מעט מן האור…

שאל אותי חבר שאלה רטורית: "איזה נר הכי מעסיק אותנו?". לא הבנתי כוונתו. המשיך והסביר "כאשר כל נרות החנוכה מאירים יפה, אנו עסוקים בנר המהבהב, החלש, זה שנוטה להיכבות. מיישרים ומטפלים, עד שיבער יפה". הרגשתי שחברי רומז למשהו. המתנתי, ואכן המשיך "בחנוכיות שלנו, משפחותינו ומוסדותינו, רוב הנשמות מאירות יפה וברור. הללו אינן זקוקות ליחס מיוחד. לעתים יש נר 'מסכן', אִשּׁוֹ דועכת. עלינו להתמסר לנשמה זו ולהצילה!".

רבינו הרמב"ם מציין כי מצוות נר חנוכה 'חביבה היא עד מאוד'. החביבות באה כי 'כמעט שאבדנו'. התגברנו על האופל והייאוש, 'וחושך על פני תהום – זו מלכות יון', ומעט מן האור דחה הרבה מן החושך. חביבות זו מחייבת אף היום להתנער ברוח הימים ההם. להתאמץ. להתמסר. להציל נרות שבסכנה, 'להטיב' נשמות שאורן כהה ומבולבל…

'על הניסים ועל הפורקן…', קל להפיק נחת מתלמיד רגוע, אך מעשה ניסים יש בהעמדת תלמיד רעוע! פשוט ללמד תלמיד מוכשר, אך מחנך מומחה מטיב עם תלמיד מתקשה ומביא לו פורקן. קל להשגיח בישיבה על 'טאטא'לה', 'ילד טוב ירושלים', ואילו איש חינוך שמכיל באהבה 'נשמה סוערת', מממש אישיותו ומפריחו – מוכיח גבורות וישועות!

נתבונן בלשון חז"ל בברייתא דנס חנוכה 'בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן'. למה לא נאמר 'בדקו ומצאו פך אחד…'? כי בתחילה 'לא מצאו' כלל! לא חשבו שיש סיכוי למצוא דבר טהור בתוך ההפיכה. אך בדקו! ניסו, גם אחרי ש'לא מצאו'! מיהו הכהן עלום-השם שלא ויתר, בדק בדביקות אף כשאחרים 'לא מצאו'. יגע ומצא! כל היו"ט בזכותו!

פגשתי חבר, אב לבחור מאתגר. לצערנו, בנו כבר אינו במסלול הישיבתי הרגיל והמצוי. נאלצו להרחיקו בחו"ל, 'וגם שם לא שקטתי'… . האב מתאר את החיידר בו למד בנו 'הכל היה מצוין – למצויינים, היו כללים מרובעים – לילדים מרובעים. אך לא היה לצוות מושג איך להתמודד עם תלמיד 'משושה'…'. האם מוסדותינו נותנים מענה 'רחב'? האם יש מי שבודק ותר אחר פכי שמן טהורים החבויים בתוך הבלאגן? מאתרים פכי-שמן אלה, מטפלים בהם במיומנות?

הנה ציטוט שנחקק בתודעתי: "על ארגון גדול להקפיד – לא להיות ארגון גדול". לקוחות חוששים מעסק גדול, בנק או מוסד, כי רוצים יחס אישי. כאשר המוסד גדל ומתרחב – עליו להמשיך להיות אדיב, עם שימת הלב לפרט, וחשיבה על הבודד. ומה קורה בעולם התורה כיום? 'אבותינו סיפרו לנו' על הג"ר מאיר שפירא שסעד בעצמו בחור חולה, על מרנא החזון איש שעזר לרחוץ נער שריד שואה, על הרבי ה'בית ישראל' מגור שפיקח אישית על בָּחוּרָיו, גם אלה שלמדו בישיבות מרוחקות. מה נשאר מזה? סיפורים. נעשינו ארגון גדול. 'פרט ועוללות' נושרים מכרמנו, ואין מרגיש.

מדי שנה חל חנוכה בין פר' וישב לפר' מקץ. 'התפר' בין הפרשיות הוא בנקודה הכי נמוכה, שיא השפל. יוסף במאסר. שכוח ועזוב. מה היה קורה אתו היום? היה מקבל חותם של בחור בעייתי, הסתבך עם אחיו, חשוד במעשים חמורים. רחוק מן העין ומן הלב. מעשים אסורים הכניסוהו לבית האסורים. אבוד. חסר סיכוי. התחיל כמסלסל בשערו וסיים כמטלטל בצערו. אמנם בנש"ק, חינני וכשרוני, אך כנראה 'לא יצא ממנו כלום'… אך התורה מלמדת אותנו דרך חיים!

רבינו הרמב"ם פוסק: הטבת הנרות 'מצוות כהונה', ואילו הדלקת הנרות כשרה אף בזר. להעלות אש בנר העומד הָכֵן – אין בכך 'רבותא', לא נדרשת לזה כהונה! לא צריך להיות 'מחנך מומחה' ללמד תלמיד חָלָק או לנהל 'מצוינים'. המומחיות היא 'להטיב את הנרות', לנקות מהם האפר, למלא שמן, להעמיד פתילה ולכוונה. על משגיח מומחה לקחת נר ה' נשמת אדם, לנקותו מילדותיות, לטהרו מפסולת שבו, לנסוך בו דעת, להעמיד פתילת הנפש לקבלת הָאוּר, 'נר מצוה ותורה אור'. ממנים 'אברך טוב' להיות מלמד בחיידר או משגיח בישיבה. ומה לו עם חינוך? וכי התמחה בהטבת נשמות? משגיח בישיבה אינו משגיח כשרות. משגיח כשרות הוא פַּקָּח הנועל שערים. בחינוך פתוחים לבבות באהבה!

רבינו ה'מגן אברהם' כותב: נהגו הנערים העניים לסובב על הפתחים בחנוכה. נערים רבים מדי, עניים בדעת, מסובבים על הפתחים, מבקשים איש תבונות שידלה אותם ויגביהם! בספה"ק מבואר כי 'בית שמאי' היו בדרגה גבוהה. לשיטתם "ביום הראשון מדליק שמונה"! לעומתם, 'בית הלל' ידעו שקשה להתחיל גבוה. ביום הא' מדליק אחד! מכאן ואילך מוסיף והולך… לאט, בהדרגה! על מה סמכו בימינו לפסוק כבית שמאי, לדרוש הצטיינות מכולם, ללא מדרג סובלני?

השינוי מתחיל ממך! בְּדוֹק וּמְצָא פך טהור! תאמין שיש להם סיכוי! גרש חושך וייאוש, 'מעט מן האור' יוסיף וילך. תהיה 'מחנך' שמחולל נס חנוכה, תהיה 'משגיח' שמצמיח ישועה, נהיה 'ארגון גדול' רגיש – ולא 'ארגון גדול' מדי…!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם!

הקב"ה העניק לנו כח עילאי, כח הדיבור. הדיבור דומה לאש, תועלתי וחיוני מחד, אך מסוכן ופוגעני מאידך. חשוב להשתמש בדיבור בְּהֶשְׂכֵּל, למען יצירת תקשורת בריאה בין אנשים. ומהי 'תקשורת'? תקשור את השני ותקרבו אליך.

'תקשורת בינאישית' בריאה מבוססת על הקשבה. מאזינים זה לזה, ולא רק "כל אחד מדבר בתורו". האזנת הזולת תלויה אף היא בַּמְּדַבֵּר. יש דיבור ש'מזמין' הקשבה, ויש דיבור שמרחיק הקשבה, כי דומה הוא יותר ל'נביחה' אנושית. כשאני צופה בשיעורי מורים, במסגרת תפקידי בס"ד, אני מבחין שוב ושוב כי היענות התלמידים לעשייה לימודית ו'התגייסותם' תלויה בצורת הדיבור והפנייה של המורה. כאשר מלמד מסגל לעצמו 'סגנון מזמין' ומעורר השראה, כמו "מתוקים! הקשבתם טוב, הרווחתם זמן גם להעתיק את הסיכום מהלוח. הסיכום אינו ארוך, והרי אתם אוהבים לכתוב ולעצב בעטים צבעוניים וזרחניים…". בכיתה זו כותבים בכיף! לעומת "תוציאו מחברות!". ומה? לאן? למה?

נער הולך בדרך בין ההרים הגבוהים. הוא התחיל להתעייף ומאבד סבלנות. הנער מעד ונתקל באבן. "אוף!" צעק בקול. מאי-שם בהר מולו הוא שומע צעקה חוזרת "אוף!". הילד נרתע ושואל בזעקה "מי אתה?" ושומע אף הוא "מי אתה?". הילד צועק לעבר הקול "אתה מעצבן!" ונענה מיד "אתה מעצבן!". הילד מתחיל לבכות. איש חכם עבר וראה זאת. זעק האיש בקול גדול "מעריך אותך!" והקול משיב "מעריך אותך!". "אתה אלוף!" – "אתה אלוף!". האיש הסביר "אנשים קוראים לקול החוזר 'הד'. בעצם הוא 'החיים'. כפי שאתה מדבר כך משיבים לך. כאשר אדם מצפה לטוב ואהבה מהסובבים אותו, שיפתח הוא את ליבו לעומתם ויעניק לאחרים. 'החיים' מחזירים לך את מה שאתה נותן".

בפרשתנו לומדים על האירוע הקשה של מכירת יוסף. אין אנו ראויים להביט ולדון בשבטי י-ה הזוהרים כשמש בוהקת. נתבונן בפסוקי התורה למעננו. כאשר מתעוררת חילוקי דעות בין אנשים, או שיש כעס מאיש על רעהו, נפעל ליישר ולפתור קונפליקט באמצעות "דיבור ראוי". אלה דברי רבינו הרמב"ם (פ"ו מה' דעות ה"ו) "כשיחטא איש לאיש – לא ישטמנו וישתוק, כמו שנא' ברשעים 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן', אלא מִצְוָה עליו להודיעו ולומר לו 'למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני?', שנא' הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'".

בדרך זו מבאר רבינו ר"י איבשיץ (תפארת יונתן) שנאת אחי יוסף, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, דכ' לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ וגו', היינו, כשיש לאדם בליבו תלונה ותרעומת על חברו, תתרבה השנאה יום ביומו. אבל, כשמדבר ואומר לחברו 'ראה מה זה עשית לי', וחברו יתנצל לפניו או שמודה לו, ומבטיח לו לא לעשות עוד כזה, סרה השנאה! ואילו השבטים 'יָכְלוּ לדבר עמו', היה נעשה שלום ביניהם!". השנאה הלכה והתעצמה כי לא דיברו עליה!

אמנם 'זכות שתיקה' חשובה, אך לא כאשר מתחזקת שנאה איבה. שתיקה ואיפוק נחוצים ברגעי כעס ראשוניים, אך אין לתת לשנאה לְהִתְקַבֵּעַ בשתיקה ממושכת. בגמרא מצאנו, כשיש פצע מוגלתי באדם, יש 'לעשות לו פה', להוצאת המוגלה הזיהומית. כך, כאשר בלב איש זיהום על רעהו, מצטברים מוגלה וכעס, יש לעשות לו פה! לדבר על זה! דרש הרה"ק ר"י מוורקא 'וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק… וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ'. מתוך ריחוק ביקשו להורגו. הדיבור היה מקרב ביניהם!

דיבור עז מלבה אש המריבה, ודיבור מתון וחכם מרגיעה. כאמור, אנו נענים בהתאם לסגנון הדיבור שלנו. רמז נפלא מצוי על זה בפרשתנו. בשיחת יהודה עם תמר כלתו, בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. התורה מצטטת ג' פעמים פניית יהודה אליה, ויאמר, וג' פעמים מענה של תמר אליו, ותאמר. בכל ג' הפעמים טעמי המקרא של הפניה והמענה זהים! וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ… וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י… , וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ, וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ… היא משיבה בדיוק 'בניגון' שלו!

שני מלמדים ביקשו לזרז תלמידיהם לשוב מהפסקת צהרים בזמן. האחד רושם את המאחרים, והמאחר כמה פעמים מפסיד הפסקה. המלמד האחר עשה מבצע 'הָבוּ יְקַר': ה'עשרה ראשונים' רושמים את שמם בטבלה מיוחדת על קיר הכיתה. (שֵׁם המבצע עפ"י דברי ה'בן איש חי' – 'בן יהוידע' ברכות ה'). מעניין, בכיתה הראשונה מפסידים הפסקות וממשיכים לאחר…

לעתים שומעים מהורים וממורים "כבר דיברתי עשר פעמים ולא שמעו". עלינו לבדוק עצמנו, האם אכן דיברנו, או שמא נָבַחְנוּ. נשנן את הָאִמְרָה הנושנה והאמיתית: כשאתה צועק שומעים אותך, כשאתה מדבר מבינים אותך. ונזכור כלל זהב נוסף: דיבור נעים יכול להיות קצר, אך הוא נצחי! דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת – נִשְׁמָעִים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קנין הגבהה!

לפני למעלה מיובל שנים, נערך אברך לטוס מישראל לשמחה משפחתית באמריקה. בא ליטול ברכת פרידה מרבינו ה'בית ישראל' מגור. הרבי שמע על נסיעתו ושאל האם מוכן לעשות לרבי 'טובה'. "בוודאי!" השיב האברך בהתרגשות. הרבי הוציא ממגרת שולחנו 'מצית', ואמר "לפני מספר שנים הביאו לי מצית זה מאמריקה. נהניתי ממנו מאוד, אך הוא התקלקל. אנא ממך, קְנֵה והבא לי מניו יורק מצית חדש, כזו, שהתקלקל", ומסר בידי האברך את המצית הישן.

