חיים צבי יאקאב

 

לכבוד הרב יאקאב

קראתי בשקיקה את המאמר בנושא גיל ההתבגרות. אכן הדברים נכונים מאד, במיוחד חידוד הגישה שלא צריך להתפעל ולהתרגש מההתנהגות של המתבגר כי הדבר טבעי לחלוטין. אולם עדיין נותרנו בסימן שאלה: האם אנו כהורים חרדים שמחנכים את ילדינו לערכים חשובים ובין היתר, מחדירים את העניין של כיבוד ומורא אב ואם, לא צריכים להשתמש גם עם טון תקיף [כלפי חוץ לפחות] ולפעמים אף הענשות וגערות כדי שהילד יפנים שלמרות הטבעיות והמאבקים יש כאן ערך ראשון במעלה. כשמסבירים את חשיבות הדברים ולמרות זאת הילד אינו נשמע צריך להשתמש בדיבור ובמעשים כדי שהילד יקלוט שהדבר אינו מקובל כלל וכלל. [ללא קשר לכך שעלינו להקפיד שהכעס שאנו מביעים הוא ‘כעס הפנים’ כלפי הילד שיבין שלא זו הדרך], אני זוכר על עצמי שהתנהגתי בחוצפה בגיל זה ואכן ‘חטפתי’ מהורי גערות ועונשים והם ריסנו אותי [שוב הכל במידה ובגבול]. ברגע שניתן לגיטימציה לטבעיות ולגיל, נרמוס את הערך החשוב של מורא אב ואם.

הורה שרוצה להבין

א.ה.

בני ברק

הורה יקר וחשוב

האיזון בגיל ההתבגרות

כמו כל דבר בעולם הכל תלוי באיזון הנכון בדיוק כמו שהרבה אוכל – לא בריא ומעט אוכל – לא מזין. האיזון הוא הדרך הנכונה לכל תחומי החיים גם בחינוך ילדנו. אין ספק שכל זמן שאנו מחנכים את הילדים חל הכלל של: ‘שמאל דוחה – וימין מקרבת’, אך המינון כמה ימין וכמה שמואל משתנה בהתאם לאיזון הנכון והשינוי שהילד עובר בתהליך ההתבגרות שלו.

גם הגמרא במס’ קידושין (דף ל.) מגבילה את זמן החינוך. עד איזה גיל מחנך האבא את בנו? (לא ניכנס כאן לעומק הסוגיא, אבל נתמקד ברעיון) הגמרא אומרת: אמר רבא לר’ נתן בר אמי כל זמן שידך על צוואר בנך חנכהו” ורש”י אומר שאח”כ יש לחוש שמא יבעט. ומסתבר מאוד שאין תאריך מדויק, או יום ספציפי בחיים של הבן שמיום זה ואילך אסור להטיף לו מוסר כי חוששים שמא יבעט במוסר אביו. השינויים הללו לא קורים ביום אחד. זהו תהליך איטי שאט אט הילד מתחיל להתבגר ולעמוד על רגליו. כדי לחנכו צריך לאזן את המוסר והגערות עם חיבור לילד. בנוסף הגישה תלויה בכוחות הנפש של כל ילד וילד.

יש ויש

יש ילד שגערה ועמידה במקום תגרום לו לתפוס את עצמו ולהבין שאי אפשר להמשיך כך, ויש ילד שגערה תגרום לתוצאה הפוכה – נזק לקשר שלנו עמו. המסקנה המתבקשת היא שאין כאן מתכון חינוך מדויק לכולם, יש כאן הבנה מחודדת שאינו דומה חינוך של ילד לחינוך של מתבגר- אם בחינוך של ילד לא ייחסנו חשיבות לאיזון הנכון כשמדובר במתבגר צריך להשקיע יותר מחשבה כדי שלא תצא מכשלה תחת ידנו. והמדד שלנו יהיה במבחן התוצאה, האם הדרך בה אנו מתהלכים עם המתבגר מקרבת אותו אלינו או מרחיקה אותו.

