חינוך

למען אשר יצוה

הקב"ה אוהב לאברהם אבינו, ויש בעד מה. הוא אומר כִּי יְדַעְתִּיו (פירש"י לשון חיבה) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. מיסודות החינוך שהאב יצוה את בניו והרב יצוה תלמידיו. בכדי שהציווי יתקבל כראוי, עלינו ללמוד כיצד מצווים. הדיבור הוא כלי מרכזי בעשייה חינוכית. ולשומע חוש להרגיש מאין באות המילים – מלב אוהב או חלילה מלב רגז. אי' בזוהר הק' (תזריע, מתורגם ללשה"ק) 'מִי שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַהֲבָה, צָרִיךְ לְהַסְתִּיר דְּבָרָיו מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ מֵהֶם חֲבֵרוֹ. וְאִם דְּבָרָיו הֵם בְּגָלוּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, אֵינָם בְּאַהֲבָה'. 'תוכחה' יעילה היא אומנות שיש לִרְכּוֹשָׁהּ.

כדי לבטא את הזהירות הנדרשת למוכיח, היה 'החפץ חיים' מצטט את הג"ר יהונתן מוואהלין 'בשעת תוכחה יוכיח בדברים רכים ובנחת, כאילו מוכיח לרבו!' ('מרגניתא טבא' בסו"ס אהבת חסד). חז"ל לימדונו שהרב מחויב להוכיח תלמידו, ואף התלמיד יוכיח את רבו. נדמיין, אילו ראינו ברבינו המובהק דבר שיש להוכיחו עליו, כמה נהפוך תחילה בזכותו, כמה ניערך לקיום 'מצוה' זו, באילו מאזני פלס נשקול דברינו, ובשעת מעשה נלחש בצנעה ובענוה… אי' בשם הג"ר חיים מוולאז'ין שאדם שבטבעו אינו מורגל לדבר רַכּוֹת, פטור מקיום מצוות תוכחה! (כתר ראש אות קמג)

פרשת השבוע פותחת במלאכים שבאו לאהל אברהם. קראתי סיפור משעשע, ולקחו בצדו. לפני כמאה שנה ביקר אדמו"ר חסידי בארץ ישראל. הזמינו ה'חכם באשי' לביתו, לסעוד של שולחנו. בבואו הבחין האדמו"ר כי אשת ה'חכם' הספרדי מֵסֵבָה אף היא ע"י השלחן, דבר שאינו רגיל בו. שאל האדמו"ר את בעל הבית, בחכמה, "יאמר לי כבודו, האם לדעתך היה אברהם אבינו 'אשכנזי' או 'ספרדי'? השיב ה'חכם' בפיקחות "ומה אומר כבודו?". נענה האדמו"ר "אוכיח כי 'אשכנזי' היה, כי אילולי 'ספרדי' היה  – לא היה המלאך שואל אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, בהיותה יושבת עמהם ליד השלחן!". ה'חכם' החזיר מיד, בשנינות, "היא הנותנת! אילו היה אברהם 'אשכנזי' לא היה המלאך שואל כלל! שהרי בידוע שהאשה יושבת לבדה במטבח! דווקא משום שהיה 'ספרדי' תמה על הֵעָדְרָהּ!" לאחר רגע-קט רמז לרבנית כי תיכנס למטבח… יש הערה מכאיבה ויש הארה מתקבלת! נאזין לעצמנו ונשפוט!

חשוב להקדים מילות שבח לפני השמעת דבר מוסר, להכין את לב המקבל. הגענו לימות הגשמים. רעמים וברקים נוצרים יחד, בו זמנית. אך את הברק רואים לפני שמיעת הרעם. דרשו בעלי המוסר עפ"י חז"ל (ברכות נט) שהרעמים גערות הם, 'לא נבראו רעמים אלא כדי לפשוט עקמומית שבלב…', ומכאן שלפני השמעת גערה יש להאיר פנים!

בהפטרת השבוע נקרא על אלישע הנביא ששולח את מקלו ביד גיחזי משרתו להחיות את בן האשה השונמית. הגיע המשרת, הניח את המקל על פני הנער, ללא הועיל. או אז וַיָּבֹא אֱלִישָׁע… וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ… וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'… וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו… וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו… המליצו על כך אישי חינוך שֶׁמַּקֵּל אינו מְחַיֶּה ילד! צריך להתפלל ולהתקרב אליו, לחבור אליו, ובכך יחיה!

כאמור לעיל, חשוב לדבר ביחידות, שלא ישמעו הבריות ויבוא חלילה לידי קלון. דרש הג"ר יחזקאל אברמסקי כאשר יצחק מתלווה לאביו לעקידה, בשלהי פרשתנו, ממתין עם שאלת 'הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה' עד שמתהלכים לבדם, ביום השלישי, כשהנערים נותרו עם החמור. הוא חשש שנוכחות זרים עשויה להפריע לאביו להשיב! שאלה שעשויה להביך לא שואלים ברבים! תוכחה היא 'בירור דברים' ועל כן לא נביך בשאלות בפרהסיה.

