זו רק אפשרות אחת מבין שלל בחירות העיצוב שהכלי הזה מאפשר לנו לשנות במהירות וביעילות.
מעבר לשינויי גודל, צבע, הדגשה וכדו', נוכל גם להוסיף שורות ריקות, מעברי עמוד ופסקה וכדומה בכלי הזה.
כדי להשתמש ביכולת הזו של וורד, נלחץ על 'עוד' בתחתית חלון החיפוש
לאחר שהחלון יורחב ויתווספו לו אפשרויות נבחר ב'עיצוב' או 'מיוחד'.
המלמד שָׂם לפניהם. הוא מעורר ומגרה עניין – במטרה שהם 'יושיטו יד' ויקחו בעצמם. כאשר התלמיד נעשה 'מורה ומלמד', הוא מאותגר לעיין וליצור, הוא מודרך לחקור ולהתבונן, זוכה והתורה הופכת למעשית ומעניינת עבורו. בראש ספר תהלים משבח דוד את האיש אשר בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. דורש רבא (מס" ע"ז י"ט) לפני הלימוד נקראת תורת ה', ולאחר הלימוד נקראת תורתו, שלו. כי הוא הקונה אותה. הוא קיבל תורה!
תלמיד זוכה להתחבר לתורה ולחוש שהיא שלו, כְּשֶׁיָּגֵעַ בעצמו בהבנה, בביאור ותרגום, בסיכום ובעריכה. רַבּוֹ המומחה מכיר בכך שתפקידו לכוון את הכיתה וּלְנַתְּבָהּ ללמידה אקטיבית, ולא שידבר הוא וְיַרְצֶה בפני גופים פאסיביים. הרה"ק ר"נ מברסלב זי"ע התאונן על שאדם לומד לדבר – לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נחוצה גם בתחום ההוראה, על המלמד ללמוד לשתוק! המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת 'עץ חיים' הירושלמי, היה אומר "מלמד מומחה מרבה לשתוק – את רשות הדיבור מעביר לתלמידיו".
זוכרים את 'המכולת של פעם'? דלפק רחב חוצץ בין החנווני לבין לקוחותיו. הם מבקשים – והוא מגיש. בזריזות מְאַתֵּר לבדו כל מוצר ומושיט. סמל של יעילות ומומחיות. אין כמוהו! אך בדקו ומצאו כי שיטה זו, בה הַזַּבָּן ניצב 'במרכז', והכל מתנהל על-ידו ואין זולתו, מונעת הרחבת העסק ומגבילה את סל הקניות! עברו לשיטה חדשה, בה הלקוח הוא הדומיננטי. הוא עובר בין המדפים ומעמיס בעצמו עגלת קניות. וראו זה פלא! הצריכה גברה, המוצרים התרבו, עד שלא נותר כל דמיון בין 'המכולת של פעם' לבין חנויות הענק בימינו. החנווני איבד אמנם את 'מעמדו', הוא כבר אינו 'כל יכול' בעיני ילדי השכונה, אך חשבון הבנק שלו מאושר… כשמעבירים ללקוח את העשייה, הוא שוקע ברכישה. במקום שאתה תמכור, עדיף שהם יקנו.
כשמעבירים את 'כוח הלמידה' לתלמידים, שהמלמד פורס לפניהם כשולחן הערוך, הוא מכוון ומדריך – אך הם הלומדים, תעלה איכות הלמידה. כשהמחנך מקטין עצמו ומגדיל את תלמידיו. נגלה עלייה בחשקת התורה ואהבתה, ואף כוח זיכרונם ילך ויתחזק. (מי לא זוכר את ה'חבורה' ו'מערך שיעור' שהכין בעצמו לפני שנים?)
'העולם' אומר שבגיל צעיר טרם 'לומדים', אלא רק 'לומדים ללמוד'. זה אמיתי או 'סיסמה נבובה'? האם המחנכים מחוללים זאת? וכי בדקלום גמרא – הילד 'לומד ללמוד'? האם בגמיעה שטחית של עמודים ודפים 'לומדים ללמוד'? הרי מקריאה ללא יישום, חקר והסקה מתפתחים להיות 'חמור נושא ספרים' ותו לא, עם סיכון שירצו להשליך את המשא! ריבוי ההספק, ללא חשיבה, העמקה וחזרה, מונע ספיגה נכונה של תורה. 'גשם חזק מדי לא נספג, רק עושה שטפון'. הוא אמנם 'מרשים' בו ברגע אך אינו 'מגשים' עתיד.
'על המלמד להעמיד את הסולם, אך על התלמידים לטפס בעצמם'. כאשר הם מטפסים בכוחותיהם, יגיעו לגבהים בתורה, יְפַתְּחוּ אישיות רוחנית, מתוך שלווה ושמחה, כי ירוו נחת מעצמם ומתורתם. היא שלהם.
פרשתנו פותחת ביתרו, כהן מדין, שנוטש כל מנעמי עוה"ז ומטעמיו, ובא אל המדבר לקבל תורה. לאחר שמשה מקבל פניו בכבוד ראוי, נא' וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם. רש"י הק' מביא דברי חז"ל שמשה עשה כן כדי 'למשוך את לבו ולקרבו לתורה'. לכאורה קשה, הרי יתרו כבר הביא את עצמו להתקרב לתורה, ולמה לספר לו סיפורים? הרי הוא כבר 'משך לבו' בעצמו לתורה? אלא, גם הקרוב והשואף לתורה – עדיין זקוק לקרבה נוספת, וזאת באמצעות סיפורת, דברים המושכים את הלב.
המלמד האיכותי משלב סיפורים בלימודו, לא כ'פקק' ולא כזליגה מתכנית הלימודים, אלא לכתחילה, מתוך מטרה חינוכית, לימודית ופורמאלית! כשלומדים 'שם חדש' בגמרא או בתוספות – מעשירים את עולם התלמיד אודותיו. מזכירים 'דבר תורה' מגדול בישראל – 'מציירים' את דמות האיש, את תקופתו, רבותיו ותלמידיו בכוללנות. תלמיד ששומע על חכם מחכמי המשנה והגמרא, מעשיר המלמד את החויה הלימודית בתיאור מידותיו וענייניו, בכך מוסיף חשק וכמיהה לשמוע ולהפנים את דבריו הנלמדים כאן. מדוע נמנע מתלמידינו להכיר את רבי עקיבא וחברו רבי טרפון (מעבר לסיפורים המונומנטליים אודות ר"ע שהצטייד בתרנגול חמור ונר, ורבי טרפון שכיבד את אמו.) מיהם רבה ורב ששת? מהם מעשי רבי חייא, ומדוע נקבעה הלכה כרבי יוחנן? בכוח הסיפור לחנך, להדריך וליישר, לחסן מול משברים רוחניים וגשמיים, ואף לרפא מכאוב ויאוש.
ניתן לרומם את התלמידים טפח מעל קרקע דורנו, להגביה נפשם אל עבר דורות קדומים ומזוקקים. דווקא בעידן בו הקריאה הערכית מפנה מקומה ל'קומיקס' ירוד ונבוב על חבורות 'רביעיות וחמישיות', מחובתנו להעשיר את עולמם בזהרורי מורשתנו הנצחית והקסומה. למה הפסקנו לספר על חכמת הרמב"ם ופיקחות רבינו יונתן אייבשיץ, חידות האבן עזרא ופדיון שבוים של רבי משה ליב מסאסוב? האם תלמידינו יודעים על 'ארבעת השבויים' והשפעתם על תורת ישראל? הללו הם רכיב ב'גירסא דינקותא'! דורות של יראים ושלימים גדלו על סיפורים אלה, ו'שימור המסורה' באדיקות כולל שמירה על סיפורי המופת התוכניים!
צריך לדעת לספר. היות והסיפור קונה שביתה בחדרי הלב, על המחנך להכין את הסיפור ולדייק במסירתו. הפנמת מסר הסיפור תלויה באופן ועיתוי ההעברה, יצירת 'סביבה מספרת', וכמובן, בכישורי המספר בס"ד.
יתרו שומע ממשה על נסי יציאת מצרים ופותח בקריאה: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם… . חז"ל (ברכות נד) דורשים 'מכאן שמברכים על הנס'. ומקשים, רק אדם שנעשה לו נס, וחש בעצמו את הדבר, ראוי לברך, והיאך ברך יתרו? אמר רבינו ה'אמרי אמת' זי"ע כי משה הטיב לספר, בבהירות ובתיאור, עד שיתרו רואה את עצמו יוצא מצמרים וחווה את הנס! כשיודעים לספר ומספרים כראוי – נראה תועלת חינוכית עצומה!
וברש"י: "ויספר משה לחתנו למשוך את לבו לקרבו לתורה (מכילתא)".
לכאורה נראה מדברי המכילתא שהמטרה הייתה להכניס אהבת תורה בלבו של יתרו, לא רק להביאו להאמין או לקבל את התורה. ויש להבין כיצד ע"י סיפורי נסי יציאת מצרים גורם למשוך לבו לאהבת תורה. וביותר, למ"ד שיתרו בא עוד קודם מתן תורה, כיצד מושך לבו לתורה שעדיין לא ניתנה.
השפתי חכמים כתב ע"ז: "דאם לא כן למה סיפר לו הא כבר שמע הכל כדכתיב וישמע יתרו". ובאמת זו תמיהה רבתי, מה חידש משה לחותנו שעדיין לא שמע, הרי כל סיבת ביאתו של יתרו למשה הייתה מחמת ששמע, כדאיתא בתחלת הפרשה: "וישמע יתרו … את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", ושם ברש"י מבואר ששמע את כל הנסים שנעשו לישראל במצרים ובמדבר.
