מחבר: אחיה

מלמד שבע מרורים מתלמידו העקשן והחצוף. שבוע ועוד שבוע עברו מתוך התראה וענישה, עליות זעירות לעומת מורדות תלולות. בצר לו פנה למנהל 'איני יכול עוד. הוא מפריע מאוד בשיעורים, מתפרץ ומתחצף, דווקא בלימוד הוא מצליח. לדעתי עליו ללכת ליועץ רגשי, לסדרת שיחות אישיות. אנא, כב' המנהל, עזור לי! עזור לו!' המנהל חשב במצח חרוש והשיב. 'יש לי עבורו יועץ! קח אותו אתה, פעמיים בשבוע, לשיחה אישית בשעות הערב'. 'אני?' קפץ המלמד 'איך אוכל לעזור לו?' 'כאשר תתקרבו זה לזה – הבעיה תיעלם!'
שלמה המלך מסר לנו כלל בחיים והגדיר קשרי הגומלין בין אנשים "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". כשם שהמביט במים רואה בהשתקפות את תוויות פניו, כך יחס האחר כלפינו משקף במדויק את יחסינו אליו. מה שאני מרגיש אליו בליבי – כך חברי מרגיש עלי בליבו. כאשר אני אוהב אדם בליבי – גם בליבו מתעוררת אהבה. אם אני מרגיש, חלילה, שאדם שונא אותי, הרי זה בגלל שיש בליבי שנאה כלפיו.
בסוף פרשתנו מצווה רבקה אמנו את יעקב בנה לנוס לחרן, לבית אחיה לבן, מפני עשיו אחיו המבקש להורגו. והיא אומרת "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ – עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". כפל הלשונות מעורר שאלה, למה הוכפלו הדברים בתורה?
פירש הג"ר יצחק מוולוז'ין שאכן על יעקב לשהות בנכר עד שעשיו אחיו יירגע. ומתי זה יקרה? מתי עשיו ישוב מכעסו? מלמדת אותו רבקה אימו יסוד: עשיו יירגע כאשר 'ישוב אף אחיך מִמְּךָ', מליבך! שהרי גם יעקב כעס על עשיו שבגללו נאלץ הוא לנדוד לבית לבן הארמי, לצאת מארץ ישראל, ולהתרחק מהוריו הצדיקים. וכאמור, כעס הוא 'דו צדדי'! כמים הפנים לפנים! כאשר אתה תירגע עליו – גם הוא יירגע עליך.
כאשר אנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו למידות טובות, חשוב לתת בידם כלים לזהות ולהתגבר על נפילה בטוהר המידות. להעניק כלים לניהול כעסים ולפתרון קונפליקטים. כלי ראשון: זיהוי. כאשר מבינים את הסיבות לתבערה אנושית, מכירים את הגורמים לכשל בתקשורת בין-אישית, ניתן לעבוד על התגברות.
מסופר על צדיק שעבר עם תלמידיו בשוק העיר, ולפניהם קבוצה של סוחרים שצועקים בכעס זה על זה. פנה הרב אל תלמידיו בחיוך, ושאל "למה כשאנשים כועסים הם צועקים?" תלמידיו חשבו, ואחד השיב "אנחנו צועקים כי מאבדים את הרוגע שלנו". "אבל למה לצעוק כאשר האדם השני עומד ממש לידך, הרי אתה יכול לומר לו את דבריך בשקט?" התלמידים הציעו תשובות נוספות, אך הם הרגישו שאינן נכונות.
לבסוף הסביר הצדיק בעצמו לתלמידיו: "כשאנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים. כדי להתגבר על 'המרחק' הם צועקים, לשמוע זה את זה. ככל שכועסים יותר, מתרחקים עוד – וצועקים עוד."
"ומה קורה בין חברים טובים? הם לא צועקים זה על זה, אלא מדברים בְּרַכּוּת, מתוך שליבותיהם קרובים. המרחק ביניהם, או שהצטמצם לגמרי, או שהוא קצר מאוד." הצדיק המשיך "ומה קורה כאשר אוהבים עוד יותר? כבר לא צריכים לדבר בכלל, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם מתחזקת. לבסוף, גם ללחוש כבר לא צריך. בשיא האהבה מביטים אחד על השני, וכך 'שומעים' ומבינים זה את זה. לכן חשוב מאוד: ברגעי כעס לא לומר מילים שמגדילים את המרחק ביניכם, כי יצטרכו לצעוק עוד ועוד… עד שלגמרי יפסיקו לשמוע…"
כאשר באמת 'הלבבות קרובים' כל אחד מצמצם עצמו ונותן מקום לאחר, מקום של כבוד. מביטים בעין טובה על הצלחת האחר. כאשר חשים התרחקות, נשתדל אנחנו להתקרב ראשון, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים..
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לראשונה בחיי למדתי כי אדם מסוגל במחצית השעה לשנות את תנוחתו אלפיים פעמים.
אלפיים תנוחות, בלי טיפת גוזמה! אלפיים תנוחות הוא שינה כאשר ישב מולי והקשיב להרצאה הקצרה שנשאתי בבית הכנסת הקטן שברמת שלמה.
'הוא' היה יהודי חביב בשנות השלושים לחייו, שישב בשור השלילשית, ממש מולי. חביב – אבל נראה כמו סיר לחץ בדקה שקודם להתפוצצות המסוכנת.
כהרגלי פתחתי ואף הרחבתי בנושא כיבוד הורים והחשיבות של מצווה זו, ולא הייתי צריך להיות בעל חוש מפותח כדי לזהות שהנושא הזה הוא טעון במיוחד אצל האיש הנכבד שמולי.
ניחשתי שבסיום ההרצאה הוא ייגש אלי ויספר לי על אבא 'שלא חינך אותו כמו שצריך', ש'לא שם לו מספיק גבולות בילדות', או אולי 'שם לו גבולות צפופים מידי – כמו בגטו'.
טענות שגרתיות ורגילות, כשכמובן המסקנה היא ש'אליו לא התכוונה התורה במצוות כיבוד הורים'…
ניחשתי נכון. כמעט.
הוא אכן ניגש אלי, וביקש חמש דקות של ביחד. הוריתי לו להמתין בחוץ, ליד הרכב.
הסיפור שהוא גולל באוזניי, אוי. מעודי לא שמעיתי סיפור כאוב שכזה.
"אבא שלי הוא חולה נפש", הוא ירה במהירות. יריית פתיחה לסיפור ארוך ומתמשך על ילדות נוראה שלא הייתי מאחל לגרועים שבשונאיי, על עול כבד שרבץ עליו מאז שחר ינקותו, עול שחייב אותו לעשות עבור אביו פעולות שונות ומשונות,
שאין כאן המקום לפרטם.
אביו, כך מתברר, היה מנצל אותו עד תום ומורה לו לבצע כל מיני שליוחויות כאלה ואף אחרות. כל פעולה כזו רוקנה אותו מכוחות, שברה את ליבו והגבירה את תחושת הניצול שגם כך היה נוכח קבוע ובועט בתוך נפשו.
הוא סיפר וסיפר וסיפר, ואני את לשוני כמעט בלעתי. מה אפשר לומר ליהודי מסכן ושבור כל כך?
שתקתי. הקשבתי הלאה לדבריו.
היהודי המשיך לגולל את מסע חייו הארוך והמפותל, סיפר על חיי הנישואין שלו שעלו על שירטונים יומיים, וכאשר הלך למטפל רגשי נודע, לא ארכו הפגישות עד שהבעיה הברורה צצה ועלתה באופן זוהר וברור: הלחצים הפנימיים שלו משנות הסבל עם אביו עומדים למוטט אותו נפשית!
וזהו, כך הוא מסתובב לו, כבר כמה ימים, בידיעה ברורה שהאשמה חדה בצידה: הוא עומד להתמוטט. בגלל אביו.
"ומה תאמר, אהרון, האם אתה עדיין משוכנע שגם אלי דיברה התורה כאשר ציוותה את הדיבר החמישי? האם יש לך בשבילי מישהו אחר להאשים אותו – מלבד אבא שלי?"
שתקתי לו כמה דקות ארוכות. לא היה קשה להבין את המצוקה של היהודי, אבל בלתי אפשרי היה לחוש את מה שחש הוא, לאחר שנים של סבל איום ומתמשך.
"אני חייב להודות", אמרתי לו לבסוף, "שאכן מעולם לא נתקלתי בסיפור שובר לב כמו זה שלך. ואכן, אני מסכים איתך לגמרי, שהשיברון האינסופי נגרם לך כתוצאה מהדרישות האינסופיות שנדרשו ממך כלפי אביך,
ואין לי מה לומר לך בעניין. אבל".
"אבל מה?"
"אבל אני כן רוצה להתבונן ביחד איתך בסיבה של השיברון הזה, לנסות להבין יחד איתך, למה בעצם הדרישות הללו כל כך שברו אותך?"
היהודי החביב ממש לא הבין אותי, "מה, מה זאת אומרת למה הם חוררו את ליבי?!מה זאת אומרת למה הם רוקנו אותי מכוחות? לא שמעת מה שסיפרתי לך, על טיב הדרישות, על חוסר ההיגיון שבהם – ועל הכמות היומיומית של הדרישות???"
פתחתי את מכסה הבגאז', מניח בקפידה את הכובע לתוך הקופסא התמידית השוכנת בשלווה בין בקבוקי המים המרוקנים למחצה ולשליש.
"את הרב עובדיה אתה מכיר?" שאלתי אותו פתע.
"נו, מי אינו מכיר את הרב עובדיה! כמה פעמים זכיתי להיכנס אליו לברכה. איש קדוש ואבא רחום לכל דורש!" הוא דיבר ממש בלהט. נראה כי אכן היה לו קשר מיוחד עם הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל.
הזמנתי אותו להתיישב במושב שלצידי. "עכשיו בוא נחשוב ביחד, מה היה קורה לו הרב עובדיה היה מתקשר אליך בוקר אחד, ומבקש ממך בחביבות האופיינית לו: 'יא איבני, תהיה בריא אתה! תעשה לי טובה, ותלך עכשיו מהבית שלך ברמת שלמה עד אליי – עם כוס תה חם, אבל חם חם! ואני מבקש שתלך ברגל, ומהר!' מה היית עושה, היית מקיים את בקשתו?"
הוא התלהב. "בשביל הרב עובדיה? הכול אני יַעֲשֶׂה בשבילו! אפילו אם יבקש ממני ללכת את כל הדרך עם רגליים למעלה – אני עושה לו את זה! השם ישמור אותו!"
"יפה! אתה בהחלט יודע לכבד צדיקים! אבל תגיד, ומה הייתה מגיב אם כשהיית בא אליו לאחר שעת הליכה ארוכה ומייגעת הוא היה מעניק לך צ'פחה עסיסית ומבקש ממך: 'יא איבני, תהיה מבורך אתה! בן פורת יוסף! רק אם תוכל, גם מחר, בדיוק בשעה הזאת, כוס תה חם, אבל חם חם, כן?', היית מסכים?"
"מה השאלה בכלל? בשביל לקבל כזה יחס מהרב – הכול אני יעשה!" הוא להט מהתרגשות.
"רגע, רגע, ואם הרב לא ייתן לך צ'פחות, ולא יחמיא לך, ולא ייתן לך הרבה יחס, רק יבקש ממך שמהיום והלאה תלך בכל יום, קיץ, חורף, שבת, ראש השנה, יום ברית לבן שלך – לא משנה, כל יום כוס תה חם, אבל חם חם! ברגל! מרמת שלמה – עד להר נוף! מה היית אומר אז?"
האמת, שאפילו אני הופתעתי מעוצמת התגובה שלו. "מה נראה לך, אני עושה את זה בשביל הצ'פחה? זה אולי נחמד, אבל בשבילי לקיים את רצון הרב – זה חיים בשבילי! זה סגולות לדברים גדולים! לשמוע בקול החכמים! מצידי ללכת ככה כל יום ארבע פעמים – העיקר שיהיה לו נחת רוח לכבוד הרב!"
"אבל למה הוא מבקש דווקא ממך כוס תה, ודווקא ממרחק כזה, ודווקא ברגל, זה לא נשמע לך קצת מוזר?" ניסיתי.
"מה מוזר, מי מוזר, מה מעניין בכלל מוזר?! הרב מבקש – אז עושים. ההבנה שלנו ברב היא ככה! ככה!" הוא קירב את אצבעו לאגודלו והותיר אך רווח צר וקטן ביניהם, "אנחנו מחויבים על פי התורה לקיים את מה שהרב מבקש מאיתנו – ולא משנה אם אנחנו מבינים או לא מבינים".
"רגע, רגע", עצרתי את התלהבותו, "זה לא ירוקן אותך מכוחות? זה לא יחורר את ליבך?"
"אויש, אילו שטויות", הוא הנחית דפיקה עוצמתית על תא הכפפות. המנוע חישב להישבר, "לרוקן אותי? חה חה, הפוך לגמרי! כל פעם שהייתי מבצע את זה – הייתי מתמלא מחדש בכוחות ובשמחה עצומה! כזו מצווה – לא כל אחד זוכה לה!"
"וואו, אתה נשמע כנה ואמיתי כל כך. אבל תגיד, מה היה קורה, לו במקום הרב עובדיה, זה היה דמות אחרת, גם מישהו שהתורה מחייבת אותך להקשיב לה, והאיש הזה היה מבקש ממך את הבקשה המוזרה הזו, גם אז היית נענה ברצון ובהתלהבות כל כך?"
הוא דרש הסבר. "תן, תן דוגמה, כמו מי?"
"למשל", גירדתי בפדחתי, "למשל – אבא שלך!"
"אבא…אבא שלי? מה הקשר אבא שלי?" הוא כמעט בלע אותי.
"כן, חוץ מהרב עובדיה, יש עוד מישהו אחד שהתורה מחייבת אותך לקיים את בקשותיו. אבא שלך! האם בשבילו גם היית מוכן ללכת במסירות נפש כזו בשביל דברים מוזרים שכאלה – או שזה היה מחורר את ליבך ומרוקן אותך? מה אתה אומר?"
ההתלהבות פרחה ממנו בין רגע. הוא נראה כמו בלון רגע אחד לאחר נעיצת המחט האכזרית.
"נו, טוב, מה אתה משווה! כאן זה הרב עובדיה בעצמו – וזה ממלא אותי בכוחות, וכאן זה… נו, כאן זה אבא, וזה מרוקן אותי!"
"אבל למה, מה ההבדל?" תמהתי.
"אין למה. זו המציאות!" פסק.
שתקתי. הצעתי לו טרמפ לביתו, למה לא? הוא הסכים.
באמצע הדרך חניתי תחת עץ רענן. אספתי את כל האמפתיה שרכשתי אליו והבטתי לו לתוך עיניו.
"תשמע", דיברתי בשקט, "קודם לכן אמרתי לך שאין לי כל תשובה ותרופה לשיברון ליבך, ואני בהחלט מבין עד כמה זה השפיע על חייך. אבל אני רוצה להתבונן יחד איתך על מקור התחושה! למה בעצם הרגשת מרוקן בכל פעם שאבא דרש ממך בקשה כזו או אחרת? למה במקום זאת לא התמלאת בסיפוק ובעזוז על הזכות הנדירה שלא כל אחד זוכה לה? אתה יודע למה? כי לא ידעת! לא ידעת שבשבילך אבא הוא כמו עשר 'הרב עובדיות'! בשבילך אבא הוא כמו הצינור בינך לבין אלוקים בעצמו! אם רק היית יודע זאת, תאמר לי בעצמך – היית מתרוקן מכוחות מכל בקשה או היית מתמלא ממנה?"
השתתקתי. אולי דיברתי יותר מידי?
בעיניו נצצה דמעה. דִמעת אֵבֶל על נפש שבורה מרוסקת, נפש, שהפטיש שריסק אותה היה אמור בכלל להצמיד לה מסמרי חיזוק.
בעיני נצצה דמעה לעומתו. דמעת יגון על כל כך הרבה נשמות טובות, רכות, מעולות, שאם רק תהיה הידיעה הזו בארגז הכלים שלהם – כמה ישתנו חייהם, כמה כוחות יתמלאו!
(מתוך הספר המהפכני 'הורים במתנה', ספר הדגל של עמותת 'אבאמא שלי', העתיד לראות אור בקרוב)

