הפעם זה תלוי בך- יצירת תליונים

אם רצית להביא לכיתה פעילות אלגנטית עם תוצר אופנתי,

לכי על ההדרכה שהבאתי כאן היום צמידי תליונים יפיפיים

הצמידים האלו קצרו עד עכשיו ילדות זורחות ומלאאא מחמאות

שימי לב יש לך גם סרטון הדרכה וגם קובץ ערוך עם תמונות והסברים שלב שלב אם את לא נגישה לצפייה בסרטון

אבל זה עוד לא הכל סופר חשוב שתקראי עד הסוף כי אני חולקת איתך טיפ מעולה

שיהפוך את היצירה הספציפית הזו לנגישה וקלה לתפעול

לסרטון ההדרכה לחצי כאן

 

קישור להדרכה כתובה פלוס רשימת חומרים וכלים:

ועכשיו לטיפ שהבטחתי,

בהדרכה הזו אני מסבירה איך לפתוח לולאות בעזרת צבת.

עד לא מזמן הסדנה הזאת ליצירת צמידי תליונים

הייתה לי די מסורבלת, הייתי צריכה להביא איתי להפעלה

צבת לכל ילדה וזה סיפור קצת כבד אם מדובר על 100-200 בנות

חוצמזה שגם אם הכיתה שלך מונה רק 25 בנות

אני מניחה שאין לך צבתות לכולן בקיצור,

אני רוצה לחסוך לך את העניין הזה ולעדכן אותך

שבחנויות המתמחות בציוד לתכשיטנות

קיימות לולאות מעולות שניתן לפתוח ולסגור בעזרת הידיים

הן עושות את העבודה מצויי! כלומר:

גם נוחות לפתיחה וסגירה וגם מחזיקות את את התליונים מעולה

וגם חוסכות לך רכישה ונשיאה של כלי עבודה שווה נכון?

 

החומר המוגש בכתבה הינו לשימוש אישי בלבד

כמו כן אין להעבירו הלאה או להשתמש בו בשימוש מסחרי

לרבות מידע כתוב, קבצים להדפסה וסרטונים

הקרנת הסרטונים לכיתות/קבוצות הינה בתשלום.

 

לקבלת סרטוני ההדרכה מתמר דנחי לחצי כאן

 

צאתכם לשלום…

בעונה זו עוסקים רבים ב'פרידה' והתמודדות עם 'מעברים'. ילדים מתקשים במעבר מגן ילדים לבי"ס ות"ת, תלמידים יעברו לכיתה חדשה, מוסדות וארגונים משקיעים מחשבה ומשאבים להכין נערים למעבר הקרוב מת"ת לישיבה. ומה עם מעברי המורים? כיצד מתמודדים הם במעברם ממוסד למוסד? ומה עם 'מעבר מוסד' בחילופי גברא בהנהלות?

הרב דוד מחנך בעל שיעור קומה. שנים רבות מנווט תלמידי כתה ח' לקראת שנות ההתבגרות ופרידה מהת"ת. מדי שנה בשנה הוא מקפיד 'לסיים' את שנת הלימודים, ולא לתת לשנה 'להסתיים' מאליה. יש לו אוגדן של פעילויות ושיחות אותם מקיים בכיתתו לקראת סוף השנה. הוא פותח בפני תלמידיו את הרגשות הלגיטימיים של פורקן מול חשש, סיפוק מול תסכול, רגשות שגואים בתקופה זו. והנה, השנה הרב דוד עצמו 'מסיים'. שינויים מערכתיים הביאו את ההנהלה להוציאו ל'פנסיה מוקדמת'. הרב דוד מציף במחשבתו כל מה שלימד על 'פרידה' לאורך השנים. הוא מקבל על עצמו להיות 'נאה דורש ונאה מקיים'. הוא מחליט לסיים בנכבדות, את התלונות מול ההנהלה, הביקורת וה'הערות' שיש לו – גונז עמוק בליבו. הרב דוד קובע שיעור יומי בספרי אמונה וביטחון, מחזק בנפשו שהכל מושגח בפרטית מלמעלה. הוא אף רוכש מתנה סמלית למנהל, ומגישה ביום האחרון בצרוף מכתב חם ואישי. שלום, חבר.

הרב שמואל ניהל מו"מ ממושך עם הנהלת הישיבה אודות תנאי שכרו. לאחר שלא מילאו את מבוקשו, 'סגר' לקראת שנה הבאה עם ישיבה אחרת – המתחרה העיקרית לישיבתו הראשונה, דבר שיוסיף לה שגשוג. אך הרב שמואל, יר"ש מרבים, אינו זורק אבן אחר הנופל, ולא משליך טיט בבור ממנה שתה. כאשר פוגש הורים שמבקשים להעביר את בניהם בעקבותיו, הוא מסביר שמעבר בחור ללא סיבה מיוחדת עשוי לטלטלו שלא לצורך, ומצהיר כי אין כל דופי בישיבה בה לימד עד כה. הרב שמואל זוכה לשמור על איזון נפשי ויישוב הדעת, ופורש בכבוד. הוא כיבד את עצמו!

הרב יהושע מסיים עשרות שנות ניהול הת"ת ביד רמה. הגיל והמצב הבריאותי אינם מאפשרים לו להמשיך. הרב כהן משקיע ימים ארוכים בהעברת הניהול על פרטיו וכלליו, הגלויים והנסתרים, למנהל שנכנס תחתיו. הוא מתמסר בעין טובה למען שמירת רצף ניהולי. הוא גם מרגיע הורים לחוצים ששואלים "מה יהיה אחריך, כב' המנהל?", הוא מעצים את המנהל הנכנס בעיני הקהל, זוקף קומתו ומבטיח ליווי והדרכה ככל שיתבקש. וברגע שלא יתבקש – הוא בחוץ!

בפרשתנו קוראים על משה רבינו שמשתוקק 'להמשיך' בהנהגה ולהכניס את בנ"י לארץ. הוא גם מבקש מהקב"ה "בדין הוא שירשו בני את כבודי". אך הקב"ה משיבו קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. הגיע העת שמשה 'רעיא מהימנא' יפרוש מהנהגת העם, ובניו לא יזכו לגדולה אחריו. משה רבינו מעמיד את יהושע לפני זקני ישראל ומול כל העדה, וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו. רש"י מביא מחז"ל: 'יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה'. משה נתן ליהושע מהוד פניו, ופניו החלו אף הן להאיר ב'קרני הוד' עילאיים. משה רבינו ימשיך לעודדו ולאמץ את רוחו לעיני העם וזקניו.

משה רבינו הוא המעביר קרני ההוד לפני יהושע. ומדוע אין הקב"ה משפיע עליו ישירות? כי חשוב שמשה הוא שיחזק את הנהגת יהושע בעיני העם. משה מעמיד לו 'מתורגמן' בחייו, ואף בא בעצמו לשמוע שיעור מפי יהושע 'מחליפו'.

זו מנהיגות! רועה מסור דואג לצאן מרעיתו גם בהמשך, אחרי ה'קדנציה' שלו. לא כמלמד גֵּאֶה שרומז להורים "אצלי בנכם הצליח. אני חרד מה בהמשך…", או מנהל פורש שמצפה שמחליפו יתקשה, ומחכה לרגע שיקראו לו להציל את המצב. אמר לי מחנך יר"ש לקראת פרישתו: "הקב"ה קבע 'כל התחלות קשות'. אך איך יהיה 'הסוף'? זה תלוי בי!".

פועל עבד אצל קבלן בנייה שנים ארוכות, כאחראי על בניית יחידות נופש באזור קיט. כאשר הפועל הודיע על כוונתו לפרוש, ביקש ממנו בעה"ב שיסיים ויבנה 'צימר' אחד אחרון. בלית ברירה דחה העובד את פרישתו, ונשאר כדי למלא את בקשת בעה"ב. כאשר סיים את ה'צימר' האחרון, מסר לו בעל הבית, בחגיגיות, את המפתחות של בית זה, ואמר "הנה, אני מעניק לך בית זה כמתנת פרידה על שנותיך הארוכות והנאמנות!". לקח הפועל את המפתח, ובליבו צער. הוא יודע שבנה 'צימר' זה בחופזה ובחוסר חשק. מעתה עליו להתמודד עם הנזילות בכלים הסניטרים שהורכבו 'לצאת ידי חובה', קירות וריצפה עקומים, וארונות המטבח שנבנו בחוסר דיוק… את 'הסוף' קובע לאדם בעצמולעצמו!

הכל הולך אחר הַחִתּוּם. גם כאשר 'קשה עלי פרידתכם' נשמור על אופטימיות, כי 'סוף' הוא בעצם התחלה חדשה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

היום הדרך להעביר חומר לימודי וערכים מוסריים עוברת דרך: חיבור, חוויה, ערך

עכשיו כשהחופש כבר כאן רציתי לשאול אותך

פעם כשהיית בבית הספר,

היו לך לפעמים שיעורים שהמורה דיברה

אבל הסליל שעבר לך בראש היה:

"למען ה' בשביל מה בדיוק צריך ללמוד את הנושא המשעמם הזה"

ביננו, למה שיעור גאוגרפייה בנושא:

"האקלים הים תיכוני והשפעתו על התזונה באירופה"

אמור לעניין כיתה של 35 ילדים?

 

(סליחה אם יש פה מורות לגיאורגרפייה,

סתם שלפתי גיבוב של נושא שעלה לי בראש בסדר?

ואל תראו אותי ככה, אני דווקא נהניתי מהשיעורים האלה, הייתי המשקפופרית של הכיתה, המורות מ"עטרת חיים" בכפר סבא יכולות להעיד)

אני אשאל יותר מחודד

מה ההבדל בין הזנת ידע לתוך מחשב לבין הקניית ידע לתלמידים?

התשובה ברורה,

היום דרך להעביר הן חומר לימודי והן ערכים מוסריים

עוברת דרך: חיבור, חוויה, ערך,

משמעות, רלוונטיות לתלמיד ולחיים שלו

(לא בכדי כבר מ – 2014 הטרנד הכי קדוש במערכת הלימודים בישראל, הוא המושג למידה משמעותית)

נחזור להתחלה, אז השאלה היא לא למה מלמדים גאוגרפיה, אלא איך מלמדים גאוגרפייה?

הנה דוגמא מעשית, הראיתי בפעם הקודמת הדרכה ליצירת חבקי מפיות (מיוחדת לקוראי אחיה, אני מצורפת שוב את ההדרכה עם תמונות והסברים שלב שלב, לטובת כל מי שפנו ובקשו)

אפשר סתם כך להכין אותם עם התל' במסגרת שיעור מלאכה או בקייטנה שלך

ואפשר ללכת על קייטנה חוויתית בנושא שבת

ולמחיש לילדים בדרך חוויתית, יצירתית, מעצימה

את כל המסרים שרצית להעביר להם על כבוד השבת, ההכנות לשבת ועוד

סיימתם להכין את החבקים?

את מוזמנת לומר להם להביא חבילת מפיות מהבית

ולהדגים להם כמה דוגמאות חגיגיות של מפיות בתוך חבקים

ואם את רוצה עוד קפיצה קדימה תזמיני קדימה ילדים שמעוניינים ללמד את כל החברים

קיפול מפיות יפה שהם מכירים, משמעותי או לא?

 

נ.ב

כששואלים אותי אם אני מורה אז אני אומרת שכן,

7 שנים ראשונות הייתי מורה רגילה של מחברות וספרים

ומאז ועד היום אני מורה לחרוזים

 

אולי לא סתם נתתי דוגמא על גאוגרפייה

זוכרת כמו אתמול שבמקום לבחון את התלמידות שלי

על חפירת תעלת סואץ

הן היו צריכות להגיש הצגה, אהח.. זה היה כיף!

לקבלת סרטוני ההדרכה מתמר דנחי לחצי כאן

שימוש בסרטונים הינו לצפייה אישית – הקרנת הסרטונים לכיתות/קבוצות הינה בתשלום.)

כמו כן אין להעביר הלאה או להשתמש בשימוש מסחרי בחומר המוגש לך כאן בכתבה

לרבות מידע כתוב, קבצים להדפסה וסרטונים

 

 

עין טובה

מחנך כתה ד' מקיש על דלת המנהל ונכנס, וידו לופתת זרועו של תלמיד. "הרב! כבר שבועיים שיוסי מידרדר. הוא הפסיק להקשיב, נרדם, לא הגיש מבחן, דרשתי ממנו להביא אישור מאביו והוא מתחמק, אסרתי עליו לצאת להפסקות עד שישלים את המבחן, אני מתקשר לביתו ואין מענה, זלזול מחפיר! ממש פרח נובל! חייבים לעצור זאת בחוזקה!". המלמד מסיים את דבריו הכואבים, מניח את יוסי המתדרדר אצל המנהל ושב אל כיתתו, אל כלל הפרחים הפורחים.

