פיקוח נפש

השורות נכתבות שמוצ"ש בראשית, לאחר שבת של תפילות לשלום אחב"י, השבויים והחיילים, העקורים מבתיהם,  ברכת החודש 'חיים של שלום…', בתקווה כי השבוע המצב יקל, הלימודים יתחדשו, הפחד יוסר, שמחות, חתונות…

ובינתיים: כאנשי חינוך עלינו לחשוב על ה'בודדים' הנתונים במצור ומצוק, ילדים החווים קושי, ודווקא בימים אלה ניתן ליצור עמהם קשר מועיל. מחנך שיתף אותי שהוא מקפיד בימים אלה על שיחות טלפון אישיות עם כל אחד מתלמידיו אחד ל-48 שעות. "הופעתי שדווקא נער פלוני, הקשוח והמחוספס, המרדן והגברתן, מאריך איתי בשיחות, משתף בחששותיו, משתף על בני משפחתו בדרום, מבקש עוד ועוד שיחות אישיות." מפתיע? 'על הכלל כולו יוצא ללמד'! הזמן גרמא להתייחסות לפרט, לקשר הידוק אישי – אפילו מריחוק מקום – עם תלמידים והורים מאתגרים.

לקראת פרוץ המלחמה האיומה, בעקבות אירועי 'ליל הבדולח', החלו פעילים בריטים בקיבוץ ילדים יהודים מארצות שלטון נאצי: גרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה, והעברתם לחוף מבטחים באנגליה. כרבבת ילדים ניצלו במסגרת ה'קינדר-טרנספורט'! הוקמו מרכזי קליטה רבים, מוסדות ובתי ספר, ומשפחות רבות נרתמו לארח ילדים בבתיהם. במקביל למוסדות היהודים, פעלו גם מנזרים נוצריים שֶׁשָּׂשׂוּ על ההזדמנות לקלוט אצלם ילדים בעלי נשמות רכות…

ראשי הקהילה היהודית בלונדון נדרשו שוב ושוב לסכומים כסף גדולים להקמת והפעלת מוסדות אלה. ישראל עם קדושים, נתבעים ונותנים, עד שראשי המגבית חשו כי כלתה הפרוטה מן הכיס. באסיפה שהתקיימה בבוקר יום שישי דנו והועלו רעיונות מהיכן להביא עוד כסף. הוצע שמו של עשיר יהודי שטרם פתח ידו ולבו לאחיו הנתונים בצרה. "אין סיכוי" הכריז גבאי בית הכנסת המרכזי "איש זה מנותק לחלוטין מיהדות, לא יום כיפור ולא יארצייט של הוריו!". רב הקהילה, הג"ר יחזקאל אברמסקי, החליט בכל-זאת לנסות וּלְזַכּוֹת את העשיר במצות צדקה, ויצא לבקרו בביתו.

ערש"ק, חצות היום, הרב אברמסקי מתדפק על ביתו של העשיר שהכניסו בכבוד לטרקלינו. הרב החל לתאר הצורך להקמת מרכזים יהודים לילדים המסכנים, פליטים ומפוחדים. "זה ממש פיקוח נפש" סיים הרב דבריו. העשיר שואף במקטרתו, מהרהר ומגיב לרב "בהחלט שיש לסייע בעת הזאת, עניין הומניטרי חשוב, אך מדוע הנך קורא לזה 'פיקוח נפש'? לא מדובר בהפקרתם בארצות הכיבוש. מוסדות רבים מוכנים לקולט את כולם, קתוליים, פרוטסטנטים ועוד!". הרב אברמסקי התעקש! "מוסד יהודי הוא 'פיקוח נפש'! לשבץ ילד למוסד בו יעבירו אותו על דתו הרי זה כשפיכות דמו! אנא, הרם תרומה!". האיש התעקש וטען שהרב 'מגזים', וחבל שגם בשעת מלחמה נוקטים בעמדות קיצוניות…

הרב יצא מבית העשיר ממפח נפש. הוא הגיע בתקווה לתרומה הגונה, ובמקומו קיבל נזיפה… עברו כמה שעות. שבת קודש פורשת כנפיה על לונדון הבירה. הטלפון מצלצל בבית העשיר. הוא שומע את קולו של הרב אברמסקי על הקו! "גוט שבת, אדוני. בוודאי זוכר אתה שלפי ההלכה היהודית נמנעים משיחות טלפון בשבת. אני מתקשר אליך בשעה זו לאשרר את דבריי כי ביסוס מוסדות הקליטה היהודיים הוא ממש 'פיקוח נפש' וזה דוחה שבת! כמו שמתקשרים לאמבולנס, כחייל הלוחם בחזית ורופא בניתוח, גם אני מתקשר בשבת להראותך שהצלה רוחנית היא פיקוח נפש!".

דווקא כעת שאין הכיתות פועלות במלואן, הסדרים הקבועים השתבשו ל"ע, חובה עלינו ליצור קשר עם המוחלשים, המתריסים והמעורערים בחינוכם. מדובר ב'פיקוח נפש'. רק בשבוע האחרון נאלצתי לדון עם מנהל תלמוד-תורה ו'להסביר' לו שתפקידנו הוא להכיל תלמיד שמשפחתו חווה טראומה, למרות שהתלמיד לא-כל-כך מקבל מרות… האם בית חולים משחרר ומסלק פציינט שלא מגיב לטיפול התרופתי? אמנם, תלמיד נדרש להתאים עצמו למערכת, אך מערכת שמחשיבה עצמה כאיכותית, אנשיה 'אנשי חינוך', יודעים 'להסתדר' עם מכלול התלמידים! זה מבחן האיכות!

בשבוע שעבר כתבתי על צדיקים זי"ע שקרבו וחיבקו שרידי-שואה בתקופת 'החייאת העצמות הישבות'. עשו זאת בצורות לא מְקֻבָּעוֹת ולא מְרֻבָּעוֹת. 'מעלימים עין' בשביל להציל נפש בימין מקרבת… זה הצליח אז – וזה מצליח תמיד.