יצא האברך מרוגש מאוד! הינו שליחו של הרבי והוא כעת 'בתפקיד'. תיכף בהגיעו בירר אחר חנויות מציתים, חיפש בדיוק אותו מצית. הלך ונסע, יום אחרי יום התאמץ בחיפושיו, כדי לשמח את הרבי ולמלא שליחותו כראוי. בתום שבועיים שב לירושלים, והציג בפני רבינו חמשה מציתים 'דומים', תוך שמתנצל ומסביר כי השתדל מאוד, תר וביקר בעשרות חנויות, אך לא מצא הדגם המדויק. ברם, הביא חמשה מציתים דומים, קרובים, ומקווה שהרבי שבע-רצון…

"האם אני שבע רצון?" השיב הרבי, בקולו החודר והמלטף כאחד, "וכי חסרים לי מציתים? וכי משנה לי להב ממצית זה או זה? רציתי שתזכור אותי שם, על אדמת נכר! במקום להיסחף אחר 'טומאת ארץ העמים' תהיה עסוק, למעני…".

התורה מספרת שיצחק אהב את עשיו בנו כי אהב את המטעמים שהכין לו. וכי יצחק אבינו, שנתקדש לעולה תמימה מרגיש 'אהבה' לבשר? וכי יצחק, שעלה ונתעלה בקדושה עליונה, לא ידע ולא הכיר במעשי עשיו? כתב רבינו מרדכי הכהן מתלמידי האריז"ל בספרו 'שפתי כהן': "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו – שהיה יצחק צד לעשיו בפיו, שהיה מדבר עמו בלשון רכה כדי לְצוּדוֹ, להביאו למוטב"! נורא נוראות! יצחק 'אוהב בשר', כביכול, לקרב בכך את עשיו בנו!

מלמד קבע עם תלמיד פלוני שהוא 'אחראי' לרכוש עבורו, מדי שבוע בשבוע, שתי קופסאות 'ארביס' וקופסה 'בובעס' לכבוד שבת. בכל יום חמישי מקבל מהרב'ה שטר של 50 שקלים, בערב קונה ליד ביתו, בבוקר ער"ש מביא למלמד את ה'מטעמים' ואת העודף. בכל שבוע מקבל הילד מהמלמד 'שקל' מתוך העודף, 'שכר טרחה'. מעניין: עד השנה היה ילד זה תלמיד חצוף, מפריע ובלתי נסבל… השנה הוא משתף פעולה ומתקרב ללימוד לאט לאט. בזכות ה'מטעמים'…

תלמיד פלוני יושב שנים בכיתה ומקשקש בעפרונו. הוא משרבט על ספריו ומחברותיו, על הקיר לידו ועל השלחן. הענישוהו להביא מהבית חומר ניקוי, להביא את אמו ועמה חומר ניקוי, מאומה לא הועיל. הוא 'מכור' לשרבוטים. מלמד כתה ו' גילה כישרונו והציע לו לחבר 'ספר קומיקס' על פרק הכונס. צאן ודיר, שומרים וליסטים, ערוגות ופירות, אש, קמה וגדיש. התלמיד נעשה מצוין בהקשבתו ובציוריו, ועד היום נעזרים מלמדים בקריקטורות אלו בשיעוריהם.

עלינו לקנות את תלמידינו ב'קנין הגבהה', קנין המועיל בכל מקום ובכל דבר. יש לגלות את 'ידית האחיזה' הייחודית, באמצעותה 'נגביה' ונקנה כל תלמיד. מחנך איכותי מזהה 'ידיות' אלה, ועושה בהם שימוש יעיל… יש תלמיד שקונים ע"י כושר הנגינה והזימרה שבו, אחר אוהב להיות 'מארגן'. יש שאוהב להיות חזן ובעל קורא, לְשַׁמֵּשׁ שליח למזכירות…

רבינו 'סניגורן של ישראל' הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב כתב על המשנה בחגיגה (קדושת לוי פר' נח): "חומר בקודש מבתרומה, המשנה מקשה 'חומר בקודש?', מהיכן בא דבר זה, 'חומריות – לקודש', לצדיק שהוא עובד הבורא, מהיכן בא לצדיק דבר חומריות. ותירץ, 'מבתרומה', מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא… ש'תרומה' לשון הגבהה…".

יצחק אבינו, העולה קודש הקדשים, עסק ב'חומריות', במטעמי בשר, בנסותו להגביה את עשיו. מסופר על הרה"ק מצאנז שבתום המלחמה הֶחֱיָה ו'הגביה' נער שריד שואה מסכן במשחקי 'שח מט' ששיחק אתו. וכי אין זה 'ביטול תורה'? אלא בכך הציל נפש, 'דמו ודם זרעיותיו' של אותו נער. שמעתי עדות אישית כי הגאון מטשעבין היה יושב 'בין מנחה למעריב' בחצר ביהכנ"ס, משוחח עם קשיי היום ומעשן איתם סיגריה, אף שבפנים התקיים שיעור משניות!

אבא יושב על הריצפה ומשחק עם ילדיו, מחנך עוקב בחצר אחרי משחקי תלמידיו בהפסקה, לראות הצלחתם ולשבח את הישגיהם! מילה טובה מגביהה, קונה נפש התלמיד! מה כוחה של 'מילה טובה' במחברת וליד ציון בשולי מבחן…

לפי ביאור תלמיד האריז"ל הנ"ל, יצחק אבינו 'עבד' על עשיו, הוא הראה לו פנים מאירות למרות שידע בדיוק את מצבו. אל לנו 'להתקמצן' במאור פנים. "חיוך הוא קו עקום שמיישר את הכל", בכוחו ליישר אף עקמומיות שבלב!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מזקנים אתבונן

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. ידועים דברי חז"ל (סנהדרין ק"ז ועוד) "עד אברהם לא הוי 'זקנה'…". המפרשים שאלו, הרי לפניו היו זקנים מופלגים כמו אדם, מתושלח, נח, ועוד, שהאריכו ימים ביותר? וביארו שהכוונת חז"ל למראה זקנה ושיבה.

הג"ר אהרן לוין הי"ד מרֵישא דורש בספרו 'הדרש והעיון', שעד ימיו של אברהם אכן האריכו ימים, אך כל 'התבגרותם' היתה גופנית. הגוף עבד מאות שנים, חרשו וזרעו שדות מאות פעמים, קצרו ואספו, בצרו ומסקו מאות יבולים. אברהם אבינו היה הראשון שהזקין והתבגר ברוחניות, בתבונה ודעת. 'אברהם תבע זקנה' – הוא חידש שהאנושות תעריך זקנה, יבינו ש'הדר זקנים' אינו למאריכי ימים בלבד, אלא כדברי חז"ל (קידושין לב) ש'זקן' נוטריקון זה קנה חכמה.

בדורנו, דור התפתחות טכנולוגית, תקשורת ו'קידמה', חשוב מאוד לשמר ולהנחיל ערכי יסוד אלה, שלא תישכח 'חידושו' של אברהם אבינו. חז"ל מנו בין סימני דור 'עקבתא דמשיחא': "נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים". הצעירים מתמצאים יותר במיקרוגל, במשלוחי פקס ומייל, במכשירי הטלפון וההקלטה, והזקנים יעמדו בפניהם – נבערים ומתוסכלים. עלולים בני הנוער לחשוב כי זקנים הללו אבד עליהם הכלח, אינם ראויים וכדאיים, ואין מה לשמוע וללמוד מהם. גישה זו פושה ל"ע בקרב גויי הארצות, לאחר גיל חמישים נעשה אדם 'מיותר', מטרד.

נחנך את ילדינו כי בין יסודות היהדות, מימות אברהם 'הזקן', הוא ההערכה לזקנה. זקנים אשר מילאו חייהם בתורה ויר"ש, אגרו וספגו בקרבם אמונה וביטחון, פעלו במסירות נפש למען העמדת דורותיהם, ראויים הם להערכתנו ללא-גבול, מלאים הם בדעה והשכל – למרות שאינם מתמצאים ברינגטונים, בג'ימייל, ב'אינדוקציה', ובהרכבת 'קואליציה'.

נכדו רבינו הבעש"ט, הרה"ק ר' משה חיים אפרים מסַדיקלוב שואל (דגל מחנה אפרים פר' קדושים) על דברי חז"ל 'אין זק"ן אלא 'זה קנה חכמה". אמנם 'זקן' נוטריקון 'זה קנה', אך היכן רמוזה 'חכמה'? אולי זה קנה נכסים וצבר נדל"ן? ביאר הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כי מלבד חכמה – יתר הקניינים אינם חשובים ונצחיים! אך 'דעת קנית מה חסרת!'.

חשוב לנו לייקר 'זקנים' בעיני 'הדור הצעיר'. מאז שהביאו לציבור החרדי סגנון 'ספרות עכשווית', איבדו ילדינו 'טעם של פעם'. אינם מכירים ואינם מתעניינים ב'עולמות' שהיו. תורי זהב נמחקו מתודעתם, אישים ואירועי היסטוריה יהודיות נותרו עלומים. הנוער חי ומכיר את ה'הווה' בלבד. חבל על דאבדין!  ללא הבטה אל העבר אין כיוון לעתיד!

מַכָּר שלי העלה את בתו, עם בואה לגיל מצוות, ל'סבא רבה' שלה, להתברך. (במס' סופרים פי"ח מובא מנהג ירושלים לקחת בני ובנות מצוה להתברך אצל זקנים!). נערה זו קרויה על שם אמו הי"ד שנספתה בשואה. הסבא התרגש והחל לספר אודות אמו, הנהגותיה וחייה, רקע משפחתם ועוד על ארצה ומולדתה. גם אבי הנערה התרגש, כי מעולם לא שמע פרקי היסטוריה הללו מפי זקנו הישיש. פער הגילאים בין הסבא-רבה לבין נינתו, שמונים השנה שביניהם, לא הורגשו. הנערה, כיום אמא לילדים, מציינת, כי פגישה זו, שיחה אישית יחידה שהתקיימה ביניהם, הטביע בה חריש ערכי ותודעתי עמוק!

ברוח זו מומלץ לכל משפחה לקיים 'שיחות מורשת', למען יכירו ויעריכו הצעירים את שורשי אבותיהם, מוצאיהם, תרבותם ומעשיהם. לכולנו עבר עשיר. עיון ועיסוק בגנזכי העבר עשויים להעשיר בקרב ילדינו אף את ערכי ההווה. 'יין ישן – דעת זקנים נוחה ממנו'. כי חלב ישן מחמיץ. פרי ישן מרקיב. יין ישן משתבח! אך בתנאי שהיה טוב מראשיתו!

בזוה"ק נאמר כי אַבְרָהָם בָּא בַּיָּמִים, הוא ניצל את ימיו ושעותיו לטובה, 'בא עם כל ימיו', כולם שוים לטובה. 'זקנה' מוערכת היא זקנה כזו – מצבור של ימים מנוצלים. הרה"ק רבי מאיר מפרימשלאן שמע מאביו הקדוש, כי פעם 'צפה' בנעשה ב'בית-דין של מעלה'. שמע כרוז "הנה מגיע איש צעיר" – והוא מביט ורואה אדם קשיש! "כעת מגיע זקן" – ורואה איש צעיר. הסבירו לו ש'למעלה' לא קובעים לפי גיל ביולוגי, אנשים 'מתבגרים' על ידי ניצול הימים והשעות…

"מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר" (ב"ק צז) בעלי הדרוש מסבירים כי אברהם סיגל ואיחד בקרבו 'שני צידי המטבע'. מחד היה מיושב בדעתו, יציב ומרוסן, אך אם זאת שימר רעננות וחדשנות שיש בשנות הבחרות. המשיך לחיות עם שאיפות ונותר עם רצון לחולל ולייצר. כך אמרו חסידי קוצק "אין זקן אלא תרכובת של שלשה ארבעה אברכים…". אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו… אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו…

בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה (איוב יב יב). אמנם, לצעיר עיניים בריאות, אך לזקן רְאִיָּה טובה יותר!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

והאמת שהוא מלאך…

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. הקב"ה שולח לאברהם מלאכים בדמות אנשים. בשלהי פרשתנו קורא מלאך לאברהם לבל ישלח ידו אל יצחק. חז"ל דרשו נבואת מלאכי 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָקוֹת הוּא' "אם דומה הרב למלאך ה' צב' יבקשו תורה מפיהו". ומיהו רב שדומה למלאך? איה מלמד כזה? בין הפירושים השונים ישנו ביאור מעשי: הקב"ה שלח שלשה מלאכים – מפני שאין מלאך עושה שתי שליחויות. כל מלאך ומשימתו הוא. כך הוא מלמד ראוי, זה שעושה שליחות אחת, חינוך והוראה! אינו עסוק 'בצד' במסחר, בעסקנות, בפוליטיקה ובנדל"ן. הוא 'מלמד', נטו. פנוי ומשקיע בכל נפשו רוחו ונשמתו. ממנו יבקשו תורה, הוא הדומה למלאך, שליח נאמן.

מלמד עמד לפני רבו הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע ומשאלה בפיו "רבי! זה כמה שנים שהנני מלמד תשב"ר, ומבקש אני עצה והכוונה איך להצליח בעמלי – אלו הבנים". השיבו הרבי "האזן לסיפור: לנפוליאון שאיפה לכבוש ארצות תבל. צבאו כבש בירות אירופאיות רבות, ונפשו אינה יודעת שובע. הוא פונה מזרחה לעבר ממלכת רוסיה הגדולה. חיילי החזית נלחמים בעוז, ובעורף עוסקים אנשיו באספקת מזון, צידה ותחמושת. עמלים גם בהכשרת חיילים ואימונם. 'קורסים' לחיילים רגליים ולפרשים. מאמנים קשתים וקלעים, מתורגמנים ומהנדסים, כל הנדרש למערך מלחמתי ענק. יש גם 'קורס' לחובשים קרביים, בו מכשירים להביא מזור ומרפא, לחבוש ולטפל בפצועי קרב.