חסיד זקן הזדמן לעיירתו של האברך ר' מנחם מנדל, מי שעתיד להאיר את העולם: 'הרבי מקוצק'. לימים סיפר הרבי שהזקן פתח בפניו שערי דעת והכירו דרכי חסידות, "לאורך לילה שלם ישבנו, הוא ידע לְסַפֵּר ואני ידעתי להקשיב".
'כח הסיפור' נמנה על כלי החינוך המשמעותיים ביותר. כאשר משה רבינו משתף את יתרו חותנו, הדורש ומבקש את האמת הצרופה, אחרי שכבר 'טעם' ודחה כל הבלי העולם, נא' וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם…, ורש"י מצטט מחז"ל 'למשוך את לבו, לקרבו לתורה'. הסיפור מושך את הלב, ולוכד את הנפש באהבה.
בפרשתנו מאריכה התורה הק' מאוד, חוזרת שוב ושוב, על מעשה שליחות אליעזר. רבי אחא מלמדנו במדרש "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים". הרי גופי תורה רבים נמסרו רק ברמיזה ובקיצור, ואילו "סיפורת אבותינו ועבדיהם" באה בארוכה. ברור לנו כי התורה, וספר בראשית בפרט, איננה "ספר סיפורים" בעלמא. כבר הזהירנו רבי שמעון בר יוחאי בזוהרו (פר' בהעלותך) וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְיתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא… אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין עִלָּאִין אִינּוּן, וְרָזִין עִלָּאִין. בספה"ק מבואר כי הקב"ה הלביש 'רזי עילאין' בצורת סיפור בכדי לצמצמם ולהנגישם אלינו, כי הסיפור מרכך ומקל על התפיסה. הסיפורים הם הם תורה!
יש מחנכים שמספרים סיפור רק כדי "למלא את החלל" כשנותר זמן בין השיעור ל'צלצול', או כשיעור 'הרפיה'. יש שמספרים רק בימי גשם כשנמנע מתלמידיהם לצאת לחצר. טעות בידם! הסיפור מהווה מטרה בפני עצמו, כלי הפורט על נימי הרגש, ועולמו של הילד מתפתח באמצעות הרגש. אין להקל ראש בסיפור, וכמו יתר המקצועות הנלמדות בכיתה, יש 'להכין' סיפור, להתאימו לגיל ולרמה. לסיפור (כשמסופר נכון) יש מקום בפני עצמו ב'מערכת'!
בכוחו של סיפור לחלחל ולהתיישב בנבכי נפש, בשונה מתוכחה גלויה, הנחסמת ונדחית. בעלי המוסר עמלים להיות 'אוהבים את התוכחה', אחד ממ"ח קנייני התורה, אך בטבע האדם להעמיד 'חומת מגן' מול בקורת, מנגנוני הצטדקות והתגוננות. אך הסיפור נקלט, בהיותו לכאורה ללא נגיעה אישית וישירה בו ובחייו. אחרי שהסיפור חודר למוחו ונפשו, מתחילים תהליכי חשיבה חיוביים. הסיפור משליך על הליכות חיים, הוא נאגר בזיכרון ומשפיע מאוד.
בכח הסיפור להרחיב אפיקי דעת. נוסקים על כנפי הסיפור לתקופות ולמחוזות רחוקים. אנשי חינוך מזהים בין אפיוני דורנו 'הקשה', חסר בזיקה נוסטלגית לעברנו המפואר. הנוער חי את ה'עכשיו'. רוב ספרות הילדים בדור הנוכחי (חצי יובל שנים) הוא "ספרות אקטואלית" המספרת אודות 'היום ומחר'. כמעט ואין משיכה וידיעה לעולמות הזוהר בתקופות קדמוניותנו, מוסדי ומצוקי עמנו (לולא ה'קומיקס' כלל לא היו מכירים קורות הדורות, וגם זה בדיעבד מאוד…).
איכות הסיפור וקליטתו תלויות באופן המסירה, בעיתוי, בשפת גוף ומבעי פנים, בהרמת קול והנמכתו. סיפור טוב מושך אחריו שובל של שתיקה מהדהדת, בה סופגת הנפש ומעבדת את התוכן הנשמע. סיפור ללא מוסר השכל – כגוף ללא נשמה. מְסַפֵּר טוב (ומוכן) משחיל בין השיטין הלכות והליכות, הנהגות, דמויות ומושגי יסוד. ישנם מלמדים ש'סיפוריהם' מכילים תילי תילים של דינים ומושגים, ובכך מַקְנִים חומר לימודי עשיר, 'אגב' סיפור מענג!
ולחתום בסיפור? חשבתי באיזה סיפור לסיים מאמר זה. האם מעורר השראה על מלמד בן-זמננו, או עילאי קדום מימות רבינו הבעש"ט? על ילד שהתגבר או על הורים שהטיבו לחנך. החלטתי לא לספר מאומה. אבקש ממך, קורא נכבד, עצום עיניך והיזכר בסיפור ששמעת, סיפור שהשפיע עליך. מי סיפרו ומתי. באיזו סיטואציה ולאיזו מטרה. העמק וחקור 'למה ואיך השפיע עלי סיפור זה?'. שים לב שסיפור טוב נחקק בין נקיקי נפשך ובמטמוניות אישיותך.
יפה שיחתן של עבדי אבות. רבש"ע, עבד אברהם אנכי! אנא, תן לי לשון לימודים. לדעת לספר, ואף ללמוד להקשיב.

בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

נרחף לרגע על אחד הנושאים היותר כבדים במערכת הקשר העדינה הזו, בין ילדים והוריהם.

שפיטה.

רק נרחף – כי בשביל לקבל מענה ברור ומסודר בנושא עלינו להקדיש לו פרק נפרד ונכבד, ואכן נעשה זאת בהמשך.