ומה לגבי חינוך הנכדים? רבינו הלב שמחה אמר פעם לנכדו, שבפסוק כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כותב רש"י, לנשים באמירה רכה, ואילו לאנשים 'ותגיד – דברים קשים כגידין'. דברים קשים יאמר האב לבנו, עליו אמרו שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. לא כן לנכד, איתו ידבר בנועם, כפי שנא' זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ – באמירה רכה ונעימה…

וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי. הידוק הקשר. זהו סוד ההצלחה אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

לכבוד הרב יאקאב

קראתי בשקיקה את המאמר בנושא גיל ההתבגרות. אכן הדברים נכונים מאד, במיוחד חידוד הגישה שלא צריך להתפעל ולהתרגש מההתנהגות של המתבגר כי הדבר טבעי לחלוטין. אולם עדיין נותרנו בסימן שאלה: האם אנו כהורים חרדים שמחנכים את ילדינו לערכים חשובים ובין היתר, מחדירים את העניין של כיבוד ומורא אב ואם, לא צריכים להשתמש גם עם טון תקיף [כלפי חוץ לפחות] ולפעמים אף הענשות וגערות כדי שהילד יפנים שלמרות הטבעיות והמאבקים יש כאן ערך ראשון במעלה. כשמסבירים את חשיבות הדברים ולמרות זאת הילד אינו נשמע צריך להשתמש בדיבור ובמעשים כדי שהילד יקלוט שהדבר אינו מקובל כלל וכלל. [ללא קשר לכך שעלינו להקפיד שהכעס שאנו מביעים הוא 'כעס הפנים' כלפי הילד שיבין שלא זו הדרך], אני זוכר על עצמי שהתנהגתי בחוצפה בגיל זה ואכן 'חטפתי' מהורי גערות ועונשים והם ריסנו אותי [שוב הכל במידה ובגבול]. ברגע שניתן לגיטימציה לטבעיות ולגיל, נרמוס את הערך החשוב של מורא אב ואם.

הורה שרוצה להבין

א.ה.

בני ברק

הורה יקר וחשוב

האיזון בגיל ההתבגרות

כמו כל דבר בעולם הכל תלוי באיזון הנכון בדיוק כמו שהרבה אוכל – לא בריא ומעט אוכל – לא מזין. האיזון הוא הדרך הנכונה לכל תחומי החיים גם בחינוך ילדנו. אין ספק שכל זמן שאנו מחנכים את הילדים חל הכלל של: 'שמאל דוחה – וימין מקרבת', אך המינון כמה ימין וכמה שמואל משתנה בהתאם לאיזון הנכון והשינוי שהילד עובר בתהליך ההתבגרות שלו.

גם הגמרא במס' קידושין (דף ל.) מגבילה את זמן החינוך. עד איזה גיל מחנך האבא את בנו? (לא ניכנס כאן לעומק הסוגיא, אבל נתמקד ברעיון) הגמרא אומרת: אמר רבא לר' נתן בר אמי כל זמן שידך על צוואר בנך חנכהו" ורש"י אומר שאח"כ יש לחוש שמא יבעט. ומסתבר מאוד שאין תאריך מדויק, או יום ספציפי בחיים של הבן שמיום זה ואילך אסור להטיף לו מוסר כי חוששים שמא יבעט במוסר אביו. השינויים הללו לא קורים ביום אחד. זהו תהליך איטי שאט אט הילד מתחיל להתבגר ולעמוד על רגליו. כדי לחנכו צריך לאזן את המוסר והגערות עם חיבור לילד. בנוסף הגישה תלויה בכוחות הנפש של כל ילד וילד.

יש ויש

יש ילד שגערה ועמידה במקום תגרום לו לתפוס את עצמו ולהבין שאי אפשר להמשיך כך, ויש ילד שגערה תגרום לתוצאה הפוכה – נזק לקשר שלנו עמו. המסקנה המתבקשת היא שאין כאן מתכון חינוך מדויק לכולם, יש כאן הבנה מחודדת שאינו דומה חינוך של ילד לחינוך של מתבגר- אם בחינוך של ילד לא ייחסנו חשיבות לאיזון הנכון כשמדובר במתבגר צריך להשקיע יותר מחשבה כדי שלא תצא מכשלה תחת ידנו. והמדד שלנו יהיה במבחן התוצאה, האם הדרך בה אנו מתהלכים עם המתבגר מקרבת אותו אלינו או מרחיקה אותו.

