מזמור לתודה בכל מצב

אדם ביקש לרכוש לו נעליים חדשות. נכנס ויצא בין החנויות לעמוד על הסחורה והמחירים. והנה, באחת החנויות מוצא כי המוכר הוא 'חבר טוב' מהעבר. "טוב שבאת אלי, אעניק לך שרות VIP!". הקונה מוצא נעל שאוהב, ומבקש נעל זה במידה 43. חברו בעל החנות עולה ויורד, שולף קופסא ומגישו, "הנה לך הנעל במידה 45. כידידים ותיקים אני 'נדיב' איתך, מעניק 'בעין טובה'!" הקונה מודד אך הן גדולות מדי! "תן לי בבקשה נעל במידה שלי, 43.". "איני מבקש תוספת מחיר, הרווחת! 45 במחיר 43!". "אך בנעל 45 אֶמְעַד וְאֶמּוֹט, הרגל שלי 43, אני צריך את מידתי – ולא יותר!".

חז"ל ערכו 'ברכות השחר' כהודיה להקב"ה על טובותיו. "כשנועל מִנְעָלָיו יאמר ברוך שעשה לי כל צרכי" (ברכות ס.). למה קרויות נעליים 'כל צרכי'? אמרו חז"ל 'מי שיש לו מנה – רוצה מאתיים' (קה"ר פ"א). אנשים שמחים בחלקם, ברם, היו שמחים עוד יותר – אילו קיבלו גם חלק חבריהם… נתבונן בנעלינו! המתאימות בדיוק למידת רגלינו, לא פחות ולא יותר, נודה להקב"ה "תודה לך ה' שאתה נותן לי בדיוק 'כל צרכי', לא פחות ולא יותר. לא רק נעליים, אלא 'בכל מידה שמודד לך' – ה' מעניק 'פוליסת חיים' שבדיוק מתאים לנו! תן תודה בלב שמח, 'ועל הכל אנחנו מודים לך'!

אירועי הזמן, הבשורות הקשות, החרדות והחששות, הם 'הזדמנות' עבורנו, הורים ומחנכים, לְפַתֵּחַ שיח עם ילדינו ותלמידינו להעמקת האמונה והביטחון. להקשיב להרהוריהם, להאזין לספיקותיהם, ולתת מענה בהיר ועקבי. אמנם לא כל הורה ומחנך בקי כיצד ומה להשיב, וכמו ש'לומדים' כלל ענייני ההורות וההוראה, כך גם סוגיא מהותית זו.

בכל עת יש להודות ולהלל לה' "שעשה לי כל צרכי" מתוך אמונת איתן כי מה שקורה הוא בדיוק טוב עבורי. בכל עת, 'עת מלחמה' כמו 'עת שלום', 'עת סְפֹד' כמו 'עת רְקֹד'. איך מגיעים לאמונה זו? הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר! פירשו בספה"ק שהדיבור בדברי אמונה מחזק ומחדיר האמונה ללב פנימה. באחריותנו לחנך ולחקוק יסודות האמונה בלבות ילדינו.

הודיה לה', לשורר 'שיר הלל' בכל מצב, מביעה אמונה. התרגשתי לראות סרטון של בנות 'בית יעקב' צעירות: בשובם בצהרי-היום מביה"ס הֵפֵרָה 'אזעקה' את השלוה. קבוצת תלמידות מיהרו לבניין סמוך. הן פעלו עפ"י 'ההנחיות' ועלו בחדר-המדרגות לקומה שנייה. פצחו שם יחד באמירת 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ…', והמשיכו באמירת 'מזְמוֹר לְתוֹדָה…'. כך לִמְּדָן המחנכת! בשעת הצרה, ברגעי חרדה ודחק, מתפללים לישועה ומיד מודים על חסדי ה' ורחמיו.

מעשי אבות… יעקב אבינו מלמד שיעור כללי ב'אמונה ובטחון'. לאורך חייו שימשו אור וחושך בערבוביא – אך בעיניו ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי תמיד. בלילה נותר יעקב לבדו וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. שרו של עשיו נגע בכף ירכו, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. יעקב מכניע את כוח הטומאה, עד שהמלאך מודה על הברכות ומברכו. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל 'כִּי רָאִיתִי אֱ' פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי'. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

'נבין במקרא'! יעקב מודה ומשבח לה' בשעה שעדיין צולע על ירכו! הוא טרם ידע שתיכף 'תזרח לו השמש', עבורו, לרפאות את צלעתו (רש"י). הרה"ק רבי חיים מטשרנוביץ מאיר עינינו ונפשנו בספרו 'באר מים חיים': "מבואר בספרי יראים ובפרט בחובת הלבבות…" ומבאר כי יש אנשים שאמנם מודים לה' על הטובה, אך גם מאוכזבים כי 'ההוא קיבל יותר'. שמחים על פרנסתם, אך בכל-זאת חשים מעט מקופחים… מאושרים בקניינם, אך עצבים כי שמעו שניתן היה להשיג בזול יותר… יעקב אבינו ידע שאברהם אבי-אביו יצא מאור כשדים 'ללא שריטה'. ואילו הוא ניצל 'והוא צולע על ירכו'. בכל זאת מודה בלבב שלם! כך נאמין בכל מצב וענין כי הכל 'תפור לנו' בשלימות. זאת 'אמונה שלימה'.

עשיו מתרברב 'יש לי רב'. 'הַרְבֵּה' משמעו שעוד יש מקום בלב וטרם נתמלאה תאותו. ליעקב 'יש לי כל'! ממש הכל! קנינו בעשרה ש"ח ושומעים כי 'ניתן היה' לקנות בתשעה? לא נכון! הקב"ה כיוון אותנו לקנות בעשרה! "ב"ה אצלנו יש רק 'מעט' אזעקות, אך 'שם אין בכלל'…". מחשבה שגויה! הקב"ה כִּוֵּן שנהיה 'כאן ועכשיו', שהרי זה 'הכי טוב' לנו!

דוד המלך שר לה' 'ביום הציל ה' אותו מכף אויביו': מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמִן אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ (תהלים י"ח ד') פירש"י דבר נפלא: "בהילולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד, כלומר, אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שֶׁאִוָּשֵׁעַ מאויבי!". השירה וההודיה מעוררים ניסים. בנעליים שלך אתה יציב! ה' עשה לנו כל צרכנו! ב"ה 'יש לנו כל'!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שגרת מלחמה?!

צעירותי, נהגנו בת"ת ובישיבה לומר אחרי 'שחרית', שלשה פרקי תהלים: פ"ג, ע"ט וק"ל. שאלתי: 'מה זה ועל מה זה' ולמה בסדר זה. לא ידעו להשיב לי. עד ששמעתי מ'ידען', כשניצול הרבי 'האמרי אמת' מפולין הבוערת, ובארה"ק חשו איום ישמעאלי, התקין לומר פרק פ"ג בכל יום. …הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ… אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל… וְיֵדְעוּ… שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ! בעשור הבא נשמעו שוב קולות מלחמה, הוסיף בנו הרבי 'הבית ישראל' לומר פרקים ע"ט וק"ל. בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ… לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלוֹקֵיהֶם… יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ… מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'… וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל… הסדר נשאר: פ"ג, ע"ט וק"ל…

רבותינו הנהיגו 'תקנה', לבקש תחינה, להתחנן בבקשה, אך גם תקנה זו נעשתה 'מְלֻמָּדָה', 'הארכת התפילה'. 'פסוקי דזמרה' גופא ניתקנו כדי לפתוח את הלב לקראת קר"ש וברכותיה. ברבות השנים הם עצמם זקוקים ל'משהו מעורר'. המשגיח רבי גָד'ל אייזנר שאל בחור, "הנך אומר 'לשם ייחוד' לפני הנחת תפילין?". "בוודאי" השיב הבחור. "למה?" המשיך המשגיח לשאול, "כהכנה למצוה בכוונה!", "ואתה מכוון….?". הציע רבי גָד'ל עצה לְהִשָּׁמֵר מהתבוססות ב'שיגרה' הַמְּפַגֶּלֶת בכוונת הלב. אחת בשבוע יאמר 'לשם ייחוד' בהגיה ליטאית, ב'עברית', ואפי' ב'אידיש'…: העיקר – תפילת ה'כוונה' לומר 'בכוונה'! דַּמְיֵן מול עיניך 'גוף מת'. כך נראית תפילה מתה! (חובה"ל שער חשבה"נ פ"ג ט'. עי' תניא פל"ח)

'המלחמה' החלה בתשרי, וכבר כסלו… עקבות השבויים טרם נודעו. חיילם מחרפים נפשם יומם וליל, ומדי יום ל"ע…. תושבי הדרום אינם דרים בבתיהם, תושבי הצפון צפונים בגלות כפויה, ואילו אנשי המרכז 'מתמרכזים' בענייניהם… החנויות עמוסות, אירועי שמחה מתקיימים מבלי להעלות את המלחמה על ראש שמחתנו… התרגלנו. שגרת חיים.