הנצי"ב מבאר שמרע"ה בא לספר ליתרו שהפורענות שבאה על המצרים לא הייתה מעשה אלוקים – מידת הדין, אלא מעשה ה' – מידת הרחמים, שמידת הרחמים עצמה היא שהביאה פורענות על מצרים.
מהתבוננות בפסוקים נראה שיש עוד חילוק בין מה ששמע יתרו לבין מה שסיפר לו משה, וכמובן שהחילוק הוא בנקודת המבט על מה שקרה ולא בסיפור הדברים עצמו, שיתרו שמע מה שעשה הקב"ה למשה ולעם ישראל שהוציאם ממצרים, ואילו משה מספר לו מה שעשה הקב"ה לפרעה ולמצרים בגלל עם ישראל ועל הצלת בנ"י מהתלאות שבדרך. כלומר, יתרו נתן לבו לטובות שנעשו לישראל, ומרע"ה רצה שייתן לבו לפורענות שבאה למצרים. ויש להבין מה החילוק ומה המטרה שבהבדלים אלו שבא מרע"ה לחדד ליתרו.
עוד יש להתבונן בתגובת יתרו על סיפורי מרע"ה: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים". אמנם קיבל את המסר שהנסים נעשו ע"י ה' – ע"י מידת הרחמים, אולם הוא שב על טענתו שהנסים נעשו לישראל כהצלה מהמצרים, ולא למצרים כנקמה וכהצלה לישראל. גם הברכה שברך יתרו את ה' הייתה על כך, כדכתיב: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הצל את העם מתחת יד מצרים". נראה א"כ שלא הבין את המסר העיקרי שבא מרע"ה להעביר לו.
והנה בפסוק שלאחר מכן (י"א) מבואר מהו החידוש שהתחדש ליתרו מדברי מרע"ה: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם", ותרגומו: "ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למדן ית ישראל ביה דננון", כלומר שראה שהקב"ה דן את המצרים מידה כנגד מידה, שהעניש את המצרים באותו הדבר שבו הצרו לישראל – במים.
ר' ירוחם זצוק"ל המשגיח דמיר מאריך לבאר בפסוק זה את השוני הגדול בין כל הנסים שנעשו במשך הדורות לנסי יציאת מצרים, שנסי יציאת מצרים היו למטרת "וידעו מצרים כי אני ה'", בנסי יציאת מצרים ראו באופן מיוחד את גדולת ה', במה שכחו יותר גדול מכל האלוהים. וכן מבואר בספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלוהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מידה כנגד מידה בכל דבר".
מדברי יתרו ע"פ התרגום והספורנו נראה שגדולת ה' ניכרה במיוחד במה שפעל במידה כנגד מידה. אולם הרמב"ן מדגיש נקודה נוספת, שיתרו נתן לבו לכך שהמצרים לא היו אמורים להיענש על השעבוד שהרי זו הייתה גזירת השי"ת "ועבדום ועינו אותם", ומה שנענשו היה רק משום שהשי"ת יודע מחשבות לבם "אשר זדו עליהם", הנקמה הייתה על זדון לבם, וזה דבר שלא מצא בשום אלהות שידע וינקום על מחשבות הלב.
ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, שלכל מעשה טוב שאדם עושה תהיה השפעה בעולם, ולא רק לפי איכות המעשה אלא גם לפי נקיות המחשבה, ולא רק על מעשה אלא גם על מחשבה טובה לבד כדאיתא בגמ' (ברכות ו.): "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". על כל מעשה ומחשבה משגיח הקב"ה ומשלם גמול מידה כנגד מידה. מלבד זאת, כנגד תרי"ג אברים וגידים יש בגופינו תרי"ג מצות עשה ולא תעשה, כך שכל מצווה משפיעה ומעלה אבר או גיד שכנגדה.
בפסוק שלאחר מכן (י"ב) "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלוקים", מבארים הרמב"ן והספורנו שהיה זה לאות על קבלת עול מלכות שמים וגירות גמורה של יתרו. א"כ נראה שאכן הצליח מרע"ה לקרבו לתורה, ומה שקירבו לתורה היה ע"י שראה עניין ההשגחה הפרטית על ישראל, שניכרה בזה שמדד למצרים מידה כנגד מידה, ובכך שידע ונקם על מחשבות הלב, וראה בזה את ההשפעה הישירה של מעשי ומחשבות האדם.
שמעתי מהר"ר עזריאל טאובר שליט"א מגדולי וראשוני המשפיעים בעולם התשובה, אשר עוסק רבות גם בהשבת בנים ובנות למשפחות שומרי תורה ומצוות שסרו ל"ע מן הדרך, שראה שהסיבה העיקרית לעזיבת הדת, היא מחמת שהתחנכו לתרי"ג חוקים וחובות, וחסרה להם ההרגשה שכל מעשה ומחשבה שעושים יש בה קשר ישיר לריבונו של עולם, והשפעה ממשית עליהם ועל כל העולם.
יתרו שמע על כל הנסים, אך עדיין לא שמע משהו מיוחד, רק שמע על נסים גדולים שנעשו לישראל שעדיין לא נשמעו על שום אלוהים. בא משה ולימדו שלא היו כאן סתם נסים גדולים לישראל, אלא נקמה במצרים מידה כנגד מידה על אודות מה שעשו לישראל. "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", השמחה של יתרו הייתה על הטובה שנעשתה לישראל, ולא על הנקמה במצרים שעליה נעשה בשרו חידודין חידודין (כמבואר ברש"י, ואין שני הפירושים ברש"י סותרים, אלא באין כאחד, כפי שמבאר ר' ירוחם זצוק"ל), אבל קבלת עול מלכות שמים שקיבל על עצמו לא הייתה נובעת משמחה זו, אלא מההבנה "עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'", שראה את ההשגחה הפרטית והיחס לכל מעשה ומחשבה.
אחד הדברים המטרידים ביותר כל הורה ומחנך הוא כיצד להקנות אהבת תורה. ללמד תורה ומצוות לא קשה כ"כ, אולם בזה לא די, בלי אהבת תורה עדיין יש פתחון פה ושלטון ליצה"ר. אבל איך ניטע בלב בנינו אהבת תורה ויראת שמים?
מפרשתנו אנו למדים שהבסיס לאהבת תורה ויר"ש הוא ע"י האמונה החושית בהשגחה פרטית הניכרת במידה כנגד מידה, ובתגמול גם על מחשבות הלב. לכן, כמה חשוב לעורר את לבם בסיפורים הממחישים עניינים אלו, כמו בסיפורי יציאת מצרים שעליהם יש מצווה מפורשת "והגדת לבנך".
ויותר מזה, עלינו להעיר ולהאיר את מציאות ה' בחיינו. ליתן לב לראות בכל מעשינו ומקרינו את השגחת ה' המיוחדת, ולא ח"ו מקרה או מזל. להתעורר מכך ולדבר על כך בכל הזדמנות באזני ילדינו, ומתוך הרגשת הקרבה להשי"ת שבכל מעשה, נגיע ודאי לאהבת וחשקת התורה שנשקלה כנגד כולם, ועליה עומד העולם.
לאופטימיים ולפסימיים, לחיוביים ולשליליים, יש במסלול חייהם הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. וכגודל המאמץ והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית שבאה לאחריו. לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ! ניתן להכין 'מנה חמה' אינסטנט ברגעים ספורות, ולא להשקיע בנזיד עשיר המשתבח בבישול איטי. וכי אפשר כלל להשוות בין התוצאות?
אופטימיות היא אינה יצירת אשליית שוא שהכל קל ופשוט. ילד כן מתקשה בתחילת לימודי הגמרא. קשה לו לשמור על כתב יד יציב וברור. קשה לו לתמרן בין ילדותיות טבעית לבגרות נדרשת. קשה לו להשתלב חברתית בכיתה הטרוגנית. עלינו, האופטימיים, לעודד את הילד, להאזין לרגשותיו, לשדר אמון ביכולותיו, ולשמוח בהתקדמותו. עליו לשמוע, ברגישות אך בְּכֵנוּת, שאמנם יש קשיים בחיים – אך על ידם אנו נבנים. כמו רוחות המחזקות שורשי האילן, בלעדיהם יהיו חלשים ורכרוכיים, כך היגיעה מעצימה את נפש האדם.
בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים. עפ"י המדרש, בשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', הצטרפו הציפורים לשירתם והרבו כבוד שמיים. אחרים מייחסים את שורש המנהג דווקא בהמשך הפרשה, פרשת הַמָּן. משה רבינו אמר שבשבת לא ימצאו מָן בשדה. דתן ואבירם שביקשו להציגו כְּבַדַּאי, הטמינו מנות מָן בשדה לפני שבת. בצפרא דשבתא יָצְאוּ מִן הָעָם – בהובלתם – לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, כי ציפורי השמיים אכלו את המָן המוטמן, וגרמו לקידוש ה' וחיזוק באמונת חכמים. לזכר מעשים אלה זכו הציפורים, ואנו מאכילים אותם בשבת זו.