כולנו מתפללים על השבויים שיראו אור. תלמיד מתקשה הוא שבוי! שבוי של יצרו הרע, שבוי בכבלי כללים שאינם מאפשרים לו להתפתח כפי אישיותו, שבוי בידי עצמו – חולשותיו, חולשותיו ודימויו-העצמי הירוד. הרמב"ם קובע "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" נפעל לשחרורם! נעורר בזה זכות 'פדיון שבוים' לכלל השבויים והחטופים רח"ל. הצלה מהרחוב היא פיקוח נפש, וכל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם מלא! כל תלמיד – עולם מלא!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יוצאים מ'דירת קבע'

ב'שטעטל' חי איש-חסיד, בעל מעשים טובים וירא אלוקים. במצותיו חפץ מאוד. בירח האיתנים התהלך ברוממות עם השלל העשיר של מצוות מיוחדות. בתום שנת בצורת היו האתרוגים יקרי-המציאה. אתרוגים אחדים הובאו לעיירה. החסיד אינו מוותר! 'שש מאות רובל!' דרש הסוחר עבור 'הדר' מושלם. 'שש מאות רובל'! משכורת של מספר חודשים! הפרוטה אינה מצויה, צרכי הבית מרובים… קנה החסיד את האתרוג, והתחייב לשוב במהרה עם התשלום.

מאין יבוא עזרי? "התפילין! אמכור את התפילין! הרי ערב יו"ט היום, ובתשעת הימים הקרובים אין מניחים תפילין! אחרי החג נחשוב הלאה… כעת חביבה מצוה בשעתה!" מיהר ומכר תפילָיו, ושב לשוק עם שש מאות רובל במזומן! אחרי ששילם מיהר הביתה בששון. הוא מספר לאשתו בהתרגשות, כי זכה ב"ה לרכוש אתרוג מדהים! "וכסף מנלן?". "מכרתי התפילין שלי!". "ותפילין מה תהא עליהן?". "אל לו ליהודי לחקור עתידות! אני חושב 'מה הקב"ה רוצה ממני כעת, ביו"ט אין צורך בתפילין ויש צורך באתרוג!". אשתו מבקשת לראות האתרוג. "השארתיו על שלחן המטבח!"…

על שלחן המטבח אין אתרוג! יש קערת סלט! "היכן האתרוג?" הוא קורא באזני בקבול גדול… הילדים מתאספים, והבת מַחְוִירָה. "הכנתי סלט, חשבתי שזה לימון…". רגע של דממה. בני המשפחה מביטים באביהם. החסיד מביט בבתו, מתקרב אליה ומחבקה אל ליבו! נושא עיניו ואומר "ריבונו של עולם! אני מודה לך על משפחתי הנפלאה!"'.

כאשר הילדים התפזרו, שואלתו אשתו: "וכי לא 'בא לך' באותו רגע לצעוק, לצרוח, לשאוג? אולי לחנך את הבת בשבט מוסר…?". מסביר בעלה בארשת ניחוחה "לפני כשעה הוצאתי את התפילין שלי מהארון, וחשבתי 'מה רוצה ממני השי"ת ברגע זה?'. באותו רגע היית מחויב ברכישת אתרוג, ולכן ויתרתי על התפילין היקרות לי מכל. כאשר האתרוג היקר הפך לסלט, חשבתי שוב 'ומה רוצה ממני השי"ת ברגע זה?'. הוא רוצה ממני איפוק, שמחה, אהבה."…

'זמן שמחתנו' היא שמחה משפחתית. כמו ז' ימי הפסח שבהם נגמלים ומתנקים מחמצו של יצה"ר, כך בימי הסוכות, נגמלים מכעס ולחץ. יוצאים מ'דירת קבע'. לומדים שאין בעולם 'קבע'! מי קבע שבדיוק כך צריך הבן שלנו להתלבש? מי קבע שבדיוק כך צריכה הבת להסתרק? מה ה' רוצה ממני ברגע זה? גם ברגע שה'קבע' מתערער, השי"ת רוצה ממני איפוק, שמחה ואהבה. מה יהיה עם התפילין? נחשוב אח"כ. ומה עם הבגד שלו והתסרוקת שלה? נראה אח"כ…

ממעשה זה נלמד כי אַל לנו לְקַבֵּעַ את האמונה ואת הדת למסגרת קשיחה, ולא לְרַבֵּעַ בתבנית קשיחה, דוגמת תכתיב חברתי סביבתי, או דפוסי חשיבה מְקֻבָּעִים. היהדות אינה 'תנועת עם', 'ככה כולם עושים', אלא קירבת אלוקים אישית בפנימיות הנפש. עובדים את ה', ולא את הציבור. ברגע האמת חשב החסיד על השי"ת, לא על התפילין ואתרוג. אילו היה מחשיב ומייקר 'חפצי שמים' לפני 'אלוקי השמים', אולי היה נכשל באביזריהו דעבודה זרה, בהקדימו טפל לעיקר…

יסוד ב'חינוך הבנים' הוא 'על פי דרכו'. אל לנו להיות בני ערובה כלואים בתפיסות אחידות ובחוקי חֶבְרָה נוקשים. ברגעי ניסיון והתמודדות עם ילדים 'יחודיים' יש לחשוב על הקב"ה – ולא על השכנים. בסוכות נוסכים מים על המזבח, לרמוז שלעתים 'שוברים שגרה', גם 'הפשוט' מתקדש. היכן מְצַוָּה התורה על ניסוך המים? זה לא כתוב במפורש, אלא 'הלכה למשה מסיני' מדור לדור. חכמי התורה מלמדים דרכי חינוך יחידניים ואישיים. ברוך הוא אלוקינו שהעמיד צדיקי אמת בכל דור ודור, המלמדים לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, דור דור ודורשיו – לפי מצב דור ודור. גם בדור שבו נושבת רוח סער עזה השי"ת מצפה… בחינוך אין שיטה, יש גישה, וכשיש גישה לא נבהלים כ שה'סדר' משתבש…

פסוקי קרבנות שבעת ימי חג-הסוכות נכפלות שבע פעמים, אך יש 'חריגות'. ישנן כמה אותיות שאינן 'בתלם'. דווקא ב'חריגות' אלה מרומז ניסוך המים (תענית ב:) דווקא הבן שאינו 'בתלם' עשוי לגדול לתפארה, יתעלה ויתקדש על פי דרכו לכבוד השם! בבינה יתירה יורדים לשאוב בששון 'מים עמוקים'. דווקא מצוה זו נחוגה בשיא השמחה! מדי יום מתעלים עד שביום-השביעי הערבה הדלה הופכת למרכז החגיגה. ומאין הובאו הערבות? מ'מוצא', כי תמיד יש מוצא!