אי' ב'תנחומא' בפרשתנו "היתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת [את הבאים מכנען] על עֵשָׂו 'מה מעשיו?'. והיו אומרים לה 'איש רע שופך דמים, מקפח עוברים ושבים, 'אדמוני' כולו כאדרת שער, רשע! כל תועבות ה' עשה'. כיון שהיתה שומעת כך היתה בוכה ואומרת: 'אני ורחל אחותי – מבטן אחד יצאנו, רחל תינשא ליעקב הצדיק, ואני לעשו הרשע?!' והיתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת". והנה, בזוה"ק (פר' ויחי) יש תוספת 'קטנה': "לֵאָה כָּל יוֹמָהָא, הֲוַת בְּפָרָשַׁת אוֹרְחִין קַיָּימָא, וּבָכַת בְּגִינֵיהּ דְּיַעֲקֹב…". למה בכל יום? וכי לא האמינה תמול שלשום?

ביארו בעלי המוסר שמטבע האדם 'להתרגל', להשלים עם הצרה, 'לחיות' עם המועקה, והתפילות קֵהוֹת… לאה אמנו לא נכנעה להרגל ולא 'ויתרה' למציאות! היא פעלה לעורר לבה לתפילה כנה! לכן יצאה מדי יום לפרשת הדרכים, אָזְנֶיהָ הצטמררו בכל יום, נפשה נהפכה עליה מחדש, היא התפללה בכל יום מחדש בכוונה ובכתה עד לשינוי הגזירה!

מה התועלת באמירת עשרה פרקי תהלים ביום בַּכִּתָּה אם זה 'מְלֻמָּדָה'. יש להחליף, לגוון. פעם לומר פרק י"ג: עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ… אמנם ששה פסוקים בלבד, אך המלמד יבאר להם את הפרק. למחרת: קמ"ב, עם ביאור המלות. ביום אחר פרק ס"ד:  שְׁמַע אֱלֹקִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי… העיקר שיבינו וירגישו!

חובה לשמור על איזון רגשי. אין להכניס לילדים לחרדות עם תיאורי ומחזות מלחמה – באצטלא של 'לעורר כוונה'. על התפילות להביא אמונה וביטחון, עידוד ותקוה, ולא חלילה ללחץ. יש 'פער' בין רגישות ילד לשל המלמד הבוגר…! [גם מלמד רחוק מ'סף רגשות' של חייל בקרב. יש חיילים שמדי-בוקר מביטים בתמונות 'יום הטבח', לרענן בקרבם זעם ורגש נקם. 'אזרח' לא יעשה כן!]

אדם שמע שאמירת 'תפילת הר"ר אלימלך' 40 יום ברציפות מסוגלת לדבר ישועה ורחמים. התחיל בהתמדה… וביום ה-39 שכח! האיש נשבר. שפך לבו בפני א' הצדיקים. שאלו הצדיק "אמירת תפילה קדושה זו אורכת זמן! מתי אתה אומרה?" ענה האיש "עד שהחזן מגיע ל'ישתבח'…". הוכיחו הצדיק בנעימות "חז"ל ו'הגאונים' ערכו 'פסוקי דזמרה'. בוודאי יש 'סגולות' באמירתם. קבל ע"ע להתפלל כראוי, ואף להתפלל תפילת הרר"א בכוונה… ובוודאי שתיוושע".

נזכור דברי מרן ה'בית יוסף' בפתח השו"ע "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן ביהמ"ק". וכבר העיר הרבי ה'חידושי הרי"ם', ושאינו יר"ש? 'הוא יהיה מיצר ודואג על חורבן עצמו'… נגולל את האבן שאט אט אוטמת את לבנו! 'נזכור את החורבן' ולא נזדקק לעשות 'זכר' ל'זכר לחורבן'… נרגיש את מצב אחינו בנ"י ונצפה לישועה!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'

שח הג"ר פינחס שרייבר זצ"ל "עם בואנו ארצה, במסגרת עליית 'ילדי טהרן' בשנת תש"ג, בעיצומם של שואת אירופה, השתדלו המדריכים ב'קיבוץ' לשרש מקרבנו, ילדים פליטים, את אמונת אבותינו, ולהטמיענו, תודעתית ומעשית, בהווי הציוני החילוני. זכורני, כי הרשעים ניסו 'לבלבל אותנו' בטיעון "איפה ההורים שלכם? נהרגו! איפה סבא וסבתא? נשרפו! הרי התפללו על הצלתם, התפללו על חייהם… היש מי ששמע תפילותיהם?". עפרא-לפיהם רח"ל.

בשיחה עם אחד מגדולי ישראל שליט"א, שאלתיו "איך מסבירים לילדים בדבר 'תפילות שאינן נענות'? ילדים קוראים תהלים לרפואת חולים, ועוד, ואינם רואים 'סוף טוב'….". הביט בי והגיב "איך מסבירים לילדים? ומה איתך בעצמך? זו סוגיא שיש ללמוד!". בהמשך השיחה חידד הבדל בין בוגר לבין צעיר. בוגר יכול להכיל שתפילתו לא נענתה מפני שלא כִּוֵּן לבו, כי פיו אינו נקי, או שמבטל מתורה. הוא 'מקבל' שעליו להשתפר. ברם, בְּרִגְשׁוֹת ילדים נִשָּׁמֵר. מסוכן שילד יאשים עצמו על תפילותיו שטרם נענו, 'אילו התכוונתי יותר, אילו התפללתי הרבה, היה סבא חי עד היום…".

פרשתנו פותחת ביצחק ורבקה שמתפללים ומעתירים להקב"ה עד שרבקה נפקדה. משה רבינו הירבה בתפילה, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' תקט"ו (515) תפילות. דורשי רשומות אמרו: תפלה בגמטרי' 515, כמו ואתחנן. גם יצחק ורבקה התפללו כך, יצחק + רבקה עולים בגמטרי' 515. אך למה בסוף נעתר הקב"ה לתפילות יצחק ורבקה, ואילו משה נותר מעבר לירדן…

'התפילה' עומדת ברומו של עולם. כדרך שמעמיקים בהבנת הל' שבת ודיני נזיקין, כמו שחוקרים בכשרות המאכלים והידור ד' מינים, כפי שמחמירים בתפילין וטהרה, כך יש ללמוד ולעיין היטב במצוות 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם'. לפני השאלה העמוקה "למה יש מתפלל ואינו נענה", יש להבין מהות התפילה וסודה. יר"ש ילמד ויעמיק בספרי הקדמונים שעוסקים בכך, דוגמת רבינו יוסף אלבו (ספר 'העיקרים' מאמר רביעי פי"ז ואילך) או בס' 'בית אלוקים' (שער התפילה) לרבינו המבי"ט. במאמר מוגבל זה נעסוק, כדרכנו, למען חינוך לצעירי צאן קדשים, לסבר אוזניהם ונפשותם.

בחור התאונן בפני הג"ר יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', "אני מתפלל בכוונה, מעומק לב! למה אין תפילתי נשמעת? למה אין הקב"ה משיב לי?". חייך הרב באהבה והשיבו בְּרֹךְ, "ומי אמר שאינו שומע? ה' שומע כל בקשה וכל תפילה, ואף משיב! הוא משיב לך 'בקשתך נדחית!'. משל לילד חולה ל"ע שמוגבל באכילתו. הילד מתחנן שאביו יתן סוכריה, הוא בוכה ל'ביסלי'. אביו אוהבו כנפשו ויודע שהם רעים לבריאותו! וכי לחולה סוכרת יאכיל טופי? לחולה 'צליאק' יאכיל גלוטן? מרוב אהבה מונע האב סכנה מבנו. הילד בוכה, אינו מבין. "למה אבא מתאכזר? למה אינו שומע בכיי?".

רבינו ה'פני מנחם' היה משנן באוזני המשחרים לפתחו: על המתפלל לקבל הנהגת ה' ברצון ובשמחה, מתוך אמונה וההכרה שזה הטוב האמיתי. רבינו זי"ע הטעים זאת בדברי יואב בן צרויה שהתפלל בשעת מלחמה "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (שמואל ב' פרק י'). מה פשר מילים אלה? וכי אנו נותנים 'רשות' לרבש"ע? אלא, אנחנו מצידנו מתפללים על ישועה, רפואה, פרנסה ונחת. עושים 'השתדלות' בתפילה כמו שהותר לנו לדרוש ברופאים ולהשתדל בפרנסה. אך נזכור, כי כל מה שיקרה בסוף הוא הטוב בעיני ה'! זה הטוב, גם אם לנו נראה אחרת!