והנה, בשבוע שעבר בפר' בֹּא, קראנו על כַּלְבֵּי מצרים שלא חרצו לשון לבנ"י היוצאים ביד רמה. אין הקב"ה מקפח שכרם, ונצטווינו וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. שמעתי מגברא רבה שליט"א להקשות, למה זוכים הכלבים מדי יום ביומו לטריפות בשוק, לעומת הציפורים שבאים על שכרם רק אחת בשנה? והסביר, שיש כאן ביטוי מוחשי למשנה האחרונה באבות 'לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא'. הציפורים עשו מעשה קל. פעלו לפי טבעם. שָׁרוּ. אכלו מָן. הפרס מותאם למאמץ. ואילו הכלבים שברו טבעם! השיירה עברה והכלבים לא נבחו. שניהם עשו מצוה, אך השכר לפי העמל! את הציפורים אנו מאכילים רק פעם בשנה ואת כלבים בכל יום. אנשים בודקים תוצאות. הקב"ה מעריך השקעה ועמל, יותר מאשר התוצאה!
העמידה בניסיונות, אף בניגוד לטבע, היא חלק מ'תכנית ההתפתחותית' שלנו. יש קושי וזה משתלם. למדנו 'טוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח' (אבות דרבי נתן ג ו). כאשר אנחנו נדגים לילדים חיי אומץ ומאמץ, שאנחנו מאותגרים מול התמודדות, נשמש דוגמא לחריצות והתגברות, יפנימו הם וילכו בעקבותינו. נזכור, שילדים לומדים מהתנהגותנו – יותר מדיבורינו, כי אינה דומה ראייה לשמיעה!
וברש"י: "כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב".
כמה תמיהות יש בפסוק זה:
כיצד יתכן שעם ישראל לאחר שנות גלות וסבל ארוכות יעלו בדעתם לשוב למצרים, לשוב לעבדותם וסבלותם.
מהו החשש ממלחמה, מאיזה מלחמה היה החשש.
הלא באמת גם בדרך המדבר שהלכו בה לא היו רחוקים ממצרים, ותכף באה עליהם מלחמה מצד המצרים שרדפו אחריהם, ולא גרמה להם המלחמה לשוב מצרימה.
וכי אין בידו של השי"ת למנוע את המלחמה, וממילא ירד החשש לשיבתם מצרימה, ולא יהיה צורך להאריך דרכם.
בספורנו כתב: "כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם. והיה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש. דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו. וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזוינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהימלט כי לא נסו באלה".
עם ישראל יצאו זה עתה מעבדות מצרים, אם ישמעו שמצרים רודפים אחריהם מיד יחזרו מצרימה מפחד המצרים, אע"פ שכלי זינם בידיהם. רק כשהמצרים הפתיעו אותם והגיעו עד אליהם להלחם בם באופן שכבר לא יועיל להם לסגת ולשוב מצרימה, אז סר החשש שישובו מצרימה.
ועדיין יש להבין, מהו המורך לב הזה שיאחז בהם לשמע הידיעה שמצרים רודפים אחריהם. ובפרט לאחר שכבר ראו בעיניהם ניסים כ"כ גדולים במצרים. מה עוד יש להם לחשוש מהמצרים עד כדי שתעלה בלבם המחשבה לשוב מצרימה.
עוד יש להבין, מה החשש הגדול שישובו מצרימה, מה יקרה להם אם יחזרו לשם, הלא עדיין ביד השי"ת למנוע מהמצרים להעביד אותם.
הנראה בזה: עם ישראל כידוע היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק בצאתם ממצרים הוציאם השי"ת ממ"ט שערי טומאה והעלם עד מתן תורה במ"ט שערי קדושה. מה גרם להידרדרותם של עם ישראל במצרים עד כדי כך ששקעו במ"ט שערי טומאה? השעבוד. המלחמה בין היצה"ר ליצר הטוב היא מלחמה בין השכל ללב, השכל כנציג הנשמה מושך לעשיית הטוב ולהימנעות מהרע, והלב כנציג הגוף המתאווה מושך לעשיית הרע ח"ו. מה עשה פרעה שחשש כ"כ מכחם של עם ישראל שמגיע לא מכוח הגוף אלא מכוח הנשמה שבהם, מקיום המצוות ומשכלם המחודד? "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (ה' ט'), הכביד עליהם בעבודה אשר תשבור את גופם ואת רוחם ולא יחשבו כלל מחשבות שאינו חפץ בהם, מחשבות של מרד, וכפי שמעידה התורה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'), אין הכוונה שמחמת העבודה והלחץ לא יכלו לשמוע אל דבריו של מרע"ה, אלא שהעבדות והשפלות בה היו שרויים, מנעו מהם כל סיכוי למחשבה כלשהי על מרידה באדוניהם. כל כך השפילו ורמסו את כבודם העצמי, עד שהעבדות הפכה להיות חלק מהם ולא היו מסוגלים לראות את עצמם מורדים באדוניהם. (בדרך זו הצליחו גם הנאצים ימ"ש לחסל מליוני היהודים שהובלו לטבח כמעט בלי התנגדות והתמרדות, מכיון שלפני שהחלו בטבח, רמסו תחלה את כבודם, השפילו אותם בכל דרך אפשרית, ואז כבר היתה קלה מלאכת ההריגה).
כדי להוציא את בנ"י ממ"ט שערי טומאה היה הכרח להוציאם ממצב של עבדים, מתחושה פנימית של שפלות, למצב של בני חורין, של אנשים בעלי ערך ודעה עצמית. רק במצב של בני חורין, שיש להם מינימום של חשיבות עצמית יכולים הם לצאת ממ"ט שערי טומאה. יתירה מזו יתכן לומר, שעצם היציאה מעבדות לחרות היא גופא היציאה ממ"ט שערי טומאה. שכל הירידה הרוחנית היתה רק מחמת שהיו במצב של שפלות, ומרגע שהפכו להיות מכובדים וחשובים כבר אין חשש שיבזו עצמם בעבירה.
לכן הדרך היחידה להעלאתם של בנ"י ממ"ט שערי טומאה הייתה ע"י הוצאתם ממצרים בה היו תמיד בתחושת שפלות (אולי אפי' אם היו מפסיקים להעביד אותם). אלא שעבד גם לאחר שברח מרבו, מבחינה נפשית פנימית עדיין חש הוא כעבד, עדיין כנוע הוא לרבו ואינו מסוגל להתמרד בו, ואם ישמע שרבו רודף אחריו מיד יחזור אליו, אפי' אם חזק הוא מאדונו ואין לו סיבה אמתית לחשוש ממנו, בגלל ההרגל המושרש בלבו להיות כנוע לאדונו ולפחד ממנו. א"כ אם ישמעו בנ"י שמצרים רודפים אחריהם, מיד ירצו לחזור למצרים, ושוב יחזרו למצבם הקודם ששקעו במ"ט שערי טומאה.
כאן יש להוסיף מה שדייק מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה בדברי רש"י שהחשש לא רק מכך שישובו, אלא מעצם המחשבה שיתחרטו על יציאתם ממצרים ויתנו לב לשוב. וההסבר בזה לפי דברינו, שעצם המחשבה על חזרתם למצרים היא זו שתחזירם למ"ט שערי טומאה, שהרי יחזרו לתחושת השפלות וחוסר החשיבות, שהיא היא הגורמת לשקיעה בעבירות.
רצה הקב"ה למנוע מהם את גודל הניסיון, על כן לקחם דרך המדבר, שם למרות שעדיין קרובים הם פיזית למצרים, רחוקים הם מהם בלבם מחמת שמנותקים הם מהם ומכל העולם, רק הם בפני עצמם, שם הם נבנים כעם בפני עצמו שיש לו ערך עצמי משלו, וכך יצאו ממ"ט שערי טומאה. כשאדם מעריך את עצמו יכול הנשק שבידו לסייע לו, וכך אין חשש שיעלו בדעתם לשוב מצרימה, לשוב להרגשת העבדות והשפלות. אולם אילו היה לוקח אותם דרך ארץ פלשתים שם מכירים אותם כעבדים, שהרי שכנים הם למצרים, היו בנ"י עדיין חשים עצמם כעבדים, וכשהיו שומעים משכניהם שהמצרים בעקבותיהם, לא היה עוזר להם הנשק שבידיהם, שמתחושת השפלות בה היו שרויים לא היו מסוגלים להתמרד, ומיד היה עולה בדעתם לשוב מצרימה, לשוב למ"ט שערי טומאה.
ומזה ניקח מוסר לחינוך ילדינו:
כדי למנוע מילדינו לעבור עבירות, עלינו לטעת בהם תחושת חשיבות עצמית, שידעו שהם שוי ערך, שלא ירגישו ח"ו שפלות. אדם שמוערך בעיני עצמו לא יהיה מסוגל להשפיל עצמו בעבירות.
לפעמים אנו באים לסייע לילדינו לתקן דרכיהם הרעים, בשיחה או בעונשים, ומתפלאים כיצד יתכן שמעט לאחר ששילמו ביוקר על מעשיהם הרעים, שוב נכשלו באותם מעשים. והתשובה לכך שלא די בדיבורים על חומרת העוון או בעונשים, אלא יש לדאוג גם לנתקם ולהרחיקם מהמצב הקודם (ע"י הערכה, כנ"ל), ולמנוע מהם את הניסיון העלול להכשילם בשנית.
עקרונות כללים המעודדים לעצמאות בפעילויות יום יומיות
יחדו לשם כך מספיק זמן כדי שתהיו זמינים לסייע.
לילדים נטייה טבעית לחיקוי מבוגרים, תוכלו להזמין אותם להיות אתכם בעת ביצוע פעולות כמו צחצוח שיניים או נעילת נעליים.