לאחר חודשי למידה נערכים משתתפי הקורס לבוחן סיום. משתוקקים כבר ליציאה לקרב, להשתתף בהצלחה הזוהרת של מלכם. החובשים מתכוננים לבחינה, משננים סיכומים ובוחנים אלה את אלה. והנה, מגיע 'קצין רפואה ראשי', לבחון ולהסמיך צוערי הקורס ל'חובשים קרביים'. הקצין שואל שאלות מעשיות על דא ועל הא, בודק ידיעותיהם על קיבוע איברים ועל קטיעה, על עצירת דימום וטיפולי עיניים ואוזניים. הוא פנה לאחד הצוערים בשאלה מעשית: "אתה יושב במרכבה עם קבוצת חיילים, שועטים לעבר החזית. והנה, מצד האויב באה לפתע פצצת מרגמה ופוגעת בכם ישירות. הדף עצום, חיילים עפים לכל עבר, ענן עשן סמיך וכדור אש לוהט. אתה, חובש הקרבי, מתעורר כעבור מספר רגעים ומוצא עצמך מוטל בינות לפגרים מתים. החיילים והסוסים נהרגו בפגיעה. אתה מתנער ונעמד, והנה, לידך חייל פצוע קשה, גונח ומתפתל בכאב. הזורע שלו חרוכה כולה מכוויית אש איומה. מה אתה עושה להצלתו?".

החייל הצעיר והחרוץ ממהר להשיב, "בתיק 'עזרה ראשונה' שעמנו יש משחה-צהובה לחיטוי והרגעה. אסוך זרועו במשחה זו, אֶחְבּוֹשׁ היטב, ואתן הוראה לפנותו לעורף". "מצוין" מגיב הבוחן. החייל מאושר. הוא רואה את צאתו קרבה ובאה. "רגע אחד!" עוצר הקצין את הרהוריו "ואם אינך מוצא את תיק עזרה הראשונה. זה נותר במרכבה והתעופף אף הוא בפיצוץ. אין משחה צהובה. מה תעשה?". החייל מהרהר ומיד עונה "המרצה בקורס לימד, כהערת אגב, כי אפר שריפה מרגיע כוויות! אפזר על פצעיו אפר! אמנם זה אינו מחטא ומונע זיהום, אך הוא מרגיע לבינתיים". "נפלא!" הגיב הקצין. המרצה, שנוכח בבוחן, שמח שהחייל זוכר הערתו זו, והחייל חש סיפוק על שהקפיד לרשום הכל ושינן את החומר כראוי. "אשאלך שאלה נוספת" מתעקש הקצין הבוחן, "בכיבוש רוסיה יהיו לך עצי יער לשרוף לאפר. אך כאשר נכבוש מדבריות אפריקה, שם רק חול וסלעים. מה תשרוף? מהיכן יהיה לך אפר?". החייל נלחץ. שפתיו רועדות, עיניו מרצדות, פיו יבש. אינו יודע להשיב. מה ישרוף במדבר? מאין ישיג אפר? "נפסלת!" חורץ הקצין.

דממה באולם. חבריו החיילים לא האמינו שצוער חרוץ זה נפסל. המרצה קם להגנתו "אדוני! הוא השיב על השאלה הראשונה, ואף ידע כי אפר טוב לכווייה. למה פסלתו על דבר זניח ופעוט? וכי נחלמים כעת במדבר…?". הקצין משיב "לא פסלתי אותו על דבר קטן, אלא, ראיתי שחסרה לו המהות הפנימית הנדרשת מחובש. לא פריט מידע, אלא חסר בליבת השליחות!" והוא מסביר "הוא אמנם ידע פרטים טכניים, המשחות למיניהם, ואף 'פטנט' שאפר מרגיע כווייה. אך בסוף הסכים שבמדבר אין לו מה לשרוף. למה לא ענה 'אשרוף את כותונתי למען חברי!' כאשר אין חסם-עורקים ישתמש חובש-קרבי ברגב שעל רגלו! אם אין אפר ישרוף החובש בגדיו מעל גופו! זוהי 'נשמת' החובש, ובזה נכשל!".

הבין המלמד את המסר בדברי הרבי הק'. גם בימינו יש למלמד 'ארגז כלים' שימושי וזמין. הוא נעזר במנהל, בהורים, רישום נקודות, טופי ומדבקות. ימין מקרבת ושמאל דוחה. אך יש מצבים בהם אין ארגז ואין כלים. לעתים מצופה ממלמד שימסור ליבו, זמנו הפנוי ואף ממונו שלו, למען הצלת תלמיד. לא הכל 'כתוב' בתקנון ובכללי העבודה. אלו הם דברים שבלב. מלמד שמרגיש כך ועושה זאת, הוא 'חובש' שיביא מזור ומרפא לנפשות תשב"ר, להצילם ולהחיותם.

מלמד שהוא כמלאך, גם כשאין מסגרת של מקום וזמן, והוא ממוקד בשליחותו האחת – יבקשו תורה מפיהו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                                                         יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מאין באת ולאן אתה נוסע?…

אמצע הקיץ, שעת ערב מוקדמת, נפוליאון מלך צרפת מטייל בסמטאות פריז. הוא שומע קול בכי מאחד המבנים. נכנס וראה יהודים יושבים על הארץ, מקוננים ובוכים לאור נרות קלוש. התעניין מה קרה ועל מה הבכי. כששמע שהם בוכים על שריפת 'בית המקדש' וחורבן ירושלים, התפלא הקיסר ושאל את שלישו 'מדוע לא נמסר לי על אסון בירושלים? חשוב לי להיות מעודכן בחדשות העולמיות! מי ולמה שרפו מקדשם?'. כשהבין שבוכים על אירוע עתיק יומין, לפני ח"י מאות שנים, התבטא נפוליאון החכם ואמר "רק עם שזוכר וּמְשַׁמֵּר את העבר, יזכה לראות עתיד…".

ביקש המלך לקבל לידיו 'מגילת איכה', בה קוראים בבכי. בשובו לארמון קרא 'איכה' בתרגום צרפתי. הוא התעניין מאוד בדמות 'המחבר', ירמיהו הנביא. נפוליאון הוסיף וקרא גם בספר ירמיהו. הוא התפעל מדמותו רב העוצמה! הוא רואה מול עיניו את ירמיהו מתהלך בחוצות ירושלים כשעול 'מוטה' על כתפיו – סמל נבואי לגלות הקרבה, ועול מלך בבל שיוטל על אנשי ירושלים. הוא מדמיין את ירמיהו מושלך בכוח אל תוך 'המהפכת' (מין כלא) ע"י שרי המלך. בעיני רוחו רואה את ירמיהו טובע בטיט עד ש'עבד מלך כושי' עם עוד שלשה אנשים מושכים אותו בחבלים להציל נפשו…

קיסר צרפת התפעם מאישיותו של ירמיהו הנביא. הוא ראה בו דמות של איש אמת שלא נרתע מכוחנות המלך ושריו, הוא התחבר מאוד לתוכחותיו ומוסריו הנאמרים ללא חת ומורא, עד שהחליט לקשט את חדר מלכותו בציור דיוקנו!

יצא נפוליאון לשוטט ולתור אחר 'דמות יהודית' אותו יצייר 'הצייר המלכותי'. עוקב המלך אחר יהודים, והנה מבחין בקבצן יחף יושב על ארגז בפינת רחוב, ידו מושטת וקורא לעבר העוברים ושבים שיחוסו ויתרמו לו. בגדיו מרוטים, ראשו פרוע, זקנו מגודל – אך עיניו רושפות אש, מצחו הגבוהה חרוש מלמד על חיי התמודדות וסבל. נפוליאון רואה באיש זה דמות מתאימה לציור דיוקן ירמיהו הנביא העומד וזועק בחוצות העיר, כשברקע – ירושלים שעולה באש…

פונה הקיסר ליהודי ומציג את עצמו, תוך שמציע לו סכום כסף גדול בתמורה להגעתו לארמון והסכמתו להעלות על הקנבס את דיוקנו… הוא מסר לו אישור כניסה המפנהו למזכירו האישי, וקבע שיתייצב מחר בבוקר… הקבצן רץ  וסיפר בהתרגשות לבני ביתו כי פגש את המלך שהבטיח לו 'נתינה הגונה' על הגעתו מחר לארמון. לאחר שהראה את האישור החתום בטבעת המלך האמינו לדבריו. אמר לו בנו בכורו "אבא! איך תעז להתייצב בחדר המלכות בבגדים קרועים?" אחיו המשיך אחריו "אתה חייב להסתפר!" אשתו מיהרה להעמיד מים להרתחת אמבטיה… כבוד המלכות!

למחרת, בשעה היעודה, מתייצב האיש בשער המלך. הוא מובל לטרקלינו של נפוליאון. בכניסתו קד ומכריז "כבוד המלך, הנני, לרשותך!". מביט בו הקיסר בפליאה, ושואל "ומי אתה, אדוני?". 'מזכיר' האיש כי אתמול נפגשו ברחוב היהודים… מיישר נפוליאון מבטו ורואה אדם מסופר באופנתיות, מגולח למשעי, לבוש חליפה מחויטת ועניבת פרפר, ולרגליו נעלי אלגנט. מרעים המלך בקולו "מה עשית?! ביקשתי לצייר דמות יהודית אותנטית! יהודים 'כאלה', מודרניים ומתייפייפים, יש לי בשפע…". גירש אותו המלך מלפני פניו, כשהוא משליך אחריו בבוז מטבע זעיר כנדבה…

התורה מונה מ"ב המסעות, ממצרים ועד בואנו לארץ המובטחת. בפסוק נאמר וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. מוצא קודם למסע – ומסע קודם למוצא. בספרים הק' דרשו זאת על מסע החיים של כל אדם. נשמור על ערכי המוצא לאורך המסע, ונתקדם במסעות לפי 'נקודת המוצא'. יצאנו מגלות מצרים בזכות השמירה על זהותנו היהודית. בהגדה של פסח דורשים 'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל': מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצוּיָנִים שָׁם. ידעו להצביע ולציין 'זהו יהודי'! כך ננהג בגלות האחרונה. לשמור. 'להצטיין'. שמירת ה'רצף' היא ערובה לשמירת גחלתנו.

צאו וראו בתולדות עמנו! השיירה היהודית השמרנית שורדת אלפיים שנות גלות. 'רכבת הרים' עם עליות ומורדות. תקופות זוהר ועתות תופת. מי נשאר ברכבת? מי נותר בשיירה? רק אלה ששמרו אמונים מבלי להתפתות ל'התאמות'.

בי' בטבת הטילו מצור על ירושלים. כמו אז, גם היום מוקפים אנו תרבויות ו'התקדמויות' השואפות לכבוש אותנו ולטשטש ייחודיותנו. כל עוד וה'חומה' בצורה, אינם יכולים לחדור ולפגוע במהותנו. אך בי"ז בתמוז הובקעו החומות… החומות הרוחניות והערכיות החוצצים ביננו לבין גויי הארץ התפרקו. תוך זמן קצר באה החורבן. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה…

אניה שטה בים ומתחילה לטבוע. האניה אינה טובעת בגלל מי הים הרבים, אלא בגלל מי הים שחודרים לתוכה…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

צאתכם לשלום…

בעונה זו עוסקים רבים ב'פרידה' והתמודדות עם 'מעברים'. ילדים מתקשים במעבר מגן ילדים לבי"ס ות"ת, תלמידים יעברו לכיתה חדשה, מוסדות וארגונים משקיעים מחשבה ומשאבים להכין נערים למעבר הקרוב מת"ת לישיבה. ומה עם מעברי המורים? כיצד מתמודדים הם במעברם ממוסד למוסד? ומה עם 'מעבר מוסד' בחילופי גברא בהנהלות?

הרב דוד מחנך בעל שיעור קומה. שנים רבות מנווט תלמידי כתה ח' לקראת שנות ההתבגרות ופרידה מהת"ת. מדי שנה בשנה הוא מקפיד 'לסיים' את שנת הלימודים, ולא לתת לשנה 'להסתיים' מאליה. יש לו אוגדן של פעילויות ושיחות אותם מקיים בכיתתו לקראת סוף השנה. הוא פותח בפני תלמידיו את הרגשות הלגיטימיים של פורקן מול חשש, סיפוק מול תסכול, רגשות שגואים בתקופה זו. והנה, השנה הרב דוד עצמו 'מסיים'. שינויים מערכתיים הביאו את ההנהלה להוציאו ל'פנסיה מוקדמת'. הרב דוד מציף במחשבתו כל מה שלימד על 'פרידה' לאורך השנים. הוא מקבל על עצמו להיות 'נאה דורש ונאה מקיים'. הוא מחליט לסיים בנכבדות, את התלונות מול ההנהלה, הביקורת וה'הערות' שיש לו – גונז עמוק בליבו. הרב דוד קובע שיעור יומי בספרי אמונה וביטחון, מחזק בנפשו שהכל מושגח בפרטית מלמעלה. הוא אף רוכש מתנה סמלית למנהל, ומגישה ביום האחרון בצרוף מכתב חם ואישי. שלום, חבר.

הרב שמואל ניהל מו"מ ממושך עם הנהלת הישיבה אודות תנאי שכרו. לאחר שלא מילאו את מבוקשו, 'סגר' לקראת שנה הבאה עם ישיבה אחרת – המתחרה העיקרית לישיבתו הראשונה, דבר שיוסיף לה שגשוג. אך הרב שמואל, יר"ש מרבים, אינו זורק אבן אחר הנופל, ולא משליך טיט בבור ממנה שתה. כאשר פוגש הורים שמבקשים להעביר את בניהם בעקבותיו, הוא מסביר שמעבר בחור ללא סיבה מיוחדת עשוי לטלטלו שלא לצורך, ומצהיר כי אין כל דופי בישיבה בה לימד עד כה. הרב שמואל זוכה לשמור על איזון נפשי ויישוב הדעת, ופורש בכבוד. הוא כיבד את עצמו!