ניתן להראות לילד: קורה, ובשעת נסיעה 'לוקח' אותנו ה'וייז' בדרך ארוכה! למה? למה לעשות סיבוב גדול? ה'וייז' לא השתבש! הוא 'יודע' שכרגע זו הדרך הכי טובה לנו! הקב"ה שברא את ה'וייז', יודע גם הוא מה הדרך הטובה לנו!

כל תפילה מתקבלת, אין תפילה לריק! 'עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם – בְּעִתּוֹ'. ה' נותן, בְּעִתּוֹ, פעם מהר ופעם לאט… יש תכנית אלוקית! ה' דחה תפילות משה רבינו ואמר 'רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה'. פירשו חז"ל (עי' רש"י ובעה"ט) הקב"ה אמר: איני נענה לבקשתך זו, כי 'רַב לָךְ', יש לי תוכניות רבות וטובת יותר עבורך! אברהם מתפלל ומתפלל להצלת סדום. ה' אינה מקבל תפילותיו. וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. לאמונתו. לעבודת השם שלו…

בימי מלחמה אלה, ימים אפלים ומתוחים, נשנן עם ילדינו תפילת יואב בן צרויה הנ"ל, ונחזק אמונתם כי 'חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ… וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו', כביאור הנ"ל. לעתים זה טוב בעיניו ואף טוב בעינינו. ולפעמים איננו רואים את הטוב, אך מאמינים שגם זה הטוב האמיתי!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

וקול דממה דקה-ישמע

כפרי זקן סיים יום עבודה בְּמִשְׁקוֹ, ולצערו גילה ששעונו נשמט ונאבד. יצא וחיפש בשדה, במטע, במחסן, ולא מצא. חישב את מסלול עבודתו, והבין שכנראה השעון אבד בתוך הררי השחת במַתְבֵּן. איך ימצא שעון בהררי קש ותבן?

למחרת הזמין את נכדיו לעזרתו. יצאו יחד למתבן לחפש את השעון. אחד הנכדים הציע "הבה נזעק בכוונה 'אמר ר' בנימין הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין…' עד שיפקח ה' עינינו!". השני החל לחרוז בקול "מי ראשון – למצוא שעון, בשמחה רבה – נעזור לסבא". השלישי פצח בְּשִׁירֵי-לֶכֶת להמרצת החיפוש. סבא הכריז "נעבוד בשקט מוחלט!". צעירים יודעים שזקנים סולדים מרעש. חיפשו בדממה, והאבדה נמצאה! איך? "בתוך השקט המוחלט – שמעתי תקתוק השעון…".

בעת המולת המלחמה משמיעים אנשים המון רעש. כל בית נעשה 'בית-דין' בו חורצים גורלות לאומיים. בית-כנסת הפך ל'בית-נבחרים' בו מחליטים על מהלכים צבאיים. ב'בית-מרחץ' רוקחים תוכניות כב'בית-מרקחת'. מרוב הרעש מפסידים את 'שתיקת האמונה'. כאשר גועשים בהסברים דעתניים לכל הנעשה, 'כן' לתקפיה בצפון, 'לא' לעסקת שבוים, מאבדים 'שקט נפשי' וקשה לשמוע תקתוק האמונה בליבנו. מרוב שאון לא נשמע את השעון, זה שבנפשנו.

בימים אלה נדרשת שתיקה. לא שתיקה עצבנית, 'שתיקה לפני הסערה', אף לא שתיקה חרדתית מופנמת. אלא שתיקה הנשמעת! אליהו הנביא עמד בנקרת-הצור והמתין 'לשמוע קול ה'. "וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'! וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'! וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'! וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ…" (מלכים א' פי"ט) לדממה יש קול. קול דממה דקה. כְּשֶׁשֶּׁקֶט שומעים.

מדי תקופה מכריזות מודעות רחוב על 'קורס אומנות הדיבור'. במקביל יש לקיים קורס 'אומנות השתיקה'. התבוננות פנימית. חיזוק אמונה. ביטול הדעת. בפסוק וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, מצוות ידיעת ה' ויסוד האמונה (דברים ד' ל"ט), מצטט רבינו בחיי מ'ספר היצירה': 'בְּלֹם פִּיךָ מִלְּדַבֵּר וְלִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר'. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, בכל יום ובכל מצב, ידיעה ושתיקה.

ב'עקידה' עמד אברהם אבינו בְּשִׂיא עשרת הניסיונות, ואף שמע הכרזה שמימית 'כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא א' אַתָּה'. והנה, בשובו לקרית-ארבע מוטלת אשת נעוריו ללא רוח חיים, יחד יצאו לאור הקריאה 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ', יחד גיירו והכניסו אורחים, יחד התנסו ועמדו בניסיונות. הוא מבין כי 'עַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה' (רש"י). אברהם בוכה ומתאבל, אך שותק. אין שאלות.

לפני הפיכת סדום עומד אאע"ה ומעתיר לה', עד שמתבטא 'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?', אל 'לאחר גזר דין' שותק. בשתיקה זו הוא משמיע קריאה רמה! זעקה עזה! הוא משמיע 'לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ' העומדים כאן לפניו, ובפני 'כל באי-עולם' לדורות: אינו מבין מעשי ה', אך, תמיד ולמרות הכל, הוא מאמין בשם! הוא מכריז בקול דממה דקה…

אלישע בר אבויה רואה אדם נופל מסולם ומת, כשעלה וקיים 'שילוח הקן' עפ"י בקשת אביו, והרהר אחר מעשי ה'.  'הרי בשתי מצוות אלו הובטחנו 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'! היכן ההטבה ואיה אריכות הימים?' עד שכפר בעיקר רח"ל. אאע"ה אינו מהרהר ואינו שואל 'איך ניתנה רשות לשטן להטעות את שרה אשתי?'. אברהם עומד בניסיון. עומד חזק ואיתן. אינו שפוף ורצוץ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, בקומתו הזקופה מכריז "ה' הוא האלוקים", אברהם מנחיל לזרעו אחריו: 'במקום שתמה ההבנה – מתחילה האמונה….'. וגם אם נדמה לך שאתה מבין… שתוק וקבל שכר!

נשוחח בזה עם ילדינו ותלמידינו. בדור של רעשי רקע ו'קול ענות' לא יגיעו הצעירים לתובנות אלו מעצמם. נקיים שיחות אֱמוּנִיּוֹת. נכוון דעתם ונחדד אזנם לשמוע קול דממה דקה. נתחדד אנו להאזין לדבריהם, 'לקרוא' את ליבם.

בבחרותי ארעה תאונה טרגית, 'אסון הבונים', בו נהרגו 19 תלמידים בטיול שנתי. חרוטים בקרבי דברים שנא בפנינו ראש הישיבה בחצור-הגלילית הג"ר אשר נייהויז שליט"א: "אומרים שזה בעוון זה או אחר… הקב"ה כה גדול – הוא לא צריך 'הסכמתנו': "הוא צדוק, שהרי חטאו…". הקב"ה גבוה הרבה ממחשבתנו והבנתנו". מאז דבריו לתלמידיו אהוביו, שיחה בה פניו שֻׁטְּפוּ בדמעות חמות, חקוקה בנפשי אמרת הרבי ר' בונם מפרשיסחא "אילו הבנתי מעשי ה' – לא היה אֱלוֹקַי אלא חֲבֵרִי…". נִלְמַד וּנְלַמֵּד להכריז בקול דממה דקה, להאזין לקול דממה דקה, ה' הוא האלוקים!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

המציל נפש אחת

שנת רנ"ב. 'תור הזהב', בו שגשגו היהודים בספרד, בגשם וברוח, מאות שנים, נקטע באכזריות. המלכות גזרה גירוש אכזרי. רבבות אלפי ישראל יצאו בגוף מושפל – אך בנפש זקופה, איבדו ביתם והונם, ויתרו נוחיות ושלווה, כי דבקו באמונת אבותם באדיקות. בָּזוּ ל'אינקוויזיציה' שהציעה "הַמְּרוּ דתכם – והישארו כאן, 'יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ'…". לא! זאת בכלל לא ברירה! וכי יעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים? מאות אלפים גלו במסירות נפש.