אימון- אפשרו לילד לבצע את הפעולה על בובה או עליכם קודם.
הניחו שרפרף במקום זמין כך שילדכם יוכל להגיע לכיור.
מקמו את החפצים אליהם נדרש (כמו מברשת שיער) בהישג ידו.
עזרו לילד, אך תנו לו לבצע חלק או להשלים את המלאכה בעצמו
אכילה
עקרונות המעודדים לעצמאות באכילה
ישיבה מתאימה ליד השולחן: שימו לב שהילד יושב קרוב לשולחן. בחרו בכיסא המאפשר למרפקיו להיות מונחים על השולחן ולרגליו להיות מונחות על הרצפה (ניתן להיעזר בשרפרף מתחת לרגליו במידה ואינו מגיע לרצפה).
בעת האכילה, הגו צריך להיות רכון מעט קדימה על מנת למנוע פיזור של המזון.
כלי אוכל: ודאו כי כלי האוכל יציבים ואינם מחליקים על גבי השולחן.
בגיל הצעיר כדאי להשתמש בסכו"ם בעל ידיות מעובות ובצלחת עמוקה.
עודדו את ילדכם לבצע כמה שיותר פעולות סביב האכילה בעצמו: לפתוח מכסים ועטיפות, למלא קערה\ כוס\ שקית, לחתוך בסכין פלסטיק מאכלים רכים ועוד.
עודדו את ילדכם לנגב במגבון או נייר את שאריות האוכל מסביב לפה ועל הידיים כשמסיים. (במקרה ומרבה להתלכלך, ניתן להיעזר במראה להעלאת מודעות במהלך הארוחה).
בקשו מילדכם לנקות את סביבת השולחן\ הרצפה משאריות מזון בסיום הארוחה.
לילדים נטייה טבעית לחיקוי מבוגרים, מצאו זמן לארוחות משפחתיות המעודדות להרגלי אכילה נכונים.
לבוש
עקרונות המעודדים לעצמאות בלבוש
כשלומדים להתלבש, קל יותר להתחיל מפשיטת הבגדים ולאחר מכן לעבור ללבישה.
בשלב ראשון, כדאי לבחור בגדים משוחררים וקלים ללבישה כגון פיג'מה בערב. בדרך כלל זמן זה פנוי יותר משעות הבוקר הלחוצות.
הקפידו להשאיר מספיק זמן ללבוש בבוקר כך שילדכם יוכל לבצע כמה שיותר פעולות בעצמו. השתדלו לסייע רק בפעולות שמתקשה לעשות בעצמו.
עזרו לילד, אך תנו לו לבצע חלק או להשלים את המלאכה בעצמו (למשל- הוא יכניס רגל לנעל ואתם תסגרו, או הוא ינעל נעל אחת ואתם את השניה).
אם ילדכם מתלבש באטיות, תוכלו להניח בקרבת ילדכם שעון מחוגים, ולסמן את השעה שבה צריך לסיים להתלבש בעזרת מדבקה או טוש מחיק, כך שיוכל לעקוב אחרי הזמן שעובר. לחלופין, ניתן להשמיע ברקע שיר אהוב ולעודד את הילד לסיים להתלבש עד שהשיר מסתיים.
אם ילדכם מתקשה ללבוש מספר פריטים ברצף, ניתן להיעזר בכרטיסיות או בטבלה בה מאוירים כל שלבי הלבוש כך שילדכם יוכל לסמן או לראות מה ביצע ומה נותר.
⇐ שימו לב קשיים בהתארגנות אצל ילד יכולים להצביע על קושי בקשב וריכוז חשוב לאבחן את מקור הקושי ולסייע לילד בהתאם אם הילד כבר בן 7 תוכלו לגשת לאבחון מוקסו ממוחשב שתפקידו לאבחן קשיים בקשב וריכוז.
במיוחד בשבילכם, צרפנו טבלאות התארגנות מותאמות כדי להדפיס לחצו על התמונה הנבחרת.
תוכלי להדפיס על מגנט או לתלות במקום נגיש לילד/ה – בהצלחה!
טבלת התארגנות ערב -בניםטבלת התארגנות ערב -בנותטבלת התארגנות בוקר -בניםטבלת התארגנות בוקר -בנות
בתחילת הפרשה נא' וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. מדוע הציווי הוא לספר באזני הבן והנכד? וכי זה סוד המועבר מפה לאוזן? וכי לא די לכתוב 'למען תספר לבנך ולבן בנך'? אלא, התורה מלמדת כי האב והמלמד חייבים להתאים דברי התורה לאזני כל אחד ואחד בפני עצמו. אין אזני הבן כהרי אזני הנכד. נתאים ונטעים את התורה לרמתו של כל שכבה וכל גיל. רק כך נזכה לטעת בתוכם 'חיי עולם'.
בהיותי מפרחי ההוראה שמעתי שיעורים ממחנך ותיק כיצד בונים שיעור, ומה נדרש בהכנתו. הלה הציב הלה בפנינו משימה. היה זה בשבוע פרשת בחקותי. "כידוע" דרש המחנך "רבינו אור החיים הק' פירש את הפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' במ"ב (42) אופנים. עליכם להגיש לי עבודה, בה תסבירו איזה שלשה פירושים תבחרו מביניהם ללמד תלמידים בכיתה ד', אילו שלשה פירושים לילדי כתה ז', ואיזה שלשה פירושים נוספים שמתאימים לנערי שיעור א' בישיבה קטנה"… למדתי להבין דרישת התורה 'בְאָזְנֵי בִנְּךָ וּבֶן בִנְּךָ'.
מלמד מומחה לומד ומתרגל לחשוב בצורת חשיבה של התלמיד, והוא מביט על חומר הנלמד דרך אישוני 'הכיתה'. הוא שואל עצמו – בעת הכינו את השיעור – אילו שאלות ישאל ילד, במה יתקשה, מהם המושגים שטרם מכיר, ועוד הכנה רבה התבוננויות. המלמד נערך מראש לפי רמתם לכל עניין. הוא ממלא ואוטם 'בורות בדרך' ומתקן 'שיבושי הנתיב' לפני שהתלמידים ייכשלו בהם. בעין בוחנת ובתכנון עמוק הוא מונע מעיקרא שַׁבֶּשְׁתָּא המסוכנת לילדים, שהרי כֵּיוָן דְּעַל – עַל (טעות, כיון ונכנס – נכנס, וקשה להוציאו! עי' ב"ב כ"א).
צפיתי, לפני שנים רבות, בשיעור שמסר מלמד ממין מובחר זה, הרוכן לעבר רמת תלמידיו וכך קונה את נפשם בקנין הגבהה. הוא לימד ילדים בני 11 את סוגיית 'שור שָׁוֶה מָנֶה שגנח שור שָׁוֶה מאתים, וכן שור שָׁוֶה מאתים שנגח שָׁוֶה שוה מנה' בב"ק. בעת הכנת ובניית השיעור, חזה בעיני רוחו כי חלק מתלמידיו יתקשו 'לאחוז ראש' בכל שלב – איזה שור נגח ואיזה שור מת. הוא רכש בחנות צעצועים שני שוורים מפלסטיק, בגדלים שונים. בפתח השיעור העמידם לפניו על השולחן, מבלי להסביר לתלמידים ('הבוגרים') מה הם מסמלים. כאשר ה'שוה מָנֶה' ננגח ומת – השכיב את השור הקטן. בהמשך, כאשר 'שוה מאתים' מת – השכיב את הגדול. ראיתי תלמידים עוקבים אחר שולחן המלמד, בכך 'אוספים' לעצמם ריכוז, ושומרים על קֶצֶב הגמ'. הוא צלח סוגיא זו באופן יוצא מן הכלל. התכנון המוקדם הציל חלק מילדי הכיתה מניתוק!
"לא די לו לחייט לדעת לתפור בגד יפה! צריך שחליפותיו יתאימו למידות הקונה"! על המלמד להתאים הוראתו לכל בני הכיתה, יוריד תורה 'מן ההר אל העם'. בפרשה למדנו על מצוות סיפור יציאת מצרים, והתורה מחייבת להתייחס לכל אחד מ'ארבעת הבנים', ולהתאים צורת הלמידה לאזני כל בן ובן בדרכו.
על הפ' דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ דרשו חז"ל (שיר השירים רבה ד) 'כל האומר דברי תורה – ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה – נוח לו שלא אמרם!' מלמד יקר, אנא, "תמתיק ותושיע"!
קירות פעילים ומרכזי למידה תורמים לסביבה לימודית מתוכננת ומאורגנת מראש
מהם האפיונים של מרכזי למידה?
חומר הלימודים מרוכז כולו במרכזים
לדוגמא: אם נלמד בחודש שבט על ברכות, סוגי עצים, רצף גדילת הזרע וכן הלאה… נשלב את הנושאים הנ"ל במשחקים שונים והפעלות שונות בתוך המרכזים.
כולל גירויי למידה שגרתיים וייחודיים
נשתמש בכל פעם בטכניקה מוכרת וחדשה אם השתמשנו בחודש חשוון בפקקים לכתיבת שם נוסיף בחודש שבט טכניקה נוספת לדוגמה: אטבים עם אותיות או פונפונים, סיכות משרד/ מתפצלות חלקי לגו וכו' בהתאם לפעילות.
הלומד בא אל המרכז למידה בכל מרכז רשום את שמות הילדים, הילדים משולחנות שנבחרו ניגשים למרכזי למידה, בעוד שאר הגן עסוק במשחקי קופסה/ משחק דמיון /חופשי/משחקי הרכבה. כל ילד שניגש למרכז מדביק מדבקה ליד שמו כדי לדעת שבקר במרכז זה.