הרב יהושע מסיים עשרות שנות ניהול הת"ת ביד רמה. הגיל והמצב הבריאותי אינם מאפשרים לו להמשיך. הרב כהן משקיע ימים ארוכים בהעברת הניהול על פרטיו וכלליו, הגלויים והנסתרים, למנהל שנכנס תחתיו. הוא מתמסר בעין טובה למען שמירת רצף ניהולי. הוא גם מרגיע הורים לחוצים ששואלים "מה יהיה אחריך, כב' המנהל?", הוא מעצים את המנהל הנכנס בעיני הקהל, זוקף קומתו ומבטיח ליווי והדרכה ככל שיתבקש. וברגע שלא יתבקש – הוא בחוץ!

בפרשתנו קוראים על משה רבינו שמשתוקק 'להמשיך' בהנהגה ולהכניס את בנ"י לארץ. הוא גם מבקש מהקב"ה "בדין הוא שירשו בני את כבודי". אך הקב"ה משיבו קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. הגיע העת שמשה 'רעיא מהימנא' יפרוש מהנהגת העם, ובניו לא יזכו לגדולה אחריו. משה רבינו מעמיד את יהושע לפני זקני ישראל ומול כל העדה, וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו. רש"י מביא מחז"ל: 'יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה'. משה נתן ליהושע מהוד פניו, ופניו החלו אף הן להאיר ב'קרני הוד' עילאיים. משה רבינו ימשיך לעודדו ולאמץ את רוחו לעיני העם וזקניו.

משה רבינו הוא המעביר קרני ההוד לפני יהושע. ומדוע אין הקב"ה משפיע עליו ישירות? כי חשוב שמשה הוא שיחזק את הנהגת יהושע בעיני העם. משה מעמיד לו 'מתורגמן' בחייו, ואף בא בעצמו לשמוע שיעור מפי יהושע 'מחליפו'.

זו מנהיגות! רועה מסור דואג לצאן מרעיתו גם בהמשך, אחרי ה'קדנציה' שלו. לא כמלמד גֵּאֶה שרומז להורים "אצלי בנכם הצליח. אני חרד מה בהמשך…", או מנהל פורש שמצפה שמחליפו יתקשה, ומחכה לרגע שיקראו לו להציל את המצב. אמר לי מחנך יר"ש לקראת פרישתו: "הקב"ה קבע 'כל התחלות קשות'. אך איך יהיה 'הסוף'? זה תלוי בי!".

פועל עבד אצל קבלן בנייה שנים ארוכות, כאחראי על בניית יחידות נופש באזור קיט. כאשר הפועל הודיע על כוונתו לפרוש, ביקש ממנו בעה"ב שיסיים ויבנה 'צימר' אחד אחרון. בלית ברירה דחה העובד את פרישתו, ונשאר כדי למלא את בקשת בעה"ב. כאשר סיים את ה'צימר' האחרון, מסר לו בעל הבית, בחגיגיות, את המפתחות של בית זה, ואמר "הנה, אני מעניק לך בית זה כמתנת פרידה על שנותיך הארוכות והנאמנות!". לקח הפועל את המפתח, ובליבו צער. הוא יודע שבנה 'צימר' זה בחופזה ובחוסר חשק. מעתה עליו להתמודד עם הנזילות בכלים הסניטרים שהורכבו 'לצאת ידי חובה', קירות וריצפה עקומים, וארונות המטבח שנבנו בחוסר דיוק… את 'הסוף' קובע לאדם בעצמולעצמו!

הכל הולך אחר הַחִתּוּם. גם כאשר 'קשה עלי פרידתכם' נשמור על אופטימיות, כי 'סוף' הוא בעצם התחלה חדשה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עין טובה

מחנך כתה ד' מקיש על דלת המנהל ונכנס, וידו לופתת זרועו של תלמיד. "הרב! כבר שבועיים שיוסי מידרדר. הוא הפסיק להקשיב, נרדם, לא הגיש מבחן, דרשתי ממנו להביא אישור מאביו והוא מתחמק, אסרתי עליו לצאת להפסקות עד שישלים את המבחן, אני מתקשר לביתו ואין מענה, זלזול מחפיר! ממש פרח נובל! חייבים לעצור זאת בחוזקה!". המלמד מסיים את דבריו הכואבים, מניח את יוסי המתדרדר אצל המנהל ושב אל כיתתו, אל כלל הפרחים הפורחים.

המנהל מביט בפני יוסי, ובמקום לגעור ולהוכיח, פותח בשאלה רכה "יוסי, מה נשמע? יש משהו שאני לא יודע?" יוסי מתכווץ וניכר שמתאפק מבכי. "יוסי, אני לא כועס, אלא מאוד רוצה לשמוע מה יש לך לומר". יוסי בן ה-10 פורץ בבכי. "כבר כמה שבועות שעל אמי לשכב במיטה, והיא נמצאת בבית של סבא וסבתא. [ב"ה הילד אינו בקי להגדיר מצבים לקראת שמחות]. אחי הקטנטן בבית-חולים כי יש לו איזשהו דלקת. רוב הזמן אבא אתו. אחרי החיידר אני הולך לבית של דודה ואוסף את אחותי הקטנה, מאכיל אותה ומעסיק אותה עד השינה. למדתי להפעיל מכונת כביסה. בלילה דוד שלי מהישיבה מחליף את אבא בביה"ח, ואבא בא הביתה. אבל אני אחראי על ארוחת ערב וסנדוויצ'ים בבוקר. אני קם מוקדם לתלות את הכביסה ש'הפעלתי' בלילה, לוקח את אחותי לגן וממהר לחיידר. המנהל! כבר אין לי כח!".

יוסי והמנהל בכו יחדיו. בכו מתוך קירוב לבבות. בכו בתפילה שהקב"ה ישיב ליוסי ומשפחתו שגרה ברוכה. יוסי בכה על קשייו בבית, והמנהל בכה על קשייו בת"ת. למה המלמד רואה 'הדרדרות' של יוסי – ולא רואה את 'יוסי' עצמו?

בלעם רוכב על אתונו, הוותיקה וקרובה לבלעם. בלעם רואה שהיא נוטה מן הדרך, סטה מהמשעול, רובצת, ומכה אותה שלש פעמים. הוא ראה את הבעיה הגלויה ולא התבונן לחשוב 'למה?', מה נמצא מאחורי הבעיה. בתפילת הלל אנו מתלוצצים על פסלי העכו"ם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ… בספרים הק' מבואר כי כמו שחושי פסל דוממים בגלל היעדר נשמה, גם אנשים חיים לא תמיד מדברים, רואים ושומעים, מתוך שהם מדחיקים את חלק הנשמה בקרבם. על זאת מבקשים על הגוים כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, יהיו דוממים! אך על יהודי ירא לנצל את חושיו על פי מצפון נשמתו! לדבר בשפה 'נִשְׁמָתִית', לראות בראיה רוחנית, לשמוע ולהאזין 'עם נשמה'…

הצדיק רבי אריה לוין הסתובב בחצר ת"ת 'עץ חיים' הירושלמי ב'הפסקות' כ'משגיח'. התלווה אליו פעם מלמד צעיר. בסוף ההפסקה שאלו רבי אריה "מה ראית בחצר?". סיפר המלמד שראה כי משה'לה מציק ומפריע לילדים, ובערל'ה מטפס בצורה מסוכנת על החומה ועל עץ. נענה לעומתו רבי אריה "ראיתי גם אני את משה'לה. אני מבין שנסיעת אביו לחו"ל מפרה את שלוותו. אשוחח איתו. וראיתי את בערל'ה. עלי לברר האם גבאי הצדקה נענו לבקשתי להעביר מוצרי יסוד ומזון לביתם. וראיתי עוד משהו. ראיתי שיוחנן כבר נעדר שלשה ימים. אתאם עם הוריו 'ביקור חולים'…

אוי לנו אם נהיה כבלעם שתום העין שרואה את סטיית האתון ואינו מתבונן בסיבת הדבר. אוי לנו להידמות לבלק מלך מואב שפונה ממקום למקום כדי לתפוס זוית-ראיה לראות ממנה הצד השלילי בעם ישראל ולקללם. לא אשכח עת שישבתי בוועדה בין-מקצועית שדנה בזכאות תלמיד לעזרה מקצועית. המלמד תיאר בפני אנשי המקצוע את קשייו והפרעותיו הרבים. הוא המליץ על שעות תגבור מסיביות. הפסיכולוגית שאלה אותו "ובמה הוא טוב? במה הוא מוכשר?" המלמד שתק. אין לו מה להשיב. מאוד התביישתי. היה מביך לראות מלמד שאינו מכיר את מעלות תלמידו ואישיותו. המלמד ראה רק את עצמו. התלמיד מפריע לי, הוא מתחצף אלי, אני לא יכול להמשיך עוד ככה…

בפרשה מכריזים שבחו של מקום "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"! פסוק זה נאמר בתפילת מוסף דר"ה, יום הדין והזכרון, עם המשכו: "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". פירש"י לשון רֵעוּת! ה' אוהב אותנו ורואה טובותינו.

עומדים כבר בשלהי שנת הלימודים. האם הספקנו לזהות 'מעלה' שיש לכל אחד מתלמידינו? האם אנו מודעים לכישרון ייחודי שקיים בכל אחד מהם? האם קיימנו שיחה אישית פרטנית, אפי' בדרך אגב, עם כל אחד מן התלמידים? בעצם, האם לימדנו השנה 'כיתה' או 'בני אדם'? ברור כי אנחנו יודעים מה לימדנו אותם, האם יודעים מה הם למדו?

בשיח שמסר האדמו"ר מסלונים שליט"א למחנכים (אלול תשס"ג) מסר, כי אביו הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' הדריכו לקראת התמנותו כר"מ בישיבה, שבכניסה לכיתה בכל בוקר, לפני שפותחים בלימוד, יש לרב ליצור קשר עין ולהביט בפני כל א' מתלמידיו ב'עין טובה'. מבט זה מעורר אהבה – בלב הרב ובלב התלמידים, כמים הפנים לפנים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להקדישני- פרשת חקת

להלן 'מעשה שהיה' כפי שהתפרסם בעת האחרונה. זאת חוקת התורה! כפי שנא' בפרשתנו הֶאֱמַנְתֶּם בִּי – לְהַקְדִּישֵׁנִי!

תלמידי כתה ח' בביה"ס יהודי בשיקאגו טסו ל'טיול שנתי' לוושינגטון. נהג אוטובוס נכרי המתין להם בנמל התעופה והיה צמוד אליהם במשך שלשת הימים הבאים. טיילו באתרים, באטרקציות ובמסלולים. לכל אורך הנסיעה התרשם הנהג מהתנהגותם המכבדת. הנערים דיברו בנחת זה עם זה, תלמידים ממושמעים לצוות, הודו לנהג בנימוס בעלייה ובירידה מן האוטובוס. זימרו בנסיעה שירים יהודים, עד שהנהג קלט מנגינות ומילים עבריות ואף הצטרף לשירתם.

כך עברו להם שלשה ימי הטיול בנעימים. הנהג התרשם מאורח חייהם של הנערים היהודים. הוא ראה שהם משתדלים להשאיר אחריהם רכב נקי, את השקיות והעטיפות משליכים לפח. הנהג רגיל לראות בני גיל זה דוחפים בעליות ובירידות, והפעם רואה נערים המכבדים זה את זה. אכן, הנהלת המוסד שׂמה דגש חינוכי על פיתוח הליכות נועם לצד רמה לימודית גבוהה, ומקדישה חשיבות רבה וכנה ל'בין אדם לחבירו' כתנאי משלים להצלחת 'בין אדם למקום'.

הנהג, כושי בשם מר רידיק, שמע כי הנערים מתרגשים לקראת טקס סיום כתה ח', והטיול הנוכחי מהווה גם פעילות 'גיבוש' לקראת התפזרות התלמידים בישיבות המשך בארצם ובעולם. בסוף ימי הטיול נפרדו בכבוד ממר רידיק הנהג.

כעבור שבועות מספר ערך ביה"ס 'מסיבת סיום' גדולה והדורה. התלמידים והוריהם התאספו בביה"ס לסעודת מצוה, בשילוב סיומי מסכתות, לצד צוות ביה"ס. אירוע מרגש ומושקע. קרוב לתחילת הערב, עולה אחד המורים להנחות את האירוע, ולפתע נאלם דום. מר רידיק, נהג האוטובוס הכושי, עומד בפתח לאולם, לבוש בחליפה מכובדת, ובידו זר פרחים. התלמידים זיהו אותו, והתחילו ללחוש להוריהם שזהו הנהג הוושינגטוני! המנחה הזמינו לברך את הקהל:

"מעולם לא הסעתי קבוצה כה מכבדת ומחונכת. כאשר רב לימד במהלך נסיעה – האזינו בכובד ראש, שמרו על הניקיון ועל כבוד הזולת. שמעתי שהם מתרגשים לקראת 'מסיבת סיום' הקרובה. החלטתי: להפתיע! בררתי פרטים, טסתי מוושינגטון לשיקאגו כדי לכבד את שמחתם! גם שיריהם היו מרגשים!" מסיים הנהג דבריו ופוצח בשירה "כל העולם כולו…", מנגינה ומילים שנקלטו בקרבו במהלך שלשת ימי הטיול… הקהל קם להריע לו בהתרגשות, והצטרפו לשירתו.

אשרי העם שככה לו! אשרי העם שה' אלוקיו! ברור לי כי חלק מהקוראים אינם מבינים את עוצמת המעשה, בהיותם חיים בתוך 'בועה' חברתית ואינם עֵרים לסובב אותנו. כל יהודי בעולם הינו 'נציג' של הקב"ה ושגריר העם היהודי. בוחנים אותנו בכל עת, מעשינו, דיבורינו והליכותינו. יהודי חרדי משמש 'חלון ראוה' לעולם של חיי תורה ומצוות.

