מחבר: אחיה

הקב"ה מייעד את אהרן ובניו למשרת כהונה, ומצוה וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ… לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. קדושת הכהונה תלויה בלבישת הבגדים. לא ל'כבוד ותפארת' בלבד, אלא תנאי לקדושת העבודה. רש"י כתב עה"פ וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ – לְכַהֲנוֹ לִי "לקדשו, להכניסו בכהונה, על ידי הבגדים". חז"ל למדו (זבחים י"ז) "בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם". ומדוע ה'חיצוניות' פוסלת?

כתב על כך בעל החינוך (מצוה צט) "משורשי המצוה… האדם נפעל לפי פעולותיו… השליח המכפר (הכהן) צריך 'להתפיס' כל מחשבותיו וכוונתו אל העבודה. על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד." הלובש בגדי יראי-שמים מושפע בהליכותיו לטובה מעצם לבישתם. מלכי ארץ דורשים מחייליהם ללבוש מדים, שיעידו לכל רואיהם כי משועבדים הם למלכם, ואף להזכיר לחייל עצמו על ההנהגה הנדרשת ממנו, כמייצג את מלכו! לא נכבדות בלבד אופפת את השוטר במדיו, השופט בגלימותיו והימאי במקטורנו, כי גם הצהרה למחויבות למשימה.

שאל אחד המשכילים את הרה"ק רבי בונים מפשיסחה זי"ע, "מה לבש אברהם אבינו?". כוונתו היתה ללעוג, כי ברור שאברהם אבינו לא לבש קפוטה ושטריימל. הביט הצדיק בבגדים המודרניים של יהודי מסכן זה, והשיב בחכמה, "בכל מקום בו עבר אברהם והתגורר, באור כשדים ובחרן, בארץ כנען, במצרים ובפלישתים, הביט תחילה סביבו לראות מה לובשים הגוים המקומיים, והקפיד להתלבש דווקא באופן שונה." הרבי לִמְּדוֹ ש'אברהם העברי', כדברי המדרש 'כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד -והוא מֵעֵבֶר אחד', הניח תשתית לעם היהודי, הוא קבע את 'עיקרון הַנִּבְדָּלוּת'. המטרה היא להיות שונה! השוני משמרנו ומקדשנו!

רבי יוחנן קרא לבגדיו 'מְכַבְּדֵי' (ב"ק צב) כי מוכיחים על נכבדותו של אדם בעיני עצמו, וכך יראוהו הבריות. ילד הלובש בגדים עם סמלים מעולם הטלוויזיה והבידור יחוש מְשֻׁיָּךְ ל'עולם הזה'. ואילו אמא המסבירה לִבְנָהּ 'אצלנו לא קונים ילקוט ומעיל עם דמויות אלו!' קובעת בנפשו שאנו 'מֵעֵבֶר אחר'! הַפְּסוּל במכנס ג'ינס אינו בצבעו או בסוג הבד, אלא בכך שהוא מהווה סמל וסטטוס בקרב הגויים. עלינו להיות שונים מסמליהם ועקרונותיהם מהם. הצבעים הבולטים ב'לבוש חרדי' הם שחור ולבן, ולא בכדי. הללו רומזים על תפיסת עולם חדה ולא מתפשרת. 'כל צבעי הקשת' מסנוורים ומטשטשים את קווי הגבול המתוחים בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. כמרחק בין אור לחושך, כך המרחק בין ישראל לעמים, וכך יש להשאירו!

בגדים מהווים מיתוג. חברה חלשה מנסה לשפר מעמדה ותדמיתה בהחלפת מיתוג ושינוי חזות. עם ישראל לא זקוק לחידוש! ב"ה אנו חברה מנצחת ונצחית, ויציבות המיתוג ושימורו מוכיחים זאת! על בנינו להתפאר בשרשרת הנמשכת אלפי שנים, והלבוש השורשי מסייע להמשכיותה. בדור בו הכל 'חד פעמי' נבוב וחלול, יש להעריץ קביעות והמשכיות.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

נבקר נא בירושלים שלפני אלפי שנים. בשעריה נפגשים סוחרים שזה עתה הגיעו ארצה. הנה 'יורדי הים', מלחים ממולחים, שהביאו לנמל יפו מטעני סחורות שרכשו בהפלגתם המסחרית לאורך נמלי הים התיכון. פוגשים עוד בשיירת 'הולכי מדבריות' השבה ממסע בארצות קדם, וגמליהם נושאים תכשיטים ובשמים. לתגרים אלה ערך משותף: מסחר. ממון. רווח. אך כרגע 'מחויבים' הם עפ"י תורה 'לעבור' בביהמ"ק להבאת קרבן תודה, עם תום מסעם המסוכן. יתכן ויש מי מהם שבא רק 'לצאת ידי חובה', אף חשבו על מינוי 'שליח להולכה' או דרך אחרת להיפטר מ'מעמסה' זו. אבל, בהגיעו לבית ה' כלילת יופי, בראותו הנוי והנצח, 'מראה כהן' הלבוש במיטב לבושי שרד, ניעור לבו בהדרת קודש. האוירה אופפת וכובשת. הוא נשאב ל'נצחיות', ואת מחשבות החומר משאיר מחוץ להר הבית עם מקלו מנעלו ואפונדתו. זוהי כוונת 'החינוך' "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כבר אינם באים להביא תודה בלבד. הם באים לומר תודה! חשים באמת כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף. ההוד וההדר לחי עולמים מעורר אהבה שֶׁמַּיִם רבים לא יכבוה!

אורחות התורה נצחיות ומעשיות אף בָּהֹוֶה. נער צעיר נכנס ל'ישיבה קטנה' השוכנת בצריף עלוב ומט ליפול, ילדה לומדת בחומש מרוט ומודבק מהדורת 'לוין אפשטיין' שירשה מִסַּבָתָהּ, זטוט בגיל הרך מובל ל'מכינה' טחוב בפאתי מקלט, מה יעורר את ליבם ומה ירחיב נפשם? ביקרתי לאחרונה, עם קבוצת נערי בית ספר, בהיכל ה'כולל' החשוב 'עטרת שלמה' במודיעין עלית. הנשימה נעתקה מול יקר גדולה וכבוד. נענינו לאינטואיציה הספונטנית שבקרבנו – פתחנו גמרות והצטרפנו ללומדים! הנכנס לת"ת ובי"ס נקי ומאורגן, פסנתר או אקווריום ניצבים בכניסה בנכבדות, הסביבה משרה אקלים-ממושמע ורוגע, שמירת סדר וערכים, נשאבים אף התלמידים להנהגה האצילית. 'ישראל בני מלכים הם' – וראויים לארמון נכבד!

את ה'תלמוד תורה' הראשון בעולם יסד בירושלים, כהן הגדול יהושע בן גמלא (ב"ב כא). ב'תוספות' מוסיפים נופך, שכאן, בעיר הקודש, יושפעו התלמידים הנאספים מאוירת הזוך והזוהר. לבם יִפָּתַח כפתחו של היכל לאהבת התורה ויראת שמים. הסביבה משפיעה לטובה! למרות עיקרון הצניעות והפשטות, הגם ש'התורה חסה על ממונם של ישראל', אך 'אין עניות במקום עשירות'! לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹקֵינוּ (עזרא ט) הוא צו תמידי!

נשקיע בְּחָזוּת הכיתה (אולי נרענן תמונת 'הסטייפלר' בה מופיע עדיין שליט"א?) ספרי לימוד בורקים מסייעים לקשב התלמיד (ובאמת, כמה כבר חוסכים ב'מחיקת' ספר משומש יד שלישית?) בית מדרש מטופח מעורר כוונה לתפילה (כוס ריקה אינה מאפרה, ומבוא וכניסה אינם מחסני שקיות). דף עבודה נקי (ולא שכפול דָּהוּי מימי מכונת-כתיבה וסטנסיל) מגרים את חשקת התלמיד. רחמנא לבא בעי! נחשוב גם על החיצוניות ונראה בס"ד התעוררות הפנימיות!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

ברש"י: "אל תתנם לגלגולת אלא יתנו כ"א מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם".