לכל קיר פעיל יש תומך חזותי המגדיר את נושאו של המרכז. לדוגמה: "מרכז חשבון", "שפה" "אבחנה חזותית" "פינת הספר" "אבחנה שמיעתית"
הקיר הפעיל נועד לעורר את עניינו של הלומד.
ולכן מומלץ לגוון בטכניקות ולהשתמש באביזרים נלווים מעוררי עניין המונחים על המדף הצמוד, לדוגמה בחודש שבט בפינת שפה נניח אצטרובלים, עלים, ענפים. וכו'
במרכזי הלמידה המובנים, ערוכות הפעילויות ברצף. הן מדורגות ומובילות את הלומד למטרות שהוגדרו מראש על ידי מתכנני המרכז.
לדוגמה: אם נרצה שילדים יכירו את רצף המספרים, נדרג על פי רמת קושי, בשלב ראשון ניתן למנות חלקי לגו שבנו במגדלים בגבהים שונים. בשלב שני נבקש לזהות כמויות תואמות של חלקי משחק, נרכז על הקיר את ציר המספרים עם כמויות תואמות ובשלב הבא הילדים יסדרו את רצף המספרים כהעתקה ובהתאמה לכמות נתונה של חלקי הלגו. ניתן גם לשלב משחק התאמה על הקיר מס' וכמות על הקיר.
הלומד פועל במסגרות שונות: יחידנית, זוגית, קבוצתית או בשילוב של כמה מהן.
חשוב להתייחס לילדים שפועלים בד"כ לבד ואינם משתפים חברים בפעילות או שאינם שותפים ולנסות לבקש לעבוד בזוגות או בקבוצה של 3-4 ילדים. כמו כן ילדים שתמיד פועלים בקבוצה חשוב לתת להם מידי פעם עצמאות בלמידה ויכולת התנסות עצמית.
לפני שאנחנו ניגשים להקים מרכזי למידה חשוב להקפיד על הכללים הבאים:
⇐ כלל ראשון: היקף של נושאים בהתאם לנושא או העונה הנלמדת ורלוונטיות לחיים.
לדוג': חגים, עונות השנה, אירוע בשנת הלימודית, נושא
⇐ כלל שני: משימות למידה ברמות שונות ועל פי קצב שונה.
על מרכזי הלמידה להתחשב ברמת הבשלות של הלומדים ולכלול משימות ופעילויות ברמות למידה שונות וע"י כך לאפשר לתלמיד החלש, כמו לתלמיד החזק, למצוא במרכז את המשימות המתאימות לו. יש להביא בחשבון בשלב תכנון המרכזים ובזמן הפעלתם את ההבדלים השונים בקצב הלמידה של הילדים ולאפשר להם מעבר ממשימה למשימה וממרכז למרכז בהתאם ליכולתם ולקצבם האישי.
⇐ כלל שלישי: מגוון של מסגרות למידה
על מרכזי הלמידה לאפשר ללומדים להתנסות בלמידה במסגרות חברתיות שונות, כמו למידה יחידנית, למידה עם בן זוג או למידה שיתופית בקבוצה קטנה. בכל אחת ממסגרות הלמידה יתנסה הלומד באינטראקציות חברתיות שונות ויפעיל מיומנויות בינאשיות אחרות.
⇐ כלל רביעי: משוב והערכה מצד הגננ.ת והקבוצה.
ניתן לבצע במרכזי למידה טכניקות ואמצעים לבדיקה עצמית של הלומד ולקבלת משוב מיידי תוך כדי הלמידה.
בניתם מרכז למידה? מצוין. זכרו לעדכן אותו בהתאם לעונה לחג או לנושא הנלמד, כך תציתו בילדים עניין, הם יבואו לראות מה חדש ובדרך ילמדו לא מעט.
יסודות החינוך ע"פ התורה מונחים בפרשתנו, ועיקרם בפסוק זה "והגדת לבנך" שבא ללמדנו כיצד ננחיל לבנינו את דרך התורה והיראה באופן שיתקבלו הדברים על לב כל אחד מהם לפי סגנונו והשגותיו, לא הרי התשובה לבן החכם כהרי התשובה לבן הרשע ולשאינו יודע לשאול ולתם, כמבואר באריכות בהגדה של פסח.
נצעד בעקבותיו של ה"מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 249) שלמד מכאן כמה רעיונות פדגוגיים:
הלימוד בדרך שאלה ותשובה – לגרות את הבנים שישאלו שאלות שיקבלו עליהם תשובות, ובכך נשיג:
1. התעניינות ואכפתיות. 2. כשהשאלה כואבת לשואל היא מחברת אותו לעניין, והתשובה יותר חודרת. 3. המסר של התשובה יותר ברור.
המחשה – "מצה זו" מרור זה" – לא מספיק הסברים, צריך שיהיו כמה שיותר מומחשים ומוחשיים.
דמיון – "כאילו הוא יצא ממצרים", "היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים".
חלוקה לפרטים וסיכומם – "דיינו" ו"על אחת כמה וכמה" – לחלק הנושא הנלמד לפרטים קטנים, ורק לבסוף לאגוד כל הפרטים למסר אחד מרכזי היוצא מבין כולם.
אולם נזכור שעיקר הלימוד של יציאת מצרים אינו לימוד לידיעת השכל אלא להשבה אל הלב, לכן "אם אין לו בן או אשה הוא שואל לעצמו" (פסחים קט"ז), שאפי' שיודע כבר, צריך לחוש בלבו את היציאה מעבדות לחרות, ע"י שמתחיל בגנות ומסיים בשבח, וע"י כל האמירות והפעולות שעושה בליל הסדר פעמים כעבד (מרור, חרוסת וכו') ופעמים כבן חורין (הסיבה, ריבוי טיבולים ויין וכו').
עניין ההשבה אל הלב הוא גם היסוד החשוב בחינוך הילדים, שיכנסו הדברים לתוך לבם, שיושרשו בנשמותיהם לבל יינזקו מפגעי הזמן הסביבה והיצר. שייכנסו ל"תת ההכרה" כדי שלדברים אחרים לא תהיה השפעה הפוכה עליהם.
ישנן כמה תמיהות בסדר הפסוקים המדברים על שאלות ותשובות ארבעת הבנים, ונזכיר מקצתן כדי ללמוד מהם כמה יסודות חשובים בדרך ההשבה ללב כל אחד:
בלשון שאלת הבן החכם: "מה העדת והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" (דברים ו' כ'), לכא' גם הוא הוציא עצמו מן הכלל שאמר "אתכם" ולא "אותנו".
שאלת הבן הרשע הוזכרה בפסוק: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (י"ב כ"ו), הרשע רואה את כל ענייני ליל הסדר כ"עבודה" – כטרחה ולא כדבר בעל משמעות שיכול "להתחבר" אליו. ושם ניתנת לו התשובה: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בנ"י במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". ויש להבין כיצד עונה בזה לשאלת הרשע.
ברש"י הנ"ל מבואר שהתשובה לשאלת הרשע נמצאת רק מאוחר יותר, בדרך רמז יחד עם התשובה לשאינו יודע לשאול, ולא כפי שנראה בפסוק זה.
כיצד יתכן שאותה תשובה שנאמרה לשאינו יודע לשאול, נאמרה גם לבן הרשע.
ברש"י מבואר שהתשובה לשאינו יודע לשאול באה ב"דברים המושכין את הלב", אולם באותה התשובה מפרש רש"י שבאה לענות גם לרשע, ולגבי הרשע נאמר בהגדה "הקהה את שיניו", וכיצד יתכן שאותה התשובה לגבי הבן שאינו יודע לשאול היא נחשבת כ"דברים המושכין את הלב", ולגבי הבן הרשע היא נחשבת כדברים קשים שמקהים את שיניו.
ברש"י נראה שמפרש הלשון "והגדת" כלשון "אגדה" שהכוונה לדברים נעימים המושכין את הלב, וסותר למש"כ הוא עצמו לקמן (י"ט ג') שהגדה מלשון דברי הקשים כגידין.
הכלי יקר (י"ב כ"ו) מאריך ביישוב הקושיות בג' דרכים, וע"פ דרכו ננסה למצוא דרך קצרה בעניין זה:
הרשע אינו אדם השואל על מנת להבין. גם המתנהג ברשעות, אם עדיין מנסה הוא להבין וללמוד דרך הישר ואולי יתקן מעשיו, עדיין אינו קרוי רשע אלא חכם. החכם שואל שאלות של הבנה בפרטי הדינים, אולם הרשע רק נזעק על העבודה הקשה שאינו מוצא בה טעם. רשע הוא זה שמנתק עצמו כאינו משויך לכלל, וכל שאלותיו רק על מנת לקנטר, ולהחליש את אלה שאינם חזקים ברוחם. לכן אינו זכאי לתשובה, שהרי לא שאל רק קינטר. אולם סובביו העלולים להיות מושפעים מ"שאלתו" זכאים לתשובה שתכהה את שיניו – שתוציא את "העוקץ" מדבריו, שתכהה את הרושם של דבריו שלא ישפיעו עליהם לרעה. לכן דוקא בתשובתינו לשאינו יודע לשאול, שהוא זה העלול ביותר ליפול ברוחו מ"שאלתו" של הרשע, באים אנו להכהות את "שיניו" של הרשע, וכשם שהדברים מושכים את ליבו "להתחבר" לעבודת ליל הסדר, כך הם קשים כגידים כלפי שאלת הרשע לבטל לגמרי את השפעתה עליו. אבל לרשע עצמו אין אנו עונים. גם התשובה המוזכרת בתורה לשאלת הרשע, אין אנו עונים אותה לרשע עצמו, שהרי לא נאמר בפסוק "ואמרתם אליו" אלא סתם "ואמרתם", התשובה היא לסובבים אותו, לא לו.