תלמידים בטיול, בחורים בקניות, משפחות בנופש קיץ, בודדים בתחבורה ציבורית, במעבר חציה ובמרפאה. המתנהג בצורה בזויה אינו נדון 'לעצמו', אלא 'חרדים אינם מכבדים'. המשליך עטיפה למדרכה גורר הצהרה 'חרדים מלכלכים'. אין תכלית בטיעון 'הרי 'הם' לא טובים יותר'. אין בכך לפטור מאחריות. אדרבא, זה מחייב אותנו לקדש שם שמים!

אין לנו הבנה בחטא מי-מריבה. חז"ל מלמדים כי משה ואהרן נענשו מרוב מעלתם, שהקב"ה מדקדק עם קרוביו. ככל שאנו 'דתיים' יותר בעיני הבריות, 'חרדיים' ו'רבניים' יותר, כך מעשינו נבדקים ונבחנים בעיני אלוקים ואדם. בילדותי, בחו"ל, חשבתי כי יש להיזהר מ'חילול השם' רק בעיני גויי הארצות. טעות! חז"ל מתארים כי קידוש ה' וחילולו רח"ל הם בכל מקום, בבית, ברחוב, בשכונה – אף לעיני יהודים! גם מול ילדינו והורינו! אשרי זה שגדל בתורה… אוי לזה…

שנים רבות ניהלתי בס"ד תלמוד תורה, שקלט והציל, מתוך אמונה ואומץ, אף משפחות קירוב. באה משפחה מסורתית לרשום שני בנים. מה הביאם להחלטה זו? ההורים רואים ברחוב, מדי יום, שלשה אחים בדרכם לת"ת, נעימים ונכבדים, חולצות מכופתרות ופאות מסודרות. החליטו בלב שלם כי גם הם רוצים 'בנים כאלה'. שלשת האחים כלל לא מודעים שמביטים אחריהם ברחוב! ב"ה, כיום גם להורים אלה משפחה תורנית! מי ימנה הזכויות לאלפי רבבה!

נעורר שיח בכיתה על נושא מקודש זה ונקדיש זמן ומחשבה. חשוב לפתח בכיתה סימולציות ממחישות ומעשיות. נחשוב עם תלמידינו: מה אומרים השכנים על המוסד שלנו? מה מספרים עלינו המסיעים, איך מתרשמים מאתנו האורחים בבר-מצוה של חברנו לכיתה וכדו'. נעצים את השאיפה שנזכה ויכריזו עלינו "אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, פלוני שלמדו – תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו!" (יומא פו).

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תינצל מן הכעס- פרשת קרח

שעת לפנות בוקר, רבינו ה'חוזה מלובלין' מֵקִיץ ומגלה כי שַׁמָּשׁוֹ שכח להעמיד ליד מיטתו מים לנט"י. לא הוריד הצדיק רגליו על הארץ ללא נטילה, והמתין לבוא השמש. בליבו נצנצה טינה על השמש שגורם לו לביטול זמן יקר. מיד הרהר בדברי חז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'. אמר בליבו 'האם כדאי לעבור על איסור ע"ז בשביל מי נטילה…'.

כהורים ומחנכים עלינו לעמול להסיר כעס מליבנו, שהרי הכעס מהווה מכשול עצום בחינוך. אדם הכועס – חכמתו ניטלת ממנו, כדברי חז"ל (פסחים סו), ולא יכול לראות בבהירות את הדרך נלך בה. הכועס מאבד הערכת הסביבה כלפיו, וכמלמד הוא פוגע בעצמו, כי תלמידיו רואים בחולשתו וכבודו נפגם בעיניהם. לא די שהכעס לא משיג – אלא מפסיד.

דרש הג"ר מאיר אריק (מגאוני גליציה לפני השואה), חז"ל לימדו כי האדם ניכר בשלשה דברים – בכוסו, בכיסו ובכעסו (עירובין ס"ה). את אהרן הכהן לא ניתן לבדוק בכוסו, כי כהן משרת אינו מוזג ואינו שותה, שהרי שתויי יין אסורים בעבודה. אף בכיסו לא יכולים להכירו, כי על כה"ג נא' 'גדלהו מִשֶּׁל אחיו', אחיו הכהנים תומכים בו כלכלית. נותר רק להכיר במעלת אהרן בבחינת כעסו. על כן אומר משה רבינו לעדת קרח "וְאַהֲרֹן מַה הוּא?" – הנכם רוצים לדעת מיהו ומהו אהרן? – "כִּי תַלִּינוּ עָלָיו"! נסו לראות האם הוא יבוא לידי כעס! הרי 'בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי', איך תתקוממו נגדו?

המוכיח מתוך כעס אין דבריו מתקבלים. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, התוכחה מתקבלת כשנאמרת בשקט וסבלנות. בפר' בהעלותך מוכיח הקב"ה את מרים ואהרן על דיבוריהם על משה רבינו. בתחילת התוכחה אומר הקב"ה שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, פירש"י אין נא אלא ל' בקשה. בתום דברי התוכחה נא' וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. משמע כי חרון-אף ה' בא רק אחרי שסיים דבריו. כתב רבינו אליהו מזרחי "שדיבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס – כדי שישמעו כל דבריו, שאילו היה מדבר עמהם בכעס לא היו נשמעים"! דברים מבהילים! דברי נבואה מפי הגבורה! הם לא היו מתקבלים מתוך כעס.

מלמד התייצב בפני רבו להיוועצות, "נכשלתי היום בכיתה, איבדתי שליטה עצמית וגערתי בתלמיד בחוזקה מתוך כעס. מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה עוד". חשב הצדיק והשיב ברוב חכמה "אני מזהה כי כוונתך טהורה ורצונך להינצל בעתיד. עצתי לך, מחר בבוקר תפתח את השיעור בבקשת סליחה!" המלמד נרתע, וכי זה 'מכובד'? המשיך רבו "ברור לי שמאוד קשה להתנצל בפני ילד. לא נעים. אך בטוחני כי מכאן ואילך, בכל עת שיעלה בליבך כעס, תזכור שתצטרך לעבור שוב אי-נעימות זו, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם כלשון הרמב"ן באגרתו…"

עלינו להפנים את האמור כבר, שכעס פוגע בחכמה ושקול הדעת, ולכן, לא נגיב ולא נפעל מתוך כעס. להלן ביאור נפלא ומעשי בפרשתנו: בפסוק נאמר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם וגו'. פירש"י 'נצטער עד למאוד'. מדוע נוטה רש"י לפרש 'ויחר' ש'נצטער', ולא ש'כעס', כפשוטו של מקרא? כי התורה ממשיכה ואומרת שמשה רבינו פונה להקב"ה ומבקש עונש, לא לקבל הקטורת שלהם. אילו היה משה כועס היה ממתין, ולא פועל מתוך כעס!

בא מלמד אצל רבינו ה'פני מנחם' מגור ושאלו 'איזו קבלה טובה אקבל ע"ע, להצליח עוד במלאכת הק'?' השיבו רבינו 'על כל אחד להתחזק בדבר שנוגע אליו, מלמדים צריכים להתחזק בענין הכעס'. והוסיף 'בזוה"ק כתוב 'כל הכועס כאילו עובד ע"ז'. מה ההשוואה בין השנים? הדמיון הוא – כשם שע"ז לא מועילה, כך הכעס אינו פועל מאומה…'.

בעירו של הג"ר אייזל חריף היה מלמד קפדן וכעסן שהיה מוציא זעמו על תלמידיו. קבע הרב שעל ההורים לשלוח את בניהם למלמד אחר. בא המלמד לרב וטען "הלוא אגווע מרעב! במה אתפרנס?" השיבו הרב "אלווה לך כסף, צא וסחור בבהמות". תמה ה'מלמד' "אך אינני יודע לסחור בבהמות!" השיבו הרב "הרי גם במסחר ילדים אינך יודע!"…

בניהול כיתה, חובה לשמור על כללי משמעת ודרך ארץ. יש ללמוד בעיון רב דברי חז"ל 'ולא הקפדן מלמד'. תקיפות – כן, יציבות ושמירה על כללים – כן! אך להפנים ולהבחין היטב מה הגבול בין תקיפות נדרשת לבין קפדנות מזיקה.

אמר החכם "לכעס תמיד יש סיבה, אך לעתים נדירות יש לו סיבה מוצדקת". דרש בר קפרא 'רגזן – לא עלתה בידו אלא רגזנותא'. כלומר, 'הרווח' היחיד מהכעס שהוא נותר בידך, אצלך, אינך נענש על הכעס שלך, אתה תוענש על-ידי הכעס שלך. הכעס עצמו הוא העונש. אדם שאין בידו אלא פַּטִּישׁ בלבד – כל דבר נראה בעיניו כמסמר…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

והתחזקתם

מהותו של מחנך היא בהעצמת תלמידיו. הוא מעצב נפש חניכיו ונוסך בהם ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות, מעודד התנסות ועשייה. הוא מלווה אותם ומחמיא בכל תהליכי התפתחותם – גם מכישלון לומדים, מכל ניסיון מחכימים.

מלמד טוב מאיר פנים לתלמיד על עצם ההשתדלות, ולא על ההצלחה בלבד. הוא הרי מודע שההצלחה בעתיד חייהם אינה פרי ההצלחה בהווה – אלא תוצאה של מוטיבציה וביטחון עצמי, יכולות התמודדות עם הפסד כמו עם נצחון.

תומס אדיסון נחשב 'גדול הממציאים' שבכל הזמנים. עשרות שנים יגע ועמל כדי 'להמציא' ולחשוף את נפלאות הבורא יתב"ש – בעיקר בתחום החשמל. הוא הראשון שיצר 'נורת חשמל' שמאירה את העולם. גם אחרי ההמצאה הראשונית, המשיך לפתח גרסאות מתקדמות ונוחות. כאשר 'המציא' 'נורה מתברגת' מסר את ה'אבטיפוס' [הדגם הראשוני הניסיוני] לאחד מעוזריו, וכיבד אותו להבריג ולהפעיל. הלה התרגש מאוד, ידיו רעדו והנורה נפלה ונשברה. תוך יומיים השלים אדיסון נורה נוספת שתתחבר לחשמל בהברגה. הוא קרא שוב לאותו עוזר וּמְסָרָהּ בידו. שאל אחד הנוכחים "למה? הרי הוא כבר הפיל ושבר!" השיב אדיסון: "אכן, עבדתי יומיים נוספים בגללו, ברם, אם לא אתן לו לנסות שוב – הרי שעד סוף ימיו יחיה בתחושת כישלון. מַטָּרָתִי בחיים להאיר לבני אדם, ולא רק על-ידי מנורות!".

איש זה ממחיש 'חכמה בגוים תאמין'. היכן שאב ולמד תובנה ערכית ומוסרית זו? איפה התחיל ואיך הגיע לאן שהגיע?

תומס הצעיר שב מיום לימודים, ומסר לאימו מכתב. "המנהל אמר שזה עבורך". היא פותחת ומקריאה בהתרגשות ובקול חנוק "בנך גאון – ואין צוות בית הספר יכול לספק את צרכיו. עדיף שיישאר ללמוד איתך בבית". כעבור שנים רבות, מתה אימו הישישה. אדיסון – כעת חוקר וממציא בעל שם עולמי – בא לסדר את חפציה. הוא מוצא במגרה מכתב ישן. פתח וקרא:  "בנך בַּעַר, לקוי למידה. אין לו סיכוי להצליח. חבל שיגיע לביה"ס. השאירי אותו בבית…".

אדיסון הצליח כי לא נרתע מקשיים. הוא המציא 'פונוגרַף' [מכשיר ראשון בעולם שמקליט ומשחזר קול] אחרי כאלף ניסויים. לשאלת עיתונאי "איך התחושה להיכשל אלף פעם?" השיב: "איני מרגיש כישלון. למדתי אלף דרכים שאינן עובדות"…

המרגלים נכשלו כי איבדו ביטחון עצמי ונפלו בקרבם. ראו את בני הענק, שמעו 'הנה חגבים בדמות אנשים' והתרסקו נפשית. איבדו ביטחון בה' שכבר הראה גבורותיו, ואיבדו את 'כח המשלח בשליח'. הרגישו את עצמם נמלים, חלשים.

למה אין מלמדים תלמידים באמצעות הקלטות והקרנות? למה צריך מורים ומלמדים? הרי יכולים לחסוך מיליונים בהעברת ההוראה בצפייה והאזנה. כי תלמיד זקוק למורה! לא להקראת חומר, הרי קלטת מקריאה טוב יותר, אלא בשביל העידוד והליווי הרגשי. אם מלמד נועד שיקשיבו לדבריו בדממה – הרי סרט צפייה טוב ממנו. תפקידו להקשיב לתלמיד! לשמוע רחשי ליבו, לטפח ביטחונו האישי ודימויו העצמי החיובי. את התחושה "אני יכול, אני מסוגל!" לא יקבל ילד ממקרן. הוא חייב לשמוע זאת מהוריו וממוריו. מפיהם ומליבם. גם עליהם להאמין בו! 'כן! בכוחו להצליח!'.

הרבי הק' מפיאסנצא הי"ד מדגיש בהקדמתו ל'חובת התלמידים' כי על המלמד לראות בתלמידיו הקטנטנים – 'גדולים' שטרם גדלו, 'בוגרים' שעדיין לא הבשילו. יעביר אליהם תחושת האמון והאמונה, "אתם תגדלו להיות אנשים מוצלחים! גדולים בתורה ויראת שמים". איכות האילן בגדלותו תלויה ברמת הטיפוח וההשקעה בשנותיו הראשונות.