אשתף אותך בסיפור טרי: לפני שבועיים אני מקבל טלפון מאבא ששואל בהיסטריה מה עושים? שאלתי אותו מה קרה, הוא ספר לי שבנו בכורו הגיע הביתה לשבת מהישיבה, ובטעות החליף עמו חליפה. בכיס החליפה של הבן נמצאה חפיסת סיגריות. האב היה בהול, בזמן כה קצר שהבן שלנו נמצא בישיבה כבר מספיק הוא להיגרר לחברה לא טובה. הוא שאל אותי האם נהג נכון שלקח ממנו את החפיסה. שאלתי אותו איפה הבן שלך כרגע? הוא ענה לי שהוא עדיין במיטה, הנחתי אותו להחזיר את החפיסה במהירות ואח"כ לדבר שוב, כשהתקשר אלי הסברתי לו שאם הוא רוצה לחנך את ילדו, במיוחד בגיל זה מומלץ לא ללכת בכוח, תיארתי לו את התחושות של הילד כאשר יגלה שהוא לקח ממנו את הסיגריות- הוא ירגיש פגוע, יעמיד פני תם וימצא מאה ואחד תירוצים שזה לא שלו, או שרק ביקשו ממנו לשמור על החפיסה וכד'. הצעתי לאבא להמתין עד הערב, ולתכנן את הדברים אותם הוא יאמר לבנו בנוסח אוהב ומכבד: "בני יקרי, אני רוצה לשתף אותך בכאב שלי, היום בבוקר כך וכך קרה, אני רוצה שתבין מה כואב לי ולמה כדאי לך להפסיק ולא להיגרר אחרי חברים רעים וכו'". כך באמת עשה האב ובערב קיבלתי טלפון נרגש של 'יישר כח'! הצלת אותי! הוא ספר שבתכנון הראשוני שלו רצה לאיים על הילד וללכת איתו עד הסוף, לאור הדברים שהסברתי לו הוא שוחח איתו בפתיחות ובקרבה על הנושא, הבחור שתף את האב בעובדה כי היו אלו מעידות חד פעמיות, הוא הבין לליבי והבטיח לי שהוא הולך להפסיק עם הסיגריות. ב"ה הסיפור הזה מאחורינו.

לסיום אין ספק שגם הילדים בגיל ההתבגרות צריכים גבולות ברורים, אך יש לעשות זאת ברגישות יתר.

בברכה מרובה והרבה נחת

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

לשאלות הערות jacobc73@gmail.com

 

 

 

 

לכבוד הרב יאקאב

אנו בתלמוד תורה נמצאים לפני אסיפת הורים, בשנה שעברה לאחר שדיווחתי להורה על הילד שלו, הוא הלך להתלונן אצל המנהל שאני לא מספיק אוהב את הילד שלו ומחפש עליו חסרונות, זה השאיר לי טעם מר בפה. חשוב לי לציין שאמרתי לו גם שבחים על הילד. מה אפשר לעשות שהורה ירגיש בתוך השיחה הקצרה הזו, שאני כן דואג ומחובר לילד שלו? דחוף לי מאוד התשובה.

מ. אוחיון

בני ברק   

 

למלמד היקר, שלום רב

היות ואין בידי פרטים על התנהלות השיחה ומה היתה הבעיה של הילד, אנסה לענות על שאלתך באופן כללי, ולהתמקד בעיקר בשאלה: איך ניתן להורה את ההרגשה שאנו דואגים לטובת הילד שלו?

א. קבלת ההורה.

כשההורה נכנס לפגישה, קבלו אותו בנועם ובכבוד, "שב בבקשה" אני שמח לפגוש את ההורה של מוישי.."

חשוב שהמלמד יהיה היוזם והמוביל בפגישה ולכן אל תמתין שההורה יתחיל לדבר אלא פתח אתה, דבר בביטחון, והשרה סביבך אוירה נעימה שתוביל גם את ההורה לדבר בביטחון ובנעימות.

ב. צורת הדיווח.

הכרחי להתחיל במעלותיו של התלמיד. הורים באים ומייחלים לשמוע מילים טובות, כאן לא צריך לחסוך וכל המרבה הרי זה משובח, כשמספרים את המעלות חשוב לעשות זאת בצורה עסיסית עם כל החיות, אמר לי פעם הורה כאוב אחרי שיצא משיחה עם מחנך- 'נכון שהמלמד גם החמיא במילים טובות על הבן שלי אך זה היה יבש, בעיקר בשביל שיוכל להגיע ל'אבל', כשהוא דיבר על הבעיות של הבן שלי הוא התעורר לחיים ודיבר בהרבה יותר חיות. זה כאב לו, מאד.  נזכור שהורים משקיעים בבניהם הרבה אנרגיה וכל מילה טובה להורה היא כמים קרים על נפש עייפה, מומלץ להחמיא להורה על דברים מיוחדים שההורה עושה- "רואים את ההשקעה שלך בילדים, פתקי שבת, וכו', אחרי שסיפרת לאבא על החיבור שלך לילד והערכה למעלותיו ולהשקעתו, יקל עליו לשמוע ולהבין גם את הקשיים.

אין צורך להכביר מילים על החשיבות של הכנה נכונה לאסיפת ההורים: נכין סיכום נרחב בכתב על ההישגים הטובים של התלמיד במקצועות הלימוד ורשימה המפרטת את מעלותיו הייחודיות של התלמיד, רשימה זו נחוצה גם אם נראה לנו שאנו מכירים את תלמידינו מצוין וזוכרים הכל ע"פ,  והיא חשובה עוד יותר כשמדובר בתלמיד עם קשיים, שלא תמיד קל למצוא בו מעלות כנות בשליפה אוטומטית, חוסר הכנה יוצרת אי נוחות בפגישה גם למורה וגם להורה.

 

ג. העברת דיווח שלילי.

