כיצד נהיה ראויים להיחשב “ממשיכי משה רבינו”? הרי לכל תפקיד יש ‘דרישות התאמה’. גם לתפקיד ‘הנהגה’ בעם ישראל, בין למעט ובין לרוב, יש דרישות. משה נבחר לתפקיד לאחר ‘בדיקת התאמה’ כביכול ע”י הקב”ה, שנא’ ה’ צַדִּיק יִּבְחָן. הנה נתבונן בדרכי משה ונביט לעבר מראהו, לראות יפעת ‘קרני הוֹדוֹ’.
בשעה שמשה רואה סנה בוער, מגיב אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה. פירש”י ‘אסורה מכאן להתקרב שם’. במילים אלו גלומות הנהגתו של משה. הוא יוצא ‘מעצמו’ כדי להתקרב לזולתו. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. כמי שגדל בבית פרעה הוא ‘יוצא’ מִשַּׁלְוָתוֹ. אמרו חז”ל (שמו”ר א כז) שהוא רואה ומיצר עמהם, בוכה ואומר לאחיו העבדים “חבל לי עליכם, מי ייתן מותי עליכם… והיה נותן כתפיו ומסייע לכל א’ וא’ מהם”. משה ממשיך ‘לצאת’ מֵאֵזוֹר הנוחות שלו – בכדי להטיב לזולתו. בשעה שרואה איש מצרי מכה יהודי, מגיב ופועל תוך סיכון עצמי! למחרת ‘יוצא’ שוב, וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. לא יציאה פיזית בלבד יש כאן, אלא יציאה מנוחיותו, יציאה מפרטיותו, יציאה למרחב הציבורי! משה פונה לרשע בתוכחה. הרי במעשה זה מסתכן ומסתבך עם השלטונות, אך משה האיש אינו נרתע. רגישותו מלווהו למדין, שם בורח מחרב פרעה. הוא מזהה ע”י הבאר מעשה רדיפה. רועי מדין מגרשים את בנות יתרו. אדם רגיל, כשהוא נמלט ופליט מעדיף לשתוק, כך ייבלע בין המקומיים וימצא לנפשו מחסה. אך לא משה! וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן! קם מ’מקומו’ ועושה מעשה. אינו מסוגל לחשות מול בריונות ועריצות. ליבו הטהור ‘יוצא’ למען החלש והרדוף, כפי שרץ להשיב את הגדי הצמא על כתפו. או אז ‘עמד במבחן’, והקב”ה קורא לעברו (שמו”ר ב ב) ‘יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם, חייך, אתה תרעה צאני ישראל’!
בעלי דרוש העירו על התואר ‘משה רבינו’ ולא ‘רבינו משה’, כסדר המצוי אצל כל גדולי הדורות. כי גדולתו ומעלותיו ניכרות כבר בהיותו ‘משה’ בלבד עוד לפני מתן תורה. עד הגיעו לגיל שמונים אין התורה מספרת על מעשיו כמעט מאומה, פרט לאירועים הבודדים הנ”ל, ללמדנו כי אלה עיקרי יסודי חייו. אסורה מכאן – להתקרב לשם. בתחילה היה ‘משה’, אדם מתוקן, רק אח”כ, בסיני, נוסף לו גם התואר ‘רבינו’. גם שמו מעיד עליו. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה – כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּּ. לימדונו הקדמונים (ר”ע ספורנו ועוד) שאינו קרוי בשם מָשׁוּי או נִמְשָׁה (בבנין סביל), אלא מֹשֶׁה (בבנין פעיל), כי עתיד הוא להיות מֹשֶׁה את האחרים, וזאת מורשתו!
גדיינו הרכים, צאן קדשים, בורחים מהעדר, מצפים שנבחין בהם, שנרגיש בהעדרם, ועלינו לשאתם על כתפינו. זה תנאי קודם למתן תורה! תלמיד שיודע כי לרבו אכפת, ולמענו יצא מגדרו, יצא מד’ אמותיו הנוחות, אזי משתוקק התלמיד לקבל תורה מפיו.
דוד המלך מתפלל אֵּין פֶרֶץ וְאֵּין יוֹצֵּאת וְאֵּין צְוָחָהּ. כאשר נצא לקראת בנינו, ונראה בסבלותם, לא יצאו הם לפרוץ גדרו של עולם. נצא להשיבם ולקרבם נמנע צווחה ו’צעקה לשעבר’. נשקם בחמלה ממי דעת, ממקור מים חיים – לפני יצמאו ח”ו למים מרים מאררים.
נכשיר את נפשנו להיות ממשיכי מורשת משה. נצא בעקבי הצאן – לקראת הצאן. הצאן צמא. צמא לקרבתנו. בקרוב נזכה לשמוע (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, אָדָם אַתֶּם!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