משמע מדברי רש"י שהמניין לא היה לפי כמה חצאי שקלים נאספו, אלא לפי כמה שקלים נאספו כך ידעו כמה זוגות יהודים היו בעם ישראל, וממילא ידעו כמה יחידים היו.
בדומה לזה מצינו בכמה מקומות בש"ס שנמנו ישראל כזוגות ולא כיחידים: בבכורות (דף לא.): "רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה עייל גביה רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן שמע דאתו קטיר להו ארבע מאה תכתקי", פירש"י: "קטר להו. קשר ותיקן להם ארבע מאות, תכתקי. כסאות". לא נאמר שבאו 800 תלמידים, ושהכינו 800 כסאות, אלא שהיו 400 זוגות שנצרכו ל400 כסאות – ספסלים. וכן מצינו בנדרים (דף נ.) שהגיע מנין תלמידיו של ר"ע לעשרים וארבע אלף זוגי תלמידים, ולא כתוב שהיה מנינם ארבעים ושמונה אלף. וכן מצינו בברכות (דף כח.) שבאותו היום שהתמנה ראב"ע לנשיא התווספו ספסלים בביהמ"ד, ונחלקו אם 300 או 700 ספסלים, ולא הוזכר כלל מנין התלמידים שהתווספו רק מנין הספסלים. מצאנו א"כ שאין חשיבות למנין יהודי בפני עצמו אלא כחצי מזוג, ששניהם משלימים זא"ז להיחשב "זוגא דרבנן", שהרי "חרב אל הבדים ונואלו חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד" (תענית ז. מכות י.) היינו שלימוד ביחיד נחשב לחטא, ו"היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.).
בדרך זו מבאר הר"ש אלקבץ (מובא ב"פני דוד" להחיד"א, וכ"כ ב"דברי יהונתן" להר"י אייבשיץ, ועוד) שהטעם שנתנו כ"א רק מחצית השקל ולא שקל שלם, לרמוז ולהזכיר שכל יהודי בפנ"ע אינו אלא מחצית, וכשנפרד מחבריו הרי הוא כפלג גופא.
הכוח והעוצמה של עם ישראל הם רק כשהם מאוחדים ביניהם. לכן, כשבא המן לשכנע את אחשורוש להרוג ביהודים הייתה טענתו שעם ישראל "מפוזר ומפורד" ואין מה לחשוש מהם, שכל כוחם באחדותם, וכעת אינם מאוחדים אלא מפורדים, ועל כן אסתר המלכה בבואה אל המלך באה עם הכוח של "לך כנוס את כל היהודים" – אחדות (ע"פ המדרש תהלים כ"ב ז'). זו גם הייתה שמחת הניצחון והנס "בראותם יחד תכלת מרדכי". זה גם הטעם למצוות היום: משלוח מנות, מתנות לאביונים, ומשתה ושמחה עד כדי "חייב אינש לבסומי", שכולן מטרתן אחת – הגברת כוח האחדות בין איש לרעהו, ע"י נתינה המולידה אהבה, וע"י משתה ושמחה עם התבסמות המביאה להסרת המחיצות וממילא לקירוב הלבבות, (שהרי איסור אכילה ושתיית יין עם גוי הוא מחמת החשש לקירוב הלבבות ביניהם שיביא לחטא).

אולם עלינו לזכור שהאחדות אינה אחידות, אלא בתוך האחדות של הכלל יש לשמור על הייחודיות של כל פרט. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט",

אבל העשיר נשאר עשיר והעני נשאר עני. כולם נצטוו לתת מתנות לאביונים, אך לא להשוות אביונים לעשירים.
גם התרומה שתרמו בנ"י למלאכת המשכן איש כנדבת לבו ולאו דווקא מחצית השקל (עי' רש"י בפסוק ט"ו) הייתה בה פעולה של אחדות, שהרי מתוך כל הנדבות יחד, נבנה המשכן השלם, ובהעדר אחת מן הנדבות היה נחסר כל השלמות של המשכן. יחד עם הייחודיות של כל אחד שהביא חלק אחר מהנצרך לבניין השלם. ויתכן שזו הייתה הטענה על הנשיאים, ששמרו על הייחודיות שלהם שלא בתוך האחדות של הכלל, שהרי תרומתם לא נצרכה לשלמותו של בנין המשכן אלא כתוספת חיצונית, ואף שהיא מועילה ונכבדה, אינה חלק מן הכלל השלם.
האור החיים הק' כתב: "צריך לדעת טעם אומרו תישא ולא אמר תפקוד כאומרו במטה לוי (במדבר ג' ט"ו) ב' אומרו את ראש ולא הספיק לומר כי תישא את בני ישראל, שאין לומר שלא יצו ה' למנות אלא לראשים, כי העניין יכחיש זה, ג' צריך לדעת כוונת אומרו לפקודיהם. ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו כי בחינת הרע מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא ובחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות, ותמצא שאמר הכתוב (בראשית כ"ג י"ז) ויקם שדה עפרון, ודרשו ז"ל (ב"ר פנ"ח) קימה הייתה לו, והנה להיות שמצווה זו באה אחר מעשה העגל וכמו שדייק הכתוב באומרו ונתת אותו על עבודת אוהל מועד ואמרו זיכרונם לברכה (רש"י) מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תישא לשון נשיאות ראש על דרך אומרו (בראשית מ' י"ג) ישא פרעה את ראשך שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל, והוא אומרו לפקודיהם על דרך אומרו (במדכר ל"א מ"ט) ולא נפקד ממנו איש ואמרו ז"ל (שבת ס"ד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא". מנין בנ"י בא לרוממם ולזקוף ראשיהם לאחר שנשפלו בחטאם. וכיצד מנינם מביא לידי אותה רוממות? הלא גם בהמות ועבדים, להבדיל, נספרים?
בכלי יקר כתב: "בכל מקום הזכיר נשיאת ראש אצל המִספָר, לפי שע"י המִספָר ישראל מנוּשאים ביתר שאת על כל האומות, כי כל מספר מורה על המעלה הפרטית שיש לכל איש ואיש". בספירת בהמות ועבדים אין למספר היחיד כל משמעות, רק הסך הכולל הוא המשמעותי בספירה. משא"כ מספר בנ"י בא להחשיב כל יחיד בפנ"ע בייחודיותו, לכן לא מונים אותם במספרים אלא בשקלים, אמנם כ"א הוא רק חצי מתוך הכלל השלם, אך גם אין הוא סתם מספר, אלא יחידה שיש בה משמעות ייחודית, שיחד עם כל היחידות המיוחדות יוצרת את השלם המאוחד המיוחד ביותר ברב גווניותו. בנוסף, דוקא המנין הקבוצתי, כשאין אחד נמנה לבדו אלא בצירוף עם אחר, הוא המרומם, שההשתייכות לקבוצה השלמה החשובה, היא המרוממת את הפרט שבפני עצמו אינו מרומם כ"כ, (כמבואר מהמשך דבריו).
זוהי מהותה של השמחה בה נצטוונו בחודש זה במיוחד. השמחה באה מתוך שלימות פנימית, שאינו רואה את עצמו כעוד פרט ככל הפרטים המרכיבים את הכלל, שאין בו ח"ו שום ייחודיות, ובלעדיו היה חסר רק "מספר", אלא מוצא את ייחודיותו ומשמעותו בתוך הכלל השלם החשוב והמרומם, שבלעדיו כל הכלל הזה לא היה שלם, היה חסר בו את הייחודיות הזו שאין לה השלמה ותחליף ממקום אחר. ויחד עם זאת שמח בהיותו חלק מאותו כלל שבשלמותו נכבד וחשוב הוא פי כמה, ובשלמותו נעשה גם כל פרט ממנו חשוב יותר.
בימים אלו, בשבוע בו נקרא על מחצית השקל, נחוג את ימי הפורים, ואף ימי הבחירות והמפלגות מתרגשים עלינו, נתחזק אנחנו, ונכוון את ילדינו שמטבעם הרך מתקשים לראות את הייחודיות שבאחדות, למצוא את המאחד שבין איש לרעהו, יחד עם שימת לב למיוחד שבכל אחד.

לא לחפש להפוך את כולם לשוים, אלא לשמר את הייחודיות של כל אחד, של כל משפחה, ושל כל קהילה, ולא לראות בזה סתירה לאחדות, אלא חיזוק האחדות, שדוקא מכך שהכלל מורכב מפרטים מרובים ושונים כ"כ, נעשה הוא מושלם ויפה כ"כ.

נדגיש ונרומם את הייחודיות שבכל ילד, נחזק את תחושת השייכות שלו כחלק מהקבוצה של המשפחה החשובה, של הכיתה היקרה, ושל הקהילה הנכבדה, וכחלק מהכלל השלם של העם הנבחר, ויחד עם זאת נעודד את הכבוד וההערכה לכל אדם אחר, בין אם הוא מתוך הקבוצה בין אם הוא מחוצה לה, לאהוב את הייחודיות והשוני של כל אדם או קבוצה, באשר הם המרכיבים ויוצרים את השלמות והיופי של הכלל ישראל לו אנו שייכים, ועל כך גאוותינו, ומתוך כך שמחתנו.

ברש"י: כרובים: דמות פרצוף תינוק להם.