כשמעוררים נקודה בעייתית, ניתן להורה להכיל את הקושי ונעביר לו את המידע בשלבים: נתאר את העובדות, בנוסח 'נראה לי שלבן שלך יש קושי מסוים בהקשבה בשיעור, מה ניתן לעשות? ולא נמהר להגדיר את הבעיה "לבן שלך יש בעיית קשב וריכוז", ובוודאי שלא נרוץ קדימה ונקבע: "הבן שלך זקוק לנוירולוג", מה גם שאיננו מוסמכים להדביק שמות לבעיות. מטבע הדברים כשהורה שומע לראשונה על בעיה או קושי מסוים של הילד קשה לו מאוד לקבל. לעיתים הקושי לקבל הוא הגורם להורה להאשים את המערכת או את המלמד הנוכחי. חשוב שנדע, אסיפת הורים לא מיועדת [רק] לתת פתרונות, אלא לעורר את תשומת לב ההורה, ולשמור בהמשך על קשר עם המחנך, מותר ואף מומלץ לומר להורה- חשוב על מה שדיברנו ונהיה בקשר בימים הקרובים.

 

הקשבה פעילה.

תנו להורה הזדמנות לחוות את דעתו, והביעו חשיבות לדברי ההורים- כיתבו את הערותיהם, הקשיבו ברצינות ובשימת לב, יתכן בהחלט שתשמעו נתונים חדשים שלא ידעתם עליהם עד כה ויסייעו לכם להבין את הילד ולקדם אותו בס"ד.

 

סיום השיחה:

לסיום נחזור שוב על מעלותיו של הילד כדי לסיים עם טעם טוב, אם ההורה מאריך יתר על המידה כדאי להעיר לו בעדינות בנועם ובחן, ולומר "בוא נתחיל לסיים את שיחתנו" וכדו'. בסיום נברך את ההורה בברכה כנה שירווה נחת מבנו.

 

כמה טיפים נוספים

• דיבור איטי ורגוע- מסייע למלמד לסדר את הדברים בטוב טעם ולהסביר עצמו באופן ברור, ומאפשר להורה לחשוב לענות ולהגיב.
• אל תספר להורה כמה קשה לך! אלא, כמה קשה 'לילד'.
• היזהרו מהעברת מידע על ילד אחר בכיתה,
• הימנע מהשוואה בין אחים שלמדו אצלך בעבר.
• כשהורה מאשים בגלוי או ברמז, אל תכנסו לוויכוח ואל תמהרו לחלוק על דעתו שלילה מידית אינה מאפשרת הידברות. אלא יוצרת מתח, עדיף להראות להורה שאנו מקשיבים לדבריו ושומעים את דעתו, ולעת עתה ממשיכים הלאה לנושא הבא או מתמקדים בפתרון, אז "איך אפשר לעזור לילד".
• זכור לפני שאתה משתף את ההורה בבעיות של בנו, חשוב טוב, האם השיתוף לתועלת וההורה יוכל להועיל לילד? אם יש בידך הצעה לפתרון שתף את ההורה, כך יקל עליו לקבל את הקושי ולהתמודד איתו נכון.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

להערות הארות ושאלות jacobc73@gmail.com

 

בצלמנו כדמותנו

אומנות החינוך היא 'מצוה תמידית'. צדיקים הגידו, שאדם, החל מגיל צעיר, מימי בחרותו המוקדמים, מעצב ובונה את מהותו ואישיותו לקראת העתיד, עת יזכה להיות 'אב' שיחנך את ילדיו כראוי. חז"ל הורו להתחיל בחינוך ילדינו, לשומרם ולטפחם, תיכף מינקות. החינוך הוא משימה שנמשכת, ללא הרף, לאורך ימים ושנים, כל החיים.

זכה הג"ר שמואל הלוי וואזנר זי"ע וישב בראש המסובין בסעודת ברית-מילה של בן-נינו. פתח ודרש על נוסח הבקשה שמוסיפים 'הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֲבִי הַיֶלֶד וְאִמּוֹ, וְיִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ וּלְחַנְּכוֹ וּלְחַכְּמוֹ…', והעיר, שהרי חובת החינוך מתחילה בהיות הילד פעוט, עוד לפני שֶׁגָּדֵל, ולכאורה יש להקדים חינוך לגידול, 'ויזכו לחנכו לגדלו ולחכמו'. אלא, לחנך קטן אינו רבותא. בגיל ג' שנים עושים חלאקה, מלקק דבש שעל האותיות, בגיל חמש מתחיל חומש בנעימות, כך ימשיך למשנה ולגמרא, הכל 'זורם בטבעיות'. האתגר החינוכי הוא דווקא בגיל בר-מצוה, כאשר מלחמת היצר ננער בקרבו והגיע לעונת הניסיונות, כעת זקוקים ההורים לברכה מיוחדת שיצליחו בחינוכם ותשרה שכינה במעשה ידיהם. כל המסובים מאחלים ועונים אמן אחר הברכה בנוסחתה המדויקת, וְיִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ  – וגם אז – וּלְחַנְּכוֹ וּלְחַכְּמוֹ!

בלידת הבן הבכור בעולם קראתו חוה 'קין', כי אמרה קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'. מדוע מכנה היא רך-נולד בתואר איש? מפני שאדם וחוה נבראו בוגרים, כבני עשרים (כדאי' בקדמונים). בלידת בנם הראשון חשבה חוה שאף הוא כבר איש, גדול בדעה ובאישיות, ואין צורך לחנכו! קָנִיתִי אִישׁ, עשיתי, בל' עבר, 'סיימתי' את עובדתי! אך אחרי שראתה בכישלון קין, קראה את בנם השלישי שֵׁת, כִּי שָׁת לִי אֱלֹקִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. היא למדה לדעת כִּי שָׁת לִי, ה' נתן לי משימה, כי איננו איש אלא זרע, כגרעין שעלי להתמיד בטיפוחו, לטפל בו ולגדלו, לעבדו ולשמרו, להגן ממזיקים, ואז יגדל להיות איש! ואכן, בן זה, ה'זרע' שקיבל חינוך, הוא אביו של אנוש, ושל האנושות כולה.