למה הזכרנו אותו בכל זאת כאן? כי תופתעו, הנושא הזה כרוך וקשור בקשר ספנים מהודק לצורת ההסתכלות שלנו על הורינו.

תשאלו: מהי השפיטה?

אומַר לכם: השפיטה היא אבן הנגף הגדולה ביותר לכיבוד הורים.

למה קשה לנו לכבד את ההורים? או יותר נכון, אם הוריכם היו מושלמים בכל תחום, האם היה לכם קושי בכיבודם?

התשובה ברורה. לנו קשה לכבד אותם, יען אנו סבורים שהם עשו טעויות רבות בחייהם, בדרך חינוכם אותנו, בהתנהלות הכלכלית או המוסרית, בה הוליכו אותנו יחד עמם.

אבא שהוא גם מוצלח וגם עשיר, גם נואם בחסד וגם אהוב על כולם, גם מדבר בעדינות וגם מצליח להנחיל לנו ערכים מושלמים – אין כמעט שום אפשרות שלא נכבד אותו. הוא הרי מושלם! ומושלמים – אנו הרי מחפשים!

אבל בינינו. אין מושלמים בעולם. לעת עתה לפחות.

כולנו עושים טעויות לפעמים. טעויות קטנות שניתן לכסות עם שטיח גדול – אבל גם טעויות מורטות שיער, כאלה שקשה למחות את רושמם מעלינו – והם משפיעים על חיינו באופן ישיר.

קשיש אחד התאונן באוזני נכדו הצעיר.

שאל אותו הצעיר: סבא, למה אתה נאנח?

– הזיכרון, הזיכרון! ענה הסב.

– למה, מה שכחת? אולי אוכל אני להזכיר לך?

הביט בו הזקן בעיניים אפורות ואמר: אני זוכר דווקא די הרבה. אני זוכר עם מי התחתנתי. אני זוכר היכן התחתנתי. אבל משום מה אינני מצליח להיזכר – למה התחתנתי? —

הטעויות הם חלק נכבד מחיינו. מאות שעות מבוזבזים אצלנו על טעויות – ורבבות שעות על תיקוני הנזקים הנגרמים מהם…

ותתפלאו, גם ההורים שלנו יצוקים מאותו החומר כמו שלנו. גם הם עושים טעויות. וטעויות חמורות לפעמים. כאלה שלעתים משפיעות על נוחות חיינו.

במקום להבין את זה, אנו עסוקים לעתים בהעצמת החוויה אצלנו, ומפתחים כעס או טרוניה על אבא ואמא. מפתחים חוש ביקורתי חד וחותך, כזה שאפילו מבקר המדינה אינו מרבה להשתמש בו, כלפי ההורים.

ברוב המקרים החוש הזה פעול אצלנו באופן בלתי מודע אפילו. אבל זאת המציאות

כל צעד שלהם עובר אצלנו באלף עיניים. אנו עוקבים בדריכות אחר כל שעל שלהם בכל תחום. כמו נמרים דרוכים הממתינים לצעד רעוע אחד של הצבי המסכן שלפניהם.

וכבר טבעו לנו חז"ל את הכלל הבא: יגעת ומצאת – תאמין.

אם חיפשת חסרונות אצל השני – תמיד תמצא, ובשפע.

שמעתי פעם הסבר מדויק, משמו של הרבי מגור, בעל ה'אמרי אמת'. הוא עמד על המושג 'לדון לכף זכות' או 'לכף חובה'. למה דווקא כף? למה לא 'לידי זכות', למה לא 'לחובה' סתם?

והסביר: אמא עומדת במטבח, ומוזגת מרק עוף מהביל לצלחות הזכוכית הלבנות. אמא זוכרת בדיוק איזה מהילדים אוהב ירקות ואיזה מהם פחות. בנה הצעיר שמשון, כך היא יודעת, אוהב רק כרובית במרק! וזה ווטו אצלו: או מרק צח עם כרובית – או כלום!

האמא במסירות בלתי נלאית רוצה ששמשון יהיה מרוצה, ולכן היא רוצה להביא לו מרק צח עם כרובית. אבל לצערה אין הפעם הרבה כרובית, והמעט שכן יש נעלם ונבלע בין הררי הירקות האחרים.

מה עושים? לוקחים כף גדולה, תוקעים אותה לתוך ערמת הירקות, מזיזים פה ושם, חופרים וחותרים לקרקעית הסיר, מחפשים למטה למטה – אולי שם יימצא האוצר הגנוז.

אומר ה'אמרי אמת': ראית את עמיתך עושה מעשה משונה, כזה שבמבט ראשון נראה כמעשה אשר לא ייעשה? אל תישאר במבט הראשון, קח לידיך כף ארוכה ותתחיל לחפור בתוך הערמה, תחתור לגלות איזושהי כרובית של זכות, איזו נקודה טובה אחת.

אבל, מאידך ישנם אנשים הבוחרים לדון דווקא לכף חובה… רואים אדם שעושה מעשה נאצל, מעשה טוב, מעשה חסד מפעים ומעורר השראה – אבל הם מחפשים בנרות אחר נקודה של חובה, מחפשים לראות מה לא טוב או איזה אינטרס מסתתר בעמקי כוונתו של האיש.

נו שוין. אנשים…

אנחנו באמת יהודים טובים, משתדלים להסתכל על העולם במבט חיובי, חונכנו לחפש את הטוב אצל השני. לדון לכף זכות.

אבל פעמים רבות דווקא מול האנשים שלכאורה אמורה להיות לנו אליהם הכרת הטוב הכי גדולה ומבט הכי חיובי – דווקא עליהם אנו מביטים במשקפיים של שיפוטיות. מחליטים בנחרצות שהם טעו, והם התנהגו לא נכון, והם עשו מעשים אשר לא ייעשו במחוזותינו.

אין יום שבו איננו מזכירים את דברי התנאים על הדברים שאין להם שיעור. אחד מהם הוא כמובן כיבוד אב ואם.

מדוע אין לכיבוד אב ואם שיעור? כי כבודם הוא כמו כבוד השם! כבוד אינסופי!

(מתוך הספר המהפכני 'הורים במתנה', ספר הדגל של עמותת 'אבאמא שלי', העתיד לראות אור בקרוב)

בא אברך בפני הג"ר יעקב קמינצקי ושאלה בפיו "רואה אני כי אין ילדיי מקפידים כראוי על ברכות הנהנין. ילמדנו רבינו! כיצד חינך הרב את ילדיו להקפיד על ברכות נהנין? מאיזה ספר דינים הקריא בפניהם, אילו סיפורי צדיקים סיפר?" השיב לו הרב באהבה: "לא לימדתי משום ספר, פשוט – הקפדתי אני לברך כראוי."

הקב"ה מתבטא כי אהבתו הגדולה לאברהם אבינו היא בגלל שמחנך את בניו. אינו מציין מעלתו המיוחדת בעמידה בכל הניסיונות, בניפוץ פסלי אלילים, הפצת דבר ה' בעולם, או בריבוי חסדיו וישרות דרכיו, אלא בגין העמדת דורות ישרים והגונים, כמו שנא' כִּי יְדַעְתִּיו – לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, פירש"י כִּי יְדַעְתִּיו – לְשׁוֹן חִבָּה… וְלָמָּה 'יְדַעְתִּיו'? 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה… וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

בריש פרשתנו מתארת התורה את ישיבתו של אברהם בפתח האהל, מצפה לראות עובר ושב ויכניסו לביתו. זקן וחלוש, בצהרי יום חם במיוחד, והנה הוא רץ מפתח האהל. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה בהכנעה, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ בתחנונים, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם… וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר… וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר… דרשו רבותינו (ב"מ פו:) כל מה שעשה אברהם בעצמו, קיבלו בניו מידי הקב"ה בעצמו, ומה שעשה ע"י שליח, נתן הקב"ה לבניו ע"י שליח.

ולכאורה, הרי רש"י מביא דרשת חז"ל שאברהם מסר 'בן-בקר' לישמעאל בנו כדי 'לחנכו במצוות', ואם כן, אפוא, מדוע 'הפסידו' בניו ולא קיבלו בשר ישירות מידי ה'? הרי אברהם מסר את המצוה לבנו מתוך כוונה חיובית/חינוכית! ודרשו, כי החינוך המושלם הוא כשאבא עושה ובנו רואה! דוגמא אישית בקיום ועשייה!

כך פירשו צדיקים את ציווי התורה, וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם – וכיצד נְלַמֵּד את בנינו לעסוק בתורה? בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ – הם יראוך יושב ולומד, בבית, בדרכים, בקביעות!

מוכר כובעים עבר ביער והתנמנם מתחת לעצים. כשהתעורר גילה שכל כובעיו נעלמו, מלבד כובעו שלו. על ענפי העצים סביבו הריעו בקול גדול קופים חבושי כובעים! האיש כעס! הוא נופף באגרופיו והקופים עשו אחריו, רקע ברגליו, ושוב, הקופים אחריו. הוא איים בזעקות והקופים ניסו לחקות את קולו. מרוב זעם ותסכול השליך את כובעו ארצה, ושוב, הקופים עשו אחריו והשליכו את כל הכובעים לרגליו. דרש מחנך להורים: "ילדים מעולם לא הצטיינו בהקשבה להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם".

השתתפתי בעבר בשיח מחנכים, האם ראוי שמלמד יאכל פת שחרית בכיתה בפני תלמידיו, או שמא אין ראוי שיאכל עמהם. הגיב אחד המשתתפים "המלמד שלי היה ותיק וחסיד. הוא אכל איתנו מדי בוקר. עד היום אני זוכר צורת אכילתו, בפשטות ובמתינות. אין לי ספק כי זה היה עבור כולנו מעשי שיעור לחיים!"

אבות מחפשים סגולות ל'תפילת הילדים בשבת' 'השקעה בלימודים'. מחנכים מדברים על 'מידות טובות' ו'יחס לזולת'. אין הבנים והתלמידים קולטים את מה שאנו אומרים – כמו שקולטים את אשר אנו עושים!

מלמד גורר תלמיד לחדר המנהל, נכנס בסערה ומכריז בקול "ילד חסר סבלנות! צועק ומתפרץ" כשהוא מצביע באצבע מאשימה על הילד. המנהל הביט בו ברוגע ואומר "שים לב! בעוד אתה מצביע נוכח הילד באצבע אחת, הרי שלש אצבעות – בידך הקפוצה – מצביעות אליך…".

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות123ymm@gmail.com                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הרה"ק רבי נחום מטשרנובל בעל ה'מאור עינים' נאסר ע"י השלטונות בגין עלילה בדויה. ישב לו הצדיק במסגר ומהרהר בתשובה, 'על מה עשה ה' ככה'. בא צדיק נסתר לבקרו, ואמר "הנה אברהם אבינו, אוהבו של ה', מְצֻוֶּה לנדוד, לך לך מארצך, וכל זאת למה? כי אברהם הינו עמוד החסד, ביתו פתוח מד' רוחותיו להכניס אורחים. ביקש ה' שאברהם יקיים מצווה זו ב'הרגש'. לכן ציוה עליו לנדוד מארצו שיחוש בנפשו את טעמו של ההלך והאורח. גם אתה זכית לכך! – מסביר לו הצדיק נסתר – כל ימיך אתה עוסק ב'פדיון שבוים'. בשמים מרוצים ממעשיך. ביקשו להטעימך קמעא בטעם המר של הכליאה במאסר. מעתה תרגיש את השבויים ומעתה תפעל למענם ביתר שאת, אחר שֶׁחַשְׁתָּ על בשרך את סבלם של יושבי חושך וצלמות".

