הדרכה למורים

נבקר נא בירושלים שלפני אלפי שנים. בשעריה נפגשים סוחרים שזה עתה הגיעו ארצה. הנה 'יורדי הים', מלחים ממולחים, שהביאו לנמל יפו מטעני סחורות שרכשו בהפלגתם המסחרית לאורך נמלי הים התיכון. פוגשים עוד בשיירת 'הולכי מדבריות' השבה ממסע בארצות קדם, וגמליהם נושאים תכשיטים ובשמים. לתגרים אלה ערך משותף: מסחר. ממון. רווח. אך כרגע 'מחויבים' הם עפ"י תורה 'לעבור' בביהמ"ק להבאת קרבן תודה, עם תום מסעם המסוכן. יתכן ויש מי מהם שבא רק 'לצאת ידי חובה', אף חשבו על מינוי 'שליח להולכה' או דרך אחרת להיפטר מ'מעמסה' זו. אבל, בהגיעו לבית ה' כלילת יופי, בראותו הנוי והנצח, 'מראה כהן' הלבוש במיטב לבושי שרד, ניעור לבו בהדרת קודש. האוירה אופפת וכובשת. הוא נשאב ל'נצחיות', ואת מחשבות החומר משאיר מחוץ להר הבית עם מקלו מנעלו ואפונדתו. זוהי כוונת 'החינוך' "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כבר אינם באים להביא תודה בלבד. הם באים לומר תודה! חשים באמת כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף. ההוד וההדר לחי עולמים מעורר אהבה שֶׁמַּיִם רבים לא יכבוה!

אורחות התורה נצחיות ומעשיות אף בָּהֹוֶה. נער צעיר נכנס ל'ישיבה קטנה' השוכנת בצריף עלוב ומט ליפול, ילדה לומדת בחומש מרוט ומודבק מהדורת 'לוין אפשטיין' שירשה מִסַּבָתָהּ, זטוט בגיל הרך מובל ל'מכינה' טחוב בפאתי מקלט, מה יעורר את ליבם ומה ירחיב נפשם? ביקרתי לאחרונה, עם קבוצת נערי בית ספר, בהיכל ה'כולל' החשוב 'עטרת שלמה' במודיעין עלית. הנשימה נעתקה מול יקר גדולה וכבוד. נענינו לאינטואיציה הספונטנית שבקרבנו – פתחנו גמרות והצטרפנו ללומדים! הנכנס לת"ת ובי"ס נקי ומאורגן, פסנתר או אקווריום ניצבים בכניסה בנכבדות, הסביבה משרה אקלים-ממושמע ורוגע, שמירת סדר וערכים, נשאבים אף התלמידים להנהגה האצילית. 'ישראל בני מלכים הם' – וראויים לארמון נכבד!

את ה'תלמוד תורה' הראשון בעולם יסד בירושלים, כהן הגדול יהושע בן גמלא (ב"ב כא). ב'תוספות' מוסיפים נופך, שכאן, בעיר הקודש, יושפעו התלמידים הנאספים מאוירת הזוך והזוהר. לבם יִפָּתַח כפתחו של היכל לאהבת התורה ויראת שמים. הסביבה משפיעה לטובה! למרות עיקרון הצניעות והפשטות, הגם ש'התורה חסה על ממונם של ישראל', אך 'אין עניות במקום עשירות'! לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹקֵינוּ (עזרא ט) הוא צו תמידי!

נשקיע בְּחָזוּת הכיתה (אולי נרענן תמונת 'הסטייפלר' בה מופיע עדיין שליט"א?) ספרי לימוד בורקים מסייעים לקשב התלמיד (ובאמת, כמה כבר חוסכים ב'מחיקת' ספר משומש יד שלישית?) בית מדרש מטופח מעורר כוונה לתפילה (כוס ריקה אינה מאפרה, ומבוא וכניסה אינם מחסני שקיות). דף עבודה נקי (ולא שכפול דָּהוּי מימי מכונת-כתיבה וסטנסיל) מגרים את חשקת התלמיד. רחמנא לבא בעי! נחשוב גם על החיצוניות ונראה בס"ד התעוררות הפנימיות!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

המלמד שָׂם לפניהם. הוא מעורר ומגרה עניין – במטרה שהם 'יושיטו יד' ויקחו בעצמם. כאשר התלמיד נעשה 'מורה ומלמד', הוא מאותגר לעיין וליצור, הוא מודרך לחקור ולהתבונן, זוכה והתורה הופכת למעשית ומעניינת עבורו. בראש ספר תהלים משבח דוד את האיש אשר בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. דורש רבא (מס" ע"ז י"ט) לפני הלימוד נקראת תורת ה', ולאחר הלימוד נקראת תורתו, שלו. כי הוא הקונה אותה. הוא קיבל תורה!

תלמיד זוכה להתחבר לתורה ולחוש שהיא שלו, כְּשֶׁיָּגֵעַ בעצמו בהבנה, בביאור ותרגום, בסיכום ובעריכה. רַבּוֹ המומחה מכיר בכך שתפקידו לכוון את הכיתה וּלְנַתְּבָהּ ללמידה אקטיבית, ולא שידבר הוא וְיַרְצֶה בפני גופים פאסיביים. הרה"ק ר"נ מברסלב זי"ע התאונן על שאדם לומד לדבר – לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נחוצה גם בתחום ההוראה, על המלמד ללמוד לשתוק! המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת 'עץ חיים' הירושלמי, היה אומר "מלמד מומחה מרבה לשתוק – את רשות הדיבור מעביר לתלמידיו".

זוכרים את 'המכולת של פעם'? דלפק רחב חוצץ בין החנווני לבין לקוחותיו. הם מבקשים – והוא מגיש. בזריזות מְאַתֵּר לבדו כל מוצר ומושיט. סמל של יעילות ומומחיות. אין כמוהו! אך בדקו ומצאו כי שיטה זו, בה הַזַּבָּן ניצב 'במרכז', והכל מתנהל על-ידו ואין זולתו, מונעת הרחבת העסק ומגבילה את סל הקניות! עברו לשיטה חדשה, בה הלקוח הוא הדומיננטי. הוא עובר בין המדפים ומעמיס בעצמו עגלת קניות. וראו זה פלא! הצריכה גברה, המוצרים התרבו, עד שלא נותר כל דמיון בין 'המכולת של פעם' לבין חנויות הענק בימינו. החנווני איבד אמנם את 'מעמדו', הוא כבר אינו 'כל יכול' בעיני ילדי השכונה, אך חשבון הבנק שלו מאושר… כשמעבירים ללקוח את העשייה, הוא שוקע ברכישה. במקום שאתה תמכור, עדיף שהם יקנו.

כשמעבירים את 'כוח הלמידה' לתלמידים, שהמלמד פורס לפניהם כשולחן הערוך, הוא מכוון ומדריך – אך הם הלומדים, תעלה איכות הלמידה. כשהמחנך מקטין עצמו ומגדיל את תלמידיו. נגלה עלייה בחשקת התורה ואהבתה, ואף כוח זיכרונם ילך ויתחזק. (מי לא זוכר את ה'חבורה' ו'מערך שיעור' שהכין בעצמו לפני שנים?)

'העולם' אומר שבגיל צעיר טרם 'לומדים', אלא רק 'לומדים ללמוד'. זה אמיתי או 'סיסמה נבובה'? האם המחנכים מחוללים זאת? וכי בדקלום גמרא – הילד 'לומד ללמוד'? האם בגמיעה שטחית של עמודים ודפים 'לומדים ללמוד'? הרי מקריאה ללא יישום, חקר והסקה מתפתחים להיות 'חמור נושא ספרים' ותו לא, עם סיכון שירצו להשליך את המשא! ריבוי ההספק, ללא חשיבה, העמקה וחזרה, מונע ספיגה נכונה של תורה. 'גשם חזק מדי לא נספג, רק עושה שטפון'. הוא אמנם 'מרשים' בו ברגע אך אינו 'מגשים' עתיד.

'על המלמד להעמיד את הסולם, אך על התלמידים לטפס בעצמם'. כאשר הם מטפסים בכוחותיהם, יגיעו לגבהים בתורה, יְפַתְּחוּ אישיות רוחנית, מתוך שלווה ושמחה, כי ירוו נחת מעצמם ומתורתם. היא שלהם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

פרשתנו פותחת ביתרו, כהן מדין, שנוטש כל מנעמי עוה"ז ומטעמיו, ובא אל המדבר לקבל תורה. לאחר שמשה מקבל פניו בכבוד ראוי, נא' וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם. רש"י הק' מביא דברי חז"ל שמשה עשה כן כדי 'למשוך את לבו ולקרבו לתורה'. לכאורה קשה, הרי יתרו כבר הביא את עצמו להתקרב לתורה, ולמה לספר לו סיפורים? הרי הוא כבר 'משך לבו' בעצמו לתורה? אלא, גם הקרוב והשואף לתורה – עדיין זקוק לקרבה נוספת, וזאת באמצעות סיפורת, דברים המושכים את הלב.

