לאופטימיים ולפסימיים, לחיוביים ולשליליים, יש במסלול חייהם הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. וכגודל המאמץ והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית שבאה לאחריו. לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ! ניתן להכין ‘מנה חמה’ אינסטנט ברגעים ספורות, ולא להשקיע בנזיד עשיר המשתבח בבישול איטי. וכי אפשר כלל להשוות בין התוצאות?
אופטימיות היא אינה יצירת אשליית שוא שהכל קל ופשוט. ילד כן מתקשה בתחילת לימודי הגמרא. קשה לו לשמור על כתב יד יציב וברור. קשה לו לתמרן בין ילדותיות טבעית לבגרות נדרשת. קשה לו להשתלב חברתית בכיתה הטרוגנית. עלינו, האופטימיים, לעודד את הילד, להאזין לרגשותיו, לשדר אמון ביכולותיו, ולשמוח בהתקדמותו. עליו לשמוע, ברגישות אך בְּכֵנוּת, שאמנם יש קשיים בחיים – אך על ידם אנו נבנים. כמו רוחות המחזקות שורשי האילן, בלעדיהם יהיו חלשים ורכרוכיים, כך היגיעה מעצימה את נפש האדם.
בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים. עפ”י המדרש, בשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה’, הצטרפו הציפורים לשירתם והרבו כבוד שמיים. אחרים מייחסים את שורש המנהג דווקא בהמשך הפרשה, פרשת הַמָּן. משה רבינו אמר שבשבת לא ימצאו מָן בשדה. דתן ואבירם שביקשו להציגו כְּבַדַּאי, הטמינו מנות מָן בשדה לפני שבת. בצפרא דשבתא יָצְאוּ מִן הָעָם – בהובלתם – לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, כי ציפורי השמיים אכלו את המָן המוטמן, וגרמו לקידוש ה’ וחיזוק באמונת חכמים. לזכר מעשים אלה זכו הציפורים, ואנו מאכילים אותם בשבת זו.
והנה, בשבוע שעבר בפר’ בֹּא, קראנו על כַּלְבֵּי מצרים שלא חרצו לשון לבנ”י היוצאים ביד רמה. אין הקב”ה מקפח שכרם, ונצטווינו וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. שמעתי מגברא רבה שליט”א להקשות, למה זוכים הכלבים מדי יום ביומו לטריפות בשוק, לעומת הציפורים שבאים על שכרם רק אחת בשנה? והסביר, שיש כאן ביטוי מוחשי למשנה האחרונה באבות ‘לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא’. הציפורים עשו מעשה קל. פעלו לפי טבעם. שָׁרוּ. אכלו מָן. הפרס מותאם למאמץ. ואילו הכלבים שברו טבעם! השיירה עברה והכלבים לא נבחו. שניהם עשו מצוה, אך השכר לפי העמל! את הציפורים אנו מאכילים רק פעם בשנה ואת כלבים בכל יום. אנשים בודקים תוצאות. הקב”ה מעריך השקעה ועמל, יותר מאשר התוצאה!
העמידה בניסיונות, אף בניגוד לטבע, היא חלק מ’תכנית ההתפתחותית’ שלנו. יש קושי וזה משתלם. למדנו ‘טוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח’ (אבות דרבי נתן ג ו). כאשר אנחנו נדגים לילדים חיי אומץ ומאמץ, שאנחנו מאותגרים מול התמודדות, נשמש דוגמא לחריצות והתגברות, יפנימו הם וילכו בעקבותינו. נזכור, שילדים לומדים מהתנהגותנו – יותר מדיבורינו, כי אינה דומה ראייה לשמיעה!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