מסופר כי בבוא מרנא הבעש"ט לגור במז'יבוז', באו רבני העיר להוכיחו על שסוכתו אינה כשרה. בתום ויכוח ביניהם הראה 'פתקא מן שמיא' כי סוכתו כשרה. מדוע עשה לכך? וכי לא קל יותר 'להכשיר' סוכתו 'לכל הדעות'? אלא, אור שבעת הימים פעל 'להכשיר' עוד מנשמות בנ"י, לא בשיטת 'לחומרא בדיני סוכה' אלא בגישת 'לחומרא בדיני נפשות'…

נדרשת אמונה עמוקה בצדקת הדרך, גם כשהדרך 'שונה'. לחסיד אֵין לא תפילין ולא אתרוג, אך נותר עם הקב"ה. הוא נותר עם משפחה, עם אמונה, שמחה ואהבה. כשיש לנו הקב"ה ומשפחה, יהיו גם תפילין ואתרוגים… נהיה אך שמח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

התורה משקה כְּגֶשֶׁם

ימי 'תשובה', דף חדש בחיים, דף נקי וחלק מול הקב"ה. זה תהליך שדורש מאתנו סבלנות. בשירת האזינו נא' יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. לאורך החורף משקה הגשם את האדמה. ומה רואים? בוץ ולכלוך. רק בתום עונה ניכרת השפעת גשמי הברכה. כך, השפעת התורה על פנימיות האדם והצמחתו היא תהליך, התוצאות ניכרות רק בהמשך…

בחינוך הבנים נמשכת ההשקעה וההשקיה שנים ממושכות. התוצאות בסוף. נזכור את הקיקיון, בו לימד הקב"ה את יונה "בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". 'בא מהר הולך מהר'. אל לנו לצפות, גם בדור המיקרוגל, להליכי חינוך מזורזים.

הָיֹה הָיָה מחנך שהחל לאבד תקווה מתלמיד 'מאתגר'. הוא ייחד לו לשיחות אישיות, העיר והאיר בשמאל דוחה וימין מקרבת, אך שום דבר לא משתנה – הנער נשאר – מתחצף, מפר כללים ומעורר מהומות. הייאוש מכרסם בלב המחנך. פנה לרב חכם, ליטול עצה ותושיה. האם יש לנער זה סיכוי? הרב הקשיב בחמלה, פתח ואמר: "צמח הבמבוק גדל בסין ומגיע לגובה עצום. האם ידוע לך כמה זמן לוקח לַקָּנֶה הענק להגיע לגובה של בניין?". כמובן שלמלמד אין מושג.

"אגלה לך, שותלים שתיל במבוק זעיר וּמְסַפְּקִים לו אור שמש, דשן ומים בשפע. בשנה הראשונה אין שום גדילה. ממשיכים עוד שנה בטיפוח השתיל הקטנטן. משקים בסבלנות, אך לא רואים מאומה. הוא לא יגדל בסנטימטר. בכל זאת ממשיכים בסבלנות. עוד שנה תחלוף. גם בשנה שלישית מעניקים לצמח הקטן דשן ומים ומאפשרים לאור השמש לחממו בכל יום. רוב האנשים מרימים ידיים בייאוש, מוותרים על הבמבוק הקטן וחדלים להשקותו. כלום לא קורה! אך החכם מתמיד. בשנה הרביעית, רואים את כל יתר צמחי הגינה שעלו וצמחו יפה במשך ארבע השנים. בלב מכרסם ספק – כולם פורחים ורק הבמבוק הזעיר לא מתפתח, למרות תשומת הלב, האהבה והזמן שהשקיעו בו…".

הרב מתרגש וממשיך בלהט, "בשנה החמישית מתרחש פלא! בבת אחת השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל. הוא עשוי לעתים לצמוח במטר שלם ביום!… במשך ששה שבועות יצמח לגובה של שלושים מטרים! כבנין רב קומות!"

"אם כן, בכמה זמן הבמבוק לגובה זה?" שאל הרב. "תוך שישה שבועות" השיב המלמד. "טעות בידך, ידידי. מדובר בצמיחה איטית לאורך חמש שנים תמימות. אם במשך אותן השנים היו חדלים להשקות את השתיל הרך, היה נובל ומת. ומה קרה במהלך השנים? במשך כל ארבע השנים היתה צמיחה, הצמיחה החשובה ביותר, באופן 'בלתי נראה', בתהליך ארוך ונפלא –  מתחת לפני השטח. עמוק באדמה התפתחה רשת שורשים מסועפת וחזקה, שתתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית. זכור! כל מה שנבנה מהר – עשוי לקרוס מהר. צמיחה דורשת סבלנות והתמדה, השקייה ואמונה פנימית איתנה. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע, גם אם בטווח הקצר אין התוצאות ניכרות. לא רואים, אבל יש צמיחה מתחת לפני השטח וממתינה לרגע בו יזנק קדימה. לעולם אין להתייאש! בנחישות והתמדה ממשיכים לטפח את שורשי ההתפתחות, בסופו של דבר, יפרוץ התלמיד ויעלה לִגְבָהִים עצומים.”

המוביל 'שעיר המשתלח לעזאזל' היה עובר עשר תחנות במדבר עד הגיעוֹ לצוק. ההתנתקות מן הרוע וההשחתה באה בשלבים, מתקדמים מתחנה לתחנה, עד להפלת יצר-הרע והכנעתו. המשנה מלמדת (יומא פרק ו') כֶּבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ (לשעיר) מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. זירזו אותו שימהר בכפרתם. הגמרא אומרת כי לא בבליים היו, רק כּוּנוּ בבליים על שם טיפשותם. מיהרו אותו! חשבו שיש תהליך תשובה 'אינסטנט' שניתן לזרזו. חכמינו בָּזוּ להם! בלי שכבה ועוד שכבה של בטון, וסבלנות ביניים שכל שכבה תתייבש כראוי, עלול הבניין לקרוס!

המשנה אומרת עוד ש'יקירי ירושלים' ליוו את הַמְּשַׁלֵּחַ בדרכו. אנשים בהליך 'חיזוק' זקוקים לליווי ויחס. בכל תחנה המתינו אנשים טובים והציעו 'הרי מזון והרי מים'. הוא לא צמא למים כמו לעידוד לאורך התהליך. כך משלחים, וכך מלבינים עוונות. המעודד את המתמודד מתחזק בעצמו. זה לא 'טובה לאחר', אלא לעצמנו. בכך נעשים אנו 'יקירים'.