אשתף אותך בסיפור טרי: לפני שבועיים אני מקבל טלפון מאבא ששואל בהיסטריה מה עושים? שאלתי אותו מה קרה, הוא ספר לי שבנו בכורו הגיע הביתה לשבת מהישיבה, ובטעות החליף עמו חליפה. בכיס החליפה של הבן נמצאה חפיסת סיגריות. האב היה בהול, בזמן כה קצר שהבן שלנו נמצא בישיבה כבר מספיק הוא להיגרר לחברה לא טובה. הוא שאל אותי האם נהג נכון שלקח ממנו את החפיסה. שאלתי אותו איפה הבן שלך כרגע? הוא ענה לי שהוא עדיין במיטה, הנחתי אותו להחזיר את החפיסה במהירות ואח”כ לדבר שוב, כשהתקשר אלי הסברתי לו שאם הוא רוצה לחנך את ילדו, במיוחד בגיל זה מומלץ לא ללכת בכוח, תיארתי לו את התחושות של הילד כאשר יגלה שהוא לקח ממנו את הסיגריות- הוא ירגיש פגוע, יעמיד פני תם וימצא מאה ואחד תירוצים שזה לא שלו, או שרק ביקשו ממנו לשמור על החפיסה וכד’. הצעתי לאבא להמתין עד הערב, ולתכנן את הדברים אותם הוא יאמר לבנו בנוסח אוהב ומכבד: “בני יקרי, אני רוצה לשתף אותך בכאב שלי, היום בבוקר כך וכך קרה, אני רוצה שתבין מה כואב לי ולמה כדאי לך להפסיק ולא להיגרר אחרי חברים רעים וכו'”. כך באמת עשה האב ובערב קיבלתי טלפון נרגש של ‘יישר כח’! הצלת אותי! הוא ספר שבתכנון הראשוני שלו רצה לאיים על הילד וללכת איתו עד הסוף, לאור הדברים שהסברתי לו הוא שוחח איתו בפתיחות ובקרבה על הנושא, הבחור שתף את האב בעובדה כי היו אלו מעידות חד פעמיות, הוא הבין לליבי והבטיח לי שהוא הולך להפסיק עם הסיגריות. ב”ה הסיפור הזה מאחורינו.

לסיום אין ספק שגם הילדים בגיל ההתבגרות צריכים גבולות ברורים, אך יש לעשות זאת ברגישות יתר.

בברכה מרובה והרבה נחת

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

לשאלות הערות jacobc73@gmail.com

 

 

 

 

לכבוד הרב יאקאב

אנו בתלמוד תורה נמצאים לפני אסיפת הורים, בשנה שעברה לאחר שדיווחתי להורה על הילד שלו, הוא הלך להתלונן אצל המנהל שאני לא מספיק אוהב את הילד שלו ומחפש עליו חסרונות, זה השאיר לי טעם מר בפה. חשוב לי לציין שאמרתי לו גם שבחים על הילד. מה אפשר לעשות שהורה ירגיש בתוך השיחה הקצרה הזו, שאני כן דואג ומחובר לילד שלו? דחוף לי מאוד התשובה.

מ. אוחיון

בני ברק   

 

למלמד היקר, שלום רב

היות ואין בידי פרטים על התנהלות השיחה ומה היתה הבעיה של הילד, אנסה לענות על שאלתך באופן כללי, ולהתמקד בעיקר בשאלה: איך ניתן להורה את ההרגשה שאנו דואגים לטובת הילד שלו?

א. קבלת ההורה.

כשההורה נכנס לפגישה, קבלו אותו בנועם ובכבוד, “שב בבקשה” אני שמח לפגוש את ההורה של מוישי..”

חשוב שהמלמד יהיה היוזם והמוביל בפגישה ולכן אל תמתין שההורה יתחיל לדבר אלא פתח אתה, דבר בביטחון, והשרה סביבך אוירה נעימה שתוביל גם את ההורה לדבר בביטחון ובנעימות.

ב. צורת הדיווח.

הכרחי להתחיל במעלותיו של התלמיד. הורים באים ומייחלים לשמוע מילים טובות, כאן לא צריך לחסוך וכל המרבה הרי זה משובח, כשמספרים את המעלות חשוב לעשות זאת בצורה עסיסית עם כל החיות, אמר לי פעם הורה כאוב אחרי שיצא משיחה עם מחנך- ‘נכון שהמלמד גם החמיא במילים טובות על הבן שלי אך זה היה יבש, בעיקר בשביל שיוכל להגיע ל’אבל’, כשהוא דיבר על הבעיות של הבן שלי הוא התעורר לחיים ודיבר בהרבה יותר חיות. זה כאב לו, מאד.  נזכור שהורים משקיעים בבניהם הרבה אנרגיה וכל מילה טובה להורה היא כמים קרים על נפש עייפה, מומלץ להחמיא להורה על דברים מיוחדים שההורה עושה- “רואים את ההשקעה שלך בילדים, פתקי שבת, וכו’, אחרי שסיפרת לאבא על החיבור שלך לילד והערכה למעלותיו ולהשקעתו, יקל עליו לשמוע ולהבין גם את הקשיים.