שגור בפי הבריות 'הַיָּשֵׁן כשבניו צעירים – לא יִשָּׁן כשהם בוגרים!'. על הורה לכוון את ילדיהם באורח מישור. יפקח עליהם ויחנכם להקפדה על חברים הגונים. ישים לב שהנהגתם מוסרית ומעודנת, דרך ארץ לבוגר, ויחס הגון לזולת. יתמיד בקשר עם מחנכיהם. ברור שבן החלש דורש השקעה יתירה, אך אין להזניח המוכשר והמוצלח. שמעתי מ'אידישע מאמע' שזכתה למשפחה ברוכה 'האתגר הוא לייחד חשיבה לכל בן ובת, ולכל אחד מהם לפי גילו ורמתו'.

לפני כ-120 שנה, נדד חסיד מפולין עם משפחתו לאמריקה הרחוקה, תרתי משמע. באורח פלאי נותרו כל ילדיו יראים ושלימים, דבר נדיר בימים ההם בארץ נכר. כשנשאל בזקנותו היאך זכה לכך, הגיב בתמימות 'שמרתי על ילדי!'. כשנשאל עוד, הסביר, בס"ד מצאתי עבודה בה אפרנס את משפחתנו. אמנם היתה קשה ומורכבת, אך בימים ההם שמחנו על אפשרות לְהִשְׂתַּכֵּר. היה לי 'קו חלוקה' לספק בקבוקי חלב, מדי בוקר עם הנץ החמה, לפתחי בתי המנויים. היה עלי להתייצב במחלבה בשעה 2 לאחר חצות הלילה, לאסוף את ארגזי הבקבוקים, ולצאת בסוס ועגלה לאזור החלוקה. בכדי לעמוד בלו"ז יצאתי מהבית מעט לאחר חצות הלילה. כמובן, שעליתי על משכבי בשעה מוקדמת, תיכף לאחר מנין 'מעריב' הראשון. לפני שהלכתי לישון אספתי מכל בני ביתי את הנעליים והכנסתי תחת מיטתי, באמירה החלטית "כשאבא ישן – אף אחד לא יוצא מהבית!". עומדים על משמר החינוך ביום ובלילה…

הפרשה מסיימת וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. שאל הג"ר יהודה צדקה זי"ע, הרי התורה היא 'ספר הוראות', ברצוננו לדעת במה מצא נח חן בעיני ה', כדי שנלמד ממנו ונלך בדרכיו. וביאר, שיש לְחַבֵּר סוף פר' בראשית לפתיחת הפרשה הבא – אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נח מצא חן בעיני ה' כי עמל בהעמדת תולדותיו כראוי. פר' בראשית מקפלת בקרבה מאורעות העולם במשך למעלה מאלף שנים. היא מלמדת, מראשיתה ועד סופה, כמו בכל יתר חלקי התורה, על חובת החינוך, מְסִירַת המורשה מאב לבנו, וּמְסִירוּת האב לבנו. עשרה דורות מנח 'שמצא חן' ועד אברהם, שה' אהבו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו. נתפלל לסייעתא דשמיא ונזכה לגדלם ולחנכם ולחכמם…

  בהצלחה בעבודת הקודש! 

    יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

'חינוך' איזה מילת קסם נפלאה! כעין אינסטנט המתערב בכוס מים ויוצר מנת קינוח נפלאה, המעוררת ריגושים של נחת בפני הקרואים.

כך הם רגשות האינטואיציה, אך בפועל אין נושא אנטי חדגוני ורב אספקלריות כמלאכת החינוך.

אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי:

ילד שעשה מעשה פסול, חייב לחוש הרגשת אשמה בגין המעשה שעשה, כדי שילמד לא לחזור על כך שנית (כמו אדם מבוגר). כיון שכן, חייבים להקנות לו תחושה זו, כי כך תיבנה אישיותו בעתיד. מנגד אסור שרגשות אשמה אלו יפריעו למהלך התפתחותו. לפיכך על המחנכים לאחוז בפלס מדויק שבו המחדל ייראה באספקט הנכון ולא יותר.

היכן הוא הפלס המדויק? ומה היא המידה הנכונה?

התורה מחייבת (ויקרא יט, ג): "איש אמו ואביו תיראו", וביחס לרב המחנך אמרו חז"ל (אבות ד, יב): "מורא רבך – כמורא שמים", אולם אין בכך כדי לגרוע, ולו אף במשהו, מיחסי החיבה שצריכים לשרור בין האב לבנו ובין הרב לתלמידו, והתלמיד והבן צריכים לחוש בכך.

אמנם לרב צריכה להיות סמכות וסמכותיות, והוא חייב להשתמש בכך, אולם סמכות זו חייבת להיות מנוצלת בתבונה ולא מתוך עמדת כח גרידא, התלמיד צריך לחוש שבכל מצב יש לו פינה חמה בלב הרב (ולכן יוכל לשטוח לפניו את בעיותיו וכיו"ב).

