פרשתנו פותחת ביתרו, כהן מדין, שנוטש כל מנעמי עוה”ז ומטעמיו, ובא אל המדבר לקבל תורה. לאחר שמשה מקבל פניו בכבוד ראוי, נא’ וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם. רש”י הק’ מביא דברי חז”ל שמשה עשה כן כדי ‘למשוך את לבו ולקרבו לתורה’. לכאורה קשה, הרי יתרו כבר הביא את עצמו להתקרב לתורה, ולמה לספר לו סיפורים? הרי הוא כבר ‘משך לבו’ בעצמו לתורה? אלא, גם הקרוב והשואף לתורה – עדיין זקוק לקרבה נוספת, וזאת באמצעות סיפורת, דברים המושכים את הלב.
המלמד האיכותי משלב סיפורים בלימודו, לא כ’פקק’ ולא כזליגה מתכנית הלימודים, אלא לכתחילה, מתוך מטרה חינוכית, לימודית ופורמאלית! כשלומדים ‘שם חדש’ בגמרא או בתוספות – מעשירים את עולם התלמיד אודותיו. מזכירים ‘דבר תורה’ מגדול בישראל – ‘מציירים’ את דמות האיש, את תקופתו, רבותיו ותלמידיו בכוללנות. תלמיד ששומע על חכם מחכמי המשנה והגמרא, מעשיר המלמד את החויה הלימודית בתיאור מידותיו וענייניו, בכך מוסיף חשק וכמיהה לשמוע ולהפנים את דבריו הנלמדים כאן. מדוע נמנע מתלמידינו להכיר את רבי עקיבא וחברו רבי טרפון (מעבר לסיפורים המונומנטליים אודות ר”ע שהצטייד בתרנגול חמור ונר, ורבי טרפון שכיבד את אמו.) מיהם רבה ורב ששת? מהם מעשי רבי חייא, ומדוע נקבעה הלכה כרבי יוחנן? בכוח הסיפור לחנך, להדריך וליישר, לחסן מול משברים רוחניים וגשמיים, ואף לרפא מכאוב ויאוש.
ניתן לרומם את התלמידים טפח מעל קרקע דורנו, להגביה נפשם אל עבר דורות קדומים ומזוקקים. דווקא בעידן בו הקריאה הערכית מפנה מקומה ל’קומיקס’ ירוד ונבוב על חבורות ‘רביעיות וחמישיות’, מחובתנו להעשיר את עולמם בזהרורי מורשתנו הנצחית והקסומה. למה הפסקנו לספר על חכמת הרמב”ם ופיקחות רבינו יונתן אייבשיץ, חידות האבן עזרא ופדיון שבוים של רבי משה ליב מסאסוב? האם תלמידינו יודעים על ‘ארבעת השבויים’ והשפעתם על תורת ישראל? הללו הם רכיב ב’גירסא דינקותא’! דורות של יראים ושלימים גדלו על סיפורים אלה, ו’שימור המסורה’ באדיקות כולל שמירה על סיפורי המופת התוכניים!
צריך לדעת לספר. היות והסיפור קונה שביתה בחדרי הלב, על המחנך להכין את הסיפור ולדייק במסירתו. הפנמת מסר הסיפור תלויה באופן ועיתוי ההעברה, יצירת ‘סביבה מספרת’, וכמובן, בכישורי המספר בס”ד.
יתרו שומע ממשה על נסי יציאת מצרים ופותח בקריאה: בָּרוּךְ ה’ אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם… . חז”ל (ברכות נד) דורשים ‘מכאן שמברכים על הנס’. ומקשים, רק אדם שנעשה לו נס, וחש בעצמו את הדבר, ראוי לברך, והיאך ברך יתרו? אמר רבינו ה’אמרי אמת’ זי”ע כי משה הטיב לספר, בבהירות ובתיאור, עד שיתרו רואה את עצמו יוצא מצמרים וחווה את הנס! כשיודעים לספר ומספרים כראוי – נראה תועלת חינוכית עצומה!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