המנהל מביט בפני יוסי, ובמקום לגעור ולהוכיח, פותח בשאלה רכה "יוסי, מה נשמע? יש משהו שאני לא יודע?" יוסי מתכווץ וניכר שמתאפק מבכי. "יוסי, אני לא כועס, אלא מאוד רוצה לשמוע מה יש לך לומר". יוסי בן ה-10 פורץ בבכי. "כבר כמה שבועות שעל אמי לשכב במיטה, והיא נמצאת בבית של סבא וסבתא. [ב"ה הילד אינו בקי להגדיר מצבים לקראת שמחות]. אחי הקטנטן בבית-חולים כי יש לו איזשהו דלקת. רוב הזמן אבא אתו. אחרי החיידר אני הולך לבית של דודה ואוסף את אחותי הקטנה, מאכיל אותה ומעסיק אותה עד השינה. למדתי להפעיל מכונת כביסה. בלילה דוד שלי מהישיבה מחליף את אבא בביה"ח, ואבא בא הביתה. אבל אני אחראי על ארוחת ערב וסנדוויצ'ים בבוקר. אני קם מוקדם לתלות את הכביסה ש'הפעלתי' בלילה, לוקח את אחותי לגן וממהר לחיידר. המנהל! כבר אין לי כח!".

יוסי והמנהל בכו יחדיו. בכו מתוך קירוב לבבות. בכו בתפילה שהקב"ה ישיב ליוסי ומשפחתו שגרה ברוכה. יוסי בכה על קשייו בבית, והמנהל בכה על קשייו בת"ת. למה המלמד רואה 'הדרדרות' של יוסי – ולא רואה את 'יוסי' עצמו?

בלעם רוכב על אתונו, הוותיקה וקרובה לבלעם. בלעם רואה שהיא נוטה מן הדרך, סטה מהמשעול, רובצת, ומכה אותה שלש פעמים. הוא ראה את הבעיה הגלויה ולא התבונן לחשוב 'למה?', מה נמצא מאחורי הבעיה. בתפילת הלל אנו מתלוצצים על פסלי העכו"ם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ… בספרים הק' מבואר כי כמו שחושי פסל דוממים בגלל היעדר נשמה, גם אנשים חיים לא תמיד מדברים, רואים ושומעים, מתוך שהם מדחיקים את חלק הנשמה בקרבם. על זאת מבקשים על הגוים כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, יהיו דוממים! אך על יהודי ירא לנצל את חושיו על פי מצפון נשמתו! לדבר בשפה 'נִשְׁמָתִית', לראות בראיה רוחנית, לשמוע ולהאזין 'עם נשמה'…

הצדיק רבי אריה לוין הסתובב בחצר ת"ת 'עץ חיים' הירושלמי ב'הפסקות' כ'משגיח'. התלווה אליו פעם מלמד צעיר. בסוף ההפסקה שאלו רבי אריה "מה ראית בחצר?". סיפר המלמד שראה כי משה'לה מציק ומפריע לילדים, ובערל'ה מטפס בצורה מסוכנת על החומה ועל עץ. נענה לעומתו רבי אריה "ראיתי גם אני את משה'לה. אני מבין שנסיעת אביו לחו"ל מפרה את שלוותו. אשוחח איתו. וראיתי את בערל'ה. עלי לברר האם גבאי הצדקה נענו לבקשתי להעביר מוצרי יסוד ומזון לביתם. וראיתי עוד משהו. ראיתי שיוחנן כבר נעדר שלשה ימים. אתאם עם הוריו 'ביקור חולים'…

אוי לנו אם נהיה כבלעם שתום העין שרואה את סטיית האתון ואינו מתבונן בסיבת הדבר. אוי לנו להידמות לבלק מלך מואב שפונה ממקום למקום כדי לתפוס זוית-ראיה לראות ממנה הצד השלילי בעם ישראל ולקללם. לא אשכח עת שישבתי בוועדה בין-מקצועית שדנה בזכאות תלמיד לעזרה מקצועית. המלמד תיאר בפני אנשי המקצוע את קשייו והפרעותיו הרבים. הוא המליץ על שעות תגבור מסיביות. הפסיכולוגית שאלה אותו "ובמה הוא טוב? במה הוא מוכשר?" המלמד שתק. אין לו מה להשיב. מאוד התביישתי. היה מביך לראות מלמד שאינו מכיר את מעלות תלמידו ואישיותו. המלמד ראה רק את עצמו. התלמיד מפריע לי, הוא מתחצף אלי, אני לא יכול להמשיך עוד ככה…

בפרשה מכריזים שבחו של מקום "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"! פסוק זה נאמר בתפילת מוסף דר"ה, יום הדין והזכרון, עם המשכו: "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". פירש"י לשון רֵעוּת! ה' אוהב אותנו ורואה טובותינו.

עומדים כבר בשלהי שנת הלימודים. האם הספקנו לזהות 'מעלה' שיש לכל אחד מתלמידינו? האם אנו מודעים לכישרון ייחודי שקיים בכל אחד מהם? האם קיימנו שיחה אישית פרטנית, אפי' בדרך אגב, עם כל אחד מן התלמידים? בעצם, האם לימדנו השנה 'כיתה' או 'בני אדם'? ברור כי אנחנו יודעים מה לימדנו אותם, האם יודעים מה הם למדו?

בשיח שמסר האדמו"ר מסלונים שליט"א למחנכים (אלול תשס"ג) מסר, כי אביו הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' הדריכו לקראת התמנותו כר"מ בישיבה, שבכניסה לכיתה בכל בוקר, לפני שפותחים בלימוד, יש לרב ליצור קשר עין ולהביט בפני כל א' מתלמידיו ב'עין טובה'. מבט זה מעורר אהבה – בלב הרב ובלב התלמידים, כמים הפנים לפנים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להקדישני- פרשת חקת

להלן 'מעשה שהיה' כפי שהתפרסם בעת האחרונה. זאת חוקת התורה! כפי שנא' בפרשתנו הֶאֱמַנְתֶּם בִּי – לְהַקְדִּישֵׁנִי!

תלמידי כתה ח' בביה"ס יהודי בשיקאגו טסו ל'טיול שנתי' לוושינגטון. נהג אוטובוס נכרי המתין להם בנמל התעופה והיה צמוד אליהם במשך שלשת הימים הבאים. טיילו באתרים, באטרקציות ובמסלולים. לכל אורך הנסיעה התרשם הנהג מהתנהגותם המכבדת. הנערים דיברו בנחת זה עם זה, תלמידים ממושמעים לצוות, הודו לנהג בנימוס בעלייה ובירידה מן האוטובוס. זימרו בנסיעה שירים יהודים, עד שהנהג קלט מנגינות ומילים עבריות ואף הצטרף לשירתם.

כך עברו להם שלשה ימי הטיול בנעימים. הנהג התרשם מאורח חייהם של הנערים היהודים. הוא ראה שהם משתדלים להשאיר אחריהם רכב נקי, את השקיות והעטיפות משליכים לפח. הנהג רגיל לראות בני גיל זה דוחפים בעליות ובירידות, והפעם רואה נערים המכבדים זה את זה. אכן, הנהלת המוסד שׂמה דגש חינוכי על פיתוח הליכות נועם לצד רמה לימודית גבוהה, ומקדישה חשיבות רבה וכנה ל'בין אדם לחבירו' כתנאי משלים להצלחת 'בין אדם למקום'.

הנהג, כושי בשם מר רידיק, שמע כי הנערים מתרגשים לקראת טקס סיום כתה ח', והטיול הנוכחי מהווה גם פעילות 'גיבוש' לקראת התפזרות התלמידים בישיבות המשך בארצם ובעולם. בסוף ימי הטיול נפרדו בכבוד ממר רידיק הנהג.

כעבור שבועות מספר ערך ביה"ס 'מסיבת סיום' גדולה והדורה. התלמידים והוריהם התאספו בביה"ס לסעודת מצוה, בשילוב סיומי מסכתות, לצד צוות ביה"ס. אירוע מרגש ומושקע. קרוב לתחילת הערב, עולה אחד המורים להנחות את האירוע, ולפתע נאלם דום. מר רידיק, נהג האוטובוס הכושי, עומד בפתח לאולם, לבוש בחליפה מכובדת, ובידו זר פרחים. התלמידים זיהו אותו, והתחילו ללחוש להוריהם שזהו הנהג הוושינגטוני! המנחה הזמינו לברך את הקהל:

"מעולם לא הסעתי קבוצה כה מכבדת ומחונכת. כאשר רב לימד במהלך נסיעה – האזינו בכובד ראש, שמרו על הניקיון ועל כבוד הזולת. שמעתי שהם מתרגשים לקראת 'מסיבת סיום' הקרובה. החלטתי: להפתיע! בררתי פרטים, טסתי מוושינגטון לשיקאגו כדי לכבד את שמחתם! גם שיריהם היו מרגשים!" מסיים הנהג דבריו ופוצח בשירה "כל העולם כולו…", מנגינה ומילים שנקלטו בקרבו במהלך שלשת ימי הטיול… הקהל קם להריע לו בהתרגשות, והצטרפו לשירתו.

אשרי העם שככה לו! אשרי העם שה' אלוקיו! ברור לי כי חלק מהקוראים אינם מבינים את עוצמת המעשה, בהיותם חיים בתוך 'בועה' חברתית ואינם עֵרים לסובב אותנו. כל יהודי בעולם הינו 'נציג' של הקב"ה ושגריר העם היהודי. בוחנים אותנו בכל עת, מעשינו, דיבורינו והליכותינו. יהודי חרדי משמש 'חלון ראוה' לעולם של חיי תורה ומצוות.

תלמידים בטיול, בחורים בקניות, משפחות בנופש קיץ, בודדים בתחבורה ציבורית, במעבר חציה ובמרפאה. המתנהג בצורה בזויה אינו נדון 'לעצמו', אלא 'חרדים אינם מכבדים'. המשליך עטיפה למדרכה גורר הצהרה 'חרדים מלכלכים'. אין תכלית בטיעון 'הרי 'הם' לא טובים יותר'. אין בכך לפטור מאחריות. אדרבא, זה מחייב אותנו לקדש שם שמים!

אין לנו הבנה בחטא מי-מריבה. חז"ל מלמדים כי משה ואהרן נענשו מרוב מעלתם, שהקב"ה מדקדק עם קרוביו. ככל שאנו 'דתיים' יותר בעיני הבריות, 'חרדיים' ו'רבניים' יותר, כך מעשינו נבדקים ונבחנים בעיני אלוקים ואדם. בילדותי, בחו"ל, חשבתי כי יש להיזהר מ'חילול השם' רק בעיני גויי הארצות. טעות! חז"ל מתארים כי קידוש ה' וחילולו רח"ל הם בכל מקום, בבית, ברחוב, בשכונה – אף לעיני יהודים! גם מול ילדינו והורינו! אשרי זה שגדל בתורה… אוי לזה…

שנים רבות ניהלתי בס"ד תלמוד תורה, שקלט והציל, מתוך אמונה ואומץ, אף משפחות קירוב. באה משפחה מסורתית לרשום שני בנים. מה הביאם להחלטה זו? ההורים רואים ברחוב, מדי יום, שלשה אחים בדרכם לת"ת, נעימים ונכבדים, חולצות מכופתרות ופאות מסודרות. החליטו בלב שלם כי גם הם רוצים 'בנים כאלה'. שלשת האחים כלל לא מודעים שמביטים אחריהם ברחוב! ב"ה, כיום גם להורים אלה משפחה תורנית! מי ימנה הזכויות לאלפי רבבה!

נעורר שיח בכיתה על נושא מקודש זה ונקדיש זמן ומחשבה. חשוב לפתח בכיתה סימולציות ממחישות ומעשיות. נחשוב עם תלמידינו: מה אומרים השכנים על המוסד שלנו? מה מספרים עלינו המסיעים, איך מתרשמים מאתנו האורחים בבר-מצוה של חברנו לכיתה וכדו'. נעצים את השאיפה שנזכה ויכריזו עלינו "אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, פלוני שלמדו – תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו!" (יומא פו).

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תינצל מן הכעס- פרשת קרח

שעת לפנות בוקר, רבינו ה'חוזה מלובלין' מֵקִיץ ומגלה כי שַׁמָּשׁוֹ שכח להעמיד ליד מיטתו מים לנט"י. לא הוריד הצדיק רגליו על הארץ ללא נטילה, והמתין לבוא השמש. בליבו נצנצה טינה על השמש שגורם לו לביטול זמן יקר. מיד הרהר בדברי חז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'. אמר בליבו 'האם כדאי לעבור על איסור ע"ז בשביל מי נטילה…'.

כהורים ומחנכים עלינו לעמול להסיר כעס מליבנו, שהרי הכעס מהווה מכשול עצום בחינוך. אדם הכועס – חכמתו ניטלת ממנו, כדברי חז"ל (פסחים סו), ולא יכול לראות בבהירות את הדרך נלך בה. הכועס מאבד הערכת הסביבה כלפיו, וכמלמד הוא פוגע בעצמו, כי תלמידיו רואים בחולשתו וכבודו נפגם בעיניהם. לא די שהכעס לא משיג – אלא מפסיד.