רבי אפרים ומשפחתו, יצאו לעבר פורטוגל השכנה. [גם שם לא מצאו מנוח, כעבור שנים בודדות גורשו שוב.]. ברגלים כושלות צועדים בדרך הקשה. ראה רבי אפרים שבנו יוסף בן הארבע, מתקשה בהליכתו ומעכב התקדמותם. מה עושים? רבי יצחק, אחי רבי אפרים, הכריז באוזני אחיו "אל דאגה, יוסף – עלי!". תרתי משמע! על אחריותי ועל כתפיי! הרימו רבי יצחק על כתפיו ובמשך המסע נְשָׂאוֹ כך. לא חשב על עצמו, על גבו הכואב ועל שריריו התפוסים, רק על הילד הרך.

באותם ימים חשב רבי יצחק שהוא מסייע רק לאחיו ו'סוחב' את יוסף בנו. לאחר שנים הוברר כי לא ילד בודד נשא, אלא 'שולחן ערוך' שלם, עמוד ההוראה של כלל ישראל הוא נשא, את מרן רבי יוסף קארו מאיר עיני ישראל לנצח.

בעת צרה ומצוקה, מלחמה ובהלה, מחובתנו כאנשי חינוך להיחלץ חושים בחשיבה על הכלל ועל הפרט. מחד, עמלים 'ללמד מרחוק', לפתוח ולהפעיל – ככל שניתן – את מוסדות החינוך. אשרי המלמדים והמורות המסורים בעת הזאת באופן מעורר השתהות, ובוודאי מעוררים זכות לכלל. אך אל לנו לשכוח את אותם היחידים, אלה שאינם 'מתחברים' ללמידה מרחוק, אלה שחוששים ואינם יוצאים מבתיהם, אלה 'שְׁמִּשְּׁתַּבְּלְלִים' בפינת הכיתה ומכונסים בתוך עצמם.

בימים שהמוסדות סגורים, השתדלו אלפי מחנכים להיות בקשר טלפוני, אחת ליום-יומיים, עם כל יחיד מבני כיתותיהם. יש שהגדילו לעשות, וערכו 'סיבוב' פיזי' בין בתי התלמידים, לחיזוק רוחם ויצירת חיבור אישי. הוראת המנהלים ברורה "בעת מלחמה יש העדפה לקשר אישי, אפי' על חשבון כמות השיעורים המוקלטים". 'נפש התלמיד' לפני 'שֵׂכֶל התלמיד'. 'מנהיג' יודע כי "קבוצה מורכת מִבּוֹדְדִים", ולולא השקעה בכל בודד, תאבד הקבוצה את איתנותה.

בשיחה אישית שקיימתי בימים אלה עם מורי ורבי שליט"א נשמעה תובנה זו, בראייה חדה בפרשתנו. הקב"ה אומר "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ…". איזו צעקה? ומדוע בל' יחיד-נקבה? פירש"י: הַכְּצַעֲקָתָה – שֶׁל מְדִינָה. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ: הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהֲרָגוּהָ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי. כאשר הקב"ה דן בפשעי סדום, 'יורד לראות', כביכול, בשתי עיניו, מחד – צעקת המדינה, ההמון, הכלל, ומאידך – צעקת הפרט, היחיד. שתי צעקות נוראיות באו לפניו יתב"ש. שני הפירושים שקולים הם.

גדולת המחנך היא בראיית התלמיד המצטנף בשלהי הכיתה, שותק בשיעור ומרוחק מהחברה. אילו היה ילד 'מפריען' היה זוכה להמון 'תשומת לב'. אך אותו שָׁקֵט עשוי לגרור שכחה… בפרט בימים טרופים אלה, לא קל לזכור את כולם. משה רבינו נבחר להנהגה כאשר לא ויתר על גדי יחיד, למרות שהוא שניתק עצמו, נָשַׁר. 'רעיא מהימנא' עמד במבחן!

איש חכם שִׁתְּפַנִי בהרהור כואב: בעבר חשנו 'קירבה' לנפגעי הטרור ל"ע כי הכרנו שמותם, רון ארד ונחשון וקסמן, משפ' סחיווסחורדר בפיגוע ב'סְבַּרוֹ', 'שלשת החטופים': גלעד שֶׁר, יעקב נפתלי פרנקל ואיָל יפרח. ה' יקום דמם! דמם ודם האלפים לאורך השנים. במלחמה נוראה הנוכחית, עקב ריבוי החללים [לא נהרגו בארה"ק כה רבים ביום אחד מאז חורבן ביהמ"ק!] מאות השבויים והפצועים הרבים, מתייחסים אליהם כמו 'מספרים' ל"ע, כָּהוּ חושינו להרגיש הבדל בין 1700, 1900, או 2200 קדושי ישראל. אהה! מָה רַבּוּ צָרָי! אין לנו אבד רגישות יהודית! נזכור שעדיין כל יחיד הוא עולם מלא!

מחנך יקר! עֲבֹר מדי יום על רשימת תלמידיך. חֲשֹׁב למי להתקשר, מי זקוק ל'ביקור בית'. זה לא ביקור אלא בנין בית… בָּרֵר אצל הוריהם מי מהילדים זקוק ליחס נוסף. הם מצפים לשמוע אתכם: לא בהקלטה כללית אלא בשיחה אישית!

לוט ניצל, יצאה ממנו רות, אֵם מלכות בית דוד! בת-פרעה הצילה תינוק עָלוּם, שגדל להושיע את ישראל. בהפטרת השבוע, אלישע הנביא מְחַיֶּה את בן השונמית, אפי' שמה לא ידוע לנו. ילד זה גדל – חבקוק הנביא, שמנבא ומלמד 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', דרשו "אל תקרי יִחְיֶה – אלא יְחַיֶּה". הצדיק מאמין וּמְחַיֶּה אחרים, מעוררם ומעודדם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

DNA מיוחד

כתיבת 'מאמר שבועי' קשה בעת הזאת, 'כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם' (משלי כ"ז). מתוך אמונה ותקווה שאך טוב וחסד ירדפונו, נחדד תובנה חשובה שיש לְעַבְּדָהּ בקרבנו. אנו בשליחות קודש – והיא – הנחלת יסודות אלה לבנינו ולתלמידינו!

במשך הדורות, מיליונים מאחב"י מסרו נפשם על קידוש ה'. מֵעֵבֶר להרוגים בידי מרצחים ימ"ש רק בהיותם יהודים, ניצבו רבים בפני בחירה: "השלך אמונת אבותיך וְחַיֵּה – או מות תמות". דבקו בה' ומתו כיהודים. בחורים גם בתולות זקנים עם נערים, הִלְּלוּ שם ה' במותם. אם כן אפוא, מהי גדלותו של אברהם אבינו שעמד בעשרה ניסיונות? וכי רק הוא קִיֵּם 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ…'? המונים גָּלוּ! רבים עקדו ילדיהם לשם השם, ולא זכו לשמוע 'אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר'…!

להלן תיאור מרומם כפי ששמעתיו מפי רבה של צפת הג"ר שמואל אליהו. לאחר מלחמת 'ששת הימים', עם שחרור חבלי ארה"ק, ערך אביו ה'ראשון לציון' הג"ר מרדכי אליהו נסיעה ראשונה למקומות הק', ושני בניו אתו. שפכו לב כמים מול הכותל המערבי, התפללו ברגש בקבר רחל, והמשיכו למערת המכפלה. הרב הרגיש שבניו הילדים 'התעייפו' והתרגשותם כהתה. טיילו ב'תל חברון', וירדו למעין הַמְּפַכֶּה בין ה'חירבות' העתיקות. סביב למעין גדלים עצי זית, שחזותם מעידה כי עתיקי יומין המה. הודם וצמרתם רחב, גזעיהם פרוצים ומעוקשים. הרב הסביר לבניו שהעצים בני אלפי שנים. יתכן שמעץ זה ממש כתת אברהם אבינו שמן, ובו הדליקה שרה אמנו נרותיה, שדלקו משבת לשבת…

הצביע הרב על ענף היוצא מהגזע המרכזי ושואל "לדעתכם, בן כמה ענף זה?". "אולי אלף, אלפיים… ". "והענף הדק?" שאל כשמבציע על חוטר צעיר, "משהו כמו עשר שנים?…". "וְהֶעָלֶה" – "כנראה בן שנה, שנתיים". הרב הצביע על ניצן של פרי המתפתח על הענף הרך, "ובן כמה הזית הזה?" הילדים מיהרו להשיב "זה רק עכשיו נולד!". הרב המשיך וחקר "אם כן, מדוע אין הפירות ערלה, הרי 'נולדים' רק עכשיו?". הילדים נשתתקו. הרב הסביר לבניו "אמנם הפרי חדש, אך הוא שייך לענף הבוגר היוצא מהגזע הוותיק, בעץ בן אלפי שנים! הפרי אינו דבר נפרד, אלא 'חלק' ממשהו עתיק!".