כמה חכמת חיים נלמד מדברי רש"י על הפסוק (בראשית מה, ח): "וישימני לאב לפרעה", על כך מבאר רש"י: "לחבר, לפטרון". הרי לפנינו הגדרה ממצה הקובעת שבצד היות האב פטרונו של הבן, עליו גם להקנות לבן את התחושה שהוא ידידו ורעו וחפץ בטובתו, אולם ברור שאין זו חברות במובן הפשוט של המושג.

בעולם הרחב ופתוח בעידן ההתקדמות (לכיוון המדרון) הנהיגו שיש להנהיג "דמוקרטיה" בתחום החינוך, כזו שגם החניך או הבן יוכלו להביע דעות מגובשות אודות שיטות החינוך שבהן יתחנכו. אך אנו האמונים על תורת ישראל סולדים מגישה זו, אמונים אנו על הגישה שהאב והרב מצויים תמיד במישור גבוה יותר מאשר הבן והחניך, ולכן הם הקובעים, ועל פיהם יישק כל דבר.

אך כדי לגבש את הגבול הדק בין היד החזקה ליד הנטויה, לומדים אנו כל הזמן. על כך נאמר מאמר העולם: החיים הם בית הספר.

שמעתי מהמנהל החינוכי של אחיה, הרב אברהם גומבו, שפעם ישבו קבוצת מחנכים אצל הגאון רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל ושאלו: כיצד יש להתייחס לתלמיד מחוצף? השיב הרב זצ"ל מִנֵּיהּ וּבֵיהּ בדרך שאלה: מי אמר שהתלמיד חצוף, אולי המלמד חצוף?

התקשיתי להבין את תגובתו של הרב זצ"ל, עד שלמדתי את דברי דניאל איש חמודות על חלום נבוכדנצר (דניאל ב, טו): עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא וגו' מפרש שם המצודת ציון: מְהַחְצְפָה: ממהרת, והוא מלשון חצוף הממהר להביש ולהחפיר את הבריות. עד כאן דבריו.

נמצאנו למדים שחוצפה פירושה לעשות מעשה חופזני שיש בו רעה לאחרים, אולי זאת כוונת דברי הרב שטיינמן זצ"ל, שהרי תלמיד אינו מתכוון להביש ולהחפיר את המלמד, גם כאשר הוא אומר דברים שאין בהם דרך ארץ (בלשון המעטה), אבל המלמד שהוא בוגר וחייב להיות אחראי על מעשיו, כאשר הוא משיב לתלמיד באופן שהתלמיד מתבייש או נכלם מדבריו, הרי על מלמד זה קורא הפסוק כי חוצפן הוא.

הגמרא אומרת (ראש השנה ד, ב) "תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט – תפסת" הוי אומר, מלכתחילה כאשר תיתן אתגר, ראה האם אינו בלתי ניתן להשגה, שהרי התלמידים די מהר עלולים "להישבר" ולאבד ענין בהמשך.

מאידך, השרף רבי מנחם מענדל מקוצק זי"ע היה אומר על הפסוק (דברים כב, ח): וְעָשִׂיתָ מַֽעֲקֶה לְגַגֶּךָ …כִּֽי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּֽנּוּ. על האדם לשים הגבלות לעצמו זהו המעקה לגגך, כי כאשר תהיה לו נפילה, תהיה הנפילה מההגבלות – ממנו מן המעקה.

הוי אומר, יש להציב אתגרים, ולא להניח לתלמידים להתפלש בזערוריות, אולם השאיפות צריכות להיות מאוזנות.

בכל התחומים אם מבקשים לאחוז מעבר לכושר היכולת, לכל היותר לא משיגים את המטרה המיועדת, אולם בתחום החינוך אם מאבדים את השאיפות, זהו הפסד של ממש, שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת, ולכן הזהירות בתחום זה צריכה להיות רבה.

כל אלו הינם משלים לשבר את האוזן, להשׂכילנו ולעורר בנו את החשיבה: כמה רחבה ומה היא כוללת מלאכת המחשבת ששמה 'חינוך'.

בס"ד

על גבולות וגדרים בחינוך ילדים

האם גם אתם נמנעתם בשבוע החולף מלענות לכל שיחת טלפון? האם קרה לכם ששעון המעורר צלצל ונדנד ורציתם רק, אבל באמת, רק עוד חמש דקות של תנומה קלה, ובכל זאת קמתם בחריצות ונחישות לעוד יום של עמל? האם בסיומו של יום כשפתחתם את תיבת המייל 'השלכתם' לתיבת האשפה הודעות מבלי שכלל פתחתם אותם? מן הסתם עניתם בחיוב על חלק מהסיטואציות, כיוון שאדם בוגר בוחר להציב לעצמו גבולות המסייעים לו בשיגרת היום יום להיות פרודוקטיבי ואיכותי בתפקודו.  כלפי עצמנו- ברור לנו שהגבול נחוץ וחיוני, אך כאשר אנו מציבים גדר נחושה ובטוחה לילדנו מתעוררים לפעולה רגשות אשם המייסרים אותנו.

מדוע אנו נרתעים מהצבת גבול לילדנו? על מה ולמה?

