינוך הבנים – התנהגותם הכשרה של ההורים

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. (דברים יא יח-כ)

נקדים במש"כ מרן החתם סופר (בחידושיו על בבא בתרא כא ע"א) עה"פ (דברים ד ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך. – דהאי 'והודעתם לבניך ולבני בניך' המשך אזהרת התורה הוא, שכאשר מרגיש האדם בעצמו שכחת ה', ואין לבבו שלם עם אלקיו, אזי ישמר ויזהר לבל ילמד ויחנך במצב כזה את בניו ותלמידיו, לפי שבכך ישפיע עליהם ארס קרירותו, וטוב שתיקתו מדיבורו, עכת"ד.

ועפ"ז יש לפרש שכל המקראות האמורים בחינוך הדורות משתעי, שבא הכתוב ללמדנו אלה הדברים אשר יעשה האדם למען ילכו יונקותיו בדרך ה', ולזה הקדים שהתנאי הראשון לכך הוא שיקיים בעצמו תחלה – ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, דהיינו שישריש תורת ה' בכל לבו ונפשו, ויהגה בה בכל עת מצוא. והתנאי השני – וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, והיינו כאמרינו קודם הנחת תפילין בטעם המצוה: וצוונו להניח על היד לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו, ועל הראש נגד המח שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו.

וכאשר מקיים האדם כל זאת, שמקדיש כל עתותיו להגות באמרת א-לוה צרופה ומשריש דבר ה' בכל לבו ונפשו, ובנוסף לכך מקדש מוחו ולבו עם שאר חושיו וכחותיו שיהיו כולם משועבדים לעבודת הבורא, או אז זוכה לשלימות נפשו, ולהתעלות למעלת האדם השלם, וממילא הדרך פתוחה לפניו לגשת לידי – ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך וגו', כי אז יהיו דבריו הנלהבים יוצאים מן הלב ונכנסים ללב, כי יראו וירגישו הבנים אצל אביהם דוגמא אישית לכל אשר דורש מאתם, אשר זהו עיקר יסוד ההצלחה בחינוך הבנים, וכפי שרגיל אני לפרש, שכל כך צריך שיהא רישומו של האב ניכר ומוטבע בבניו, עד שאפילו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, דהיינו גם בעתות אלו שאין האב פנוי לחינוך הבנים, גם אז לא יסורו מדרך ה'.

התנאי שלישי לזכות להמשך קדושת הדורות, והוא, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, והמכוון בזה ע"פ דברי המכילתא אהא דכתיב גבי פסח מצרים שנצטוו להזות מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות בנתינת טעם (שמות יב כג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, וז"ל המכילתא, והלוא דברים קל וחומר, ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו נוהג אלא לשעה וכו' נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות וכו' עאכ"ו שלא יתן המשחית, ע"כ. והעולה מזה שמטרת המזוזה הקבועה מימין הפתח למנוע את המשחית מלבוא אל בתינו, ובכלל זה רוח הרחוב הירוד אשר תפקיד ההורים לשמור על כך בעינא פקיחא לבל יחדור לבתיהם. ובנוסף לכך תיבת 'ביתך' מורה גם על האשה, וכדאיתא בגמ' (שבת קיח ע"ב) מימי לא קריתי לאשתי אלא 'ביתי', – כי הנהגת אם הבנים בצניעות במעלת אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך (תהלים קכח ג) הוא תנאי נוסף לזכות בה להמשך קדושת הדורות.

ואם שלש אלה יעשה האדם, אזי יזכה להבטחת התורה בתריה: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ, וכפי שרגיל אני לפרש 'כימי השמים על הארץ' שיזכו האבות והבנים יחדיו לימים שמימיים ורוחניים על הארץ [הימלישע טעג אויף די ערד], כי יתעלו בה מעל החומריות והארציות.

והנה איתא בספרי והובא ברש"י דמקראות אלו – ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו', קאי על מש"כ לעיל מיניה, ואבדתם מהרה מעל הארץ אשר ה' נותן לכם, דהיינו שאף לאחר שיגלו ישראל מארצם בעוונם גם אז אל יפסיקו מלקיים את כל האמור בענין, יעויי"ש. ויש להוסיף לפי זה, שבא הכתוב ללמדנו, דעל ידי שיקיימו ישראל בגלותם את כל האמור בענין, מחד גיסא, ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' – דהיינו 'כח התורה', ולאידך גיסא, ולמדתם אותם את בניכם וגו', דהיינו חינוך הדורות בבתי ישראל הכשרים בקדושה ובטהרה, בכח זה יחזיקו בני ישראל מעמד בגלותם, ובה יזכו להחיש גאולתם ופדות נפשם.