בספורנו כתב (בפסוק ט'): "וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפורת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלוהים לנו כאמרו ואל זה אביט".

באברבנאל מדייק לשון הפסוק (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם", שע"י המקדש ישכון ה' בתוכו של כל אחד ואחד. ומדברי הספורנו נראה שמבאר שאופן השפעת המשכן על עם ישראל הוא ע"י שיראו וילמדו מהמשכן וכליו וצורת ואופן עשייתם כללים לעבודת ה', כיצד להכין את עצמם להפוך להיות בעצמם משכן לשכינה.

וכן מצינו בגמרא (יומא עב:): "מבית ומחוץ תצפנו, אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם".

הארון בא לסמל את התורה השקולה כנגד הכל, ולכן נמצא בקודש הקודשים, ולכן נתנו בתוכו את לוחות העדות וספר התורה. א"כ כל מה שיש בארון צריך להיות ג"כ סמל ודוגמה ומורה דרך לת"ח, כדי שיהיה הוא ג"כ ארון לתורה. ועוד יותר מהארון, שתהיה התורה ספוגה בתוכו, ולא רק מונחת בתוכו.

והכרובים הלא היו שיא השיאים שבתוך קודש הקודשים, שהרי "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" (פסוק כ"ב), הנבואה למרע"ה ניתנה מבין הכרובים דוקא.

אם כן שומה עלינו להתבונן בצורת הכרובים מה שנוכל ללמוד מזה.

ראשית יש להבין מדוע פני תינוק היה להם, ולא פני אדם רגיל בגיל ממוצע, לא קטן מדי ולא גדול מדי.

עוד יש להבין, מדוע היו פניהם איש אל אחיו דווקא. וביותר יש לתמוה על הסתירה שיש לכאורה בפסוק מיניה וביה, שמצד אחד נאמר שיהיו פניהם "איש אל אחיו", ומאידך נאמר "אל הכפורת יהיו פני הכרובים", איך יתכן שיהיו פניהם גם איש אל אחיו, וגם אל הכפורת שלרגליהם.

מדברי הספורנו למדנו שמה שהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, בא לסמל על "אורח חיים למעלה למשכיל", שהמשך הפסוק "למען סור משאול מטה". הדבר מזכיר את שלמדנו מהפרשה הקודמת, שעל כל אדם לשאוף תמיד ללמעלה, שיהיה לו יעד מסוים למעלה ממנו אליו הוא שואף להגיע, שאם לא יהיה לו שאיפה למעלה, אזי עלול ליפול לשאול מטה.

אולם כאן בפרשת הכרובים באה התורה ללמדנו שיחד עם השאיפה ללמעלה, לעתיד, חייב להיות גם חיבור להווה, למצב הקיים. אדם צריך כל ימיו להיות עם הכנפיים למעלה, השאיפה ליעד שלמעלה הימנו היא הכנפיים שעימם יעלה ויעלה עד ליעד, אבל הפנים צריכים להיות "איש אל אחיו", לא כמביט על אחיו מלמעלה,

כי אמנם שואף הוא ללמעלה, אבל עדיין אינו שם, עדיין הוא כשווה אל אחיו, ועדיין צריכה להיות דעתו מעורבת עם הבריות. ובנוסף צריך שיהיו פניו אל הכפורת שלרגליו שתחתיה הלוחות וספר התורה, שאיפתו ללמעלה, אבל עיקר עסקו ועמלו בתורה הוא כפי דרגתו במה שהוא אוחז כעת. השאיפה לעתיד אסור שתבוא על חשבון האחיזה בהווה, כי אמנם בפרשה הקודמת למדנו שאדם שאין לו עתיד אין לו גם הווה, אבל כאן למדנו שגם בלי חיבור להווה לא יגיע אל העתיד.

אפשר שלכן היו לכרובים פני תינוק, ללמדנו שעלינו להרגיש עצמנו תמיד כתינוק שהחיים עדיין לפניו, ומגמתו אל עתידו, הוא חייב להשקיע בהווה כדי לגדול ולהתפתח, ומה שיתן לו את הכח להתעלות, הכנפיים שיביאו אותו להמריא כלפי מעלה, יהיו השאיפה אל היעד שלמעלה הימנו.

אם כן ודאי הנערים שבהגדרתם עדיין נקראים "תינוקות של בית רבן" מחמת שהם עדיין בתחילת דרכם בעלייתם בתורה, מלבד מה שעלינו "להצמיח להם כנפיים", להצמיח בלבם שאיפה ליעד גבוה יותר, עלינו גם לחברם להווה, לסייע בידם ללמוד ולהתעלות לפי כוחותיהם עכשיו, כדי שבהמשך דרכם יוכלו להגיע אל היעד. שאם לא כן, אם לא ינצלו עתה את כוחותיהם, או אם יתאמצו עתה למעלה מיכולותיהם, אם יהיו לא רק כנפיהם למעלה אלא גם פניהם, אזי לא יהיה בכוחם להגיע למעלה.

הרש"ר הירש מעיר על כך שבצווי עשיית המשכן לא הוזכר הצורך בחכמי לב שיעשו את המלאכה, רק הוזכרו בפרשת ויקהל בעשיית המשכן בפועל, ואילו בציווי עשיית הבגדים מצאנו כאן צורך מיוחד בחכמי לב שיעשו מלאכה זו. למרות, ואולי בגלל, שבמלאכת עשיית המשכן וכליו נאמרו דברים ברורים כיצד לעשות כל דבר, ובאיזה מידות, ואילו בעשיית הבגדים לא נאמר בבירור כיצד לעשות כ"א מהם.

בתפארת שמשון מגדיל את הקושיה בשואלו מדוע נאמר כאן ציווי מיוחד על הצורך בחכמי לב שיעשו את הבגדים, הלא לכא' אין שום מצווה בעשיית הבגדים כמו בעשיית המשכן שהיא גופא המצווה, אלא כאן המצווה רק לבישת הבגדים.

ב"שיעורי דעת" (ח"ג שיעור ה') העיר על הסתירה שיש לכאו' בפסוקים: מצד אחד נאמר למרע"ה לעשות בגדים "לכבוד ולתפארת", ומאידך נאמר לו שחכמי הלב יעשו את הבגדים "לקדשו לכהנו" לאהרן.

המבט הפשוט שלנו על הבגדים, שיש צורך לאדם לכסות עצמו כדי שיהיה צנוע, וכדי שלא יראה כבהמת השדה, ומשתדלים אנו כ"א לפי מעמדו להשקיע בלבושו שלא יהיה רק כיסוי בעלמא, אלא יהיה נאה והולם את מעמדו, וככל שמעמדו בעיני עצמו או בעיני סביבתו רם יותר כך רואה צורך להשקיע יותר בהדר לבושו. א"כ לפי הבנתנו הלבוש בא להלום את הלובש.

אולם כאן מצינו שהתורה מצווה להכין בגדי קודש לאהרן הכהן ובניו עוד לפני שהתקדשו בקדושת הכהונה, במטרה שע"י הבגדים יתקדשו ויתכהנו, כדכתיב: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי", וכן להלן (כ"ט ט'): "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והייתה להם כהונה לחוקת עולם", הבגדים הם שייצרו את הכהונה ולא להפך. ומזה אף נלמדה ההלכה: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" (זבחים יז:), שכהן מחוסר בגדים שעבד עבודתו פסולה, כדין כהן שעבד ללא קידוש ידיים ורגלים (יומא ל:).

למדים אנו מכאן שאין זה כהבנתנו הפשוטה, הלבוש לא בא להתאים ללובש, אלא להתאים את הלובש אליו. ליצור ולבנות את מהותו של הלובש.

אדם וחוה לפני החטא לא נצרכו ללבוש, רק אחרי שחטאו כיסו עצמם בעלי תאנה מתוך בושה, עד שהכין להם הקב"ה בכבודו ובעצמו כתנות עור וילבישם. לפני החטא מהות האדם הפנימית היתה גם מהותו החיצונית, לא היה הבדל וחילוק בין הפנימיות לחיצוניות שהייתה רוחנית, אולם לאחר החטא הצטמצמה אישיותו לתוך הגשמיות של בגדיו, עד שהתפתחותו הפנימית תלויה ומצומצמת בכלים החיצוניים בהם הוא נכנס – בבגדיו.