צעד ראשון בהגשת סיוע לתלמיד היא הרגשת מצוקתו. מורה טיפולית סיימה לאבחן ילד מתקשה, ופלטה לעברי: "אני ממש מרחמת עליו. הוא כל-כך רחוק מהכיתה, הוא בכלל אינו מסוגל, בינתיים, לְבַצֵּעַ מטלות ולעמוד בדרישות. הוא ממש אסיר! כיצד אינו משתגע?" האמת הַמָּרָה היא שהוא כן משתגע, וגם מְשַׁגֵּעַ אחרים. מורה רגישה זו הצליחה לקדם לו בס"ד, כי הבינה לנפשו, והבינה את הגורם להתנהגותו הקשה.

הגה"ק מצאנז-קלויזנבורג שמע על מחטי אינפוזיה חדשים, דקים יותר, ולכן החדרתם לווריד פחות כואבת. ביקש הרבי ממנהל מרכז הרפואי 'לניאדו' לייבא מחו"ל מחטים אלה. הלה טען שהמחטים הקיימים עלותם נמוכה, והם 'כמעט' באותו עובי, כך שאין הַצְדָּקָה להוציא סכום כה גדול. "הרי המחטים החדשים 'רק טיפה' יותר דקים". הציע האדמו"ר להציגם בפניו. כשהמנהל הביא את שני המחטים, דרש ממנו הצדיק, שהוא, המנהל, ידקור ויחדיר לעצמו שני המחטים, אחד מכאן והאחר מכאן, להרגיש בעצמו מה ההבדל…

בעמדנו מול כיתה ובה תלמידים מתקשים, מצוקתם נעשית מצוקתנו, כי קשה לנו להבין נפש המתקשים, ולהכיל הפרעותיהם. האם אנחנו כן יודעים לקרוא בשפה זרה? האם נסינו להתרכז בהרצאה כאשר באולם הסמוך נערכת חגיגה עם מוזיקה בעוצמה מחרישה? איך אנחנו כן נְתַּפְקֵד ביום בו נשברו לנו המשקפיים?

כך יש להרגיש גם את השוני התרבותי, הקושי החברתי, הרקע השונה של כל אחד ואחד. אברהם אהב את כולם, גם 'המרוחק', כי גם אביו היה 'תרח'! הוא לא הביט ב'עמי הארץ' במוזרות! אדרבה, הוא הבין אותם! גם הוא 'היה שם'! הוא האמין – מתוך ניסיון אישי – שניתן להפיק מהם מצוינות! הג"ר שמעון שקאפ זצ"ל פירש את דברי חז"ל המובאים ברש"י בראש פרשתנו ' וֶהְיֵה בְּרָכָה – בך חותמין' שהחתימה של הגלות תהיה כאשר ישכילו להפוך 'בני תרח' רחוקים ל'אברהם'! בך חותמין! בדוגמתך! כאשר יוציאו 'יקר מזולל'. בשביל כך נדרשות הבנה ורגישות. לא שיפוטיות, לא התנשאות ח"ו, רק הרגשה עמוקה של אהבה.

מלמד צריך להבין את האב שאינו מעמיק עם בנו בשינון החומר, מתוך חוסר יכולת וידע! לא כל אֵם יודעת להכין את בנה למבחנים, ולא בכל בית יש מאגר סיפורים להביא לכיתה על כל מועד ועל כל גדולי ישראל. את הגאולה נקרב בזכות ההשקעה בחלשים והבנת קשייהם, בטיפוח 'בני תרח' ואהבתם כמות שהם, בלי שהקב"ה יתן לנו ח"ו 'לטעום' ולהתנסות בביתנו בטעם המר של ילד מתמודד או מתמרד רח"ל.

יש טוענים שאין מושג 'טיפול בילד בעייתי' כי הסוד הוא טיפול בעצמנו. בלי שינוי תפיסה בנפשנו והרגשת קשיי הזולת, לא יועילו לילד מכלול טיפולים. כשאנו אוהבים ואכפתיים – בנינו פורחים לתפארת.

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בחזון 'אחרית הימים' מנבא ישעיהו (י"א ו') וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו. ומה החידוש בכך? הרי כבר היה לעולמים! בתיבת נח חיו בשלום תחת קורת גג אחד אנשים עם בהמה חיה ועוף, טורפים לצד זוחלים! אלא, בתיבה התאחדו מול סכנת מות ששררה בחוץ. לעתיד לבוא נחיה בשלום, כדברי הנביא (שם, פסוק ט') כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' – כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים! כמו במבול שמי הים כפו עלינו אחדות, בקץ הימים נדע אחדות!

נפרדים אנו ברגשי טוהר מירח האיתנים, ועומדים כבר "אחרי החגים". הללו ימי 'חזרה לשיגרה', אך נגיף הקורונה ממאן להניח לנפשנו ולאפשר שיגרה ברוכה. יתכן, והקב"ה, רופא כל בשר, ממתין שנשלים להפיק לקחי המשבר. בחודשי הבידוד והסגר הרבים למדנו "להכיר זה את זה". שהינו, כולנו יחד, בבתים ללא יוצא וללא בא. שכנים התפללו יחד מבלי מחיצות עדות, נוסחאות ומנהגים. בכדי להיפטר מ'בידוד' נשאף ונקבל על עצמנו לחיות 'יחדיו'!

משל ילדים מספר כי הצבעים התווכחו מי החשוב ביותר, ומי הכי תועלתי ומשמעותי בעולם. הירוק טען שהוא מסמל צמיחה וחיות, ולעומתו התעקש הכחול שאי אפשר ללא כחול הרקיע ותכול הים. האדום הסביר שהוא צבע החיים והרגש, והצהוב הזכיר שללא שמש צהובה אין חיים בעולם. כל צבע מצא את ייחודו, והארגמן עם תכונותיו המלכותיות, והכתום עם ערכי בריאות. שמע השמים דבריהם והציע "אני אוריד גשם, תחזיקו ידיים שלא תאבדו!" והנה, ראו שכאשר מתאחדים ומשתלבים, יוצר הגשם קשת מרהיבה ביופייה! הצבעים יחד הם 'הכי חשוב ויפה'!

בתום המבול הראה הקב"ה לנח קשת בענן, עם שבועתו לא להוסיף לשחת כל בשר. רבינו הרש"ר הירש מבאר כי הקשת מסמלת רבגוניות החברה. גזר דין בדור המבול נחתם כי גזלו ועשקו, מושחתים היו בין אדם לחבירו. התיקון נלמד מאות-הקשת. חֲיוּ בשכנות מכבדת, שִׁמְרוּ על רכוש הזולת, נַהֲגוּ בעין טובה, וכך לא יהיה עוד מי מבול לשחת.

יהודי חסיד עצר מונית, ובכניסתו פנה אליו הנהג "בוקר טוב!" השיבו החסיד "בוקר טוב, אחי!" סנט בו הנהג "אחי? וכי אחים אנחנו? אתה חרדי ואני כלל לא דתי!" אמר לו החסיד "למדנו שכל ישראל אחים!" "מי לימד אותנו כך?" שאל הנהג. החסיד הכריז "אדולף היטלר!". הנהג נבהל לשמע 'שם רשעים ירקב'. החסיד ממשיך "כן כן! בשואה לא הבחינו בין דתי לחילוני, בין אשכנזי לספרדי, בין עשיר לעני. על כולנו גזרו הרג וכליה, כי כולנו אחים!"

נחנך את ילדינו, בעיקר בדוגמא אישית, בהבנה שיש צבעים רבים בעולם, וכולם שייכים לקרן אור אחד. למעלה ממאה פעמים קראנו עתה ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, הקב"ה, ברא צבעים רבים, מנהגים, עדות וחוגים. למה מתאחדים וחיים זה לצד זה רק בימי המבול, בעתות משבר, מול שכול ואובדן. בהר סיני התאחדנו, כי התורה מלמדת לחיות בשלום.

אחרי משבר דור המבול, חיו אנשי 'דור הַפַּלָּגָה' באחווה מיוחדת [אגב, לא 'דור הַפְלָגָה', הם לא הפליגו בים, אלא הִתְפַּלְּגוּ], כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. אך פתאום כאשר הקב"ה ירד ובלל שפתם, לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ, אומרים חז"ל "זה שואל לְבֵנָה וזה מביא טיט וזה עומד ופוצע את מוחו"! מה קרה? בגלל שלא מבינים – הורגים? הזאת אחדות? דרש רבינו אהרן ליב שטינמן כי אחדותם לא היתה לשם שמים! אחדות שנועדה לכוחנות, לפגיעה באחר, לעליונות ולשתלטנות, קורסת בשעת מבחן! היא טומנת בְּחֻבָּהּ שנאה וקנאה עזה, עד כדי רציחה!

זאת ועוד, בימי השלטון הסטליניסטי היה חשש בעולם כי כח 'ברית-המועצות' יגבר בזכות אחדותם. אמר בחכמתו הרמ"מ מליובאוויטש כי אנשי דור הפלגה נכשלו למרות אחדותם, כי לא היתה אמיתית, הם היו מאוחדים בסגידה לנמרוד מלכם בלבד. כך גם הקומוניסטים, "אינם 'עַם אחד', אלא 'עַם של אחד'" – וזאת אינה אחדות אמיתית".

ישנם צבעים רבים. צייר אומן יודע כי דווקא צבעים שונים, המבליטים ניגוד, מייפים את הציור הגדול, המאוחד.

רוב נחת והצלחה

להארות ולהזמנות  123ymm@gmail.com                                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

סבא מטייל עם נכדו הילד ברחובות העיר. הסבא נעצר על יד אתר בנייה מגודר, נושא עיניו ומתבונן בשלט הגדול ומתפעל מֵהַדְמָיַת הבניין. עיצוב חדשני, אלמנטים ייחודיים, ניצול זוויות וגימור מטופח. הילד מציץ בין חֲרַכֵּי הגדרות, וקורא לסבו בדווקנות "סבא! איזו רמאות! השלט הגדול משקר! אני רואה את האמת! תציץ ותראה בעצמך – רק ברזל ובטון חשוף, חצץ ולכלוך. סבא! אל תלך שולל אחר הציור הזה!"

הסבא החכם רואה את הנולד, לעומת נכדו התמים שמאמין רק למה שקיים מול עיניו. הסבא למד כבר את אמרת הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב "ביסודות – גם של ארמון מפואר – אין יוצקים זהב, כי אם סלעים".

'חינוך' דורש ראיית העתיד, ואמונה כי מתוך 'אתר בנייה, ברזל ובטון חשוף' צומחת קומתו העתידית של התלמיד. חלילה לו למלמד לחרוץ גורל מול 'שלבי בנייה הראשונים', כי בכך מערער את עתיד עם ישראל!

