כמו ‘יין ישן’ משובח ששיגר יוסף לאביו בפרשתנו להשיב רוחו, כך סיפורי צדיקים, משתבחים ומעוררים. מסופר על צדיק ותלמידיו כי שודדים התנפלו עליהם המעבה היער. הללו התאכזבו שלא השיגו רכוש, ומרוב כעס קבעו לרוצחם נפש. ביקש הצדיק מראש השודדים זמן מועט, כדי להתוודות ו’להתכונן למות’. עָצַם הצדיק עיניו והתבודד במחשבתו. והנה, אחרי כמה רגעי מתח, צעק השודד פתאום ‘הסתלקו מכאן!’. לאחר שהחבורה נסה על נפשה, הסביר הצדיק לתלמידיו, “כאשר הותקפנו התמלאתי כעס על השודדים, כעסתי על תעוזתם לפגוע בנו, וזעמתי על אורח חייהם הקלוקל והרוע שבהם. אך לא רציתי למות מתוך כעס, שהרי ‘אין השכינה שורה מתוך כעס’. וכי ברגעי האחרונים ארחיק מעלי את השכינה הקדושה?”.

ממשיך הצדיק “עצמתי עיני, עמלתי לסלק תחושות הכעס. נסיתי לחשוב על מצבם העגום של השודדים. דמיינתי את עברם, ודאי סבלו מילדות עשוקה, אולי יתומים היו, נכשלו בחיים המתורבתים ונאלצו לצאת היערה, הרחק מעיני הבריות. חייהם תלויים להם מנגד, חומקים מהשלטונות, ואין להן הנאה ממשית מהשלל שצוברים. הרגשתי שכעסי חולף – עד התמלאתי חמלה ורחמנות על המסכנים הללו! הצעקות “תברחו מכאן” קטעו את מחשבותי. עליכם להבין, ממשיך הצדיק, כעס השודד עלי – עורר את כעסי עליו. וכאשר התחלתי לחמול עליו, נכמרו אף רחמיו עלינו, עד שהורה לנו לנוס, ואת נפשנו נתן לנו לשלל.”.

אחי יוסף נמצאים, בפתח פרשתנו, במשבר מאיים. מתחילה בא עליהם ה’אדון המצרי’ בעלילה. מרגלים, הכסף הטמון בשקיהם, מציאת הגביע, החקירות להם ולמולדתיהם, שאלות אודות אביהם הזקן, מה עושים? איך יוצאים מן הסבך שהולך ומחמיר? אין שפה משותפת, אין תקשורת, הכל מסתבך ומחריף. בדומה להם, גם אנו מוצאים את עצמנו במצבי סבך. קיימות דילמות חינוכיות יומיומיות עם רגעי תסכול וקשיי תקשורת מול ה’דור החדש’. מתחת לפני השטח חשים לעיתים מאבקי כוחות סמויים בין הבוגרים לבין הצעירים, יד מי יגבר, מי ינצח. וכי ניצחון והתנצחות המטרה? לאן זה יוביל? כיצד ‘נפענח צפונות’?

ויגש אליו יהודה. הנה דברי ה’אור החיים’ הק’ המאירים והמחכימים. “יתבאר על דרך אומרו – כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים – כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז), לזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף אליו, לרחמים. והקריב (יהודה) דעתו ורצונו אליו (אל יוסף), לאהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו, לקבל דבריו ופיוסיו“. יהודה ואחיו יודעים שהצדק עמם! כנים הם, לא מרגלים היו ולא גונבי כסף ושודדי גביע. אך, אין יהודה עומד על קוצו של ‘צדק’. הוא חותר לפתרון המשבר. הוא מקרב דעתו אל יוסף, רוכן לעברו, לאהבו ולחבבו. אהבה זו עוררה והביאה הכרזת ‘אני יוסף’. האוה”ח ממשיך שזה קשה ולא טבעי לצדיק להתקרב למצריים, “אך לפי שעה הוצרך להפוך המוטבע בנפשו, להגישו בלבבו, ולהושיבו בתוואני דליביה“.

סיפר לי מלמד: במשך תקופה סבלתי קושי של ממש עם תלמיד פלוני. התחצף, התמרד, הפך את הכיתה לשדה קרב. הוריו רמזו כלפי באיומים. קיבלתי עצת ידיד. ישבתי עם עצמי וחשבתי עליו. להתבונן בו, לחושב על מעלותיו, על תחביביו, על משפחתו. “משום מה” התחלתי להכיל אותו, וההצלחה האירה לנו!

בשעת משבר מרגישים ‘את עצמנו’. הבה ננסה להרגיש את הזולת,  נרד לעברו – כדי להעלותו ולהעלותנו! קרב נפשך למתקשה. אולי תגלה שאתה המתקשה! לא בחיל ולא בכוח – אלא בהבנה ובאהבה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com