ולא מדובר בהשקעה 'טכנית': לימוד מרובה, הספק גדול וכו'. בפתחם של 'פרקי אבות' לימדו אנשי כנה"ג: 'והעמידו תלמידים הרבה'. לא אמרו ללמד, אלא להעמיד תלמידים, להעניק להם 'עמידות', יכולות ללמוד וללמד. על המילה 'תלמידים הרבה' דרשו כי על הרב לזכור כי ב'העמדת' תלמידיו – ימשיכו אף הם להרבות תורה ויראה בעתיד, בכוחו!

מלמד יקר! חֲשֹׁב וְדַמְיֵן, כמה אתה נהנה ממחמאה מהמנהל או הורה. אתה מתמלא עונג וסיפוק. זוכר את העיתוי ושומר את הפתק. וכפי שאתה, בוגר ויציב, פורח ממילת מחמאה ועידוד, אל אחת כמה וכמה תלמידיך הצעירים!

עשרת המרגלים הפילו את רוח העם. יהושע וכלב ניסו לחזק ולעודד. נוח יותר לקבל דברי ייאוש וחידלון מדברי נוחם וחיזוק. חינו"ך בגמטרי' עידו"ד, ולא בערך נומינלי בלבד. עידוד הוא נשמת החינוך. כמו שאתה מתכונן 'מה ללמד' תכנן גם 'את מי ללמד'. לא חומר לימודי במרכז אלא נשמות בני ישראל. והתחזקתם! תתחזקו וחיזקו אחרים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כמתאוננים

נערכים להיכנס לארץ המובטחת תוך ימים ספורים. עם ישראל נוסע מהר סיני, משה רבינו קורא בלהט 'קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ' וגו'. תיכף מתממשת ה'לשון החמישית' בגאולת מצרים: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…'. משה פונה ליתרו חותנו ומזמינו ליטול חלק במסע הקדוש. בדבריו משתמש משה חמש פעמים בשורש 'טוב': וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. האוירה טובה, חיובית וחגיגית!

החגיגיות קורסת באחת. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'… מתחילה סידרה של תלונות וגישה פסימית. לדבריהם נוסעים מהר מדי, רעבים, צמאים, עייפים, חם לנו, נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל… המרגלים זורעים חשש ורפיון, ריסוק האופטימיות. נרגנות והכפשות מפי קורח ועדתו. הבכיינות והטרוניות הביאו נפילה תהומית. הכניסה לארץ מתעכבת.

משגיח בישיבה החליט להעיר לתלמידיו על ריבוי תלונותיהם. שוב רוטנים על האוכל, המיזוג והמיטות. פתח המשגיח את שיחתו השבועית ב'דבר צחות' מחודד ['בדיחה' בשפה מכובדת]. הבחורים פרצו בצחוק מענג. בהמשך השיחה חזר על בדיחה זו. רק בודדים צחקו. אחרי כמה דקות חזר – שוב – על אותה בדיחה. הפעם, אף אחד לא צחק. הסביר לבחורים: נכון, לא ניתן לצחוק על אותה בדיחה שוב ושוב. אם כן, אפוא, למה אתם מתבכיינים על אותם דברים – שוב ושוב?

סוציולוגים ומנתחי התנהגות חקרו מה מניע אנשים מסוימים להיות 'מתלוננים סדרתיים', לראות את החיים באפרוריות פסימית. דמוי עצמי נמוך, ילדותיות, קנאה נסתרת, חוסר סיפוק, מרירות הנובעת מחוסר הצלחה בחיים. הם מְפַצִּים עצמם בכך שלא רק להם 'רע' – אלא לכולם. 'מתאוננים' רבים משיגים בכך 'תשומת לב' שחסרה להם.

הקידום הטכנולוגי על אופניו הרבים מַפְרֶה את תרבות הנִרְגָּנוּת. בעבר רָטְנוּ בבתי-הכנסת וב'ספסל' בגינה השכונתית. הדברים לא התפזרו במהירות ובתפוצה רחבה מדי. כיום, בהקשה זריזה ובלתי אחראית, בהודעה קולית או מוקלדת, מופצות תלונות, הוצאת דיבה, רכילות ולשון הרע, כאש בשדה קוצים. לְשׁוֹן הדוברים האלה קרוי 'חץ'. כיום, יותר מפעם, החיצים נעשו קטלניים. משפחות נהרסות, פרנסות נשמטות, עסקים מתפרקים, בהקשת 'שַׁגֵּר' בלתי אחראית.

קבוצת 'ווטסאפ' של הורי הת"ת. [ב"ה, במוסדות רבים מילה זו זרה, אך מדין 'הכר את האיוב' קראתי למכשול בשמו.] מחליפים בה מידע על מועדי הלימודים ומטלות שיעורי בית, עוזרים זה לזה בהסעות וכדו'. אך לעתים – קרובות מדי – מתקיימות שם שיחות רכילות על צוות הת"ת. ויהי היום, יוסי פוגש את בנו העצוב. הוא מספר לאביו כי הרבי "נתן לי פליק ונפלתי". יוסי מתרעם! רֶבֶּ'ה מרביץ?! לבן שלי? מיד שולף את ה'פון' ושואל 'בקבוצה': " רֶבֶּ'ה פלוני מרביץ! גם לכם? ידוע? מה עושים?". תוך שניות מתקהלים 'בעלי החיצים' כחיות טרף ותולשים פיסות נשמה מעל המלמד. 'הוא נראה עצבני!', 'הוא לא זמין לי24/7 ', 'הבן שלי אומר שהוא קשוח', 'רציני מדי'… אחת דתו למות בתלייה בכיכר העיר!

שכן של המלמד מפנה את תשומת לבו לצונאמי שסביבו. הוא מחויר, בוהה, ומנסה להבין 'בשל מי הסער הגדול הזה'! הרביץ? הוא? מתי? חלילה וחס! הוא פונה למנהל במבוכה, והלה חושש מהתארגנות לפנות לרשויות ונטישת הת"ת. המלמד קם, ונוסע לביתו של יוסי, בתיאום. הוא מבקש לשמוע מפי הילד עצמו, כמובן – בנוכחות ההורים. הילד לא יודע כי המדינה גועשת בגללו. הוא חוזר ומספר שאכן היה עצוב כי "הַרֶבֶּ'ה נתן לי 'קליק' (ממתק שוקולד), וזה נפל לי".

יוסי צונח. קולט את כשלונו ומתמלא בושה. מחשבותיו סוערות: 'למה נחפזתי לחרוץ גורל מבלי לברר, למה אני כזה 'קוּטֶר'. נכון, חבר בעבודה העיר לי לאחרונה שהמילה הכי-נשמעת ממני היא 'אוּף'. בעבודה התחלתי להיזהר, אך עלי להשתנות באמת!'. יוסי כתב בקבוצה "טעיתי! הַרֶבֶּ'ה צדיק ואני הרשע! נכשלתי! הנני מפייסו ברבים!'. הרוחות נרגעו, אך הכתם לא יסור לגמרי. אנשים נוטים לזכור את הדיבה, את הרוע, ולא את ההכחשה… הנזק כבר נעשה… !

מותר להתלונן – אך בגלוי, ישירות, ולא במרחב הציבורי. נלמד להגיש תלונה ב'שאלה' ולא 'בקריאה'. לברר ולא לקבוע. וכיצד נצמצם את מגפת התלונות? בריבוי מחמאות! כאשר יכירו אותך כ'איש טוב', לא ימהרו להכפישך. הרגיל להתלונן – מזמין נגדו תלונות. 'אוּף' אינה מילה ומידה 'יהודית'. נוציאה מעל לשוננו, ובעיקר – מליבנו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מיהו המלמד הזוכה?

אברכים צעירים היינו, התקבצנו ב'כולל' מד' כנפות הארץ. ישבנו פעם והעלנו זכרונות מה'חיידר'. האמת אומר, חלק מהדברים צרמו לנפש השומעת. דיברו על עונשים וקשיחות. אחד מאתנו התבטא "כיום ב"ה העולם ממוחשב, אך אז פעלו ב'שיטה ידנית', מכאיבה…". מאידך, היו שהעלו זכרונות חיוביים ומרגשים. אברך סיפר בערגה: "הרב משה לימד אותנו 'שירת הים' בפר' בשלח. הרגשנו את נשמת הרב'ה, הוא לימד את כל הרש"י הארוכים על פרטיה ו'דקדוקיה' ועוד מדרשים. מאז אני מתענג, מדי יום ביומו, באמירת אז-ישיר". רעהו המשיך "לא אשכח את השבתות עם הרב יצחק". "שבתות?" שאלנו. "כן! הוא קבע עם תלמידיו לבוא אליו בשבתות לבית הכנסת! בחורף התאספנו בצפרא דשבתא בשעות המוקדמות שלפני תפילת שחרית, ואילו בקיץ – שלש שעות לפני מנחה! ישבנו עם הרב'ה ולמדנו. שיננו חומר שבועי, למדנו ספר החינוך וספרי מוסר, פרקי אבות ורעיונות בעומק הפרשה". השלישי דיבר בהתרגשות על סעודות 'מלוה מלכה' שהרב'ה מרדכי היה עורך לנערים בביתו בכל מוצ"ש 'מברכין'. אשתו הכינה מרק 'של פעם' והרב'ה סיפר סיפורי צדיקים מיוחדים בין קטעי זמירות ששרנו. מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם!".

שלשת המלמדים הללו הזכורים לטוב, מיוחדים המה. הלוואי על כולנו. ונשים לב: במה זוכרים אותם – האם על שיעורי גמרא ערוכים בטוב טעם? האם על משמעת וכללי כיתה? האם על סגנון הדיבור והמבצעים? לא! בלב התלמידים נחקקו הדברים שהמלמדים שלהם עשו 'מעבר' לתפקידם. האחד לא 'דילג' על דקדוקי רש"י 'כמנהג המדינה', אלא יצר אוירה מיוחדת קירב לב תלמידיו לרש"י הקשים. האחר מסר את שבתותיו ברוח 'מנוחת אהבה ונדבה…'. השלישי אירח בביתו פעם אחר פעם, מרק מבהיל שהווי לוהט, זמירות וסיפורים, חקוקים בנשמה לנצח!

מלמד זוכה לדרגה נפלאה של 'כאילו ילדם', זכות שעומדת לו בזה ובבא. בפרשתנו נא' 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. רש"י מביא מחז"ל, שהרי בהמשך מונה התורה בני אהרן בלבד. הם קרויים תולדות משה כי לימדם תורה! לכן נא' בְּיוֹם דִּבֶּר ה'… בְּהַר סִינָי, כי ממתן תורה ואילך גם הם 'תולדותיו' והוא 'כאילו ילדם'.

מעיר רבינו המהר"ל (גור אריה, כאן) הרי משה רבינו לימד את כל עם ישראל, ומדוע בני אהרן בלבד קרויים תולדותיו? למה אין כולנו מְכֻנִּים 'תולדות משה'! ומבאר, שלא כל מלמד זוכה תואר נשגב זה! וזה לשונו "שָׁאנֵי ישראל, שהרי הקב"ה צוה לו שֶׁיְּלַמֵּד להם תורה, והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל – לא היתה תורה ניתנת למשה! אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט 'כאילו ילדם'". עכלה"ק.

לפי דבריו אלה – דרגת 'כאילו ילדם' לא באה 'אוטומטית'! חז"ל הכתירו ב'כאילו ילדו' רק את המלמד שעושה יותר ממה שהתפקיד מחייב! הרי ללמד הוא חייב, לכך שכרוהו וזאת מלאכתו. משה רבינו השקיע בבני אחיו יותר ממה שנצטווה, ולכן נחשב 'כאילו ילדם'! על הַתּוֹסֶפֶת! בדיוק כמו שאין להורים 'שעות עבודה' מוגדרות, והתמסרותם מוחלטת, כך, מלמדים 'מצדיקי הרבים' שמעניקים לתלמידים 'מעל ומעבר' זוכים לזכות העילאית: 'כאילו ילדם'!

בצאתנו מהילולת רשב"י נעורר דברים מבהילים מזוהר-חדש פר' לך לך (עה"פ ויאמר מלך סדום אל אברם…) שמלמדי תשב"ר אינם נמסרים לגיהנום, אף כאשר הם ראויים להיענש! (עיי"ש!). שמעתי מפי אחד מגדולי הדור שליט"א "כנראה, יש בשמים 'פנקס' מיוחד בו רשומים מלמדי תשב"ר אמיתיים, הראוים לכך. זה לא תלוי במעסיק או בתלוש…". אהה!

הבה נֵרָשֵׁם ב'פנקס' זוהר זה! נתכונן לכל שיעור, נשקיע בכל תלמיד, לא עובדים עם 'סטוֹפֶּר' ביד, לא שואלים 'האם זה מחובתי…?'. חיים את העבודה. לא רואים במוחלש קושי ומכשול אלא אתגר והזדמנות. נותנים לכיתה את הלב – כי זה לב החינוך! לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אך נהיה כמלאכי השרת בכך שממלאים שליחות אחת ולא יותר! לא נעסוק בדברים נוספים שמסיחים דעתנו מחינוך. פותחים את לבנו להורים, להכיל ולשמוע, בחן ובנועם. מתגייסים למען המתקשה ונרתמים למען הנזקק. נלטש כל שיעור בהכנה מקיפה, ונמסרנו יפה יפה – לא 'דפי העבודה' היוצאים ממכונת הצילום, אלא 'דברים היוצאים מן הלב', בתפילה: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'בחקותי' מול 'בחוקותיהם'

'משכיל' ניסה להביך את הרבי ר' בונם מפשיסחא ושאלו: "מה לבש אברהם אבינו? קפוטת משי שחורה ובראשו 'ספודיק' גבוה, או שמא גלימת אדמו"ר זהבהבה ושטריימל רחב?" השיבו רבינו בחכמתו הגדולה: אברהם אבינו נדד מנהון-להון, מכשדים מולדתו – דרך חרן לארץ כנען, ובהמשך למצרים ופלישתים. בכל מקום בחן את לבושי הגוים המקומיים, והקפיד להתלבש אחרת מהם! הם לבן – הוא שחור. הם שחור – הוא לבן! אברהם העברי, בָּעֵבֶר הָאַחֵר!