המלמד האיכותי משלב סיפורים בלימודו, לא כ'פקק' ולא כזליגה מתכנית הלימודים, אלא לכתחילה, מתוך מטרה חינוכית, לימודית ופורמאלית! כשלומדים 'שם חדש' בגמרא או בתוספות – מעשירים את עולם התלמיד אודותיו. מזכירים 'דבר תורה' מגדול בישראל – 'מציירים' את דמות האיש, את תקופתו, רבותיו ותלמידיו בכוללנות. תלמיד ששומע על חכם מחכמי המשנה והגמרא, מעשיר המלמד את החויה הלימודית בתיאור מידותיו וענייניו, בכך מוסיף חשק וכמיהה לשמוע ולהפנים את דבריו הנלמדים כאן. מדוע נמנע מתלמידינו להכיר את רבי עקיבא וחברו רבי טרפון (מעבר לסיפורים המונומנטליים אודות ר"ע שהצטייד בתרנגול חמור ונר, ורבי טרפון שכיבד את אמו.) מיהם רבה ורב ששת? מהם מעשי רבי חייא, ומדוע נקבעה הלכה כרבי יוחנן? בכוח הסיפור לחנך, להדריך וליישר, לחסן מול משברים רוחניים וגשמיים, ואף לרפא מכאוב ויאוש.

ניתן לרומם את התלמידים טפח מעל קרקע דורנו, להגביה נפשם אל עבר דורות קדומים ומזוקקים. דווקא בעידן בו הקריאה הערכית מפנה מקומה ל'קומיקס' ירוד ונבוב על חבורות 'רביעיות וחמישיות', מחובתנו להעשיר את עולמם בזהרורי מורשתנו הנצחית והקסומה. למה הפסקנו לספר על חכמת הרמב"ם ופיקחות רבינו יונתן אייבשיץ, חידות האבן עזרא ופדיון שבוים של רבי משה ליב מסאסוב? האם תלמידינו יודעים על 'ארבעת השבויים' והשפעתם על תורת ישראל? הללו הם רכיב ב'גירסא דינקותא'! דורות של יראים ושלימים גדלו על סיפורים אלה, ו'שימור המסורה' באדיקות כולל שמירה על סיפורי המופת התוכניים!

צריך לדעת לספר. היות והסיפור קונה שביתה בחדרי הלב, על המחנך להכין את הסיפור ולדייק במסירתו. הפנמת מסר הסיפור תלויה באופן ועיתוי ההעברה, יצירת 'סביבה מספרת', וכמובן, בכישורי המספר בס"ד.

יתרו שומע ממשה על נסי יציאת מצרים ופותח בקריאה: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם… . חז"ל (ברכות נד) דורשים 'מכאן שמברכים על הנס'. ומקשים, רק אדם שנעשה לו נס, וחש בעצמו את הדבר, ראוי לברך, והיאך ברך יתרו? אמר רבינו ה'אמרי אמת' זי"ע כי משה הטיב לספר, בבהירות ובתיאור, עד שיתרו רואה את עצמו יוצא מצמרים וחווה את הנס! כשיודעים לספר ומספרים כראוי – נראה תועלת חינוכית עצומה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

לאופטימיים ולפסימיים, לחיוביים ולשליליים, יש במסלול חייהם הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. וכגודל המאמץ והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית שבאה לאחריו. לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ! ניתן להכין 'מנה חמה' אינסטנט ברגעים ספורות, ולא להשקיע בנזיד עשיר המשתבח בבישול איטי. וכי אפשר כלל להשוות בין התוצאות?

אופטימיות היא אינה יצירת אשליית שוא שהכל קל ופשוט. ילד כן מתקשה בתחילת לימודי הגמרא. קשה  לו לשמור על כתב יד יציב וברור. קשה לו לתמרן בין ילדותיות טבעית לבגרות נדרשת. קשה לו להשתלב חברתית בכיתה הטרוגנית. עלינו, האופטימיים, לעודד את הילד, להאזין לרגשותיו, לשדר אמון ביכולותיו, ולשמוח בהתקדמותו. עליו לשמוע, ברגישות אך בְּכֵנוּת, שאמנם יש קשיים בחיים – אך על ידם אנו נבנים. כמו רוחות המחזקות שורשי האילן, בלעדיהם יהיו חלשים ורכרוכיים, כך היגיעה מעצימה את נפש האדם.

בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים. עפ"י המדרש, בשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', הצטרפו הציפורים לשירתם והרבו כבוד שמיים. אחרים מייחסים את שורש המנהג דווקא בהמשך הפרשה, פרשת הַמָּן. משה רבינו אמר שבשבת לא ימצאו מָן בשדה. דתן ואבירם שביקשו להציגו כְּבַדַּאי, הטמינו מנות מָן בשדה לפני שבת. בצפרא דשבתא יָצְאוּ מִן הָעָם – בהובלתם – לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, כי ציפורי השמיים אכלו את המָן המוטמן, וגרמו לקידוש ה' וחיזוק באמונת חכמים. לזכר מעשים אלה זכו הציפורים, ואנו מאכילים אותם בשבת זו.

והנה, בשבוע שעבר בפר' בֹּא, קראנו על כַּלְבֵּי מצרים שלא חרצו לשון לבנ"י היוצאים ביד רמה. אין הקב"ה מקפח שכרם, ונצטווינו וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. שמעתי מגברא רבה שליט"א להקשות, למה זוכים הכלבים מדי יום ביומו לטריפות בשוק, לעומת הציפורים שבאים על שכרם רק אחת בשנה? והסביר, שיש כאן ביטוי מוחשי למשנה האחרונה באבות 'לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא'. הציפורים עשו מעשה קל. פעלו לפי טבעם. שָׁרוּ. אכלו מָן. הפרס מותאם למאמץ. ואילו הכלבים שברו טבעם! השיירה עברה והכלבים לא נבחו. שניהם עשו מצוה, אך השכר לפי העמל! את הציפורים אנו מאכילים רק פעם בשנה ואת כלבים בכל יום. אנשים בודקים תוצאות. הקב"ה מעריך השקעה ועמל, יותר מאשר התוצאה!

העמידה בניסיונות, אף בניגוד לטבע, היא חלק מ'תכנית ההתפתחותית' שלנו. יש קושי וזה משתלם. למדנו 'טוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח' (אבות דרבי נתן ג ו). כאשר אנחנו נדגים לילדים חיי אומץ ומאמץ, שאנחנו מאותגרים מול התמודדות, נשמש דוגמא לחריצות והתגברות, יפנימו הם וילכו בעקבותינו. נזכור, שילדים לומדים מהתנהגותנו – יותר מדיבורינו, כי אינה דומה ראייה לשמיעה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

בתחילת הפרשה נא' וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. מדוע הציווי הוא לספר באזני הבן והנכד? וכי זה סוד המועבר מפה לאוזן? וכי לא די לכתוב 'למען תספר לבנך ולבן בנך'? אלא, התורה מלמדת כי האב והמלמד חייבים להתאים דברי התורה לאזני כל אחד ואחד בפני עצמו. אין אזני הבן כהרי אזני הנכד. נתאים ונטעים את התורה לרמתו של כל שכבה וכל גיל. רק כך נזכה לטעת בתוכם 'חיי עולם'.

בהיותי מפרחי ההוראה שמעתי שיעורים ממחנך ותיק כיצד בונים שיעור, ומה נדרש בהכנתו. הלה הציב הלה בפנינו משימה. היה זה בשבוע פרשת בחקותי. "כידוע" דרש המחנך "רבינו אור החיים הק' פירש את הפסוק 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' במ"ב (42) אופנים. עליכם להגיש לי עבודה, בה תסבירו איזה שלשה פירושים תבחרו מביניהם ללמד תלמידים בכיתה ד', אילו שלשה פירושים לילדי כתה ז', ואיזה שלשה פירושים נוספים שמתאימים לנערי שיעור א' בישיבה קטנה"… למדתי להבין דרישת התורה 'בְאָזְנֵי בִנְּךָ וּבֶן בִנְּךָ'.

מלמד מומחה לומד ומתרגל לחשוב בצורת חשיבה של התלמיד, והוא מביט על חומר הנלמד דרך אישוני 'הכיתה'. הוא שואל עצמו – בעת הכינו את השיעור – אילו שאלות ישאל ילד, במה יתקשה, מהם המושגים שטרם מכיר, ועוד הכנה רבה התבוננויות. המלמד נערך מראש לפי רמתם לכל עניין. הוא ממלא ואוטם 'בורות בדרך' ומתקן 'שיבושי הנתיב' לפני שהתלמידים ייכשלו בהם. בעין בוחנת ובתכנון עמוק הוא מונע מעיקרא שַׁבֶּשְׁתָּא המסוכנת לילדים, שהרי כֵּיוָן דְּעַל – עַל (טעות, כיון ונכנס – נכנס, וקשה להוציאו! עי' ב"ב כ"א).