כאמור, הצבת גבול מלווה פעמים רבות בתחושת אשמה או חרדה. זאת כיוון שמבוגר הגודר את עצמו אינו מרגיש ייסורי מצפון על שציער את עצמו בגדרים שונים, לעיתים ההיפך הוא הנכון, הוא חש גאה ומסופק על שהצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו. חווית ההצלחה והסיפוק מהווים תמורה לקושי ולצער הכרוכים בגבולות. בנוסף, אדם בוגר יודע, בשעת הצורך, 'לפצות' את עצמו בדרכים מגוונות ולהעניק לעצמו חוויה חיובית חילופית לסייג שגדר את עצמו.

לעומת זאת, כשאנו מציבים גבול לילד אנו חשים שהילד עלול להפגע או להצטער ואין בידנו אפשרות להעניק לו תמורה או פיצוי הולמים. במיוחד בעידן בו כולנו עסוקים במירוץ תזזיתי  וחוששים לאבד את רגעי האיכות החמקמקים במאבקי כוחות והצבת גבולות, נוסיף על כך את השיח החברת והתרבותי המציף את מחננו ומנחה אותנו רק להציף את הילד בחום ואהבה, לטפח את הדימוי החיובי של הילד… ולא, חלילה….

כל אלה, הגם שהם נכונים לכשעצמם, מעצימים אצל המחנכים את ייסורי המצפון ורגשות האשם כשהם 'נאלצים' לגדור את הילד מאחורי גבולות.

חשיבה זו מקורה בתפיסה שגויה אודות גבולות וסייגים. נשווה זאת לדאגה הבסיסית של כל הורה – להזין את צאצאיו. גם אם הדבר מלווה בטרוניות מצד הילד ותחינות לסעוד את ליבו במיני מתיקה בלבד, הרי שההורה יסרב ויאכיל אותו במזון איכותי. לכל הורה ברור כי הילד זקוק למזון מגוון ובריא בכדי להתפתח. זהו צורך קיומי ואין על כך עוררין. זאת בניגוד לצורך בגבולות שנדמה כי זהו צורך אגוצנטרי של ההורים. אך לא! גבולות מותאמים הם מזון לבריאות הנפש של הילד וצורך הכרחי להתפתחות רגשית תקינה. המפתח נעוץ באיזון הגבולות ולא הימנעות.

אמנם, קיים חשש בקרב ההורים או המחנכים שהילד ירגיש רע בגלל ה"צער" של הגבול, אך גם אם הגבול מסב אי נוחות וצער עדיין זו הרגשה בריאה שילד אמור לחוות ולהרגיש אותה, להפנים שיש דברים בחיים שמקבלים ויש שלא. אלמלא חוויה בריאה זו הרי שההורים והמחנכים מגדלים את הילד לעולם כוזב, לא אמיתי, כיוון שבעולמם של מבוגרים אין את ה"ימינו תחבקני" של ההורים, ואז הילד גדל להיות מבוגר שהוא עדיין ילד…

בהעדר גבול – נחצה כל גבול…

העדר גבולות מותאמים בילדות פוגמת באישיות הילד, הן בשנות הילדות והן בהתפתחותו לאדם בוגר.

כיום, ניתן לראות, לצערנו, קטינים משולחי רסן שדחיית סיפוקים אינה נכללת ברפרטואר האישיותי שלהם. הם רוצים הכל, כאן, עכשיו ומיד… ולא? הם עלולים להדרדר  לפרשיות של שקר וגניבה… ילדים אלו יתקשו להתמודד עם ביקורת, הם עשויים להגיב לה במשבר רגשי, בהסתגרות, ולא פעם, אפילו בתוקפנות. בשנות הילדות המוקדמות הם ישתמשו בבכי כאמצעי להשגת מטרה ולא רק כביטוי לכאב או צער, כלומר אם חסר להם משהו הם לא יחפשו לנהל משא ומתן עם האחר כדי להגיע לפשרה המתאימה לשני הצדדים אלא יפתחו מערכת חשיבה מעוותת האומרת – 'אם אני בוכה – אני חייב לקבל ואם אני לא מקבל, למרות שאני בוכה, זה אומר שהאדם שמולי לא רגיש, לא איכפתי ואולי אפילו לא ראוי שאהיה חבר שלו…'. האדם משוכנע שאבחנתו צודקת ואובייקטיבית ואין הוא עירני לכך שהמדד בעזרתו הוא מעריך את הזולת נובע מחוסר גבולות ותפיסות עולם שגויות- בכי = השגת הצרכים שלי, במידה ולא, הזולת שאינו נענה לתביעתי= אדם שלילי.

שורשן של התנהגויות אלו ודומיהן נעוץ בד"כ בהעדר גבולות, סמכות ומשמעת בילדות.

חשוב להבין כי מקורן של התנהגויות אלו הוא פחד וחרדה. נבין את הדברים בעזרת דוגמא ממחנך שבחר להציב בכתתו גבול בנושא דרך ארץ. המחנך נסה להשליט את הגבול ללא הצלחה. התלמידים 'ניצחו' את המחנך. בתחילה, נראה שהתלמידים הרוויחו תחושת הנאה ועוצמה מניצחונם על המחנך. אולם, התת מודע של כל תלמיד מבין שאם הוא חזק יותר מהמחנך, ותפקיד המחנך להגן על התלמיד, משמעות הדבר היא – 'אין מי שיגן עלי!! כי מי שאמור להגן עלי- אמור להיות חזק ממני'. כך מתגבשת באזור הלא מודע של הילד תחושה שאין מי שיגן עליו בעולם הזה… הרגשת הפחד והחרדה הלא מודעים יתבטאו בהתנהגות פורצת גבולות, תוקפנית, ובעצם, מתגוננת.