הרב המשיך: "אבותינו הק' נטעו 'עץ', ממנו התפשטו ענפים, שבטי י-ה. מהם התרחב העץ, התפתח והתבסס. מיליוני 'זיתים' נולדו על עץ קדוש זה. העץ עצמו חוה תקופות קשות, רוחות סער, שיטפונות ושריפות, ודווקא הקשיים גרמו לעץ להכות שורש ולהתחזק עוד. אנו 'שייכים' לאבותינו, דמם זורם בעורקינו! איננו חדשים, ערלה, אלא 'עתיקים'!"

רבה של צפת משתף כי מסר זה נקבע בו לנצח. הוא מרגיש עצמו מאז 'קשור' לדוד המלך וירמיהו הנביא, 'בן משפחה' של רבי עקיבא ורשב"י… אנו שואבים כוחנו מגזע אבותינו ושורשיהם, נראים 'נולדים עכשיו', אך בעצם עתיקי יומין.

אכן, יהודים רבים מסרו נפשם על קדושת ה', אך זה בא לנו בתורשה מאברהם אבינו! רבינו הרמב"ם מרחיב יסוד זה ב'אגרת תימן', בה מחזקם בעת ניסיונם. כך מבארים צדיקי הדורות, בעל 'התניא' והג"ר חיים מוולוז'ין, ועוד. כך דרשו את הפסוק מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק – אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו (משלי כ' ז') שאאע"ה התהלך לפני ה' בתמימות, ולכן זרעו לברכה…

כוח מקודש זה לוהט ביהודים, בפרט כשזוכרים כי כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. יודעים שכולנו, למרות השוני בין השבטים, פירות מאותו עץ עתיק. אחים אנחנו, קרובי משפחה, אותו דם בעורקינו, DNA של אהבת ה' ומסירות נפש. הניצוץ הרוחני קבוע בנו בתורשה מהאבות הק', שזור ברקמותינו הפנימיות, ומאחד בין כל חלקי 'משפחתנו' הרחבה והענפה.

"עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם" (אבות פ"ה) אי' בקדמונים שלא בִּכְדִי כתבו חכמינו במשנה זו 'אבינו' [בשונה מהמשנה שלפניה 'עשרה דורות מנח ועד אברהם'] , כי ביקשו להדגיש שהוא אבינו, וכבניו יונקים ממנו כח העמידה. ומהי עמידה? 'אין עמידה אלא תפילה'! בכל צר וצר, מול גלי הניסיונות, נושאים לה' רינה ותפילה! זאת ועוד, ללמד שאאע"ה לא עבר את הניסיונות שפוף ועצוב, מדוכא ועצוב, הוא עמד בכולם! זקוף קומה! בשמחה ומחוזק באמונתו!

חשוב שנעורר תובנות אלה עם ילדינו יקירנו בשיח נעים, לחשוף בפניהם את הכוחות הטמונים בנו, הבאים בתורשה. ה'חיבור' ותחושת ה'קירבה משפחתית' לקדושי וגיבורי עמנו, יעוררו בקרבם אומץ לב מתוך ביטחון בה', "עם ישראל" שעמד בכל הקשיים זה לא 'מושג' מופטש ומרוחק, זה אקטואלי, חי וקים! יש בנו כוחות, בנו ובאחינו לשבטיהם!

בפרשתנו, יוצא אברהם אבינו להילחם במלכים איתנים, כשהוא נשען על אמונה וביטחון בהקב"ה. נסים גלויים לִוּוּ את ניצחונו, כפי שנדרש בנבואת ישעיה, כפי שנקרא בהפטרת השבוע, 'מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק… יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ… יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם! וכבניו נאזין לפסוקי המשך וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל, עַבְדִּי יַעֲקֹב, אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי… אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פיקוח נפש

השורות נכתבות שמוצ"ש בראשית, לאחר שבת של תפילות לשלום אחב"י, השבויים והחיילים, העקורים מבתיהם,  ברכת החודש 'חיים של שלום…', בתקווה כי השבוע המצב יקל, הלימודים יתחדשו, הפחד יוסר, שמחות, חתונות…

ובינתיים: כאנשי חינוך עלינו לחשוב על ה'בודדים' הנתונים במצור ומצוק, ילדים החווים קושי, ודווקא בימים אלה ניתן ליצור עמהם קשר מועיל. מחנך שיתף אותי שהוא מקפיד בימים אלה על שיחות טלפון אישיות עם כל אחד מתלמידיו אחד ל-48 שעות. "הופעתי שדווקא נער פלוני, הקשוח והמחוספס, המרדן והגברתן, מאריך איתי בשיחות, משתף בחששותיו, משתף על בני משפחתו בדרום, מבקש עוד ועוד שיחות אישיות." מפתיע? 'על הכלל כולו יוצא ללמד'! הזמן גרמא להתייחסות לפרט, לקשר הידוק אישי – אפילו מריחוק מקום – עם תלמידים והורים מאתגרים.

לקראת פרוץ המלחמה האיומה, בעקבות אירועי 'ליל הבדולח', החלו פעילים בריטים בקיבוץ ילדים יהודים מארצות שלטון נאצי: גרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה, והעברתם לחוף מבטחים באנגליה. כרבבת ילדים ניצלו במסגרת ה'קינדר-טרנספורט'! הוקמו מרכזי קליטה רבים, מוסדות ובתי ספר, ומשפחות רבות נרתמו לארח ילדים בבתיהם. במקביל למוסדות היהודים, פעלו גם מנזרים נוצריים שֶׁשָּׂשׂוּ על ההזדמנות לקלוט אצלם ילדים בעלי נשמות רכות…

ראשי הקהילה היהודית בלונדון נדרשו שוב ושוב לסכומים כסף גדולים להקמת והפעלת מוסדות אלה. ישראל עם קדושים, נתבעים ונותנים, עד שראשי המגבית חשו כי כלתה הפרוטה מן הכיס. באסיפה שהתקיימה בבוקר יום שישי דנו והועלו רעיונות מהיכן להביא עוד כסף. הוצע שמו של עשיר יהודי שטרם פתח ידו ולבו לאחיו הנתונים בצרה. "אין סיכוי" הכריז גבאי בית הכנסת המרכזי "איש זה מנותק לחלוטין מיהדות, לא יום כיפור ולא יארצייט של הוריו!". רב הקהילה, הג"ר יחזקאל אברמסקי, החליט בכל-זאת לנסות וּלְזַכּוֹת את העשיר במצות צדקה, ויצא לבקרו בביתו.

ערש"ק, חצות היום, הרב אברמסקי מתדפק על ביתו של העשיר שהכניסו בכבוד לטרקלינו. הרב החל לתאר הצורך להקמת מרכזים יהודים לילדים המסכנים, פליטים ומפוחדים. "זה ממש פיקוח נפש" סיים הרב דבריו. העשיר שואף במקטרתו, מהרהר ומגיב לרב "בהחלט שיש לסייע בעת הזאת, עניין הומניטרי חשוב, אך מדוע הנך קורא לזה 'פיקוח נפש'? לא מדובר בהפקרתם בארצות הכיבוש. מוסדות רבים מוכנים לקולט את כולם, קתוליים, פרוטסטנטים ועוד!". הרב אברמסקי התעקש! "מוסד יהודי הוא 'פיקוח נפש'! לשבץ ילד למוסד בו יעבירו אותו על דתו הרי זה כשפיכות דמו! אנא, הרם תרומה!". האיש התעקש וטען שהרב 'מגזים', וחבל שגם בשעת מלחמה נוקטים בעמדות קיצוניות…

הרב יצא מבית העשיר ממפח נפש. הוא הגיע בתקווה לתרומה הגונה, ובמקומו קיבל נזיפה… עברו כמה שעות. שבת קודש פורשת כנפיה על לונדון הבירה. הטלפון מצלצל בבית העשיר. הוא שומע את קולו של הרב אברמסקי על הקו! "גוט שבת, אדוני. בוודאי זוכר אתה שלפי ההלכה היהודית נמנעים משיחות טלפון בשבת. אני מתקשר אליך בשעה זו לאשרר את דבריי כי ביסוס מוסדות הקליטה היהודיים הוא ממש 'פיקוח נפש' וזה דוחה שבת! כמו שמתקשרים לאמבולנס, כחייל הלוחם בחזית ורופא בניתוח, גם אני מתקשר בשבת להראותך שהצלה רוחנית היא פיקוח נפש!".