מהו הקינטור של הרשע? "מה העבודה הזאת לכם", מה אתם קשורים לנס יציאת מצרים שהיה לפני שנים רבות, למה עדיין צריך לעבוד קשה שעות ארוכות של ליל הסדר על כל משפטיו וחוקותיו.
ומהי התשובה?
"זבח פסח הוא לה' וכו'", ה"עבודה" אינה "לכם", לא בשביל הסעודה אנו מתכנסים, בשביל זה באמת אין צורך בעבודה כה קשה, העבודה היא לה', להכרת הטוב על אשר פסח על בתי בנ"י במצרים ואת בתינו הציל, לא רק את בנ"י שהיו במצרים הציל, אנו עצמנו ניצלנו, ועל זה אנו זובחים שמחים ומודים להשי"ת.
וכיצד אנו מושכין את הלב לתשובה זו? ע"י ההמחשה של פסח מצה ומרור המונחים לפנינו שבעבורם עשה ה' לנו. לא כפי שנראה בשטחיות שאנו עושים את ליל הסדר כחגיגה על נס ההצלה ממצרים, אלא נס ההצלה ממצרים נעשה בעבור שנקיים כל שנה מצוות ליל הסדר לחיזוק האמונה בליבנו. אם כן לא "עבודה" היא כזכר לנס שהיה, אלא הנס שהיה נועד להביא אותנו לדרגת שמחה והודיה מהקרבה להשי"ת שאנו חווים בליל הסדר בכל משפטיו וחוקותיו.
למדנו מכך כמה יסודות בחינוך הילדים:
רשע הוא רק כזה השואל רק ע"מ לקנטר ולא כדי לקבל מענה לשאלתו, השואל כדי לקבל מענה, גם אם יאמר בלשון "לכם" חכם יקרֵא.
השואל ע"מ לקנטר, מטרתו היא רק הוויכוח, לא נספק לו את רצונו, עצם הוויכוח נותן לו לגיטימציה, לא נענה לו כלל. כשילד גורר לוויכוח לא עונים.
לסובבים אותו עלינו להשיב כדי שהחלשים שביניהם לא יושפעו מדבריו ולא יפלו ברוחם.
אופן התשובה גם לא כתשובה לשאלה, שהרי אין כאן שאלה, אלא כהוצאת האוויר מהבלון, רק להראות שאין בו ממשות, להראות שאין השואל שייך כלל לעניין.
האופן בו נקרב ונשכנע רק ב"דברים המושכין את הלב" שהרי הקשות אינן נשמעות, בדברים קשים יש כח לדחות את מי שראוי לדחות, אבל כשרצוננו לקרב ולחזק נוכל לעשות זאת רק בנעימות, בהטעמת מתיקות התורה והמצוות, יחד עם החמלה על אלה ש"אילו היה שם לא היה נגאל".
תמיד בכל הזדמנות להחדיר בדיבור ובמעשה חביבות ומתיקות התורה והמצוות והשמחה בהם, ולא ח"ו כ"עבודה", כעול ומעמסה.
מחנך חשוב התבטא באוזני בְּכֵנוֹת ובגילוי לב 'כשתלמידי נכשל בבחינה – הכישלון הוא שלי!' אינו תולה קלון בתלמיד, אלא לקחת אחריות. עלי להצליח ללמדו! תלמיד נרדם? הוא עייף או שאני גם מעייף?…
בפתח פרשתנו פורס הקב"ה בפני משה את שבועתו להוציא, להציל, לגאול, ולקחת את ישראל לו לעם, ואף להביאם אל הארץ שנשבע לאבותינו. אך כאשר משה מעביר זאת לעם, נאמר 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. קשה להבין מציאות זו. הרי לא נתבקשו לשמוע שיעור עמוק הדורש רמת קשב וריכוז גבוהה. וכי מי אינו משתוקק, למרות הקשיים, לשמוע בשורת הגאולה? דַּמְיְנוּ נא: פועלים מיוגעים ומיוזעים במפעל, שקועים עד צוואר בעבודתם. וכי מתוך עומס מלאכה לא ישמעו הכרזה שהיום מסיימים מוקדם או שמחלקים שי לעובדים? משה מכריז על תום העבדות, על חירות, והיאך לא שמעו את דבריו?
אלא, יונתן בן עוזיאל מוסיף ש'עבודה קשה' פירושה עבודה זרה קשה ששקעו בה. כאשר 'קבורים' בגילולי מצרים אין הנפש פנויה לשמוע על גאולה רוחנית, על רצון ה' שנהיה לו לעם, ושהוא יהיה לנו לאלוקים. משה אומר להם שתכלית יצי"מ היא קבלת התורה. זה 'לא מעניין' את השקוע בטומאה! בכך יובן גם ה'קל וחומר' שמשה רבינו נושא: 'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי – וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה'. המפרשים הקשו, הרי פרעה אינו עובד קשה ולמה לא ישמע? אלא, מאחר ופרעה עשה עצמו ע"ז, בוודאי לא ישמע דבר ה'!
כך גם מחנך המנסה לעורר בשיח מלבב את נפש תלמידו, לקרבו לתורה ויר"ש. אך התלמיד חסום. אוזניו אטומות ב'עבודה זרה' עכשוויים. הוא שקוע במרעין בישין שונים ומשונים. כיצד יצליח הרב לעורר תלמיד שגופו כאן עמנו, אך מעייניו משוטטות הרחק ממקור הקדושה? אינו שומע דבר ה'. זה 'לא מעניין' אותו.
ילמד המחנך ממשה אחריות מהי! משה חוזר למשלחו, לקב"ה, ומודיע הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי – וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה – וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם! אני חש שהאשמה בי! אני טרם סיגלתי לעצמי דרכים לגרות את שומעי לקחי. אני לא מרתק ומושך כפי שהרעות הרבות מגרות ומפתות. האשמה אינה בתלמידים בלבד, אלא בי! עלי למצוא מסילות ללבבם! אשקיע ואכין שיעורים מרתקים יותר, להעניק בהם תחושת חוויה וסיפוק!
ה'עולם' סביב תלמידינו מרתק, צבעוני ומרצד. עלינו ללמד תורה באופן חיה ומרתקת. חובת הדור להוסיף לתורה ברק, לעורר אהבה לנלמד. בשעת הכנת יחידת הלימוד נחשוב איך ובמה לתבל. נשקיע לב ומוח כי רק כך ממיסים ערלת הלב, עד שמאור התורה יגרש את החושך. לא במקל חובלים חלילה, כי אם במקל נועם. כי קרוב אלינו הדבר בפינו ובלבבנו לעשותו!
ניתן לדמות את התפקודים הניהוליים למנצח בתזמורת, אשר תפקידו לנהל את כלי הנגינה השונים על מנת להוציא לפועל יצירה מסונכרת היטב. באופן דומה, התפקודים הניהוליים עוזרים לאדם לווסת את התנהגותו ולהשתמש ביכולות קוגניטיביות שונות על מנת להביא לתפקוד יעיל ומסתגל.
כיצד יבוא לידי ביטוי קושי בתפקודים ניהוליים?
הילד מתקשה בהתארגנות בוקר, קיים אי סדר במחברותיו, בקלמרו או בתיק ביה"ס.
לעיתים קרובות קיימת השפעה על ההישגים הלימודיים, כיוון שילדים אלו מתקשים להתמיד בביצוע משימות מתחילתן ועד סופן, וכן אינם שמים לב לפרטים, דבר שיכול לפגוע בהישגיהם במבחנים.
אסטרטגיות לעבודה יעילה:
מטלה ספציפית: לחלק משימה מורכבת לתת-מטלות. כמו כן, ההוראה צריכה להיות ספציפית וקצרה. למשל, במקום לבקש מהילד לסדר את החדר, לתת לו בכל פעם מטלה ספציפית שהיא חלק מארגון החדר.
ארגון הסביבה
כדאי לבחור סביבה שקטה ולארגן את הסביבה (שולחן האוכל, שולחן הכתיבה בו הוא מכין ש"ב) ללא מסיחים רבים כגון חפצים מיותרים או רעשים.
הפסקה:
בעת משימה הדורשת ריכוז ממושך, לאפשר לילד לצאת להפסקות קצרות על מנת לשחרר אנרגיות ולחזור חזרה למשימה.
קשר עין: לפנות לילד בשמו תוך יצירת קשר עין ומגע על מנת לעודדו להיות קשוב.
שפה סודית: ליצור שפה וסימנים אישיים עם הילד למתן רמזים ותזכורת לעצור, לתכנן, לבדוק וכו'. ניתן גם להשתמש בסמלים ויזואלים המדגימים זאת. כמו כן, אפשר להשתמש במילים "רגע.. חושבים" במהלך משימה.
לחשוב בקול: לחשוב בקול רם, להפגין אסטרטגיות לפתרון בעיות ולהשתמש בביטויים של חשיבה ותכנון כדי להעלות את מודעות הילד לדרכי חשיבה ולתהליכי למידה. למשל: "אני חושבת שכדאי שנכין רשימה של הסידורים שאנחנו צריכים לעשות בעיר, כדי שלא נשכח כלום".