מכיון שניתנה לאהרן ובניו קדושה מיוחדת יותר מכל האדם ויותר מכל ישראל, על כן היו צריכים ליצור בגדים שיתאימו בחיצוניותם ובפנימיותם (שזה ההבדל בין כבוד לתפארת ע"פ הרשר"ה) לקדושת הכהונה, ולשם כך נצרכה חכמת הלב המיוחדת להתאים את הבגדים במהותם למהותה של הכהונה, ורק כך ע"י לבישתם יפעלו הבגדים קדושת הכהונה בלב הכוהנים. לכן יש ציווי מיוחד על עשיית הבגדים אע"פ שעיקר המצווה היא לבישתם, כיון שהכוונה בעשייתם מעכבת את הפעולה שיפעלו בלבישתם "לקדשו לכהנו לי". (לכן גם ביוה"כ יש לכהן הגדול בגדים מיוחדים לכל עבודה, בגדי לבן לעבודות יוה"כ, ובגדי זהב לעבודות התמידיות, שלכל דרגת קדושה הבגדים המתאימים לכבודה תפארתה, שיפעלו את דרגת קדושתה).

ישראל בני מלכים הם, ובני התורה הם גם לגיונו של מלך, הנסיכים המיוחסים מכולם, לכן ראויים ונצרכים גם הם ללבוש מיוחד שיהיה "לכבוד ולתפארת" למעמדם. אלא שהיצר הרע הרוצה בכל מאודו להורידם מגדלותם ומקדושתם, פועל בנפשותם להתאוות ל"בגדי עשיו החמודות", המשתנים בכל יום ויום לפי מידת ה"עשיו" של אותה התקופה, וכך להוריד מכבודם ותפארתם. ובמיוחד פועל היצר בנפשות צעירי הצאן, פך השמן הטהור, שעדיין לא בנו את דרגת קדושתם וכהונתם, למשוך ליבם ל"בגדי עשיו החמודות" שימנעו מהם להתקדש ולכהן כבני התורה הקדושה וכהניה.

כהורים וכמחנכים תפקידנו לדאוג להלבישם בבגדי הקודש כדי לקדשם לכהן, כשאנו מתמודדים עם שתי טענות נפוצות: מה משנה הלבוש, העיקר הפנימיות. וכשננסה לבאר שהלבוש מראה על הפנימיות, בא תבוא הטענה השנייה, כשאהיה ת"ח אלבש בגדי ת"ח, כעת איני בדרגה כזו ולא מתאים לי לבוש כזה.

אלא שכל זה נכון רק אם הלבוש צריך להתאים ללובש, אך כאן מלמדת אותנו התורה שההפך הוא הנכון, הלבוש הוא היוצר את דרגתו של הלובש, אם תלבש בגדי נסיך תהיה נסיך.

למדנו בפרשה הקודמת שצריך לחיות את ההווה ולעמול עליו יחד עם השאיפה המתמדת אל העתיד. גם כשההווה רחוק מלהיות דומה לעתיד המצופה, אם בהווה נלבש בגדי העתיד, נחבר בין ההווה לעתיד, נקרב את ההווה לעתיד, ניצור ונממש את העתיד.

רק זאת עלינו לזכור: ההבנה וההבחנה שלהם במהות הבגדים, תלויה במחשבת הלב שלנו. כדברי ה"שיעורי דעת" במה שכתב ליישב הסתירה הנ"ל בפסוקים: "העוסקים במלאכת הקודש, אלה העומדים בראש הישיבה להשפיע תורה ויראה, וכן כל העוסקים בהפצת דרך האמת בישיבה, הם צריכים לכוון במלאכתם רק לקדשו לכהנו לי, וח"ו שישימו מחשבתם וכוונתם לעניני כבוד ותפארת, כי אף אלה שנראו בתורה חכמי לב, אילו היו שמים מחשבתם לכבוד ולתפארת זה היה מפריע לכוונתם הטהורה. ומה נעני אנן שבלבנו תופסות כ"כ מקום חמדת התבל ותשוקותיו? הלא ודאי סכנה היא לנו לשו מחשבתנו בענינים של כבוד ותפארת, כי עלול מאוד שיתעוררו בנו הרגשות האלו והם יהיו הרוח החיה במעשינו". אנחנו צריכים לחנך מתוך הבנה שהבגדים יוצרים את הקדושה והגדלות שבלבם, מתוך שהם בגדים ההולמים את הכבוד והתפארת של תפקידם ומעלתם, ולא שהבגדים נועדו להתאים לכבוד ולתפארת שלהם כפי שהם נתפסים ברוח המקום והזמן.

המשפט הראשון ששמה התורה לפני בנ"י הוא משפטי העבד עברי, שהוצרך להמכר לעבד בגלל גניבתו ועניותו. ולכאורה יש לתמוה על זה, וכי זהו הדין הראשון שנחוץ ללמד לבנ"י. ממרום דרגתם מיד לאחר מעמד הר סיני, שהגיעו לדרגת אדם הראשון קודם החטא (כמבואר בדרך ה' להרמח"ל), מיד מדברים אתם על אדם שהגיע לכדי גניבה מחבירו, עד כדי שהגיע לשפלות כזו שהוצרך להימכר לעבד?

וביותר קשה, הרי לא עבר זמן רב מאז היו עבדים במצרים, והקב"ה הוציאם מעבדות לחירות, ועשה הכל להוציא מהם את תחושת השפלות שבעבדות (ראה מש"כ בפרשת בשלח), וכאן בדין הראשון שמלמדם בא ומזכיר להם את האפשרות להיותם עבדים?

ברמב"ן כתב: "התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, וכו', ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמיטות, והכל לעניין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכולו. ולכן המצווה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאוד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית". היינו שהדמיון ליציאת מצרים ולמעשה בראשית גורם חשיבות המצווה שיהיה ראוי להקדימה לאחרות. ועדיין יש להבין, מה המיוחד במצווה זו חוץ מהדמיון החיצוני שיש בה ליסודות האמונה, וכי משום שיש בה המספרים שש ושבע שמזכירים יצי"מ ומעשה בראשית יש בה מעלה על יתר המצוות?
בהמשך העניין (פסוק ה'-ו'): "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי. והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם". הביא ע"ז רש"י דברי הגמ' (קידושין כב:): "מה ראה אזן להרצע מכל שאר איברים שבגוף? א"ר יוחנן בן זכאי אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע".

גם בזה יש להבין, מדוע רק כשרוצה להישאר עבד יותר משש שנים מענישים אותו על ששמע על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב, או על ששמע "כי לי בנ"י עבדים עבדי הם – ולא עבדים לעבדים" והלך וקנה אדון לעצמו, מדוע לא נענש ע"ז מיד כשגנב, או מיד כשנמכר לעבד.

רש"י מביא את המשך דברי הגמ' שם: "ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם". גם זה טעון ביאור, מה הקשר בין פסיחת הקב"ה על בתי בנ"י במצרים, לבין האמירה "כי לי בנ"י עבדים", ואי הציות לה.

עוד יש להבין, מה החיסרון בעבדות שנאסרה מחמת "כי לי בנ"י עבדים עבדי הם – ולא עבדים לעבדים", הרי על עבד עברי נאמר בגמ' (קידושין כ.): "כי טוב לו עמך עמך במאכל ועמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". אם כן העבדות אינה עבדות אלא כמעט מלכות, וכיצד עובר בזה על הדין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". העבד אינו עבד לאדונו, אלא אדון לאדונו.

הנראה בביאור כל העניין, שהעבדות של התורה אינה שפלות, היא אפי' סוג של אדונות, אבל היא כפיפות לאדון וקבלת עולו ומרותו. העבדות נועדה לשקם ולחנך את האדם שנכשל בגניבה, להרגילו לקבלת מרות וסמכות מאחרים, כיון שמחויב לציית בקול אדונו ולבצע את הוראותיו, יחד עם זה שיגדל בבית תקין ובריא, שישמור על כבודו, ויקנה לו הרגלי חיים נאותים.

(במקום הפתרונות הכל כך לא מוצלחים שבאו מדעת העולם ולא מדעת תורה, להכניס אנשים כאלה לכלא, שם הם מתמקצעים יותר בפשע, אחרי שלמדו בזמן שהותם בכלא עוד שיטות ורעיונות מחבריהם לחדר ולחצר).

אולם כאן מגלה לנו התורה יסוד חשוב ביותר, כדי שאדם יתעלה ממצבו ויתקדם, עליו לראות לנגד עיניו את האופק אליו הוא שואף להגיע. אדם ההולך בחושך מוחלט, אינו יכול להתקדם אפי' צעד אחד, כיון שאינו יודע לאן הוא צועד, הוא עלול אפי' ללכת בכיוון ההפוך. כדי שהעבד אכן יתעלה ויצא ממצבו הגרוע, עליו לראות לאן הוא שואף להגיע, עליו לראות במצבו הנוכחי מצב זמני חולף, מתוך ידיעה שעתיד טוב יותר ממתין לו בסיומה של העבדות, והאור שבקצה המנהרה יכוון אותו במהלך שנות העבדות לאן וכיצד להתקדם.