דווקא כעת שאין הכיתות פועלות במלואן, הסדרים הקבועים השתבשו ל"ע, חובה עלינו ליצור קשר עם המוחלשים, המתריסים והמעורערים בחינוכם. מדובר ב'פיקוח נפש'. רק בשבוע האחרון נאלצתי לדון עם מנהל תלמוד-תורה ו'להסביר' לו שתפקידנו הוא להכיל תלמיד שמשפחתו חווה טראומה, למרות שהתלמיד לא-כל-כך מקבל מרות… האם בית חולים משחרר ומסלק פציינט שלא מגיב לטיפול התרופתי? אמנם, תלמיד נדרש להתאים עצמו למערכת, אך מערכת שמחשיבה עצמה כאיכותית, אנשיה 'אנשי חינוך', יודעים 'להסתדר' עם מכלול התלמידים! זה מבחן האיכות!

בשבוע שעבר כתבתי על צדיקים זי"ע שקרבו וחיבקו שרידי-שואה בתקופת 'החייאת העצמות הישבות'. עשו זאת בצורות לא מְקֻבָּעוֹת ולא מְרֻבָּעוֹת. 'מעלימים עין' בשביל להציל נפש בימין מקרבת… זה הצליח אז – וזה מצליח תמיד.

כולנו מתפללים על השבויים שיראו אור. תלמיד מתקשה הוא שבוי! שבוי של יצרו הרע, שבוי בכבלי כללים שאינם מאפשרים לו להתפתח כפי אישיותו, שבוי בידי עצמו – חולשותיו, חולשותיו ודימויו-העצמי הירוד. הרמב"ם קובע "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" נפעל לשחרורם! נעורר בזה זכות 'פדיון שבוים' לכלל השבויים והחטופים רח"ל. הצלה מהרחוב היא פיקוח נפש, וכל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם מלא! כל תלמיד – עולם מלא!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יוצאים מ'דירת קבע'

ב'שטעטל' חי איש-חסיד, בעל מעשים טובים וירא אלוקים. במצותיו חפץ מאוד. בירח האיתנים התהלך ברוממות עם השלל העשיר של מצוות מיוחדות. בתום שנת בצורת היו האתרוגים יקרי-המציאה. אתרוגים אחדים הובאו לעיירה. החסיד אינו מוותר! 'שש מאות רובל!' דרש הסוחר עבור 'הדר' מושלם. 'שש מאות רובל'! משכורת של מספר חודשים! הפרוטה אינה מצויה, צרכי הבית מרובים… קנה החסיד את האתרוג, והתחייב לשוב במהרה עם התשלום.

מאין יבוא עזרי? "התפילין! אמכור את התפילין! הרי ערב יו"ט היום, ובתשעת הימים הקרובים אין מניחים תפילין! אחרי החג נחשוב הלאה… כעת חביבה מצוה בשעתה!" מיהר ומכר תפילָיו, ושב לשוק עם שש מאות רובל במזומן! אחרי ששילם מיהר הביתה בששון. הוא מספר לאשתו בהתרגשות, כי זכה ב"ה לרכוש אתרוג מדהים! "וכסף מנלן?". "מכרתי התפילין שלי!". "ותפילין מה תהא עליהן?". "אל לו ליהודי לחקור עתידות! אני חושב 'מה הקב"ה רוצה ממני כעת, ביו"ט אין צורך בתפילין ויש צורך באתרוג!". אשתו מבקשת לראות האתרוג. "השארתיו על שלחן המטבח!"…

על שלחן המטבח אין אתרוג! יש קערת סלט! "היכן האתרוג?" הוא קורא באזני בקבול גדול… הילדים מתאספים, והבת מַחְוִירָה. "הכנתי סלט, חשבתי שזה לימון…". רגע של דממה. בני המשפחה מביטים באביהם. החסיד מביט בבתו, מתקרב אליה ומחבקה אל ליבו! נושא עיניו ואומר "ריבונו של עולם! אני מודה לך על משפחתי הנפלאה!"'.

כאשר הילדים התפזרו, שואלתו אשתו: "וכי לא 'בא לך' באותו רגע לצעוק, לצרוח, לשאוג? אולי לחנך את הבת בשבט מוסר…?". מסביר בעלה בארשת ניחוחה "לפני כשעה הוצאתי את התפילין שלי מהארון, וחשבתי 'מה רוצה ממני השי"ת ברגע זה?'. באותו רגע היית מחויב ברכישת אתרוג, ולכן ויתרתי על התפילין היקרות לי מכל. כאשר האתרוג היקר הפך לסלט, חשבתי שוב 'ומה רוצה ממני השי"ת ברגע זה?'. הוא רוצה ממני איפוק, שמחה, אהבה."…

'זמן שמחתנו' היא שמחה משפחתית. כמו ז' ימי הפסח שבהם נגמלים ומתנקים מחמצו של יצה"ר, כך בימי הסוכות, נגמלים מכעס ולחץ. יוצאים מ'דירת קבע'. לומדים שאין בעולם 'קבע'! מי קבע שבדיוק כך צריך הבן שלנו להתלבש? מי קבע שבדיוק כך צריכה הבת להסתרק? מה ה' רוצה ממני ברגע זה? גם ברגע שה'קבע' מתערער, השי"ת רוצה ממני איפוק, שמחה ואהבה. מה יהיה עם התפילין? נחשוב אח"כ. ומה עם הבגד שלו והתסרוקת שלה? נראה אח"כ…

ממעשה זה נלמד כי אַל לנו לְקַבֵּעַ את האמונה ואת הדת למסגרת קשיחה, ולא לְרַבֵּעַ בתבנית קשיחה, דוגמת תכתיב חברתי סביבתי, או דפוסי חשיבה מְקֻבָּעִים. היהדות אינה 'תנועת עם', 'ככה כולם עושים', אלא קירבת אלוקים אישית בפנימיות הנפש. עובדים את ה', ולא את הציבור. ברגע האמת חשב החסיד על השי"ת, לא על התפילין ואתרוג. אילו היה מחשיב ומייקר 'חפצי שמים' לפני 'אלוקי השמים', אולי היה נכשל באביזריהו דעבודה זרה, בהקדימו טפל לעיקר…

יסוד ב'חינוך הבנים' הוא 'על פי דרכו'. אל לנו להיות בני ערובה כלואים בתפיסות אחידות ובחוקי חֶבְרָה נוקשים. ברגעי ניסיון והתמודדות עם ילדים 'יחודיים' יש לחשוב על הקב"ה – ולא על השכנים. בסוכות נוסכים מים על המזבח, לרמוז שלעתים 'שוברים שגרה', גם 'הפשוט' מתקדש. היכן מְצַוָּה התורה על ניסוך המים? זה לא כתוב במפורש, אלא 'הלכה למשה מסיני' מדור לדור. חכמי התורה מלמדים דרכי חינוך יחידניים ואישיים. ברוך הוא אלוקינו שהעמיד צדיקי אמת בכל דור ודור, המלמדים לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, דור דור ודורשיו – לפי מצב דור ודור. גם בדור שבו נושבת רוח סער עזה השי"ת מצפה… בחינוך אין שיטה, יש גישה, וכשיש גישה לא נבהלים כ שה'סדר' משתבש…

פסוקי קרבנות שבעת ימי חג-הסוכות נכפלות שבע פעמים, אך יש 'חריגות'. ישנן כמה אותיות שאינן 'בתלם'. דווקא ב'חריגות' אלה מרומז ניסוך המים (תענית ב:) דווקא הבן שאינו 'בתלם' עשוי לגדול לתפארה, יתעלה ויתקדש על פי דרכו לכבוד השם! בבינה יתירה יורדים לשאוב בששון 'מים עמוקים'. דווקא מצוה זו נחוגה בשיא השמחה! מדי יום מתעלים עד שביום-השביעי הערבה הדלה הופכת למרכז החגיגה. ומאין הובאו הערבות? מ'מוצא', כי תמיד יש מוצא!

מסופר כי בבוא מרנא הבעש"ט לגור במז'יבוז', באו רבני העיר להוכיחו על שסוכתו אינה כשרה. בתום ויכוח ביניהם הראה 'פתקא מן שמיא' כי סוכתו כשרה. מדוע עשה לכך? וכי לא קל יותר 'להכשיר' סוכתו 'לכל הדעות'? אלא, אור שבעת הימים פעל 'להכשיר' עוד מנשמות בנ"י, לא בשיטת 'לחומרא בדיני סוכה' אלא בגישת 'לחומרא בדיני נפשות'…

נדרשת אמונה עמוקה בצדקת הדרך, גם כשהדרך 'שונה'. לחסיד אֵין לא תפילין ולא אתרוג, אך נותר עם הקב"ה. הוא נותר עם משפחה, עם אמונה, שמחה ואהבה. כשיש לנו הקב"ה ומשפחה, יהיו גם תפילין ואתרוגים… נהיה אך שמח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

התורה משקה כְּגֶשֶׁם

ימי 'תשובה', דף חדש בחיים, דף נקי וחלק מול הקב"ה. זה תהליך שדורש מאתנו סבלנות. בשירת האזינו נא' יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. לאורך החורף משקה הגשם את האדמה. ומה רואים? בוץ ולכלוך. רק בתום עונה ניכרת השפעת גשמי הברכה. כך, השפעת התורה על פנימיות האדם והצמחתו היא תהליך, התוצאות ניכרות רק בהמשך…

בחינוך הבנים נמשכת ההשקעה וההשקיה שנים ממושכות. התוצאות בסוף. נזכור את הקיקיון, בו לימד הקב"ה את יונה "בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". 'בא מהר הולך מהר'. אל לנו לצפות, גם בדור המיקרוגל, להליכי חינוך מזורזים.