אין צורך להכביר מילים על החשיבות של הכנה נכונה לאסיפת ההורים: נכין סיכום נרחב בכתב על ההישגים הטובים של התלמיד במקצועות הלימוד ורשימה המפרטת את מעלותיו הייחודיות של התלמיד, רשימה זו נחוצה גם אם נראה לנו שאנו מכירים את תלמידינו מצוין וזוכרים הכל ע”פ,  והיא חשובה עוד יותר כשמדובר בתלמיד עם קשיים, שלא תמיד קל למצוא בו מעלות כנות בשליפה אוטומטית, חוסר הכנה יוצרת אי נוחות בפגישה גם למורה וגם להורה.

 

ג. העברת דיווח שלילי.

כשמעוררים נקודה בעייתית, ניתן להורה להכיל את הקושי ונעביר לו את המידע בשלבים: נתאר את העובדות, בנוסח ‘נראה לי שלבן שלך יש קושי מסוים בהקשבה בשיעור, מה ניתן לעשות? ולא נמהר להגדיר את הבעיה “לבן שלך יש בעיית קשב וריכוז”, ובוודאי שלא נרוץ קדימה ונקבע: “הבן שלך זקוק לנוירולוג”, מה גם שאיננו מוסמכים להדביק שמות לבעיות. מטבע הדברים כשהורה שומע לראשונה על בעיה או קושי מסוים של הילד קשה לו מאוד לקבל. לעיתים הקושי לקבל הוא הגורם להורה להאשים את המערכת או את המלמד הנוכחי. חשוב שנדע, אסיפת הורים לא מיועדת [רק] לתת פתרונות, אלא לעורר את תשומת לב ההורה, ולשמור בהמשך על קשר עם המחנך, מותר ואף מומלץ לומר להורה- חשוב על מה שדיברנו ונהיה בקשר בימים הקרובים.

 

הקשבה פעילה.

תנו להורה הזדמנות לחוות את דעתו, והביעו חשיבות לדברי ההורים- כיתבו את הערותיהם, הקשיבו ברצינות ובשימת לב, יתכן בהחלט שתשמעו נתונים חדשים שלא ידעתם עליהם עד כה ויסייעו לכם להבין את הילד ולקדם אותו בס”ד.

 

סיום השיחה:

לסיום נחזור שוב על מעלותיו של הילד כדי לסיים עם טעם טוב, אם ההורה מאריך יתר על המידה כדאי להעיר לו בעדינות בנועם ובחן, ולומר “בוא נתחיל לסיים את שיחתנו” וכדו’. בסיום נברך את ההורה בברכה כנה שירווה נחת מבנו.

 

כמה טיפים נוספים

• דיבור איטי ורגוע- מסייע למלמד לסדר את הדברים בטוב טעם ולהסביר עצמו באופן ברור, ומאפשר להורה לחשוב לענות ולהגיב.
• אל תספר להורה כמה קשה לך! אלא, כמה קשה ‘לילד’.
• היזהרו מהעברת מידע על ילד אחר בכיתה,
• הימנע מהשוואה בין אחים שלמדו אצלך בעבר.
• כשהורה מאשים בגלוי או ברמז, אל תכנסו לוויכוח ואל תמהרו לחלוק על דעתו שלילה מידית אינה מאפשרת הידברות. אלא יוצרת מתח, עדיף להראות להורה שאנו מקשיבים לדבריו ושומעים את דעתו, ולעת עתה ממשיכים הלאה לנושא הבא או מתמקדים בפתרון, אז “איך אפשר לעזור לילד”.
• זכור לפני שאתה משתף את ההורה בבעיות של בנו, חשוב טוב, האם השיתוף לתועלת וההורה יוכל להועיל לילד? אם יש בידך הצעה לפתרון שתף את ההורה, כך יקל עליו לקבל את הקושי ולהתמודד איתו נכון.

 

בברכה מרובה

חיים צבי יאקאב

יועץ ומרצה חינוכי

להערות הארות ושאלות jacobc73@gmail.com