ילדינו ותלמידינו חווים מגיל רך את העיקרון שנהיה שונים מהסביבה. מקפידים, כמסורת אבותינו, על ייחודיות ונבדלות מסגנון הגוים. כבר מאז היינו לגוי, כפי שנא' וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, דרשו חז"ל, ואת זה משננים באזני בנינו ב'ליל הסדר': "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם". שמרנו על לשוננו, לבושנו, ושמותינו היהודיים. במדרש נאמר עוד ששמרנו אף על מאכלינו היהודיים! חשוב שנסביר לדור הצעיר: על מה ולמה. הַנִּבְדָלוּת אינה עונש אלא 'מצויינות'!

ב'משך חכמה' בפרשתנו מתאר רבינו מאיר שמחה הכהן במאמר נוקב (עה"פ ואף גם זאת וגו') אודות קורות עמנו לאורך הדורות. עם ישראל חש 'בבית' בארצות גלותנו, משתלבים, מתערים בחברה ובתרבות, והקב"ה נאלץ לחדש "צרה – שואה – גזירה" לעקור אותנו מ'אזור הנוחות' בו 'התנחלנו'. ברוב חסדיו הוא מטלטל אותנו שוב – להזכיר לנו שאנו בגלות ואין לנו חלק ונחלה בתרבות 'המקומית'. אך כל 'מאה-מאתים שנה' מרגישים שוב בנוח, ואזי בא טלטול נוסף… כך כתב ב'נבואיות' עשרות שנים לפני 'השואה' האיומה: "…ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו… יחשוב כי ברלין היא ירושלים… אז יבוא רוח סועה וסער ויעקור אותו מגזעו…" עיי"ש.

באגדותיו המופלאות מספר רבה בר בר חנה (בבא בתרא ע"ג: בתרגום ללשה"ק): פעם אחת היינו מהלכין בספינה, ראינו דג אחד שהתקבץ חול על גבו, וצמחו עשבים על החול. סברנו שהמקום הזה [הדג שעל גביו החול והעשבים] הוא יבשה [אחד מאיי הים], והלכנו ואפינו ובישלנו על גביו, וכאשר התחמם גבו של הדג, התהפך [הדג וכל מה שעל גביו שהיה נדמה לנו כיבשה], ונפלנו למים. ואם לא היתה ספינתנו קרובה היינו טובעים בים. ע"כ. בעלי הדרוש הסבירו שהוא רומז לספינת ישראל המטוטלת בגולה ומוצאת אי נוח לישב עליו. יורדים ומתרווחים ב'ארץ החדשה'. אך כשמתחילים לחמם ולהתחמם, להרגיש שייכות וקביעות, מתהפכת האכסניה הנוכחית בצורה מסוכנת ומחזירה אותנו לגלות…

זהו אחד מיסודות יום ל"ג בעומר! על מה נדרש רבי שמעון בר יוחאי לברוח ולנוס על נפשו? על שהכריז באומץ כי אל לנו להתפתות לחשוב כי הגוים טובי לב הם בבניית שווקים מרחצאות וגשרים. נדע להיזהר מהם וממלכודתם. הכוונה שלהם לכבות גחלת נשמת ישראל, וחייבים לשמור על בידול. רשב"י מסר נפשו בשביל הכרזה נצחית זו!

בימי 'מלחמת צרפת רוסיה' היתה דעתם של צדיקם רבים, ובראשם רבינו 'בעל התניא', שעדיף שנפוליאון יפסיד, וכך לא יביא לרוסיה את 'דגל המתירנות' אותו נשא. המשילו אז משל על התערבות הרוח והשמש, מי יצליח להשיל את מעיל הַהֵלֶךְ מעליו. הרוח נשבה בעוז להעיף את המעיל, אך האיש הצטנף והתכרבל במעילו עוד ועוד. כאשר השמש חיממה בכנפיה – פתח האיש את מעילו מול החום, עד שהסירו מעליו. נפוליאון 'חימם' את היהודים בהצהרותיו הנעימות וגרם להתבוללות רבה, לעומת הצאר שבנ"י התכנסו בקרבם והתחזקו בדתם מול גזירותיו.

ילדים עשוים לראות את 'עקרון ההיבדלות' כגזירה. חובה עלינו לסבר את אזנם, ללמדם כי אנחנו בוחרים בבידול, לכתחילה! כפי שיוסף הושיב משפחתו בגושן המרוחקת. 'גוים יש מספיק, ה' רוצה אותנו כיהודים'. ודתינו שונות מכל עם! התורה פוקדת עלינו 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ', וחז"ל ביארו שזו אזהרה מהידמות לגוים ושלא נעשה כמעשיהם. ואיך זוכים להישמר ולהתרחק מהם? פרשתנו פותחת 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', פירש"י 'שתהיו עמלים בתורה'. עמל ויגיעה בתורה מעניקים סיפוק ושמחה, הגוברים על הפזילה לדרכי הגוים והתאווה ללכת בחקותיהם.

השבוע חל 'פסח שני'. שמעתי בדרך המליצה: חלה יפה יותר ואף טעימה בהרבה ממצה. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו 'לחלותינו' – לעשותנו 'חלות', לשכנע אותנו 'באו תהיו טעימים יותר, יפים יותר, מתקדמים ומפותחים…", והקב"ה 'מצילנו' מידם! ה' עוזר לנו להישאר מצה! במראה הפשוט ו'בטעם של פעם'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ננהג כבוד זה בזה

לפני שנים, הושבתי בימי ספירת העומר 'מעגל תלמידים' לדון במשמעות הדרישה "לנהוג כבוד זה בזה". ברור שחז"ל לא התכוונו שתלמידי רבי עקיבא מתו בגלל שלא קמו לשיר 'ימים על ימי מלך תוסיף' כאשר חברם נכנס לחדר, וחטאם אינו שלא הפליגו בתארי כבוד מוגזמים לפני שמות עמיתיהם. הרי מדובר על מתן כבוד לזולת, להתייחס בנכבדות ונעימות, להרגיש במחסורו, להטיב במאור פנים ובמילה מעודדת. 'כבוד האדם' במובנו הבסיסי.

ביקשתי מתלמידיי להעלות הֶרְגֵּשִׁים ודוגמאות להרחיב בהם את מושג 'לנהוג כבוד זה לזה'. דיברו על ביקור חולים, התגייסות לסייע לחבר לקראת מבחן, לחלוק ממתקים ביום טיול, להרים בסוף היום כסא של תלמיד נעדר, ועוד. אחד התלמידים הציע "המנהל! סַפֵּר לנו שוב הסיפור עם העכבר". רגיל הייתי בסיפורת, ולקח לי רגע להיזכר לאיזה סיפור הוא מתכוון. אכן, הילד צדק, הסיפור ממחיש את חשיבות העזרה ההדדית, גם כשזה – לכאורה – לא להנאתך.

העכבר הקטון מציץ דרך חָרָךְ בקיר ורואה את בעל הבית פותח חבילה. עקב העכבר בסקרנות לדעת מה יוציא ממנה. אבוי! העכבר רואה כי הוא מוציא 'מלכודת קפיץ' חדשה ומניחהּ באחת מפינות הבית! העכבר חושש לנפשו! הוא יוצא לחצר ומשתף את התרנגול בדאגתו "מה אעשה? הונחה מלכודת קטלנית!" מתנשא התרנגול ואומר "וכי מה אכפת לי? וכי אני מסתובב בבית?". ממשיך העכבר הלחוץ לכבש "אני פוחד מאוד מהמלכודת!". הכבש לועג "עליך לשים לב! שמור על עצמך! זו לא הבעיה שלי!" וממשיך להעלות גרה. הלך העכבר לחפש נוחם ועצה מהפרה הגדולה. גם היא מקלה ראש ואומרת לו בקור רוח "זה לא מגרד לי. המלכודת קטנה מדי להזיק לרגל שלי!". מסכן העכבר. שום עזרה ואפילו לא מילה מרגיעה אחת. בראש מורכן ובלב חרד חוזר לחור שלו, כשהוא חושש לעתידו.

בשעת לילה מאוחרת נשמעת צעקה בכל רחבי הבית והמשק. עקרת הבית ירדה לשתות, ונתקלה במלכודת. הבוהן שלה נצבטה והיא מדממת מאוד. רופא הוזעק. הרופא חבש את רגלה, ואמר לבעלה להכין מרק עוף טרי, להרגיעהּ. יצא מהר לחצר ושחט את התרנגול והעמיד מרק לאשתו… למחרת ראה הרופא כי הפצע מזדהם, ויעץ שתאכל בשר שָׁמֵן לחיזוק כללי. מיהר בעלה ושחט את הכבש… קרוביה שמעו את שארע ובאו לבקרה. כדי להאכיל את האורחים הרבים שחטו את הפרה. העכבר המשיך להציץ מֵחָרָךְ בקיר, ונזכר בכל אלה שהרגישו שהבעיה בכלל לא שלהם…

פרשת השבוע, 'בהר סיני', עוסקת בדיני שמיטת קרקעות, מכירת שדות ובתים, הלוואת כספים וגיבוי מסחרי לאחינו, אופן מכירת עבדים וההנהגה עמהם, ועוד מצוות שהמשותף ביניהם הוא ההכרה כי לה' הארץ ומלואה, גֵּרִים אנחנו בעולמו, ממנו הכל ומידו נותן לנו. בשיעור לקראת שנת השבע שאל תלמיד בן-עיר "מה נוגעת השמיטה אלינו? אין אנו דרים מושב חקלאי, הירקן ליד הבית מוכר סחורת חו"ל, אין לי בבית עציצים נקובים ושאינם נקובים…". הסביר המלמד כי המסר המרכזי הוא "שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור…" הנכסים לא שלך! העולם לא שלנו! יש בעל הבית וכולנו משועבדים לכללים שהוא יתב"ש קובע. גם הכסף בכיסנו אינו שלנו, הבית בו גרים שייך לה', אנו מברכים על האוכל ליטול רשות מ'בעל הבית' לאכול מהאוכל שלו! נודה לו על כל נשימה!

כל ילד נזהר לא להיקרא 'פרייאר'. חשוב שהוריו ומוריו יחנכוהו כי במעשי צדקה וחסד לא נחשבים כזה! חושבים על הזולת, מתייחסים ומתבוננים בצרכי האחרים. לא נהיה כמו בעלי החיים הנ"ל שהעלימו עין מדאגת החלוש והזוטר, בחושבם "מה זה קשור אלי". וגם כשזה לא-כל-כך קשור, נתגייס במתן עצה ועידוד, להקשיב לו ולהרגיעו.

ילדינו יקחו מאתנו דוגמא אישית: כמו שאב המפרנס בניו ובנותיו אינו 'פרייאר' כי מדרך הטבע שכך נוהגים, כך יראו שנותנים לעניים, תומכים בחלשים, ומשתתפים בצער הזולת. המרבה הו"ק לצדקה וחסד מרויח ולא מפסיד!

כאנשי חינוך עלינו לקבוע זמן מדי יום ביומו לחשוב על הסמוכים לנו. מי זקוק למילה טובה, מי זקוק למזון גשמי או רוחני? המדרש בפרשתנו מאריך ומשבח אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. להשכיל, להיות חכם, לעזור מתוך התבוננות ושכל. ונזכה ויקוים בנו המשך דברי הפ' בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. כשנזכור שהוא "בעל הבית" נהיה כדאיים לעזרתו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                   יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מ-1 – 10 כמה חשוב לך שילדך ידע מספרים?

אמא, אם יש לי 1 +1 אז כמה זה שווה? שאלה ריקי בת ה-3 . יוני הבוגר יותר הסביר לה שמה הבעיה, עושים באצבעות וככה יודעים. יאיר הקטן בן השנתיים החל לדקלם במתיקות כובשת, 1,2,3,5,6,7,8,9, כמה דילוגים קטנים, אבל הוא ממש בכיוון…

תרצו או לא תרצו למספרים יש מקום מרכזי בחיינו, פעילויות יומיומיות רבות קשורות במספרים. כבר מגיל קטן הילדים נפגשים במספרים והם מהווים בסיס ליכולות חשבוניות מתקדמות. מקצוע המתמטיקה נלמד לאורך כל שנות ביה"ס, אולם ההתפתחות הבסיסית מתרחשת בגיל הרך.

כמו כל דבר בהתפתחות, היכולת להבין מספרים ומושגי חשבון אינה מופיעה פתאום משום מקום, אלא נבנית בהדרגה  ולכן יש צורך בבניית תשתית רחבה המבוססת על הקניית מושגים ופיתוח החשיבה.

עטרה בן דוד קל"ת, מספרת לנו על המספרים ונותנת לנו טיפים שווים ואטרקטיביים להקניית מושגים ופיתוח החשיבה המתמטית. 

למושג מספר חמישה היבטים:
א. ספירה- לציין את שמות המספרים ברצף ולפי הסדר.
ב. מניה- התאמת המספר לכמות החפצים.
ג. סדר- מספר סודר, המציין מהו המקום של פריט מסוים בתוך הקבוצה (ראשון, שני … אחרון).
ד. רצף- 3 נמצא אחרי 2 ולפני 4.

ה. הצורה הגרפית בה נכתבים המספרים.
רכישת המספרים שונה מילד לילד, ומושפעת מהשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא אך גם תלויה במידת החשיפה וההתנסות של הילד. חשוב לחשוף את הילד לחמשת ההיבטים שצוינו לעיל באמצעות עשייה יומיומית שתכלול: משחקים, פעילויות, שירים וספרים.

