אמצע הקיץ, שעת ערב מוקדמת, נפוליאון מלך צרפת מטייל בסמטאות פריז. הוא שומע קול בכי מאחד המבנים. נכנס וראה יהודים יושבים על הארץ, מקוננים ובוכים לאור נרות קלוש. התעניין מה קרה ועל מה הבכי. כששמע שהם בוכים על שריפת 'בית המקדש' וחורבן ירושלים, התפלא הקיסר ושאל את שלישו 'מדוע לא נמסר לי על אסון בירושלים? חשוב לי להיות מעודכן בחדשות העולמיות! מי ולמה שרפו מקדשם?'. כשהבין שבוכים על אירוע עתיק יומין, לפני ח"י מאות שנים, התבטא נפוליאון החכם ואמר "רק עם שזוכר וּמְשַׁמֵּר את העבר, יזכה לראות עתיד…".
ביקש המלך לקבל לידיו 'מגילת איכה', בה קוראים בבכי. בשובו לארמון קרא 'איכה' בתרגום צרפתי. הוא התעניין מאוד בדמות 'המחבר', ירמיהו הנביא. נפוליאון הוסיף וקרא גם בספר ירמיהו. הוא התפעל מדמותו רב העוצמה! הוא רואה מול עיניו את ירמיהו מתהלך בחוצות ירושלים כשעול 'מוטה' על כתפיו – סמל נבואי לגלות הקרבה, ועול מלך בבל שיוטל על אנשי ירושלים. הוא מדמיין את ירמיהו מושלך בכוח אל תוך 'המהפכת' (מין כלא) ע"י שרי המלך. בעיני רוחו רואה את ירמיהו טובע בטיט עד ש'עבד מלך כושי' עם עוד שלשה אנשים מושכים אותו בחבלים להציל נפשו…
קיסר צרפת התפעם מאישיותו של ירמיהו הנביא. הוא ראה בו דמות של איש אמת שלא נרתע מכוחנות המלך ושריו, הוא התחבר מאוד לתוכחותיו ומוסריו הנאמרים ללא חת ומורא, עד שהחליט לקשט את חדר מלכותו בציור דיוקנו!
יצא נפוליאון לשוטט ולתור אחר 'דמות יהודית' אותו יצייר 'הצייר המלכותי'. עוקב המלך אחר יהודים, והנה מבחין בקבצן יחף יושב על ארגז בפינת רחוב, ידו מושטת וקורא לעבר העוברים ושבים שיחוסו ויתרמו לו. בגדיו מרוטים, ראשו פרוע, זקנו מגודל – אך עיניו רושפות אש, מצחו הגבוהה חרוש מלמד על חיי התמודדות וסבל. נפוליאון רואה באיש זה דמות מתאימה לציור דיוקן ירמיהו הנביא העומד וזועק בחוצות העיר, כשברקע – ירושלים שעולה באש…
פונה הקיסר ליהודי ומציג את עצמו, תוך שמציע לו סכום כסף גדול בתמורה להגעתו לארמון והסכמתו להעלות על הקנבס את דיוקנו… הוא מסר לו אישור כניסה המפנהו למזכירו האישי, וקבע שיתייצב מחר בבוקר… הקבצן רץ וסיפר בהתרגשות לבני ביתו כי פגש את המלך שהבטיח לו 'נתינה הגונה' על הגעתו מחר לארמון. לאחר שהראה את האישור החתום בטבעת המלך האמינו לדבריו. אמר לו בנו בכורו "אבא! איך תעז להתייצב בחדר המלכות בבגדים קרועים?" אחיו המשיך אחריו "אתה חייב להסתפר!" אשתו מיהרה להעמיד מים להרתחת אמבטיה… כבוד המלכות!
למחרת, בשעה היעודה, מתייצב האיש בשער המלך. הוא מובל לטרקלינו של נפוליאון. בכניסתו קד ומכריז "כבוד המלך, הנני, לרשותך!". מביט בו הקיסר בפליאה, ושואל "ומי אתה, אדוני?". 'מזכיר' האיש כי אתמול נפגשו ברחוב היהודים… מיישר נפוליאון מבטו ורואה אדם מסופר באופנתיות, מגולח למשעי, לבוש חליפה מחויטת ועניבת פרפר, ולרגליו נעלי אלגנט. מרעים המלך בקולו "מה עשית?! ביקשתי לצייר דמות יהודית אותנטית! יהודים 'כאלה', מודרניים ומתייפייפים, יש לי בשפע…". גירש אותו המלך מלפני פניו, כשהוא משליך אחריו בבוז מטבע זעיר כנדבה…
התורה מונה מ"ב המסעות, ממצרים ועד בואנו לארץ המובטחת. בפסוק נאמר וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. מוצא קודם למסע – ומסע קודם למוצא. בספרים הק' דרשו זאת על מסע החיים של כל אדם. נשמור על ערכי המוצא לאורך המסע, ונתקדם במסעות לפי 'נקודת המוצא'. יצאנו מגלות מצרים בזכות השמירה על זהותנו היהודית. בהגדה של פסח דורשים 'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל': מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצוּיָנִים שָׁם. ידעו להצביע ולציין 'זהו יהודי'! כך ננהג בגלות האחרונה. לשמור. 'להצטיין'. שמירת ה'רצף' היא ערובה לשמירת גחלתנו.
צאו וראו בתולדות עמנו! השיירה היהודית השמרנית שורדת אלפיים שנות גלות. 'רכבת הרים' עם עליות ומורדות. תקופות זוהר ועתות תופת. מי נשאר ברכבת? מי נותר בשיירה? רק אלה ששמרו אמונים מבלי להתפתות ל'התאמות'.
בי' בטבת הטילו מצור על ירושלים. כמו אז, גם היום מוקפים אנו תרבויות ו'התקדמויות' השואפות לכבוש אותנו ולטשטש ייחודיותנו. כל עוד וה'חומה' בצורה, אינם יכולים לחדור ולפגוע במהותנו. אך בי"ז בתמוז הובקעו החומות… החומות הרוחניות והערכיות החוצצים ביננו לבין גויי הארץ התפרקו. תוך זמן קצר באה החורבן. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה…
אניה שטה בים ומתחילה לטבוע. האניה אינה טובעת בגלל מי הים הרבים, אלא בגלל מי הים שחודרים לתוכה…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ'