ויהי"ר שנזכה להבטחת התורה – למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו', ונזכה לראות בנינו ובני בנינו הולכים בדרך ה', עדי נזכה לביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו, ברחמים גדולים, אמן.

 

לרדת ולהשפיל עצמו לקרב את בניו לתורה ויראה

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. לכאורה יל"ד דמתחיל רק בשם יעקב ובפסוק ב' קראו בשם ישראל. וי"ל דהנה כתיב בפרשתן (בראשית מ"ו ה') ויקם יעקב מבאר שבע וגו', בניו ובני בניו אתו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה. והקשה האור החיים הק' (שם) למה הפסיק באמצע בין בניו ובני בניו, לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו, בתיבת אתו.

וי"ל כי הני נשים צדקניות בנותיו ובנות בניו של יעקב אבינו חששו יותר מהבנים, כי לבנים היה גם כח התורה, וטענו איך יוכלו לשמור שם על קדושת וטהרת בת ישראל, כי עד עכשו היה גר יעקב בארץ מגורי אביו יצחק, ואבי אביו אברהם, מקום וסביבה שכבר נתקדש על ידי תורתם ומעשיהם הטובים, במקום קדוש כזה אפשר בניקל לגדל דורות ישרים ולהעמיד לגיון של מלך מלכי המלכים, מה שאין כן במצרים, ערות הארץ, במקום טמא זו קשה לגדל שם זרע קודש מחנה ישראל, כי ידוע שהרבה גורם המקום בין להועיל ובין להזיק ח"ו, אשר על כן מתחילה התנגדו לרדת אתו.

ובאמת שטענתם היתה טענה צודקת, ולכן הבטיח להם אביהם יעקב שהוא מקבל על עצמו העול והאחריות על חינוך של כל צאצאיו, הבנים והבנות, שם במצרים, ולמטרה זו העמיד להם שם בתי חינוך לבנים ולבנות, כמו אמרו חכז"ל (ב"ר פר' צ"ה ג) עה"פ (בראשית מ"ו כ"ח) ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו, ואת יהודה שלח לפניו להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו וכו', ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה, ע"כ.

ולזה דייק הפסוק להפסיק בין בניו ובני בניו, לבין בנותיו ובנות בניו בתיבת אתו, לעורר שאלו לא רצו ללכת עד שהוצרך יעקב להבטיחם שקדושת הדורות לא ינזק, והוא אומרו בנותיו ובנות בניו אלו הביא אתו, פירוש הוא הביאם ולא הלכו מעצמם, כי מעיקרא התנגדו לרדת.

והנה ההבדל בין שם העצם יעקב לבין שם העצם ישראל, יעקב מורה על מדריגה נמוכה יותר מישראל, כי ישראל מורה על גדלות של מלאך ויותר, כמו"ש (בראשית ל"ב כ"ח) כי שרית עם אלקים ועם אנשים, ואומר (הושע י"ב ה') וישר אל מלאך ויוכל וגו'. — והנה מי שהוא במצב של מלאך אינו יכול ואינו מסוגל להשפיל עצמו לגדל ולחנך ילדים רכים ובנות צעירות כראוי כידוע, ולכן אחר שהבטיח להן יעקב שהוא יתמסר וידאג לחינוך צעירי הצאן קדשים במצרים, הוצרך לרדת ממדריגתו הגדולה אשר בשם "ישראל" יכונה, ולהתנהג בשם "יעקב", שיוכל להתעסק בקדשים כראוי.

ולזה אמר הכתוב ויחי "יעקב" בארץ מצרים שבע עשרה שנה, שבכל השבע עשרה שנה שגר יעקב בארץ מצרים עצמה, השפיל יעקב מדרגתו בכדי שיוכל לדאוג לדרות הבאים – אבל סמוך למיתתו, חזר להתנהג במדרגותיו השמיימיות ועל כן אמר ויקרבו ימי "ישראל" למות וגו', כי הנהגתו זו שהיתה לו בשבע עשרה שנותיו האחרונות נשתנה כעת, משא"כ ברישא דייק לומר רק בשם יעקב.

 

התקבל מאת מכון 'מעינות הלוי' זכרון מאיר בני ברק