צפיתי, לפני שנים רבות, בשיעור שמסר מלמד ממין מובחר זה, הרוכן לעבר רמת תלמידיו וכך קונה את נפשם בקנין הגבהה. הוא לימד ילדים בני 11 את סוגיית 'שור שָׁוֶה מָנֶה שגנח שור שָׁוֶה מאתים, וכן שור שָׁוֶה מאתים שנגח שָׁוֶה שוה מנה' בב"ק. בעת הכנת ובניית השיעור, חזה בעיני רוחו כי חלק מתלמידיו יתקשו 'לאחוז ראש' בכל שלב – איזה שור נגח ואיזה שור מת. הוא רכש בחנות צעצועים שני שוורים מפלסטיק, בגדלים שונים. בפתח השיעור העמידם לפניו על השולחן, מבלי להסביר לתלמידים ('הבוגרים') מה הם מסמלים. כאשר ה'שוה מָנֶה' ננגח ומת – השכיב את השור הקטן. בהמשך, כאשר 'שוה מאתים' מת – השכיב את הגדול. ראיתי תלמידים עוקבים אחר שולחן המלמד, בכך 'אוספים' לעצמם ריכוז, ושומרים על קֶצֶב הגמ'. הוא צלח סוגיא זו באופן יוצא מן הכלל. התכנון המוקדם הציל חלק מילדי הכיתה מניתוק!

"לא די לו לחייט לדעת לתפור בגד יפה! צריך שחליפותיו יתאימו למידות הקונה"! על המלמד להתאים הוראתו לכל בני הכיתה, יוריד תורה 'מן ההר אל העם'. בפרשה למדנו על מצוות סיפור יציאת מצרים, והתורה מחייבת להתייחס לכל אחד מ'ארבעת הבנים', ולהתאים צורת הלמידה לאזני כל בן ובן בדרכו.

על הפ' דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ דרשו חז"ל (שיר השירים רבה ד) 'כל האומר דברי תורה – ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה  – נוח לו שלא אמרם!' מלמד יקר, אנא, "תמתיק ותושיע"!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

מחנך חשוב התבטא באוזני בְּכֵנוֹת ובגילוי לב 'כשתלמידי נכשל בבחינה – הכישלון הוא שלי!' אינו תולה קלון בתלמיד, אלא לקחת אחריות. עלי להצליח ללמדו! תלמיד נרדם? הוא עייף או שאני גם מעייף?…

בפתח פרשתנו פורס הקב"ה בפני משה את שבועתו להוציא, להציל, לגאול, ולקחת את ישראל לו לעם, ואף להביאם אל הארץ שנשבע לאבותינו. אך כאשר משה מעביר זאת לעם, נאמר 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה'. קשה להבין מציאות זו. הרי לא נתבקשו לשמוע שיעור עמוק הדורש רמת קשב וריכוז גבוהה. וכי מי אינו משתוקק, למרות הקשיים, לשמוע בשורת הגאולה? דַּמְיְנוּ נא: פועלים מיוגעים ומיוזעים במפעל, שקועים עד צוואר בעבודתם. וכי מתוך עומס מלאכה לא ישמעו הכרזה שהיום מסיימים מוקדם או שמחלקים שי לעובדים? משה מכריז על תום העבדות, על חירות, והיאך לא שמעו את דבריו?

אלא, יונתן בן עוזיאל מוסיף ש'עבודה קשה' פירושה עבודה זרה קשה ששקעו בה. כאשר 'קבורים' בגילולי מצרים אין הנפש פנויה לשמוע על גאולה רוחנית, על רצון ה' שנהיה לו לעם, ושהוא יהיה לנו לאלוקים. משה אומר להם שתכלית יצי"מ היא קבלת התורה. זה 'לא מעניין' את השקוע בטומאה! בכך יובן גם ה'קל וחומר' שמשה רבינו נושא: 'הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי – וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה'. המפרשים הקשו, הרי פרעה אינו עובד קשה ולמה לא ישמע? אלא, מאחר ופרעה עשה עצמו ע"ז, בוודאי לא ישמע דבר ה'!

כך גם מחנך המנסה לעורר בשיח מלבב את נפש תלמידו, לקרבו לתורה ויר"ש. אך התלמיד חסום. אוזניו אטומות ב'עבודה זרה' עכשוויים. הוא שקוע במרעין בישין שונים ומשונים. כיצד יצליח הרב לעורר תלמיד שגופו כאן עמנו, אך מעייניו משוטטות הרחק ממקור הקדושה? אינו שומע דבר ה'. זה 'לא מעניין' אותו.

ילמד המחנך ממשה אחריות מהי! משה חוזר למשלחו, לקב"ה, ומודיע הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי – וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה – וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם! אני חש שהאשמה בי! אני טרם סיגלתי לעצמי דרכים לגרות את שומעי לקחי. אני לא מרתק ומושך כפי שהרעות הרבות מגרות ומפתות. האשמה אינה בתלמידים בלבד, אלא בי! עלי למצוא מסילות ללבבם! אשקיע ואכין שיעורים מרתקים יותר, להעניק בהם תחושת חוויה וסיפוק!

ה'עולם' סביב תלמידינו מרתק, צבעוני ומרצד. עלינו ללמד תורה באופן חיה ומרתקת. חובת הדור להוסיף לתורה ברק, לעורר אהבה לנלמד. בשעת הכנת יחידת הלימוד נחשוב איך ובמה לתבל. נשקיע לב ומוח כי רק כך ממיסים ערלת הלב, עד שמאור התורה יגרש את החושך. לא במקל חובלים חלילה, כי אם במקל נועם. כי קרוב אלינו הדבר בפינו ובלבבנו לעשותו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

כיצד נהיה ראויים להיחשב "ממשיכי משה רבינו"? הרי לכל תפקיד יש 'דרישות התאמה'. גם לתפקיד 'הנהגה' בעם ישראל, בין למעט ובין לרוב, יש דרישות. משה נבחר לתפקיד לאחר 'בדיקת התאמה' כביכול ע"י הקב"ה, שנא' ה' צַדִּיק יִּבְחָן. הנה נתבונן בדרכי משה ונביט לעבר מראהו, לראות יפעת 'קרני הוֹדוֹ'.

בשעה שמשה רואה סנה בוער, מגיב אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה. פירש"י 'אסורה מכאן להתקרב שם'. במילים אלו גלומות הנהגתו של משה. הוא יוצא 'מעצמו' כדי להתקרב לזולתו. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. כמי שגדל בבית פרעה הוא 'יוצא' מִשַּׁלְוָתוֹ. אמרו חז"ל (שמו"ר א כז) שהוא רואה ומיצר עמהם, בוכה ואומר לאחיו העבדים "חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם… והיה נותן כתפיו ומסייע לכל א' וא' מהם". משה ממשיך 'לצאת' מֵאֵזוֹר הנוחות שלו – בכדי להטיב לזולתו. בשעה שרואה איש מצרי מכה יהודי, מגיב ופועל תוך סיכון עצמי! למחרת 'יוצא' שוב, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. לא יציאה פיזית בלבד יש כאן, אלא יציאה מנוחיותו, יציאה מפרטיותו, יציאה למרחב הציבורי! משה פונה לרשע בתוכחה. הרי במעשה זה מסתכן ומסתבך עם השלטונות, אך משה האיש אינו נרתע. רגישותו מלווהו למדין, שם בורח מחרב פרעה. הוא מזהה ע"י הבאר מעשה רדיפה. רועי מדין מגרשים את בנות יתרו. אדם רגיל, כשהוא נמלט ופליט מעדיף לשתוק, כך ייבלע בין המקומיים וימצא לנפשו מחסה. אך לא משה! וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן! קם מ'מקומו' ועושה מעשה. אינו מסוגל לחשות מול בריונות ועריצות. ליבו הטהור 'יוצא' למען החלש והרדוף, כפי שרץ להשיב את הגדי הצמא על כתפו. או אז 'עמד במבחן', והקב"ה קורא לעברו (שמו"ר ב ב) 'יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה צאני ישראל'!

בעלי דרוש העירו על התואר 'משה רבינו' ולא 'רבינו משה', כסדר המצוי אצל כל גדולי הדורות. כי גדולתו ומעלותיו ניכרות כבר בהיותו 'משה' בלבד עוד לפני מתן תורה. עד הגיעו לגיל שמונים אין התורה מספרת על מעשיו כמעט מאומה, פרט לאירועים הבודדים הנ"ל, ללמדנו כי אלה עיקרי יסודי חייו. אסורה מכאן – להתקרב לשם. בתחילה היה 'משה', אדם מתוקן, רק אח"כ, בסיני, נוסף לו גם התואר 'רבינו'. גם שמו מעיד עליו. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה – כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּּ. לימדונו הקדמונים (ר"ע ספורנו ועוד) שאינו קרוי בשם מָשׁוּי או נִמְשָׁה (בבנין סביל), אלא מֹשֶׁה (בבנין פעיל), כי עתיד הוא להיות מֹשֶׁה את האחרים, וזאת מורשתו!