לכן ציותה התורה בסיומה של תקופת העבדות "העניק תעניק לו" (דברים ט"ו י"ד). כשמסתיימת תקופת העבדות העבד מקבל מה"אדון" מענק כספי שיעזור לו להשתקם ולבנות את חייו מחדש באופן הטוב ביותר, שלא יגיע שוב לידי ניסיון שעלול לגרום לו ח"ו להיכשל שוב בגנבה וכדו'. כך כבר מתחילת תקופת העבדות העבד יודע שזוהי אך ורק תקופה מסוימת ומוגדרת, שנועדה להכינו כדי שבסופה יחזור לחיים משוקם בנוי ומוכן להתמודדויות שהחיים יזמנו בפניו, עם כל הכלים הנדרשים לשם כך.

וכן באמה העיבריה, האדון מצווה בסוף תקופת העבדות לקחתה לו או לבנו לאשה, ואם לא לפצותה על כך, וכך בסיומה של תקופת העבדות היא יוצאת מחיי עניות ודלות, לחיי נוחות ורווחה, כאשת אדונה לשעבר (או כאשת בנו), שהוא מן הסתם בעל אמצעים. כך האמה גדלה ומתחנכת בבית טוב ותקין, בידיעה שבסופה של התקופה היא הופכת לאשה מכובדת.

כשהעבד בא ואומר "אהבתי את את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי", הוא בעצם אומר שאין לו שום אופק, הוא אינו רואה לעצמו שום עתיד שונה, נוח לו במצבו הירוד שהוא אינו עצמאי בחייו אלא כפוף לאדונו ונשוי לשפחה כנענית, אין לו שאיפה לפרוץ קדימה ולחולל שינוי בחייו. אדם כזה אי אפשר לעזור לו להתקדם ולהשתקם, הוא הגיע להרגשת השפלות שבעבדות, ולא להרגשת השיקום וההתקדמות שבעבדות, אין לו עתיד, וממילא גם ההווה שלו גרוע. על זה מגיע לו עונש, עוד לפני שהתחילה תקופת העבדות עבר על מה ששמע "לא תגנוב", אבל עד עכשיו היה במצב של שיקום והתרחקות ממצבו הירוד, לכן לא היה ראוי לעונש על גנבתו, אבל עכשיו שמראה שנח לו במצבו הירוד, שאין לו שאיפות לחיים אחרים, וממילא אינו במצב הווה של התרחקות ממצבו, נח לו בשפלותו, א"כ יש לו להיענש על גנבתו. וכן על שהלך והפך עצמו עבד לעבדים. עד עכשיו היה אמנם עבד, אך היה במצב של יציאה תמידית ממצבו, מתוך שאיפה ברורה לצאת לגמרי בסופה של התקופה ממצבו הירוד, אבל עכשיו שבחר להיות במצב תמידי של עבד, עם השפלות שבעבד שאינו רואה לעצמו אופק ועתיד, על בחירה זו עליו להיענש.
מכיון שהעונש אינו על עצם העבדות שבחר בה, אלא על השפלות שבחר בה, ודבר זה הוא בלבו של האדם, רק יכול להיות ניכר ממעשיו, לכן מזכירים לו את מה שפסח הקב"ה על בתי בנ"י במצרים, השי"ת ידע מה קורה בבית כ"א פנימה גם בלי שהיה ניכר מבחוץ, ועל כך יעידו המזוזה והמשקוף, שלא יועיל לו להסתתר תחת התירוצים שרוצה להישאר עבד מחמת אהבתו לאדונו לאשתו ולבניו, אלא ה' יראה ללבב שרצונו להישאר בבית אדונו הוא מחמת שנח לו במצבו הנוכחי, ואין לו כל שאיפה להתעלות ולפרוץ קדימה, ולכן נענש באזנו ובדלת.

זהו הקשר האמתי של העבדות ליצי"מ ומעשה בראשית. העבדות במצרים הייתה זמנית לצורך בניית וחישול עם ישראל להופכם לעם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הקב"ה ברא את העולם בששה ימים עד היום השביעי שהוא "תכלית מעשה שמים וארץ" (נוסח תפלת ערבית של שבת), כל ששת ימי העבודה והעמל הם כדי להגיע למנוחת השבת, לשיא הדביקות והקרבה לבורא יתברך. כך גם העבד עברי נכנס לתקופה שבה מצבו ירוד מעט, הוא כפוף לדעתו של אדונו, אך מלכתחילה זהו רק מצב זמני שכל כולו לא נועד אלא להגיע לתכלית של בניית עצמיותו והכנתו לחיים טובים ומרוממים יותר.
לכן התייחדה מצוות עבד עברי לפתוח בה את פרשת הדינים, כיון שהבסיס לכל התעלות האדם, ויציאתו ממצבים ירודים שנכשל בהם, היא השאיפה קדימה, הרצון להתקדם ולהשתנות לעבר יעד ברור ומוגדר שהאדם מצייר לעצמו במחשבתו אליו הוא שואף להגיע, וממילא כל פעולותיו בהווה נשקלות רק לפי כמה שהם מקדמות אותו לאותו יעד, ולא לפי רצונות ושיקולים זמניים המשתנים מפרק לפרק.
קורה שילד או נער אינו מוצא את מקומו במסגרת בה הוא נמצא, ואינו מצליח למצות את כוחותיו באותו מקום, ומשום כך מחליטים ההורים או ההנהלה להעבירו למסגרת אחרת, לפעמים ברמה נמוכה יותר, בה יוכל יותר למצות את עצמו ולהגיע להישגים. אולם בדוק ומנוסה שההצלחה תלויה בדבר הבסיסי הזה הנתון ללב: אם במחשבתו מונח שהוא במקום החדש כי במקום הקודם לא הצליח, וכאן בס"ד יצליח, עדיין אין לו הרבה סיכוי להצליח. הוא עסוק רק בהישרדות. רק אם יגיע מתוך מחשבה שאני כאן כדי להתקדם הלאה, כדי להגיע מכאן לשלב הבא בחיי במצב טוב יותר, ולמקום ברמה גבוהה יותר, כשהיעד מוגדר וברור (עד כמה ששייך) לאן אני שואף להגיע, ובאיזה מצב אני שואף להגיע לאותו יעד המצויר במחשבתי.

בידינו כהורים וכמחנכים להשפיע על ילדינו, לכוון את מחשבותיהם ולכונן את שאיפותיהם. כשאנו נחשוב בצורה זו, וממילא גם נדבר בצורה כזו, שכל שלב בחיים, גם שלב של ירידה מסוימת, הוא תמיד כהכנה ומתוך שאיפה ליעד גבוה ומסוים, ממילא יחדור לליבות ילדינו הלך חשיבה זה, ונראה אותם פורחים ומתקדמים ללא הפסקה, בעליה מתמדת לעבר היעד.

המלמד שָׂם לפניהם. הוא מעורר ומגרה עניין – במטרה שהם 'יושיטו יד' ויקחו בעצמם. כאשר התלמיד נעשה 'מורה ומלמד', הוא מאותגר לעיין וליצור, הוא מודרך לחקור ולהתבונן, זוכה והתורה הופכת למעשית ומעניינת עבורו. בראש ספר תהלים משבח דוד את האיש אשר בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. דורש רבא (מס" ע"ז י"ט) לפני הלימוד נקראת תורת ה', ולאחר הלימוד נקראת תורתו, שלו. כי הוא הקונה אותה. הוא קיבל תורה!

תלמיד זוכה להתחבר לתורה ולחוש שהיא שלו, כְּשֶׁיָּגֵעַ בעצמו בהבנה, בביאור ותרגום, בסיכום ובעריכה. רַבּוֹ המומחה מכיר בכך שתפקידו לכוון את הכיתה וּלְנַתְּבָהּ ללמידה אקטיבית, ולא שידבר הוא וְיַרְצֶה בפני גופים פאסיביים. הרה"ק ר"נ מברסלב זי"ע התאונן על שאדם לומד לדבר – לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נחוצה גם בתחום ההוראה, על המלמד ללמוד לשתוק! המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת 'עץ חיים' הירושלמי, היה אומר "מלמד מומחה מרבה לשתוק – את רשות הדיבור מעביר לתלמידיו".