הכנה מוקדמת: להכין את הילד מראש לפעילויות חדשות ומצבים לא מוכרים- להסביר לו מה הולך להיות, עם מי ומתי.
הפקת לקחים: לבדוק את הפעילות שמבצעים על מנת להפיק לקחים להצלחה או לכישלון. למשל "תסביר לי מה עזר לך לשמור על הסדר בתיק?" או "מה אפשר לעשות כדי לא לשכוח בפעם הבאה להכניס לקלמר דבק חדש?"
רשימות: להשתמש בטבלאות/תרשימים שמראים באופן ברור מהם שלבי המשימה או מה נדרש מאיתנו לעשות במשימה. למשל: תרשים לפני המקלחת מה צריך להביא ומה הילד צריך לעשות או תרשים של סדר ההתארגנות בבוקר.
משוב חיובי: לתת לילד משוב חיובי על הצלחות תוך שימוש במושגים ניהוליים- למשל "הצלחת לעצור ולכן..", "בדקת מה צריך לעשות ולכן..", "עבדת באופן שיטתי/ מסודר ולכן..".
הצלחה קטנה = הצלחה גדולה להדגיש את ההצלחות של הילד, גם הצלחות "קטנות", כדי לתרום לחוויית הצלחה, תחושת מסוגלות והעלאת הביטחון העצמי. למשל "ראיתי שהצלחת לעצור ולחשוב לפני שביצעת את המשימה"
למרות רשעותו ואכזריותו הגדולה של פרעה, מצווה הקב"ה את משה ואהרן לחלוק לו כבוד בדיבורם אליו מחמת שהוא מלך מצרים. יש להבין באיזה זכות ראוי פרעה הרשע לאותו כבוד. עוד יש להבין דלהלן אנו רואים דברים הנראים כסותרים לכאו' לזה:
"לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאר" (ז' ט"ו)
וברש"י: " הנה יוצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס לעשות שם צרכיו".
נתאר לעצמינו את מצבו של פרעה שפוגש את משה רבינו אויבו ממתין לו לדבר עמו, רואה אותו בשפלותו, ומראה לו שיודע הוא שאינו אלוה אלא סתם בשר ודם, ואינו ירא ממנו. איזו השפלה נוראית זו לפרעה המלך הגדול.
אם כן יש לתמוה איך יתכן שמצד אחד הצטווה מרע"ה לכבד את פרעה באשר הוא מלך, ומאידך נצטווה להשפילו כ"כ בהיראותו לו בזמן שפלותו, ובהראותו לו שיודע הוא שאינו אלוה.
עוד יש להבין, וכי פרעה טיפש גדול כ"כ היה שחשב להראות עצמו כלפי נתיניו כאלוה בזה שכאילו אינו נצרך לנקביו. ועוד היה מוכן למען זה לסבול כל היממה מעצירת צרכיו. מה ראה פרעה לשטות זו, הלא מדרך השתלטותו על בנ"י ניכר שחכם היה.
ומאידך יש להבין מה העניין והתועלת שיבוא אליו מרע"ה בזמן ובמקום זה דווקא, תוך השפלתו, וכי השפלתו היא שתביא להכנעתו והסכמתו, הלא באמת מצינו שלא הייתה לכך כל השפעה.
פרעה הרשע לא עשה סתם הצגה כאילו הוא אלוה, אלא מכיון שהתברך ע"י יעקב אבינו שיעלה היאור לקראתו (כדאיתא בתנחומא המובא ברש"י בראשית מ"ז י'), הגיע לידי גאווה ומחשבה כאילו "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כ"ט ג'), ובאמת כבר חשב את עצמו לאלוה, ולכן הבין שלא מתאים לו כאלוה להיות נצרך לנקביו, ומה שבכל זאת הוא נצרך עליו להיזהר שלא לעשות זאת בזמן ובמקום שיכולים לראותו שהביזוי הזה מוריד מאלוהותו.
מרע"ה הצטווה לשמור על כבודו של פרעה כמלך, ולא משום שהיה ראוי לכך, אלא שהמטרה לשמה נשלח מרע"ה הייתה להשפיע על פרעה לקבל עליו מרותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולהוציא את בנ"י ממצרים, וכדי שתהיה אפשרות להשפיע על אדם, חובה לשמור על כבודו הראוי לו. אולם יחד עם זאת יש להקפיד לכבדו אך ורק בכבוד הראוי לו, ולא יותר או פחות מכך. יש לדבר אליו בעצמו ולא למעטפת החיצונית שלו. כדי שתהיה אפשרות להשפיע על אדם יש לדבר אליו מתוך כבוד והערכה למה שהוא באמת שווה, ולא לפי התדמית הדמיונית שבנה לעצמו, בין אם בנה לעצמו תדמית נעלה יותר ממה שהוא, כפרעה שדימה עצמו לאלוה, שאז לא יתכן לשנות את דעתו שהרי הוא אלוה כל יכול, ובין אם בנה לעצמו תדמית פחותה יותר ממה שהוא, שאז מתוך מחשבה שאינו שווה ערך, לא יהיו בו הכוחות לשנות ולהשתנות.
ידוע מה שמפרשים בדרך דרוש על הפסוק במשלי (ט' ח') "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שכשאתה בא להוכיח אדם, אל תוכיח אותו בתור שהוא לץ – רע ורשע, שאז התוכחה לא זו בלבד שלא תתקבל, אלא גם תגרום שישנאך, אלא תוכיח אותו בתור שהוא חכם ועוד "הוכח לחכם" – תוכיח לו שהוא חכם וראוי לכבוד, ומתוך הכבוד וההערכה שאתה חש כלפיו אתה מעיר או מאיר לו את הטעון שיפור, ואז לא רק שיקבל את התוכחה אלא ישמח בה ויאהבך.
באנשים מבוגרים אמנם יותר מצוי שאדם מעריך את עצמו יותר ממה שהוא שווה באמת, (גם זה השתנה בדורנו שיותר מצוי שאדם מעריך עצמו פחות ממה שהוא), אולם בנערים יותר מצוי שמעריכים עצמם פחות ממה שהם, ומשום כך פעמים רבות כשאנו באים להוכיחם כדי להעמידם בקרן אורה ולהדריכם בדרך הישרה, אנו מתקשים להשפיע עליהם, זאת משום שמחוסר הערכתם לעצמם אינם רואים עצמם מסוגלים להשתנות ולהתעלות, ובקלות משכנעם היצה"ר שלא לנסות אפילו להשתפר מחוסר סיכוי.
ומפרשתנו נלמד שהפתרון לכך הוא שבבואנו להוכיחם נכיר תחלה במעלותיהם וכישוריהם, ובכך שגם החולשות שלהם אינם דרגתם האמיתית אלא מצב זמני בר חלוף (ראה מש"כ בפ' ויחי),
ומתוך כך נכבדם בכבוד האמיתי הראוי להם, וגם התוכחה שנוכיחם תהיה מתוך כבוד והערכה, לא לפי מעשיהם אלא לפי יכולותיהם וכישוריהם הייחודיים, אותם נבטא גם בפינו באופן ממוקד וברור (ראה מש"כ בפ' שמות) בד בבד עם התוכחה, ("אתה כ"כ בוגר שלא מתאים לך להתנהג בילדותיות שכזו". "אתה כ"כ אחראי שאני מתפלא כיצד קרתה לך כזו תקלה". "מבעל הבנה מצוינת כמוך אני מצפה לתשובה יותר ברורה". וכן ע"ז הדרך). וכך מובטחנו שתתקבל התוכחה, ובאהבה, שהרי "הוכח לחכם ויאהבך".
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
• בעזרת העכבר, לחצו על שורת הכותרת של החלון הראשון וגררו אותו לקצה השמאלי של המסך.
• פעולה זו תגרום למסגרת שקופה להופיע ולהקיף את חציו השמאלי של המסך.
• עזבו את לחצן העכבר, והחלון שבחרתם יכסה לחלוטין את חצי המסך השמאלי (ניתן לתמרן בהעלאה מעלה ומטה לפריסה מלאה).
• את החלון השני גררו לקצהו הימני של המסך באותה הצורה, ושני החלונות יופיעו זה לצד זה בתצוגה נוחה לעבודה מקבילה.
• גרירה של חלון לקצהו העליון של המסך תגרום לו לגדול לגודלו המקסימלי.
כיצד נהיה ראויים להיחשב "ממשיכי משה רבינו"? הרי לכל תפקיד יש 'דרישות התאמה'. גם לתפקיד 'הנהגה' בעם ישראל, בין למעט ובין לרוב, יש דרישות. משה נבחר לתפקיד לאחר 'בדיקת התאמה' כביכול ע"י הקב"ה, שנא' ה' צַדִּיק יִּבְחָן. הנה נתבונן בדרכי משה ונביט לעבר מראהו, לראות יפעת 'קרני הוֹדוֹ'.