דרש הג"ר מאיר אריק (מגאוני גליציה לפני השואה), חז"ל לימדו כי האדם ניכר בשלשה דברים – בכוסו, בכיסו ובכעסו (עירובין ס"ה). את אהרן הכהן לא ניתן לבדוק בכוסו, כי כהן משרת אינו מוזג ואינו שותה, שהרי שתויי יין אסורים בעבודה. אף בכיסו לא יכולים להכירו, כי על כה"ג נא' 'גדלהו מִשֶּׁל אחיו', אחיו הכהנים תומכים בו כלכלית. נותר רק להכיר במעלת אהרן בבחינת כעסו. על כן אומר משה רבינו לעדת קרח "וְאַהֲרֹן מַה הוּא?" – הנכם רוצים לדעת מיהו ומהו אהרן? – "כִּי תַלִּינוּ עָלָיו"! נסו לראות האם הוא יבוא לידי כעס! הרי 'בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי', איך תתקוממו נגדו?

המוכיח מתוך כעס אין דבריו מתקבלים. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, התוכחה מתקבלת כשנאמרת בשקט וסבלנות. בפר' בהעלותך מוכיח הקב"ה את מרים ואהרן על דיבוריהם על משה רבינו. בתחילת התוכחה אומר הקב"ה שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי, פירש"י אין נא אלא ל' בקשה. בתום דברי התוכחה נא' וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. משמע כי חרון-אף ה' בא רק אחרי שסיים דבריו. כתב רבינו אליהו מזרחי "שדיבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס – כדי שישמעו כל דבריו, שאילו היה מדבר עמהם בכעס לא היו נשמעים"! דברים מבהילים! דברי נבואה מפי הגבורה! הם לא היו מתקבלים מתוך כעס.

מלמד התייצב בפני רבו להיוועצות, "נכשלתי היום בכיתה, איבדתי שליטה עצמית וגערתי בתלמיד בחוזקה מתוך כעס. מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה עוד". חשב הצדיק והשיב ברוב חכמה "אני מזהה כי כוונתך טהורה ורצונך להינצל בעתיד. עצתי לך, מחר בבוקר תפתח את השיעור בבקשת סליחה!" המלמד נרתע, וכי זה 'מכובד'? המשיך רבו "ברור לי שמאוד קשה להתנצל בפני ילד. לא נעים. אך בטוחני כי מכאן ואילך, בכל עת שיעלה בליבך כעס, תזכור שתצטרך לעבור שוב אי-נעימות זו, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם כלשון הרמב"ן באגרתו…"

עלינו להפנים את האמור כבר, שכעס פוגע בחכמה ושקול הדעת, ולכן, לא נגיב ולא נפעל מתוך כעס. להלן ביאור נפלא ומעשי בפרשתנו: בפסוק נאמר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם וגו'. פירש"י 'נצטער עד למאוד'. מדוע נוטה רש"י לפרש 'ויחר' ש'נצטער', ולא ש'כעס', כפשוטו של מקרא? כי התורה ממשיכה ואומרת שמשה רבינו פונה להקב"ה ומבקש עונש, לא לקבל הקטורת שלהם. אילו היה משה כועס היה ממתין, ולא פועל מתוך כעס!

בא מלמד אצל רבינו ה'פני מנחם' מגור ושאלו 'איזו קבלה טובה אקבל ע"ע, להצליח עוד במלאכת הק'?' השיבו רבינו 'על כל אחד להתחזק בדבר שנוגע אליו, מלמדים צריכים להתחזק בענין הכעס'. והוסיף 'בזוה"ק כתוב 'כל הכועס כאילו עובד ע"ז'. מה ההשוואה בין השנים? הדמיון הוא – כשם שע"ז לא מועילה, כך הכעס אינו פועל מאומה…'.

בעירו של הג"ר אייזל חריף היה מלמד קפדן וכעסן שהיה מוציא זעמו על תלמידיו. קבע הרב שעל ההורים לשלוח את בניהם למלמד אחר. בא המלמד לרב וטען "הלוא אגווע מרעב! במה אתפרנס?" השיבו הרב "אלווה לך כסף, צא וסחור בבהמות". תמה ה'מלמד' "אך אינני יודע לסחור בבהמות!" השיבו הרב "הרי גם במסחר ילדים אינך יודע!"…

בניהול כיתה, חובה לשמור על כללי משמעת ודרך ארץ. יש ללמוד בעיון רב דברי חז"ל 'ולא הקפדן מלמד'. תקיפות – כן, יציבות ושמירה על כללים – כן! אך להפנים ולהבחין היטב מה הגבול בין תקיפות נדרשת לבין קפדנות מזיקה.

אמר החכם "לכעס תמיד יש סיבה, אך לעתים נדירות יש לו סיבה מוצדקת". דרש בר קפרא 'רגזן – לא עלתה בידו אלא רגזנותא'. כלומר, 'הרווח' היחיד מהכעס שהוא נותר בידך, אצלך, אינך נענש על הכעס שלך, אתה תוענש על-ידי הכעס שלך. הכעס עצמו הוא העונש. אדם שאין בידו אלא פַּטִּישׁ בלבד – כל דבר נראה בעיניו כמסמר…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יש כל-כך הרבה מתנות בדרך שתשכחי שבסה"כ רצית "שיהיה להם כיף!"

כשמורה מתקשרת אליי ומתעניינת על סדנה,

אני שואלת אותה כמה שאלות כדי להבין איזו סדנה הכי מתאימה לה,

אחת השאלות חביבות עליי תהיה:

עם מה חשוב לך שיצאו מהסדנה?

וכאן אני נשענת אחורה ומקשיבה-

"שייצאו עם תכשיט יפה"

"שיהיה מרשים ומכובד"

"שיצליחו להכין לבן ושייהנו"

"תכלס שיהיו עסוקים לכמה שיותר זמן, לא ממש משנה לי"

"העיקר שיהיה להם כיף"

"שילמדו משהו חדש"

"שבסוף יהיה להן משהו שהכינו בעצמן"

מה את היית עונה?

לפני כשנה בערך פנתה אליי מורה מבית שמש בשם רוחי,

רוחי רצתה לרכוש ערכות תכשיתיק-דמויות מחרוזים לשיעור מלאכה בכיתה ח'

בחרנו יחד את הדמויות שהכי ילהיבו את הבנות

אבל אז רוחי רצתה משהו שיהיה להן מיוחד יותר ואפילו מאתגר יותר,

חשבנו יחד ועלה לנו רעיון שהן תכנה תרשימים של אותיות הא"ב (ככה זה,

הרעיונות הכי טובים מגיעים מכן)

וכך כל בת תייצר תכשיתיק בצורת האות שלה ותוכל לתלות על התיק או הקלמר. מלהיב נכון?

ניסית לחשוב כמה מתנות מתחרזות כאן ?

ליצירת התרשים התלמידה נדרשת לראייה מרחבית ותכנון נכון על הדף כדי לשרטט תרשים שתוכל להכין בעזרתו את הדגם

התאמה של גווני החרוזים כדי שהאות תבלוט על הרקע

בזמן היצירה התלמידה מגייסת חושים ועובדת בתאום עין-יד ושימוש בשתי הידיים ומתאמנת על מוטוריקה עדינה

וכאשר הדמות היא לא סימטרית (כמו באותיות למשל) נדרשים דיוק והתבוננות כדי לא לבלבל את סדר החרוזים—

נשמע קשה הא?

את מוזמנת לראות את האור בעיניים ואת חדוות היצירה על הפנים שלהם, הסיפוק של: יצרתי בעצמי, הכנתי לבד, עזרתי לאחרים,

וכמה מינוף והעצמה בעיקר לאלה שהם לא השפיץ בקלמר

קשה זה רק בראש.

למעיישה בסדנת דמויות מחרוזים,

(פרטתי עליה כאן בשבוע שעבר)

ההמלצה שלי היא כזאת,

אם מדובר בפעילות חד פעמית עם זמן מוגבל או עם גילאים צעירים, כדאי להאכיל בכפית ולהביא תרשים מוכן, זה עדיין יכלול הרבה מתנות טובות ויוציא אותם מאושרים

אם יש לך מספר שיעורים, גילאים גדולים וכד'- כדאי להכין תחילה דמות סימטרית עם תרשים כדי שיבינו את הטכניקה ואז להעז לשחרר אותם לדרך עם אדון דמיון וגברת יצירתיות בעז"ה תהיי מופתעת מהתוצאות

בקשר לכיתה של רוחי, זה עבד מדהים

הבנות התלהבו והכינו תרשימים בעצמן וכמובן גם יצרו אותם

אין סיבה שזה לא יצליח גם אצלך!

לקבלת סרטוני ההדרכה המלהיבים מתמר דנחי לחצי כאן

כמו כן אין להעביר הלאה או להשתמש בשימוש מסחרי בחומר המוגש לך כאן בכתבה

לרבות מידע כתוב, קבצים להדפסה וסרטונים

שימוש בסרטונים הינו לצפייה אישית – הקרנת הסרטונים לכיתות/קבוצות הינה בתשלום.)

והתחזקתם

מהותו של מחנך היא בהעצמת תלמידיו. הוא מעצב נפש חניכיו ונוסך בהם ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות, מעודד התנסות ועשייה. הוא מלווה אותם ומחמיא בכל תהליכי התפתחותם – גם מכישלון לומדים, מכל ניסיון מחכימים.

מלמד טוב מאיר פנים לתלמיד על עצם ההשתדלות, ולא על ההצלחה בלבד. הוא הרי מודע שההצלחה בעתיד חייהם אינה פרי ההצלחה בהווה – אלא תוצאה של מוטיבציה וביטחון עצמי, יכולות התמודדות עם הפסד כמו עם נצחון.

תומס אדיסון נחשב 'גדול הממציאים' שבכל הזמנים. עשרות שנים יגע ועמל כדי 'להמציא' ולחשוף את נפלאות הבורא יתב"ש – בעיקר בתחום החשמל. הוא הראשון שיצר 'נורת חשמל' שמאירה את העולם. גם אחרי ההמצאה הראשונית, המשיך לפתח גרסאות מתקדמות ונוחות. כאשר 'המציא' 'נורה מתברגת' מסר את ה'אבטיפוס' [הדגם הראשוני הניסיוני] לאחד מעוזריו, וכיבד אותו להבריג ולהפעיל. הלה התרגש מאוד, ידיו רעדו והנורה נפלה ונשברה. תוך יומיים השלים אדיסון נורה נוספת שתתחבר לחשמל בהברגה. הוא קרא שוב לאותו עוזר וּמְסָרָהּ בידו. שאל אחד הנוכחים "למה? הרי הוא כבר הפיל ושבר!" השיב אדיסון: "אכן, עבדתי יומיים נוספים בגללו, ברם, אם לא אתן לו לנסות שוב – הרי שעד סוף ימיו יחיה בתחושת כישלון. מַטָּרָתִי בחיים להאיר לבני אדם, ולא רק על-ידי מנורות!".

איש זה ממחיש 'חכמה בגוים תאמין'. היכן שאב ולמד תובנה ערכית ומוסרית זו? איפה התחיל ואיך הגיע לאן שהגיע?

תומס הצעיר שב מיום לימודים, ומסר לאימו מכתב. "המנהל אמר שזה עבורך". היא פותחת ומקריאה בהתרגשות ובקול חנוק "בנך גאון – ואין צוות בית הספר יכול לספק את צרכיו. עדיף שיישאר ללמוד איתך בבית". כעבור שנים רבות, מתה אימו הישישה. אדיסון – כעת חוקר וממציא בעל שם עולמי – בא לסדר את חפציה. הוא מוצא במגרה מכתב ישן. פתח וקרא:  "בנך בַּעַר, לקוי למידה. אין לו סיכוי להצליח. חבל שיגיע לביה"ס. השאירי אותו בבית…".

אדיסון הצליח כי לא נרתע מקשיים. הוא המציא 'פונוגרַף' [מכשיר ראשון בעולם שמקליט ומשחזר קול] אחרי כאלף ניסויים. לשאלת עיתונאי "איך התחושה להיכשל אלף פעם?" השיב: "איני מרגיש כישלון. למדתי אלף דרכים שאינן עובדות"…

המרגלים נכשלו כי איבדו ביטחון עצמי ונפלו בקרבם. ראו את בני הענק, שמעו 'הנה חגבים בדמות אנשים' והתרסקו נפשית. איבדו ביטחון בה' שכבר הראה גבורותיו, ואיבדו את 'כח המשלח בשליח'. הרגישו את עצמם נמלים, חלשים.

למה אין מלמדים תלמידים באמצעות הקלטות והקרנות? למה צריך מורים ומלמדים? הרי יכולים לחסוך מיליונים בהעברת ההוראה בצפייה והאזנה. כי תלמיד זקוק למורה! לא להקראת חומר, הרי קלטת מקריאה טוב יותר, אלא בשביל העידוד והליווי הרגשי. אם מלמד נועד שיקשיבו לדבריו בדממה – הרי סרט צפייה טוב ממנו. תפקידו להקשיב לתלמיד! לשמוע רחשי ליבו, לטפח ביטחונו האישי ודימויו העצמי החיובי. את התחושה "אני יכול, אני מסוגל!" לא יקבל ילד ממקרן. הוא חייב לשמוע זאת מהוריו וממוריו. מפיהם ומליבם. גם עליהם להאמין בו! 'כן! בכוחו להצליח!'.