גדיינו הרכים, צאן קדשים, בורחים מהעדר, מצפים שנבחין בהם, שנרגיש בהעדרם, ועלינו לשאתם על כתפינו. זה תנאי קודם למתן תורה! תלמיד שיודע כי לרבו אכפת, ולמענו יצא מגדרו, יצא מד' אמותיו הנוחות, אזי משתוקק התלמיד לקבל תורה מפיו.

דוד המלך מתפלל אֵּין פֶרֶץ וְאֵּין יוֹצֵּאת וְאֵּין צְוָחָהּ. כאשר נצא לקראת בנינו, ונראה בסבלותם, לא יצאו הם לפרוץ גדרו של עולם. נצא להשיבם ולקרבם נמנע צווחה ו'צעקה לשעבר'. נשקם בחמלה ממי דעת, ממקור מים חיים – לפני יצמאו ח"ו למים מרים מאררים.

נכשיר את נפשנו להיות ממשיכי מורשת משה. נצא בעקבי הצאן – לקראת הצאן. הצאן צמא. צמא לקרבתנו. בקרוב נזכה לשמוע (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

יוסף בא עם בניו להתברך מפי יעקב, לפני מותו. את מנשה בכורו מעמיד מול ימין אביו, ואת אפרים מול שמאלו. אך יעקב שולח יד ימינו וישמהו על ראש אפרים, ואת שמאלו על ראש מנשה. בפסוק נא' שִׂכֵּל החכים אֶת יָדָיו (משורש ש,כ,ל). וכי מה חכמה יש בכך? וכי למה מתאמץ יעקב הזקן והחלוש להחליף בין ידיו, ולא דרש מנכדיו הצעירים להחליף ביניהם את מקומות עמידתם, כך שאפרים יהיה בימין ומנשה בשמאל?

הנה, יעקב אבינו מלמדנו שעל המחנך להתאים את עצמו אל החניך, ולא ימתין שהחניך ישתווה אליו. כל תלמיד בכיתה הינו אישיות נבדלת וייחודית, 'עולם מלא', ואין עולמותיהם דומים. עלינו לזהותו ולעבוד בדרכו ובסגנונו. עקרון זה חקק הרה"ק מפיאסצנא הי"ד במבוא ל'חובת התלמידים', "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, שזה הוא העיקר!… מחנך שרוצה לגלות נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה באש של מעלה, מוכרח להרכין את עצמו אל התלמיד ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו. לא בכל הנערים שווה הוא החינוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו ומידותיו… ולא מה שיצוה ויחנך לזה, יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון ומדות" (ציטוט מקוצר). חובת המחנכים!

יעקב אבינו מזהה שוני בין אפרים למנשה. כדי לעודד צמיחת עתידם, הוא מתאים את עצמו אליהם, ולא להיפך! יעקב אינו פוקד על נכדיו להתחלף, אלא הוא מחליף ידיו! הם נותרים כמות שהם, ואילו הוא, המחנך, יוצר שינוי בקרב עצמו כדי לחבור אליהם. יעקב 'רכן' לעברם. כך עשה הקב"ה בהר סיני, נתן ומסר תורה לכל אחד לפי רמתו. כך דרשו חז"ל (שמ"ר ה) "הקול יוצא אצל כל ישראל כל א' וא' לפי כוחו, הזקנים לפי כחן, הבחורים לפי כחן, הקטנים לפי כחן… ואף למשה לפי כוחו שנא' מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בקול שהיה יכול לסובלו. וכן (תהלים כט) קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בכוחו לא נאמר אלא בכח, בכוחו של כל א' וא'."

לא נדרוש מראובן מה שנצפה משמעון. אלא, חינוך לפי כוחו וטבעו! בברכות יעקב נא' אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם. אינו הופך את יששכר לסוחר, ואת זבולון ליושב אהלים. יעקב מתהלך לפי רוחם וטבעם, ובכך מביא להצלחתם. אין 'קו יצור אחיד' בחינוך! לכל א' סגולות ייחודיות, וככל שאנו מכירים בייחודיותם נזכה לראותם מתפתחים באישיותם, מבלי לדכא ולפגוע באוצר הבלעדי הגלום בו. 'כיתה מוצלחת' אינה כיתה בה כולם מצליחים דווקא באותם תחומים ואותן רמות, אלא כיתה בה כולם מצליחים. נקודה!

הקב"ה, שהוא 'המלמד תורה לעמו ישראל', ירד להר סיני, ואף ירד לסוף דעתנו, כי דעותינו, כמו פרצופינו, שונות. הבא נהיה קשובים לדבריו של זקננו יעקב, שהשיב ליוסף שניסה 'להתערב' בסגנון החינוכי שלו: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי. יעקב מכיר בהבדל בין ימין לשמאל, והוא שִׂכֵּל את ידיו. זו חכמה חינוכית עצומה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

ממשיך הצדיק "עצמתי עיני, עמלתי לסלק תחושות הכעס. נסיתי לחשוב על מצבם העגום של השודדים. דמיינתי את עברם, ודאי סבלו מילדות עשוקה, אולי יתומים היו, נכשלו בחיים המתורבתים ונאלצו לצאת היערה, הרחק מעיני הבריות. חייהם תלויים להם מנגד, חומקים מהשלטונות, ואין להן הנאה ממשית מהשלל שצוברים. הרגשתי שכעסי חולף – עד התמלאתי חמלה ורחמנות על המסכנים הללו! הצעקות "תברחו מכאן" קטעו את מחשבותי. עליכם להבין, ממשיך הצדיק, כעס השודד עלי – עורר את כעסי עליו. וכאשר התחלתי לחמול עליו, נכמרו אף רחמיו עלינו, עד שהורה לנו לנוס, ואת נפשנו נתן לנו לשלל.".

אחי יוסף נמצאים, בפתח פרשתנו, במשבר מאיים. מתחילה בא עליהם ה'אדון המצרי' בעלילה. מרגלים, הכסף הטמון בשקיהם, מציאת הגביע, החקירות להם ולמולדתיהם, שאלות אודות אביהם הזקן, מה עושים? איך יוצאים מן הסבך שהולך ומחמיר? אין שפה משותפת, אין תקשורת, הכל מסתבך ומחריף. בדומה להם, גם אנו מוצאים את עצמנו במצבי סבך. קיימות דילמות חינוכיות יומיומיות עם רגעי תסכול וקשיי תקשורת מול ה'דור החדש'. מתחת לפני השטח חשים לעיתים מאבקי כוחות סמויים בין הבוגרים לבין הצעירים, יד מי יגבר, מי ינצח. וכי ניצחון והתנצחות המטרה? לאן זה יוביל? כיצד 'נפענח צפונות'?

ויגש אליו יהודה. הנה דברי ה'אור החיים' הק' המאירים והמחכימים. "יתבאר על דרך אומרו – כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז), לזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף אליו, לרחמים. והקריב (יהודה) דעתו ורצונו אליו (אל יוסף), לאהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו, לקבל דבריו ופיוסיו". יהודה ואחיו יודעים שהצדק עמם! כנים הם, לא מרגלים היו ולא גונבי כסף ושודדי גביע. אך, אין יהודה עומד על קוצו של 'צדק'. הוא חותר לפתרון המשבר. הוא מקרב דעתו אל יוסף, רוכן לעברו, לאהבו ולחבבו. אהבה זו עוררה והביאה הכרזת 'אני יוסף'. האוה"ח ממשיך שזה קשה ולא טבעי לצדיק להתקרב למצריים, "אך לפי שעה הוצרך להפוך המוטבע בנפשו, להגישו בלבבו, ולהושיבו בתוואני דליביה".

סיפר לי מלמד: במשך תקופה סבלתי קושי של ממש עם תלמיד פלוני. התחצף, התמרד, הפך את הכיתה לשדה קרב. הוריו רמזו כלפי באיומים. קיבלתי עצת ידיד. ישבתי עם עצמי וחשבתי עליו. להתבונן בו, לחושב על מעלותיו, על תחביביו, על משפחתו. "משום מה" התחלתי להכיל אותו, וההצלחה האירה לנו!

בשעת משבר מרגישים 'את עצמנו'. הבה ננסה להרגיש את הזולת,  נרד לעברו – כדי להעלותו ולהעלותנו! קרב נפשך למתקשה. אולי תגלה שאתה המתקשה! לא בחיל ולא בכוח – אלא בהבנה ובאהבה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

הדרך היהודית היא לא 'להיראות', ולא להבליט רמה כלכלית. אמונים אנו על 'הצנע לכת'. כאשר בני יעקב ירדו מצרימה הזהירם אביהם על הצניעות. עה"פ וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים מביא רש"י "שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד, אלא יכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע, שכולם נאים וכולם גיבורים". גויי הארצות מבליטים כוחם וחיצוניותם, ואילו בישראל 'אין לך יפה מן הצניעות'. רכוש, חכמה, גבורה ויופי לא נועדו לניקור עיניים, ולקבוע באמצעותם מעמד, קנאה או תחרות.

