הגענו לסדרת הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. בעלי הדרוש דימו בין המשכן הכללי שהקימו אבותינו במדבר, לבין המשכן האישי שכל אחד מצווה לבנות בקרבו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – בתוך כל אחד ואחד, מקום להשראת השכינה.
הפרשה פותחת דַּבֵּר אֶל בנ"י וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. תנאי יסוד ב'משכן' – הכללי והפרטי – הוא נדיבות הלב, כפירש"י 'לשון נדבה והוא לשון רצון טוב'. משכן יתקיים לאורך ימים רק כשזה בא ברצון טוב, כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל 'מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא'. דבר שבכפייה אינו מחזיק מעמד.
"תִּינוֹק אֶחָד, הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְרַבֵּנוּ ז"ל וְלִמֵּד אוֹתוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ מַשְׁקֶה לִשְׁתּוֹת שֶׁיּאמַר 'סַבְרִי מָרָנַן וְרַבָּנָן' וְכוּ', וְחָזַר עִמּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאד לְמַעַן יִזְכֹּר הֵיטֵב וְלא יִתְבַּלְבֵּל. אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַתִּינוֹק לְרַבֵּנוּ ז"ל וְהִתְחִיל לוֹמַר 'סַבְרִי', לא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כְּלָל וְנִתְבַּלְבֵּל מְאד. עָנָה רַבֵּנוּ ז"ל וְאָמַר לְאָבִיו "אַתֶּם בְּוַדַּאי לִמַּדְתֶּם עִמּוֹ הַרְבֵּה וְהִכְבַּדְתֶּם עָלָיו מְאד שֶׁיִּזְכּר לוֹמַר סַבְרִי וְכוּ' כַּסֵּדֶר, וּבִשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר כְּלוּם. אִם לא הֱיִיתֶם חוֹזְרִים כָּל כָּךְ, בְּוַדַּאי הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּרָאוּי". מעשה זה מספר חיי מוהר"ן מברסלב (אות תל"ב) מלמד שהלחץ הנלווה ללמידה מונע הפנמה ראויה. ועוד שם: אָמַר, שֶׁמַּה שֶּׁהַמְלַמְּדִים דּוֹחֲקִים אֶת הַתִּינוֹק בְּיוֹתֵר – עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתִּינוֹק כְּלָל. רַק צְרִיכִין לִהְיוֹת אֻמַּן גָּדוֹל בָּזֶה, לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק בְּהַדְרָגָה בְּלִי אִיּוּם הַרְבֵּה וּבְלִי דּחַק יוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְפֹּס יוֹתֵר בְּנָקֵל. ודפח"ח
מכירים פעוט שמתעקש "אני רוצה לבד!"? זאת מפני שההתנסות והעצמאות נחוצות להתפתחותו. אל לנו 'לדחוס' את הילד, לצוות עליו שוב ושוב, לפקח עליו בכל רגע ורגע, כי 'הדחיסה' חוסמת אותו מבחינה חינוכית, ומונעת התפתחות פנימית אמיתית. יתכן ובשלב ראשוני ובגיל צעיר רואים את פירות יפים של ה'לחץ' העודף, אך פירות אלה, מתוך שלא גדלו 'מעצמם', עלולים לנבול ולנשור. נזכור את שבחו של מקום 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף' ופירש"י 'אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע'. נשמור על החוט הדק המבדיל בין חונך לבין חונק.
בעלי החיים – מאלפים, ואילו בני האדם – מחנכים. בעלי חיים נבראו עם חושים טבעיים המפעילים תגובות אוטומטיות (אינסטינקטים). לבעלי החיים אין 'בחירה חופשית'. מולד בהם טבע להתרחק מסכנות ולתור אחר מזון וביטחון. על כן 'מאלפים' אותם בשיטת ה'מקל והגזר', במתן דברים טעימים, ולחלופין בהתרעה ע"י כאב וגערה. בעלי חיים נענים לאילוף, כי מטבעם רוצים את הטוב והנעים, ומתרחקים מהכאב. שונים לחלוטין הם בני האדם שנבראו בצלם אלוקים, ובקרבנו 'כח הבחירה', חכמה בינה ודעת [לצד היותנו אף בעלי אינסטינקטים]. בוודאי שניתן לאלף אנשים ע"י 'שכר ועונש', אך לא בכך 'מחנכים' את האדם, שיעמוד בכללים גם כשאינו רואה מולו את העונש. את האדם מחנכים באמצעות 'גדלות', עידוד והבנה, כוח התורה ויגיעה בה, תפילה וקרבת אלוקים. כאשר חניך פורק מעליו בבגרותו את דרך חינוכו, אין זה מעיד על הַכֶּשֶׁל שלו בלבד, אלא אף בַּכֶּשֶׁל של המחנך שלו, ב'שיטת' חינוכו. ברור שצריך כללים וחוקים, אך לצד תוספת מרובה עידוד וחיזוק, התעוררות ופיתוח המחשבה.
ואיך נדע מי 'מחונך' ופועל מתוך נדיבות הלב? המחונך ניכר בכך שהוא עושה מתוך בחירתו שלו. דרש מרן ה'בית יוסף' (דרשות מרן מהריק"א לפרשתנו): וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. ומנין נדע מי התורם בנדיבות לב? זה שמכריז ואומר תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! קחו ממני! אני רוצה לתת! יש לחנך לכך, לפתח רצון טוב, שמחה ו'גדלות'.
החינוך הוא עבודה איטית ועקבית. אי' בקדמונים כי שני כלי המשכן המיוחדים, הכרובים ומנורת הזהב, נעשו 'מקשה זהב', שנטלו גוש זהב ומתחו והקישו עליו עד שמתקבלת הצורה הרצויה. בדרך זו מחנכים את בנינו, הדומים לכרובים ומאירים כמנורה. פועלים במתיחה עדינה לצד 'הקשה' (כן! הצבת גבולות וחוקים) לפיתוח צורתם הרוחנית. חינוך אינו ביציקה בתבנית ו'דפוס' אחיד, ולא בפיסול וחקיקה (שחותכים את החלקים העודפים). אומנות!
וזה הציווי "וְכֵן תַּעֲשׂוּ – לדורות". העושה כך, המחנך בנעימות, מעורר בנפש בניו ותלמידיו 'רצון טוב', מעניק להם הזדמנות של 'לבד' ואינו מכביד עליהם, יזכה וחינוכו יעמוד לדורות, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