זוכרים את 'המכולת של פעם'? דלפק רחב חוצץ בין החנווני לבין לקוחותיו. הם מבקשים – והוא מגיש. בזריזות מְאַתֵּר לבדו כל מוצר ומושיט. סמל של יעילות ומומחיות. אין כמוהו! אך בדקו ומצאו כי שיטה זו, בה הַזַּבָּן ניצב 'במרכז', והכל מתנהל על-ידו ואין זולתו, מונעת הרחבת העסק ומגבילה את סל הקניות! עברו לשיטה חדשה, בה הלקוח הוא הדומיננטי. הוא עובר בין המדפים ומעמיס בעצמו עגלת קניות. וראו זה פלא! הצריכה גברה, המוצרים התרבו, עד שלא נותר כל דמיון בין 'המכולת של פעם' לבין חנויות הענק בימינו. החנווני איבד אמנם את 'מעמדו', הוא כבר אינו 'כל יכול' בעיני ילדי השכונה, אך חשבון הבנק שלו מאושר… כשמעבירים ללקוח את העשייה, הוא שוקע ברכישה. במקום שאתה תמכור, עדיף שהם יקנו.

כשמעבירים את 'כוח הלמידה' לתלמידים, שהמלמד פורס לפניהם כשולחן הערוך, הוא מכוון ומדריך – אך הם הלומדים, תעלה איכות הלמידה. כשהמחנך מקטין עצמו ומגדיל את תלמידיו. נגלה עלייה בחשקת התורה ואהבתה, ואף כוח זיכרונם ילך ויתחזק. (מי לא זוכר את ה'חבורה' ו'מערך שיעור' שהכין בעצמו לפני שנים?)

'העולם' אומר שבגיל צעיר טרם 'לומדים', אלא רק 'לומדים ללמוד'. זה אמיתי או 'סיסמה נבובה'? האם המחנכים מחוללים זאת? וכי בדקלום גמרא – הילד 'לומד ללמוד'? האם בגמיעה שטחית של עמודים ודפים 'לומדים ללמוד'? הרי מקריאה ללא יישום, חקר והסקה מתפתחים להיות 'חמור נושא ספרים' ותו לא, עם סיכון שירצו להשליך את המשא! ריבוי ההספק, ללא חשיבה, העמקה וחזרה, מונע ספיגה נכונה של תורה. 'גשם חזק מדי לא נספג, רק עושה שטפון'. הוא אמנם 'מרשים' בו ברגע אך אינו 'מגשים' עתיד.

'על המלמד להעמיד את הסולם, אך על התלמידים לטפס בעצמם'. כאשר הם מטפסים בכוחותיהם, יגיעו לגבהים בתורה, יְפַתְּחוּ אישיות רוחנית, מתוך שלווה ושמחה, כי ירוו נחת מעצמם ומתורתם. היא שלהם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

פרשתנו פותחת ביתרו, כהן מדין, שנוטש כל מנעמי עוה"ז ומטעמיו, ובא אל המדבר לקבל תורה. לאחר שמשה מקבל פניו בכבוד ראוי, נא' וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם. רש"י הק' מביא דברי חז"ל שמשה עשה כן כדי 'למשוך את לבו ולקרבו לתורה'. לכאורה קשה, הרי יתרו כבר הביא את עצמו להתקרב לתורה, ולמה לספר לו סיפורים? הרי הוא כבר 'משך לבו' בעצמו לתורה? אלא, גם הקרוב והשואף לתורה – עדיין זקוק לקרבה נוספת, וזאת באמצעות סיפורת, דברים המושכים את הלב.

המלמד האיכותי משלב סיפורים בלימודו, לא כ'פקק' ולא כזליגה מתכנית הלימודים, אלא לכתחילה, מתוך מטרה חינוכית, לימודית ופורמאלית! כשלומדים 'שם חדש' בגמרא או בתוספות – מעשירים את עולם התלמיד אודותיו. מזכירים 'דבר תורה' מגדול בישראל – 'מציירים' את דמות האיש, את תקופתו, רבותיו ותלמידיו בכוללנות. תלמיד ששומע על חכם מחכמי המשנה והגמרא, מעשיר המלמד את החויה הלימודית בתיאור מידותיו וענייניו, בכך מוסיף חשק וכמיהה לשמוע ולהפנים את דבריו הנלמדים כאן. מדוע נמנע מתלמידינו להכיר את רבי עקיבא וחברו רבי טרפון (מעבר לסיפורים המונומנטליים אודות ר"ע שהצטייד בתרנגול חמור ונר, ורבי טרפון שכיבד את אמו.) מיהם רבה ורב ששת? מהם מעשי רבי חייא, ומדוע נקבעה הלכה כרבי יוחנן? בכוח הסיפור לחנך, להדריך וליישר, לחסן מול משברים רוחניים וגשמיים, ואף לרפא מכאוב ויאוש.

ניתן לרומם את התלמידים טפח מעל קרקע דורנו, להגביה נפשם אל עבר דורות קדומים ומזוקקים. דווקא בעידן בו הקריאה הערכית מפנה מקומה ל'קומיקס' ירוד ונבוב על חבורות 'רביעיות וחמישיות', מחובתנו להעשיר את עולמם בזהרורי מורשתנו הנצחית והקסומה. למה הפסקנו לספר על חכמת הרמב"ם ופיקחות רבינו יונתן אייבשיץ, חידות האבן עזרא ופדיון שבוים של רבי משה ליב מסאסוב? האם תלמידינו יודעים על 'ארבעת השבויים' והשפעתם על תורת ישראל? הללו הם רכיב ב'גירסא דינקותא'! דורות של יראים ושלימים גדלו על סיפורים אלה, ו'שימור המסורה' באדיקות כולל שמירה על סיפורי המופת התוכניים!

צריך לדעת לספר. היות והסיפור קונה שביתה בחדרי הלב, על המחנך להכין את הסיפור ולדייק במסירתו. הפנמת מסר הסיפור תלויה באופן ועיתוי ההעברה, יצירת 'סביבה מספרת', וכמובן, בכישורי המספר בס"ד.

יתרו שומע ממשה על נסי יציאת מצרים ופותח בקריאה: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם… . חז"ל (ברכות נד) דורשים 'מכאן שמברכים על הנס'. ומקשים, רק אדם שנעשה לו נס, וחש בעצמו את הדבר, ראוי לברך, והיאך ברך יתרו? אמר רבינו ה'אמרי אמת' זי"ע כי משה הטיב לספר, בבהירות ובתיאור, עד שיתרו רואה את עצמו יוצא מצמרים וחווה את הנס! כשיודעים לספר ומספרים כראוי – נראה תועלת חינוכית עצומה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

וברש"י: "ויספר משה לחתנו למשוך את לבו לקרבו לתורה (מכילתא)".

לכאורה נראה מדברי המכילתא שהמטרה הייתה להכניס אהבת תורה בלבו של יתרו, לא רק להביאו להאמין או לקבל את התורה. ויש להבין כיצד ע"י סיפורי נסי יציאת מצרים גורם למשוך לבו לאהבת תורה. וביותר, למ"ד שיתרו בא עוד קודם מתן תורה, כיצד מושך לבו לתורה שעדיין לא ניתנה.

השפתי חכמים כתב ע"ז: "דאם לא כן למה סיפר לו הא כבר שמע הכל כדכתיב וישמע יתרו". ובאמת זו תמיהה רבתי, מה חידש משה לחותנו שעדיין לא שמע, הרי כל סיבת ביאתו של יתרו למשה הייתה מחמת ששמע, כדאיתא בתחלת הפרשה: "וישמע יתרו … את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", ושם ברש"י מבואר ששמע את כל הנסים שנעשו לישראל במצרים ובמדבר.

הנצי"ב מבאר שמרע"ה בא לספר ליתרו שהפורענות שבאה על המצרים לא הייתה מעשה אלוקים – מידת הדין, אלא מעשה ה' – מידת הרחמים, שמידת הרחמים עצמה היא שהביאה פורענות על מצרים.

מהתבוננות בפסוקים נראה שיש עוד חילוק בין מה ששמע יתרו לבין מה שסיפר לו משה, וכמובן שהחילוק הוא בנקודת המבט על מה שקרה ולא בסיפור הדברים עצמו, שיתרו שמע מה שעשה הקב"ה למשה ולעם ישראל שהוציאם ממצרים, ואילו משה מספר לו מה שעשה הקב"ה לפרעה ולמצרים בגלל עם ישראל ועל הצלת בנ"י מהתלאות שבדרך. כלומר, יתרו נתן לבו לטובות שנעשו לישראל, ומרע"ה רצה שייתן לבו לפורענות שבאה למצרים. ויש להבין מה החילוק ומה המטרה שבהבדלים אלו שבא מרע"ה לחדד ליתרו.

עוד יש להתבונן בתגובת יתרו על סיפורי מרע"ה: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים". אמנם קיבל את המסר שהנסים נעשו ע"י ה' – ע"י מידת הרחמים, אולם הוא שב על טענתו שהנסים נעשו לישראל כהצלה מהמצרים, ולא למצרים כנקמה וכהצלה לישראל. גם הברכה שברך יתרו את ה' הייתה על כך, כדכתיב: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הצל את העם מתחת יד מצרים". נראה א"כ שלא הבין את המסר העיקרי שבא מרע"ה להעביר לו.