הָיֹה הָיָה מחנך שהחל לאבד תקווה מתלמיד 'מאתגר'. הוא ייחד לו לשיחות אישיות, העיר והאיר בשמאל דוחה וימין מקרבת, אך שום דבר לא משתנה – הנער נשאר – מתחצף, מפר כללים ומעורר מהומות. הייאוש מכרסם בלב המחנך. פנה לרב חכם, ליטול עצה ותושיה. האם יש לנער זה סיכוי? הרב הקשיב בחמלה, פתח ואמר: "צמח הבמבוק גדל בסין ומגיע לגובה עצום. האם ידוע לך כמה זמן לוקח לַקָּנֶה הענק להגיע לגובה של בניין?". כמובן שלמלמד אין מושג.

"אגלה לך, שותלים שתיל במבוק זעיר וּמְסַפְּקִים לו אור שמש, דשן ומים בשפע. בשנה הראשונה אין שום גדילה. ממשיכים עוד שנה בטיפוח השתיל הקטנטן. משקים בסבלנות, אך לא רואים מאומה. הוא לא יגדל בסנטימטר. בכל זאת ממשיכים בסבלנות. עוד שנה תחלוף. גם בשנה שלישית מעניקים לצמח הקטן דשן ומים ומאפשרים לאור השמש לחממו בכל יום. רוב האנשים מרימים ידיים בייאוש, מוותרים על הבמבוק הקטן וחדלים להשקותו. כלום לא קורה! אך החכם מתמיד. בשנה הרביעית, רואים את כל יתר צמחי הגינה שעלו וצמחו יפה במשך ארבע השנים. בלב מכרסם ספק – כולם פורחים ורק הבמבוק הזעיר לא מתפתח, למרות תשומת הלב, האהבה והזמן שהשקיעו בו…".

הרב מתרגש וממשיך בלהט, "בשנה החמישית מתרחש פלא! בבת אחת השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל. הוא עשוי לעתים לצמוח במטר שלם ביום!… במשך ששה שבועות יצמח לגובה של שלושים מטרים! כבנין רב קומות!"

"אם כן, בכמה זמן הבמבוק לגובה זה?" שאל הרב. "תוך שישה שבועות" השיב המלמד. "טעות בידך, ידידי. מדובר בצמיחה איטית לאורך חמש שנים תמימות. אם במשך אותן השנים היו חדלים להשקות את השתיל הרך, היה נובל ומת. ומה קרה במהלך השנים? במשך כל ארבע השנים היתה צמיחה, הצמיחה החשובה ביותר, באופן 'בלתי נראה', בתהליך ארוך ונפלא –  מתחת לפני השטח. עמוק באדמה התפתחה רשת שורשים מסועפת וחזקה, שתתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית. זכור! כל מה שנבנה מהר – עשוי לקרוס מהר. צמיחה דורשת סבלנות והתמדה, השקייה ואמונה פנימית איתנה. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע, גם אם בטווח הקצר אין התוצאות ניכרות. לא רואים, אבל יש צמיחה מתחת לפני השטח וממתינה לרגע בו יזנק קדימה. לעולם אין להתייאש! בנחישות והתמדה ממשיכים לטפח את שורשי ההתפתחות, בסופו של דבר, יפרוץ התלמיד ויעלה לִגְבָהִים עצומים.”

המוביל 'שעיר המשתלח לעזאזל' היה עובר עשר תחנות במדבר עד הגיעוֹ לצוק. ההתנתקות מן הרוע וההשחתה באה בשלבים, מתקדמים מתחנה לתחנה, עד להפלת יצר-הרע והכנעתו. המשנה מלמדת (יומא פרק ו') כֶּבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ (לשעיר) מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. זירזו אותו שימהר בכפרתם. הגמרא אומרת כי לא בבליים היו, רק כּוּנוּ בבליים על שם טיפשותם. מיהרו אותו! חשבו שיש תהליך תשובה 'אינסטנט' שניתן לזרזו. חכמינו בָּזוּ להם! בלי שכבה ועוד שכבה של בטון, וסבלנות ביניים שכל שכבה תתייבש כראוי, עלול הבניין לקרוס!

המשנה אומרת עוד ש'יקירי ירושלים' ליוו את הַמְּשַׁלֵּחַ בדרכו. אנשים בהליך 'חיזוק' זקוקים לליווי ויחס. בכל תחנה המתינו אנשים טובים והציעו 'הרי מזון והרי מים'. הוא לא צמא למים כמו לעידוד לאורך התהליך. כך משלחים, וכך מלבינים עוונות. המעודד את המתמודד מתחזק בעצמו. זה לא 'טובה לאחר', אלא לעצמנו. בכך נעשים אנו 'יקירים'.

ימי הסליחה והמחילה: הבה נסלח לאלה בין ה'מחנכים' שלנו בעבר-הרחוק שפגעו בהתפתחותנו. לא 'בכוונה', חלילה, אלא מחוסר התאמתם למשרה החינוכית שהוטלה עליהם. לא השכילו לקרוא 'מפת' נפש תלמידיהם. בעצמם נלחצו – ולכן לחצו להשיג 'תוצאות מיידיות'. מוגבלי חזון היו. מצומצמי סיבולת. אדרבה, נוקיר את מחנכי האמת, בעלי שאר-רוח, שהטיבו לדעת כי התורה משקה כְּגֶשֶׁם, האמינו בתהליך הַדְרַגָּתִי שמתחולל בפנים. מחנכים ברי-לבב הביטו לעברנו ב'עין טובה', בל' יחיד, בעין אחת, כי את העין השנייה עָצְמוּ, הסיטו מבט, לא לראות הכל… האמינו וצדקו.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אמא, אמא מה השעה?

זמן שיחה

"אמא, אמא, מה השעה?"

קבוצת הילדות עמדה בשורה ישרה בקצה המגרש וחיכתה למענה של ה"אמא", קרי: המשחקת שנבחרה לתפקיד.

"השעה שמונה ועשר דקות" ענתה ה"אמא", וכל הילדות צעדו בשמחה קדימה: שמונה פסיעות גדולות ועשר פסיעות קטנות.

אמא (אמיתית!) הגיעה לאסוף את בנותיה משעת המשחק, אך הילדות ביקשו בתחנונים להמשיך לשחק: "רק עוד כמה דקות!" כמה דקות?

כמה מילים, על "כמה דקות" הבנת מושג הזמן והשעון, בזמנים ובשלבים שונים בהתפתחות.

לומדים שעון

הזמן: גיל שנה וחצי – שנתיים.

זהו שלב ההפקה של "משפטים" בני 2 מילים. הזאטוט יודע לומר ואף לסמן באצבעות צמודות: "עוד מעט", ילדים אינטליגנטים אומרים "אחר כך" או מחקים את אמא "אין לי זמן"… אך מובן שהם לא מבינים את המשמעות של ה'זמן' הזה.

הזמן: גיל שנתיים עד שלוש.

הילד בונה בתחילה משפטים שכולם בהטיות של הווה, כשהוא לומד להשתמש בהטיות של עבר הוא פותח כל משפט במילה: "אתמול", או לחילופין: "פעם פעם…" וילד צדיק אחד היה אומר "אתמול בשבת.."

מתוק לראות רואה חשבון לעתיד מונה חפצים כחיקוי של המבוגרים שסביבו, למעשה הוא מסוגל לספור ולמנות שלושה או ארבעה חפצים, בשיבושי היגוי מתוקים.

ילדה מתוקה בת שנתיים ששברה צלחת בהחבא מתחת לשולחן, יצאה משם בתרועת ניצחון, בכל אחת מידיה שבר אחד והיא צוהלת "(ש)נים!!"

אמהות שנוהגות למנות את נטילות הידיים של הבוקר או את המדרגות אותן עולים עד לגן, מחזקות דרך אגב אצל הילד את רצף המספרים, מי לפני ומי אחרי כל מספר.

הזמן: גיל שלוש עד ארבע.