בשעה שמשה רואה סנה בוער, מגיב אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה. פירש"י 'אסורה מכאן להתקרב שם'. במילים אלו גלומות הנהגתו של משה. הוא יוצא 'מעצמו' כדי להתקרב לזולתו. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. כמי שגדל בבית פרעה הוא 'יוצא' מִשַּׁלְוָתוֹ. אמרו חז"ל (שמו"ר א כז) שהוא רואה ומיצר עמהם, בוכה ואומר לאחיו העבדים "חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם… והיה נותן כתפיו ומסייע לכל א' וא' מהם". משה ממשיך 'לצאת' מֵאֵזוֹר הנוחות שלו – בכדי להטיב לזולתו. בשעה שרואה איש מצרי מכה יהודי, מגיב ופועל תוך סיכון עצמי! למחרת 'יוצא' שוב, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. לא יציאה פיזית בלבד יש כאן, אלא יציאה מנוחיותו, יציאה מפרטיותו, יציאה למרחב הציבורי! משה פונה לרשע בתוכחה. הרי במעשה זה מסתכן ומסתבך עם השלטונות, אך משה האיש אינו נרתע. רגישותו מלווהו למדין, שם בורח מחרב פרעה. הוא מזהה ע"י הבאר מעשה רדיפה. רועי מדין מגרשים את בנות יתרו. אדם רגיל, כשהוא נמלט ופליט מעדיף לשתוק, כך ייבלע בין המקומיים וימצא לנפשו מחסה. אך לא משה! וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן! קם מ'מקומו' ועושה מעשה. אינו מסוגל לחשות מול בריונות ועריצות. ליבו הטהור 'יוצא' למען החלש והרדוף, כפי שרץ להשיב את הגדי הצמא על כתפו. או אז 'עמד במבחן', והקב"ה קורא לעברו (שמו"ר ב ב) 'יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה צאני ישראל'!
בעלי דרוש העירו על התואר 'משה רבינו' ולא 'רבינו משה', כסדר המצוי אצל כל גדולי הדורות. כי גדולתו ומעלותיו ניכרות כבר בהיותו 'משה' בלבד עוד לפני מתן תורה. עד הגיעו לגיל שמונים אין התורה מספרת על מעשיו כמעט מאומה, פרט לאירועים הבודדים הנ"ל, ללמדנו כי אלה עיקרי יסודי חייו. אסורה מכאן – להתקרב לשם. בתחילה היה 'משה', אדם מתוקן, רק אח"כ, בסיני, נוסף לו גם התואר 'רבינו'. גם שמו מעיד עליו. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה – כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּּ. לימדונו הקדמונים (ר"ע ספורנו ועוד) שאינו קרוי בשם מָשׁוּי או נִמְשָׁה (בבנין סביל), אלא מֹשֶׁה (בבנין פעיל), כי עתיד הוא להיות מֹשֶׁה את האחרים, וזאת מורשתו!
גדיינו הרכים, צאן קדשים, בורחים מהעדר, מצפים שנבחין בהם, שנרגיש בהעדרם, ועלינו לשאתם על כתפינו. זה תנאי קודם למתן תורה! תלמיד שיודע כי לרבו אכפת, ולמענו יצא מגדרו, יצא מד' אמותיו הנוחות, אזי משתוקק התלמיד לקבל תורה מפיו.
דוד המלך מתפלל אֵּין פֶרֶץ וְאֵּין יוֹצֵּאת וְאֵּין צְוָחָהּ. כאשר נצא לקראת בנינו, ונראה בסבלותם, לא יצאו הם לפרוץ גדרו של עולם. נצא להשיבם ולקרבם נמנע צווחה ו'צעקה לשעבר'. נשקם בחמלה ממי דעת, ממקור מים חיים – לפני יצמאו ח"ו למים מרים מאררים.
נכשיר את נפשנו להיות ממשיכי מורשת משה. נצא בעקבי הצאן – לקראת הצאן. הצאן צמא. צמא לקרבתנו. בקרוב נזכה לשמוע (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם!
בפסוק הקודם מבואר יותר למה היה סבור מרע"ה שיקפיד עליו אהרן, שנאמר: "שלח נא ביד תשלח", ופרש"י (בפירושו הראשון): "ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן". כלומר שעד אז הנבואה לכלל ישראל היתה ע"י אהרן (כמבואר באבן עזרא ועוד), ומן הדין שתמשיך על ידו, (ולא רק בגלל שאהרן גדול ממנו), ואם תעבור לאחיו הקטן משה עלול הוא להקפיד על כך. על זה אמר לו הקב"ה שאהרן לא רק שלא יקפיד אלא ישמח גם בחיצוניות שיצא לקראתו לכבדו, וגם בלבו פנימה תהא שמחתו שלימה עם אחיו.
לגבי משה רבינו ג"כ מצינו במדרש (מובא בשיטמ"ק כריתות ה:) על הפסוק בתהילים (קל"ג): "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו", שהטעם שנכפלה המילה "זקן" ללמד שכשהיה מרע"ה מושח את אהרן בשמן המשחה וירד השמן על זקן אהרן, היה חש מרע"ה כאילו על זקנו שלו נמשח השמן, ולא היה בו שום שמץ של קנאה.
ולפי"ז יש לתמוה על דברי המדרש שהביא רש"י: "ויחר אף. ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי". לפי ר' יוסי מרע"ה קבל עונש שהכהונה עברה ממנו לאהרן אחיו. ולפי דברי המדרש ורש"י דלעיל יש להבין מה העונש בכך, הרי מרע"ה שמח שמחה שלימה בכהונתו של אהרן. ועוד, הרי הנבואה ניטלה מאהרן וניתנה למשה, ומה העונש בנטילת הכהונה ממנו לאהרן.
אלא נראה שבאמת לא נחלקו ר' יהושע בן קרחה ור' יוסי, שניהם מודים שעונש לא היה בזה עבור מרע"ה בהעברת הכהונה ממנו לאהרן, אלא שהיה "רושם" – תוצאה – לאותו חרון שהכהונה ניטלה ממרע"ה לאהרן.
וכיצד הגיעו האחים לדרגה גבוהה כזו של ביטול העצמיות, עד כדי שמחה שלימה בגדולת השני גם כשהיא על חשבון גדולה שהייתה שייכת לי? מתוך הענווה שהייתה בהם, עד שאמרו (שמות ט"ז ח') "ונחנו מה" ופירש"י: "מה אנחנו חשובין". שהענווה אין פירושה כמו שטועים רבים שחושב שאינו שווה, אלא ההפך הגמור הוא הנכון, שיודע בדיוק את מעלותיו מהם, וממילא גם יודע היטב את תפקידו בעולם, ומתוך כך אינו רואה מקום להרגיש שווה יותר מאחרים, שזה מהות הגאווה לחשוב ששווה יותר מאחרים, והעניו שיודע את מעלותיו ותפקידו אינו רואה עצמו שווה יותר מאחרים, כיון שלאחרים מעלות ותפקיד אחר ממנו, וגם אם קיבל תפקיד נכבד יותר מאחרים אין זה עושה אותו שווה יותר, שכל אחד נמדד רק לפי כמה השלים ומילא את התפקיד שלו עצמו ולא ביחס לאחרים.
מרע"ה ידע עד לאותה נבואה שתפקיד הנבואה הוא תפקידו של אהרן, לכן סבר שאהרן יקפיד על שהוא נכנס ומשיג את גבולו. ע"ז אמר לו השי"ת "וראך ושמח בלבו", מרגע שאהרן רואה אותך שאתה נביא הוא שמח ושלם עם זה שמעתה אתה נושא בתפקיד הנבואה ולא הוא. שהתפקיד אצלו הוא תפקיד בלבד, עבדות ולא שררה וכבוד. אמנם יחד עם העברת הנבואה מאהרן למרע"ה, עברה גם הכהונה ממרע"ה לאהרן, וכשמחת אהרן עם משה כך שמחת משה עם אהרן, שלא הרגיש שום הפסד בכך שהשתנה תפקידו.
כיצד נוכל אנו להביא את בנינו למדרגה כזו שישמחו לגמרי אחד בשמחת אחיו, מתוך ענווה הבאה מהבנה של מעלותיהם וייעודם?
מלבד ההערכה הכללית שנקפיד לתת לכל ילד "אתה חכם" "צדיק" "אהוב" וכדו', נקפיד על הערכה מדויקת וברורה של המעלות הייחודיות לו, נתמקד בכמה המאפיינות שלו ביותר, ונחזור עליהם שוב ושוב בכל הזדמנות. כל אחד יכול לבדוק בעצמו שרוב דברי הערכה שקיבל במהלך חייו ושימחו אותו וחיזקו אותו מאוד באותו זמן, לאחר זמן קצר נשכחו ממנו. אולם יש דברי הערכה שאדם לרוב אינו שוכח, ולא זו בלבד אלא שהם הופכים לאבן יסוד בחייו, בונים את אישיותו, והם דברי הערכה ברורים וממוקדים. לא "אתה כשרוני" "מוצלח" "טוב", אלא "אתה בעל הבנה מהירה" "מתמיד" מסודר" "אחראי" וכו'. כשאדם שומע על עצמו דברים מסוג זה, בתקופה שלאחר מכן הוא בודק את עצמו אם זה נכון, ומחפש למצוא בעצמו מעלות אלה, ואז גם אם מעלות אלה היו בו רק במעט הם מתעצמות בו כיון שהוא מעתה שם יותר לב אליהם, משתמש בהם יותר, וממילא הם מתחזקות יותר.
כשכל ילד יודע את הייחודיות שלו, ישמח בשלמות לשמוע גם את הייחודיות של אחיו, ולא ירגיש איזה פגיעה מכך שיש באחיו מעלות שאין בו, שהרי יודע הוא בבירור את הייחודיות שיש בו שאין באחיו, וכשם שאחיו מיוחד כך הוא, וכשם שהוא מיוחד כך אחיו, ואין אחד נכווה מחופתו של אחיו.
בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות "תורת חיים"
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה "מנחת יהודה" לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977