ימי הסליחה והמחילה: הבה נסלח לאלה בין ה'מחנכים' שלנו בעבר-הרחוק שפגעו בהתפתחותנו. לא 'בכוונה', חלילה, אלא מחוסר התאמתם למשרה החינוכית שהוטלה עליהם. לא השכילו לקרוא 'מפת' נפש תלמידיהם. בעצמם נלחצו – ולכן לחצו להשיג 'תוצאות מיידיות'. מוגבלי חזון היו. מצומצמי סיבולת. אדרבה, נוקיר את מחנכי האמת, בעלי שאר-רוח, שהטיבו לדעת כי התורה משקה כְּגֶשֶׁם, האמינו בתהליך הַדְרַגָּתִי שמתחולל בפנים. מחנכים ברי-לבב הביטו לעברנו ב'עין טובה', בל' יחיד, בעין אחת, כי את העין השנייה עָצְמוּ, הסיטו מבט, לא לראות הכל… האמינו וצדקו.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עטיפה הדורה ללא 'מתנה'

"מה יהיה? טרם קנו חבושים לר"ה!" הבית כמרקחה, חייבים מרקחת חבושים כ'סימן'. הבת מצאה אצל ירקן  חבושים ירוקים מקומטים. "לא! אל תקני! קשה לקלף אותם". במקום 'כולל-ערב', תר האב אחר חבושים צהובים וחלקים. עקרת-הבית מאחרת לאסיפת ההורים ב'בית-יעקב' כי הרחיקה לקצה העיר בחיפושיה… היתכן? ר"ה בלי חבושים? "אמא", שואלת הקטנה "למה בעצם אוכלים חבושים בר"ה?". "אהה, לא זוכרת, משהו באידיש, שאלי את אבא". האב מסביר כי באידיש 'של פעם' נקראו 'גוּטעס' ורוצים 'גוּט יאהר', שנה טובה. אך משפחה זו חיה ב'קללה' – לחץ ועצבים, ביטול לימוד התורה, זילות בצוות החינוכי, הכל למען 'סימן ברכה'. אכן, כל מנהג קדוש, אך אין 'חבוש' מתיר עצמו…

'מנהגים ומסורות' עוטפים את מועדי ישראל. חן מיוחד וחוט של טוהר מלווים את המנהגים הללו. צדיקים הקפידו מאוד לבל ישנו מנהג אבות, ואף החמירו עם הלועגים עליהם. ברם, צריך להתבונן ולחבר ילדינו לְזַהוֹת מה העיקר. מנהג אינו 'טפל', חלילה, אבל מחשבת הלב היא העיקר, כנשמה שבגוף. מה שווה עטיפה הדורה ללא 'מתנה' בפנים?

נשנן בקרבנו ובאוזני תלמידינו מְשָׁלוֹ הנפלא של המגיד מדובנא עה"פ אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, אודות כפרי שבביקור בעיר ראה כי עם פרוץ דלקה הריעו בחצוצרות עד שהאש שככה. התלהב מהרעיון! במיטב כספו רכש חצוצרה ובשובו לכפר הודיע, שמעתה, בפרוץ אש, יעמוד יתקע ויריע מול הלהבות! ויהי היום, הוזעק האיש שאש אוחזת בבתי הכפר. הוא נעמד על כסא, תוקע ותוקע, והבתים נשרפים ונשרפים. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין שאין בכח החצוצרה לכלות אש. תרועותיה מזעיקות עזרה, מגייסות שאיבת מים ופעולות כיבוי. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יהודי יודע מה מהות התרועה! 'עורו ישנים… וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה'! השטן נרתע, לא מהקרן גופא כי אם מההתעוררות!

הפרסומאים והשבועונים השתלטו על חיינו. 'מועדי ישראל' הפכו לחגיגות קולינריות מעוצבות נטולי פנימיות. אכן, בספה"ק יש טעמים רבים למאכלי חלב ב'שבועות', אך מכאן ועד להפיכת 'זמן מתן תורתנו' למצעד קישים, פשטידות ולַזניות… בחודש סיון המתכונים מרובים ממאמרי חיזוק על קבלת התורה. כך בראש השנה. בגמרא מוזכר לאכול ולראות מאכלים שונים. תמרים, קרא, כרתי…. אך מה העיקר? ה'סימן' מעורר לתפילה ותחינה, לא הרוביא והסילקא חשובים כמו אמירת ה'יהי רצון' בכוונת הלב! האם עיקר ר"ה הוא "ראש פורֶל מקורמל בגרעיני רימון בניחוח סילאן"? נוהגים להימנע מאכילת אגוז שהוא בגמטרי' חטא. הכי חשוב זה להתרחק מחטא, שהלוא גם הוא בגמטרי' חטא!

קראתי על משפחה שסועדת בניחותא בליל ר"ה, מתבוננים ומתפללים עם כל סימן וסימן. לדוגמא, "שנפרה ונרבה כדגים" – מתפללים על זוג פלוני ואלמוני. "שנהיה לראש…" – משוחחים על דברים שבהם מבקשים מה' עליה והצלחה. "שיכרתו שונאינו" – נזכרים בפיגועים ובשכול… "שנה טובה ומתוקה" – מקבלים על עצמם קבלה טובה (בחד-פעמי או בהו"ק…) להמתיק למישהו… נציין כי אש"ה בגמטרי' דב"ש, ובוודאי יש להמתיק לעקרת הבית, ובכך להרויח גם סגולת חז"ל לפרנסה (ב"מ נט.). משפחה זו מְחַיָּה ומעוררת פנימיות מנהג הסימנים, בבחי' לא המדרש העיקר אלא המעשה.

"אין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי עצמו הוא סימן שיזכיר לאדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה… העיקר הוא ההתעוררות והתפילה…" דברי רבינו השל"ה הק'. בדורנו הפכה המליצה "עם סגולה" לפירוש מחודש, עם שֶׁתּוֹלֶה כל ביטחונו בסגולות. קונים סכין חדשה והרי פרנסה, שנא' 'החותך חיים לכל חי!'. שׁוּם בכיס וקוביית מלח בתיק, ניתן לרכוש "ערכת סגולות", עלה ערבה חבוטה, ושאריות נר חנוכה, חול ממירון, מים מהכנרת וכו', במחיר מבצע! מקור הסגולות בהררי קודש אך לא במקום תפילה ומעש"ט. האם גם אנו מאמינים שחצוצרה קסומה מכבה שריפות?

"א"ר אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה טז.) איך עוקדים עצמנו? אי' בשל"ה הק' [כמו 'תפילתו' הנודעת, גם לימוד וקיום דבריו הם 'סגולה']: שבכל פעם שמזדמן לאדם מצוה, או שחלילה ניצב בפני עבירה, יחשוב שהקב"ה מנסה אותו ברגע זה, בודק אותו, כפי שניסה את אברהם ויצחק! גם בדברים 'קטנים' כהשכמת הבוקר לתורה ותפילה, איפוק מדיבור שעדיף-לא-להשמיע. בעמידה זו עוקדים עצמנו לפניו! מקריבים אברי גופינו ונפשנו, מתבטלים בפניו!

נזכור דברי ה'משנה ברורה' – למען שנה טובה יש לנהוג במתיקות, ולא רק להימנע ממאכל חמוץ. בל נהיה 'חמוצים'! עזור ליהודי לזכות לשנה מתוקה, הלבן שיניו והקב"ה ילבין חטאיך… חַיֵּךְ, והשנה תהיה לך מחויכת!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם

בפתח הימים הנוראים, ימי הרחמים והסליחות, נפתח בסיפור הידוע, מעורר ההשראה, אודות גדול אמוראי בבל, רב.

'רב' הזדמן למקום שסבל מעצירת גשמים. התכנסו ליום תפילה וצום, אך סימני גשם אַיִן. בסוף, ירד 'בעל תפילה' אחר לפני התיבה. והיה, רק פתח ואמר 'משיב הרוח' החלו רוחות לנשוב! אמר 'מוריד הגשם' וירדו גשמים! רב ראה והתפעל! מיהו האיש, פועל הישועות שתפילותיו מתקבלות ברצון? שאלוהו רב למעשיו. השיב האיש בענוות חן "מלמד תינוקות אני". נוּ, מלמדים רבים יש בישראל! מה מיוחד במלמד זה, שיש לו השפעה גדולה במרום? רב מבקש לשמוע 'עוד', והמלמד ממשיך: אני משקיע בכל ילדי העיירה, בני העשירים ובני העניים כאחת, ואף אם הורים מתקשים לעמוד ב'שכר הלימוד' איני דורש מהם תשלום. זאת ועוד, יש לי 'בריכת דגים', ותלמיד המורד ומפריע בלימודים, פושע ופורק עול, אני משחדו בדגים, בכך אנו מקרב אותו ומשדלו לשוב להצטרף ללימוד… (תענית כ"ד ע"א).

'מלמד תשב"ר' לשם ולתהילה! ההכנסה הכלכלית אינה אצלו 'עיקר', ופועל ביצירתיות לקירוב כל ילד לתורה! לא רק פרסים למצטיינים, אלא כלי לעידוד וקירוב ל'נחשלים אחריך', לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם

הגישה ההגונה למשפחות עניות אינה מתבטאת בשכר-לימוד בלבד. המלמד מעניק יחס והזדמנות שווים לכלל בני השכבות, ילד העשירים, המטופחים והמושקעים, לצד ילדי ה'עניים בדעת'. ילדים שיש מי שלומד עמהם בשבת ואלה שלא, אלה שספריהם חדשים בתחילת שנה"ל, עטופים ומבריקים, ואף אלה בבגדים שחוקים 'שלא הספיקו לקנות ספרים'… הוא מאמין בכולם, בשעת הלימוד רואה נשמות ולא גופים, כי אמנם בין גופים יש מעמדות, אך הנשמות שוות, מסוגלות. דבוק הוא המלמד במידותיו של הקב"ה, עליו נא' (איוב לד יט) וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם.

בזוהר הקדוש נדרש אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם – בראש השנה. העצה לעמוד ולהזדכות ביום הדין הוא 'כולכם', בביטול מעמדות וסילוק המחיצות המבדילות בין איש לאחיו, כולם בשווה, ראשיכם שבטיכם… חוטבי עציך ושואב מימיך…

רבינו משה אלשיך מעיר, כי כאשר משה לימד תורה התחיל בנשיאים, ללמדם תחילה, ואח"כ לכלל ישראל. כאן נאמר וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם (שלהי כי תבא) ומכריז: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, כולם בשווה ללא מעמדות והיררכיות, כי הינכם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, ולפניו עומדים בשווה. אין לנו מושג מי חשוב בעיני ה', יתכן שאדם שבעינינו 'פשוט', יקר בעיני ה', כדברי רב יוסף בריה דריב"ל, כשהתרפא וחזר לחיותו, "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה" (פסחים נ), ה'חשובים' כאן – בשמים 'למטה'… האלשיך הק' דרוש המשך הפ' רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם – המעמדות הם רק לכם, רָאשֵׁיכֶם וגו', בָּרְאִיָּה שלכם. אך לִפְנֵי ה' – כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. כולם בשווה!

מבקשים סניגור ליום הדין? נתכנס לתוך עצמנו ונערוך חשבון נפש בבין אדם לחברו. חלילה לחוש גבהות וזילות לעומת בני עניים, עולים, חלשים, וכו' וכו'. מי אמר שה'שבט' שלי, ה'עדה' וה'חצר' שלי עִילִי יותר וקרוב יותר לה'? האישה הַשּׁוּנַמִית אומרת בר"ה – בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת… להשתלב ולהיטמע בכלל! לא משתלם לבלוט ביום הדין! 'יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' פי' רבינו השפת אמת יום של רֵעוּת. עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה, סילוק מידת הדין מעלינו – בְּרֵעוּת!

סיפר מו"ר הגה"ח רבי חיים נחום ליכטנשטיין זצ"ל שזכה ושמע רעיון נשגב מפי 'הצדיק מרעננה' הג"ר יצחק הכהן הוברמן זי"ע. בתום ה'עקידה' יורד אברהם אבינו מן ההר 'וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע…'. בעקידה נאמר כמה פעמים 'יחדיו', ודורשים על הקירבה בין אברהם ליצחק בנו. וכאן? עם מי 'מתייחד'? עם נעריו! ישמעאל ואליעזר, שרק לפני שעה אמר להם שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר – 'עַם הדומה לחמור'! אלא, במעמד העקידה התעלה והתקדש אברהם אבינו, עד שהרגיש צורך ויכולת להתקרב לכולם! כעת חש 'יחדיו' גם עם נחותי-הדרגה!

בליל ר"ה מייחלים 'שנהיה לראש ולא לזנב', למה לא די בַּרֵישָׁא, 'שנהיה לראש'? דרש הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד שיש שעושים עצמם לראש ע"י השפלת האחר, בהפיכתו לזנב. זו התפילה 'שנהיה לראש' – מבלי לזלזל באחרים!

רבינו ה'פרי חדש' (או"ח תקפ"א) מביא מנהג עתיק להעניק 'משלוח מנות' לכבוד ר"ה, על משקל הפסוק בס' נחמיה (ח' י')  המדבר אודות ראש השנה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…". מלמד מעניק יחס לכל תלמיד ותלמיד בשווה, ואינו מהרהר ומחשב ממי יקבל משלוח מנות גדול יותר…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

תחל שנה וברכותיה

בליל ר"ה דאשתקד חשף בפני אברך צעיר מהרהוריו: "נוהג אני, כפי שראיתי אצל אבי שי', להקדיש כמה דקות של יישוב הדעת בבין השמשות של ערב ראש השנה, ולומר פיוט 'אחות קטנה', כנדפס ב'מחזור'. כאשר אמרתי היום שוב ושוב את שורות הסיום 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ', נשתתקתי! איככה אתבטא כך? שנת תשפ"ב היוצאת התחילה לי ברוממות רוח, למדתי עדיין בישיבה הק' בצילו של מו"ר שליט"א שהגביהני בתורה ודעת. במחצית חודש מרחשון התחתנתי וב"ה 'מצאתי טוב'! אני יושב על התורה ועל העבודה, סמוך על שולחן חותני, מלא טוב. זו היתה 'שנה מעוברת' כפשוטו, ובחודש מנחם-אב חבקנו בן! נתמלא הבית כולו אורה! לפני כשבוע, ביום כ"ה באלול, יום בריאת העולם, קיימנו בפאר ושמחה מצוות 'פדיון הבן'… עבורי היתה השנה מצוינת בכל קנה מידה! בגשמיות וברוחניות, התקשיתי כעת לומר 'תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ'! סיימתי את הפיוט בכוונת הלב: 'תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ', שרק ימשיך כך!".

המשכנו לשוחח על חובת היחיד 'לשתף עצמו עם הציבור'. אמנם תשפ"ב היתה נהדרת ביחס לאסונות תשפ"א ואימת הווירוס וחלליו שפרץ בתש"פ. אין באמירת פיוט קדום זה כפייה בטובתו של הקב"ה, חלילה. בהחלט יש להתבונן ולהודות על כל הטוב שהיה בשנה היוצאת, ולהוסיף להתפלל תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ. מתפללים על עצמנו ועל הכלל.

כמרכיב חשוב בעבודה החינוכית עם צעירי הצאן, נשוחח עמהם על מציאת הטוב בכל דבר, מהו 'אופטימי', שהוא מִפָּנָיו של היהודי המאמין. שמעתי על משפחה שמדי ליל שבת משתף כל אחד ואחד מהמסובים ומספר 'דבר טוב שקרה לי השבוע'. אב המשפחה חוזר ומדגיש כי לא צריך לבחור דווקא את השיא, 'הכי טוב', זה מכביד על המחשבה. די ב'דבר טוב' שיגרתי, יומיומי. בכך מעצימים את זיהוי הטוב, מתארים ומשתפים, דבר שֶׁמְּפַתֵּחַ ומבריא את האישיות.

רבי מאיר מלמדנו (ברכות מ"ח:) "מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? ת"ל אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, דַּיָּינְךָ, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות". המהרש"א מבאר שזה נדרש מהשילוב 'ה' אלוקיך', מידות הרחמים והדין. אך שמעתי פעם מרגניתא טבא [מפי מאברך חסיד עובד ה' בשמחה, ערירי בעל ייסורים ל"ע!] כי רבי מאיר דורש את הפסוק מתוך שזה מופיע פעמיים בפרשתנו! האחת: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ! והשנייה: וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק…! רחמנא ליצלן! רבי מאיר מעמיק ומלמד כי הקב"ה הוא הנותן הן בטוב והן בפורענות. ה' אלוקינו הביאנו לארץ טובה ורחבה, ואף היה עם אבותינו בירושלים הנצורה בימי החורבנות ובגיטאות. הכל מאתו יתב"ש, ועל הכל אנחנו מודים, ומתפללים על העתיד – 'תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ'.

ילדים אינם מגיעים לתובנות אלו מאליהם. נעזור להם לְאַתֵּר את הטוב בתוככי כל מצב קיים. שמעתי מגננת ותיקה כי ילדים נוטים לחשוב ש'שנה טובה' הוא כרטיס ברכה! כאשר מייחלים 'לשנה טובה' מבקשים לקבל כרטיסים רבים… כבר מגיל הרך מקדישים זמן שיעור ומרחיבים 'מהי שנה טובה' – שנת הצלחה בלימודים, שנת בריאות, פרנסה, שמחות במשפחה – לידות וחתונות וכו'. 'שנה טובה' היא שנה ללא מלחמות, ללא חוֹלִיִּים וכו'. מאפשרים לילדים להתבטא – "אני מאחל לי ולמשפחתי 'שנה טובה' שהיא: שנה של…". ריבונו של עולם! עשה למען תשב"ר!

כאשר לומדים על 'דבש' לקראת ר"ה כדאי להסביר שהדבורה יצרנית מדהימה וחרוצה, מבעלי החיים החשובים בקיום העולם! נהיה כדבורים ולא כזבובים! זבוב תר ומחפש זבל! אף בארמון מלוכה הנוצץ ימצא את פח האשפה. לעומתו, הדבורה תרה ומתבייתת בפרח! אפילו במזבלה היא תמצא פרח! נאמץ לנו גישה זו בחיים! למרות שיש פינות פחות-נעימות בבני אדם שסביבינו, נבחין ונעצים את הפרחים שבקרבם! נחייה חיים פרחוניים! נמצא גם הפרח שבתוכנו…

איזה טוב יש 'במצור ובמצוק' ל"ע? מה טוב יש באושוויץ…? הטוב הוא – 'אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ'! זה מאתו יתב"ש! נפזם ונפנים "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השי"ת…". 'תִּכְלֶה שָׁנָה… תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!

כבר מגיל צעיר נשנן באזני ילדינו [לא במילים בלבד אלא בעיקר בדוגמא אישית] שיש לשמוח בכל הטוב, בכל דבר יש טוב, מגיל חמש יכולים להבין האמרה "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" עשיר ר"ת עיניים שיניים ידים רגלים, ב"ה רואים! שומעים! הכל תקין! ניתן לספר אודות רבינו אברהם ן' עזרא שראהו תלמידיו הולך מביתו לביהמ"ד בפנים עטופות וממשש דרכו כעיוור באפלה! סיפר אח"כ לתלמידיו כי התעורר עם מחשבה עצובה על העוני המחפיר שבו נתון. התעודד 'עני, רעב, אך טוב לי ממצבו של סומא!' ויצא לביהמ"ד כשהוא עטוף עיניים – כדי לשמוח בהסרת הרטייה וְיָשׁוּב לראות!

בימים אלה אומרים לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה'… 'לולא' רומז לאלול. המאמין מתחזק באלול לראות בְּטוּב ה'…!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קרבן המערכת או 'מקרבן לתורה'?

שאלה עתיקת יומין: מיהו 'מורה טוב'? תשובות רבות יתקבלו – לדוג' – מורה בעל ידע רחב, מורה מחזיק משמעת, בעל הסברה, היודע ליצור גירוי ועניין, המעורר השראה לימודית, מורה דייקן ועקבי, יש בו הבנה בנפש האדם, יצירתי, ועוד. אך לאחר עיון רב במקורותינו הק' וקבלה מאת רבותינו חכמי הדורות התשובה שעולה היא "מורה טוב הוא מורה שהינו אדם טוב". ובאידיש 'א גוטע מענטש'. ניתן גם להתאים ל'עזרת הנשים' "מורה טובה – היא נשמה טובה".

מלמדים ומורים די בכל אתר ואתר תָּרִים אחר פתרון קסם "כיצד אצליח להנחיל משמעת?". דווקא בימים אלה, ימי ראשית שנת לימודים, ישנם המשתמשים בתאוריית "שמאל דוחה" למשך כמה חודשים, ורק אחר כך "ימין מקרבת", עד-כדי-כך שמעתי בעבר מפי מלמד "בשבועיים הראשונים אני משתדל לא לחייך בכיתה, כדי לחולל משמעת!". אחרים יטענו ש'משמעת' באה מתוך בעקביות, ע"י הכנת השיעורים כראוי, בהגעת המחנך לכיתה חמש דקות לפני הצלצול, דיווחים יומיומיים להורים, שיחות אישיות, שימוש בשמות פרטיים, באכילת פת-שחרית ושינה מספקת [של המלמד], ברישומיים קבועים ביומן כיתה, ועוד כהנה וכהנה עצות וטיפים. חלקם אמנם נכונים מאוד, אך מה העיקר?

דרש הרה"ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין, מאריות חצר הק' 'קאצק', את הפסוק הנשנה פעמיים בפרשיות אלו "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" – על ידי ביעור הרע מִקִּרְבֶּךָ, מעצמך ומתוכך, יהיו דבריך נשמעים ומתקבלים, והכל ישמעו בקולך וְיִירְאוּ מפניך… . יסוד המשמעת היא הערכה, הערצה, ואדם נקי ובר-לבב אותו אוהבים ומעריצים.

ישנם 'שיטות' רבות לְאַלֵּף תלמידים, להשיג 'משמעת קצרת טווח'. בעבר עשו שימוש בשיטת 'המקל והגזר' – או הלקאה במקל או גזֵירת הרחקה מהכיתה… תלמידים נשלחו הביתה או הוצאו מהכיתה לשעות ולימים [ומשום מה נקראים 'נושרים', הרי לא נשרו מאליהם אלא 'הונשרו' מהמערכת ע"י "בעלי משמעת" כוחניים, הנשירה התחילה בהדרגה, בשעות ובימים שהורחקו…]. שמעתי כי מלמד 'המציא' שיטת משמעת מועילה [לו לבדו] שתלמיד מפריע יגיע בכל יום החל משעה שנייה. הוריו לא ידעו מזה, הילד יצא מהבית כרגיל – אך 'בשעה ראשונה' סייע בחנות ירקות… הכיר חברים… קרבן המערכת!

נשקיע בגישת הצדיק הנ"ל. נקדיש מחשבה על כל תלמיד וכך נקרב עצמנו לאהבו, נתבונן מדי יום בכל אחד ואחד, מעלותיו ואישיותו, התמודדויותיו והישגיו. נשנן לעצמנו כי אנחנו רק 'שלוחים' – ולא בעלי-בית, שלוחי-קודש לגדל ולטפח 'בניו של מקום'. נזכור את העובדה: 'מלמד שנאלץ להעניש – סימן שהוא טעה בדרך'. ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

תלמיד לקראת בר-מצוה חווה 'משבר משפחתי' באופן מכאיב במיוחד. התנהגותו 'התפרקה' לחלוטין. היו בצוות שנהנו למצוא תאוריות ואשמים. ימים קשים עברו בכיתה. המלמד של אחה"צ 'רוח אחרת היתה עמו'. הוא הביא מדי יום כמה פרוסות עוגה 'ביתיות' ארוזות בנייר-כסף, אותן מסר בצנעה. הוא לא התנה 'משלוֹחיו' בהתנהגות טובה, והמשיך למסור עוגה ביתית גם בימים קשים. כעבור שבועיים הוא כבש את לב תלמידו לטובה. ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

מחנך אינו 'טכנאי' שבא ללמד גמרא או משנה. מחנך מלטש נשמות בני ישראל. תאמין ביוקר 'חומר הגלם' שבידיך, על הליטוש להתבצע ברגישות שיא, שלא תיפגם הנשמה. תלמידיך בוחנים את מעשיך, לומדים ממך מידות טובות, סגנון דיבור, יקחו ממך דרך חיים בסבלנות, ענוה, צניעות, שלווה והכנעה. אין דרך אחרת פרט ל: ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

תלמיד בן 11 נהג בגברתנות יתר, המליך עצמו על חבריו, פעל בתעוזה ובחוצפה. היו בצוות שטיפלו ב'סימפטום'. הענישו ואיימו, הכניעו והשפילו. תוצאה היתה הפוכה, כן רבה וכן פרץ! דווקא המחנך לא ראה בו 'איום' אלא 'מסכן'! הוא זיהה שהילד מתקשה עדיין בבסיס הקריאה, והתנהגותו באה מחרדה שלא תיחשף לַקּוּתוֹ! בשיחות אישיות הציפו את הקושי עד שהסכים להוראה מתקנת! המחנך השיג לכך מִמּוּן 4,000 ₪! הציל את חייו! ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

גאב"ד פוניבז' הג"ר יוסף שלמה כהנמן השקיע לב, נפש ומאוד, במוסדות 'בתי אבות' שהקים לילדים פליטי שואה. הרב ראה במוסד 'גנרטור', תחנת כוח רוחני-סגולי לישיבה המעטירה שיָסד לתפארה. הוא נהג לבקר הילדים והילדות ולהשתעשע בהם באבהיות חמימה. האכיל והשקה בעצמו, הושיב על ברכיו בחיבה, ממש התיידד עמהם. כאשר נשאל "וכי זה מתאים לרב גדול בישראל" השיב בכנות "כאשר יאהבו אותי – יאהבו את מה שאני מייצג"! וזה הצליח בענק!

הנהגה זו אינה 'אופציונלית', כלומר, 'שיטה אחת בין שיטות' להשגת משמעת. זו הגישה האמיתית היחידה. משמעת מתוך אהבה, לא אילוף כי אם חינוך, לא הפחדה אלא העצמה, חינוך זה משיג 'לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי' ו'בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה', גם כאשר 'יסיימו' וילכו, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. 'אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה'.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חינוך בפרשה- פרשת וארא

ימין ושמאל -תפרוצי

גם מנהיג זקוק להנחיה כיצד יבצע את תפקידו בחינוך. כך עשה הקב"ה בפרשתנו וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…'. רש"י מביא 'צִוָּה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם'. להנהיג, להוביל, להדריך ולכוון, אך בנחת.

אתגר מורכב בתחום החינוך ורגיש הוא למצוא איזון מתבקש בין 'שמאל דוחה' לבין 'ימין מקרבת' שלימדו חז"ל שבהם יש לפעול בחינוך ילדים. לא ניתן להעמיד ילד ולפתחו, ללא שנדרוש ממנו. עלינו, המחנכים וההורים, להציב לילד מטרות, לעקוב אחר מילוי המשימות, להעיר ואף להוכיח. אך חובה לזכור תמיד את ו' החיבור, וימין מקרבת. 'שמאל דוחה' תפעל פעולתה כראוי בתנאי שהיא סמוכה ותכופה ל'ימין מקרבת'. אין סתירה בין שתי 'הידיים'!

בימינו שומעים רבות על 'ימין מקרבת'. אכן אנו בדור 'עקבתא דמשיחא', דור חלש הזקוק לליטוף ולרוך. אך כמו שאין 'שמאל דוחה' ללא 'ימין מקרבת' כך לא נראה צמיחה של ממש בלי שנחנך לעמידה במשימות וביצוע מטלות. הג"ר מאיר שמחה הכהן דימה דרישות האב מבנו לחרישת שדה. החורש שדהו נראה כמזיק לקרקע, אך זה מחויב לקליטת הזרעים והמשך גידול הפרי. ברור כי ה'חריש' החינוכי יֵעָשֶׂה בנועם.  אך ללא חרישה לא יגדל כלום! אכן, יש תלמידים ויש מצבים בהם עלינו להקל לילד, 'לבוא לקראתו', מְקִילִים, אך לא מוותרים לו, ולא מוותרים עליו!

דרך האמצע

בריש פרשתנו נאמר וַיְדַבֵּר אֱ' אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וברש"י נאמן לשלם שכר ואף נאמן להיפרע, להעניש. כך עובד המחנך, מתמרן בין השכר וההענשה. ברם, בבואו לפעול ב'שמאל דוחה' ובענישה, יְשַׁנֵּן לעצמו את שהיה רבינו שלמה זלמן אויערבאך אומר, שאם מלמד מעניש חלילה מתוך כעס, או משיקול זר אחר (כמו שיקום מעמדו וסמכותו בפני הכיתה) הרי שיצא שכרו בהפסדו, היות ויש 'יד יצר-הרע באמצע' העונש לא יועיל, ונמצא שהעניש סתם, ללא תועלת.

בספר פרדס יוסף (שמות) מביא דרוש יקר. בשעה שמשה מסתפק ביכולתו להיות מנהיג, אמר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי. אומר לו הקב"ה מַזֶּה בְיָדֶךָ – כלומר, באיזה שיטה חינוכית אתה נוקט? משה משיב, וַיֹּאמֶר מַטֶּה – מקל! (זוכרים את הסרגל המתכתי?…) מֹרֵהוּ הקב"ה הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה! אבל, כאשר משליכים את המטה לחלוטין – וַיְהִי לְנָחָשׁ! לרגע נראה כי לולא אימת המקל יהיו כולם לנחשים! על כן קובע הקב"ה דרך הממוצעת,  שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, אמנם צריך מטה, אך לא 'להגזים' בשימוש בעוצמתו, אחוז בו באחיזה מועטה, ודי! וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. השאר את המטה ביד… מלמד שנאלץ להעניש יֵדַע כי הוא נכשל בחינוך חיובי… שישקיע גם בעצמו…

ואם בנחש עסקינן, מחנכים רבים משמיעים דברי ר' יוחנן (יומא כג.) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, בבואם להעניש כחלק מתפקידם בחינוך. אך יראו מה שכתב מהר"ץ חיות ששמע לפרש את מאמר ריש לקיש, תלמידו ועמיתו של ר' יוחנן (שבת סג.) שיש לדבוק בת"ח שנוקם ונוטר כנחש, וללמוד תורה מפיו. שהרי הגמרא מלמדת כי נחש נושך ללא שנהנה כלל מלחישתו (תענית ח. ועוד). זוהי כוונת חז"ל, כנחש! כאשר ת"ח נוקם ונוטר אינו מתכוון כלל להנאתו! בפניו ניצבים רק כבוד התורה וטובת התלמיד, ולא עצמו והנאתו! מת"ח כזה תלמד תורה! (וכך ביערות דבש ח"א דרוש טו)

בניך סביב לשולחנך

נכון, לעתים יש להעניש, אך גם זה מתוך אהבת ישראל. מסופר כי החפץ חיים נאלץ לסלק מישיבתו בחור שנסחף אחר דעות כוזבות. שמאל דוחה! אך היות ואין רכבת עד למחרת בבוקר, הביאו הח"ח ללון אצלו בבית! הנער התקשה להירדם מרוב מועקה. באמצע הלילה מבחין כי 'כהן הגדול' מתקרב בשקט, ומהדק השמיכה סביבו מפני קור הליל… חימם גוף ונשמה! זה עשה חריש חיובי בליבו (כנ"ל) עד שבהמשך שב בתשובה שלימה! וימין מקרבת!

אי' בדרשות כתב סופר כי עם ישראל נמשל לזית, שנותן שַׁמְנוֹ רק לאחר כתישה וחביטה (שמו"ר ריש תצוה). וזו כוונת דוד המלך בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ, אכן, עליך 'ללחוץ' עליהם כדי שיניבו איכות מתוכם, אך לא לדחותם ולהרחיקם! חובה שתהיו קרובים! סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ בסמוך אליך! הִנֵּה כִי כֵן – יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

עד איזה גיל צריך להשקיע בחינוך הבנים? סיפור מאת 'דרשו'

12