עם זאת, בחפצי שמים מתפארים בפומבי טוב חלקנו ונועם גורלנו. את מנורת החנוכה ההדורה מעמידים לראווה לעיני באי רשות הרבים, לריבוי פרסום הנס. הפ' זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ מלמד להדר את ה' וּלְהַנְאוֹתוֹ במצוות. "התנאה לפניו בְּמִצְוֹת, עשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה…". לפניו דייקא, לא למעננו!

מחד, אוהבים פשטות בכדי לא לבלוט, ומאידך, מעודדים 'הידור מצוה'. בעיצוב הבית האישי שלנו ננהג בצניעות. בגדים נקיים אך מאופקים. אך בחפצי שמיא יגבהּ לִבֵּנוּ, בתי כנסת נבנים גבוה מכל בתי העיר. כלי כסף לכבוד שבת ומועד. הצהרה יש כאן! כאשר אנו מפארים חפצי שמים, ברוחב יד ובעושר מוחצן, מעצימים את ערכם האמתי והנצחי, לעומת כל חפצי עולם הזה שחולפים להם, ואינם מלווים את האדם…

ואם את 'כלי המצוה' מפארים, את אופן קיום המצוה על אחת כמה וכמה. כל סדר יומנו בשבוע של חנוכה נע סביב זמן הדלקת נר חנוכה. בימים אלה יש ביממה 'חצי שעה' מקודש, ויתר ½23 השעות טְפֵלוֹת לו. כך בכל ימות השנה, הלו"ז היהודי סב סביב זמני התפילה המשתנים, שעות קביעותנו לתורה ועסק המצוות, עליהם נסוב ציר חיינו. תחילה יוצקים ביממה את החשוב, ובחללים שנותרו יש זמן לחיי שעה.

הג"ר חיים עוזר זצ"ל נקלע בימי החנוכה לקראקא, הידועה ברבניה וחסידיה. לפנות ערב נזקק לשרותיו של חייט מקומי. בהגיעו, ביקש החייט כי ימתין, מפני שעליו להדליק נר חנוכה. חשב הרב כי 'תיכף' יסיים החייט וישוב למלאכתו. והנה, החייט פושט את סרבל אומנותו ולובש חליפה נאה ומגבעת, נוטל ידיו בסילודין, תוך שמחליק בלחלוחית שבאצבעותיו את זקנו ופאותיו. ניצב מול הנרות בדחילו ורחימו, הנר והלב מתאחדים באור יקרות. רק בתום 'מעמד' ממושך ולוהט, שב אל 'עולם העשייה'. קרא הגאון בהתרגשות 'עתה ידעתי סוד איכותם של יהודי קראקא!'. צניעות בעניינינו הפרטיים. מוחצנות במצוות!

ומה יקר לנו יותר מילדינו? אין לקמוץ בכל הנוגע להתפתחותם הלימודית והחינוכית, ש'אין עניות במקום עשירות'. 'הסתפקות במועט' נאמר בגשמיות בלבד. את שרשרת הדורות נטווה בחוטי זהב טהור. ננחיל לבנינו האמונה בה', כי מידו הכל, ומידו נותנים לו. לכבודו מפזרים הון, מתוך שמחה. ימי חנוכה מחזקים את נר מצוה ותורה אור, לסלק את חשכת הדעת, ובלבול 'סדרי העדיפויות' בחיים. יהי אור!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

כאשר רבן גמליאל בחר בשנים מתלמידיו 'להושיבם בראש', משמיעם 'כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!' (הוריות י.). המנהיג משועבד לכל הנעשה תחתיו. האחריות מטפסת למעלה.

אחרי מכירת יוסף ערערו השבטים על יהודה, עד שביטלו את מעמדו כמנהיג האחים. על הפסוק וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו מביא רש"י דרשת חז"ל 'למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו – היינו שומעים לך!'. ליהודה תכונות מלכותיות, הוא 'מנהיג מלידה'. נתונים אלה אינם זכות, אלא, ובעיקר, חובה. המנהיג נדרש לפעול, ואף לשאת באחריות. מעשיו, כמו הימנעותו, נידונים ונבחנים.

לא תמיד יכול 'מנהיג הכיתה' (הלוא הוא המחנך) לפתור כל בעיות כיתתו, כפי שאין מנהל יכול לפתור כל קשיי המוסד. למרות זאת נדרשים 'לעשות'. ביום פקודה יידרשו לתת דין וחשבון, או אז יתבקשו להוכיח 'מעשים', ולאו דווקא הצלחות.

חשוב לתעד ולרשום את הפעולות שננקטו. לשאת באחריות אין פירושה להיחשב 'שעיר לעזאזל', כלפיו יניפו אצבע מאשימה בכל עת. אין בכך תועלת מעשית. אחריות משמעותה ללמוד ולחקור, להסיק איך למנוע כשל נוסף. נוח וקל למצוא קרבן ציבור, אך חשוב להגיע לתקנת הציבור.

לאחר שיוסף הצדיק נאסר בבית שר הטבחים, מצמיח הקב"ה את ישועתו באמצעות שרי פרעה. בפרשה נאמר אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. לא שָׂרִים חטאו אלא משקה ואופה. ואילו בפסוק הבא נאמר וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. דרשו רבינו עובדיה ספורנו, וה'כלי יקר', שפרעה נוקט בגישת 'אחריות מיניסטריאלית'! בפועל אמנם חטאו 'המשקה והאופה', משרתים זוטרים שהגישו למלך יין פגום ומאפה לקוי, אך פרעה ביטא קצפו על השרים הממונים, ואותם דן במאסר! השר אחראי על חדלון אנשיו. האחריות עולה מעלה, ועולה ביוקר…

מנהל מכונה 'קברניט', כי קברניט ספינה אינו מְקַדֵם מאומה ב'בלעדיות', המסע מצליח בשיתוף כל חובלי ומלחי ספינתו. מנהל המשתף – מקל מעליו במשא האחריות. אחריות המנהיג כוללת גיוס חברים לדרך ולרעיון, להשמיע ולשמוע, ועמהם ליצור שותפות לנשיאה בעול, כי 'כתפי הרבים' רחבות מ'כתפי היחיד'.

בפרשיות שלפנינו מתגלה שוב יהודה כמנהיג שלוקח אחריות אישית. כאשר נדרשים להוריד את בנימין מצרימה, אינו כראובן אחיו ש'ממשכן' את שני בניו, אלא מביע אחריות אישית 'אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ', ואת חייו בעוה"ז ובעוה"ב תולה מנגד. זאת מנהיגות! על כן, ברדת יעקב מצרימה דרוש מנהיג לבסס 'ישיבה' בגושן. אינו שולח את לוי או את יששכר תלמידי החכמים שבאחים, אלא אֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה! לעמוד בראש – נדרשת מנהיגות, ומנהיגות נבחנת ברגעי התמודדות.

מנהל ירא שמים זוכר כי אינו מנהיג אלא מונהג, הכל מיד השי"ת ואליו נושא עיניו – שיעמוד לימינו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

תיבה חינוכית זו, 'לא', אינה ערבה לאוזני הילד. ילד נמשך למותר, לדרור, והנה מציבים בפניו מילה צורמת – 'לא'. הורים חלשים חוששים אף הם ממילה מחייבת זו. פוחדים הם מתגובת הילד, ואף יראים מחובתם לדבוק בהחלטה, לשמור עוצמת ה'לא' ככתבה וכלשונה. הורים שאומרים 'לא', אך לאט לאט נכנעים לילד עד שזה משתנה ל'אולי' ומשם ל'נראה', פוגעים בחינוך בנם. במקום להקנות לו כללי משמעת עצמית, וגבולות 'על הן הן ועל לאו לאו', לימדוהו שהכל גמיש ורעוע. לכן יש לחשוב טוב לפני השימוש ב'לא'. לא להקל בה ראש. לראות מראשית דבר – אחריתו, ורק כאשר ברור שזו ההחלטה – פוסקים 'לא'.

ההצלחה תלויה מה מקדים את השלילה ואת האיסור. אב חכם יודע כי כוח דהיתרא עדיף. הוא מרבה להשיב 'כן' על דברים מותרים, והללו מהווים משען ל'לא' שיאמר במידת הצורך. כשהילד רואה שהוריו מתירים לו את המותר, מרבים למצוא מצבי 'כן', יהיה הוא בשל בנפשו לספוג ולקבל גם את ה'לא' שלהם.