והנה בפסוק שלאחר מכן (י"א) מבואר מהו החידוש שהתחדש ליתרו מדברי מרע"ה: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם", ותרגומו: "ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למדן ית ישראל ביה דננון", כלומר שראה שהקב"ה דן את המצרים מידה כנגד מידה, שהעניש את המצרים באותו הדבר שבו הצרו לישראל – במים.

ר' ירוחם זצוק"ל המשגיח דמיר מאריך לבאר בפסוק זה את השוני הגדול בין כל הנסים שנעשו במשך הדורות לנסי יציאת מצרים, שנסי יציאת מצרים היו למטרת "וידעו מצרים כי אני ה'", בנסי יציאת מצרים ראו באופן מיוחד את גדולת ה', במה שכחו יותר גדול מכל האלוהים. וכן מבואר בספורנו: "ובזה הורה גדולתו על כל האלוהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מידה כנגד מידה בכל דבר".

מדברי יתרו ע"פ התרגום והספורנו נראה שגדולת ה' ניכרה במיוחד במה שפעל במידה כנגד מידה. אולם הרמב"ן מדגיש נקודה נוספת, שיתרו נתן לבו לכך שהמצרים לא היו אמורים להיענש על השעבוד שהרי זו הייתה גזירת השי"ת "ועבדום ועינו אותם", ומה שנענשו היה רק משום שהשי"ת יודע מחשבות לבם "אשר זדו עליהם", הנקמה הייתה על זדון לבם, וזה דבר שלא מצא בשום אלהות שידע וינקום על מחשבות הלב.

ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, שלכל מעשה טוב שאדם עושה תהיה השפעה בעולם, ולא רק לפי איכות המעשה אלא גם לפי נקיות המחשבה, ולא רק על מעשה אלא גם על מחשבה טובה לבד כדאיתא בגמ' (ברכות ו.): "חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". על כל מעשה ומחשבה משגיח הקב"ה ומשלם גמול מידה כנגד מידה. מלבד זאת, כנגד תרי"ג אברים וגידים יש בגופינו תרי"ג מצות עשה ולא תעשה, כך שכל מצווה משפיעה ומעלה אבר או גיד שכנגדה.

בפסוק שלאחר מכן (י"ב) "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלוקים", מבארים הרמב"ן והספורנו שהיה זה לאות על קבלת עול מלכות שמים וגירות גמורה של יתרו. א"כ נראה שאכן הצליח מרע"ה לקרבו לתורה, ומה שקירבו לתורה היה ע"י שראה עניין ההשגחה הפרטית על ישראל, שניכרה בזה שמדד למצרים מידה כנגד מידה, ובכך שידע ונקם על מחשבות הלב, וראה בזה את ההשפעה הישירה של מעשי ומחשבות האדם.

שמעתי מהר"ר עזריאל טאובר שליט"א מגדולי וראשוני המשפיעים בעולם התשובה, אשר עוסק רבות גם בהשבת בנים ובנות למשפחות שומרי תורה ומצוות שסרו ל"ע מן הדרך, שראה שהסיבה העיקרית לעזיבת הדת, היא מחמת שהתחנכו לתרי"ג חוקים וחובות, וחסרה להם ההרגשה שכל מעשה ומחשבה שעושים יש בה קשר ישיר לריבונו של עולם, והשפעה ממשית עליהם ועל כל העולם.

יתרו שמע על כל הנסים, אך עדיין לא שמע משהו מיוחד, רק שמע על נסים גדולים שנעשו לישראל שעדיין לא נשמעו על שום אלוהים. בא משה ולימדו שלא היו כאן סתם נסים גדולים לישראל, אלא נקמה במצרים מידה כנגד מידה על אודות מה שעשו לישראל. "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", השמחה של יתרו הייתה על הטובה שנעשתה לישראל, ולא על הנקמה במצרים שעליה נעשה בשרו חידודין חידודין (כמבואר ברש"י, ואין שני הפירושים ברש"י סותרים, אלא באין כאחד, כפי שמבאר ר' ירוחם זצוק"ל), אבל קבלת עול מלכות שמים שקיבל על עצמו לא הייתה נובעת משמחה זו, אלא מההבנה "עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'", שראה את ההשגחה הפרטית והיחס לכל מעשה ומחשבה.

אחד הדברים המטרידים ביותר כל הורה ומחנך הוא כיצד להקנות אהבת תורה. ללמד תורה ומצוות לא קשה כ"כ, אולם בזה לא די, בלי אהבת תורה עדיין יש פתחון פה ושלטון ליצה"ר. אבל איך ניטע בלב בנינו אהבת תורה ויראת שמים?

מפרשתנו אנו למדים שהבסיס לאהבת תורה ויר"ש הוא ע"י האמונה החושית בהשגחה פרטית הניכרת במידה כנגד מידה, ובתגמול גם על מחשבות הלב. לכן, כמה חשוב לעורר את לבם בסיפורים הממחישים עניינים אלו, כמו בסיפורי יציאת מצרים שעליהם יש מצווה מפורשת "והגדת לבנך".

ויותר מזה, עלינו להעיר ולהאיר את מציאות ה' בחיינו. ליתן לב לראות בכל מעשינו ומקרינו את השגחת ה' המיוחדת, ולא ח"ו מקרה או מזל. להתעורר מכך ולדבר על כך בכל הזדמנות באזני ילדינו, ומתוך הרגשת הקרבה להשי"ת שבכל מעשה, נגיע ודאי לאהבת וחשקת התורה שנשקלה כנגד כולם, ועליה עומד העולם.

לאופטימיים ולפסימיים, לחיוביים ולשליליים, יש במסלול חייהם הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. וכגודל המאמץ והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית שבאה לאחריו. לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ! ניתן להכין 'מנה חמה' אינסטנט ברגעים ספורות, ולא להשקיע בנזיד עשיר המשתבח בבישול איטי. וכי אפשר כלל להשוות בין התוצאות?

אופטימיות היא אינה יצירת אשליית שוא שהכל קל ופשוט. ילד כן מתקשה בתחילת לימודי הגמרא. קשה  לו לשמור על כתב יד יציב וברור. קשה לו לתמרן בין ילדותיות טבעית לבגרות נדרשת. קשה לו להשתלב חברתית בכיתה הטרוגנית. עלינו, האופטימיים, לעודד את הילד, להאזין לרגשותיו, לשדר אמון ביכולותיו, ולשמוח בהתקדמותו. עליו לשמוע, ברגישות אך בְּכֵנוּת, שאמנם יש קשיים בחיים – אך על ידם אנו נבנים. כמו רוחות המחזקות שורשי האילן, בלעדיהם יהיו חלשים ורכרוכיים, כך היגיעה מעצימה את נפש האדם.

בשבת שירה יש נוהגים כמנהג העתיק להניח מזון לציפורים. יש מטעימים את המנהג לתחילת פרשתנו, שירת הים. עפ"י המדרש, בשעה שאבותינו עמדו על הים ושררו לה', הצטרפו הציפורים לשירתם והרבו כבוד שמיים. אחרים מייחסים את שורש המנהג דווקא בהמשך הפרשה, פרשת הַמָּן. משה רבינו אמר שבשבת לא ימצאו מָן בשדה. דתן ואבירם שביקשו להציגו כְּבַדַּאי, הטמינו מנות מָן בשדה לפני שבת. בצפרא דשבתא יָצְאוּ מִן הָעָם – בהובלתם – לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, כי ציפורי השמיים אכלו את המָן המוטמן, וגרמו לקידוש ה' וחיזוק באמונת חכמים. לזכר מעשים אלה זכו הציפורים, ואנו מאכילים אותם בשבת זו.

והנה, בשבוע שעבר בפר' בֹּא, קראנו על כַּלְבֵּי מצרים שלא חרצו לשון לבנ"י היוצאים ביד רמה. אין הקב"ה מקפח שכרם, ונצטווינו וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. שמעתי מגברא רבה שליט"א להקשות, למה זוכים הכלבים מדי יום ביומו לטריפות בשוק, לעומת הציפורים שבאים על שכרם רק אחת בשנה? והסביר, שיש כאן ביטוי מוחשי למשנה האחרונה באבות 'לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא'. הציפורים עשו מעשה קל. פעלו לפי טבעם. שָׁרוּ. אכלו מָן. הפרס מותאם למאמץ. ואילו הכלבים שברו טבעם! השיירה עברה והכלבים לא נבחו. שניהם עשו מצוה, אך השכר לפי העמל! את הציפורים אנו מאכילים רק פעם בשנה ואת כלבים בכל יום. אנשים בודקים תוצאות. הקב"ה מעריך השקעה ועמל, יותר מאשר התוצאה!