הרבי הק' מפיאסנצא הי"ד מדגיש בהקדמתו ל'חובת התלמידים' כי על המלמד לראות בתלמידיו הקטנטנים – 'גדולים' שטרם גדלו, 'בוגרים' שעדיין לא הבשילו. יעביר אליהם תחושת האמון והאמונה, "אתם תגדלו להיות אנשים מוצלחים! גדולים בתורה ויראת שמים". איכות האילן בגדלותו תלויה ברמת הטיפוח וההשקעה בשנותיו הראשונות.

ולא מדובר בהשקעה 'טכנית': לימוד מרובה, הספק גדול וכו'. בפתחם של 'פרקי אבות' לימדו אנשי כנה"ג: 'והעמידו תלמידים הרבה'. לא אמרו ללמד, אלא להעמיד תלמידים, להעניק להם 'עמידות', יכולות ללמוד וללמד. על המילה 'תלמידים הרבה' דרשו כי על הרב לזכור כי ב'העמדת' תלמידיו – ימשיכו אף הם להרבות תורה ויראה בעתיד, בכוחו!

מלמד יקר! חֲשֹׁב וְדַמְיֵן, כמה אתה נהנה ממחמאה מהמנהל או הורה. אתה מתמלא עונג וסיפוק. זוכר את העיתוי ושומר את הפתק. וכפי שאתה, בוגר ויציב, פורח ממילת מחמאה ועידוד, אל אחת כמה וכמה תלמידיך הצעירים!

עשרת המרגלים הפילו את רוח העם. יהושע וכלב ניסו לחזק ולעודד. נוח יותר לקבל דברי ייאוש וחידלון מדברי נוחם וחיזוק. חינו"ך בגמטרי' עידו"ד, ולא בערך נומינלי בלבד. עידוד הוא נשמת החינוך. כמו שאתה מתכונן 'מה ללמד' תכנן גם 'את מי ללמד'. לא חומר לימודי במרכז אלא נשמות בני ישראל. והתחזקתם! תתחזקו וחיזקו אחרים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כמתאוננים

נערכים להיכנס לארץ המובטחת תוך ימים ספורים. עם ישראל נוסע מהר סיני, משה רבינו קורא בלהט 'קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ' וגו'. תיכף מתממשת ה'לשון החמישית' בגאולת מצרים: 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…'. משה פונה ליתרו חותנו ומזמינו ליטול חלק במסע הקדוש. בדבריו משתמש משה חמש פעמים בשורש 'טוב': וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. האוירה טובה, חיובית וחגיגית!

החגיגיות קורסת באחת. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'… מתחילה סידרה של תלונות וגישה פסימית. לדבריהם נוסעים מהר מדי, רעבים, צמאים, עייפים, חם לנו, נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל… המרגלים זורעים חשש ורפיון, ריסוק האופטימיות. נרגנות והכפשות מפי קורח ועדתו. הבכיינות והטרוניות הביאו נפילה תהומית. הכניסה לארץ מתעכבת.

משגיח בישיבה החליט להעיר לתלמידיו על ריבוי תלונותיהם. שוב רוטנים על האוכל, המיזוג והמיטות. פתח המשגיח את שיחתו השבועית ב'דבר צחות' מחודד ['בדיחה' בשפה מכובדת]. הבחורים פרצו בצחוק מענג. בהמשך השיחה חזר על בדיחה זו. רק בודדים צחקו. אחרי כמה דקות חזר – שוב – על אותה בדיחה. הפעם, אף אחד לא צחק. הסביר לבחורים: נכון, לא ניתן לצחוק על אותה בדיחה שוב ושוב. אם כן, אפוא, למה אתם מתבכיינים על אותם דברים – שוב ושוב?

סוציולוגים ומנתחי התנהגות חקרו מה מניע אנשים מסוימים להיות 'מתלוננים סדרתיים', לראות את החיים באפרוריות פסימית. דמוי עצמי נמוך, ילדותיות, קנאה נסתרת, חוסר סיפוק, מרירות הנובעת מחוסר הצלחה בחיים. הם מְפַצִּים עצמם בכך שלא רק להם 'רע' – אלא לכולם. 'מתאוננים' רבים משיגים בכך 'תשומת לב' שחסרה להם.

הקידום הטכנולוגי על אופניו הרבים מַפְרֶה את תרבות הנִרְגָּנוּת. בעבר רָטְנוּ בבתי-הכנסת וב'ספסל' בגינה השכונתית. הדברים לא התפזרו במהירות ובתפוצה רחבה מדי. כיום, בהקשה זריזה ובלתי אחראית, בהודעה קולית או מוקלדת, מופצות תלונות, הוצאת דיבה, רכילות ולשון הרע, כאש בשדה קוצים. לְשׁוֹן הדוברים האלה קרוי 'חץ'. כיום, יותר מפעם, החיצים נעשו קטלניים. משפחות נהרסות, פרנסות נשמטות, עסקים מתפרקים, בהקשת 'שַׁגֵּר' בלתי אחראית.

קבוצת 'ווטסאפ' של הורי הת"ת. [ב"ה, במוסדות רבים מילה זו זרה, אך מדין 'הכר את האיוב' קראתי למכשול בשמו.] מחליפים בה מידע על מועדי הלימודים ומטלות שיעורי בית, עוזרים זה לזה בהסעות וכדו'. אך לעתים – קרובות מדי – מתקיימות שם שיחות רכילות על צוות הת"ת. ויהי היום, יוסי פוגש את בנו העצוב. הוא מספר לאביו כי הרבי "נתן לי פליק ונפלתי". יוסי מתרעם! רֶבֶּ'ה מרביץ?! לבן שלי? מיד שולף את ה'פון' ושואל 'בקבוצה': " רֶבֶּ'ה פלוני מרביץ! גם לכם? ידוע? מה עושים?". תוך שניות מתקהלים 'בעלי החיצים' כחיות טרף ותולשים פיסות נשמה מעל המלמד. 'הוא נראה עצבני!', 'הוא לא זמין לי24/7 ', 'הבן שלי אומר שהוא קשוח', 'רציני מדי'… אחת דתו למות בתלייה בכיכר העיר!

שכן של המלמד מפנה את תשומת לבו לצונאמי שסביבו. הוא מחויר, בוהה, ומנסה להבין 'בשל מי הסער הגדול הזה'! הרביץ? הוא? מתי? חלילה וחס! הוא פונה למנהל במבוכה, והלה חושש מהתארגנות לפנות לרשויות ונטישת הת"ת. המלמד קם, ונוסע לביתו של יוסי, בתיאום. הוא מבקש לשמוע מפי הילד עצמו, כמובן – בנוכחות ההורים. הילד לא יודע כי המדינה גועשת בגללו. הוא חוזר ומספר שאכן היה עצוב כי "הַרֶבֶּ'ה נתן לי 'קליק' (ממתק שוקולד), וזה נפל לי".

יוסי צונח. קולט את כשלונו ומתמלא בושה. מחשבותיו סוערות: 'למה נחפזתי לחרוץ גורל מבלי לברר, למה אני כזה 'קוּטֶר'. נכון, חבר בעבודה העיר לי לאחרונה שהמילה הכי-נשמעת ממני היא 'אוּף'. בעבודה התחלתי להיזהר, אך עלי להשתנות באמת!'. יוסי כתב בקבוצה "טעיתי! הַרֶבֶּ'ה צדיק ואני הרשע! נכשלתי! הנני מפייסו ברבים!'. הרוחות נרגעו, אך הכתם לא יסור לגמרי. אנשים נוטים לזכור את הדיבה, את הרוע, ולא את ההכחשה… הנזק כבר נעשה… !

מותר להתלונן – אך בגלוי, ישירות, ולא במרחב הציבורי. נלמד להגיש תלונה ב'שאלה' ולא 'בקריאה'. לברר ולא לקבוע. וכיצד נצמצם את מגפת התלונות? בריבוי מחמאות! כאשר יכירו אותך כ'איש טוב', לא ימהרו להכפישך. הרגיל להתלונן – מזמין נגדו תלונות. 'אוּף' אינה מילה ומידה 'יהודית'. נוציאה מעל לשוננו, ובעיקר – מליבנו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ההכנה לקבלת התורה

אנו נמצאים בעיצומם של ימים מיוחדים מאוד, ימים של הכנה לקראת חג מתן תורה. בחג זה חג בו קיבלנו את המתנה היקרה ביותר בעולם, מתנה שהיא בעצם הוראות היצרן לחיים מאושרים ומאוזנים, לחיים בעלי משמעות ותכלית אמיתית, לחיים של נצח. אשרינו שזכינו!

ימים אלו הם הזדמנות מיוחדת מאוד להשריש בלב התלמידים אהבת תורה, ומתיקות המצוות . איך נעשה זאת?

אתייחס לאופן שבו ניתן להקנות את הערכים הללו במסגרת לימוד הקריאה. הקריאה, ללא ספק, היא המפתח המשמעותי ביותר בדרך ללימוד התורה. פסוקי התורה כמו גם מילות התפילה ומזמורי התהילים, מזמנים לתלמידים מילים המחייבות אותם לפענחן בצורה מדויקת. הם אינם יכולים להסתפק ב"בערך".

תהליך הקריאה דורש מהתלמיד מאמץ, וכמו בכל רכישת מיומנות, יש תלמידים שרוכשים אותה ביתר קלות, ויש כאלה שמתייגעים ומתאמצים מאוד.

לפני מספר שנים לימדתי בכיתה א', וכנהוג התקיימה מסיבת סידור. הגיע היום הראשון שבו מתחילות הבנות להתפלל בהתרגשות מתוך הסידור החדש. תלמידה אחת שחוותה קשיים אמיתיים בקריאה, הראתה קושי גדול מאוד להתמודד עם המתנה החדשה – הסידור.  היא התקשתה לעקוב אחר המילים ולהיות בקצב הכללי, בעוד חברותיה הצליחו בזאת ביתר קלות. כשהסתיימה התפילה, והבנות יצאו לנטול ידיים, אני שמה לב כי אותה תלמידה נשארת בכיתה, דמעות מציפות את פניה והיא מדברת אל הסידור: "אוי סידור, אני אוהבת אותך! אני אעשה הכול כדי שאצליח להתפלל בך". אינני זוכרת את הנוסח במדויק אבל התשוקה והאהבה שבערו בה נחרטו על לוח לבי, ולא אוכל לשכוח אותן לעולם.

כאשר מבינים אנו באמת את ערך התורה שקיבלנו במתנה, כאשר מחוברים אנו למשמעות המצוות, להבנה שהמצוות הן התזכורת לקשר המיוחד ביננו לבין בורא עולם, למלך מלכי המלכים שבחר בנו מכל האומות, והוא חפץ בקשר האישי עם כל אחד ואחת מאתנו, הוא משגיח עלינו באהבה אין קץ ומסובב את כל העניינים לטובתנו – אזי נוכל לשדר לתלמידים את המסר ולהחדיר גם בהם אהבה אמיתית לתורה, למצוות ולבורא עולם.

כשאנו מלמדים את התלמידים קריאה, ניתנת לנו ההזדמנות להטמיע בהם את ההבנה שהם מחזיקים את העולם, שכל מאמץ ולו הקטן בלמידה שלהם מהווה הגנה ושמירה על כל עם ישראל. שיעור קריאה זו הזדמנות מרוממת להעניק לתלמידים העצמה על ידי מתן אמון בכוח האדיר שבידיהם: התורה שלהם יקרה וחשובה מאוד לפני בורא עולם, הלימוד שלהם יקר מכל כסף שבעולם.

למעשה, אפשר לעודד את הילד בעת הלימוד עם מתן שוקולד ולומר לו: "מגיע לך משהו מתוק וטעים, כי אתה לומד יפה כל כך, אבל תדע תמיד שהלימוד שלך מתוק בהרבה מהשוקולד, מתוק בהרבה יותר מכל הדברים הכי טעימים שיש בעולם. הלימוד שלך מקיים את העולם כולו, מגן ושומר עליו, אשריך!"

הלוואי ונזכה להחדיר בתוכנו את גאוות היחידה בהיותנו בנים לה' ולהנחיל אותה הלאה מתוך בריאות, נחת ואושר.

נסיים בשיר יפה הנותן מבט על ההתמודדות של חלק מהתלמידים עם נושא הקריאה בעקבות תקופות למידה לא יציבות.

ילד פלא!

מאת ת' שמיר, מכון פלאות

אני ילד פלא,

הילד הכי מתוק בעולם.

מאז שהייתי קטן,

אמא הייתה מלטפת את ראשי

מקפיצה את תלתלי המתוקים,

ואומרת לי: "אתה תהיה גדול בתורה!"