בפרשתנו בא יעקב אבינו עם משפחתו הברוכה לעיר שכם, וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִּיר. חז"ל דרשו שבנה מרחצאות ושווקים, ותיקן מטבע. הבה נלמד ממנו יסוד בחינוך! יעקב מבקש להרחיק את בניו מתרבות הגויים ומכל התעסקות וקירבה מסוכנת עמהם. אך לפני שאוסר על בניו לשחות ולהתענג במרחצי הגויים הפרוצים, לפני שמונע מהם קניה בשווקים המופקרים, לפני ששולל עיסוק במסחר וכלכלה הסוחפים לקלקלה, לפני שפוקד 'לא' – יעקב יוצר מצבי 'כן'. הוא מקים מרחץ נקי ושמור בו 'כן' ירחצו ויטבלו, שווקים מפוקחים וכשרים בהם 'כן' יקנו. מתקן מטבע – המסמל מסחר נקי והגון. לאחר שיש 'היתר' ניתן לאסור. מהקב"ה הוא למד זאת! תחילה אמר לאדם מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, ורק אז אוסר וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל…

כך נהג יעקב אבינו, בשלהי פרשת ויצא, בפרידתו מלבן הארמי. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו (אלו בניו, רש"י) לִקְטוּ אֲבָנִים… וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. אכילה זו של יעקב ובניו, מה עניינה? מה משמיעה התורה בכך? אלא, יעקב ידע שבבוקר ייפרד מלבן מתוך אכילה ושתייה, כמו שנא' בהמשך וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו (חבריו מאנשי לבן, רש"י) לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם. ברור ליעקב כי אין לבניו הקדושים והשמורים לסעוד בחברת לבן ואנשיו. אבל ילדיו הרי ירצו ליטול חלק בזבח ולשבוע מטובו. מתוך ראייה חינוכית מקדים יעקב ועורך לבניו סעודה 'משלנו'. אחרי שסעדו לבם, לאחר ה'כן', הוא שולל מהם השתתפות בסעודת הנכרים, כי אין מקומם שם. הבן מקבל מרות כאשר הוא רואה מענה לשאלה 'מה כן?'. הוא חש שכיבדו אותו, התייחסו למשאלותיו, ואין 'לא' נזרק מהפה ללא מחשבה מקדימה. לא תשא 'לא' לשוא!

נדרשת חכמה, אהבה והשקעה. חינוך שונה מאילוף. חינוך אינו בריחה מהרוע, אלא מציאת הטוב. רבינו ה'אמרי אמת' יזם ויסד עיתונות חרדית כדי להתרחק מעיתונות עכורה, הפעיל במסגרות 'אגודתיות' שונות לבוגרים ולנוער, וכך חסם זליגה לארגונים פסולים. נכריז 'כן' בכדי שאף יקבלו 'לא'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

מחנך אוהב את תלמידיו, והם – באור חוזר – אוהבים את רבם. כשיש אהבה –  החינוך מועיל, כשיש אהבה לא מתעייפים בקשיי הדרך, מאמינים בתוצאה, ושמחים על כל התקדמות.

יעקב אבינו עובד בית לבן. התורה מלמדת וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. המפרשים ביארו בארוכה כי כשאדם שאוהב את עצמו – אין לו סבלנות להמתין והזמן מתארך בעיניו. אך יעקב אהב את רחל, לא את עצמו. הוא רוצה לשאתה – לא להנאתו, אלא כדי להעמיד את עם ישראל. הוא חש כי 'הזמן רץ', ושבע השנים עברו ביעף. יש במפרשים פירוש נוסף. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב… וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ – את העבודה! היות והוא אהב את העבודה 'הזמן רץ' בעיניו.

שח לי מלמד כי בעבר חש שחיקה ועייפות בעבודתו. נטל עצה, והתחיל בשנה האחרונה ליצור 'דבר חדש'. מדי שבוע הוא מפיק עלון לכלל תלמידי הת"ת. הוא מְרַכֵּז את עשיית הצוות – הנושאים אתו בעול. האחד כותב סיפור שבועי, האחר חידון, וכו'. מדי שבוע הוא 'עסוק' ביצירה. הוא מקבל משובים חיוביים וחש רעננות וחדשנות. ממלמד עייף בעבר הוא נעשה חי, הוא אוהב את העבודה – והזמן רץ! עוד שבוע חלף!

בכדי לאהוב את העבודה, חשוב לעבוד בסביבה תומכת. מול המלמד ניצב מנהל טוב-עין המעודד ומחזק. גישתו של המנהל חשובה ביותר בחיזוק המוטיבציה של העובדים תחתיו. ומי בכלל אמר שהם תחתיו…?

נעביר מחשבה זו גם לעבר צד התלמידים. יש ילדים שעוקבים אחרי מחוג השניות בשעון הקיר הכיתתי, ואינם מבינים למה בשעון הזה 'הכל לאט'. הזמן לא זז. הוא הספיק לחלום, לצייר, להביט מהחלון – ושוב מביט בשעון – והנה עברה רק דקה… הרי מלאכת שמים היא להאהיב את הלימוד בקרב התלמידים! כשילד אוהב את השיעור הוא מתבטא "איך הזמן עבר מהר!". ומתי אוהבים הלימוד? כשמרגישים עשייה, יצירה, כשמקבלים עידוד, כשרואים הצלחה. לא ישיבה קפואה והקשבה דוממת, אלא תחושת שותפות!

יעקב עבד בכדי לשאת את רחל. ומתוך שֶׁאָהֲבָהּ אהב גם את העבודה שעבד בעבורה. מסופר כי הגה"ק מצאנז קלויזנבורג פנה בשאלה למלמד חשוב "אדריכל זקוק לחוש הדמיון מפותח בכדי להצליח ביצירתו. מהנדס צריך בפנימיותו לאהוב חשבון. מה התכונה הפנימית הנדרשת להצלחת מלמד תשב"ר?". הצדיק שאל ואף השיב "אהבת ישראל! כשהרב  אוהב כל אחד ואחד, בכל מצב ומצב, יצליח בעבודת הקודש".

יעקב אבינו, רועה נאמן, אהב כל גדי וכבש. הוא הבחין וזיהה את השונה – מתוך אהבתו אליהם. אינו מדבר עם לָבָן הארמי על "צאן מוכתם" באופן מכליל, אלא מפרט: נקוד, טלוא, ברוד, עקוד, חום. יעקב גם מסכים לקבל את כל 'צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת', ופירש"י "הרעועות שבהן החולות והעקרות שאינן אלא שיריים, אותן מסר לו". וּמֵאֵלּוּ התעשר! מלמד אוהב אינו נרתע מ'הכיתה הקשה', הוא יודע ששם טמון האוצר!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

סיפור עתיק זה מאפשר לנו להביט בסוגיא החינוכית של 'תורשה וייחוס' לצד 'בחירה ועבודה עצמית'. מחד גיסא 'צד החתן' הביא עמו ייחוס רם ונישא, כזה שֶׁיָּקֵל על צאצאיהם לעלות בתורה ויראה, ואילו 'צד הכלה' הביא 'ייחוס עצמי' שכולל יגיעה בעבודת ה', דביקות מופלגת ביראה, 'תיקון' המידות ו'זהירות' בבחירה איתנה בישר והטוב.

כמחנכים, ניצבים אנו פעמים רבות בתהייה בגישה שלנו לעתיד וסיכויי תלמידינו. בכיתה ישנם 'בני טובים', משפחות יציבות ומיוחסות, אנשי מעלה ואיכות. לעומתם ישנם 'פשוטים', מ'בתים רגילים' או אפילו 'פחותים'. ישנם ילדים שזכו לחן הנסוך על פניהם. ולצדם ישנם ילדים אשר לא זכו לכך… למי עתיד מבטיח וזוהר? התפר הדק בין 'בחירה' לבין 'ידיעה', אנו מאמינים כי הקב"ה יודע ועד, היה הווה ויהיה, והכל מאתו יתב"ש. עם זאת, ביד האדם הבחירה לקבוע גורלו ועתידו, גם מבלי שנולד עם 'סיכוי אישי ומשפחתי', להימנות בין ה'מצליחנים'.

בפרשתנו מתמודדים עם 'התאומים' השונים כל כך! אך השאלה, האם עשיו באמת 'נולד' ללא סיכוי להצליח? האם יעקב 'נולד' בהכרח לגדול איש תם? כתב רבינו ה'חזקוני' "וְהִנֵּה תּוֹמִם – חסר, שהרי כל התאומים דומים זה לזה, אבל כאן האחד איש שעיר והאחד איש חלק. עשו נולד ערל ויעקב נולד מהול. האחד אדמוני והאחד יפה. עשו חזיר ויעקב שה. א"כ למה נולדו תאומים? לפי שאין קש בלא תבואה ואין תבואה בלא קש, שנא' וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ. וכתיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה…" עכ"ל. לדבריו, עשיו שימש 'מעטפת קש' בלבד לאחיו, 'יעקב שלימתא'.

לעומתו מהדהדים בנפשינו דברי רבינו הרמב"ם (ריש פ"ה מהל' תשובה) "רשות לכל אדם נתונה – אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו… אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים 'טיפשי אומות העולם' ורוב 'גולמי בני ישראל', שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סָכָל, או רחמן או אכזרי, או כִּילַי או שׁוֹעַ, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה". זכות בחירה בידינו!