חשוב ונכון לזכור כי אנו עוסקים במלאכת קודש עם בני מלכו של עולם- נסיכים. אך אם נהפוך את הילד לנסיך, הרי שלפעמים המבוגר נמצא בעמדת משרת לנסיך… ילד יכול להיות נסיך אם המבוגר הוא המלך, בבחינת 'ויהי מורא רבך כמורא שמים'.

 

על גבול הטעם הטוב- ה'לא תעשה' בהצבת גבולות

בניית 'גדר מערכת' איכותית ומגדלת היא משאת נפשו של כל הורה ומחנך. כיצד עושים זאת?

נפתח ב'סור מרע' ובמאמר הבא נרחיב בס"ד ב'עשה טוב'.

כאמור, הצבת גבולות עשויה לגרור את המבוגר למאבק כוחות עם הילד. כאשר הילד חווה 'ניצחון' הוא נהנה מכך ועלול לאמץ את ההתנגדות והמאבק כדפוס פעולה קבוע. על כן, יש להמנע מביטוי חולשה וחוסר אונים מול הילד.

חולשה וחוסר אונים באים לביטוי לדוגמא בצעקות. צעקה לא תביא בעקבותיה משמעת וסמכות. להיפך. הילד מרגיש שהצליח להפעיל את המורה, הוא חש את הכח והעוצמה שלו להניע את המורה ולהוציא אותו משלוותו. תחושה זו תייצר אצל הילד הנאה והוא עלול לאמץ דרך זו להנאתו.

גם איומים מבטאים חולשה וחוסר אונים. כאשר המבוגר משתמש באיום, שלא מתכוון לממש, כדי להפחיד את הילד, הוא משדר לילד שהוא חזק ממנו, ואין כוחו אלא בפיו, לאיים… הילד מבין שהמבוגר חסר אונים למולו ושהאיום הוא לשם איום בלבד.

נביא לכך דוגמא מחיי משפחה – בזמן נסיעה ארוכה ומייגעת ברכב משפחתי כשאחד הילדים מצווח ובוכה כי רוצה דבר מה, ההורים מנסים את כוחם באיום ואומרים לו שאם לא יחדל מבכיו יקראו למשטרה או יורידו אותו מהרכב בצד הכביש… הילד יודע שאין סיכוי שהדבר יקרה… וסביר להניח שהוא לא ירפה מבכיו אלא יעצים אותו כי הוא נוכח שהוריו חסרי אונים מולו.

כאמור, ילד שחווה 'ניצחון' על המבוגר ולא ציית לגבול עשוי לאמץ את טקטיקת המאבק כדרך חיים. לכן חשוב מאד להמנע מ'כניעה' לדרישת הילד ולהשאר עקביים בגבול שהוצב. קורה לעיתים שאנו מפעילים חשיבה מחודשת ומוצאים לנכון להתגמש עם הגבול ולשנות אותו. במקרה זה חשוב מאד שננמק את סיבת השינוי בסיבה חיצונית ולא בגלל הבכי, הנדנוד או המאבק של הילד. שאם לא כן, הילד יפנים שגבול הוא זמני ומותנה בכמות האנרגיה שהוא יפעיל כדי לבקוע אותו, שכל אמירת 'לא' היא בעצם 'כן', זה רק תלוי בכמה דמעות ישפוך ויתעקש. חשוב שהילד יפנים ויבין שאמנם השיג את מה שרצה אך לא בזכות הדמעות או הנדנוד אלא כי כך בחרו הוריו/ מחנכיו בהתאם לנסיבות. דרך זו תמנע היווצרות התניה אצל הילד בין השגת רצונות לטקטיקת מאבק.

יש הורים ומחנכים העומדים על המשמר דרוכים ואם נדמה להם שהילד מביע משאלה הנוגדת את החוקים שחוקקו הם דוחים אותו על הסף ולא מניחים לו לסיים את דבריו. נראה להם שבאופן זה הם ישליטו סמכות ומשמעת ללא עוררין. ראוי מאד להמנע מתגובה שכזו. חשוב להיות אמפטיים לרצון של הילד, לתת לו להביע את עצמו ורצונותיו, לא לדחות אותם ולגרום לו להדחיק את רצונו. שלילה אגרסיבית של רצון עלולה להתפרש אצל הילד בשונה מכוונת ההורה או המחנך. אט אט הילד יפנים שלא כדאי ולא משתלם להביע את הרצון שלו… ילד הגדל בסביבה כזו יתפתח עם השנים להיות ביישן קיצוני המפחד להביע את עמדתו בחברה, הוא יהפוך לאישיות מרצה, יוותר על עצמו לטובת אחרים העלולים לנצל זאת… וכשההורים ירצו שישתף אותם לא יהיה להם עם מי לדבר…

לכן, חשוב לאפשר לילד להביע את רצונו, לא 'למחוק' את דבריו, ולאחר מכן להציב את הגבול מתוך אמפטיה ואסרטיביות.