אחת המצוות החביבות היא מצוות הבאת ביכורים. התורה מדגישה בה ביטויי 'שמחה', בגינם הנהיגו הנהגות מרוממות. המשנה מתארת באריכות את מוחצנות ההתרגשות סביב הבאת ביכורים, דבר שלא מצאנו כמותה בשום מצוה אחרת. בני העיירות נקהלו יחד לעלות ברוב עם, לָנוּ ברחובה של עיר – ובהפציע השחר הכריזו 'קומו נעלה ציון'… הולכים לקצב נגינת החליל. שור ל'שלמים' צועד בראש השיירה  כשהוא מעוטר ומקושט… נכבדי ירושלים יוצאים לקבל פני הבאים… מזמרים 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'. סלי ערבה מקושטים, מעוצבים בנוי והדר, קערות כסף וזהב, גּוֹזָלִים ל'עולה'… אשרי עין ראתה זאת!

מה כה מיוחד במצוות ביכורים, שזכתה לאפיוני שמחה יוצאי דופן? למה אין הבעת שמחה כזו בהפרשת תרו"מ, בעליה לרגל או בהקרבת קרבן תודה? מה סודה של הבאת ביכורים? מה עלינו ללמוד מזה לחיינו?

מצוות ביכורים מיוחדת שהיא מוכיחה דביקות ואמונה. האשכולות העסיסיים המובאים בקיץ, התאנים השמנות, הזיתים השומניים, התמרים המזילים מגד והרימונים הבורקים – סומנו וקודשו בעודם באיבם, הרבה לפני שראו איכותם! "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים" (ביכורים פ"ג מ"א). וכי כאשר הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ היתה ראויה ומשובחת להעלותה לירושלים? מה מרגש כאשר רק פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים? אלא, החקלאי יודע מראשיתם כי ב'קטנטנים' האלה הפוטנציה – בטיפול מסור ועקבי – להתפתח לפרי הלולים!

הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד, האי אומן פדגוג, מרחיב יסוד זה. על המלמד לראות את תלמידיו הרכים, גם המתקשים, במבט עתידי ואופטימי. יזכור כי צעירי היום – הם בוגרי הדור הבא. המלמד 'החכם' רואה את הנולד. וכה כתב במבוא לספרו 'חובת התלמידים', בצחות הרעיון: "את הנערים אשר לפניהם, יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ה' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומידות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם"! זו השמחה בחינוך ובביכורים!

חז"ל לימדו 'שור בן יומו קרוי שור'. הוא מוכן ומושלם. אך אדם נולד 'קטן', ראשיתו מצער. הקב"ה קורא לעברנו, ההורים והמורים: נַעֲשֶׂה אָדָם! יחד נעשה ונשלים האדם! אדם אינו בהמה! הוא הולך ומתפתח! אשריכם מלמדי תשב"ר צוֹפֵי העתיד שאינכם מרפים ידים מול חצץ, אבק וברזלים. זִכְרוּ! רואים בור עמוק במיוחד? זה מבשר על בנין גבוה במיוחד שעתיד לקום כאן! ככל שהבנין יינשא – כך יעמיקו יסודותיו!

כתיבה וחתימה טובה!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרופסור ל'בריאות הנפש' בירושלים היה מפנה מטופלים לצדיק הרב אריה לוין, שהצליח לסייע ולהקל מעליהם במצבם המורכב והעגום. פעם נפגשו, והפרופסור שאל את הרב "מה אתה עושה להם, כבוד הרב , כיצד אתה מטפל בהם?" הרב חייך בענווה והשיב בפשטנות "אינני עושה משהו גדול. אני מקשיב להם" .
אחד הפסוקים השגורים בפינו הוא 'שְׁמַע בְׁנִי מוּסַר אָבִיךָ', וכל אב ורב מאושר כאשר הבן שומע בקולם. ב"ה הילד ממושמע! בס"ד יש משמעת בכיתה! 'משמעת' משורש ש.מ.ע כי הציות והמשמעת בבסיסם – – שמיעה. אך על שמיעה זו להיות 'דו סטרית'. ככל שנשמע את ילדינו כך הם ישמעו ויהיו ממושמעים לנו.
ל'בן סורר ומורה', עליו לומדים בפרשתנו, יש דינים וכללים רבים בקביעת התהוותו. המשנה קובעת סנהדרין דף ע"א:( 'היה אחד מן ההורים גידם אינו נעשה בן סורר ומורה', וזאת מפני שלא יכולים לקיים דברי הפסוק "ותפשו בו אביו ואמו". 'היה אחד מהם חיגר', אינם יכולים לקיים "והוציאו אותו". 'היה אחד מהם אילם או חרש אינו נעשה בן סו"מ', כי הוריו לא יכולים לקיים "איננו שומע בקולנו". מקשים, מילא הורה אילם שאינו מדבר לא יכול להוכיח ולייסר כדין. אך מה החיסרון בהורה חרש? ההורים כן מוכיחים את – בנם, והוא, הבן, שאינו חרש, שמע דברי התוכחה. ומדוע, אפוא, אינו נידון בן לאב חרש כמשפט בן סו"מ?
חידש רבינו ה'אמרי אמת', שנלמד מכאן יסוד עצום בחינוך! כאשר ההורה 'חרש', אינו שומע, אינו קשוב  לבנו, אין להאשים ולשפוט את הבן על הידרדרותו המוסרית! השמיעה בבית היא הדדי ת. ההורה משמיע דרך חיים ותוכחת מוסר, ומחובתו גם לשמוע את תגובת הבן ודעתו. בן זה, שהוריו לא שמעוהו, לא הטו אזנם ולא פינו לבם להקשיב לקשייו ולחוש רחשי לב בנם, אין הבן נשפט על נשירתו! הרי זה וזה גורם!
אדם נוסע ברכב חדש ומבריק, צח וזוהר, שומע שירים הבוקעים בעוצמה. והנה, באמצע נסיעתו ברחובות העיר, אבן מושלכת לעברו! הוא עוצר בזעם, יוצא וראה שריטה מכוערת שפוצעת את דלת רכבו החדש! מפלס הזעם עולה בו כשהוא תר אחר ה'פרחח' המזיק. בראשו חושב על דרכי ענישה ומהלומות הולמות…
הוא רואה ילד כבן 10 ממרר בבכי. "תודה אדוני!" מה תודה?! ילד זה הוא מיידה האבן? האיש מתקרב, – ומבחין בכסא גלגלים הפוך תקוע בין המכוניות ה חונות. הוא לא מבין מה קורה. הילד פותח ומסביר "הובלתי את אחותי הנכה לגן, והיא התהפכה עם כסא הגלגלים בגלל מדרכה עקומה. היא שוכבת כאן, בשול, בין המכוניות החונות, ואיני מצליח לחלצה. ראיתי אותך נוסע, קראתי לעברך. אני צריך את עזרתך.
לא הבחנת בי. נפנפתי וצעקתי. בלית ברירה זרקתי אבן, רציתי שתבחין בי. מצטער, אדוני, אנא עזור לנו!" האיש ממהר לחלוץ את הילדה ואת כסאה, והילד אומר "בוא אתנו הביתה. אבא בוודאי יפצה על הפגיעה ברכבך!" והאיש מחייך ומרגיע "אני דווקא רוצה להשאיר את השריטה, לראות ולזכור מה חשוב בחיים".
ההתעניינות בחיי בננו, השמיעה לדברים החשובים לו, הם בסיס לתקשורת נכונה, זו שמצילה חיים. אל לנו לגרום לילדינו 'לזרוק עלינו אבנים' כדי לתפוס מעט תשומת לב כשאנחנו מרוכזים בשטף נסיעת חיינו.
הקשבה שקטה, מאופקת. לא שמיעה קצרה ותיכף יריית מענה ודחייה. האזנה מכילה. לא האזנה שיפוטית. נלמד "להקשיב מבלי להשיב". נעודד פתיחות, שיח, נחשוב על הדובר ועל צרכיו ולא על השומע ודעותיו.

נזכה ונכתב לשנה טובה, 'אז נדברו יראי ד' איש את רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו…'.
כתיבה וחתימה טובה !
להארות והזמנות: ymm@gmail.com123 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

משה רבינו נערך לפרידה מצאן מרעיתו, ומוכיח את בנ"י. תחילה פותח ברמז, מפני כבודם של ישראל, וכשרואה שהם 'רוצים לשמוע' הוא חוזר ומוכיח בפרוטרוט (אלשיך הק'). מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' היא מן הקשות. חובה להשכיל כך שהתוכחה תתקבל ותשפיע על המוכח, ובזהירות רבה – שהמוכיח לא ייכשל ב'לאו' הצמוד: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'.

בילקוט שמעוני בפתח פרשתנו (רמז תשצג) מובא שיח מבהיל על הרעיון בין ישראל לבין למשה "בשעה שבא משה להוכיח את ישראל, סוף ארבעים שנה, היו ישראל מרננים ואומרים 'אינו בדעתו'. כיון שהרגיש, אמר להם, חייכם שאיני אומר לכם דבר, עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים, והוא אומר בַּמִּדְבָּר. באיזה מדבר? והוא אומר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף. מי הם שכניו? והוא אומר בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת. וכמה ימים יש לנו ממצרים, וכמה ימים מכאן לסיני? והוא אומר אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב. מיד כששמעו ישראל שברר להם הדברים, אמרו לו, אמור כל מה שאתה רוצה, שדבריך נראים". הדבר מתמיה ביותר! וכי חשדו במשה רבם שהוא 'אינו בדעתו'? הלא ראוהו יום יום, והרי אף התורה מעידה עליו 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה'. ועוד, למה הוא 'משתף פעולה' עם היחס המשפיל שלהם?

הטיבו בעלי הדרוש לבאר, כי אין כוונת המדרש לומר שהם בדקו את שפיות משה, אלא, הם ידעו שמשה רבינו הינו 'איש אלוקים', גבוה מעל גבוה, ובשנתו האחרונה בוודאי מתעלה עוד ועוד עד שמתרחק מעליהם. והיאך יכול להוכיח אותם כשהוא 'גבוה מדי'? הרי על המוכיח להבין את נפש האחר, לחבור למצבו, ולהכיר בסביבתו. בנ"י ערכו למשה 'בוחן' לוודא שהוא עדיין עמהם. כשראו שלמרות התעלותו הקדושה הוא 'עדיין בדעתו', אזי ביקשו לשמוע מוּסָרָיו.

עבור מחנכים, מצוות תוכחה היא 'מצוה תמידית'. עובר לעשייתה יש להתבונן במצב התלמיד, מאיזה בית בא – ועל פיו נסדיר את שאיפותינו, מה הם יכולותיו – לפיהן נתאים את דרישותינו. העיון בעולמו תעורר אהבה הנדרשת לשניהם, למוכיח, ולמקבל התוכחה. בימי 'בין-המצרים' נזכור את דברי חז"ל כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם (יומא ט), אך במקום אחר לימדו כי החורבן בא משום שלא הוכיחו זה את זה (שבת קיט). וכבר דרשו (ראו 'ערבי נחל' פר' נצבים) שאין כאן סתירה כלל וכלל, היות ושררה ביניהם שנאה, לא היו מסוגלים לקיים מצוות תוכחה כראוי וכדין, שתנאי  יסוד הוא להוכיח מתוך אהבה! התוכחה אינה 'מקל ורצועה' לרדות בה, ובוודאי לא 'כלי נקמה' לסגירת חשבונות.