העמידה בניסיונות, אף בניגוד לטבע, היא חלק מ'תכנית ההתפתחותית' שלנו. יש קושי וזה משתלם. למדנו 'טוב לו לאדם דבר אחד בצער, ממאה ברווח' (אבות דרבי נתן ג ו). כאשר אנחנו נדגים לילדים חיי אומץ ומאמץ, שאנחנו מאותגרים מול התמודדות, נשמש דוגמא לחריצות והתגברות, יפנימו הם וילכו בעקבותינו. נזכור, שילדים לומדים מהתנהגותנו – יותר מדיבורינו, כי אינה דומה ראייה לשמיעה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

וברש"י: "כי קרוב הוא ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב".

כמה תמיהות יש בפסוק זה:

• כיצד יתכן שעם ישראל לאחר שנות גלות וסבל ארוכות יעלו בדעתם לשוב למצרים, לשוב לעבדותם וסבלותם.
• מהו החשש ממלחמה, מאיזה מלחמה היה החשש.
• הלא באמת גם בדרך המדבר שהלכו בה לא היו רחוקים ממצרים, ותכף באה עליהם מלחמה מצד המצרים שרדפו אחריהם, ולא גרמה להם המלחמה לשוב מצרימה.
• וכי אין בידו של השי"ת למנוע את המלחמה, וממילא ירד החשש לשיבתם מצרימה, ולא יהיה צורך להאריך דרכם.

בספורנו כתב: "כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם. והיה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש. דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו. וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזוינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהימלט כי לא נסו באלה".

עם ישראל יצאו זה עתה מעבדות מצרים, אם ישמעו שמצרים רודפים אחריהם מיד יחזרו מצרימה מפחד המצרים, אע"פ שכלי זינם בידיהם. רק כשהמצרים הפתיעו אותם והגיעו עד אליהם להלחם בם באופן שכבר לא יועיל להם לסגת ולשוב מצרימה, אז סר החשש שישובו מצרימה.

ועדיין יש להבין, מהו המורך לב הזה שיאחז בהם לשמע הידיעה שמצרים רודפים אחריהם. ובפרט לאחר שכבר ראו בעיניהם ניסים כ"כ גדולים במצרים. מה עוד יש להם לחשוש מהמצרים עד כדי שתעלה בלבם המחשבה לשוב מצרימה.

עוד יש להבין, מה החשש הגדול שישובו מצרימה, מה יקרה להם אם יחזרו לשם, הלא עדיין ביד השי"ת למנוע מהמצרים להעביד אותם.

הנראה בזה: עם ישראל כידוע היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק בצאתם ממצרים הוציאם השי"ת ממ"ט שערי טומאה והעלם עד מתן תורה במ"ט שערי קדושה. מה גרם להידרדרותם של עם ישראל במצרים עד כדי כך ששקעו במ"ט שערי טומאה? השעבוד. המלחמה בין היצה"ר ליצר הטוב היא מלחמה בין השכל ללב, השכל כנציג הנשמה מושך לעשיית הטוב ולהימנעות מהרע, והלב כנציג הגוף המתאווה מושך לעשיית הרע ח"ו. מה עשה פרעה שחשש כ"כ מכחם של עם ישראל שמגיע לא מכוח הגוף אלא מכוח הנשמה שבהם, מקיום המצוות ומשכלם המחודד? "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (ה' ט'), הכביד עליהם בעבודה אשר תשבור את גופם ואת רוחם ולא יחשבו כלל מחשבות שאינו חפץ בהם, מחשבות של מרד, וכפי שמעידה התורה "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ו' ט'), אין הכוונה שמחמת העבודה והלחץ לא יכלו לשמוע אל דבריו של מרע"ה, אלא שהעבדות והשפלות בה היו שרויים, מנעו מהם כל סיכוי למחשבה כלשהי על מרידה באדוניהם. כל כך השפילו ורמסו את כבודם העצמי, עד שהעבדות הפכה להיות חלק מהם ולא היו מסוגלים לראות את עצמם מורדים באדוניהם. (בדרך זו הצליחו גם הנאצים ימ"ש לחסל מליוני היהודים שהובלו לטבח כמעט בלי התנגדות והתמרדות, מכיון שלפני שהחלו בטבח, רמסו תחלה את כבודם, השפילו אותם בכל דרך אפשרית, ואז כבר היתה קלה מלאכת ההריגה).

כדי להוציא את בנ"י ממ"ט שערי טומאה היה הכרח להוציאם ממצב של עבדים, מתחושה פנימית של שפלות, למצב של בני חורין, של אנשים בעלי ערך ודעה עצמית. רק במצב של בני חורין, שיש להם מינימום של חשיבות עצמית יכולים הם לצאת ממ"ט שערי טומאה. יתירה מזו יתכן לומר, שעצם היציאה מעבדות לחרות היא גופא היציאה ממ"ט שערי טומאה. שכל הירידה הרוחנית היתה רק מחמת שהיו במצב של שפלות, ומרגע שהפכו להיות מכובדים וחשובים כבר אין חשש שיבזו עצמם בעבירה.

לכן הדרך היחידה להעלאתם של בנ"י ממ"ט שערי טומאה הייתה ע"י הוצאתם ממצרים בה היו תמיד בתחושת שפלות (אולי אפי' אם היו מפסיקים להעביד אותם). אלא שעבד גם לאחר שברח מרבו, מבחינה נפשית פנימית עדיין חש הוא כעבד, עדיין כנוע הוא לרבו ואינו מסוגל להתמרד בו, ואם ישמע שרבו רודף אחריו מיד יחזור אליו, אפי' אם חזק הוא מאדונו ואין לו סיבה אמתית לחשוש ממנו, בגלל ההרגל המושרש בלבו להיות כנוע לאדונו ולפחד ממנו. א"כ אם ישמעו בנ"י שמצרים רודפים אחריהם, מיד ירצו לחזור למצרים, ושוב יחזרו למצבם הקודם ששקעו במ"ט שערי טומאה.

כאן יש להוסיף מה שדייק מורינו המשגיח הר"ש וולבה זללה"ה בדברי רש"י שהחשש לא רק מכך שישובו, אלא מעצם המחשבה שיתחרטו על יציאתם ממצרים ויתנו לב לשוב. וההסבר בזה לפי דברינו, שעצם המחשבה על חזרתם למצרים היא זו שתחזירם למ"ט שערי טומאה, שהרי יחזרו לתחושת השפלות וחוסר החשיבות, שהיא היא הגורמת לשקיעה בעבירות.

רצה הקב"ה למנוע מהם את גודל הניסיון, על כן לקחם דרך המדבר, שם למרות שעדיין קרובים הם פיזית למצרים, רחוקים הם מהם בלבם מחמת שמנותקים הם מהם ומכל העולם, רק הם בפני עצמם, שם הם נבנים כעם בפני עצמו שיש לו ערך עצמי משלו, וכך יצאו ממ"ט שערי טומאה. כשאדם מעריך את עצמו יכול הנשק שבידו לסייע לו, וכך אין חשש שיעלו בדעתם לשוב מצרימה, לשוב להרגשת העבדות והשפלות. אולם אילו היה לוקח אותם דרך ארץ פלשתים שם מכירים אותם כעבדים, שהרי שכנים הם למצרים, היו בנ"י עדיין חשים עצמם כעבדים, וכשהיו שומעים משכניהם שהמצרים בעקבותיהם, לא היה עוזר להם הנשק שבידיהם, שמתחושת השפלות בה היו שרויים לא היו מסוגלים להתמרד, ומיד היה עולה בדעתם לשוב מצרימה, לשוב למ"ט שערי טומאה.

ומזה ניקח מוסר לחינוך ילדינו:

• כדי למנוע מילדינו לעבור עבירות, עלינו לטעת בהם תחושת חשיבות עצמית, שידעו שהם שוי ערך, שלא ירגישו ח"ו שפלות. אדם שמוערך בעיני עצמו לא יהיה מסוגל להשפיל עצמו בעבירות.
• לפעמים אנו באים לסייע לילדינו לתקן דרכיהם הרעים, בשיחה או בעונשים, ומתפלאים כיצד יתכן שמעט לאחר ששילמו ביוקר על מעשיהם הרעים, שוב נכשלו באותם מעשים. והתשובה לכך שלא די בדיבורים על חומרת העוון או בעונשים, אלא יש לדאוג גם לנתקם ולהרחיקם מהמצב הקודם (ע"י הערכה, כנ"ל), ולמנוע מהם את הניסיון העלול להכשילם בשנית.