למה קרוי עשיו 'אדום'? לא משום ש'נולד' אדמוני, אלא כי הוא בחר בכך, כשחשק בנזיד וזעק הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה – עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. אין יעקב מקודש רק בגין נבואת וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, אלא כי אחיו בחר לבזות הבכורה! מעלות יעקב אינן רק משום שאביו קרא לו בשם נעלה זה, אלא כי הוא עצמו בחר להתמיד בדרך זו, כפי שעשיו רוטן הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם. ליעקב אמנם תנאים מולדים משובחים, אך התעלותו באה ממעשיו, בבחירתו נוטל את התפקיד המיועד לו בשתי ידיו. נכון שעשיו נולד עם תכונות שליליות. הוא אמנם נועד להיות אִישׁ שָׂדֶה, אך הוא בחר לשוב מהשדה עייף מרציחה ומעריות. הם בחרו בדרכיהם! לא כפו עליהם מאומה!

מחובתנו כמחנכים, להאמין ולהביט בעין טובה בכל אחד, לעודד את 'משופר התנאים' להתמיד בסגולותיו, ולעודד את ה'מוחלש' שגם לבחירתו הטובה ה' מייחל! דווקא ל'בחירה ועבודה עצמית' יש חשיבות אצל 'יוצר האדם'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

היום הכל נוצץ ויפה, אך לא עמיד מספיק מול התמודדויות. 'דור חד פעמי'. חובה עלינו לקרב את בנינו ותלמידינו למושגי ה'עמל ויגיעה' הנדרשים בקיום תורה ומצוות. חז"ל קבעו לפום צערא אגרא. אין אלה דברי ניחומים גרידא למתקשים ומילות עידוד לנכשלים. יש כאן תפיסת 'לכתחילה'. חייבים לעמול, לעמוד במשימות, לגבור על מכשולים, בכדי להיות יהודי ירא ונאמן, בעל יציבות מול פיתויי יצר הרע הרבים.

בפרשתנו לומדים על אליעזר המסיים תפילתו, והנה רבקה יוצאת למעין. הוא רץ לקראתה. רש"י הק' מבאר ריצתו, כי ראה את מי הבאר עולים לקראתה. ומנין למדו חז"ל שהמים עלו? כתב הרמב"ן שלא מוזכרת פעולת 'שאיבה', אלא וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. מילוי הכד ללא שאיבה – מפני שהמים עלו לקראתה. יש מקשים על הרמב"ן, שאמנם בפסוק זה לא נאמר שרבקה שאבה, אך בהמשך, כשאליעזר ביקש מעט מים, נא' וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. שוב ושוב מצאנו שרבקה שואבת. תירץ 'סניגורן של ישראל' הרה"ק מברדיטשוב, ובדבריו יסוד עצום, שהרי כאשר רבקה ירדה בתחילה למעין אכן עלו המים לקראתה. וזאת, כי המים נועדו לעצמה, ומן השמים סייעו. אך לאחר שאליעזר ביקש מים, נעשו המים אמצעי לגמילות חסדים, ומצוות אינן באות בקלות! יש לעמול למצווה. בעבורו ובעבור גמליו היא שואבת, וכבר אין המים עולים. מצוה בלי יגיעה, ערכה פחות וירוד. המצווה מוערכת בטרחה למענה.

אין קיצורי דרך בעבודת ה'! שאלני פעם תלמיד 'הרי האבות כן זכו לקפיצת הדרך?' הסברתי שלאחר שהם השקיעו והוכיחו עמל – סייע להם הקב"ה, וכך גם לנו. בפרשה נאמר וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם. החכם הבבלי הבן איש חי דורש את כפילות 'וילך', שרק אחרי שעשה אליעזר כברת ארץ בהליכתו, לאחר שפעל ויגע, אזי זכה לקפיצת הדרך. כך גם אצל יעקב אבינו בדרכו חרנה, רק לאחר שהתחיל לחזור לכיוון הר המוריה – קפצה לו הארץ ושקעה חמה שלא בעונתה, כמבואר שם ברש"י. בשמים המתינו למאמץ של יעקב ואז סייעו לו. 'אתה יהודי עשה את שלך!'

חובה עלינו להסביר לבנים כי ב"ה חיים בנוחות, 'ניסיון העושר' תופס מקום 'ניסיון העוני', אך יש להכיר בחשיבות היגיעה, והסיפוק העצום הבא אחרי מאמץ. אין להשוות טעמה של עוגת 'אינסטנט' לטעמה המשובח של מאפה מושקע. באבות דרבי נתן (פ"ג) שנינו 'יפה דבר אחד בצער – ממאה שלא בצער'. כשמי הבאר לא עלו לרבקה הרי זה לטובתה. היא זכתה לעשות חסד מתוך יגיעה. נודה לה' על הנוחות בחיים, אך גם נקבל בברכה את המשימות והמטלות! כאשר נדרשים לשאוב ולטרוח אחר מי 'בארה של תורה' – גדול התענוג, והשכר, מאלפי זהב וכסף. 'יגעתי ומצאתי – תאמין', תאמין שהיגיעה אף היא מציאה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

פרשתנו פותחת וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. חז"ל לימדו כי יש משמעות רבה לציון מקום התגלות ה'. וכך מביא רש"י מחז"ל "הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו". וכי אברהם זקוק לעצתו של ממרא? אלא, כאשר אחרים הִרְפּוּ את ידי אברהם וביקשו לשבור את רוחו, באומרם שהוא זקן מדי ושהוא מסכן עצמו, ממרא נתן לו גיבוי, אומץ וחיזוק! למרות שאברהם איתן היה בדבר ה' – נתמך ונעזר במילות עידוד ועיזוז בדרכו הארוכה.

נעיין בתוך עצמנו, מי יכול להיעזר בגיבוי ועצה שלי, מי מצפה ממני למילה טובה או לחיוך מרגיע? מתי לאחרונה הֶחְמֵאתִי או שיבחתי? השורות נכתבות בליל ז' במרחשון, היארצייט של המאור הגדול רבי מאיר שפירא מלובלין. קראתי על  נער יהודי, עני ומסכן, שעמד ליד תחנת רכבת בלונדון, בשעת ערב קרירה וערפילית. על ארגז שלפניו מונחת ערימת עיתונים שעליו לסיים מכור. הנער מצעק לתוך ההמון 'עיתון ערב בשילינג'. לפתע מבחין כי רבי מאיר שפירא ניצב מולו ומניח יד אבהית על כתפו. הרב שואל "ילד יקר, וכי לא קר לך?". והילד משיב "עד שפנית אלי ושמת את ידך על כתפי – אכן היה לי קר…". את מי אני יכול לחמם ולמנף? למי אני יכול להעניק תחושת ביטחון?

למחנכים הזדמנויות תדירות, צריך רק לפקוח עין ולב לגלותם! מעשה במשפחה שנסעו לְחַתֵּן בן בחו"ל. מאיזו שהיא סיבה – יַלְדָּם כבן 10 נשאר בארץ, אצל 'דודה'. המלמד שלו היה רגיש למצבו. בליל החתונה הזמינו המלמד לביתו, ותיאם עם הדודה שיבוא בבגדי שבת. בבואו פגש להפתעתו בני דודים וחברים שהמלמד הזמין, סלון מקושט בבלונים וממתקים, ומנגינות 'שמחת חתן וכלה' מילאו את הבית. שימחו אותו, רקדו ופיזזו. הריהו 'בעל שמחה' לרגל חתונת אחיו! ראוי המלמד שהקב"ה יתגלה בחלקו! הוא הרגיש את הילד, והוציא 'חמה מנרתיקה' וְחִמְּמוֹ!

ילד חדש נקלט בכיתה. המלמד מגלה אכפתיות ומתקשר להוריו כבר ביום הראשון להחמיא ולאחל, להעניק הרגשת שייכות ורוגע. תלמיד עובר טלטלה משפחתית, הוא זקוק למבט החם של המורה! ילד שב מהיעדרות, תינוק נולד במשפחה, המשפחה מתאוששת רח"ל מאבל, עולה חדש, מַעֲבַר דירה, כל אלה זקוקים ל'יחס הקטן' שלנו. כאמור, אני כותב בליל ז' במרחשון, יום שאילת גשמים. הגמרא מתארת את ביקור הרבנים אצל רבי אליעזר הגדול בשעה שחלה (סנהדרין ק"א). רבי טרפון פותח ואומר 'טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים…'. וכי מה מיוחד בטיפה בודדת של גשמים? אלא, יש עלה מסוים, פרח אחד, צמח קטן ועדין, שיושב ומצפה למים, ואותה טיפה אחת של גשם מְחַיֶּה אותו! במאמץ לא גדול – בלב רחב וחם – אנו יכולים להחיות! לפעמים די במילה אחת! חיוך אישי!

מי יעריך ערכה של הערכה, קריצת מעודדת, יד על הכתף? חז"ל מלמדים (ב"ב ט"ז) כי אבן טובה היתה תלויה לו על צווארו של אברהם אבינו, ובה היה מרפא את החולים. אי' בקדמונים כי לא אבן גשמית היתה, אלא מילה טובה. ידע אברהם אבינו לומר לכל אחד את המילה הנכונה, וכך ריפא את הנחלשים והזקוקים לרפואה – בגופם ובנפשם.