מסופר, כי רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע הבחין בפונדק דרכים ביהודי מגושם יושב וטורף "נתח אווז וכד בירה" ללא ברכה, ואף מתייחס בגסות רוח למשרתת. רבינו קם ממקומו וביקש להעיר לאיש על התנהגותו. מיהר בעה"ב ופנה לרבינו שלא כדאי להתערב! "איש זה הוא חייל מצבא ניקולאי האכזר, זה עתה השתחרר משנות שֵׁרוּת ארוכות, עד שאיבד צלם אלוקים. הוא עלול לגדף אותך, ואף להרים עליך יד!". שמע הצדיק, והתקדם לעבר האיש! ביד מושטת לשלום פנה ואמר "שמעתי שהנך מהילדים שנחטפתם בגיל רך, וגדלת בין האומות! אני מתפעל מעמידתך האיתנה לבל יעבירוך על דתך! איזו גבורה נפשית! אני מקנא בעולם-הבא שלך! אמנם אִלְּצוּךָ לאכול טריפות ולחלל שבת, אך נותרת יהודי נאמן! עָמַדְתָּ בניסיון עצום!" התחילו שניהם לבכות יחדיו! המילים הטובות שיצאו מלב הטוב והטהור עוררו את הניצוץ הקדוש! רבינו המשיך "לאחר עשרות שנים של 'הצלחה', נסה נא, אחי, הוסף כעת קמעא קמעא בקיום המצוות…". מסופר כי נשמתו ניעורה, 'החייל' התחיל להתקרב, עד שעלה ונעשה בס"ד לבעל תשובה גמור!

ראב"ע אמר "תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז).  ומה נאמר אנו בדורנו? יש דרך נכונה! בשבת ר"ח היה יום פטירת אהרן הכהן. דרכו היתה 'להוכיח' ע"י שהיה מקדים שלום אף לעבריין, והלה התעורר לשיפור מעשיו!

משה רבינו מחזק את לב העם בשלהי הפרשה: 'לֹא תִּירָאוּם (את מלכי כנען) כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם!' ותיכף וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. דברי רבינו 'בעל-הטורים' מהדהדים, משה רבינו אומר 'חִזַּקְתִּי את ישראל – אולי ירחם ה' עלי!'.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: 123ymm@gmail.com                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בימים אלה, בין המצרים, 'מדברים' כולם על חורבן ביהמ"ק שנגזר בעוון שנאת חינם. מדברים על כך, אך מה עושים? יודעים שנדרשת 'אהבת חינם', אך מהי אהבה זו? בפניכם "סיפור" שקראתי. ולמה במרכאות? כי הוא "סיפור" דמיוני, שבא להמחיש את הווייתנו הַמְּדֻמָּה, ולשקף בפנינו את חיינו 'המבריקים והיפים'.

איש צעיר התפאר שיש לו את הלב היפה ביותר. נקלע פעם לשיחת אנשים במרכז הכפר, ובתוך הדברים הכריז כי אין בכל הארץ לב יפה כמו שלו. הציעו השומעים שֶׁיַּרְאֶה ויציג את לבו לראווה, ויוכיח לכולם שאכן כדבריו כן הוא. הכניס האיש את ידו ושלף את לבו והציגו לעין כל. ראו כולם והתפעלו. לב אדום עז, פועם בחוזקה, מבריק וחלק, מעוצב ומטופח! שמח האיש כאשר כולם הנהנו בהסכמה שֶׁלִּבּוֹ יפה במיוחד.

לפתע, קריאה מתוך הקהל שהתאסף, "הלב שלי יפה יותר!". הסתובבו וראו כי הדובר הוא איש בא-בימים, כפוף ומיוגע. לאחר דממת-הפתעה הֵשִׁיבוֹ הצעיר "הוצא נא ליבך וְהַצִּיגוֹ! יראה הציבור וישפוט! חיטט הזקן והוציא את לבו והראהו לקהל הסקרן. ראו לב שֵׂבָה, אמנם פועם בקצב יציב, אך כולו פצוע ומעוות. ניכרים בו חתכים, צלקות, וסימני פירוק וחיבור, אף חסרים בו חלקים, בכלל לא חלק ומבריק כמו לב האיש הצעיר. אנשים לעגו 'איך הוא אומר שהלב שלו יפה יותר מלב האיש הצעיר! הרי הוא מעוות כולו!'

כשוך הצחוק, פנה הזקן לצעיר ואמר "אמנם ליבך יפה, מבריק וחלק. אך אינני מוכן להחליף את לִבִּי בשלך בכל הון. כל חתך בליבי מסמל מקרה שהשתתפתי בצער הזולת, ולקחתי את הדברים ללב. הצלקות נותרו מזמנים בהם ליבי שתת דם על כאבו של האחר. היו פעמים ש'נתתי' חלק מִלִּבִּי למישהו שנזקק לאהבה, וכשהוא החזיר לי אהבה – השלמתי את החלק החסר בלבבי. אך נותרו גם חורים וחללים מהפעמים שנתתי לזולת חלק מהלב שלי, אך הוא לא השיב לי כגמולי. אמנם הפצע כואב, אך הזיכרון מתוק, כי עזרתי למישהו. הבן נא, איש צעיר, יופי לִבִּי הוא יופי מסוג אחר, ועל הלב הזה, היפה ביותר בעיני, אינני מוותר.

הקהל הקשיב ברגש ושקיקה. דמעות נצנצו בעיניים. הבינו מהו בעצם 'לב יפה'. לא המבריק אלא המעניק.

מחנכים מסיימים שנת לימודים. האם חילקנו 'צידה לדרך' פיסות לב? האם בכלל פתחנו לב השנה למען התלמידים? כמה דם שתת לִבֵּנוּ עבור המוחלשים? ה'לקחתי אותם ללב'? האם קרעתי חתיכות מִלִּבִּי בשביל לחבוש בפיסות לבי את כאב לבם? כיצד הגבתי כשלא השיבו לי כגמולי הטוב? אני בכלל מבין כי לב המצולק מרוב נתינה, המעוות והמפוצץ מֵהֲכָלָה, בָּלוּי ומשופשף מרוב שימוש הוא הלב היפה ביותר?

'אהבת חינם' היא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אהבה הכרוכה בציפייה לתמורה, אהבה שניתנת ל'דומה לי' ולקרוב אלי, אינה 'אהבת הזולת' אלא 'אהבה עצמית'. יש לאהוב נגד הזרם, לאהוב דבר שאינו פופולרי, לאהוב דבר שדווקא אחרים אוהבים לשנוא. בית המקדש בנוי היה על הר. בנייה זו מורכבת מאוד. המבחן היא להשכיל לְאַחֵד וליישר בסיס ויסוד הבנין למרות הבדלי הגבהים, מהמורות וסלעים. נפתח לבנו לזולת: לגשר בין מעמדות, לפשר בין עמדות, לאפשר תנודות, לאשר דעות שונות, לְקַשֵּׁר גם את הפושר והנושר.

אמר הרבי מקוצק 'אין שלם מלב שבור', שבור וכנוע להקב"ה, ואולי אף מפורק וממורט מרוב נתינה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. האוחז 'מטה נועם' הינו 'יחיד מומחה'. בעלי-מוח המה מומחים, ולא מוֹחִים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות: ymm@gmail.com123                                              יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הקיסר נפוליאון יצא לטייל לעת ערב, וראה אור קלוש מבליח מבית הכנסת. הסתקרן ונכנס, וראה יהודים יושבים על הקרקע, וקוראים לאור נרות בקול נהי. התעניין ושמע שמתאבלים על חורבן בית המקדש וירושלים. "מתי? מי? שָׂרֵי וְיוֹעֲצָי לא דיווחו לי מאומה, ואף לא קראתי על כך בעיתון!". הסבירו לו שזה היה לפני אלפי שנים! הפטיר ואמר "רק לעם שבוכה על העבר, גם אחרי שנים כה רבות, לו מובטח עתיד!"

בהיותו שוחר דעת, התחיל לעיין ולתור בספרות העתיקה ובמקורות שעמדו לרשותו, והתרשם במיוחד מדמותו של ירמיהו הנביא. בעוז רוח השמיע ירמיהו דבר ה', למרות שסבל רדיפות והצקות, הושלך לבור טיט ונרגם באבנים. הקיסר שאב השראה מאישיות זו, דמות אמיצה ואמיתית, והחליט לקבוע בחדר מלכותו פּוֹרְטְרֶט, ציור ענק עם דיוקנו של הנביא. נפוליאון דמיין בעיני רוחו את המראה: שוק הומה אדם, ברקע – חומות עיר, ובקדמת הציור – ירמיהו עומד ובקול קורא מתחנן כי העוברים ושבים ישובו אל ה'.

לבש נפוליאון בגדי אזרח ויצא לשכונת היהודים בפריז הבירה, מחפש דמות שתשמש דמות-דוגמא לצייר המלכותי. סבב ברחובות עד שעיניו נפלו על יהודי קבצן יושב בקרן זוית, מכריז ומבקש נדבות. זקנו מגודל ופרוע, מצחו גבוה חרוש קמטים, בגדיו קורעים, גופו צנום, אך עיניו רושפות. נפש סוערת ניכרת דרכן.

פנה המלך על האיש "אדוני! עסקה טובה לי עבורך! סור לביתי, ושם, במשך מספר ימים, תשב מול אומן שיצייר את דיוקנך על בד הקנבס". "ומה עבורי בעסקה?" שאל היהודי. "אשלם 100 זהובים ליום 'עבודה'". 100 זהובים! דמי 'קבצנות' של חצי שנה! "מה הכתובת? מתי לבוא?" "תגיע מחר בחצות היום לארמון…". "ארמון?" נזעק היהודי "אתה גר בארמון?". "כן" השיבו נפוליאון "קיסר צרפת אנכי". רשם לו פתק, ונעלם.

בהתרגשות גדולה מיהר הקבצן לביתו. במוחו רואה זהובים נוצצים. ברור לו כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק! הוא מתרחץ ומסתפר. מסתרק ומתקן זקנו. לובש בגדיו היפים ביותר, וכך, נקי ובוהק מתייצב בשעה שנועדה. השומר רואה 'אישור כניסה' בכתב יד המלך, ומלווהו אחר כבוד ללשכת המלך האישית.

בכניסתו קד למלך, שמביט בו בתימהון "מי כבודו? איך נכנסת?" והיהודי בנימוס "הלוא אתה, אדוני המלך, שָׂכַרְתָּ אותי שיציירו אותי". התבונן בו הקיסר בתימהון, ולאחר רגע קרא לעברו "אני רציתי דמות של יהודי אותנטי, מזוקן ולמוד סבל! דמותך 'החדשה' – מגולח והדור – כאלה יש לי אלפים! לא צריך אותך!".