לילד שלנו יש תחושה של זמן, הוא יודע מה כבר היה, מה הווה עכשיו, וגם מה יהיה בעתיד. אפשר לשמוע ילד בן 3 מתכנן: "כשאני אהיה אבא…" ומנסה להבין: "אמא, כשאת היית ילדה, אבא היה האבא שלך?"

אמא שואלת את ראובן בצהריים: "הגעת היום בזמן לגן של החיידר?" והוא עונה: "בטח, הגעתי ממזמן לחיידר…"

ראובן כבר יודע להשלים אסוציאציה של זמן כמו בחורף – קר, בקיץ – חם. מבין את המושג אחרי, ואיתו את היכולת לחכות "אי אפשר עכשיו! עוד מעט נוכל לצאת לגינה"

הזמן: גיל ארבע עד חמש.

אמא שואלת "מה השעה" והילד יודע שהתשובה תלויה על הקיר או על פרק כף היד, שעון מציין זמן. יש מספרים ומחוגים בשעון, המחוגים לא מפסיקים לצעוד, ואת המספרים הוא מתחיל לזהות.

אמא יכולה להראות לילד ספרות בכל מקום: על מכונת הכביסה, במעלית, על האוטובוס (תעסוקה להמתנה משמימה בתחנה!) על בקבוק התינוק וכמובן בטלפון…

עד 4 פריטים הילד יכול לקלוט בעין בלי מניה. ילדה בגן מנתה חפצים, וזה היה כ"כ בולט! היו לה כרטיסים עם כמויות מ 1-6, לפי הסדר, והיא ספרה: אחד-שתיים-שלש-ארבע-הרבה-הרבה. מדהים!!!

בגיל 5 הנער כבר מבין מושגי זמן בתמונה, אם חשוך בתמונה – היא צולמה בלילה, ואם כל בני המשפחה סביב השולחן – זה היה בשבת, ואם יש נרות דולקים בסעודת שבת, איזו סעודה נאכלת כעת?

הזמן: גיל חמש עד שש.  

הבחור מזהה ומבין שעה שלמה בשעון אנלוגי, מזהה חצאי שעות, ומבין שהמחוג הארוך מציין את הדקות.

ה'רבה' בכיתה א' שם לב לכמות שעוני היד המתרבה בכיתה מהר מקצב תזוזת המחוגים. (בעיקר שעונים מ"הכל בשקל" שעובדים 10 דקות בממוצע…) כמה מתוק לראות ילד בכיתה א' שכבר יש לו שעון יד אבל הוא לא יודע לקרוא בו מה השעה, הוא מראה את השעון למבוגר ושואל אותו: "מה השעה?" אפילו שהשעון הוא דיגיטלי ולא אנלוגי, עדיין קשה לילד לקרוא משמאל לימין ומהי, באמת, השעה.

השעון מלמד אותנו:

לדייק בזמן: מגיע הגיל, לכל ילד לפי אופיו, בו האחריות על שמירת הזמן עוברת מהאמא אל הילד. אם נאחר אל האוטובוס נפסיד אותו, ואם נתמהמה בהליכה אל החנות היא תיסגר.

הפתגם היפה אומר: "אף פעם לא מאוחר מדי", אך כמה חשוב ללמוד וללמד לא לחכות עד שיהיה "מאוחר מדי"…

מסגרת:

מי יודע מה ההבדל בין רבע לשמונה לבין רגע לשמונה?

רבע לשמונה הוא הזמן של החרוצים, רגע לשמונה הוא הזמן של העצלנים.

הילדים של רבע לשמונה צועדים לתחנה בזוגות, מפטפטים ומכינים את הרב-קו. הילדים של רגע לשמונה יורדים במדרגות בדילוג של שלוש-שלוש, טסים לתחנה, עולים לאוטובוס ברגע האחרון, נושמים ונושפים ושם למעלה מתחילים לחפש את הרב-קו, כמובן תוך כדי כך מפילים את תיק האוכל.

הילדים של רבע לשמונה אומרים בוקר טוב לנהג וגם למורה, הילדים של רגע לשמונה מקווים שגם המורה יאחר. הם מחפשים אותו באוטובוס, ונבהלים כשאינו נמצא שם.

הילדים של רגע לשמונה, היו רוצים גם הם להיות ילדים של רבע לשמונה אך הם אינם יכולים,

תמיד חסרה להם רבע שעה…

כמובן, שגם לבוא מוקדם מדי לאולם השמחות זה לא יעיל, אלא אם כן אתם רוצים לעזור למלצרים לערוך את השולחנות… אבל את התובנה הזאת יגלו ילדיכם מהר מאד…

לחכות לזמן, (דחיית סיפוקים): כשתינוק רעב הוא צורח, מיד! הרגע! תנו לי לאכול! אההה!!

כשהוא גדל, אמורה לגדול גם היכולת שלו להמתין. יש דברים שיקבל עכשיו, יש שיקבל מאוחר יותר ויש – שאף פעם לא. השעון ממחיש לילד את הזמן שעובר בקצב משלו, הוא מהווה דוגמא לעולם שעליו אין לנו שליטה. מה אנחנו יכולים לעשות עד שתגיע השעה? רק לחכות!

"מבחן המרשמלו", תרגיל מדהים לדחיית סיפוקים: אמא מחלקת ממתק, ומי שלא יאכל אותו עד אחרי ארוחת הצהרים / עוד 5 דקות, יקבל עוד ממתק ויהיו לו שניים. עשינו את הניסוי הזה בגן והתוצאות היו מדהימות!!!

אמא של שמעון מספרת: "בארוחת הצהריים אכלנו עוף. לאחר שעה ביקש שמעון לשתות חלב. הראתי לו את השעון, הסברתי לו שילד בגילו מחכה 3 שעות בין אכילת עוף לשתיית חלב. ההסבר שלי היה מצוין! איך אני יודעת? כחצי שעה אחר כך הראה השעון בסלון שחלפו 3 שעות… כן, הילד העצמאי הזיז את המחוגים במו ידיו עד ל"בוא" השעה בה יוכל לשתות את החלב…"

שעונים מזמן אחר:

בטיול הבא לרמת הנדיב או ברחוב יפו בירושלים, מול קיר בית הכנסת "זהרי חמה", נראה לילדים שעון שמש. נסביר להם איך חיו פעם פעם לפני הרבה שנים, כשעוד לא היו שעונים… נספר להם על המושג המופיע בגמרא "שעות זמניות", לפיהן השעות מהזריחה עד השקיעה ומהשקיעה עד לזריחה חולקו ל-12 חלקים. מתי משתמשים במושג הזה? בסוף זמן קריאת שמע, סוף זמן אכילת חמץ וזמן "חצות" היום או הלילה.

אפשר ליצור שעון חול מבקבוק מלא בחול שבמקום פקק נחבר אליו בקבוק זהה ונסגור בעזרת דבק חשמל. בקבוק של תמצית וניל / רום לשעבר יישפך תוך זמן קצר אל רעהו, אך לבקבוק של ספרינג זה ייקח המון המון זמן…

על אותו עיקרון אפשר להכין שעון מים, אבל אני לא ממליצה…

"בין הזמנים":

עם תחילת השנה או בזמן פנוי אחר, אמא לוקחת לוח שנה ומראה אותו לילדים. כל משבצת בלוח מסמלת יום, כל שורה היא שבוע, נשנן את שמות ימות השבוע. כל דף בלוח השנה מסמל חודש, מהם שמות החודשים, נלמד מהו רצף החודשים. נצייר תמונה מתאימה לכל חג בחודש שבו הוא חל, וכמובן נצייר את ימי ההולדת של כל בני המשפחה האהובים, מתי נולד כל אחד.

זה הזמן!

בספר אנגלית ישן ומהוה קראתי את הסיפור הבא: בפתח הבנק ישב שומר. כל לקוח שנכנס לבנק שאל את השומר: "סליחה אדוני, מה השעה?" שוב ושוב ענה השומר לשאלות האנשים. עד שיום אחד הוא החליט לקנות שעון ולתלותו בפתח הבנק.

ישב השומר שמח ומרוצה מהחלטתו הנבונה, עד שהגיע הלקוח הראשון, הביט בשעון ושאל את השומר: "סליחה אדוני, השעון הזה מדויק?"

זה הזמן שלך, אמא.

בפתח "חדר האוצרות" שלך, לענות על שלל השאלות של ילדייך… וכשאין לי כח או זמן לענות, זו הזדמנות לסתם מחמאה: "איזה ילד חכם אתה, יש לך שאלות מעניינות כל כך"… נצלי את השאלות הללו, שהם כל כך אוהבים לשאול, לטעת בהם עוד מידות וערכים לפני שהם מן הקן פורחים…

בתפילה שתהא כל שעה "שעה טובה ומוצלחת!"

12