בנוסף לכך, הבנה חשבונית מבוססת על רכישת מגוון מושגי גודל, כמות, זמן וכיוונים בהתאם לגיל הילד. לכן

חשוב להקנות לילד את המושגים הבאים: קטן/גדול/ בינוני. הרבה/מעט. גבוה/נמוך. ארוך/קצר. יותר/פחות/שווה. הכל/כלום/חצי. מלא/ריק. קרוב/רחוק. לפני/מאחורי. ימין/שמאל. ראשון, שני, שלישי … אחרון. קודם/אח"כ/ בסוף.
לפנייך מספר פעילויות שיאפשרו לך לחשוף את ילדך למספרים בצורה חווייתית ומהנה:

  • ספרו תוך כמה קפיצות אתם מגיעים לחדרי הבית השונים.
  • ספרו בדילוגים של 2.
  • דקלמו את השיר האלמותי: 5 תפוחים היו  על העץ…
  • 'חפשו את המטמון'- הטמינו חפץ כלשהו במקום מסוים, על הילד למצוא את החפץ בהתאם להוראות שיינתנו לו. לדוג': לך 3 צעדים ימינה, לך 2 צעדים ישר, פנה שמאלה וכדו'.
  • בקשו מהילד לשטוף את הסכו"ם ולספור כמה פריטים הוא שוטף מכל סוג.
  • הכינו כרטיסים עם ספרות מ 1-10:
  • כל ילד מרים כרטיס ומראה את המספר המופיע עליו בעזרת אצבעותיו. מפזרים את הכרטיסים על הרצפה ושמים ליד כל כרטיס חפצים במספר המתאים, מפזרים את הכרטיסים על הרצפה בצורה אקראית ועל הילד לקפוץ מכרטיס לכרטיס בסדר הנכון.
  • צרו דגמים שונים במספר דרכים:  "סדר 2 ריבועים אדומים גדולים ו 3 משולשים סגולים קטנים".   "שים את החתול
  • בשורה השנייה מאחורי הקוף". "שים בשורה הראשונה 3 כדורים צהובים בשורה השנייה 4 כדורים ירוקים".
  • במגוון פעולות יומיומיות ניתן לשלב תרגול על מספרים. מודעות + שימת לב יעשו את העבודה.

בהצלחה!

הנה אנכי שולח – לכם!

חסיד מתייצב בפני רבו הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע ואומר, "רבינו! זכיתי שתורתי קבע ומלאכתי ארעי. עיני טובה וידי פתוחה לצדקה וחסד. ליבי ער וחם בתפילה. מהדר אני בגינוני טוהר ומקפיד על קלה כחמורה. עתה בהגיעי לשנתי החמישים, 'נפשי בשאלתי', אני רוצה לזכות לראות את פני אליהו הנביא. אני חש עצמי ראוי לכך!".

הרבי הופתע בשומעו בקשה יוצאת-דופן זו, אך התייחס ברצינות. לאחר מחשבה הגיב "חג הפסח קרב ובא. המוכן אתה לוותר על שמחת יו"ט בחיק משפחתך בשביל כך?". החסיד השיב בחיוב! הרבי ממשיך "סע לכפר פלוני, בַּקֵּשׁ מאיש פלוני להתארח בביתו בימי החג הראשונים, כי שם, בבית זה, יופיע אליהו הנביא!". החסיד שמע ואין קץ לאושרו! מיהר ושיגר אגרת לביתו, בה מתנצל על שייעדר מהבית בחג, ומסביר כי לפניו 'הזדמנות של פעם בחיים'.

בהגיעו ליעד ראה עליבות ועניות, ילדים לבושים בדלות ובית מתפורר. הבין כי בעל-הבית הינו צדיק נסתר, שהרי אליהו הנביא יתגלה בחלקו! שאל בזהירות האם באפשרותם לארחו 'לכבוד יום-טוב' ומיד נענה במאור פנים "אצלנו 'כל דכפין ייתי ויפסח' אינה מליצה!". בימים הספורים שנותרו עד החג פיזר החסיד מהונו והעניק לבעה"ב ביד רחבה כ'השתתפות' בהוצאות יו"ט. הוא מימן לבני המשפחה כולם הלבשה חדשה. מצרכי מזון נקנו כיד המלך. האורח טרח וקנה לבית כסאות חדשים, כלי בית, מפות ווילונות. הוא הביא נגר לתיקון קורות ורעפי הגג הדולף, ושיפוץ דלתות וארונות הבית. 'פנים חדשות' באו לבית. הכל צבוע מחדש, בוהק ומאיר. מאופסן בשפע מצרכי החג.

ליל התקדש חג. כולם לבושים בהדר וחן. הבית מואר בזוהר חגיגי. השולחן ערוך 'בכל מכל כל'. בעה"ב עומד לפתוח את 'ליל הסדר'. האורח מרוגש בכל רמ"ח ושס"ה. מצפה הוא לגילוי אליהו. מבעוד יום הירבה בטבילות היטהרות, סיים ספר התהלים וקרא פסוקי 'קרבן פסח'. בטוח הוא כי כעת, בקידוש וברכת 'שהחיינו' יזכה למימוש תאוות נפשו. אך כלום לא קרה. קִוָּה האיש, תיכף, תיכף… עיניו מרצדות אבל לא רואות דבר. מצה, מרור, כורך, אפיקומן… במזיגת 'כוס של אליהו' ופתיחת דלת הבית לאמירת 'שפוך חמתך' היה בטוח שהנה, עכשיו… אך לא כלום! הלל נרצה… בתום 'הסדר' קרא 'שיר השירים' בדביקות הנפש, שהרי אלו הן רגעים מסוגלים, אך עד מהרה חטפתו שינה.

בבוקר קם החסיד, מאוכזב, אך הבין כי ב'ליל הסדר' השני, כנהוג בחו"ל, יזכה למילוי משאלתו. המתח חזר על עצמו בכל שלבי הלילה המקודש, אך שוב, אחרי אמירת 'שיר השירים' שקע בתרדמתו, ולא זכה לראות פני אליהו.

בחול-המועד יצא תיכף לברדיטשוב. רבו הק' קיבלו במאור פנים "ברוך הבא! אשריך שזכית!" החסיד תמה! הרי לא ראה את אליהו. אמר לו 'סנגורן של ישראל': "אתה זכית להציל משפחה יהודית מחרפת רעב, ומעשות חגם – חול. לאחר שיצאת פנתה הבת הקטנה לאביה ושאלה 'אבא'לה, האם גם בשנה הבאה יבוא אלינו אליהו הנביא?'. אתה היית 'אליהו הנביא' שלהם! אילו היית מביט בְּמַרְאָה היית רואה את פניך, פני אליהו הנביא! בכל הדורות מתגלה אליהו הנביא להושיע את ישראל ברגעים של צר ומצוק. השנה, אתה הופעת בביתם כדוגמת אליהו הנביא עצמו!".

ב'שבת הגדול' חותמים ההפטרה בנבואת מלאכי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא". נתבונן כיצד יכולים אנחנו להיות 'אליהו הנביא'. מי יכולים לחזק – במעשה טוב, בסיוע ממוני או גופני? איזו נפש שוקקה נרווה במילה טובה ודברי עידוד ונוחם? איזו חשכה נאיר, אילו נשמות שחוחות נזקוף ונעמיד בקרן אורה? נבשר צדק ליחיד ולרבים!

שליחותו של אליהו היא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. היאך ננצל את 'זמן חרותנו' בשאיפה למילוי נבואה זו? נקדיש זמן לקראת החג ובימי חוה"מ לִפְנוֹת ולהתקשר לתלמידינו ולהוריהם, לאחל בברכת החג, להתעניין בשלומם, ובעיקר – להחמיא ולחזק. נושיט יד אוהבת לזקוק לעזרה, עזרה פיזית כמו גם עזרה רגשית.

הבה נהיה 'אליהו הנביא' גם בתוך בתינו. בפיוט המושר עליו במוצ"ש אומרים אִישׁ מוּסָרָיו הִקְשִׁיבוּ כְּמֵהִים – גם כשמוטל עלינו להוכיח, נעשה זאת בנועם ובהשכל, שיהיו כמהים וצמאים לשמוע דברינו. תַּצְלִיחֵנוּ עַל יָדו בַּתּורָה…

ברכות עד בלי די!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הוי קל כנשר

עם בוא ימי האביב נקרא בשבת זו את האחרון בד' הפרשיות: 'החודש'. מתנה טובה הטביע הקב"ה בעולמו, כח ההתחדשות. כמו עץ ושיח השדה אף האדם מתעורר ומחדש את פריחתו ולבלובו. להיטהר ולהתקדש, חידוש הלב.

רש"י עה"פ בתהלים (ק"ג) תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי כתב 'נשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה. ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו'. שתי התחדשויות מזכיר רש"י, האחת: התחדשות קבועה ועונתית, מדי שנה. והשניה: חידוש כללי יזום, ריענון מוחלט. התנערות מתוכננת לקראת עתיד מחודש ומוצלח. קשה מאוד אך כדאי!

האגדה על אותו 'מין נשר': הנשר עשוי להאריך ימים יותר משבעים שנה, דבר נדיר בקרב בעלי הכנף. אך לאחר ארבעים שנותיו הראשונות הוא כבר מתקשה בְּצֵיד מזונו. הוא בסכנה קיומית. טְפָרָיו, אלו ציפורניו הגדולות, נעשו קהים ורכים ואינם יכולים עוד לתפוס ולאחוז בטרף. מַקּוֹרוֹ החד בו קורע ואוכל בשר, התארך ונעשה מעוקל מאוד, ובקושי יכול להינעץ במזונו. נוצות גופו נעשו עבות וסמיכות, והן מכבידות על מעופו הנישא. 'מלך העופות' חייב לבחור: מוות או התחדשות. הנשר הזקן עולה ומסתתר בין סלעים בהרים גבוהים. שם בהיחבא מכה את מקורו בסלע עד שזה נשבר ונושר. הנשר ממתין, כואב ורעב, עד שמקור חדש יגדל. במקור החדש והחזק הוא עוקר טפריו החלשים. הנשר נתון ברעב ובסכנה עד שיצמחו מחדש. ואז, עם הטפרים החדשים, החזקים והחדים, תולש הוא את נוצות גופו וכנפיו הכבדות והדחוסות, ושוב ממתין, המתנה 'מורטת' עצבים, עד שיתכסה בנוצות רעננות. השינוי שעובר – קשה. אך העתיד האיכותי, עם יכולת לעוף ולצוד כראוי, מעורר בקרבו 'כח סבל' לשרוד תקופה כואבת זו. בתום 'תהליך ההתחדשות' ישוב וידאה בשמי רום, הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה (יחזקאל י"ז ג).

הנביא ישעיה מכריז לנו (מ' ל"א) וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים.. אבוי לנו לשקוע בתרדמת השגרה השוחקת, המשתקת חיוניותנו ומכבידה על יעילותנו. עלינו להחליט: להמשיך בחיים ריקניים או לפעול, לעמול ולהתחדש!

לאחרונה פגשתי בקורס 'הכשרת מלמדים' איש בעל זקן-שיבה. שאלתיו בנימוס האם חדש הוא בשדה החינוך. הלה השיב שהוא מלמד עשרות שנים, אך לאחרונה חש ב'עייפות'. הוא נרשם לקורס להתחדש ולהתרענן! כה לחי! כמו הנשר, בכדי לשרוד ולחיות בחיוניות נמרוט את הרגלנו הנושנים, נעקור מוסכמות מכבידות, ונשתחרר מגישות שאיבדו יעילותם. שיעור תורני חדש! שבירת נוהג מְמַכֵּר! למידת תחום טרי ומרענן! דבר זה רלוונטי מאוד בעבודת השם ובחיי המעשה, ואף בתוככי התא המשפחתי. זה אכן תהליך מורכב, יש בכללותו רגעים קשים וכואבים, אך התוצאה החיובית מצדיקה! לכך התכוון הרבי הק' מקוצק "אין חסיד זקן – כוחו הוא כשל שלשה אברכים צעירים"!

ברם, התחדשות דורשת חשיבה נכונה, ולעתים ליווי והדרכה. דווקא בימינו, דור ה'חד-פעמי', דור חסר סנטימנטים לֶעָבָר וללא סבלנות לחוות תהליכים, עלולים לטעות ו'להתחדש' בצורה שגויה. רוצים ריגושי חידוש! מחליפים רכב, מטבח, משקפיים, מקום עבודה, בית מגורים, ומוותרים אף על רכיבי-יסוד ועקרונות שאינם ניתנים להחלפה… בפרשתנו נלמד על טומאת וטהרת המצורע. התורה מלמדת כי תהליכים אלה הם על-פי כהן. להסגרת אדם בבידוד מכאיב מחוץ למחנה, ולהיפך – להשיבו בששון לקרב המחנה ולחיק משפחתו, ההחלטה היא רק בידי הכהן מומחה.

מחד – נדרשת מאתנו התחדשות ושינוי. אך מאידך – בל נעשה צעדים בלתי-מבוקרים. לפני שנחליט 'לתלוש לעקור ולשבור' נחשוב במתינות, נשוחח עם מומחה-תחום, ונפנה לקבל הכרעת צדיק אמת. נזכור שאדם קרוב אצל עצמו!

במסגרת 'נקיון פסח' ננקה ונאוורר גם את חדרי ליבנו. נשליך מטענים מיותרים שתופסים 'מקום יקר' בלב. נשכח ונסלח, נתנקה ונתרומם. כנשר הזקן נעשינו כבדים ומחוסרי-מעוף בגלל מטען הרגלים מיושנים. נשמור על ערנות ורעננות מוחנו באמצעות הפעלתו הנכונה והקבועה. נסלק סטיגמות מיושנות ודעות קדומות המעמיסים על נפשנו. נתפלל להקב"ה, כימי צאתנו מארץ מצרים, שָׂאֵנוּ על כנפי נשרים וְהַבֵא אותנו אליך ונשובה, חדש ימינו.

חדש חדש ונתחדש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'