גלינו מארצנו, ואף נתרחקנו מעל אדמתנו. כמה כואבים אנו את ה'חורבן'? האם ילדינו שומעים מאתנו על רגשי רוממות קדושת המקדש? האם אנו ממלאים את חובתנו להנחילם כמיהה 'במהרה יבנה במקדש'. מה מידת הגעגוע שלנו לדרכי ציון האבלות, דרכיה וסגנונה? האם מלך המשיח יזהה אותנו, נותרנו אותנטיים?

המנהג בימי בין המצרים להקדיש שיעורים על עבודת המקדש, לתיאור הקדושה, הרוח וההוד. אין מתאים יותר ממשל בן-המלך שאבד, עד ששכח שבן מלך הוא… הפסיק להתגעגע, שקע בחיי החולין, כמה עצוב!

אחד הצדיקים ביקר בארץ ישראל לפני כמאה וחמישים שנה. בשובו הקיפוהו תלמידיו בהתרגשות "רבי! סַפֵּר לנו מה ראית! האם נותרו שרידי ימי קדם? עוד נשאר משהו מאז?". הרב השיב "הדבר היחיד ששרד בירושלים 'מזמן הבית' ועד עתה – זו ה'שנאת חנם', היא עדיין מבעבעת שם, והשטן חוכך ידיו בהנאה…".

בנין הבית מחדש מתחיל בפינוי ההריסות. נְפַנֶּה מלבנו שנאת חנם, קנאה וצרות עין. נטהר נפשנו ובלבבנו משכן נבנה, באותנטיות 'כמו פעם' – רק ללא שנאת חנם 'של פעם'. נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"מה הוא עושה?! וכי שכח מה מותר ומה אסור?! הוא מפר כללים ופורץ גבולות! לא יתכן! בפרט בעונה זו של השנה. עלי לטפל בו בנוקשות, ללמדו לקח ושהאחרים יראו וישמעו!" בום! עונש. אמירה חריפה. סנקציה. חז"ל קבעו כי הכעס מסלק את חוכמתנו: נפגענו ממעשיו, לקחנו את זה באופן אישי. החזרנו את הכבוד עצמי, המעמד, ע"י הענשת הילד או הנער המתבגר. אך בכך נכשלנו בגדול! לתלמידי בלעם היינו!
בלעם רוכב על אתונו מעודו ועד אז, הוא רגיל אליה. ביניהם 'קירבה' מיוחדת. והנה, האתון נוטה מן הדרך, מלחיצה את רגל בלעם אל הקיר, רובצת. יורדת מן הדרך? מכה! מכאיבה לו? מכה! רובצת ולא מתקדמת? מכה! בלעם נפגע, נעלב, כאוב, כעוס. אינו יכול לחשוב ישר. לא חושב 'מה קורה כאן?' זה משהו לא רגיל!
האתון פותחת את פיה וקוראת לעברו הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה? האם אני רגילה בכך? ובלעם – בגבורה מפתיעה – מודה על האמת, וַיֹּאמֶר – לֹא. ה' פוקח עיני בלעם (זה העונש הגדול, להיווכח שטעית) ורואה את המלאך, חרבו שלופה בידו, הוא שהפריע לאתון בהליכתו… האתון לא 'התעללה בו' כפי שחשב, והגיב.
בנך 'מתעלל בך'? הוא התחצף בכיתה ואתה נדרש להתייצב אתו בפני המנהל. בלב אתה מחפש את המקל של בלעם… עצור את התסכול שלך! התעלה מעל הפגיעה האישית שאתה חש. חֲשֹׁב מה גורם להתנהגות בלתי-רגילה זו. מה הגורם המעכב את בנך בדרכו? אולי יש 'מלאך שחור' שניצב ומשבש את דרכו? אולי משהו מלחיץ אותו ואת נפשו אל הקיר? אל תמהר 'לטפל', כי בטיפולך זה אתה עלול להתבזות כבלעם.
ההבדל בין 'סטירה' לבין 'לטיפה' הוא אך ורק ב'מהירות התגובה'! הֵגַבְתָּ וּפָעַלְתָּ בחופזה – כף ידך נותנת סטירת-לחי כואבת ופוגענית. הִמְתַּנְתָּ ופעלת ברוגע – והוא מקבל, מאותה כף יד, לטיפה חמימה ומעודדת.
כמו עם ילדינו ותלמידינו, כן גם עם בני משפחתינו הקרובים אלינו ועם העובדים עמנו בצוותא. אל תמהר 'להכות'! נסה לראות, לחשוף ולזהות סיבת הקושי ומקורו. ה'מכה' תבזה אותך, כפי שביזתה את בלעם. בלעם הגאה עסוק 'עם עצמו'. האתון פוגעת בו, מעכבת אותו, מלחיצה רגלו, הוא לקח ללב – ואיבד ראש.
תלמיד בא בבוקר באיחור, בלי ילקוט, מחברות וקלמר. רגע לפני שאתה משפילו ומשלחו למנהל, שאל בעדינות 'מה קרה?' יתכן ויאמר שישן 'פתאום' אצל סבתא כי אמא בחדר לידה בשטו"מ! אתמול אמרת לתלמיד "שאבא יתקשר אלי, בלי זה אל תבוא מחר". והנה, האב לא התקשר. לפני שאתה נועץ בו מילה דוקרנית או עונש שֶׁיֵּחָרֵט, שאל 'למה אבא לא התקשר אלי?' המתן והקשב לתשובה! אולי יאמר שאבא מאושפז, אירס אמש את הבת, זכה בפייס או פשט רגל… אל תגרום לכעס ול'כבוד העצמי' (אוי! כמה חללים נפלו מ'כבוד' זה) להשוותך לבלעם, שתום העין, הרואה רק את עצמו, וסופו בא לידי ביזיון נורא…
רבינו הרמב"ם כותב ב'מורה נבוכים' (ח"א פנ"ד) "תכלית מעלת האדם – ההידמות בו ית' כפי היכולת, כלומר, שנדמה פעולותינו בפעולותיו…". זו מצוות 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'. נלמד מהקב"ה לראות הטוב שיש בכל, שנא' 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל'. לא מתמקדים ברע. לא מסתכלים בַּהַפְרָעָה. תרים אחר הטוב שבו, ומשם, מהנקודה הטובה, ממשיכים להכיר את דמותו הכוללת של האדם. לתלמיד המאתגר יש מאה מעלות מול החיסרון שבו. על מי נאמר 'ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ'? על יהודי שיש בו אָוֶן. יש קשיים! יש בעיות! אך לא בהם ה ' מביט, אלא, בְּדַוְקָא, ממשיך להיות עמו, ואפילו מתוך רֵעוּת! וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ!

טיפש שואל מה. חכם שואל למה. כשבנך ותלמידך מתנהגבצורה בלתי ראויה ובלתי צפויה – אל תִּיפָגַּע. אל תִּפְגַּע. בלעם שתום העין לא חשב על מצב הזולת. נהיה אנו מתלמידי אברהם אבינו, וַיֹּאמֶר – הִנֶּנִּי בְנִי!
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

נכנסנו בס"ד לחודש תמוז. המחשבות משוטטות לשנה הבאה. איפה נעבוד. איפה נלמד. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ…
מטבע הדברים ישנם מעברים. תלמיד שהתחיל בת"ת ובישיבה, ישנם מצבים שיהיה עליו להחליף מסגרת ולא להשלים שנותיו במקום בו התחיל. אין בכך פגם. זה עשוי להביא תועלת וצמיחה. תלוי איך זה נעשה. בעצם המעבר אין נזק, כמו בתחושות שמלוות את המעשה. תלמיד שמרגיש שסילקו אותו, העיפו אותו, חש כישלון ומשבר, ומבחי' נפשית עלול להיגרר ל'שטויות' כדי לחזק ולפצות את רוחו הפגועה. שמעתי מגדול אחד שליט"א שכאשר משגיח 'מוציא' בחור – ניתן למדוד את רמת יראת השמים שלו, של המשגיח.
לא 'מסלקים' – אלא 'מעבירים'. מקיימים שיחות מכובדות עם הנער והוריו על הסיבות שהביאו להחלטה, ודואגים למסגרת חלופית שתטיב אתו. את התהליך כולו מלווים באמפתיה ורגישות, 'כבוד האדם' נשמר.
במדרש לפרשתנו נאמר דבר נורא: כשירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם ושאלו 'היכן אהרן?', אמרו להם 'מת'. אמרו, 'היאך מלאך-המות יכול לפגוע בו? הרי אהרן עמד ועצרו, שנא' וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים. אם אתם מביאין אותו – מוטב, ואם לאו נסקול אתכם!'. עמד משה בתפלה, ואמר 'רבש"ע! הוציאנו מן החשד!' מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם שנא' וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן.
הקשו המפרשים, וכי מה ראה העם בפתיחת המערה שהוריד החשד מעל משה ואלעזר? כתב רבינו אליהו הכהן מאיזמיר (ה'שבט מוסר') בספרו 'חוט של חסד', שההורג אדם אינו מתעסק לקוברו בנכבדות, אלא משליכו באחד הבורות. כשראה העם את קבורתו המכובדת, אהרן מוטל על מיטה מוצעת כדרך המלכים, תכריכיו נאים ושכיבתו מסודרת, האמינו כי לקח אותו האלוקים, ומשה ואלעזר לא פשטו ידיהם בו ח"ו.
כן הדבר בהעברת תלמיד. כשאתה מחליט כי חובה להעבירו ממוסדך, מן השמים בוחנים את מעשיך, והם מעידים על טוהר ליבך. חלילה לנו מלתת לנער תחושה שהוא נכשל, מסולק ובעייתי. השמר לך מלזרוק אבן אחר הנופל. נפשו מטוטלת, ויש לנהוג בו ברגישות. זה ענין של חיים ומות! חיוך מחיה וגערה ממיתה!
'וכי נחש ממית או נחש מחיה'? המשנה מלמדנו כי ההצלה תלויה בכוונת הלב. בפרשתנו תולה משה רבינו נחש-נחשת בראש הנס, עמוד רם ונישא, ועד ימינו זה סמל עולמי של שרותי בריאות. נכוון כלפי מעלה! נשעבד את לבנו לאבינו שבשמים. פעולה יכולה להיות קטלנית, או להיות מחייה. היעקר היא כוונת הלב.
אגב דברי ר"א הכהן (מחכמי טורקיה לפני 300 שנה) שהובאו, נביא מה שכותב על עצמו: פעם אחת קיים 'הכון לקראת אלוקיך ישראל' לפני תפילה. חיפש את אבנטו, וראהו מושלך ארצה. הרים את האבנט וחגר עצמו בו. עמד בתפילה כהרגלו, באימה ובריאה, ולאחריה התיר אבנטו. או אז ראה כי לא באבנט נחגר כי אם בנחש! בסוף התפילה נשמט הנחש ארצה והסתלק בפיתולים מהירים… לזכר המאורע קרא לאחד מספריו הרבים 'אזור אליהו'! צדיקים התבטאו כי צדקת הרב גדולה מעצם הנס. ברור לנו כי אין לבעלי חיים שליטה על צדיקים. הגדולה היא שהרב לא הרגיש במה חוגר! לא הבדיל בין אבנט-בד לבין נחש, מרוכז היה בהכנה לתפילה!
לא ה'נחש' הוא הממית. תולים את קשיי הדור בנחשים הארסיים: צפעי צפייה, ושפיפונים טלפוניים. נדע כי הרעות האלה אינם 'סיבה' להתדרדרות, אלא 'אמצעי' מהיר וזמין ל"ע. הסיבה למשבר רוחני היא כאשר חשים קשיים בדרך, כישלון, עוינות וניכור. 'נכוון לבנו' להטיב, להכיל ולקרב. "כשטוב – לא רוצים לעזוב".
הורה מרן הרב שטינמן לאיש חינוך בכיר "לפני דחיית תלמיד או העברתו – עצום עיניך וחושב על בנך…".
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"המנהל, מה עושים באסיפת ההורים עם האבא של שימי?" שואל מלמד כתה ז'. "מה השאלה?" מתעניין המנהל. "נו, אינך זוכר? מאז שהוא צעק עלי בטלפון, ביזה אותי ופגע בכבודי, אני לא מוכן לדבר אתו! לא מכיר אותו! מה עושים אם יגיע בערב?". "כבר עבר מאז כמעט שנה!" מנסה המנהל "ואיך שמעון עצמו?" המלמד מסביר "שימי די בסדר, למרות שקשה לי לחשוב עליו מבלי להיזכר באביו החצוף. הוא פגע בי! זה לא אכפת לי אישית – אכפת לי על 'מעמד המחנך'. זה כמו 'כבוד התורה' שאסור לנו למחול על פגיעתו!".