רוצים סייעתא דשמיא? שהקב"ה יתגלה גם בחלקנו? הרי זו הסגולה! חֲשֹׁב מי מתלמידיך זקוק למנה אחת אפיים של תשומת לב. איזו הורה או עמית לצוות מצפה להארת פנים ואימוץ ידיים. נדבק בדרכי ה' (ישעיה נז) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

לאחר מלחמת המלכים נראה הקב"ה לאברהם אבינו במחזה ומחזקו 'אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד'. אברהם מגיב ואומר 'הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי'. המפרשים מקשים, הרי כבר בראש פרשתנו מבטיחו הקב"ה 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת' והיאך אינו מאמין. ועוד, למה מזכיר מיהו יורשו, אם לא בנו – מה לנו אם זה עבדו בן-ביתו או סתם אדם אחר? רבינו עובדיה ספורנו מבאר בזה חידוש נפלא. בוודאי ברור לאברהם כי הקב"ה מקיים דבריו והוא יזכה לזרע. אך אברהם מבקש שהוא עצמו יספיק לגדלו ולחנכו. שונה הוא יחס בעל הבית לממונו ליחס העבד לממון בעליו. וכה כתב "אע"פ שֶׁתִּתֵּן לִי זֶרַע בַּסּוף, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת', מ"מ יִשָּׁאֵר הַבֵּן אַחֲרַי קָטָן וּבִלְתִּי מוּכָן לְהַנְהִיג מָמון!". הרי הבן לומד מאביו את היחס הראוי לממון, הוא רואה את אביו ואת מעשיו והוא מפנים! הקב"ה ממשיך ומחזק הבטחתו, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ! ממשיך ה'ספורנו' וכותב "כִּי הַבֵּן יִצְלַח בְּהַנְהָגַת הַמָּמון בְּחַיֶּיךָ, כְּאָמְרו "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו לְיִצְחָק…".

זקני זצ"ל, שהיה משרידי למדני פולין ורבניה, היה מספר כי אביו היה תעשיין מצליח ובעל עסק פורה. לעתים היה שב מיום עסקים והיה מושיב את בניו ובני ביתו לקרוא בצוותא תפילת 'נשמת' מתוך הודיה להשי"ת, באומרו "היום היה יום מוצלח ב"ה". לא כוחי ועוצם ידי, לא כישורי וחריצותי, אלא הכל מאתו יתב"ש. בתקופת נִישׂוּאַי קרא לי זקני זצ"ל ואמר "זכור! כמו שלא נוגעים בביצה שיש בה טיפת דם של איסור, כך לא ניגע בדולר המלווה בטיפה של איסור!". כשזוכרים 'של מי הכסף' משתמשים בו כראוי!

מעשי החסד בהם הפליג אברהם אבינו כרוכות היו בהוצאות כספיות רבות. ההון שצבר הוסיף למעמדו הנכבד בעיני הבריות, דבר נחוץ לו למען יהיו דבריו נשמעים. הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, שבעצמו נהג בהנהגה מלכותית, היה דורש דברי חז"ל (גיטין נט.) 'אמר רבה בריה דרבא, ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס, מימות משה וְעַד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד… מימות רבי וְעַד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד…'. משה רבינו מסר את התורה. רבי ערך את המשנה. רב אשי חתם את התלמוד. הללו נזקקו לעשירות למען יהיו דבריהם מתקבלים! גם על כהן גדול נאמר שיש להעשירו ולגדלו בממון. עם זאת, הכריז רבינו הקדוש בשעת פטירתו כי לא נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה (כתובות קד)! כך אברהם אבינו! חשוב לו למסור לבנו "הנהגת הממון". מהי הנהגה זו? וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב – יש לו כסף רב – מפני שהוא זקוק לכך, אך זה כבד לו! בהיות הכסף אמצעי ולא מטרה, טפל ולא עיקר, חש כבדות בנשיאת הרכוש הרב! רכוש – כן, התמכרות לרכוש – לא! הרי כסף הוא מסוכן ונוהגים בו בזהירות.

מניעת כסף מילדים אינה מחנכת, אלא גורמת לחרדה וללהיטות אחר הממון. הפרזה אינה מרגיעה אלא מעודדות טביעה מוסרית. יש ללכת בדרך האמצע, לא להלחיץ ילדים צעירים כשמצב המשפחתי דוחק, ומאידך לא לפזר ללא אחריות. ילד הרואה שהוריו מוציאים כסף בשמחה לקיום מצוות וצדקה, לומד מהם 'הנהגה מָמוֹנִית', הנהגה שהיתה חשובה לאבינו הראשון להנחיל לבנו ולדורות אחריו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

מה בין נח לבין אברהם? רש"י מביא מחז"ל שהקב"ה הטיל על נח בניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה בכדי שישמיע לאנשים מעשי ה', שהוא עתיד להביא מבול. יש לברוח 'ממנו – אליו' וליישר אורח עקלקלות. אף אברהם אבינו קם והתהלך בארץ כשהוא מכריז בפני כל באי עולם שה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו. לכאורה, שוים הם בפועלם, אך שונים מאוד בתוצאות! אברהם הצליח והלכו אחריו אלפים ורבבות (כדברי הרמב"ם ריש הל' ע"ז) ודברי נח והתרעותיו נפלו על אזנים ערלות. אף אדם לא שב בעקבות קריאותיו. הכיצד?

נלמד מכאן תובנה חינוכית מעשית ביותר! נח, בשעת הכרזותיו, מניף בידו פטיש של בנאים ומסור מושחז. הוא מתאר אסון גלובלי הקרב ובא. דבריו מפחידים ומאיימים – על אף היותם נכונים. נפש האדם אינה סובלת הפחדה ואיום. הנפש בטבעה מתגברת על הפחד ודוחה את הדברים. הם אמנם חודרים לרגע – אך נמוגים במהרה. אנשי דור המבול באו הביתה מהמפגש עם נח כשהם חיוורים ורועדים, אך לאחר ארוחה דשנה ושנת צהריים – שכחו הכל. אברהם אבינו פעל בגישה חיובית! הקים אשל ופונדק דרכים, הכניס אורחים, האכילם והישקם מבלי כל מחויבות ראשונית מצדם, קבלם בצל קורתו 'כמות שהם'. לאחר שאכלו ושבעו ודשנו, כשנפשם טובה עליהם, החל להסבירם כי אין להודות לו, כי הוא רק 'מלצר'. יש להודות ל'בעל הבית' – קונה שמים וארץ. ברוח טובה ובלשון רכה התקבלו הדברים וקנו שביתה בלבבות!

למלמדים ומחנכים עבודה מורכבת בעיצוב תלמידיהם. לא קל לחייך לתלמיד שלכאורה אינו זכאי למאור פני רבו. די קשה להחמיא לילד על התקדמות של אחוזים בודדים כשעדיין מרבית הכוס ריקה.

ואף אמנם, הרי נח דיבר אמת! הוא פרש את המצב 'כמות שהיא' ללא כחל וללא שרק, תיאר הצפוי וצייר את העתיד. אברהם הוא זה (כביכול) ששינה את המציאות הנראית לעין. הוא קיבל כל אורח בחביבות הגם שעדיין לא ידעו ולא יבינו ובחשכה יתהלכו. אך אברהם האמין בתוצאה. הוא צלל בכדי להעלות, והוכיח הצלחה!

כתב רבינו ה'שפת אמת' זי"ע (לך לך תרמ"ב) "…וזה הי' הפרש של נח הצדיק לאברהם החסיד, דאי' חסיד העושה לפנים משורת הדין, פירוש, הצדיק בודאי זהיר ומקיים כל המוטל עליו, אבל החסיד מחפש בגנזי המלך ומדבק עצמו בפנימיות של המצוה, ואינו עושה כדי לצאת ידי חובתו רק שבמצוות ה' חפץ מאד, ומחפש אחר המצות תמיד, ועי"ז מתגלה לו שורש המצוה… וע"י אברהם אבינו ע"ה התחיל להתגלות הפנימיות כנ"ל, ובנח כתיב צדיק הי' בדורותיו, אבל אברהם אע"ה הי' שורש לכל הדורות עד לעתיד…".

יש מלמד ומורה שעושה 'כל המוטל עליו'. באחת מקרב ובאחרת דוחה. מעניק חום וחיוך לתלמיד – כשמגיע לו. אינו מזייף את המציאות, אלא מוכיח ומתאר ההשלכות השליליות הצפויות לתלמיד נכשל. ויש מלמד ומורה 'חסיד'. המאמין כי בכל תלמיד יש 'גנזי המלך'. הוא תר ומחפש אחר אוצר זה. המלמד הראשון מטיב עם תלמידיו למשך שנת הלימודים, 'לדורותיו'. אך האחרון מעמיד דורות, עד לעתיד…!

למרות שנח הציל את היקום כולו, אברהם הוא אבינו הראשון. נעסוק בהלבנת שיניים ולא בהלבנת פנים.

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com