אני ילד פלא,

הילד הכי חכם בעולם,

יום אחד גדלתי

והתחלתי ללמוד אותיות כמו כולם.

היה נפלא, משמח ומרגש

לגלות שאני גדול,

וחלומה של אמא עוד מעט יתממש.

אני ילד פלא,

הילד הכי טוב בעולם.

לא יודע מה קרה פתאום,

לאן אושרי נעלם?

יום אחד הקורונה הגיעה

ואז הכול השתבש,

והמצב שלי היום בקריאה, מעט מבייש…

אני ילד פלא,

הילד הכי רוצה בעולם.

רוצה להצליח לקרוא,

ללמוד היטב כמו כולם,

כל מאמץ אעשה, אני מבטיח.

רק בבקשה, תנו לי כלים להצליח!

למגוון כלים מוצלחים ללימוד הקריאה הכנסו לאתר או חייגו 04-6570981

להורדת הקטלוג לחצו כאן

חג שמח, מלא משמעות וקבלת תורה מאהבה!

ת' שמיר

מיהו המלמד הזוכה?

אברכים צעירים היינו, התקבצנו ב'כולל' מד' כנפות הארץ. ישבנו פעם והעלנו זכרונות מה'חיידר'. האמת אומר, חלק מהדברים צרמו לנפש השומעת. דיברו על עונשים וקשיחות. אחד מאתנו התבטא "כיום ב"ה העולם ממוחשב, אך אז פעלו ב'שיטה ידנית', מכאיבה…". מאידך, היו שהעלו זכרונות חיוביים ומרגשים. אברך סיפר בערגה: "הרב משה לימד אותנו 'שירת הים' בפר' בשלח. הרגשנו את נשמת הרב'ה, הוא לימד את כל הרש"י הארוכים על פרטיה ו'דקדוקיה' ועוד מדרשים. מאז אני מתענג, מדי יום ביומו, באמירת אז-ישיר". רעהו המשיך "לא אשכח את השבתות עם הרב יצחק". "שבתות?" שאלנו. "כן! הוא קבע עם תלמידיו לבוא אליו בשבתות לבית הכנסת! בחורף התאספנו בצפרא דשבתא בשעות המוקדמות שלפני תפילת שחרית, ואילו בקיץ – שלש שעות לפני מנחה! ישבנו עם הרב'ה ולמדנו. שיננו חומר שבועי, למדנו ספר החינוך וספרי מוסר, פרקי אבות ורעיונות בעומק הפרשה". השלישי דיבר בהתרגשות על סעודות 'מלוה מלכה' שהרב'ה מרדכי היה עורך לנערים בביתו בכל מוצ"ש 'מברכין'. אשתו הכינה מרק 'של פעם' והרב'ה סיפר סיפורי צדיקים מיוחדים בין קטעי זמירות ששרנו. מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם!".

שלשת המלמדים הללו הזכורים לטוב, מיוחדים המה. הלוואי על כולנו. ונשים לב: במה זוכרים אותם – האם על שיעורי גמרא ערוכים בטוב טעם? האם על משמעת וכללי כיתה? האם על סגנון הדיבור והמבצעים? לא! בלב התלמידים נחקקו הדברים שהמלמדים שלהם עשו 'מעבר' לתפקידם. האחד לא 'דילג' על דקדוקי רש"י 'כמנהג המדינה', אלא יצר אוירה מיוחדת קירב לב תלמידיו לרש"י הקשים. האחר מסר את שבתותיו ברוח 'מנוחת אהבה ונדבה…'. השלישי אירח בביתו פעם אחר פעם, מרק מבהיל שהווי לוהט, זמירות וסיפורים, חקוקים בנשמה לנצח!

מלמד זוכה לדרגה נפלאה של 'כאילו ילדם', זכות שעומדת לו בזה ובבא. בפרשתנו נא' 'וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. רש"י מביא מחז"ל, שהרי בהמשך מונה התורה בני אהרן בלבד. הם קרויים תולדות משה כי לימדם תורה! לכן נא' בְּיוֹם דִּבֶּר ה'… בְּהַר סִינָי, כי ממתן תורה ואילך גם הם 'תולדותיו' והוא 'כאילו ילדם'.

מעיר רבינו המהר"ל (גור אריה, כאן) הרי משה רבינו לימד את כל עם ישראל, ומדוע בני אהרן בלבד קרויים תולדותיו? למה אין כולנו מְכֻנִּים 'תולדות משה'! ומבאר, שלא כל מלמד זוכה תואר נשגב זה! וזה לשונו "שָׁאנֵי ישראל, שהרי הקב"ה צוה לו שֶׁיְּלַמֵּד להם תורה, והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל – לא היתה תורה ניתנת למשה! אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט 'כאילו ילדם'". עכלה"ק.

לפי דבריו אלה – דרגת 'כאילו ילדם' לא באה 'אוטומטית'! חז"ל הכתירו ב'כאילו ילדו' רק את המלמד שעושה יותר ממה שהתפקיד מחייב! הרי ללמד הוא חייב, לכך שכרוהו וזאת מלאכתו. משה רבינו השקיע בבני אחיו יותר ממה שנצטווה, ולכן נחשב 'כאילו ילדם'! על הַתּוֹסֶפֶת! בדיוק כמו שאין להורים 'שעות עבודה' מוגדרות, והתמסרותם מוחלטת, כך, מלמדים 'מצדיקי הרבים' שמעניקים לתלמידים 'מעל ומעבר' זוכים לזכות העילאית: 'כאילו ילדם'!

בצאתנו מהילולת רשב"י נעורר דברים מבהילים מזוהר-חדש פר' לך לך (עה"פ ויאמר מלך סדום אל אברם…) שמלמדי תשב"ר אינם נמסרים לגיהנום, אף כאשר הם ראויים להיענש! (עיי"ש!). שמעתי מפי אחד מגדולי הדור שליט"א "כנראה, יש בשמים 'פנקס' מיוחד בו רשומים מלמדי תשב"ר אמיתיים, הראוים לכך. זה לא תלוי במעסיק או בתלוש…". אהה!

הבה נֵרָשֵׁם ב'פנקס' זוהר זה! נתכונן לכל שיעור, נשקיע בכל תלמיד, לא עובדים עם 'סטוֹפֶּר' ביד, לא שואלים 'האם זה מחובתי…?'. חיים את העבודה. לא רואים במוחלש קושי ומכשול אלא אתגר והזדמנות. נותנים לכיתה את הלב – כי זה לב החינוך! לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אך נהיה כמלאכי השרת בכך שממלאים שליחות אחת ולא יותר! לא נעסוק בדברים נוספים שמסיחים דעתנו מחינוך. פותחים את לבנו להורים, להכיל ולשמוע, בחן ובנועם. מתגייסים למען המתקשה ונרתמים למען הנזקק. נלטש כל שיעור בהכנה מקיפה, ונמסרנו יפה יפה – לא 'דפי העבודה' היוצאים ממכונת הצילום, אלא 'דברים היוצאים מן הלב', בתפילה: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'בחקותי' מול 'בחוקותיהם'

'משכיל' ניסה להביך את הרבי ר' בונם מפשיסחא ושאלו: "מה לבש אברהם אבינו? קפוטת משי שחורה ובראשו 'ספודיק' גבוה, או שמא גלימת אדמו"ר זהבהבה ושטריימל רחב?" השיבו רבינו בחכמתו הגדולה: אברהם אבינו נדד מנהון-להון, מכשדים מולדתו – דרך חרן לארץ כנען, ובהמשך למצרים ופלישתים. בכל מקום בחן את לבושי הגוים המקומיים, והקפיד להתלבש אחרת מהם! הם לבן – הוא שחור. הם שחור – הוא לבן! אברהם העברי, בָּעֵבֶר הָאַחֵר!

ילדינו ותלמידינו חווים מגיל רך את העיקרון שנהיה שונים מהסביבה. מקפידים, כמסורת אבותינו, על ייחודיות ונבדלות מסגנון הגוים. כבר מאז היינו לגוי, כפי שנא' וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, דרשו חז"ל, ואת זה משננים באזני בנינו ב'ליל הסדר': "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם". שמרנו על לשוננו, לבושנו, ושמותינו היהודיים. במדרש נאמר עוד ששמרנו אף על מאכלינו היהודיים! חשוב שנסביר לדור הצעיר: על מה ולמה. הַנִּבְדָלוּת אינה עונש אלא 'מצויינות'!

ב'משך חכמה' בפרשתנו מתאר רבינו מאיר שמחה הכהן במאמר נוקב (עה"פ ואף גם זאת וגו') אודות קורות עמנו לאורך הדורות. עם ישראל חש 'בבית' בארצות גלותנו, משתלבים, מתערים בחברה ובתרבות, והקב"ה נאלץ לחדש "צרה – שואה – גזירה" לעקור אותנו מ'אזור הנוחות' בו 'התנחלנו'. ברוב חסדיו הוא מטלטל אותנו שוב – להזכיר לנו שאנו בגלות ואין לנו חלק ונחלה בתרבות 'המקומית'. אך כל 'מאה-מאתים שנה' מרגישים שוב בנוח, ואזי בא טלטול נוסף… כך כתב ב'נבואיות' עשרות שנים לפני 'השואה' האיומה: "…ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו… יחשוב כי ברלין היא ירושלים… אז יבוא רוח סועה וסער ויעקור אותו מגזעו…" עיי"ש.

באגדותיו המופלאות מספר רבה בר בר חנה (בבא בתרא ע"ג: בתרגום ללשה"ק): פעם אחת היינו מהלכין בספינה, ראינו דג אחד שהתקבץ חול על גבו, וצמחו עשבים על החול. סברנו שהמקום הזה [הדג שעל גביו החול והעשבים] הוא יבשה [אחד מאיי הים], והלכנו ואפינו ובישלנו על גביו, וכאשר התחמם גבו של הדג, התהפך [הדג וכל מה שעל גביו שהיה נדמה לנו כיבשה], ונפלנו למים. ואם לא היתה ספינתנו קרובה היינו טובעים בים. ע"כ. בעלי הדרוש הסבירו שהוא רומז לספינת ישראל המטוטלת בגולה ומוצאת אי נוח לישב עליו. יורדים ומתרווחים ב'ארץ החדשה'. אך כשמתחילים לחמם ולהתחמם, להרגיש שייכות וקביעות, מתהפכת האכסניה הנוכחית בצורה מסוכנת ומחזירה אותנו לגלות…

זהו אחד מיסודות יום ל"ג בעומר! על מה נדרש רבי שמעון בר יוחאי לברוח ולנוס על נפשו? על שהכריז באומץ כי אל לנו להתפתות לחשוב כי הגוים טובי לב הם בבניית שווקים מרחצאות וגשרים. נדע להיזהר מהם וממלכודתם. הכוונה שלהם לכבות גחלת נשמת ישראל, וחייבים לשמור על בידול. רשב"י מסר נפשו בשביל הכרזה נצחית זו!

בימי 'מלחמת צרפת רוסיה' היתה דעתם של צדיקם רבים, ובראשם רבינו 'בעל התניא', שעדיף שנפוליאון יפסיד, וכך לא יביא לרוסיה את 'דגל המתירנות' אותו נשא. המשילו אז משל על התערבות הרוח והשמש, מי יצליח להשיל את מעיל הַהֵלֶךְ מעליו. הרוח נשבה בעוז להעיף את המעיל, אך האיש הצטנף והתכרבל במעילו עוד ועוד. כאשר השמש חיממה בכנפיה – פתח האיש את מעילו מול החום, עד שהסירו מעליו. נפוליאון 'חימם' את היהודים בהצהרותיו הנעימות וגרם להתבוללות רבה, לעומת הצאר שבנ"י התכנסו בקרבם והתחזקו בדתם מול גזירותיו.

ילדים עשוים לראות את 'עקרון ההיבדלות' כגזירה. חובה עלינו לסבר את אזנם, ללמדם כי אנחנו בוחרים בבידול, לכתחילה! כפי שיוסף הושיב משפחתו בגושן המרוחקת. 'גוים יש מספיק, ה' רוצה אותנו כיהודים'. ודתינו שונות מכל עם! התורה פוקדת עלינו 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ', וחז"ל ביארו שזו אזהרה מהידמות לגוים ושלא נעשה כמעשיהם. ואיך זוכים להישמר ולהתרחק מהם? פרשתנו פותחת 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ', פירש"י 'שתהיו עמלים בתורה'. עמל ויגיעה בתורה מעניקים סיפוק ושמחה, הגוברים על הפזילה לדרכי הגוים והתאווה ללכת בחקותיהם.