המנהל חושב קמעא, וקובע שיחה עם המלמד למחרת בבוקר. כך למד ממשה רבינו, בֹּקֶר וְיֹדַע ה'…

"שב נא, אספר לך מעשה שהיה אצל ה'כהן הגדול' מאלכסנדר, רבי חנוך העניך" פותח המנהל את שיחתם. "כאשר היה הצדיק רבי העניך רב צעיר סבל מרדיפות וביזיונות ממתנגדיו, אנשי בליעל. בין רודפיו היה עשיר נכבד שביזה אותו נוראות, ועפ"י דין תורה היה חייב בנידוי. הרבי לא הסכים בשום אופן לנדותו. אנשי שלומו חשבו שהוא נמנע מכך מחשש שהמלכות תחייבו לשלם אלף זהובים כמנהגם בימים ההם. התגייסו והביאו תלמידיו אלף זהובים לרב, ואמרו שאין שום מניעה מלפעול נגדו כדת וכדין, בנידוי וחרם!

הסביר להם הצדיק "יתכן שעל פי דין תור צריך לפעול כנגדו, אך אני לא אפגע ביהודי. בכדי לנדות אדם, כדי להחרימו ולהתיר זלזול במעמדו מחובתנו להיות בטוחים בשעת מעשה שלא יהיה בה שום פניה, בלתי לה' לבדו, לכוון בה אך ורק למען כבוד ה' וכבוד תורתו הק'. אסור לערב שום מחשבה אחרת, ובפרט – נגיעה אישית ח"ו, נקמה ונטירה. לא אוכל לנדותו! וכי בטוח אני שמחשבתי זכה וטהורה לשם ה'? ברור לי שאין בקרבי כלל מחשבה על כבודי או על פרנסתי? על מעמדי ועל דעת הקהל? ולמה תצא זאת מלפני?".

"ועתה", מסביר המנהל פניו למלמד הפגוע, "הרבי מאלכסנדר, שהיה צדיק אמיתי, ת"ח ופוסק הלכה, חשש מפנייה הפוגמת בטוהר המעשה, משך ידיו ולא גזר נידוי. האם אנחנו יכולים לנהוג חרם ופגיעה בזולת?"

התורה מעידה כי משה רבינו היה עניו מאוד מכל האדם. רבינו ה'שפת אמת' כותב שמרוב ענוותנותו המוחלטת משה לא הרגיש כלל בצאתו ובואו לפני העם שהינו נוהג ברמה. משום הכי האשימו אותו מתנגדיו 'ומדוע תתנשאו'. רק משה רבינו לבדו יכול להעניש את קורח. נקי כפים ובר לבב, ללא כל פנייה!

כמה קשה להיאבק ב'נגיעה אישית'? עבודת המלמד מטוטלת בין דעות של הורים, הנהלה וחברים לצוות. מחד – הוא חפץ במקום של יחס והערכה, ומאידך – עליו לחשוב על תלמידיו תוך הנמכת עצמיותו… כמה "עונשים חינוכיים" (במרכאות כפולות) נחסוך, כמה 'הרחקות וסילוקים' נמנע, כאשר נפעל בטוהר, לשם שמים, ללא פניות אישיות. כמה 'דחיית רישום' בגלל שיקולים חיצוניות, כמה 'ברוגזים' הרחיקו תלמידים מעולם התורה. כמה נערים נקטפו מישיבות באיבם, נתלשו מעץ החיים? הבחור ננשר, המרחיקו הוא הוא הנושר!

אפילו משה איש האלוקים, נזהר! כאשר בנות צלפחד השמיעו 'והוא לא היה בתוך העדה הנועדים… בעדת קורח', משך משה ידיו, וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'! פי' השל"ה הק' כי חשש מנגיעה אישית! גם במעשה זמרי 'נתעלמה ממנו הלכה' כי זמרי העז פניו ושאלו 'בת יתרו, מי התיר לך'. חז"ל קבעו 'עשה לך רב' כי לך יש נגיעה! אינך יכול לשמש 'הרב של עצמך', עליך לקבל דעת רבנים אחרים בכל הנוגע אליך!

מי מסוגל להעיד על עצמו שמעשיו הם 'לשם שמים'. גם כשנדמה לו שהוא לגמרי אובייקטיבי, אינו יכול להשתחרר מהנגיעה האישית שלו. נשנן לנו את דברי רבינו הק' מקוצק שדרש דרש "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – שה'לשם שמים' יהיה גם הוא לשם שמים! קל לחלוק. קשה לחלוק לשם שמים.

                                בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כאשר בננו הפעוט נחבל מיהרנו לחדר מיון. לאחר צילומי רנטגן ואולטרסאונד שאלתי את הטכנאי ברוב לחץ "נו! מה אתה רואה?". הוא השיב באדישות "אני רק טכנאי. לא מפענח. תמתין לרופא, הוא יפענח".

לרבינו הרמב"ן גישה ייחודית לגבי חטא המרגלים. לדבריו, שילוח מרגלים היה מהלך טבעי והכרחי לקראת כיבוש, לדעת מהיכן יתחילו לכבוש, כי לא רצו לסמוך על הנס, "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות…". הדבר היה טוב בעיני משה, ונטל רשות מהקב"ה, שהסכים על ידו לכתחילה. ואם כך, מה היה חטאם? הם נשלחו להביא אינפורמציה וחזרו עם פרשנות. במקום לספק עובדות, הגישו המלצות. את הבעת דעתם פתחו באמירת "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד…" בכך חרגו ממסגרת שליחותם.

רבינו בעל ה'עקידה' הרחיב: "ובזה הדבר הגדילו רֶשַׁע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל 'מרגלים' ונכנסו בכלל 'יועצים'. ולזאת הסיבה חטאו מאד השומעים מהם, הליועצים נתנום להם? משל לאדם האומר לשלוחו 'בא נא אל בית התגר, וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, והסתכל בטוב צמרה ופשתה, בארכה וברחבה, במראיתה ומחירה, והשב לי דבר, כי חפץ אני לקנותה'. והיה אם יבא איש זה ויאמר לו 'ראיתיה, והנה צמרה נקי, והיא ארוכה ורחבה, ומראיתה ירקרק או אדמדם, ומחירה אלף זהובים', הנה הוא הטיב בשליחותו, ולא יצא מכללו. אמנם, אם אמר לו 'ראיתיה, והנה היא טובה ורחבה, וצמרה טוב ונקי, אבל מראיתה ירקרק או אדמדם, ומחירה גדול שהוא אלף זהובים", הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ.

וזה במה שהטעים דבריו במילת 'אבל', כי בזה כיון לומר: הנה מצד צמרה ושיעורה היא נאותה לך, אמנם מצד מראיתה ומחירה לא תֵּאוֹת לו. כבר יש לתגר תלונה גדולה עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו, וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה, כי הליועץ לקחו?"

יזכרו המחנכים שהינם שלוחים להועיל, 'מרגלים' – ולא יועצים, 'טכנאים' – ולא מומחי פיענוח. כשנדרש למלא שאלון לגורם מקצועי, ידייק בתיאור נתונים כמות שהם, כי אין בסמכותו להסיק ולפענח. אוי לו למלמד שדרוש מהורים על דעת עצמו כי תלמידו בעל תסמונת 'קצב וריקוד' "זקוק לכדור 56 מ"ג…" .

מותר לדווח 'הילד מתקשה בקריאה' אך לא להוסיף 'הוא בעייתי ומתקשה בקריאה'. אל תשלול ילד כי הוריו גרושים, אל תפסול תלמיד כי אחיו 'נושר'. דווקא להם יש סיכויי הצלחה מוגברים. עצה: דמיין את הספר שֶׁיִּכָּתֵב בעתיד על תולדות תלמידך זה, הרוגש והמאתגר. מה יכתבו על המלמד שלימדו בצעירותו…?

כך במעבר משנה לשנה. טוב ומומלץ למלמד ליטול 'מידע' מהמורה הקודם, טוב שיכיר 'הדרך יעלה בה'. אך חלילה מלהוסיף פרשניות ודעות. כן 'פלוני שקט'. לא 'שקט, בטח סובל'. כן 'עירני'. לא 'עירני ומעצבן'.

הקב"ה, בורא כל הנשמות, הוא רבון כל המעשים. לא בני הענק עצמם הפחידו את אבותינו, אלא התיאור המלחיץ של המרגלים. הקב"ה בורא ילדים בעלי תכונות שונות אלה מאלה, והוא גם מאתגר אותנו להשכיל ולהכיל את כולם. לא הנתונים מכבידים עלינו כמו התוויות וה'דעתנויות' שנלוות ו'מחליטות' לנו.

פיענוח שייך לרופא. תפקיד המחנך הוא לראות באור חיובי. להאמין כי נשמה שנתן הקב"ה בכיתתו – טהורה היא. המרגלים חטאו ב'אפס'. גם אם יש תלמיד שמצבו 'אפס', אל תפרשן 'אפס סיכוי', או 'אפס אחד גדול'. אדרבא! תהיה אתה ה'אחד' וְהַעְמִידוֹ לימינך, בכך תזכו יחד להיות 'אחד אפס'!

הֱיֵה ככלב בן יפונה, זה שרוח אחרת היתה עמו, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל! וה' אִתָּנוּ!

בהצלחה בעבודת הקודש!

 להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ'