מחבר: אחיה

אמא, אם יש לי 1 +1 אז כמה זה שווה? שאלה ריקי בת ה-3 . יוני הבוגר יותר הסביר לה שמה הבעיה, עושים באצבעות וככה יודעים. יאיר הקטן בן השנתיים החל לדקלם במתיקות כובשת, 1,2,3,5,6,7,8,9, כמה דילוגים קטנים, אבל הוא ממש בכיוון…

תרצו או לא תרצו למספרים יש מקום מרכזי בחיינו, פעילויות יומיומיות רבות קשורות במספרים. כבר מגיל קטן הילדים נפגשים במספרים והם מהווים בסיס ליכולות חשבוניות מתקדמות. מקצוע המתמטיקה נלמד לאורך כל שנות ביה"ס, אולם ההתפתחות הבסיסית מתרחשת בגיל הרך.

כמו כל דבר בהתפתחות, היכולת להבין מספרים ומושגי חשבון אינה מופיעה פתאום משום מקום, אלא נבנית בהדרגה  ולכן יש צורך בבניית תשתית רחבה המבוססת על הקניית מושגים ופיתוח החשיבה.

עטרה בן דוד קל"ת, מספרת לנו על המספרים ונותנת לנו טיפים שווים ואטרקטיביים להקניית מושגים ופיתוח החשיבה המתמטית. 

למושג מספר חמישה היבטים:
א. ספירה- לציין את שמות המספרים ברצף ולפי הסדר.
ב. מניה- התאמת המספר לכמות החפצים.
ג. סדר- מספר סודר, המציין מהו המקום של פריט מסוים בתוך הקבוצה (ראשון, שני … אחרון).
ד. רצף- 3 נמצא אחרי 2 ולפני 4.

בנוסף לכך, הבנה חשבונית מבוססת על רכישת מגוון מושגי גודל, כמות, זמן וכיוונים בהתאם לגיל הילד. לכן

חסיד מתייצב בפני רבו הגה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע ואומר, "רבינו! זכיתי שתורתי קבע ומלאכתי ארעי. עיני טובה וידי פתוחה לצדקה וחסד. ליבי ער וחם בתפילה. מהדר אני בגינוני טוהר ומקפיד על קלה כחמורה. עתה בהגיעי לשנתי החמישים, 'נפשי בשאלתי', אני רוצה לזכות לראות את פני אליהו הנביא. אני חש עצמי ראוי לכך!".

הרבי הופתע בשומעו בקשה יוצאת-דופן זו, אך התייחס ברצינות. לאחר מחשבה הגיב "חג הפסח קרב ובא. המוכן אתה לוותר על שמחת יו"ט בחיק משפחתך בשביל כך?". החסיד השיב בחיוב! הרבי ממשיך "סע לכפר פלוני, בַּקֵּשׁ מאיש פלוני להתארח בביתו בימי החג הראשונים, כי שם, בבית זה, יופיע אליהו הנביא!". החסיד שמע ואין קץ לאושרו! מיהר ושיגר אגרת לביתו, בה מתנצל על שייעדר מהבית בחג, ומסביר כי לפניו 'הזדמנות של פעם בחיים'.

בהגיעו ליעד ראה עליבות ועניות, ילדים לבושים בדלות ובית מתפורר. הבין כי בעל-הבית הינו צדיק נסתר, שהרי אליהו הנביא יתגלה בחלקו! שאל בזהירות האם באפשרותם לארחו 'לכבוד יום-טוב' ומיד נענה במאור פנים "אצלנו 'כל דכפין ייתי ויפסח' אינה מליצה!". בימים הספורים שנותרו עד החג פיזר החסיד מהונו והעניק לבעה"ב ביד רחבה כ'השתתפות' בהוצאות יו"ט. הוא מימן לבני המשפחה כולם הלבשה חדשה. מצרכי מזון נקנו כיד המלך. האורח טרח וקנה לבית כסאות חדשים, כלי בית, מפות ווילונות. הוא הביא נגר לתיקון קורות ורעפי הגג הדולף, ושיפוץ דלתות וארונות הבית. 'פנים חדשות' באו לבית. הכל צבוע מחדש, בוהק ומאיר. מאופסן בשפע מצרכי החג.

ליל התקדש חג. כולם לבושים בהדר וחן. הבית מואר בזוהר חגיגי. השולחן ערוך 'בכל מכל כל'. בעה"ב עומד לפתוח את 'ליל הסדר'. האורח מרוגש בכל רמ"ח ושס"ה. מצפה הוא לגילוי אליהו. מבעוד יום הירבה בטבילות היטהרות, סיים ספר התהלים וקרא פסוקי 'קרבן פסח'. בטוח הוא כי כעת, בקידוש וברכת 'שהחיינו' יזכה למימוש תאוות נפשו. אך כלום לא קרה. קִוָּה האיש, תיכף, תיכף… עיניו מרצדות אבל לא רואות דבר. מצה, מרור, כורך, אפיקומן… במזיגת 'כוס של אליהו' ופתיחת דלת הבית לאמירת 'שפוך חמתך' היה בטוח שהנה, עכשיו… אך לא כלום! הלל נרצה… בתום 'הסדר' קרא 'שיר השירים' בדביקות הנפש, שהרי אלו הן רגעים מסוגלים, אך עד מהרה חטפתו שינה.

בבוקר קם החסיד, מאוכזב, אך הבין כי ב'ליל הסדר' השני, כנהוג בחו"ל, יזכה למילוי משאלתו. המתח חזר על עצמו בכל שלבי הלילה המקודש, אך שוב, אחרי אמירת 'שיר השירים' שקע בתרדמתו, ולא זכה לראות פני אליהו.

בחול-המועד יצא תיכף לברדיטשוב. רבו הק' קיבלו במאור פנים "ברוך הבא! אשריך שזכית!" החסיד תמה! הרי לא ראה את אליהו. אמר לו 'סנגורן של ישראל': "אתה זכית להציל משפחה יהודית מחרפת רעב, ומעשות חגם – חול. לאחר שיצאת פנתה הבת הקטנה לאביה ושאלה 'אבא'לה, האם גם בשנה הבאה יבוא אלינו אליהו הנביא?'. אתה היית 'אליהו הנביא' שלהם! אילו היית מביט בְּמַרְאָה היית רואה את פניך, פני אליהו הנביא! בכל הדורות מתגלה אליהו הנביא להושיע את ישראל ברגעים של צר ומצוק. השנה, אתה הופעת בביתם כדוגמת אליהו הנביא עצמו!".

ב'שבת הגדול' חותמים ההפטרה בנבואת מלאכי "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא". נתבונן כיצד יכולים אנחנו להיות 'אליהו הנביא'. מי יכולים לחזק – במעשה טוב, בסיוע ממוני או גופני? איזו נפש שוקקה נרווה במילה טובה ודברי עידוד ונוחם? איזו חשכה נאיר, אילו נשמות שחוחות נזקוף ונעמיד בקרן אורה? נבשר צדק ליחיד ולרבים!

שליחותו של אליהו היא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. היאך ננצל את 'זמן חרותנו' בשאיפה למילוי נבואה זו? נקדיש זמן לקראת החג ובימי חוה"מ לִפְנוֹת ולהתקשר לתלמידינו ולהוריהם, לאחל בברכת החג, להתעניין בשלומם, ובעיקר – להחמיא ולחזק. נושיט יד אוהבת לזקוק לעזרה, עזרה פיזית כמו גם עזרה רגשית.

הבה נהיה 'אליהו הנביא' גם בתוך בתינו. בפיוט המושר עליו במוצ"ש אומרים אִישׁ מוּסָרָיו הִקְשִׁיבוּ כְּמֵהִים – גם כשמוטל עלינו להוכיח, נעשה זאת בנועם ובהשכל, שיהיו כמהים וצמאים לשמוע דברינו. תַּצְלִיחֵנוּ עַל יָדו בַּתּורָה…

ברכות עד בלי די!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עם בוא ימי האביב נקרא בשבת זו את האחרון בד' הפרשיות: 'החודש'. מתנה טובה הטביע הקב"ה בעולמו, כח ההתחדשות. כמו עץ ושיח השדה אף האדם מתעורר ומחדש את פריחתו ולבלובו. להיטהר ולהתקדש, חידוש הלב.

רש"י עה"פ בתהלים (ק"ג) תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי כתב 'נשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה. ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו'. שתי התחדשויות מזכיר רש"י, האחת: התחדשות קבועה ועונתית, מדי שנה. והשניה: חידוש כללי יזום, ריענון מוחלט. התנערות מתוכננת לקראת עתיד מחודש ומוצלח. קשה מאוד אך כדאי!

האגדה על אותו 'מין נשר': הנשר עשוי להאריך ימים יותר משבעים שנה, דבר נדיר בקרב בעלי הכנף. אך לאחר ארבעים שנותיו הראשונות הוא כבר מתקשה בְּצֵיד מזונו. הוא בסכנה קיומית. טְפָרָיו, אלו ציפורניו הגדולות, נעשו קהים ורכים ואינם יכולים עוד לתפוס ולאחוז בטרף. מַקּוֹרוֹ החד בו קורע ואוכל בשר, התארך ונעשה מעוקל מאוד, ובקושי יכול להינעץ במזונו. נוצות גופו נעשו עבות וסמיכות, והן מכבידות על מעופו הנישא. 'מלך העופות' חייב לבחור: מוות או התחדשות. הנשר הזקן עולה ומסתתר בין סלעים בהרים גבוהים. שם בהיחבא מכה את מקורו בסלע עד שזה נשבר ונושר. הנשר ממתין, כואב ורעב, עד שמקור חדש יגדל. במקור החדש והחזק הוא עוקר טפריו החלשים. הנשר נתון ברעב ובסכנה עד שיצמחו מחדש. ואז, עם הטפרים החדשים, החזקים והחדים, תולש הוא את נוצות גופו וכנפיו הכבדות והדחוסות, ושוב ממתין, המתנה 'מורטת' עצבים, עד שיתכסה בנוצות רעננות. השינוי שעובר – קשה. אך העתיד האיכותי, עם יכולת לעוף ולצוד כראוי, מעורר בקרבו 'כח סבל' לשרוד תקופה כואבת זו. בתום 'תהליך ההתחדשות' ישוב וידאה בשמי רום, הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה (יחזקאל י"ז ג).

הנביא ישעיה מכריז לנו (מ' ל"א) וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים.. אבוי לנו לשקוע בתרדמת השגרה השוחקת, המשתקת חיוניותנו ומכבידה על יעילותנו. עלינו להחליט: להמשיך בחיים ריקניים או לפעול, לעמול ולהתחדש!

לאחרונה פגשתי בקורס 'הכשרת מלמדים' איש בעל זקן-שיבה. שאלתיו בנימוס האם חדש הוא בשדה החינוך. הלה השיב שהוא מלמד עשרות שנים, אך לאחרונה חש ב'עייפות'. הוא נרשם לקורס להתחדש ולהתרענן! כה לחי! כמו הנשר, בכדי לשרוד ולחיות בחיוניות נמרוט את הרגלנו הנושנים, נעקור מוסכמות מכבידות, ונשתחרר מגישות שאיבדו יעילותם. שיעור תורני חדש! שבירת נוהג מְמַכֵּר! למידת תחום טרי ומרענן! דבר זה רלוונטי מאוד בעבודת השם ובחיי המעשה, ואף בתוככי התא המשפחתי. זה אכן תהליך מורכב, יש בכללותו רגעים קשים וכואבים, אך התוצאה החיובית מצדיקה! לכך התכוון הרבי הק' מקוצק "אין חסיד זקן – כוחו הוא כשל שלשה אברכים צעירים"!

ברם, התחדשות דורשת חשיבה נכונה, ולעתים ליווי והדרכה. דווקא בימינו, דור ה'חד-פעמי', דור חסר סנטימנטים לֶעָבָר וללא סבלנות לחוות תהליכים, עלולים לטעות ו'להתחדש' בצורה שגויה. רוצים ריגושי חידוש! מחליפים רכב, מטבח, משקפיים, מקום עבודה, בית מגורים, ומוותרים אף על רכיבי-יסוד ועקרונות שאינם ניתנים להחלפה… בפרשתנו נלמד על טומאת וטהרת המצורע. התורה מלמדת כי תהליכים אלה הם על-פי כהן. להסגרת אדם בבידוד מכאיב מחוץ למחנה, ולהיפך – להשיבו בששון לקרב המחנה ולחיק משפחתו, ההחלטה היא רק בידי הכהן מומחה.

מחד – נדרשת מאתנו התחדשות ושינוי. אך מאידך – בל נעשה צעדים בלתי-מבוקרים. לפני שנחליט 'לתלוש לעקור ולשבור' נחשוב במתינות, נשוחח עם מומחה-תחום, ונפנה לקבל הכרעת צדיק אמת. נזכור שאדם קרוב אצל עצמו!

במסגרת 'נקיון פסח' ננקה ונאוורר גם את חדרי ליבנו. נשליך מטענים מיותרים שתופסים 'מקום יקר' בלב. נשכח ונסלח, נתנקה ונתרומם. כנשר הזקן נעשינו כבדים ומחוסרי-מעוף בגלל מטען הרגלים מיושנים. נשמור על ערנות ורעננות מוחנו באמצעות הפעלתו הנכונה והקבועה. נסלק סטיגמות מיושנות ודעות קדומות המעמיסים על נפשנו. נתפלל להקב"ה, כימי צאתנו מארץ מצרים, שָׂאֵנוּ על כנפי נשרים וְהַבֵא אותנו אליך ונשובה, חדש ימינו.

חדש חדש ונתחדש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

העולם אומר 'סוף טוב – הכל טוב'. אך בפועל לא תמיד זוכים לראות בסוף הטוב של אירועים עצובים וקשים. למרות זאת מאמינים ש'הכל טוב'. יצאנו כעת מימי הפורים, קראנו במגילה על מקרים מטלטלים ומלחיצים שבסופם התחברו ל'סוף טוב' מושלם! כשמש היוצאת מאחורי עננים שחורים, כך נתגלתה יד ה' והיתה לה' המלוכה. נזכור דרשת הקדמונים "הקורא את המגילה למפרע" המאמין רק מהסוף להתחלה, כשמבינים 'מה היה פה' – "לא יצא"! יש להאמין תמיד. לפעמים זוכים לראות את ה'בסוף', אך יש ו'התוכנית האלוקית' נפלאת מעיננו.

גאון מופלג ואף גביר גדול היה הג"ר בעריש מייזליש רבה של וורשא. בביתו החזיק ישיבה – על חשבונו – ובה מסר שיעורים עמוקים לתופסי תורה. פקידיו ועובדיו ניהלו את עסקיו המסועפים ברחבי היבשת. זכה הרב בס"ד ל'שני שולחנות' ושמו נישא לתהילה. בימים ההם, הצאר הרוסי יצא במכרז וחיפש אספקת קורות עץ לבניית ארמון חדש. מדובר בעסקת ענק. הרב מייזליש נגש למכרז, והצאר שהכיר ביושרו ובחר בו. הרב עשוי להרויח הון רב ורווח משמעותי. הוא לקח הלוואה גדולה מבנק צרפתי, קנה עצי יער, העסיק פועלים לכריתתם, רכש אוניות תובלה שיושיטו את הקורות על הנהרות עד ליעדם. 'וַעֲבֻדָּה רַבָּה' שמתן שכרה בצידה, בעין יפה. עבודה של כשנה תמימה.

ויהי היום, במשרדי הרב מתקבלת ידיעה נוראה: בגלל גושי קרח בנהר, שלש האוניות טעונות עצים טבעו במצולות. פירוש הדבר, העסקה ירדה לטמיון. הרב לא יוכל לספק עצים במועד שנקבע, הצאר לא ישלם את הכסף המסוכם, וממילא אין לרב איך לשלם חובותיו לבנק הצרפתי ולפועליו. הרב נקרה לפשיטת רגל. מי יבשר לו בשורת איוב זו?

תלמיד פיקח קיבל על עצמו את המשימה. בתום השיעור העיוני שרתה רוח טובה על הרב. פנה התלמיד וביקש שיחת התייעצות. פתח ושאל "המשנה מלמדת 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. לא נאמר שיש לברך על שתיהן, הטובה והרעה, אלא 'כשם', באותה הרגשה. רבינו! איך עושים זאת?" הרב השיבו "המאמין שהכל לטובה מאת ה' מברך אף הרעה בכוונת הלב!". התלמיד ממשיך "וכיצד שמחים על דבר רע, ומברכים על מעשים רעים וקשים?" הסביר הרב שאין רעה יוצאת מלפני המקום ב"ה. הכל טובות! יש להאמין 'אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה' שהכל חסדים, וכך אפשר לברך בטוב-לבב 'ברוך 'דיין האמת' כשם שמברך בשמחה 'ברוך הטוב והמטיב'.

התלמיד מתעקש. "אכן, מברכים על הרעה, אך ממש 'כשם שמברך על הטובה'? בחודש שעבר ראיתי את הרב רוקד בנשואי נכדו. פניו אורו בהודיה לה' על טובתו. האם כך יש לברך גם על הרעה?" הרב מהרהר ומשיב: "לכאורה זו דרישת המשנה, להתבונן בחסדי ה' עד שיברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, בשיר וריקוד!". המתין התלמיד ברגע של דומיה, פנה לרבו ואמר "רבי, תתחיל לרקוד!" ובישר לו על האסון הנורא שפקד את עסקיו. הרב מייזליש קרס תחתיו והתעלף! כשקץ אמר בקול רועד "קל לדבר על אמונה, אך כשזה מגיע 'למעשה' זה בכלל לא פשוט'.

לא-עלינו, אחינו בני ישראל חווים אסונות נוראים, יתמות ושכול, ימי שמחה והוד (דוגמת ל"ג בעומר וזמן מתן תורתנו) הופכים לאבל ויגון. אבות נפטרים ב'ערב חתונה' ואימהות צעירות המותירות יתומים רכים. חשוב מאוד להטעין נפש תלמידינו במטעני אמונה ודעת, עוד בטרם יבואו ימי הרעה ל"ע [שבהם מוסתרת בוודאי טוב וחסד]. מלמדים אמונה!

אהרן הכהן משכל בפרשתנו את שני בניו. ביום שמחת ליבם! יום שנטל עשר עטרות, הכהנים התקדשו ונכנסו לעבודה. יום 'חתונה'. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. מקבל דין שמים. עצם העובדה ש'נתייחד עמו הדיבור' מעידה כי אין בלב אהרן צער ועצב, שהרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. דרש הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה: לא נאמר 'וישתוק אהרן' אלא וידום. שתיקה היא חיצונית, דממה היא פנימית. לא שתק בלבד, אלא 'דמם' כאבן בתוך ליבו. מובאת גירסא קדומה של תרגום "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן – וְשַׁבָּח אַהֲרֹן" הוא שיבח את הקב"ה בשמחה מתוך אמונה תמימה!

גם פרשת פרה מלמדת כי אנחנו 'לא מבינים'. טבע הצעירים לרצות להבין הכל. נסביר להם שאף שלמה החכם מכל אדם, מכריז על פרה אדומה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. החכמה האמיתית היא להודות 'וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי'!

רבש"ע! אל תביאנו לידי ניסיון, אך טוב וחסד ירדפוני כל הימים במאור פניו של השי"ת, בנגלה ובשמחה.

                                                 בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                          יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מדוע מתחילים ללמד את הילדים מחומש ויקרא? כיצד נוכל להנחיל לצעירי הצאן עולם של ערכים ומשמעויות הנלמדים בין השורות של ספר ויקרא?

מדוע מתחילים ללמד את הילדים מחומש ויקרא? כיצד נוכל להנחיל לצעירי הצאן עולם של ערכים ומשמעויות הנלמדים בין השורות של ספר ויקרא?

זהו מעשה שהיה -או כמעט שהיה- בתקופת שלטון הצארים ברוסיה.

באותה תקופה היו היהודים סגורים ומוגבלים בתחומי מושב וכל נסיעה לעיר רחוקה, ולמוסקבה במיוחד, חייבה רישיון מיוחד. 

גיבור סיפורנו, יהודי מפולפל בלימודו ובקי גדול בהוויות אביי ורבא, הצליח לאחר מאמצים רבים להשיג רישיון מיוחד מטעם השלטונות כדי לנסוע מאודסה למוסקבה. הוא עלה לרכבת ותפס את מקומו. בתחנה אחריו עלה לרכבת נוסע נוסף והתיישב מולו. 

היהודי המפולפל מלימודו הסתכל בנוסע החדש ומיד חשב לעצמו: מי יכול להיות הנוסע הזה? הוא בודאי איננו איכר, ואם איננו איכר הוא בודאי בא מן האזור הזה.

אם הוא בא מאזור זה הוא חייב להיות יהודי, כי זהו הרי אחרי הכל אזור יהודי. 

ואם הוא יהודי, לאן הוא יכול לנסוע ברכבת זו?… הלא אני היהודי היחיד מאזורנו שקיבל רישיון לנסוע למוסקבה? 

אהה! הרי בסמוך למוסקבה יש עיירה קטנה, 'סאמבט' שמה. לשם ודאי מועדות פניו, כי לעיירה זו אין היהודים זקוקים לאישור מיוחד מהממשל כדי לנסוע. 

אבל למה שייסע יהודי לסאמבט? 

הוא בודאי נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות המתגוררות בעיירה זו – הסיק ידידנו. 

וכמה משפחות יהודיות יש בסאמבט? רק שתיים – ה'ברנשטיינים' וה'שטיינברגים'. 

הברנשטיינים הם משפחה איומה ונוראה. לכן אין להניח כי צעיר חיובי ומרשים שכזה ייסע למשפחה כזו. אז הוא בטח נוסע לבקר אצל השטיינברגים. 

לשטיינברגים יש רק בנות. אולי הוא נשוי לאחת מהן? ואם כן, מי מהן הוא נשא לאשה? שמעתי ששרה נישאה לפרקליט נאה מבודפשט ואסתר נישאה לאיש עסקים מז'יטומיר. 

לפי מראהו הוא נראה יותר כפרקליט ולא כאיש עסקים, ולכן שמו חייב להיות 'אלכסנדר כהן'. אבל אם הוא בא מבודפשט האנטישמית, הוא ודאי לא השאיר לעצמו את השם כהן במקצועו. 

איך משנים ההונגרים את שמותיהם? מ'כהן' הם הופכים בדרך כלל לקובאץ'. אך ההונגרים האנטישמים אינם מתירים לכל כהן לשנות את שמו. 

אם התירו לו משמע שיש לו מעמד מיוחד. אולי דוקטורט מהאוניברסיטה. 

כאן כבר פנה ידידנו המפולפל אל הנוסע בשכנותו ואמר לו: "מה שלומך ד"ר קובאץ'?…" 

"תודה לך, טוב מאד" -השיב האיש המופתע- "אך מנין ידעת את שמי?" 

"אהה..", השיב היהודי, זה הרי ברור ומובן מאליו!…" 

מדוע מתחילים בתורת כהנים?

המדרש (ויקרא רבה ז, ג) מביא: "אמר ר' אסי, מפני מה מתחילים ללמד תינוקות בתורת כהנים (חומש ויקרא) ואין מתחילים בבראשית?

אלא, שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים".

ה"כלי יקר" הוסיף וביאר גם שהאות א' הקטנה שבויקרא זעירא, כדי לרמוז בכך על התינוקות הזעירים שמתחילים את לימודם דווקא מויקרא, וכי יש בכך משמעות כפולה גם לכך שהעוסק בקרבנות נטהר להיות כילד קטן, החף מכל חטא. 

תשובה זו מתעלמת אולי במכוון מהפן הדידקטי של משמעות הלמידה בספר ויקרא.

מדוע מונהג להתחיל למידה משמעותית עם הילדים דווקא בתורת הקרבנות, נושא שהוא קשה להבנה, לא מעשי כ"כ, ורחוק ממציאות החיים של הילדים?

המפרשים שואלים עוד גם על נוסח התשובה שבמדרש: אם משום 'יבואו טהורים ויעסקו בטהרה', מה הבעיה בחומש אחר? הלא כל התורה כולה טהורה, ומדוע א"כ שלא יתחילו מבראשית?

כמו"כ היה מקום להבין, הלא ידוע שסדר הקרבנות נתקן לדורות כאלטרנטיבה לעבודת הקורבנות שנתבטלה "אמר לפני רבש"ע, תינח בזמן שביהמ"ק קיים, בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראים בהם לפני, מעלה אני כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם" (בראשית רבה טו, ח)

וגם לפי תוספת זו מהדהדת התמיהה; מה בוער בדיוק להתחיל ללמוד עם ילד, שאינו יודע חטא מהו ואינו מתחייב בעצמו עד לגיל בר המצווה בשום עוון, דווקא בסדר הקרבנות שבסדר ויקרא העוסק בחטא ועונשו, ודרך התשובה שבקרבנות ווידוי וכיו"ב?  

לשורש המנהג

למעשה נראה, מנהג זה, הצליח להשתרש ולשרוד בתלמודי התורה אלפי שנים, על אף שאינו הלכה ממש.

שורשי מנהג זה עתיקים מאוד ומקורם ככל הנראה עוד מתקופת הבית הראשון.

הכהנים בתקופת הבית היו ממונים גם על הוראת התורה (כמו שנאמר בירמיהו יח, יח; וביחזקאל ז, כו, "כי לא תאבד תורה מכהן"). מכאן מניחים החוקרים שבתי-הספר הראשונים שהיו בעם ישראל נוהלו על ידי הכוהנים, ותפקידם היה להכשיר את צעירי הכהונה.

לפי זה מסתברת גם ההנחה שחומר הלימוד המרכזי מקטנות היה קשור לענייני הכוהנים ונלמד מספר 'תורת כוהנים'. חיזוק לטענה זו אפשר ללמוד מכך שמדרש ההלכה לספר 'ויקרא' נקרא 'ספרא' – כלומר ספר סתם, ורש"י מסביר (בבלי, חולין, סו ע"א) – "לפי שהיה שגור בבית-המדרש בפי כולם".

גם מהמובא באבות דר"נ כסיפור על רבי עקיבא שהחל ללמוד תורה בגיל מאוחר, ניתן לראות כי זהו מנהג שהשתרש גם בשאר בתפוצות ישראל מקדמא דנא להתחיל את הלמידה המשמעותית שלאחר אותיות הא"ב בחומש ויקרא- 'תורת כהנים':

"הלך לו אל בית-הספר והתחיל לקרוא בלוח הוא ובנו. אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף–בית ולמדה, אלף–תיו–ולמדה, תורת כוהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה…"

במהלך השנים, בפרט לאורך ימי הביניים ותקופת ההשכלה, נוצר סביב מנהג זה פולמוס, שהוביל לתוצאה חלקית של שינוי המציאות בחלק מתלמודי התורה שמתחילים "מבראשית" ואכמ"ל. 

כל ההתחלות קשות

אך יתכן כי לתחילת הלמידה מויקרא ישנה משמעות רבה ועקרונית המכוונת להחדיר גם הבנה בדפוסי הלמידה הדידקטיים – תורניים.

הדבר ראשון שהילד שלנו ילמד כשיתחיל מויקרא הוא שתורה זה לא רק 'סיפורים'.

סיפורים שמענו כבר מהגננת, ואותם התחלנו דווקא 'מבראשית'. דווקא תהליך ה'למידה' בגיל המאוחר יותר של הילד מתחיל מויקרא, חומש קשה ומורכב יותר. ללמדנו וללמד ישירות או בעקיפין את הילד הנכנס בשערי הלמידה ש'ללמוד תורה זה קשה בהתחלה!..'

כלומר, תדע כבר מתחילה שלהיכנס לעולם התורה זה דבר מורכב ולא פשוט. גם הדרך לרכוש את הידע- המצריך כלים רבים יותר מאשר למידה אחרת (חשבו נא כמה מורכב לילד לקבל ולהבין את הוראת הגמרא ואת צורת הדף, אוצר מילים, השפה הייחודית, ללא פיסוק, היררכיה כרונולוגית, ההקשרים, משמעות הלכתית, כללי לימוד ועוד, השונים מכל למידה אחרת).

גם המשמעות הפנימית של הלימוד והעובדה שיש ללמידה ביטוי חיוני בחיים בשטח, ולא רק לימודי 'תיאוריה' בעלמא, גם לנוכח קשיים והתמודדויות, טבעים ויצרים שמושכים בשונה מהנלמד.

החובה ללמוד גם כאשר הלמידה עצמה לא תמיד מעניקה תשובות עד לשורש הדבר כמו במקרה של "חוקים" בתורה, שאמנם ניתן למצוא בהם "טעם", אך סיבתם השמיימית איננה ידועה לנו אל נכון, והקושי ללמוד ולעשות בלי לרדת לחקר סיבת הדבר אינו מובן מאליו.

מכלול הנתונים הללו, הינם עובדות לקושי הקיים בכניסה לעולם הלימוד התורני. כאשר ילד נכנס לעולם הלימוד איננו משלים אותו בעובדות ומבטיחים לו 'גן של שושנים', אלא משדרים לו מיד: "כל ההתחלות קשות!…"

אנו פותחים כביכול את כל הקלפים על השולחן ומספרים לו: 'דע לך ילד, כי העולם אליו אתה נכנס, אינו קל. קיים פה קושי, קיים כאן מאמץ, נוכל גם לעזור לך מנסיון שלנו, אך דע לך שהמאמץ הזה גם משתלם ומתגמל, בעוה"ז ובעוה"ב'.

מי שיתאמץ ויתחבר גם מתוך הקושי יראה גם התקדמות וצמיחה, וכאמור רק 'ההתחלות קשות', אך סופם של הדברים שכאשר נמצא בהם עניין וחיבור אישי נזכה לס"ד ונגיע לידי הנאה ומתיקות בלימוד, כמובא בהפטרה בפרשה: "לא אותי קראת יעקב, כי בי יגעת ישראל" והסביר המגיד מדובנא שהפירוש הוא שאם אתה "יגע" וסוחב בקושי, אז מתגלה שכנראה ש"לא אותי קראת יעקב", כי המטרה של הקב"ה היא לא להקשות עלינו אלא לתת לנו עונג והנאה רוחנית בלימוד. אם אנחנו נשארים ורואים בזה קושי גם לאורך זמן, אז כנראה שעשינו משהו לא נכון בתהליך ובדרך, ואנחנו סוחבים אולי מטען אחר.

המבחן האמיתי בסופו של דבר יהיה- מה נשאר ממה שלמדת, מה השפיע בצורה משמעותית ומה לקחת לעצמך?… 

מספרים על אחד שבא לאדמו"ר מקוצק ואמר לו: "הרב, למדתי את כל הש"ס…" ענה לו האדמו"ר?: "ומה הש"ס לימד אותך?…"

אך הדברים לא באים לידי ביטוי רק מבחינת התוכן והמשמעות של התורה לחיינו. לצורת הלמידה הייחודית והמאתגרת המונהגת מזה דורות ישנה השפעה גם על 'הראש היהודי' המיוחד. מי שיאמץ את החשיבה העמוקה הזו כטבע שני גם בשאר מישורי החיים, עשוי אולי להצליח באמצעות הכלים שרכש להסיק אפילו ב'קלות' מה שמו של היושב לצידו ברכבת…

אפשר לתקן!

נושא רעיוני נוסף שניתן להעביר לילד בתחילת הלימוד בספר ויקרא הוא משמעות הקרבן ותפיסת היהדות שהחטא הוא לא נקודת אל-חזור.

מכל מצב ומכל מרחק ניתן לחזור בתשובה ולתקן את המצב.

חשוב ללמד את הילד מתחילת דרכו לא רק על ה'חטא' אלא גם על הדרך לשנות ולתקן, כדי שלא יתייאש מאידך ממה שנדרש ממנו במקביל מראש, ויבין שקיים מצב מציאותי של ניסוי וטעיה. שפעם התשובה הייתה ע"י קרבן וכיום כביכול קלה אפילו יותר- באמצעות תפילה ותשובה.

יסודות אלו חשובים לכל אחד מאיתנו אך חשובים עוד יותר ראשון לילד העובר שלבבחייו: הצגת הדברים ותכנון מראש, פתיחה וביטוי של מושגים כקושי ראשוני, התמודדות והתמדה, והיכולת לתקן גם טעויות הם בסיס ראשוני ללמוד את החיים ו'ללמוד כיצד ללמוד', וההתחלה בספר ויקרא היא אפשרות נהדרת ומאתגרת להקנות אותם לילד.  

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה

ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com

כולנו שמענו את הסיפור אודות אדם שמבחין ב'גולם' של פרפר הדבוק באילן. האיש הביט בסקרנות במאמצי הפרפר להשיל מעליו את קליפת ה'גולם' הקשה. הוא כבר הבקיע נקב קטנטן בקליפה, וכעת מנסה להגדיל את החור ולהשתחרר. האיש עמד מרותק במשך שעות, עוקב אחרי עמל הפרפר הקטן הנלחם בקליפה. הפרפר הצליח להרחיב את הפתח, ניכרת התקדמות, אך אינו מצליח להשיל מעליו את המעטפת. הפרפר הפסיק, באפיסת כוחות.

רחמי האיש גאו ועלו. לבו על הפרפר הקטן המתאמץ ללא הצלחה. בזהירות הרחיב האיש את פתח הקליפה, והנה הפרפר, כנפיים מקופלות לצידו גופו הַתָּפוּחַ. האיש רואה כי הפרפר מנסה כעת לפתוח כפניו, ללא הואיל. כנפיו נותרות דבוקות לצידי גופו, והפרפר צונח ארצה. האיש ממשיך ומביט, רוצה לראות את הפרפר פורש כנפיים צבעוניות וממריא אל על. אך במקום לנסוק ולעוף, זחל לו הפרפר והסתתר בצמחייה, כאשר כנפיו נותרו סגורות.

האיש – מתוך רצון טוב להטיב – פגע נואשות בפרפר המתפתח. הוא לא ידע כי המאמץ הממושך מול קליפת הגולם הקשה חיוני לפרפר המתפתח. בתהליך אורך ומייגע זה גוף הפרפר מעביר נוזלים אל כנפיו המכווצות. כאשר האיש 'עשה זאת במקומו', והקל – לכאורה – על הפרפר, לא התפתחו כנפיו כנדרש. גופו נותר כבד ותפוח. פרפר זה לעולם לא יעוף. הוא נותר זוחל על האדמה עם כנפיים קטנות ומצומקות שאינן נושאות את גופו השמנמן.

הקב"ה ברא עולמנו, ואותנו – בני אנוש במרכזו, בתכנית 'עשה זאת בעצמך'. ההתנסויות והמאמצים מחזקים ומכשירים אותנו לחיי עשייה והצלחה. 'קיצורי דרך' פוגעים בלמידת 'החיים'. הקלות בהווה – מכשילות בעתיד.

בפרשתנו נאמר 'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה'. ורש"י מביא ממדרש תנחומא "שלא היה יכול שום אדם להקימו מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה 'איך אפשר הקמתו על ידי אדם?', אמר לו 'עֲסוֹק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו!' וזהו שנא' הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הוקם מאליו".

כל פעולה ומקרה בחיינו מתנהלים באורח ניסי, 'הטבע' הלוא הוא 'אֱ-לֹהִים' עצמו. יסוד ראשון בי"ג עיקרי האמונה הוא שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. גם בורא – וגם מנהיג (עי' רמב"ן שלהי פר' בא). וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים. גם את ה'מעשים' שלנו – הבורא יתב"ש הוא העושה. לא אני מזיז ועוסק בידי, אלא הקב"ה. אך הוא דורש מאתנו לפעול ולעשות, להשתדל ולנסות, כפי שאמר למשה 'עסוק אתה בידך', תשתדל.

אל לנו לפגוע בילדינו ו'לעשות את העבודה במקומם'. שחה לי מנהלת חשובה "בשנים האחרונות, מרבית פניותיהן של אימהות אלי הן בקשת "הקלות": "נא לדחות את המבחן', 'בבקשה מבחן בע"פ', 'לוותר לבתי על שיעורי בית'… הקב"ה עוזר לפרפרים הקטנים שלנו! הוא נתן בקרבם כוחות גוף ונפש ללחום מלחמתם ולחזק שרירי כנפיהם. 'הקלה' שלא לצורך – מחלישה! ללא 'מלחמה' אין 'ניצחון'. אמר החכם "אכן, 'סייעתא דשמיא' זה הכל, וגליתי שככל שאני משקיע – יש לי יותר 'סייעתא דשמיא'… הורים מתבטאים זה 'דור חלש' ובכך מחלישים עוד את הדור!

בפרשתנו נאמר וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה… וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה, פירש"י אָמַר לָהֶם 'יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם'. הרי כל מה שעשו הוא כי הקב"ה אמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, ברור שישרה כאן את שכינתו, ומה מברכם משה? דרש רבינו ה'כתב סופר' שהברכה היא שבנ"י ירצו זאת! אין משה אומר 'יהי רצון אבינו שבשמים…' אלא 'יהי רצון' – שלכם! כאשר אתם תרצו זאת באמת, זאת ורק זאת, אזי 'תשרה שכינה במעשה ידיכם' כרצונו יתב"ש! הכרתי אדם יקר שהיה כותב בהקדשה לנערי בר-מצוה 'יהי רצון מלפניך שתעלה בדרכי התורה והחסידות'.

יהי רצון מלפנינו שתשרה שכינה במעשה ידינו, וכדברי חז"ל (שבת לב.) 'איזה הן מעשה ידיו של אדם? בניו ובנותיו'. הקב"ה רוצה לשכון מקרבנו, 'ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד', אך גם מאתנו נדרש רצון אמיתי. כמו שיש בלבנו רצון לראות נחת מבנינו, כך נעורר ונפיח בקרבם רצון, ונעודד אותם לפתח את הרצונות – למעשים.

חזק חזק ונתחזק!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                      

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

נשאלת השאלה מה עושים כשיש שני אדרים?

מצד אחד מריחים את ריח הפורים והשמחה

אך מצד שני יש עוד חודש לחגיגות?

די כמה עוד אפשר להמשיך בשגרת לימודים רגילה?!

בנוסף לחורף שמסרב לעזוב וממשיך לדפוק על חלוננו.

 

מה עושים מבחינה לימודית ומבחינה מעשית ?

 

והשאלות האלה נכונות גם לנו כמחנכים/מורים

וגם לתלמידים שכל כך חפצים ורוצים להגיע ליום השמח ביותר,

יום הפורים שבו השמחה באוויר ותחושה של חופש מרחפת באויר. וכרגע הם נאלצים להמשיך בשגרת לימודים רגילה ומעייפת.

ואנו המורים אמורים להכיל את תסכול התלמידים ולהעביר את החומר שאפילו אותנו אולי גם קצת משעמם לפעמים.

ולתת הרגשה של שיגרה למרות שגם אנו יודעים שפורים בפתח.

אז איך מתנהגים שהשמים עדיין אפורים אך אווירת החג נותנת אותותיה ?

בתחפושות שמוצאות ברחובות העיר, ושירי פורים שנשמעים מכל עבר.

 

אז קודם כל בואו נבין את הקושי הגלום בתקופה זו

הן של המחנך/המורה הן של התלמיד.

מצד אחד הגענו לחודש אדר שבו נאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה"

וצוונו על ריבוי שמחה בחודש זה.

אך יבוא השואל וישאל איזה שמחה?! יש עוד חודש לפורים.

ולבנתיים לומדים כרגיל ובנוסף לזה החורף עוד בשיא תוקפו.

ונותן הרגשה שיותר קרובה לחגי תשרי ולא לחודש אדר.

 

אז התשובה פשוטה:

אנו כיהודים יודעים שהשמחה האמתית אינה תלויה בחג כזה או אחר

אלא על עצם היותנו יהודים, וכל מה שנצטווינו על השמחה בחודש אדר

זה על ריבוי השמחה ולא על יצירת שמחה יש מאין.

 

אז איך בכל זאת עוברים את התקופה הזאת מתוך הרגשת מילוי וללא הרגשת פספוס ובזבוז זמן?

 

אז בואו נגלה ביחד את הדרך לניצול הזמן שניתן לנו משמים ונהפוך אותו לכלי חינוכי.-ונהפוך הוא.

אנו כמחנכים וכמורים יודעים שכל מועד ביהדות מסמל משהו עבורנו.

ומכל מועד ניתן ללמוד משהו בחינוך.

מחנוכה ניתן ללמוד על האור הנסתר בליבו של התלמיד שמתפקידנו לגלות.

מפסח ניתן  ללמוד שלכל אחד יש את המצרים שלו  ולדעת שבסוף תהיה לו גם קריעת ים סוף.

וכן על זה הדרך.

גם מפורים ניתן ללמוד דבר מעניין אם נבין את מהותו.

פורים מסמל את הנס שד' עשה לנו כנגד גזרתו של המן הרשע.

המן רצה להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים ביום אחד.

ואז הוא הפיל פור זה הגורל לדעת מתי לעשות זאת.

רק שהוא לא ידע שזה הזמן היה לידתו של משה רבינו והמזל של ישראל למעלה וכו'…

נו בסדר מה זה בא ללמד אותנו?

אנו כמורים וכמחנכים לפעמים נתקלים בתלמידים שקצת קשה להם ואינם לומדים בדרך שהיינו רוצים שהם ילמדו.

מנסים בדרך כזאת או אחרת לגלות את הבעיה אך בליבנו אנו כבר קבענו

את גורלם ולפעמים גם את עתידם.

אף על פי שאם היינו משקיעים טיפה יותר יכולהיות שאותו תלמיד היה מצליח וצומח.

 

פורים בא לומר לנו אל תפיל גורל על אף ילד ואל תחרוץ את עתידו.

כי אם נשקיע בכל תלמיד נקשיב לרחשי ליבו ,נבין מאיפה נובעת הבעיה שלו, נזכה לנהפוך הוא וניראה נס בעניין התלמיד,צמיחה ופריחה.

 

ויש עוד עצה לעבור את הימים האלה בדרך של למידה נכונה

היא לדבר עם התלמידים  על מצוות השמחה וכמה היא מלווה אותנו כיהודים בכל מהלך חיינו.

ואולי לעשות תרגילים חינוכיים שקשורים למצוות השמחה

ובכך להחדיר בתלמידים ובנו את רגש השמחה.

ונבוא לחג הפורים מוכנים ומלאי שמחה והתעוררות אמיתית לקיים את מצוות החג שהיא השמחה.

וסיפוק אמיתי של ניצול הזמן  ימלא את כולם.

 

פורים מלא שמחה.

 

 

 

 

 

 

לאחרונה ערכתי 'צפייה' בשיעור משניות לתלמידי כתה ה'. למדו דין ד' מינים גזולים שפסולים מדין 'מצוה הבאה בעבירה'. אחרי הסברת המושג, הציע המלמד לתלמידיו שיחשבו הם ויציעו דוגמאות של עוד 'מִצְוֹת' כאלה, ויסבירו "מה הבעיה". התענגתי לראות זאת. הציעו דוגמאות יומיומיות לצד דוגמאות מוזרות ("תקף אדם, הוציא לו כליה בכוח, ותרם אותה לחולה"…) הסבירו כמו מעוות לעבוד את ה' בצורה זו. שיבחתי את המלמד: "אינך מלמד בלבד, אלא אף מחנך".

ומה בין מלמד לבין מחנך? הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד במבוא ל'חובת התלמידים', מגדיר, כי בעוד משימת המלמד היא 'לְשַׁמֵּשׁ בְּשֵׂכֶל הַתַּלְמִיד, לְהַרְחִיב אֶת בִּינָתוֹ בִּידִיעַת פְּשָׁט הַתּוֹרָה', מקצוע הקרוי 'דידקטיקה' (אמצעי הוראה והשכלה ראויים), עוסק המחנך ב'פדגוגיה', לעצב את התנהגות החניך באופן חיובי, "הַמְחַנֵּךְ רוֹצֶה לְגַלּוֹת אֶת נִשְׁמַת הַתַּלְמִיד הַטְּמוּנָה וְהַגְּנוּזָה בוֹ, לְגַדְּלָהּ וּלְהַבְעִירָהּ שֶׁתִּבְעַר בְּאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה לְמָרוֹם וְקָדוֹשׁ…, אֶת כָּל הַתַּלְמִיד, אֶת הַנֶּפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הַיִּשְׂרְאֵלִי (קרי: היהודי) אָנוּ מְחַפְּשִׂים, לְקָשְׁרוֹ בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְיִהְיֶה יְהוּדִי חָרֵד לִדְבַר ה'". לסיכום: מלמד ומורה מעשירים את השכל בהעברת ידע ופיתוח חשיבה, בעוד המחנך מעשיר את האדם, מלטש אישיותו!

פנה אלי מלמד, בתסכול: למדנו קישו"ע הל' נטילת-ידים לסעודה. בתום השיעור, עם הצלצול ל'פת שחרית' ליוויתי את תלמידי לכיור ועקבתי אחר נטילתם. התאכזבתי בראותי כי נטלו 'בדיוק' כאתמול, ללא קיום ההלכות שנלמדו. מלמד זה אינו יחיד. הסיבה לכך כי הוא 'לימד', אך היה חסר ב'חינוך'. הוא דיבר על הספל ועל המים, על סדקים ועל שיעורים. הוא מסר שיעור טכני. הוא לא יצר חיבור בין ההלכות לבינם. הוא לא חינך לקיום נטילת ידים כראוי.

השבוע נפטיר בהפטרת 'פרשת שקלים'. נקרא על המלך יהואש בן אחזיהו מלך יהודה. ליהואש, שאף קרוי יואש, סיפור חיים מרתק. בהיותו תינוק בן-שנה מת אביו. סבתו, עתליה בת אחאב הרשע, אם אחזיהו, ניצלה את מות בנה ופעלה לחסל את 'מלכות בית דוד' ולהשתלט על כלל ישראל. יהושבע אחות אחזיהו, עמלה בנחרצות והצילה את התינוק יהואש מחרב עתליה המרושעת. יהושבע החביאה אותו ואת מינקתו במחבוא מיוחד! בעליית בית ה'! ב'בּוידים' של בית קודש הקדשים. רק יהוידע כהן-גדול ידע את הסוד, וכך עברו שש שנים. בשנות שלטון עתליה היה ביהמ"ק סגור ומסוגר, וכך לא נודע הדבר לאיש. בהגיע יואש לגיל שבע, הוציאו יהוידע כה"ג והוביל 'מהפכה שלטונית' בה הרגו את עתליה, המליכו את יהואש 'בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ', וחידשו עבודת המקדש בבית ה'.

בהפטרה נקרא וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. יהואש השקיע בחיזוק 'בדק הבית' וערך 'מגבית' בעם ישראל (ולכן זה נקרא בפר' שקלים). אך כשרותו היתה בחיי רבו, יהוידע הכהן, בלבד. בהמשך סר יואש מדרך ה'. הערצת העם כלפיו התפתחה לסגידה, לפולחן אישיות, ומשם הידרדר לעבודה זרה ממש. בנו של יהוידע, זכריה, בא להוכיחו בבית ה', ביוה"כ שחל בשבת, ויהואש צוה להרוג את זכריה שהיה נביא וכה"ג. "וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בַּחֲצַר בֵּית ה'. וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ". נורא ואיום!

איך זה קרה? איך צדיק 'מאבד את הצפון'? עה"פ הנ"ל: 'וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן' דרש רבינו המלבי"ם "כָּל יָמָיו – פי' כל ימי יהוידע הכהן. ויש הבדל בין 'הוראה' ובין 'לימוד', ור"ל שלא לימד היטב רק שהורה והראה לו, ובמות המורה – נטה מן הדרך, מה שלא היה כן אם היה לומד להשכיל להטיב בדרך לימוד". החינוך נעשה בהסברה ובהפנמה, לעורר חיבור בין נפש החניך לבין ה'חומר' הנלמד. ללמוד על מנת לעשות.

רבינו בעל 'ספר החינוך' קרא לספרו בשם נשגב זה בהיותו מבאר אף 'שורשי המצוה' וטעמיה, ואינו מונה רשימת תרי"ג 'הוראות' בלבד. כך כל מחנך יחבר נפשות תלמידיו, בהסברה והמחשה ל'משמעות' היוצא 'למעשה', לדוגמא: לא די להורות ב'פרשת שקלים' על 'מטבע של אש' וחמימות של מצוה, אלא הרחב ועורר נפשות תלמידיך להפנמת מושג זה. מלמד ה'מספר' על 'ויקהל משה' יחולל תחושה של נדיבות והתגייסות לדבר ה'. מפרים מחשבה אודות הנשים הצדקניות שתרמו 'מראות נחושת' האהובות עליהן. עליך למצוא את 'נקודת הנשמה' בכל ענין שנלמד. זכור! לא 'חומר' הנך מנחיל, כי אם 'יידישקייט'! בדרך זו נזכה לראות את בנינו גם כי יזקינו – לא יסורו ממנה.

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בהתקרב ימי הפורים הבאים עלינו לטובה. מצאנו מקום לנהל פאנל מכובד בו משתתפים מלמדים וותיקים, ובני זוגם. לצד הורים מסורים לדון בהרחבה על עניין המתנות / מעטפות אשר נהוג מזה שנים להעניק למורים ולמורות  ולגננות בימי חג הפורים.

אנו מוצאים מגוון רחב  מאוד של דעות בנושא מרתק זה. האם יש מקור למנהג זה, או שהוא התפשט בעולם מאליו. יש כאמור דעות המצדדות בעד הנתינה, ומנגד יש הסוברים כי אסורה היא מכל וכל.

ראשית דבר ניסינו למצוא, האם ישנו מקור למנהג המתנות למלמדים בכלל, והאם ישנו מקור לנתינה בימי הפורים. שהרי אין זה סוד שעיניהם של מלמדים נשואות למקרא מגילה.

יש הטוענים כי נתינת כסף או מתנה למלמד כמוה כשוחד או חנופה, האסורים בתורה בתכלית האיסור. ועל כן צועקים הם כנגד אותם הנותנים מתנות או כסף. ראשית דבר, להווי גלוי וידוע לכל, שכאשר מלמד מקבל לידיו מעטפה או מתנה מהורה, בוודאי שהדבר משפיע באופן ישיר על התנהגותו כלפי התלמיד. אין בכך כל ספק.  המלמד יפנה תשומת לב לילד ויתעניין בכל הזדמנות במצבו של הילד, ויראה במה יכול הוא לסייע לילד. אכן, כאשר כמעט כל בני הכיתה מביאים למלמד מתנות,  כל התלמידים יקבלו יחס מועדף…

שאלת השאלות האם הדבר נכון או לאו. לשאלה זו יש שני צדדים. טובת התלמיד, והוראת התורה. כאמור, אם המלמד מושפע לטובה על ידי המתנה. ובכך מתייחס הוא אל התלמיד ביתר סבלנות, ומשקיע בו יותר זמן מזמנו הפנוי. מרבה הוא לחשוב כיצד אפשר לעזור לתלמיד ולקדמו. הרי שאין ספק שיש בזה תועלת רבה הן לתלמיד והן להוריו. אך האם הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות התורה? בספר 'אורחות צדיקים' בשער החנופה כתב:  "ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית; לבעל חובו – שלא ילחצנו; לרבו – שילמדנו".

היוצא מדבריו, שחנופת המלמד דבר טוב הוא, והוא מהדברים שהחנופה יאה להם.

לאחר הקדמה רחבה זו, כינסנו אל שולחן אחד מלמדים וותיקים, יחד עם הורים לתלמידים. ואף שמענו מאחורי הפרגוד את דברי נשות המלמדים אשר עומדות מאחורי בעליהם ומסייעות בידם לעשות מלאכתם נאמנה, ובדרך כלל גם בשעות לא שעות.

אל השולחן הנכבד כינסנו את הרב מאיר ר. מלמד ותיק ועתיר ניסיון בתלמוד תורה חסידי ידוע. עמו יחד יושב הרב מנחם ז. מלמד בת"ת השייך לזרם הליטאי. ועמהם הושבנו את רבי יהודה מ. ורבי נפתלי. א. הורים אשר להם כמה ילדים בתלמודי תורה בהווה ואף מספר ילדים אשר כבר בגרו והיו לאנשים. ניסינו לקבץ עמדות ולשמוע רעיונות מההורים והמלמדים. ואף מבני זוגם, על מנת לנסות להרכיב את הפזל הנכון בעניין המתנות, מה צריך לתת, כמה, אימתי, ובמיוחד כיצד לתת.

ראשית פנינו אל המבוגר שבחבורה הרב מאיר. אשר הינו מלמד קרוב לארבעים שנה. ובידיו ניסיון עתיר שנים בתחום החינוך והקשר עם ההורים.   בראשית דבריו הוא מספר לנו כי צריך להבהיר את הדברים ולהעמידם באור נכון. מלמד אינו מצפה בביתו למתנות או למעטפות. חלילה לחשוב, שילד אשר הוריו נותנים מעט, או לא נותנים כלל, זוכה ליחס אחר. מלמד אשר מעות פורים הם נר לרגליו ביחס לתלמידיו, אינו  ראוי להיות מורה ומחנך בישראל. מלבד זאת כאן המקום להעיר ולהאיר, ותעיד על כך נוות ביתי אשר במשך כל השנים עדה ושותפה למעשי החינוך שלי. כי עיקר העיקרים אצלי הוא המכתבים והברכות המרגשות אשר מוצמדות למתנה או למעטפה. עליכם לזכור, שגם את המתנה ובמיוחד את הכסף אין אנו רואים אל מול העיניים לאחר זמן. אך המילים הטובות, הברכות הפירגון. הם שנשארים אצלי לעולם ועד. עליהם שומר אני מכל משמר.

כאן מצטרף אל שיחתנו רבי נפתלי הורה בעל ניסיון המצדד בחום ובאהבה רבה במתנות או מעטפות למלמדים,  בראשית דבריו הוא מציע, הבה ונחשוב, כיצד התחיל כל העסק הזה של מתנות למלמד? האם קם מלמד או מנהל והכריז: על ההורים לשלוח למלמדים תשורה בפורים? האם הדבר נעשה אולי ברמיזה כלשהי?

הלא אין ספק שהדבר התחיל (הרי הוא התחיל פעם במהלך ההיסטוריה. אם זה היה כאשר תיקן רבי יהושע בן גמלא ויסד את תלמודי התורה, או בשנים מאוחרות יותר) בעקבות הורים שלבם רחש הכרת הטוב כלפי המלמד, אשר למעשה הינו שליח האב ללמד את בנו תורה, ושליח ההורים יחד לחנכו ליראת שמים.  שהרי הציווי ושיננתם לבניך מוטל על ההורים. כאשר המלמד עושה את מלאכתו ביד רמה ובמסירות. הרגש של הכרת הטוב והתודה  כלפי המלמד העושה את עבודתו בשליחותם ממלא את לבם,  וכאן מוצאים להם ההורים הזדמנות להתבטא ב… יום אחד בשנה: בפורים. כמובן שמהורה אחד בלבד עדיין לא צומח מנהג. רגש זה של הכרת תודה פיעם בליבם של הורים רבים. אכן, היו כאלו שהיו יותר חמים, והיו מהם שהיו  פחות חמים לעניין. אך גם אלו שליבם היה קריר, כאשר שמעו על נתינת חבריהם הצטרפו לדבר, ולאחר מעשה, הבינו גם הם שהדבר ראוי ונכון. כך הלך ו"התמסד" לו מנהג בישראל. הוא מוסיף ואומר. בעניין נתינת הצדקה נאמר בתורה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ." ישנם כמה סוגים של נותני צדקה, יש הנותנים ביד אוהבת ובלב חם, ויש  אנשים אשר היו מוותרים על הנתינה, אך הם נותנים כי לא נעים להם להיות פורשים מן הציבור. על כך מצווה התורה ואומרת, כאשר נותן אתה צדקה אם מעט אם הרבה. "ולא ירע לבבך בתתך לו" – אל לך לתת בלב רע. אלא, תן בלב שמח. והנותן בלב שמח, זוכה לברכת ה'. כך הוא הדבר בנתינה למלמדים יש הנותנים ביד רחבה ובלב שמח, ויש הנותנים ואף אולי כועסים למה צריך לתת. גם כאן ניתן לומר, כאשר אתה נותן, תן ביד חמה ובאהבה. ואם אינך יכול לתת בשמחה וברצון כדאי שלא תיתן כלל.  עלינו גם להיזהר מאוד כהורים, כאשר אנו משוחחים על המתנה של פורים ודעתנו אינה נוחה מן המתנה, לא לדבר על כך על יד הילדים אשר יראו בכך זלזול בעבודתו של המלמד. ויחשבו בליבם, אף הורי חושבים שהמלמד שלי אינו מציאה גדולה… ובשיחה בכיתה בשיח בין התלמידים הוא יאמר את אשר בלבבו בקול רם.

הרב יהודה אשר ילדיו כבר סיימו את לימודיהם , מציין, שמעתי פעם סיפור נפלא בעניין המתנות למורים, ויש בו זכות לכלל ישראל. בפולין לפני השואה התגורר יהודי עשיר ורב נכסים ושמו היה רבי יחיאל מאיר. רבי יחיאל מאיר היה יהודי יקר ערך, אשר מלבד היותו מעשירי העיר וממחזיקי התורה. היה אף הוא תלמיד חכם ומוקיר רבנן. בניו כשתילי זיתים היו סביב לשולחנו. ואת בניו שלח ללמוד בתלמוד תורה הטוב ביותר בעיר. ולא חסך מכספו עבור הוצאות בניו לתלמוד תורה. ובהגיע ימי הפורים היה מהזריזים המשלחים משלוח מנות מכובד, יחד היה מצרף עמו מעטפה מכובדת למלמד אשר עושה את מלאכתו נאמנה ומחנך את בנו לתורה ויראת שמים. שנה אחת ישב המלמד של בנו משהל'ה בביתו שמח בשמחת החג, ומקבל את פני ההורים, איש כברכת ה' אשר נתנו לו. שהרי גם בני עניים היו בכתתו. קיבל המלמד את פני הבאים בשמחה ובטוב לבב. כאשר  מקבל הוא כל חד ואחד בסבר פנים יפות, מלטף ביד אוהבת ואומר מילים נוטפות עידוד וחיזוק לכל אחד. התלמידים אשר אהבוהו עד מאוד השיבו לו אהבה על אהבתו, ושמחו להיות שלוחי ההורים להוקיר את המלמד האהוב שלהם. אך הנה בשעת צהרים מאוחרת שם המלמד  לב, כי משהל'ה בנו של רבי יחיאל מאיר העשיר, טרם הגיע להביא את משלוח המנות… זוכר הוא המלמד כי בכל השנים, אצל ילדיו הקודמים היה רבי יחיאל מאיר מהראשונים לשלוח, ומן הזריזים המקדימים במצוות. והנה זה פלא כבר שעת מנחה ומוישהל'ה טרם בא. חשש קטן התגנב אל ליבו של המלמד, שמא שכח? אך מיד גירש המלמד את המחשבה הפסולה, ואמר הן תכף מיד יבוא לכאן המשלוח…  הזמן עובר וחולף והשמש כבר נראית בראשי ההרים, ועוד מעט קט תשקע השמש. ויום הפורים יעבור ויחלוף לו. ומשלוח המנות המכובד של רבי יחיאל מאיר מה יהיה עליו… מחשבות רבות רצו בראשו של המלמד. אך כמנוסה ויודע את אשר עליו לעשות, קם ועשה מעשה. שלח את בנו, ובידו משלוח מנות אל רבי יחיאל מאיר. כאשר נכנס בנו של המלמד אל חדרו של רבי יחיאל מאיר. נזעק הלה ממקום מושבו וספק את כפיו, וזעק בקול לא לו. כיצד זה שכחתי לשלוח משלוח מנות למלמד היקר והחשוב. מיד קרא אליו את בנו מוישהל'ה ונתן בידו משלוח מנות מכובד ויקר ערך, ואף הגדיל את הסכום אשר היה מוכן עבור המלמד כפיצוי על האיחור, ומיהר לשולחו אל ביתו של המלמד.

את המעשה הזה סיפר הגה"ח רבי גודל אייזנר זצ"ל לרבו כ"ק האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זי"ע וכאשר שמע על כך הרבי אמר לו בחיוך, הכתוב אומר (דניאל, ט', ז') :" לְךָ ה' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים". יהודי הזקוק לכסף מתבייש הוא לבקש מאת הבורא, ולומר לו זקוק אני לכסף. ובכל זאת מה עושה אדם הזקוק לעזרת הבורא יתברך? נותן הוא כסף לצדקה ובכך מזכיר הוא להקב"ה שאף הוא זקוק למתת ידו הרחבה של הקב"ה. וזה פירשו. – "לך ה' הצדקה", נותנים אנו לך צדקה. מפני, שלנו בושת הפנים, מתביישים אנו לבקש ממך כסף, ועל ידי נתינת הצדקה מזכירים אנו לך לבל תשכחינו…

כאשר שוחחנו עם נוות ביתו של מלמד חשוב, שמענו מפיה דברים חמים וחשובים, שכאן המקום להביאם לפניכם. כאשת מלמד לא תמיד קל עם המציאות שכמעט בכל שעה פנויה, ביום, ובמיוחד בלילה, גם עד חצות לילה, ההורים מתקשרים, מתייעצים, כאילו בעלי הוא יועץ פרטי.  אבל אצל ההורים זו הנגזרת של התפקיד. לבעלי המלמד יש 30 בוסים/ בוסיות המנהלים עבורו את הכיתה. נדיר למצוא עובדי משרה אחרת שיש להם 30+ בוסים, שמנהלים אותם גם מחוץ לשעות העבודה.

מלבד זאת,  הכסף אשר ההורים נותנים למלמדים בא לבטא הכרת טובה, ואמירת תודה, כל הפרשנויות של שוחד הן מעוותות. אין דבר יותר חשוב להורים ממלמדי תינוקות, הרב'ה מלמד את בננו תורה, ומחדיר בו יראת שמים טהורה, ועושה זאת בשליחות ההורים. ואין דבר גדול יותר עבורנו. כאשר רואים כך את פני הדברים, אזי הנתינה היא מלב רחב ואוהב.

לשיחתנו הקולחת מצטרף המלמד המנוסה רבי מנחם האומר, עלינו לזכור כי הימים ימי פורים. וברצוני לשתף אתכם באחת מהחוויות המיוחדות והמשעשעות ביותר שעברתי, וכאשר תשמעו זאת, גם לכם תהיה קורת רוח מהדבר. שנה אחת קיבלתי מאחד ההורים  משלוח מנות כלי מלא בפיצוחים שונים, ובפירות מיובשים. והנה צדה עיני מיד, כי מתחת לצלחת מבצבצת מעטפה. מה עוד שהילד טרח לומר לי שאביו ביקש להזכיר למלמד כי ישנה מעטפה מתחת לצלחת, וחלילה שלא תיזרק לפח. כאשר יצא הילד מביתי הוצאתי בסקרנות את המעטפה והנה לעיני הנדהמות בתוך המעטפה כתוב. למלמד היקר והחשוב. רק רצינו להזכירך כי יש לבדוק את הפירות והפיצוחים מפני תולעים ושאר מרעין בישין…  אז מי אמר שאין שמחה בפורים גם למלמדים.

כאן מזכיר אחד ההורים ומצטט את אמרתו של איש חריף אשר היה אומר, שלושה זקנים שונא אני, חייל זקן, חסיד זקן, ומלמד זקן. חייל זקן שונא אני, מפני שאם היה מצטיין, אזי היה קצין זקן… חסיד אמיתי לעולם אינו זקן, תמיד צעיר הוא. ואם זקן הוא, הרי שאינו חסיד. ומלמד זקן, אם היה הוא מלמד מסור, לא היה זוכה לאריכות ימים…

נוות ביתו של מלמד אחר אומרת לנו, כי מידי שנה בעלה מבקש מהתלמידים שלא יביאו לו משלוח מנות ולא מתנות כי אין הוא חפץ בהם. בעלי ממש מתחנן בפני ההורים שיחדלו מהמנהג הזה. אך בדרך כלל דבריו נופלים על אוזניים אטומות. ההורים נותנים איש כפי רצונו או יכולתו. ובעלי כבר שנים מתלונן שאין הוא מרגיש בנח מכל העניין. כנראה שההורים כן מרגישים בנח.

אמנם, לא כולם סבורים שהנתינה הכספית היא העיקר, ויש הסוברים שאדרבה, כדאי יותר לתת למלמד מתנה, ולא כסף. כאשר המלמד מקבל מתנה, הוא מבין שכשהלכנו לחפש מתנה השקענו בזה מלבד כסף גם זמן. והוא רואה בכך את ההערכה שאנו ההורים חשים כלפיו. אמנם קשה לדעת איזו מתנה לקנות למלמד. אבל הורים חכמים מוצאים תמיד עצה ודרך כיצד להגיע בעקיפין אל המלמד או אל בני ביתו ושם מבררים הם איזו מתנה לקנות עבורו. ובפרט, כאשר הם מצרפים למתנה גם פתק החלפה.

ככלל, יש הטוענים כי הלחץ החברתי הגדול היום מכריח הורים לתת למלמדים סכומים גדולים. אשר הינם מעבר ליכולתם הכלכלית. וכאן באמת אומרים לנו המלמדים פה אחד. להווי ידוע להורים היקרים. שאנו יודעים בדרך כלל את המצב הכלכלי בבית, ועל כן מבקשים אנו בכל לשון של בקשה מההורים לא לתת למלמד  משלוח מנות ללא פרופורציה, וכן  מתנות מוגזמות. הורה העושה זאת ואין ביכולתו לתת, גורם רעה לעצמו ולילדיו. ואנו המלמדים לא נהנים מזה. רבי מנחם מספר לנו כי פעם קיבלתי מהורה מסוים בכיתתו סכום כסף גבוה. ואני ידעתי כי איש קשה יום הוא. מיהרתי אל אחד מארגוני החסד, ושלחתי את הסכום אשר קיבלתי ממנו אליו בחזרה… ידי בערו ממש כאשר החזקתי בכסף אשר ידעתי כי בא הוא על חשבון הילדים…

לסיכום הדברים, נתינת המתנות והמשלוחים יסודותם בהכרת הטוב, והבעת ההערכה של ההורים למלמד העושה שליחותם. אך תמיד יש לזכור את גבולות היכולת של הנותן, ולא לתת חלילה ממה שאין. שהרי אין איש רוצה שיבוש הנותן, כי אחר הנתינה יישאר הוא נזקק גדול ויצטרך לבוא לידי מתנת בשר ודם או לידי הלוואתם.

אכן משלוח מנות למלמדים חשוב. אך כאמור חשוב ביותר הוא היחס שההורים מעבירים למלמד במהלך כל השנה. כאשר ההורים מתקשרים אל המלמדים והמורות. כאשר הם דואגים לכתוב להם מכתבי תודה והוקרה הנכתבים באמת מקירות הלב. הדבר חשוב ומשפיע ביותר על המלמדים והמורות. השפעת מילה טובה חשובה ויקרה בעיניהם אף יותר מהמתנה המצורפת .

ונחתום בברכה שנזכה כולנו לרוב נחת מהילדים והתלמידים, וכאשר נראה כולנו אל מול עיננו את הצלחת התלמידים ואת טובתם. ונישא כפים לשמים ונבקש כי יכנסו הדברים בליבם הטהור של התלמידים. אזי נזכה  כי אף הקב"ה אשר הינו שותף בכל איש ישראל יהיה אף הוא שותף בברכתו לילדי ישראל שיגדלו לתורה ויראת שמים בדרך ישראל סבא הסלולה לנו מדור דור.

הגענו לסדרת הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. בעלי הדרוש דימו בין המשכן הכללי שהקימו אבותינו במדבר, לבין המשכן האישי שכל אחד מצווה לבנות בקרבו, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – בתוך כל אחד ואחד, מקום להשראת השכינה.

הפרשה פותחת דַּבֵּר אֶל בנ"י וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. תנאי יסוד ב'משכן' – הכללי והפרטי – הוא נדיבות הלב, כפירש"י 'לשון נדבה והוא לשון רצון טוב'. משכן יתקיים לאורך ימים רק כשזה בא ברצון טוב, כפי שתרגם יונתן בן עוזיאל 'מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא'. דבר שבכפייה אינו מחזיק מעמד.

"תִּינוֹק אֶחָד, הוֹלִיכוֹ אָבִיו לְרַבֵּנוּ ז"ל וְלִמֵּד אוֹתוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ מַשְׁקֶה לִשְׁתּוֹת שֶׁיּאמַר 'סַבְרִי מָרָנַן וְרַבָּנָן' וְכוּ', וְחָזַר עִמּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מְאד לְמַעַן יִזְכֹּר הֵיטֵב וְלא יִתְבַּלְבֵּל. אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַתִּינוֹק לְרַבֵּנוּ ז"ל וְהִתְחִיל לוֹמַר 'סַבְרִי', לא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כְּלָל וְנִתְבַּלְבֵּל מְאד. עָנָה רַבֵּנוּ ז"ל וְאָמַר לְאָבִיו "אַתֶּם בְּוַדַּאי לִמַּדְתֶּם עִמּוֹ הַרְבֵּה וְהִכְבַּדְתֶּם עָלָיו מְאד שֶׁיִּזְכּר לוֹמַר סַבְרִי וְכוּ' כַּסֵּדֶר, וּבִשְׁבִיל זֶה אֵינוֹ יָכוֹל עַכְשָׁו לוֹמַר כְּלוּם. אִם לא הֱיִיתֶם חוֹזְרִים כָּל כָּךְ, בְּוַדַּאי הָיָה יָכוֹל לוֹמַר כָּרָאוּי". מעשה זה מספר חיי מוהר"ן מברסלב (אות תל"ב) מלמד שהלחץ הנלווה ללמידה מונע הפנמה ראויה. ועוד שם: אָמַר, שֶׁמַּה שֶּׁהַמְלַמְּדִים דּוֹחֲקִים אֶת הַתִּינוֹק בְּיוֹתֵר – עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתִּינוֹק כְּלָל. רַק צְרִיכִין לִהְיוֹת אֻמַּן גָּדוֹל בָּזֶה, לְלַמֵּד אֶת הַתִּינוֹק בְּהַדְרָגָה בְּלִי אִיּוּם הַרְבֵּה וּבְלִי דּחַק יוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְפֹּס יוֹתֵר בְּנָקֵל. ודפח"ח

מכירים פעוט שמתעקש "אני רוצה לבד!"? זאת מפני שההתנסות והעצמאות נחוצות להתפתחותו. אל לנו 'לדחוס' את הילד, לצוות עליו שוב ושוב, לפקח עליו בכל רגע ורגע, כי 'הדחיסה' חוסמת אותו מבחינה חינוכית, ומונעת התפתחות פנימית אמיתית. יתכן ובשלב ראשוני ובגיל צעיר רואים את פירות יפים של ה'לחץ' העודף, אך פירות אלה, מתוך שלא גדלו 'מעצמם', עלולים לנבול ולנשור. נזכור את שבחו של מקום 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף' ופירש"י 'אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע'. נשמור על החוט הדק המבדיל בין חונך לבין חונק.

בעלי החיים – מאלפים, ואילו בני האדם – מחנכים. בעלי חיים נבראו עם חושים טבעיים המפעילים תגובות אוטומטיות (אינסטינקטים). לבעלי החיים אין 'בחירה חופשית'. מולד בהם טבע להתרחק מסכנות ולתור אחר מזון וביטחון. על כן 'מאלפים' אותם בשיטת ה'מקל והגזר', במתן דברים טעימים, ולחלופין בהתרעה ע"י כאב וגערה. בעלי חיים נענים לאילוף, כי מטבעם רוצים את הטוב והנעים, ומתרחקים מהכאב. שונים לחלוטין הם בני האדם שנבראו בצלם אלוקים, ובקרבנו 'כח הבחירה', חכמה בינה ודעת [לצד היותנו אף בעלי אינסטינקטים]. בוודאי שניתן לאלף אנשים ע"י 'שכר ועונש', אך לא בכך 'מחנכים' את האדם, שיעמוד בכללים גם כשאינו רואה מולו את העונש. את האדם מחנכים באמצעות 'גדלות', עידוד והבנה, כוח התורה ויגיעה בה, תפילה וקרבת אלוקים. כאשר חניך פורק מעליו בבגרותו את דרך חינוכו, אין זה מעיד על הַכֶּשֶׁל שלו בלבד, אלא אף  בַּכֶּשֶׁל של המחנך שלו, ב'שיטת' חינוכו. ברור שצריך כללים וחוקים, אך לצד תוספת מרובה עידוד וחיזוק, התעוררות ופיתוח המחשבה.

ואיך נדע מי 'מחונך' ופועל מתוך נדיבות הלב? המחונך ניכר בכך שהוא עושה מתוך בחירתו שלו. דרש מרן ה'בית יוסף' (דרשות מרן מהריק"א לפרשתנו): וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. ומנין נדע מי התורם בנדיבות לב? זה שמכריז ואומר תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! קחו ממני! אני רוצה לתת! יש לחנך לכך, לפתח רצון טוב, שמחה ו'גדלות'.

החינוך הוא עבודה איטית ועקבית. אי' בקדמונים כי שני כלי המשכן המיוחדים, הכרובים ומנורת הזהב, נעשו 'מקשה זהב', שנטלו גוש זהב ומתחו והקישו עליו עד שמתקבלת הצורה הרצויה. בדרך זו מחנכים את בנינו, הדומים לכרובים ומאירים כמנורה. פועלים במתיחה עדינה לצד 'הקשה' (כן! הצבת גבולות וחוקים) לפיתוח צורתם הרוחנית. חינוך אינו ביציקה בתבנית ו'דפוס' אחיד, ולא בפיסול וחקיקה (שחותכים את החלקים העודפים). אומנות!

וזה הציווי "וְכֵן תַּעֲשׂוּ – לדורות". העושה כך, המחנך בנעימות, מעורר בנפש בניו ותלמידיו 'רצון טוב', מעניק להם הזדמנות של 'לבד' ואינו מכביד עליהם, יזכה וחינוכו יעמוד לדורות, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

הצדיק רבי זונדל מסלנט שכר עגלון להסיעו למחוז חפצו. בדרכים השוממות בינות לשדות מוריקים, ראה העגלון ערמת שחת טרייה וטובה. עצר וירד עם שק גדול, למלא שקו שחת למאכל סוסיו. הוא ביקש מר' זונדל לתצפת שלא ייתפס בקלקלתו. כשפנה לשדה, פתח ר' זונדל וקרא 'רואים, רואים!'. העגלון נבהל, עלה ומיהר לנסוע משם. עיני העגלון שוטטו מסביב ולא ראה מאומה, פנה לצדיק 'מה נזעקת? מי ראה?'. השיבו הרב 'ביקשת ממני לשמור שלא יראוך גונב'. 'מי בכלל רואה אותי?' שאל. 'שם, למעלה, רואים!' נשא הצדיק עיניו 'עין רואה ואוזן שומעת…'.

בילדותינו האזנו לסיפור זה ב'תקליט' סיפורי ילדים. הקריאה "מ'זעהט מ'זעהט" כפי שהחסיד החב"די רבי יוסף גולדשטיין זעק בחום ליבו, עדיין מהדהדת בקרבי. דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. לא תגנוב! 'רואים, רואים!'

רבותינו הקדושים רגילים לשנן את אמרתו של הרבי ר' בונם זי"ע 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', לפני חיות האדם. משפטי ה' ותורותיו הם לפני הכל! לפני רצונותיו, שאיפותיו, תאוותיו ונוחיותו. בראש וראשון – משפטי ה'.

לאחרונה נסעתי באוטובוס מירושלים ל'רמות'. שעת לפנות ערב והאוטובוס עמוס בלע"ה. בדרך עלה מבקר, ואני רואה כי בקרב קבוצת ילדים היו רבים שלא תִּקְּפוּ רב-קו, ונאלצו כעת לשלם אצל המבקר, שהפטיר לעברם אזהרות חמורות. אחרי כמה דקות פניתי לילדים ושאלתי בנועם מדוע באמת לא שילמו עבור הנסיעה. האחד טען "שמעתי שבאוטובוס מלא החברה כבר הרוויחו את עלות הנסיעה, ולא חייבים לשלם עוד". אחר אומר "פעם חיכיתי המון זמן והאוטובוס לא הגיע. אילו הגשתי תלונה היו משלמים לי פיצויים. במקום הפיצויים ההם – אני לא משלם". והילדים האחרים מהנהנים בהסכמה. האחרון טען "שמעתי כי אגד נמכר לסינים, וגזל גוי מותר". הברקה של ממש.

מה קורה אתנו? היכן הזהירות מאיסור גזל שמוטבע בנפש היהודי? איזו למדנות ודיוני סרק להכשיר גניבה! האם נעשינו דור של עצים רעועים הנעקרים כי 'ענפינו מרובין ושורשינו מעטין', משל למי שחכמתו מרובה מיראתו? פרשתנו עוסקת בדיני חובל ומזיק, גנב, ועוד דינים המשמרים חברה תקינה. חוקי התורה לא ניתנו שיתחכמו עמהם, להתפלפל ולחמוק מהנהגה מוסרית. ושמא הילדים לומדים מאתנו – להירשם כאילו… לקבל הנחות… לפצל תינוקות המשפחה בין זרים בעלייה לאוטובוס כדי לחמוק מחובת תשלום… 'רואים, רואים': הילדים רואים אותנו!

רבינו החפץ חיים נכנס למקוה בעש"ק, והנה עומד אדם הכן לרחיצה, שגילה כי שכח להביא סבון. ראה האיש פיסת סבון שמישהו הניח על הספסל. הושיט את ידו ליטול סבון חברו ללא רשות. קרא לעברו החפץ חיים: 'ברודער'קה' (אחי היקר) בכוונתך ליטול סבון – להתנקות. אך דע לך, בסבון של גזל לא תתנקה, אלא תצא מכאן מלוכלך בהרבה… צדיקים אמרו כי מסורת הדורות היא לפתוח בלימוד הגמרא עם תשב"ר בפרק 'אלו מציאות' דווקא, כדי ללמדם מצעירותם 'לא הכל שלי! אסור לי להשתמש בחפץ שלא שלי!'. יש להחדיר ערך עליון זה לנפשות הרכות! לקראת נשואי אמר לי זקני זצ"ל, משיירי חכמי פולין ורבניה, "דע, כמו שלא תתקרב לאכול ביצה שנתגלה בה טיפת דם, גם בכסף יש טיפת גזל האוסרת!". דבריו התנחלו בקרבי – כי הוא לא אמר, בלבד, אלא שימש עברונו 'דוגמא אישית'!

כאשר מלמד מוסר 'ענייני הפרשה' ישקיע בהנחלת 'מטרות חינוכיות', היינו – יתרגם עם תלמידיו 'להלכה ולמעשה' כיצד נִשָּׁמֵר אנו, בימינו, בדיני חובל ומזיק, דיני גניבה וגזלה, ועוד. התורה איננה "סיפור מנותק", אלא "תורת חיים", תורה אקטואלית, מעשית, חיה ונושמת. כך בלימוד כל פרשה וענין: "מה התורה מלמדת אותנו בפרשה זו?"

מו"ר 'הדיין איש האמת' הג"ר מנדל שפרן סיפר כי בילדותו היה אחד המלמדים מערים ויוצא מוקדם מהחיידר בימי שישי, תוך שמזהיר לתלמידיו לא לגלות למנהל שהרב'ה כבר נסע… "קשה לי לסלוח לו! הוא לימד רמאות ושקר!". הרב שפרן חינך באישיותו ל'אמת בכל מחיר'. הרב'ה ההוא היה 'דוגמא שלילית', ואילו הרב הינו 'דוגמא חיוביות'.

נדבר עם ילדינו על 'עין רואה ואוזן שומעת'. בקיום המצוות אנו מתקרבים להשי"ת, והרי הוא 'רואה, רואה'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות        

                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

רבינו החפץ חיים הוזמן ל'אסיפת גבירים' למען בניית בית חולים יהודי בעיר. עשיר מופלג הכריז על תרומה גדולה למימון 'עשר מיטות'. האחר תרם 'שמונה מיטות'. עוד ועוד תרמו, כפי מִסַּת ידם. בחורי ישיבה בעיר שמעו שגדול ישראל הגיע לעירם ובאו לקבל פניו. הרב שמח עמהם, ונכנסו לשיחה תורנית. חלק מהעשירים נעלבו מכך שהרב מתפנה לבחורים – 'על חשבון' הגבירים. שאל אחד בטרוניה "וכי כמה מיטות תרמו בחורים אלה?" הצדיק השיב "הם תרמו חמישים מיטות!" והסביר "אשריכם, גבירים נכבדים, על תרומתכם בעין יפה למען החולים, אך דעו, כי בחורי ישיבה – בזכות התורה בה עמלים – מונעים שלא יחלו כלל מעיקרא, בשווה ערך לחמישים מיטות אשפוז!

לחפץ חיים היה ברור כי בכוח לומדי תורה לצמצם עומסים בבית החולים. ומה שיטתו לצמצום עומסים בבתי דין? יתרו חותן משה רואה תור ארוך שניצב על משה לדון דיני תורה, והוא יושב ודן מבוקר ועד ערב. יתרו מייעצו: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּךְ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹקִים… וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת. יתרו מוסיף עוד: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. רב יוסף מפרש הדברים (ב"מ ל' ע"ב) וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם זה בית חייהם (פירש"י לימוד אומנות), אֶת הַדֶּרֶךְ זו גמילות חסדים, יֵלְכוּ זה ביקור חולים, בָהּ זו קבורה, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה זה הדין, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זו לפנים משורת הדין. מהרש"א: מדובר כלפי בעלי-הדין, שהם ינהגו לפנים משורת הדין.

הסביר החפץ חיים: בכדי לפתור את העומס הנוצר סביב משה רבינו, ריבוי דיני תורה ותביעות הדדיות, הציע יתרו עצה פשוטה: תשקיעו בחינוך למידות טובות, תלמדו על גמילות חסדים, דאגה לזולת ורגישות הדדית, וערכי מהות של 'לפנים משורת הדין' וותרנות. כאשר היהודים יפעלו בצורה מהוגנת זו, תפחת ממילא העומס על מערכת הדין!

מנהל ת"ת כינס את הצוות החינוכי לדון על רמת אלימות שעלתה לאחרונה בקרב התלמידים. "אני מבקש תכנית עבודה שתביא שינוי", דרש המנהל מהצוות. מונו שני מחנכים בכירים, שכל אחד מהם יכין 'תכנית'. כחלוף שבוע התכנסו שוב, ובידי שני המחנכים קלסרים ערוכים. הראשון הציג תוכנית 'מיגור האלימות': יקימו 'ועדה אחראית' שתעניש על מעשי אלימות. הרמת יד בפעם ראשונה – התראה אצל המנהל, פעם שנייה – פנייה להורים, בשלישית – השעיה ליום, ברביעית – השעיה לשלשה ימים, בחמישית – השעיה לשבוע, בשישית – הרחקה מלימודי אחה"צ לחודש, בשביעית – – -, וכתוספת: כל תלמיד יצויד בפנקס אישי מיוחד, בו יירשמו מעשיו האלימים, ובאיזה 'פעם' הוא אוחז, ולכמה ימים הוא מרוחק…. מחנכים רבים הנהנו שאכן התכנית מרשימה ותביא תועלת. המחנך השני הציג אף הוא את תוכניתו. בפנים מסבירות הציע שבכל כיתה ילמדו וידברו על מידות טובות, ישמעו על מעלת האיפוק, יערכו מצבע 'עזרה לזולת', יקיימו 'סימולציות' חברתיות על ויתור, שליטה בכעסים, ילדים יציירו כרזות על מידות והליכות ויתלו בכיתות… יעודדו בפרסים תלמידים משתפרים, כיתה שמוכיחה סובלנות – תצא לפארק…

ומי לדעתכם צודק? 'ועדה אחראית' תמגר אלימות ע"י אלימות, השעיות וענישה כוחנית, אך לא בכך פותרים בעיה. רק בגישה חיובית מעלימים בעיה לעוקרה מן השורש. הרי אחריותנו החינוכית היא לאורך טווח, לשינוי 'מבפנים'.

עיקר החינוך להליכות נועם ומידות מתוקנות נקבע בנפש התלמידים ע"י שיגרת החיים בצל הוריהם ומוריהם, ב'דוגמא אישית', שהרי 'לא המדרש העיקר אלא המעשה'. תלמידים רואים את רגישות רבם מול תלמיד מוחלש, מבחינים בהתנהגותו ברגע של 'קושי בתקשורת' בינו לבין המנהל או 'תחרות' מול מלמד אחר. ילדים רואים ומפנימים. ענוותנותו של הלל הזקן היא שהשפיעה על תלמידיו 'בית הלל' להיות 'נוחין ועלובין', (שלכן נקבעה הלכה כמותם – עירובין י"ג). אופי הרב משפיע על תלמידיו! עובדה: תלמידי 'מורה קשוח' (או בכינויו 'בעל משמעת') יותר אלימים.

ירושלים נחרבה כי העמידו דבריהם על 'דין תורה', ולא השכילו לנהוג 'לפנים משורת הדין'. נלמד ונלמד כי ויתור איננה חולשה, ה'נעלבין ואינם עולבים' – הם הם אהוביו של מקום. ה'רך כקנה' שורד. עיצוב דור העתיד מסור בידינו, המחנכים. נשקיע בתיקון המידות, בחיזוק 'עין טובה', נרגיל פינו במילות עידוד – שהוא בגמטרי' חינוך!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות        

                            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לפני שנים התמודדנו באחד הת"תים עם תלמיד נורמטיבי, שעם פטירת אימו בפתאומיות ל"ע, בלידת אחותו תחי', נכנס למשבר רגשי ונפשי עמוק והפסיק לדבר, 'אִלְּמוֹת סלטקיבית', למשך חודשים ארוכים. המשפחה בכללותה התקשתה להשתקם והטיפולים שהוצעו לילד לא הועילו. והנה, 'ממלא מקום' בא לכיתה לעשרה ימים (המחנך יצא לחו"ל לנשואי בנו). המ"מ הודיע לכיתה שהוא משלב 'זמרה' בין השיעורים, ואי"ה יופיעו כ'מקהלה' בפני הת"ת כולו.

המ"מ היה מיטיב נגן, ובכוח שירה חמה להמיס שכבות קרח שעוטפות את הנפש. ילדי הכיתה ראו, כן תמהו, כיצד חברם 'היתום' משתלב בשירה, שר ומחייך, שר ומתקשר! כאשר התארגנו ל'מקהלה' פרוביזורית בחצר הת"ת, עלה הוא כסולן בשיר "אל הנער הזה התפללתי… אני האמא, אתכם לעולמי עד…". למרות ששירתו אינה משובחת ומהוקצעת, שערי דמעות נפרצו. הילד המשיך בטיפול רגשי שמעתה נשא פירות, ושב לְנוֹרְמַטִיבִיוּתוּ, לרווחת כולם.

מקרה זה הוא אמנם קיצוני וחריג, אך ממנו ניתן ללמוד על הכלל. הבה נחזיר שיעורי ה'זמרה' למערכת הלימודים! ממש לאחרונה יצא לי לשמוע משני אנשי חינוך, בנפרד שסיפרו בערגה, שבילדותם השתתפו במקהלות. סיפרו עם ברק בעיניהם, הרגשתי רגש בדבריהם. יש בשירה לחזק ביטחון עצמי בקרב ילדים, ותורמת להעצמת תלמידים שמתקשים להתבטא בשאר תחומי הלמידה. יתכן ומקהלות הילדים התמעטו כי התחילו לעשות בהן טפל לעיקר, להבליט את ה'מופע' וה'ראוותנות' יותר מאשר חלק השירה הטהורה, וממילא, הורים 'יראים' משכו ידיהם, ובצדק.

אף גדולי ישראל עסקו בשירה קדושה, כידוע על תלמידי מרנא הבעש"ט לדורותיהם, ואף רבינו ישראל משקלוב מתאר (בהקדמתו ל'פאת השלחן') את התרגשות רבו הגר"א מוולינא שזכה אף ל'חכמת הנגינה'. בדורנו זכינו להג"ר עובדיה יוסף, שר התורה, שהיה מתרונן בשירה לקל חי. מנחילים לבני-תורה את זמירתו של הג"ר יוסף שלום אלישיב שהנעים בשעת יגיעתו בתורה. הג"ר ברוך בער מקמינץ הלחין ניגונים, לצד חידושיו העמוקים בהוויות דאביי ורבא. איי! צמאה נפשנו לניגוני הג"ר מאיר שפירא, ה'קדושת ציון' מבאבוב הי"ד, אדמור"י חב"ד וסקולען…

לא בכדי, כאשר 'פעילי קירוב' מקיימים מפגשים עם בני-נוער, עוסקים בשירה. מרגלא בפומיה דהרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ, נעים זמירות ישראל "אומרים כי עולם הנגינה קרוב אצל עולם התשובה, ואני אומר שעולם הנגינה הוא הוא עולם התשובה!". לא בכדי תמה רבינו בחיי מדוע לא תיקנו 'ברכת הנהנין' על שירה ונגינה, כמו על הריח! (בספרו 'שלחן של ארבע' סוף שער א'). כאשר פורטים בנעימות מיתרי הקול ומיתרי הגיטרה, מתעוררים אף מיתרי נפש רוח ונשמה, בפרט כאשר השיר מלווה בסיפור מתאים ומרגש. ניגון שבוקע מהלב, לא מהגרון, בכוחו לקרב לבות בנ"י…

מסופר כי רבינו הק' מרוז'ין התהלך בבית מדרשו, אחוז שרעפים, כשהוא מזמזם לו 'בָּם בָּם'. נכח שם לץ ששאלו לפשר ה'בָּם בָּם'. השיבו הצדיק "הרי נאמר וְדִבַּרְתָּ בָּם!". החל אותו לץ לזמזם אף הוא כן, בלעגתנות. הגיב הצדיק "הרי נאמר 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'… סיפור זה מלמדנו כי יש קדושה עליונה בשירה וזמרה, לכן יש להקפיד לבל תחדור אליה שירה נכרית, פרועה והוללת, לחללה חלילה. (ראו דברי הרמב"ם החמורים בפירושו לאבות פ"א מי"ז).

על מלמדי תשב"ר להקדיש זמן מדי שבוע ל'פרק שירה'. אין זה 'ביטול תורה', אלא 'קיומה'! ביודעי ומכירי, 'תלמוד תורה' שזכה למינוף ערכי, רוחני והתנהגותי, מאז שהמנהל שי' התחיל לשלב שירה במסגרת הלימודית. השירה סייעה לשינוי האוירה, לקדושה יותר, מכובדת ונעימה. גם המקהלה שם שומרת על 'עיקר עיקר' בחן יהודי אותנטי.

גם בבית, נקדש את שלחן השבת ב'ניגונים מיוחדים', מעבר ל'זמירות' הקבועות. ב'שבת שירה' מרחיבים עוד ועוד כי 'הקריאה מעוררת את הזמן'. מדי שבת תרים אחר שיר על פסוק בפרשה או בהפטרה, בשבת שלפני 'יארצייט' של צדיק שרים ניגון הקשור אליו, 'האי בית כור' בשבת חנוכה, 'יום שבתון… ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד' בשבתות יתרו-משפטים, כמו גם בפר' נח, שהרי 'יונה מצאה בו מנוח'. שבת נחמו… שבת מברכים… השירה נחקקת בנשמות הבנים, וכבר שמענו מקרים של 'והשיב לב בנים על אבותם' בזכות שירה שעוררה ניצוץ…

                                                                                בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

 

גאון ישראל רבינו יוסף ראזין, ה'רוגוצ'ובר', היה ילד פעלתן ותזזיתי, והמלמדים שאביו שכר התקשו מאוד ללמדו. מלמדים רבים עזבו אותו, ואביו התאמץ למצוא אדם שיצליח ללמדו. ארע ויוסל'ה הצעיר קם וברח מחדר הלימוד, החוצה אל השדות. המלמד דולק אחריו כשהגמרא תחת בית-שחיו. הילד בורח ממנו, עד שטיפס על עץ גבוה. המלמד המבוגר, נושם ומתנשף, מוצא את הילד יושב בצמרת העץ, בין הענפים העבותים. המלמד פותח את הגמרא הגדולה ומשעינה על גזע העץ, ומתחיל להקריא! הוא מלמד בקול – ולילד אין לאן לברוח… העיד על עצמו הגאון ששיעור זה חדר לקרבו. ממקום מושבו הגבוה – האזין. זה היה מעניין. מאז אהב גמרא יותר מהכל, וההמשך ידוע…

סיפור מדהים. מלמד סובלני זה סייע להעניק לעולם את אחד המופלאים שבגאונים, בעל ה'צפנת פענח', שהתורה כולה פרושה לפניו, וחידושיו המקוריים והמהפכניים נלמדים בעיון ע"י טובי בעלי הכישרונות. סיפור זה ייחודי – אך לא יחיד. מחנכים שאינם מוותרים ומתייאשים. נענים לקריאת הקב"ה: 'נעשה אדם'. ביחד, אני ואתה, שותפים.

נדמיין את המלמדים שר' פישל ראזין שכר ללמוד עם יוסל'ה בנו. הוא חריף וקופצני. אינו קשוב, אינו ממושמע, אינו מרוכז. "הוא לא רציני בלימוד, לא מחונך". המלמדים עוזבים אותו. הם רוצים ללמד גמרא, והילד אינו לומד! ומה בינם לבין המלמד האחרון? בעוד המלמדים הראשונים באו ללמד גמרא, מלמד זה בא ללמד תלמיד. הרי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכשצריך לצאת לשדה וללמד מתחת לעץ, כך יעשה. אפשר אמנם ללמד זכות על הראשונים, אך מוקירים ומעריכים את האחרון. הבה נגדיר את התפקיד: 'טכנאי' לימוד גמרא, או מלטשי נשמות…

בפרשתנו נאמר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. רש"י הק' מביא דרשת חז"ל "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". ואילו רבינו בחיי מרחיב וכותב "שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם". זה התפקיד! לסבול אותם גם כשהם בלתי נסבלים. שלא יכעסו עליהם גם כשהם מ-ע-צ-ב-נ-י-ם!

באסיפת הורים כללית שהתקיימה בבית ספר, קם אחד ההורים והתחיל לרטון ברבים על הרמה הלימודית שאינה גבוהה מספיק, ועל שאין ענישה והרתעה מול תלמידים בעייתיים. המנהל לא איבד עשתונותיו ושאל את האב במה עוסק. "יש לי נגריה". "ואצלך הכל מצוין?" שאל המנהל. סיפר האב כי זכה לשם-טוב ותוצרתו יוקרתית ומיוחדת. המנהל שאל "ואם תקבל משלוח של קרשים עקומים?" "מה זאת אומרת? אשלחו מיד בחזרה!". המנהל מגיב "אני מקבל גם את העקומים, את השונים, וחושב איך לשלב בכל זאת אותם… 'כשלוחו שם מקום' אינני בז לאף משלוח!

ר"מ בישיבה סיפר לרבינו החזון איש כי מנוי וגמור אצלו להרחיק תלמיד מישיבתו. "הבחור מפריע לכולם בלימוד, ואני חש אחריות על השכר לימוד שהם משלמים ללמוד אצלי!". הרב הרהר והגיב "ב'דיני ממונות' דנים בשלשה דיינים, ואף אפשר ב'יחיד מומחה'. אני פוסק לך, כ'יחיד מומחה', שאין כאן חשש ממוני!" והחזו"א המשיך ואמר "אך אני תמה עליך, איך אתה 'פוסק' להרחיק תלמיד מהישיבה? זה כמו להורגו! הרי 'דיני נפשות בעשרים ושלשה'!

צריך סבלנות במהלך השיעור, סבלנות – לרדת לעולמו של ילד, סבלנות – מול אב מתוסכל ואם רגישה. 'להנהיגם בנחת' גם כשאתה עייף וטרוד, 'בנחת' גם כשהם לא רגועים, 'בנחת' – כי אי אפשר לחנך באופן אחר! נחת וסבלנות הם כלי אומנותו של המחנך! אמר החכם: "מי שאין לו זרוע – פטור מתפילין, מי שאין לו סבלנות – לא יכול לחנך!"

סיפרה לי רבנית נכבדה "הכנסנו את נכדנו בן השלש לחיידר, עטוף בטלית, וכולו קדוש וטהור. הטכס המסורתי התנהל ברגש. בסוף, לקראת חלוקת 'הפעקל'ך' (שקיות הממתקים) התעכב המלמד מעט, כי עמל להתיר את הקשר שסגר את האשפתון הגדול בו הבאנו את הפעקל'ך. הערתי לו בנימוס "אפשר לקרוע את השקית". חייך הרב'ה בעדינות והשיב "אם לא תהיה לי סבלנות להתיר קשר בשקית ניילון, איך אהיה סובלני ללמד ילדים בני שלש?…"

אנחנו לא שולטים על הקשיים סביבנו, ולא ניתן להם לשלוט בנו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'מדרש רבה' בפרשתנו פותח: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ, הה"ד חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג, כד). המדרש ממשיך ללמד על אברהם שמנע מוסר מישמעאל בנו, ובסוף יצא לתרבות רעה ואביו שָׂנְאוֹ, וכן יצחק עם עשיו בנו, ודוד המלך עם אבשלום ואדוניהו בניו, עליהם נאמר וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ… והמדרש משבח את אברהם שחינוך את יצחק בנו כראוי, יצחק שחינך את יעקב, והמדרש מסיים "אף יעקב אבינו יסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתיב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בנ"י הַבָּאִים מִצְרַיְמָה אֵת יַעֲקֹב, השוון כולם ליעקב, שכולם צדיקים כיוצא בו היו". וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר!

שלמה המלך מלמדנו בחכמתו שאהבה שאין עמה חינוך – אינה אהבה, וחינוך שאין עמו אהבה – אינו חינוך. על כן, ויתור ופינוק הבן – ללא מוסר והדרכת אביו, ירחיקו ביניהם. ומאידך, תוכחת מוסר שלא באה מלב אוהב תחטיא מטרתה. ומהו ה'שֵׁבֶט' עליו מזהיר שלמה שאין לחסוך מבנינו? אמנם בחז"ל וב'ראשונים' ז"ל התירו לאב להכות מכה חינוכית קטנה ומרוסנת, לא בכעס, ואף זאת בכפוף לגיל הבן ובעיתוי הנכון. אך, האם זהו 'פשוטו של מקרא'?

הקדמונים ביארו שאת ה'רישא' נבין מתוך ה'סיפא'. הבה נשווה ביניהם! אם וכאשר נפרש ה'רישא' כפשוטו, חושך שבטו – מכות המקל – שונא בנו, היה ל'סיפא' להמשיך 'ואהבו מכהו מדי בוקר וערב'. אך לא כן סִיֵּם הפסוק, אלא "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר", הרי שהיפוכו של הרישא, האב ה'חושך שבטו', הוא האב המקדים ומתמיד בהנחיית מוסר והנהגה לבנו. ברור אפוא כי ה'שֵׁבֶט' הוא 'שרביט ההנהגה', שלא יחסוך אב בחינוך בניו והנהגתם. כך עולה מהמדרש הנ"ל, אברהם חינך את יצחק, ויצחק את יעקב, ולא מצאנו שֶׁרָדוּ בהם במקלות, אלא בחינוך והנחייה. אף את יעקב אבינו, מֻשָּׂא המדרש, משבחים, שהוכיח את בניו ולימדם דרכיו, ולא חסך מהם שבט מוסר מתוך אהבתו.

ג' פעמים מצאנו בתורה את התיבה שֵׁבֶט. [ואין מדובר כאן על שֵׁבֶט שפירושו קבוצת אנשים המתייחסת לאב אחד].

• לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה… (ויחי)
• וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ… (משפטים)
• וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לה'. (בחקותי)

האם אלו 'מקלות'? נעיין ב'אונקלוס': יעקב מברך יהודה בנו: "לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה". יהודה ינהיג! שרביט ההנהגה. אדון שהכה עבדו ואמתו: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ… בְּשׁוּלְטָן… בשררה! ולכן שונה דין אדון שהרג עבדו, מדין אַחֵר שהרג עבד, 'כִּי כַסְפּוֹ הוּא'. (רמב"ם פ"ב מה' רוצח). הרי בשני פסוקים אלה תרגום של שֵׁבֶט הוא שׁוּלְטָן, הנהגה! ואכן, חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – החוסך הנהגה וחינוך – שׂוֹנֵא בְנוֹ! רק אצל בהמות יש מקל! ב'מעשר בהמה' מתרגם: וְכָל מַעְשַׂר תּוֹרִין וְעָאן, כֹּל דְּיִעְבַּר תְּחוֹת חוּטְרָא. אף בהמות מכים בחמלה, שהרי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן!

ניתן להאריך עוד – אך המאמר מוגבל: נסיים בדרשה נפלאה שדרש רבינו ה'כתב סופר': החינוך המועיל ביותר הנהו ה'דוגמא האישית' שהבן מקבל מאביו, וע"כ מצווה שלמה המלך: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שלו! החוסך הנהגה וחינוך מעצמו, אינו 'סר מרע' כדבעי, אינו מקיים 'עשה טוב' כראוי, אב זה שׂוֹנֵא בְנוֹ, כי בהיעדר דוגמא אישית, מה יעשה הבן…?

נזכור דברי שלמה: אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט-מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ (משלי כ"ב ט"ו). ואף זאת יעשה האב באהבה, כדרשת רבינו בעל-הטורים (בדרשת ה'מסורה') בפ' וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, עיי"ש. 'נַכֶּה' את בנינו ב'מקל נועם' בלבד, כלשון המדרש (ב"ר י') איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ש'מכה' אותו ואומר לו גדל!" 'כח המצמיח' קרוי כפי חכמים 'מכה', וכך נוהגים חכמים בחינוכם. החכם אינו נזקק לכוח, כי אין גבורתו בכפו אלא באישיותו ובדעתו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'