השבוע חל 'פסח שני'. שמעתי בדרך המליצה: חלה יפה יותר ואף טעימה בהרבה ממצה. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו 'לחלותינו' – לעשותנו 'חלות', לשכנע אותנו 'באו תהיו טעימים יותר, יפים יותר, מתקדמים ומפותחים…", והקב"ה 'מצילנו' מידם! ה' עוזר לנו להישאר מצה! במראה הפשוט ו'בטעם של פעם'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ננהג כבוד זה בזה

לפני שנים, הושבתי בימי ספירת העומר 'מעגל תלמידים' לדון במשמעות הדרישה "לנהוג כבוד זה בזה". ברור שחז"ל לא התכוונו שתלמידי רבי עקיבא מתו בגלל שלא קמו לשיר 'ימים על ימי מלך תוסיף' כאשר חברם נכנס לחדר, וחטאם אינו שלא הפליגו בתארי כבוד מוגזמים לפני שמות עמיתיהם. הרי מדובר על מתן כבוד לזולת, להתייחס בנכבדות ונעימות, להרגיש במחסורו, להטיב במאור פנים ובמילה מעודדת. 'כבוד האדם' במובנו הבסיסי.

ביקשתי מתלמידיי להעלות הֶרְגֵּשִׁים ודוגמאות להרחיב בהם את מושג 'לנהוג כבוד זה לזה'. דיברו על ביקור חולים, התגייסות לסייע לחבר לקראת מבחן, לחלוק ממתקים ביום טיול, להרים בסוף היום כסא של תלמיד נעדר, ועוד. אחד התלמידים הציע "המנהל! סַפֵּר לנו שוב הסיפור עם העכבר". רגיל הייתי בסיפורת, ולקח לי רגע להיזכר לאיזה סיפור הוא מתכוון. אכן, הילד צדק, הסיפור ממחיש את חשיבות העזרה ההדדית, גם כשזה – לכאורה – לא להנאתך.

העכבר הקטון מציץ דרך חָרָךְ בקיר ורואה את בעל הבית פותח חבילה. עקב העכבר בסקרנות לדעת מה יוציא ממנה. אבוי! העכבר רואה כי הוא מוציא 'מלכודת קפיץ' חדשה ומניחהּ באחת מפינות הבית! העכבר חושש לנפשו! הוא יוצא לחצר ומשתף את התרנגול בדאגתו "מה אעשה? הונחה מלכודת קטלנית!" מתנשא התרנגול ואומר "וכי מה אכפת לי? וכי אני מסתובב בבית?". ממשיך העכבר הלחוץ לכבש "אני פוחד מאוד מהמלכודת!". הכבש לועג "עליך לשים לב! שמור על עצמך! זו לא הבעיה שלי!" וממשיך להעלות גרה. הלך העכבר לחפש נוחם ועצה מהפרה הגדולה. גם היא מקלה ראש ואומרת לו בקור רוח "זה לא מגרד לי. המלכודת קטנה מדי להזיק לרגל שלי!". מסכן העכבר. שום עזרה ואפילו לא מילה מרגיעה אחת. בראש מורכן ובלב חרד חוזר לחור שלו, כשהוא חושש לעתידו.

בשעת לילה מאוחרת נשמעת צעקה בכל רחבי הבית והמשק. עקרת הבית ירדה לשתות, ונתקלה במלכודת. הבוהן שלה נצבטה והיא מדממת מאוד. רופא הוזעק. הרופא חבש את רגלה, ואמר לבעלה להכין מרק עוף טרי, להרגיעהּ. יצא מהר לחצר ושחט את התרנגול והעמיד מרק לאשתו… למחרת ראה הרופא כי הפצע מזדהם, ויעץ שתאכל בשר שָׁמֵן לחיזוק כללי. מיהר בעלה ושחט את הכבש… קרוביה שמעו את שארע ובאו לבקרה. כדי להאכיל את האורחים הרבים שחטו את הפרה. העכבר המשיך להציץ מֵחָרָךְ בקיר, ונזכר בכל אלה שהרגישו שהבעיה בכלל לא שלהם…

פרשת השבוע, 'בהר סיני', עוסקת בדיני שמיטת קרקעות, מכירת שדות ובתים, הלוואת כספים וגיבוי מסחרי לאחינו, אופן מכירת עבדים וההנהגה עמהם, ועוד מצוות שהמשותף ביניהם הוא ההכרה כי לה' הארץ ומלואה, גֵּרִים אנחנו בעולמו, ממנו הכל ומידו נותן לנו. בשיעור לקראת שנת השבע שאל תלמיד בן-עיר "מה נוגעת השמיטה אלינו? אין אנו דרים מושב חקלאי, הירקן ליד הבית מוכר סחורת חו"ל, אין לי בבית עציצים נקובים ושאינם נקובים…". הסביר המלמד כי המסר המרכזי הוא "שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור…" הנכסים לא שלך! העולם לא שלנו! יש בעל הבית וכולנו משועבדים לכללים שהוא יתב"ש קובע. גם הכסף בכיסנו אינו שלנו, הבית בו גרים שייך לה', אנו מברכים על האוכל ליטול רשות מ'בעל הבית' לאכול מהאוכל שלו! נודה לו על כל נשימה!

כל ילד נזהר לא להיקרא 'פרייאר'. חשוב שהוריו ומוריו יחנכוהו כי במעשי צדקה וחסד לא נחשבים כזה! חושבים על הזולת, מתייחסים ומתבוננים בצרכי האחרים. לא נהיה כמו בעלי החיים הנ"ל שהעלימו עין מדאגת החלוש והזוטר, בחושבם "מה זה קשור אלי". וגם כשזה לא-כל-כך קשור, נתגייס במתן עצה ועידוד, להקשיב לו ולהרגיעו.

ילדינו יקחו מאתנו דוגמא אישית: כמו שאב המפרנס בניו ובנותיו אינו 'פרייאר' כי מדרך הטבע שכך נוהגים, כך יראו שנותנים לעניים, תומכים בחלשים, ומשתתפים בצער הזולת. המרבה הו"ק לצדקה וחסד מרויח ולא מפסיד!

כאנשי חינוך עלינו לקבוע זמן מדי יום ביומו לחשוב על הסמוכים לנו. מי זקוק למילה טובה, מי זקוק למזון גשמי או רוחני? המדרש בפרשתנו מאריך ומשבח אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. להשכיל, להיות חכם, לעזור מתוך התבוננות ושכל. ונזכה ויקוים בנו המשך דברי הפ' בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'. כשנזכור שהוא "בעל הבית" נהיה כדאיים לעזרתו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                   יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אמא, אמא מה השעה?

זמן שיחה

"אמא, אמא, מה השעה?"

קבוצת הילדות עמדה בשורה ישרה בקצה המגרש וחיכתה למענה של ה"אמא", קרי: המשחקת שנבחרה לתפקיד.

"השעה שמונה ועשר דקות" ענתה ה"אמא", וכל הילדות צעדו בשמחה קדימה: שמונה פסיעות גדולות ועשר פסיעות קטנות.

אמא (אמיתית!) הגיעה לאסוף את בנותיה משעת המשחק, אך הילדות ביקשו בתחנונים להמשיך לשחק: "רק עוד כמה דקות!" כמה דקות?

כמה מילים, על "כמה דקות" הבנת מושג הזמן והשעון, בזמנים ובשלבים שונים בהתפתחות.

לומדים שעון

הזמן: גיל שנה וחצי – שנתיים.

זהו שלב ההפקה של "משפטים" בני 2 מילים. הזאטוט יודע לומר ואף לסמן באצבעות צמודות: "עוד מעט", ילדים אינטליגנטים אומרים "אחר כך" או מחקים את אמא "אין לי זמן"… אך מובן שהם לא מבינים את המשמעות של ה'זמן' הזה.

הזמן: גיל שנתיים עד שלוש.

הילד בונה בתחילה משפטים שכולם בהטיות של הווה, כשהוא לומד להשתמש בהטיות של עבר הוא פותח כל משפט במילה: "אתמול", או לחילופין: "פעם פעם…" וילד צדיק אחד היה אומר "אתמול בשבת.."

מתוק לראות רואה חשבון לעתיד מונה חפצים כחיקוי של המבוגרים שסביבו, למעשה הוא מסוגל לספור ולמנות שלושה או ארבעה חפצים, בשיבושי היגוי מתוקים.

ילדה מתוקה בת שנתיים ששברה צלחת בהחבא מתחת לשולחן, יצאה משם בתרועת ניצחון, בכל אחת מידיה שבר אחד והיא צוהלת "(ש)נים!!"

אמהות שנוהגות למנות את נטילות הידיים של הבוקר או את המדרגות אותן עולים עד לגן, מחזקות דרך אגב אצל הילד את רצף המספרים, מי לפני ומי אחרי כל מספר.

הזמן: גיל שלוש עד ארבע.

לילד שלנו יש תחושה של זמן, הוא יודע מה כבר היה, מה הווה עכשיו, וגם מה יהיה בעתיד. אפשר לשמוע ילד בן 3 מתכנן: "כשאני אהיה אבא…" ומנסה להבין: "אמא, כשאת היית ילדה, אבא היה האבא שלך?"

אמא שואלת את ראובן בצהריים: "הגעת היום בזמן לגן של החיידר?" והוא עונה: "בטח, הגעתי ממזמן לחיידר…"

ראובן כבר יודע להשלים אסוציאציה של זמן כמו בחורף – קר, בקיץ – חם. מבין את המושג אחרי, ואיתו את היכולת לחכות "אי אפשר עכשיו! עוד מעט נוכל לצאת לגינה"

הזמן: גיל ארבע עד חמש.

אמא שואלת "מה השעה" והילד יודע שהתשובה תלויה על הקיר או על פרק כף היד, שעון מציין זמן. יש מספרים ומחוגים בשעון, המחוגים לא מפסיקים לצעוד, ואת המספרים הוא מתחיל לזהות.

אמא יכולה להראות לילד ספרות בכל מקום: על מכונת הכביסה, במעלית, על האוטובוס (תעסוקה להמתנה משמימה בתחנה!) על בקבוק התינוק וכמובן בטלפון…

עד 4 פריטים הילד יכול לקלוט בעין בלי מניה. ילדה בגן מנתה חפצים, וזה היה כ"כ בולט! היו לה כרטיסים עם כמויות מ 1-6, לפי הסדר, והיא ספרה: אחד-שתיים-שלש-ארבע-הרבה-הרבה. מדהים!!!

בגיל 5 הנער כבר מבין מושגי זמן בתמונה, אם חשוך בתמונה – היא צולמה בלילה, ואם כל בני המשפחה סביב השולחן – זה היה בשבת, ואם יש נרות דולקים בסעודת שבת, איזו סעודה נאכלת כעת?

הזמן: גיל חמש עד שש.  

הבחור מזהה ומבין שעה שלמה בשעון אנלוגי, מזהה חצאי שעות, ומבין שהמחוג הארוך מציין את הדקות.

ה'רבה' בכיתה א' שם לב לכמות שעוני היד המתרבה בכיתה מהר מקצב תזוזת המחוגים. (בעיקר שעונים מ"הכל בשקל" שעובדים 10 דקות בממוצע…) כמה מתוק לראות ילד בכיתה א' שכבר יש לו שעון יד אבל הוא לא יודע לקרוא בו מה השעה, הוא מראה את השעון למבוגר ושואל אותו: "מה השעה?" אפילו שהשעון הוא דיגיטלי ולא אנלוגי, עדיין קשה לילד לקרוא משמאל לימין ומהי, באמת, השעה.

השעון מלמד אותנו:

לדייק בזמן: מגיע הגיל, לכל ילד לפי אופיו, בו האחריות על שמירת הזמן עוברת מהאמא אל הילד. אם נאחר אל האוטובוס נפסיד אותו, ואם נתמהמה בהליכה אל החנות היא תיסגר.

הפתגם היפה אומר: "אף פעם לא מאוחר מדי", אך כמה חשוב ללמוד וללמד לא לחכות עד שיהיה "מאוחר מדי"…

מסגרת:

מי יודע מה ההבדל בין רבע לשמונה לבין רגע לשמונה?

רבע לשמונה הוא הזמן של החרוצים, רגע לשמונה הוא הזמן של העצלנים.

הילדים של רבע לשמונה צועדים לתחנה בזוגות, מפטפטים ומכינים את הרב-קו. הילדים של רגע לשמונה יורדים במדרגות בדילוג של שלוש-שלוש, טסים לתחנה, עולים לאוטובוס ברגע האחרון, נושמים ונושפים ושם למעלה מתחילים לחפש את הרב-קו, כמובן תוך כדי כך מפילים את תיק האוכל.

הילדים של רבע לשמונה אומרים בוקר טוב לנהג וגם למורה, הילדים של רגע לשמונה מקווים שגם המורה יאחר. הם מחפשים אותו באוטובוס, ונבהלים כשאינו נמצא שם.

הילדים של רגע לשמונה, היו רוצים גם הם להיות ילדים של רבע לשמונה אך הם אינם יכולים,

תמיד חסרה להם רבע שעה…

כמובן, שגם לבוא מוקדם מדי לאולם השמחות זה לא יעיל, אלא אם כן אתם רוצים לעזור למלצרים לערוך את השולחנות… אבל את התובנה הזאת יגלו ילדיכם מהר מאד…

לחכות לזמן, (דחיית סיפוקים): כשתינוק רעב הוא צורח, מיד! הרגע! תנו לי לאכול! אההה!!

כשהוא גדל, אמורה לגדול גם היכולת שלו להמתין. יש דברים שיקבל עכשיו, יש שיקבל מאוחר יותר ויש – שאף פעם לא. השעון ממחיש לילד את הזמן שעובר בקצב משלו, הוא מהווה דוגמא לעולם שעליו אין לנו שליטה. מה אנחנו יכולים לעשות עד שתגיע השעה? רק לחכות!

"מבחן המרשמלו", תרגיל מדהים לדחיית סיפוקים: אמא מחלקת ממתק, ומי שלא יאכל אותו עד אחרי ארוחת הצהרים / עוד 5 דקות, יקבל עוד ממתק ויהיו לו שניים. עשינו את הניסוי הזה בגן והתוצאות היו מדהימות!!!

אמא של שמעון מספרת: "בארוחת הצהריים אכלנו עוף. לאחר שעה ביקש שמעון לשתות חלב. הראתי לו את השעון, הסברתי לו שילד בגילו מחכה 3 שעות בין אכילת עוף לשתיית חלב. ההסבר שלי היה מצוין! איך אני יודעת? כחצי שעה אחר כך הראה השעון בסלון שחלפו 3 שעות… כן, הילד העצמאי הזיז את המחוגים במו ידיו עד ל"בוא" השעה בה יוכל לשתות את החלב…"

שעונים מזמן אחר:

בטיול הבא לרמת הנדיב או ברחוב יפו בירושלים, מול קיר בית הכנסת "זהרי חמה", נראה לילדים שעון שמש. נסביר להם איך חיו פעם פעם לפני הרבה שנים, כשעוד לא היו שעונים… נספר להם על המושג המופיע בגמרא "שעות זמניות", לפיהן השעות מהזריחה עד השקיעה ומהשקיעה עד לזריחה חולקו ל-12 חלקים. מתי משתמשים במושג הזה? בסוף זמן קריאת שמע, סוף זמן אכילת חמץ וזמן "חצות" היום או הלילה.

אפשר ליצור שעון חול מבקבוק מלא בחול שבמקום פקק נחבר אליו בקבוק זהה ונסגור בעזרת דבק חשמל. בקבוק של תמצית וניל / רום לשעבר יישפך תוך זמן קצר אל רעהו, אך לבקבוק של ספרינג זה ייקח המון המון זמן…

על אותו עיקרון אפשר להכין שעון מים, אבל אני לא ממליצה…

"בין הזמנים":

עם תחילת השנה או בזמן פנוי אחר, אמא לוקחת לוח שנה ומראה אותו לילדים. כל משבצת בלוח מסמלת יום, כל שורה היא שבוע, נשנן את שמות ימות השבוע. כל דף בלוח השנה מסמל חודש, מהם שמות החודשים, נלמד מהו רצף החודשים. נצייר תמונה מתאימה לכל חג בחודש שבו הוא חל, וכמובן נצייר את ימי ההולדת של כל בני המשפחה האהובים, מתי נולד כל אחד.

זה הזמן!

בספר אנגלית ישן ומהוה קראתי את הסיפור הבא: בפתח הבנק ישב שומר. כל לקוח שנכנס לבנק שאל את השומר: "סליחה אדוני, מה השעה?" שוב ושוב ענה השומר לשאלות האנשים. עד שיום אחד הוא החליט לקנות שעון ולתלותו בפתח הבנק.

ישב השומר שמח ומרוצה מהחלטתו הנבונה, עד שהגיע הלקוח הראשון, הביט בשעון ושאל את השומר: "סליחה אדוני, השעון הזה מדויק?"

זה הזמן שלך, אמא.

בפתח "חדר האוצרות" שלך, לענות על שלל השאלות של ילדייך… וכשאין לי כח או זמן לענות, זו הזדמנות לסתם מחמאה: "איזה ילד חכם אתה, יש לך שאלות מעניינות כל כך"… נצלי את השאלות הללו, שהם כל כך אוהבים לשאול, לטעת בהם עוד מידות וערכים לפני שהם מן הקן פורחים…

בתפילה שתהא כל שעה "שעה טובה ומוצלחת!"

מ-1 – 10 כמה חשוב לך שילדך ידע מספרים?

אמא, אם יש לי 1 +1 אז כמה זה שווה? שאלה ריקי בת ה-3 . יוני הבוגר יותר הסביר לה שמה הבעיה, עושים באצבעות וככה יודעים. יאיר הקטן בן השנתיים החל לדקלם במתיקות כובשת, 1,2,3,5,6,7,8,9, כמה דילוגים קטנים, אבל הוא ממש בכיוון…

תרצו או לא תרצו למספרים יש מקום מרכזי בחיינו, פעילויות יומיומיות רבות קשורות במספרים. כבר מגיל קטן הילדים נפגשים במספרים והם מהווים בסיס ליכולות חשבוניות מתקדמות. מקצוע המתמטיקה נלמד לאורך כל שנות ביה"ס, אולם ההתפתחות הבסיסית מתרחשת בגיל הרך.

כמו כל דבר בהתפתחות, היכולת להבין מספרים ומושגי חשבון אינה מופיעה פתאום משום מקום, אלא נבנית בהדרגה  ולכן יש צורך בבניית תשתית רחבה המבוססת על הקניית מושגים ופיתוח החשיבה.

עטרה בן דוד קל"ת, מספרת לנו על המספרים ונותנת לנו טיפים שווים ואטרקטיביים להקניית מושגים ופיתוח החשיבה המתמטית. 

למושג מספר חמישה היבטים:
א. ספירה- לציין את שמות המספרים ברצף ולפי הסדר.
ב. מניה- התאמת המספר לכמות החפצים.
ג. סדר- מספר סודר, המציין מהו המקום של פריט מסוים בתוך הקבוצה (ראשון, שני … אחרון).
ד. רצף- 3 נמצא אחרי 2 ולפני 4.

ה. הצורה הגרפית בה נכתבים המספרים.
רכישת המספרים שונה מילד לילד, ומושפעת מהשלב ההתפתחותי בו הילד נמצא אך גם תלויה במידת החשיפה וההתנסות של הילד. חשוב לחשוף את הילד לחמשת ההיבטים שצוינו לעיל באמצעות עשייה יומיומית שתכלול: משחקים, פעילויות, שירים וספרים.

בנוסף לכך, הבנה חשבונית מבוססת על רכישת מגוון מושגי גודל, כמות, זמן וכיוונים בהתאם לגיל הילד. לכן

חשוב להקנות לילד את המושגים הבאים: קטן/גדול/ בינוני. הרבה/מעט. גבוה/נמוך. ארוך/קצר. יותר/פחות/שווה. הכל/כלום/חצי. מלא/ריק. קרוב/רחוק. לפני/מאחורי. ימין/שמאל. ראשון, שני, שלישי … אחרון. קודם/אח"כ/ בסוף.
לפנייך מספר פעילויות שיאפשרו לך לחשוף את ילדך למספרים בצורה חווייתית ומהנה:

  • ספרו תוך כמה קפיצות אתם מגיעים לחדרי הבית השונים.
  • ספרו בדילוגים של 2.
  • דקלמו את השיר האלמותי: 5 תפוחים היו  על העץ…
  • 'חפשו את המטמון'- הטמינו חפץ כלשהו במקום מסוים, על הילד למצוא את החפץ בהתאם להוראות שיינתנו לו. לדוג': לך 3 צעדים ימינה, לך 2 צעדים ישר, פנה שמאלה וכדו'.
  • בקשו מהילד לשטוף את הסכו"ם ולספור כמה פריטים הוא שוטף מכל סוג.
  • הכינו כרטיסים עם ספרות מ 1-10:
  • כל ילד מרים כרטיס ומראה את המספר המופיע עליו בעזרת אצבעותיו. מפזרים את הכרטיסים על הרצפה ושמים ליד כל כרטיס חפצים במספר המתאים, מפזרים את הכרטיסים על הרצפה בצורה אקראית ועל הילד לקפוץ מכרטיס לכרטיס בסדר הנכון.
  • צרו דגמים שונים במספר דרכים:  "סדר 2 ריבועים אדומים גדולים ו 3 משולשים סגולים קטנים".   "שים את החתול
  • בשורה השנייה מאחורי הקוף". "שים בשורה הראשונה 3 כדורים צהובים בשורה השנייה 4 כדורים ירוקים".
  • במגוון פעולות יומיומיות ניתן לשלב תרגול על מספרים. מודעות + שימת לב יעשו את העבודה.

בהצלחה!

הנה אנכי שולח – לכם!

חסיד מתייצב בפני רבו הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע ואומר, "רבינו! זכיתי שתורתי קבע ומלאכתי ארעי. עיני טובה וידי פתוחה לצדקה וחסד. ליבי ער וחם בתפילה. מהדר אני בגינוני טוהר ומקפיד על קלה כחמורה. עתה בהגיעי לשנתי החמישים, 'נפשי בשאלתי', אני רוצה לזכות לראות את פני אליהו הנביא. אני חש עצמי ראוי לכך!".

הרבי הופתע בשומעו בקשה יוצאת-דופן זו, אך התייחס ברצינות. לאחר מחשבה הגיב "חג הפסח קרב ובא. המוכן אתה לוותר על שמחת יו"ט בחיק משפחתך בשביל כך?". החסיד השיב בחיוב! הרבי ממשיך "סע לכפר פלוני, בַּקֵּשׁ מאיש פלוני להתארח בביתו בימי החג הראשונים, כי שם, בבית זה, יופיע אליהו הנביא!". החסיד שמע ואין קץ לאושרו! מיהר ושיגר אגרת לביתו, בה מתנצל על שייעדר מהבית בחג, ומסביר כי לפניו 'הזדמנות של פעם בחיים'.

בהגיעו ליעד ראה עליבות ועניות, ילדים לבושים בדלות ובית מתפורר. הבין כי בעל-הבית הינו צדיק נסתר, שהרי אליהו הנביא יתגלה בחלקו! שאל בזהירות האם באפשרותם לארחו 'לכבוד יום-טוב' ומיד נענה במאור פנים "אצלנו 'כל דכפין ייתי ויפסח' אינה מליצה!". בימים הספורים שנותרו עד החג פיזר החסיד מהונו והעניק לבעה"ב ביד רחבה כ'השתתפות' בהוצאות יו"ט. הוא מימן לבני המשפחה כולם הלבשה חדשה. מצרכי מזון נקנו כיד המלך. האורח טרח וקנה לבית כסאות חדשים, כלי בית, מפות ווילונות. הוא הביא נגר לתיקון קורות ורעפי הגג הדולף, ושיפוץ דלתות וארונות הבית. 'פנים חדשות' באו לבית. הכל צבוע מחדש, בוהק ומאיר. מאופסן בשפע מצרכי החג.

ליל התקדש חג. כולם לבושים בהדר וחן. הבית מואר בזוהר חגיגי. השולחן ערוך 'בכל מכל כל'. בעה"ב עומד לפתוח את 'ליל הסדר'. האורח מרוגש בכל רמ"ח ושס"ה. מצפה הוא לגילוי אליהו. מבעוד יום הירבה בטבילות היטהרות, סיים ספר התהלים וקרא פסוקי 'קרבן פסח'. בטוח הוא כי כעת, בקידוש וברכת 'שהחיינו' יזכה למימוש תאוות נפשו. אך כלום לא קרה. קִוָּה האיש, תיכף, תיכף… עיניו מרצדות אבל לא רואות דבר. מצה, מרור, כורך, אפיקומן… במזיגת 'כוס של אליהו' ופתיחת דלת הבית לאמירת 'שפוך חמתך' היה בטוח שהנה, עכשיו… אך לא כלום! הלל נרצה… בתום 'הסדר' קרא 'שיר השירים' בדביקות הנפש, שהרי אלו הן רגעים מסוגלים, אך עד מהרה חטפתו שינה.

בבוקר קם החסיד, מאוכזב, אך הבין כי ב'ליל הסדר' השני, כנהוג בחו"ל, יזכה למילוי משאלתו. המתח חזר על עצמו בכל שלבי הלילה המקודש, אך שוב, אחרי אמירת 'שיר השירים' שקע בתרדמתו, ולא זכה לראות פני אליהו.

בחול-המועד יצא תיכף לברדיטשוב. רבו הק' קיבלו במאור פנים "ברוך הבא! אשריך שזכית!" החסיד תמה! הרי לא ראה את אליהו. אמר לו 'סנגורן של ישראל': "אתה זכית להציל משפחה יהודית מחרפת רעב, ומעשות חגם – חול. לאחר שיצאת פנתה הבת הקטנה לאביה ושאלה 'אבא'לה, האם גם בשנה הבאה יבוא אלינו אליהו הנביא?'. אתה היית 'אליהו הנביא' שלהם! אילו היית מביט בְּמַרְאָה היית רואה את פניך, פני אליהו הנביא! בכל הדורות מתגלה אליהו הנביא להושיע את ישראל ברגעים של צר ומצוק. השנה, אתה הופעת בביתם כדוגמת אליהו הנביא עצמו!".

ב'שבת הגדול' חותמים ההפטרה בנבואת מלאכי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא". נתבונן כיצד יכולים אנחנו להיות 'אליהו הנביא'. מי יכולים לחזק – במעשה טוב, בסיוע ממוני או גופני? איזו נפש שוקקה נרווה במילה טובה ודברי עידוד ונוחם? איזו חשכה נאיר, אילו נשמות שחוחות נזקוף ונעמיד בקרן אורה? נבשר צדק ליחיד ולרבים!

שליחותו של אליהו היא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. היאך ננצל את 'זמן חרותנו' בשאיפה למילוי נבואה זו? נקדיש זמן לקראת החג ובימי חוה"מ לִפְנוֹת ולהתקשר לתלמידינו ולהוריהם, לאחל בברכת החג, להתעניין בשלומם, ובעיקר – להחמיא ולחזק. נושיט יד אוהבת לזקוק לעזרה, עזרה פיזית כמו גם עזרה רגשית.

הבה נהיה 'אליהו הנביא' גם בתוך בתינו. בפיוט המושר עליו במוצ"ש אומרים אִישׁ מוּסָרָיו הִקְשִׁיבוּ כְּמֵהִים – גם כשמוטל עלינו להוכיח, נעשה זאת בנועם ובהשכל, שיהיו כמהים וצמאים לשמוע דברינו. תַּצְלִיחֵנוּ עַל יָדו בַּתּורָה…

ברכות עד בלי די!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הוי קל כנשר

עם בוא ימי האביב נקרא בשבת זו את האחרון בד' הפרשיות: 'החודש'. מתנה טובה הטביע הקב"ה בעולמו, כח ההתחדשות. כמו עץ ושיח השדה אף האדם מתעורר ומחדש את פריחתו ולבלובו. להיטהר ולהתקדש, חידוש הלב.

רש"י עה"פ בתהלים (ק"ג) תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי כתב 'נשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה. ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו'. שתי התחדשויות מזכיר רש"י, האחת: התחדשות קבועה ועונתית, מדי שנה. והשניה: חידוש כללי יזום, ריענון מוחלט. התנערות מתוכננת לקראת עתיד מחודש ומוצלח. קשה מאוד אך כדאי!

האגדה על אותו 'מין נשר': הנשר עשוי להאריך ימים יותר משבעים שנה, דבר נדיר בקרב בעלי הכנף. אך לאחר ארבעים שנותיו הראשונות הוא כבר מתקשה בְּצֵיד מזונו. הוא בסכנה קיומית. טְפָרָיו, אלו ציפורניו הגדולות, נעשו קהים ורכים ואינם יכולים עוד לתפוס ולאחוז בטרף. מַקּוֹרוֹ החד בו קורע ואוכל בשר, התארך ונעשה מעוקל מאוד, ובקושי יכול להינעץ במזונו. נוצות גופו נעשו עבות וסמיכות, והן מכבידות על מעופו הנישא. 'מלך העופות' חייב לבחור: מוות או התחדשות. הנשר הזקן עולה ומסתתר בין סלעים בהרים גבוהים. שם בהיחבא מכה את מקורו בסלע עד שזה נשבר ונושר. הנשר ממתין, כואב ורעב, עד שמקור חדש יגדל. במקור החדש והחזק הוא עוקר טפריו החלשים. הנשר נתון ברעב ובסכנה עד שיצמחו מחדש. ואז, עם הטפרים החדשים, החזקים והחדים, תולש הוא את נוצות גופו וכנפיו הכבדות והדחוסות, ושוב ממתין, המתנה 'מורטת' עצבים, עד שיתכסה בנוצות רעננות. השינוי שעובר – קשה. אך העתיד האיכותי, עם יכולת לעוף ולצוד כראוי, מעורר בקרבו 'כח סבל' לשרוד תקופה כואבת זו. בתום 'תהליך ההתחדשות' ישוב וידאה בשמי רום, הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה (יחזקאל י"ז ג).

הנביא ישעיה מכריז לנו (מ' ל"א) וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים.. אבוי לנו לשקוע בתרדמת השגרה השוחקת, המשתקת חיוניותנו ומכבידה על יעילותנו. עלינו להחליט: להמשיך בחיים ריקניים או לפעול, לעמול ולהתחדש!

לאחרונה פגשתי בקורס 'הכשרת מלמדים' איש בעל זקן-שיבה. שאלתיו בנימוס האם חדש הוא בשדה החינוך. הלה השיב שהוא מלמד עשרות שנים, אך לאחרונה חש ב'עייפות'. הוא נרשם לקורס להתחדש ולהתרענן! כה לחי! כמו הנשר, בכדי לשרוד ולחיות בחיוניות נמרוט את הרגלנו הנושנים, נעקור מוסכמות מכבידות, ונשתחרר מגישות שאיבדו יעילותם. שיעור תורני חדש! שבירת נוהג מְמַכֵּר! למידת תחום טרי ומרענן! דבר זה רלוונטי מאוד בעבודת השם ובחיי המעשה, ואף בתוככי התא המשפחתי. זה אכן תהליך מורכב, יש בכללותו רגעים קשים וכואבים, אך התוצאה החיובית מצדיקה! לכך התכוון הרבי הק' מקוצק "אין חסיד זקן – כוחו הוא כשל שלשה אברכים צעירים"!

ברם, התחדשות דורשת חשיבה נכונה, ולעתים ליווי והדרכה. דווקא בימינו, דור ה'חד-פעמי', דור חסר סנטימנטים לֶעָבָר וללא סבלנות לחוות תהליכים, עלולים לטעות ו'להתחדש' בצורה שגויה. רוצים ריגושי חידוש! מחליפים רכב, מטבח, משקפיים, מקום עבודה, בית מגורים, ומוותרים אף על רכיבי-יסוד ועקרונות שאינם ניתנים להחלפה… בפרשתנו נלמד על טומאת וטהרת המצורע. התורה מלמדת כי תהליכים אלה הם על-פי כהן. להסגרת אדם בבידוד מכאיב מחוץ למחנה, ולהיפך – להשיבו בששון לקרב המחנה ולחיק משפחתו, ההחלטה היא רק בידי הכהן מומחה.

מחד – נדרשת מאתנו התחדשות ושינוי. אך מאידך – בל נעשה צעדים בלתי-מבוקרים. לפני שנחליט 'לתלוש לעקור ולשבור' נחשוב במתינות, נשוחח עם מומחה-תחום, ונפנה לקבל הכרעת צדיק אמת. נזכור שאדם קרוב אצל עצמו!

במסגרת 'נקיון פסח' ננקה ונאוורר גם את חדרי ליבנו. נשליך מטענים מיותרים שתופסים 'מקום יקר' בלב. נשכח ונסלח, נתנקה ונתרומם. כנשר הזקן נעשינו כבדים ומחוסרי-מעוף בגלל מטען הרגלים מיושנים. נשמור על ערנות ורעננות מוחנו באמצעות הפעלתו הנכונה והקבועה. נסלק סטיגמות מיושנות ודעות קדומות המעמיסים על נפשנו. נתפלל להקב"ה, כימי צאתנו מארץ מצרים, שָׂאֵנוּ על כנפי נשרים וְהַבֵא אותנו אליך ונשובה, חדש ימינו.

חדש חדש ונתחדש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

האמנתי כי אדבר!

העולם אומר 'סוף טוב – הכל טוב'. אך בפועל לא תמיד זוכים לראות בסוף הטוב של אירועים עצובים וקשים. למרות זאת מאמינים ש'הכל טוב'. יצאנו כעת מימי הפורים, קראנו במגילה על מקרים מטלטלים ומלחיצים שבסופם התחברו ל'סוף טוב' מושלם! כשמש היוצאת מאחורי עננים שחורים, כך נתגלתה יד ה' והיתה לה' המלוכה. נזכור דרשת הקדמונים "הקורא את המגילה למפרע" המאמין רק מהסוף להתחלה, כשמבינים 'מה היה פה' – "לא יצא"! יש להאמין תמיד. לפעמים זוכים לראות את ה'בסוף', אך יש ו'התוכנית האלוקית' נפלאת מעיננו.

גאון מופלג ואף גביר גדול היה הג"ר בעריש מייזליש רבה של וורשא. בביתו החזיק ישיבה – על חשבונו – ובה מסר שיעורים עמוקים לתופסי תורה. פקידיו ועובדיו ניהלו את עסקיו המסועפים ברחבי היבשת. זכה הרב בס"ד ל'שני שולחנות' ושמו נישא לתהילה. בימים ההם, הצאר הרוסי יצא במכרז וחיפש אספקת קורות עץ לבניית ארמון חדש. מדובר בעסקת ענק. הרב מייזליש נגש למכרז, והצאר שהכיר ביושרו ובחר בו. הרב עשוי להרויח הון רב ורווח משמעותי. הוא לקח הלוואה גדולה מבנק צרפתי, קנה עצי יער, העסיק פועלים לכריתתם, רכש אוניות תובלה שיושיטו את הקורות על הנהרות עד ליעדם. 'וַעֲבֻדָּה רַבָּה' שמתן שכרה בצידה, בעין יפה. עבודה של כשנה תמימה.

ויהי היום, במשרדי הרב מתקבלת ידיעה נוראה: בגלל גושי קרח בנהר, שלש האוניות טעונות עצים טבעו במצולות. פירוש הדבר, העסקה ירדה לטמיון. הרב לא יוכל לספק עצים במועד שנקבע, הצאר לא ישלם את הכסף המסוכם, וממילא אין לרב איך לשלם חובותיו לבנק הצרפתי ולפועליו. הרב נקרה לפשיטת רגל. מי יבשר לו בשורת איוב זו?

תלמיד פיקח קיבל על עצמו את המשימה. בתום השיעור העיוני שרתה רוח טובה על הרב. פנה התלמיד וביקש שיחת התייעצות. פתח ושאל "המשנה מלמדת 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. לא נאמר שיש לברך על שתיהן, הטובה והרעה, אלא 'כשם', באותה הרגשה. רבינו! איך עושים זאת?" הרב השיבו "המאמין שהכל לטובה מאת ה' מברך אף הרעה בכוונת הלב!". התלמיד ממשיך "וכיצד שמחים על דבר רע, ומברכים על מעשים רעים וקשים?" הסביר הרב שאין רעה יוצאת מלפני המקום ב"ה. הכל טובות! יש להאמין 'אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה' שהכל חסדים, וכך אפשר לברך בטוב-לבב 'ברוך 'דיין האמת' כשם שמברך בשמחה 'ברוך הטוב והמטיב'.

התלמיד מתעקש. "אכן, מברכים על הרעה, אך ממש 'כשם שמברך על הטובה'? בחודש שעבר ראיתי את הרב רוקד בנשואי נכדו. פניו אורו בהודיה לה' על טובתו. האם כך יש לברך גם על הרעה?" הרב מהרהר ומשיב: "לכאורה זו דרישת המשנה, להתבונן בחסדי ה' עד שיברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, בשיר וריקוד!". המתין התלמיד ברגע של דומיה, פנה לרבו ואמר "רבי, תתחיל לרקוד!" ובישר לו על האסון הנורא שפקד את עסקיו. הרב מייזליש קרס תחתיו והתעלף! כשקץ אמר בקול רועד "קל לדבר על אמונה, אך כשזה מגיע 'למעשה' זה בכלל לא פשוט'.

לא-עלינו, אחינו בני ישראל חווים אסונות נוראים, יתמות ושכול, ימי שמחה והוד (דוגמת ל"ג בעומר וזמן מתן תורתנו) הופכים לאבל ויגון. אבות נפטרים ב'ערב חתונה' ואימהות צעירות המותירות יתומים רכים. חשוב מאוד להטעין נפש תלמידינו במטעני אמונה ודעת, עוד בטרם יבואו ימי הרעה ל"ע [שבהם מוסתרת בוודאי טוב וחסד]. מלמדים אמונה!

אהרן הכהן משכל בפרשתנו את שני בניו. ביום שמחת ליבם! יום שנטל עשר עטרות, הכהנים התקדשו ונכנסו לעבודה. יום 'חתונה'. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. מקבל דין שמים. עצם העובדה ש'נתייחד עמו הדיבור' מעידה כי אין בלב אהרן צער ועצב, שהרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. דרש הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה: לא נאמר 'וישתוק אהרן' אלא וידום. שתיקה היא חיצונית, דממה היא פנימית. לא שתק בלבד, אלא 'דמם' כאבן בתוך ליבו. מובאת גירסא קדומה של תרגום "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן – וְשַׁבָּח אַהֲרֹן" הוא שיבח את הקב"ה בשמחה מתוך אמונה תמימה!

גם פרשת פרה מלמדת כי אנחנו 'לא מבינים'. טבע הצעירים לרצות להבין הכל. נסביר להם שאף שלמה החכם מכל אדם, מכריז על פרה אדומה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. החכמה האמיתית היא להודות 'וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי'!

רבש"ע! אל תביאנו לידי ניסיון, אך טוב וחסד ירדפוני כל הימים במאור פניו של השי"ת, בנגלה ובשמחה.

                                                 בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'